דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא
מסכת מכות · דף ב:
גמ' ואין משלמין את הכופר
גמ' ואין משלמין את הכופר. בס' ע"ל הביא בשם הרמב"ן וריטב"א. דלכן לא קתני כופר. וגם הא דאין נמכרין לע"ע במתני' דידן. הוא משום דלא קתני אלא הנך דלוקין ע"ז. ובאלו אין לוקין עליהם ג"כ. והשיגו מזה ע"ד הרמב"ם שכתב דגם באלו לוקין העדים (וס' הריטב"א אינו ח"י כעת. וראיתי בתוס' רע"א ז"ל בחי' למשניות הביא ג"כ דבריהם. ולא נראה שסובר כן בדעתם עיי"ש):
א והנה ראשית נראה לומר. דלפ"ד התוס' בתירוצם הראשון במתני' דמשום דלוקין בהא דב"ג וב"ח מיקרי זה עדות שאי"ל. יש להוכיח דגם באלו לוקין דאל"כ לא נשלם כופר ולא יומכר לע"ע ע"פ עדים. דהא הו"ל עדות שאאי"ל ואין לומר דאה"נ דאינו משלם כ"א ע"י הודאתו. או שהיה בפני ב"ד. דזה אינו. דלא כן מבואר מד' הגמ' ב"ק (ד' מ"ג ע"ב) דאמרי' שם כל בחי"ב בבן חורין ע"פ עדים כופר כו'. וחזינן דמחייבינן כופר ע"פ עדים. ולזה אפשר לומר דהרמב"ם סובר כתירוץ הראשון של התוס'. ומוכח מזה כדבריו. והריטב"א לטעמיה אזיל כפי שהבאתי דבריו לעיל. וגם הוכחתי מדבריו בהא דבן חלוצה דסובר כתירוץ השני של התוס'. ול"ק בזה:
ב ועל דעת הרמב"ן הנ"ל. תמוה לי לכאורה שסותר לדברי עצמו במלחמותיו בסנהדרין דפ"ו (שהבאתי דבריו לעיל בעמוד הקודם אות ) שהשיג על דברי הבעה"מ שכתב אף די"ל דאע"ג דאיהו לא לקי. אינהו לקי מידי דהוה אמעידין באיש פלוני שהוא ב"ג וב"ח דלוקין עליו מדכתיב והