אור ברסלב
דברי בינה חלק א מסכת מכות › דף ג.

דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא

מסכת מכות · דף ג.

דף ב:

תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי

תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי:

א בדברי התוס' אלו. נתלבטו המפרשים ז"ל. ועיין במהרש"א מ"ש בביאור דבריהם. ודבריו קשים להולמם. דאף דלפי דבריו לא יתכט לפי הס"ד דברי רב "עד זומם משלם לפי חלקו" ולפי הס"ד לא איירי כלל בהוזם (ועיין מהר"ם לובלין) ע"ז אפשר לומר. דלשון עד זומם. הוא מלשון כאשר זמם. ולא הונח על הוזם ע"י עדים דוקא אבל לא נתכנו ד' התוס' שכתבו "ושוב הוזם" (וכנראה גם לפני המהרש"א היה זה בדבריהם) והיה אפשר לומר להגיה קצת "ושוב הוזמו" והיינו כמו שכתבו בסוף דבריהם. וע"ז כתבו לכאורה משמע דא"צ לומר כן כו'. אבל לא נראה כן מלשונם. שכתבו לכן כו' ושוב הוזמו שניהן:

וגם יתר דברי המהרש"א מגומגמין קצת. וצריכין ביאור. וכונתו דבהס"ך היה סובר דבאומר עדות שקר הגדתי נאמן. ואם נגמר הדין ע"פ עדותו. בטל דינא והוא מחוייב לשלם להבע"ד כאשר זמם. וע"ז פריך כל כמיני' כו' וא"כ יהיה הבע"ד שהעיד עליו מחוייב לשלם. והעד מחוייב לשלם לו מדינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשובה (וד' הרא"ש בתשובה הנ"ל צל"ע קצת שכתב שמחוייב לשלם חלקו. ולמה לא ישלם הכל. דהא לולי עדותו לא היה נאמן העד השני ואכ"מ) והוה כאשר עשה. אבל לא מכאשר זמם. וע"ז כתבו התוס' דאין לפרש כן. דהאיך הוה ס"ד שישלם כאשר זמם ע"פ הודאתו. שלא נאמר כן. רק בהזמה ע"פ עדים שאמרו עמנו הייתם. (ונראה דה"ה דהוה מצי להקשות הא מודה בקנס הוא) זהו ביאור דבריו:

אבל כבר כתבנו דלפי פירושו. לא יתכנו דברי התוס' שכתבו "ושוב הוזם" ועיין במהר"ם לובלין מ"ש בזה. וג"כ דבריו דחוקים שכתב דשוב הוזם לרבותא נקטי עי"ש בדבריו:

ב ולכן המחוור לע"ד בביאור דברי התוס' הוא. כפ"מ שראיתי בהגהות הב"ח ז"ל וצריך ג"כ ביאור קצת. דמקודם כתב שם. פי' דכיון דאמר הכי חייב לשלם חלקו. אע"פ שלא הוזם כל עיקר כו' (והיינו לולי דברי התוס') אבל התוס' מיאנו בזה. דלפ"ז אין שייכות מזה לדברי רב עד זומם כו' (ועיי"ש בדבריו ונתבאר דברי התוס' לעצמינו) ולכן פירשו דהא דאמרינן באומר עדות שקר העדתי. היינו דאח"כ הוזם. והיינו על הא דפרכי'. הא אין עד זומם משלם עד שיזומו שניהם. ע"ז אמרי' דזה דוקא היכא דמכחיש להמזימים. ויש לומר בטעמו של דבר דבאמת עדים זוממין חידוש הוא. דמאי חזית דציית להני כו' (ורבא בעל המימרא דכאן. הוא דאמר כן בפסחים) וגזה"כ הוא דהמזימין מהימני. וא"כ יש לומר דהיינו דוקא בשמזימין לשניהם. אבל כשמזימין רק לאחד ויש לו סיוע מהשני שלא הוזם. שאומר ג"כ כדבריו. (ואם אינה עדות מיוחדת. אומר ג"כ שראה אותו) באופן זה לא אמרה תורה דהמזימין נאמנים. וכ"ז כשהוא מכחיש להעדים משא"כ באומר עדות שקר העדתי. והוא מודה להעדים שמזימין אותו. יש בו דין הזמה. כן יש לפרש לכאורה דברי הגמ' וע"ז כתבו התוס' ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם ממון אלא א"כ הוזם. במקום פלוני כו' (והב"ח כתב לגרוס אלא א"כ הוזמו שניהם וזה עדיף טפי) והיינו דלא מצינו הזמה ע"י הודאתו. ולא הוי ס"ד לרבא לומר כן. כן נלע"ד בכוונת דברי התוס' וקרובים דברינו לדברי הב"ח עי"ש אך ביותר ביאור:

ג אבל דברי התוס' דלקמן. תמוהים לי לכאורה. שכתבו לכן יש לפרש ושוב הוזמו שניהם. דהשתא יש לפרש בדאמר עדות שקר העדתי סותר עדותו ולא שייכא ביה תורת הזמה כ"א בחבירו. ופריך כל כמיני' כו'. ותמוה לי דלהס"ד שהוא נאמן במה שאומר שקר העדתי. וסותר עדותו הא לא נגמר הדין על פיהם. ואף אם אמר כן לאחר שנגמר הדין נתבטל הדין ואיך אפשר לחייב העד השני מדין הזמה. ולמה ליה למיפרך כל כמיניה כו'. וצלע"ג כעת ועיין מה שאכתוב לקמן עוד בדברי התוס' הנ"ל:

ד ובדברי הגמרא יש להבין מה שהביא מברייתא דאין עד זומם משלם עד שיזומו שניהם. ולא הביא ממתניתין דלקמן דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן אפילו הם מאה. גם מה משמיענו הברייתא בזה. וצריך לומר בזה משום דבמתני' שם איירי לענין עידי מיתה. ולא יוכל למילף מזה לענין ממון. גם דבממון יש לומר דמשלשין. ויתן רק חלקו. ובמיתה לא שייך זה:

ה ומזה תמוה לי קצת על רבינו הכסף משנה בפ"כ מה' עדות ה' א' שכתב שם ע"ד הרמב"ם אין עדים זוממין נהרגין. ולא לוקין ולא משלמין. עד שיהיו שניהם ראוי להעיד כו'. אבל אם הוזם א' מהם בלבד כו' או אחר גמר דין. ונמצא א' מהם קא"פ אין נענשין. וציין הכ"מ שם המקור לכל זה ממתניי' דלקמן דף ה' ולענ"ד דברי הרמב"ם במ"ש אבל אם הוזם א' מהן כו'. מקורם מדברי הברייתא המובא בכאן. ובחגיגה דף ע"ז הובא ג"כ הברייתא. ושם הובא. אין הורגין ואין לוקין. ואין משלמין עד שיזומו שניהם (ובבאר הגולה שם מציין לדברי הרמב"ם הנ"ל) ולזה כתב הרמב"ם שם מקודם בה"א א'. הדין בשני עדים. ואח"כ בהלכה ג' כתב הדין אם הם שלשה או אפילו מאה כו'. ובאמת יש נ"מ לדינא. בין אם הם שנים. ובין אם הם יותר. דבשם זה דוקא בהעידו בתכ"ד וכמ"ש הרמב"ם ע"ז לקמן שם. והוא מדברי רבא לקמן דף ו' אבל אם הם שנים בודאי גם בלאחר כ"ד לא אמרינן דנחלקה עדותן. (ועיין רש"י דף ה' ע"ב ד"ה שהרי אמרו חכמים כו'. גם מדברי הגמרא דידן מוכח כן. דאל"כ הוה מצי לאוקמי בהעיד השני לאחר כ"ד. ואולי גם מטעם זה לא הביא הגמרא ממתניתין דלקמן) והדברים ברורים לע"ד בדברי הרמב"ם הנ"ל. ודברי הכ"מ צל"ע (גם יתר דברי הכ"מ שם צלע"ק שכתב לענין מ"ש הרמב"ם או אחר גמ"ד ונמצא א' מהם קא"פ אין נענשין וציין הכ"מ ע"ז לדברי המתניתין מה שנים נמצא א' מהם קא"פ כו'. הנה דברי המתניתין כבר הביא הרמב"ם בפ"ה מה' עדות. וג"כ יש נ"מ בין שני עדים לשלשה או יותר. כגון לענין דאמרינן למיחזי אתיתו כו'. ועוד בכמה דברים. וגם אין מבואר מהמתניתין. הדין דלאחר גמר דין אם נמצא קא"פ בעלה הזמה. רק דבודאי כן הוא ובפרט אם היו רק שנים ונמצא א' מהן קא"פ נתבטל הדין והוה כלא נגמר הדין):

גם צל"ע כעת למה השמיעו הרי"ף והרא"ש כל דברי הגמרא בזה. ויש לעיין בזה. ועיין מ"ש עוד בדברי תוס' הנ"ל לקמן דף ה' אות ח':

תוס' ד"ה מעידין. וא"ת

תוס' ד"ה מעידין. וא"ת כו' דהא מפסידין לאשה:

א בס' ע"ל כתב ע"ז. וזה לשונו. ולא זכיתי להבין קושייתם. דהא דמחייבינן לעדים לפרוע לו ט"ה דכתובה. ע"כ איירי שהיא תובעת כתובתה ע"י העדאת העדים. דאם היא אינה תובעת. איך חייבו הבעל. דלמא כבר קיבלה כתובתה. אע"כ דאיירי שאומרת בעדים גירשני ולא נתן לי כתובתי. ואיך שייך שתתבע שוב להעדים שאר וכסות. ואף שבתירוץ השני תירצו התוס' דאיירי שאומרת גרשתני. לא זכיתי להבין האיך אפשר לומר. דלא איירי כן ודקארי להו מאי קארי להו עכ"ל:

ב ולע"ד לק"מ מתרי טעמי. חדא דמה שכתב דאם היא אונה תובעת כו'. דילמא כבר קיבלה כתובתה. לא הבנתי. דאטו ע"פ דברי' אומרים העדים שלא קיבלה כתובתה. והתוס' בקושייתם ותירוצם הראשון סברי דאיירי באין האשה לפנינו (דעל תירוצם השני שאומרת גרשתני. הקשו אח"כ דא"כ הא בל"ז נאמנת האשה. ותירצו ע"ז כמו שכתבו לקמן) ובאו עדים ואמרו שפלוני גירש את אשתו. ויודעים בבירור שלא נתן לה כתובתה (וכן הוא משמעות לשון משנתינו) והוזמו אח"כ. וע"ז אמרי' במשנתינו שמחוייבים לשלם להבעל ט"ה מהכתובה. שרצו להפסידו. שאם תבוא האשה אח"כ יתחייב לשלם לה ע"פ עדותם. וע"ז הקשו התוס' דאם תבוא האשה אח"כ ותאמר לא גירשני למה לא ישלמו לה שאר וכסות שרצו להפסידה (היינו אם זה עולה יותר מט"ה דהכתובה) וע"ז תירצו תירוצם הראשון. ובתי' השני כתבו דהיא לפנינו ואומרת גרשתני ט'

ג ועוד נ"ל דלפי דברי התוס' בתירוצם השני שכתבו ועוד י"ל שאומרת גרשני (ותיבת דאיירי ליתא בדבריהם) וא"כ מחלה לבעלה אותן דברים. צריך לומר דוקא שהיתה ביחד עם העדים לפני ב"ד. ואמרה ביחד עם העדים או קודם מעט להגדתן גרשתני. משא"כ אם באו העדים לב"ד. והעידו שפלוני גירש את אשתו. ולא נתן לה כתובה. ואח"כ באה גם האשה ואמרה כן. מאי מהני מחילתה לפוטרם. אם היא מחלה לו אח"כ. אבל בשעה שהעידו רצו להפסידה (וראיתי שכן כתב הגרע"א ז"ל בחי' למשניות בד' קושייתו שהקשה למה לא כתבו התוס'. משום כיון דמודית לדברי העדים אין כאן הזמה. וכתב שזה היה יותר טוב מטעם הנ"ל. ולקמן נדבר מזה). וא"כ י"ל דזה היה הס"ד של התוס' בקושייתם ותירוצם הראשון דמתני' סתמא קתני. ובאופן הנ"ל לא יועילו דבריהם בתירוצם השני:

ד ובדברינו הנ"ל תמוהים לי דברי הגרע"א ז"ל בתוס' רע"ק שכתב שם מקודם ע"ד המהרש"א שכתב דאין להקשות דאמאי משלמין להבעל. הא בלא עדותן היתה נאמנת בזה. דז"א דאי לאו סהדותייהו באמת לא היתה מעיזה לומר גרשתני. וע"ז כתב הגרע"א ז"ל וזה לשונו. ולענ"ד בפשוטו. כיון דקודם עדותן לא היתה אומרת גרשתני ואנן דנין השתא דאינה מגורשת. והבעל פטור. ממילא בעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון. וכיון דאנן דנין השתא דאינה מגורשת. מה בכך דהיתה יכולה להפסיד הבעל בשקר. וכי בשביל זה יפטרו העדים:

ולא זכיתי להבין דבריו בזה. דסותר לדברי עצמו (שהבאתי לעיל) שכתב שם לקמן וז"ל ובעיקר דברי תוס' תמוהים לי דלמה צריכין לבוא מדין מחילה דנפ"ז מיירי ע"כ באומרת מיד גרשתני. דאי לאחר שהעידו העדים. מה בכך דמחלה. הלא העדים בעדותן הפסידו לה שו"כ:

וכי בשביל זה שמחלה אח"כ יפטרו העדים לשלם כו' עי"ש (וזה כדברינו דלעיל). וא"כ לפ"ז דע"כ מיירי שאמרה קודם להעדים גרשתני. או ביחד עמהם וכנ"ל. אין מקום לדבריו הנ"ל שכתב. דבעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון. דהא בלא עדותן נתחייב הבעל ע"י טענתה שאמרה גרשתני. וע"כ צ"ל כדברי המהרש"א דאי לאו עדותן לא היתה מעיזה. וצל"ע להבין דדק בזה:

ה ולענין קושיית הגרע"א ז"ל שתמה ע"ד התוס' למה לא תירצו. דכיון דמודית לדברי העדים. אין כאן הזמה. והוה א"ש לפ"ז אף בבאה ואמרה אח"כ גרשתני בפני עדים אלו או שאמרה גרשתני כבר בפני עדים אחרים. ובכ"ז ג"כ פטורים העדים כשיוזמו. וגם כי לפ"ד התוס' משום דמחלה. צ"ל דאתיא דלא כר"מ שסובר דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל עי"ש בדבריו:

לכאורה יש ליישב קושייתו. ע"פ מה שראיתי בתומים סי' ל"ח שהביא בשם היש"ש לב"ק. שכתב שם בדף ע"ה ב'. ששם המקור מזה. דבמודה לדברי העדים אין כאן הזמה. וז"ל דוקא בכה"ג שהגנב אמר בתחלה בפני פלוני ופלוני גנבתי. דשפיר הוה עשאאי"ל. אבל אם אח"כ הודה לדברי העדים. שפיר יוכל להזימן אף שמודה להם. וזהו פשוט. דאלת"ה כל אחד יפטור עצמו לגבי קנס ויודה לדברי העדים. אלא כעין שפירשתי עכ"ל היש"ש שם. וא"כ לפ"ד היש"ש הנ"ל ל"ק קושיית הגרע"א ז"ל. דלא היו מרויחין התוס' בתירוץ זה. דגם לפ"ז צריך לומר שאמרה גרשתני קודם להעדים. דאי לאחר עדותן. מ"מ יש כאן דין הזמה ויחייבו לשלם:

ו וגם מ"ש הגר"עא ז"ל דהיו מרויחים בזה דלפי תירוצם לא אתיא כר"פ דלדידיה לא מהני מחילתה בזה:

לע"ד גם זה לא קשה דהנה המחברים הקשו דלמה ישלמו העדים להבעל דעי כתובתה שרצו להפסידו. למה. הלא יש לנכות מזה שהיו פוטרים אותו משאר וכסות. וכבר הקשה כן בתומים סי' ל"ח. ובס' ע"ל הקשה ג"כ זה. והוסיף לבאר דאין לומר לפ"מ שכתבו התוס' בכתובות. דאם היא אומרת גרשתני. והוא אומר לא גרשתיך. מ"מ פטור גם משו"כ. דהוה כטענו חיטין והודה בשעורין (ולא ידעתי למה היה לו להביא ממרחק. הא כן מבואר בדברי תוס' דידן. דבאומרת גרשתני מחלה לו שו"כ) וא"כ יטעון הבעל. כיון דהיא אומרת גרשתני. כבר נפטרתי משו"כ גם בלא עדותם. דזה אינו. דהרי אם לא העידו הם. גם היא לא היתה אומרת גרשתני כמ"ש מהרש"א. וא"כ ע"י עדות העדים דוקא נפטר:

ז ונראה לכאורה לומר בזה. דהא הא דמחייבינן תש העדים לשלם להבעל הכתובה שרצו להפסידו הוא על הגדת עדותן. ולא על שהם גרמו שתאמר האשה גרשתני. ואטו אם לא היו מעידים כלל. ורק היא סברה שיעידו לה והעיזה לומר גרשתני. יתחייבו לשלם. וחיובם הוא רק על הגדתם. ורק דהא בלא עדותן ג"כ היה חייב לשלם. ע"ז צריך לומר כדברי המהרש"א דהא בלא עדותן לא היתה מעיזה. אבל בהשאר וכסות כבר נפטר ע"פ הודאתה. דהוי כמחלה. ואף דלולי עדותן לא היתה מודית. הם עשו לו טובה בזה. אבל בהגדתן לא פטרו אותו דכבר נפטר:

ח ואולם יש לפקפק ולהתעקש בדברים הנ"ל אף של שראיתי אח"כ בס' תפארת ירושלים להגאב"ד דקוטנא ז"ל על משניות. שכתב כן ביישוב קושיית התומים הנ"ל:

[ומ"ש שם עוד ליישב עפ"ז קושיית הגרע"א הנ"ל. במח"כ לא הועיל מאומה בזה. דגם במודית ואומרת גרשתני בפני עדים אלו. ג"כ לא ע"פ הגדתם נפטר משו"כ רק ע"פ הודאתה וגם אף לפי דברנו עי"ש. מה יענה למ"ש הגרע"א ז"ל עוד בקושייתו. או שאמרה גרשתני כבר לפני עדים אחרים] ואם כנים הדברים הנ"ל ל"ק גם מ"ש הגרע"א ז"ל. דהיו מרויחין התוס' דלא היו צריכין לומר. דאתיא דלא כר"מ וכנ"ל. דזה אינו. דאכתי ע"כ לא אתי מתניתין כר"מ. דהאי הא דבמודית נפטר משו"כ הוא ג"כ מטעם מחילה וכמ"ש התוס' בכאן. וכן לפ"מ שכתבו התוס' בכתובות דהוה כטענו חיטין. דעת התוס' בב"ק ס"פ המניח דהטעם דטענו חיטין כו' כשור הוא ג"כ מטעם מחילה. וא"כ אליבא דר"מ הא יכולים לנכות להבעל דמי שו"כ. וליכא למימר כנ"ל. דבל"ז היה פטור ע"פ הודאתה. דהא בזה לא מהני מחילתה:

ט ולענין מ"ש לעיל באות ה' בישוב קושיית הגרע"א דהיו מרויחים ע"פ תירוצו. אף אם אמרה גרשתני. אחר שאמרו העדים. וכתבנו ליישב זה ע"פ דברי היש"ש בב"ק וכמש"ל. ראיתי אח"כ דבדברי היש"ש יש לעיין עוד. דהתומים כתב שם. דדבריו הנ"ל עולים שפיר לענין עדות שאאי"ל. דבשעה שהעידו בב"ד היה עדות שיכול להזימן. ומה מהני שמודה אח"כ לפסול הגדת העדים שכבר העידו (ולכן לא קשה מה שהקשה היש"ש דכ"א יפטור עצמו לגבי קנם שיודה לדברי העדים. דז"א דבזה בודאי צדקו דבריו דזה לא הוה עשאאי"ל וכמ"ש התומים) אבל מ"מ נראה שלא חל בו הזמה. דהא מ"מ מודה שבפניהם נעשה המעשה ואיך יחול בו הזמה כ"כ שם התומים ומסתברים דבריו בזה. וא"כ לפ"ז דדברי היש"ש במ"ש דבהודה אח"כ להעדים יש בו דין הזמה. צ"ע דבריו בזה (וספר הנ"ל אינו ח"י לעיין בו) וגם לבד הנ"ל אפשר לא כתב היש"ש כן רק בענין קנם. אבל לא בממון (ועיין תוס' לקמן דף ה' ד"ה וכן. גם בגליון הש"ס להגרע"א ז"ל שם) (וכן נראה מדברי הריטב"א בריש מכילתין שהבאתי לעיל דף ב' בהא דמעידין שחייב גלות. דבמאי עסקי' אם כשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה. ולפי הנ"ל הא י"ל דאיירי שהודה אח"כ. ויש בה דין הזמה. אע"כ דאינו כן וגם מדברי התוס' שם בהא דגלות. נראה כן. מדלא תירצו קושייתם דאיירי בכה"ג) א"כ א"א ליישב ע"פ זה קושיית הגרע"א הנ"ל. דהיה להתוס' לומר משום דמודית להעדים אין בה דין הזמה. וזה אף באומרת אח"כ. (ועיין מ"ש לקמן אות ט"ו):

י ואולם אם כנים דברינו לעיל (ושכן כתב בס' תפארת ירושלים) לענין הקושיא דלמה לא ינכו להבעל דמי שו"כ שרצו לפוטרו שכתבנו דבל"ז היה פטור ע"פ דברי' שאמרה גרשתני. וא"כ ההינח באמרה גרשתני קודם שבאו העדים ומחלה לו. בזה אינם יכולים לפחות לו הדמי שו"כ. דכבר נפטר מזה. אבל אם אח"כ אמרה גרשתני א"כ בשעה שהעידו על הכתובה לחייבו. פטרו אותו משו"כ ומה בכך שמחלה אח"כ (וזה כמ"ש הגרע"א בעצמו בענין דברי התוס' לקושייתם שישלמו השו"כ) וע"כ דאיירי שאמרה קודם להעדים. וכיון דמחמת קושיא הנ"ל מוכרחים אנו לדברי התוס' דבאמרה גרשתני מחלה השו"כ וגם דאיירי שאמרה קודם להעדים. א"כ שפיר כתבו התוס' ולא היו צריכין לחדש משום דמודית אין כאן הזמה:

יא ומדברי התוס' דידן. ודברי המהרש"א הנ"ל. יש לתמוה לכאורה. על דברי המהרש"א יבמות ד' קט"ז ע"ב שכתב שם ע"ד תוס' ד"ה באותה שעה כו' שהקשו שם דלמה לא תהיה נאמנת לומר מת בעלי. במיגו דהיתה אומרת גירשני למ"ד בכתובות דף כ"ג דגם שלא בפניו אינה מעיזה. וכתב המהרש"א שם דע"כ קושיית התוס' הוא קודם שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שם. והיו סוברים דבאומרת מת בעלי אין לה כתובה. דאי לאחר שחזרו להורות כדברי ב"ש שם. ל"ק קושיית התוס' הנ"ל. דליהמנה במיגו דגירשני. דאז אינה נוטלת כתובתה. ומדברי התוס' והמהרש"א דכאן. יפלא לכאורה דברי מהרש"א דיבמו' הנ"ל דהא מבואר בדב' בכאן דבאומרת גירשתני יש לה כתובה:

יב ואולם אעתיק בזה. אשר היה לי זה כבר מו"מ של הלכה בענין זה. עם הגאון בעל ערוך לנר ז"ל. שהוא הקשה כנ"ל בספרו על מס' יבמות. על דברי המהרש"א דשם. דגם באומרת גרשתני יש לה כתובה (אבל לא הביא מדברי התוס' והמהרש"א דכאן) וזה אשר כתבתי להגאון הנ"ל בשוני מכתבי אליו ביבמות דף קט"ז ע"ב תוד"ה באותה שעה כתב שם מר וז"ל המהרש"א הקשה דאין זה מיגו. דאם אומרת גרשתני אינם נוטלת כתובתה. ולא זכיתי להבין דעתו. דדוקא בתובעת כתובתה כתבו התוס'. לעיל דאין לה כתובה. ולפי התוס' דכתובות פ"ט אז גם לא מתגרשת וכנ"ל. אבל באינה תובעת כתובתה ודאי יש לה כתובה. וכן כתב כו' עכ"ל שם (וכעת ראיתי היה יכול להקשות מדברי התוס' והמהרש"א בעצמו דכאן דמבואר כן להדיא). ואנכי לא זכיתי להבין דעתו דמר:

דלענ"ד דברי המהרש"א הנ"ל. הם נובעים מברייתא ערוכה כתובות דף ק"ז ע"ב. דאמרי' שם האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י. ובאתה ואמרה מת בעלי. רצתה נזונית רצתה גובה כתובתה. גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. ופירש"י שם דבאומרת מת שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתנשא. וכשם שנאמנת להנשא. כך נאמנת ליטול כתובתה. ובאומרת גירשני כתובה לא גביא שמא לא גירשה ובגירושין לא האמינוה כו' עכ"ל:

והנה רש"י ז"ל כתב דבריו בזה אליבא דידן דקיי"ל דשלא בפניו אינה נאמנת לומר גירשני. אבל ע"כ גם להפ"ד דאף שלא בפניו נאמנת להנשא (לפי מה דסברי התוס' בקושייתם) מ"מ אינה נוטלת כתובתה. וכמבואר בברייתא הנ"ל. ולכאורה נראה דאפשר לומר דהטעם הוא דחיישינן לפרעון וזה תלוי בהסוגיא דהוציאה גט כו' כתובה ואין עמה גט כו' גם אי איירי הברייתא קודם הסכנה. או אחר הסכנה. והסוגיא עמוקה שם. עכ"פ מבואר בהברייתא הנ"ל דבאומרת מת נוטלת כתובתה. ובאומרת גירשני אינה נוטלת. ושפיר כתב המהרש"א שם דקושיית התוס' הוא רק קודם שחזרו ב"ה כו' סברי דגה באומרת מת אינה נוטלת כתובתה (זה אשר כתבתי להג' הנ"ל):

יג וא"כ ל"ק על דברי המהרש"א דיבמות הנ"ל. גם מדברי התוס' ומהרש"א דידן. דלא מיבעיא אם נאמר כמש"ל. דהטעם שם בהברייתא משום דחיישינן לפרעון. זה שייך דוקא בשלא בפניו. אבל הכא הא איירי בפניו ומודה שלא פרע. אבל לבד זה. דברי התוס' דידן הם לפי האמת. וכמ"ש התוס' בתירוצם השני ביבמות שם דליכא למ"ד כלל דנאמנת להנשא באומרת שלא בפניו גירשני. אבל לפי הס"ד של התוס' בקושייתם שם שיש מ"ד דאף שלא בפניו נאמנת. ע"כ צ"ל דמ"מ לענין כתובה אינה נאמנת. ושפיר כתב המהרש"א שם:

יד אבל הא קשיא לי טובא ע"ד התוס'. דלפי דבריהם ביבמות ובכתובות. דבתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גירשתני (וכ"ד הפוסקים) למה הוצרכו לומר דאע"ג דאשה שאמרה גירשתני נאמנת. היינו היכא דליכא לקמסייע לה כו' (ולזה צ"ל עוד כדברי המהרש"א וכנ"ל) הא בפשיטות ניחא דלפי תירוץ השני סתמא דמילתא איירי שאומרת גירשתני ותובעת כתובתה. וא"כ אינה נאמנת בזה. וגם מחלה השו"כ דהוה כטענו חיטין כו':

טו ועוד יש לע"ד להקשות לפי דברי התוס'. דעדיין תוכל לתבוע להעדים השו"כ. דיכולה האשה לומר אח"כ. באמת לא נתגרשתי. ומה שאמרה מקודם שנתגרשה. היינו משום שהעידו העדים (או ידעה שיעידו) שנתגרשה ולא נתן לה כתובתה. ואם היתה מכחשת לדבריהם לאמר לא נתגרשתי. הלא היתה מפסדת גם הכתובה ע"י דברי'. וגם השו"כ ע"פ דברי העדים. (דהוה כטענו חיטין כו') ולזאת היתה מוכרחת לומר כדברי העדים. ולקבל לכה"פ כתובתה. ולולי העדים לא היתה אומרת כלל גירשתני. וא"כ תוכל לתבוע מבעלה השו"כ. וגם מהעדים שרצו להפסידה בזה:

ואפשר לומר בדעת התוס'. דזה הוי כאילו מחלה לבעלה בפירוש השו"כ. ולא מהני לזה הדברים הנ"ל. ואולי יתיישב בזה גם קושיית הגרע"א ז"ל שהבאתי לעיל דלמה לא כתבו משום כיון דמודית לדברי העדים אין כאן הזמה. ולפי הנ"ל יש לומר דלענין הודאתה תוכל לחזור ולומר כנ"ל. ולתבוע השו"כ. משא"כ מטעם מחילה:

טז ולולי דברי התוס'. לע"ד היה אפשר לומר. דא"צ לומר כדבריהם. ולזה גם כדברי המהרש"א דאף שגם בלא עדותן היתה נאמנת. חייבים. משום דבלא עדותן. לא היתה מעיזה. זה לא אמרינן כלל. דחיוב של עדים זוממין הוא על הגדת עדותן. וכיון דבשעת הגדתן. כבר נתחייב הבעל ע"י דברי'. לא היינו מחייבים אותם. בשביל שלולי עדותן לא היתה מעיזה. והא דמחייבינן אותם הוא משום דלא היתה נאמנת. משום דתובעת כתובתה וכנ"ל. וכן להיפוך. לענין שו"כ דבעת שהעידו כבר מחנה ע"י דברי' השו"כ. ולא הפסידו לה. אין לחייבם במה שהיה יכול להיות לולי עדותם:

ובזה יתיישב גם קושיית המחברים דלמה לא ינכו להבעל דמי שו"כ. וכתבנו לעיל אות ו' בשם הע"ל דאין לומר דבזה כבר נפטר הבעל ע"י הודאתה. דהא בלא דבריהם לא היתה מעיזה. דלפי הנ"ל לא אמרינן זה. דכיון דבעת עדותן. היה פטור מזה ע"י דברי'. לא יוכלו לנכות זה. כ"ז היה נ"ל לומר בהשקפה ראשונה. ויש לעיין עוד בזה. אבל קושייתנו דלמה לא כתבו משום דתובעת כתובתה צל"ע כעת:

עוד יש לי מקום עיון קצת בעיקר קושיית התוס' דלשלמו לה שו"כ שרצו להפסידה דלכאורה יכולים העדים לטעון להרוויחה כתובתה באנו. אף דממילא מפסדת השו"כ. וכעין דאמרינן בסנהדרין דף מ"א לאוסרה על בעלה באנו. אף דממילא נידונית במיתה ובכאן עוד יותר מדאמרו שלא נתן לה כתובה. ועיין תוס' סנהדרין דף ט' ותוס' סנהדרין דף פ"ו ע"ב ד"ה אתחלתא כו' שהקשו לימא לפוסלו לעדות באנו עי"ש. ויש לעיין בזה:

יז והנה לעיל באות י"ב הבאתי את אשר כתבתי להגאון בעל ערוך לנר ז"ל ואמרתי להעתיק בכאן. את אשר נתכבדתי בדברי תשובתו של הגאון הנ"ל. ואת אשר כתבתי אליו שנית בחיזוק דברינו. וזה לשונו הטהור בשולי מכתבו אלי. בדברי תורה שכבדני שפחני. ונהניתי מאד בראותי שיורד לעומקא של הלכה. וצר לי אשר מטרדותי לא אוכל להשיב על כל פרט ופרט מדבריו הנעימים. רק את אשר השיג על ספרי הודעתי דעתי. ויחדתי לזה נייר מיוחד שלא לערב ד"ת בדברי חול כמ"ש בתשובת עבודת הגרשוני סי' י"א שיאות לעשות כן. ובנייר השני כתב וז"ל אם כי לא יספיק לי הזמן להשתעשע ארוכות וקצרות ולהשיב על כל דיבור ודיבור מדבריו הנעימים. עם כל זה לא אחדל מלהשיב על השגותיו על דברי בספרי ע"ל בדברים קצרים. הנה מעכ"ת ני' השיב על מה שהקשיתי על המהרש"א הלא רק בתובעת כתובתה אין לה כתובה. דדברי מהרש"א הה מברייתא מפורשת בכתובות דף ק"ז. ותמיהני. הלא הבאתי ראיות מדברי הראשונים ופוסקים ראשונים ואחרונים דדוקא בתובעת כתובתה אינה נוטלת. ולדברי מר ני'. תיקשי איהו לנפשי'. האיך יפרשו כל הראשונים שהבאתי. ברייתא זו. אמנם התשובה פשוטה. שהם יפרשו הברייתא ג"כ בתובעת כתובתה. ואעפ"כ באומרת מת בעלי יש לה כתובה. אם הקדימה התירוני להנשא. לתנו לי כתובתי כמו שפסק השו"ע אה"ע סי' ק' ס"מ. אבל בגירושין כל שתובעת כתובה. אפילו עיקר כתובה אין לה כמו שפסק הרמ"א שם סי' י"ז. וא"כ מה ראיה יש להמהרש"א מברייתא זו. עכ"ל הגאון הנ"ל בענין הנ"ל (ואשר השיב לי עוד על מה שכתבתי אליו להשיג על דבריו עוד בדברי התוס' דיבמות הנ"ל. אשר אינם שייכים לענינינו דכאן. לא העתקתים):

וזה אשר כתבתי אליו שנית.

אשר כתבתי במכתבי הקודם בענין דברי המהרש"א כתב רומעכת"ה וז"ל (כאשר העתקתי דבריו לעיל) יסלח לי כ"ה. כי לזה היה כוונתי במה שכתבתי שם בדברינו. דלכאורה נראה דאפשר לומר דהטעם הוא דחיישי' לפירעון. וזה תלוי בהסוגיא דהוציאה גט כו'. ולא תיקשי מזה להפוסקים שהביא רומעכ"ת. דהתם הא איירי באומרת בפניו גרשתני. והוא מודה שלא פרע. רק אומר לא גרשתיך. והברייתא איירי שלא בפניו. ושוב ראיתי דאינני צריך לזה כלל לדברינו הנ"ל. ותמה על תמה אקרא. דהא אליבא דידן לא קשיא ולא מידי בהברייתא הנ"ל. דהא אנן קיי"ל דשלא בפני בעלה איננה נאמנת לומר גירשני וכמ"ש רש"י שם (וגם ליכא למ"ד כלל דנאמנת שלא בפניו כמ"ש התוס' בתירוצם השני) וממילא אינה נוטלת כתובתה. והפוסקים הא איירו באומרת בפניו. ונאמנת להנשא. בזה כתבו דאף נוטלת כתובתה. משום דמספר כתובה נלמד כו'. משא"כ דברינו בענין דברי המהרש"א. הוא לפי ההו"א של התוס' בקושייתם דיש מ"ד דאף שלא בפניו נאמנת להנשא. ובהברייתא חזינן דאינה נוטלת כתובה. ושפיר כ' המהרש"א (ובאמת כבר תמהו ע"ד התוס' בקושייתם ותירוצם הראשון הגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' ק"ל. וכן בס' בית מאיר סי' י"ז. דהא מבואר במתניתין דכתובות דאם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת. ואנכי בעניי הארכתי בזה במ"א (לישב דבריהם ואכ"מ) (ועיין בקונטרסי שנות חיים). ועכ"ז דברינו דלעיל במ"ש דיש לומר דהתם הטעם משום דחיישי' לפרעון וכמש"ל. יועילו קצת לפ"ד התוס' בקושייתם ותירוצם הראשון. דיש למ"ד דסובר דגם שלא בפניו נאמנת להנשא. ועכ"ז חזינן מהברייתא דאינה נוטלת כתובה וא"כ יהיה מוכח מהברייתא דלא כהפוסקים הנ"ל. ולפמש"ל אף לפ"ז אינו מוכח משם:

ומ"ש עוד רומעכ"ת וז"ל אמנם התשובה פשוטה כו' (כפי שהבאתי לשונו לעיל) תמיהני. דדברי הרמ"א שם בסי' י"ז סעיף ב' נראה דאיירי בלא תבעה כתובתה כשבאה לב"ד ועי"ש. ומסתמא כוונת רומעכ"ת לדברי המחבר בשו"ע שם שכתב דבתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפילו בפניו. אבל כל עיקר דברי השו"ע הנ"ל מקודם מדברי התוס' והרא"ש יבמות דף קי"ז. והם למדו זה מהא דבאומרת מת בעלי. וכמבואר בלשון הרא"ש שם ועי"ש. וא"כ איך יתכן להחמיר עוד באומרת גרשתני מבאומרת מ"ב. ובודאי גם באומרת גרשתני בהקדימה התירוני להנשא לתנו לי כתובתי יש לה כתובה. ולא זכיתי להבין דעתו דמר בהנ"ל עכ"ל במכתבי להג' הנ"ל. וכעת ראיתי עוד דא"א לומר כדבריו הנ"ל דהטעם בהברייתא דכתובות הוא משום דתובעת כתובתה. דהא הא דאם אומרת התירוני ותנו לי כתובתי הוא איבעיא דלא איפשיטא שם באומרת מת בעלי. וא"כ היה יכול לפשוט מהברייתא הנ"ל. דאי בתובעת כתובה. גם באומרת מ"ב אינה נאמנת ואם באינה תובעת כתובה כלל. גם בגירשני תהיה נאמנת. אלא הדבר ברור כמ"ש דטעם הברייתא הוא משום שלא בפניו וכמ"ש רש"י שם. (וזה לא כביר היה לנגד עינינו ס' שו"ת בנין ציון מהג' הנ"ל שנדפס מקרוב על בנו ז"ל. ומדי עברי ראיתי בא' מתשובותיו. אשר א' מרבני אשכנז כתב לו ג"כ בישוב דברי המהרש"א הנ"ל. וכמדומה שכתב דכוונתו לענין תנאי כתובה. והג' הנ"ל כתב לדחות דבריו ולענ"ד האמת כמו שכתבתי):

תוכן העניינים

דברי בינה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה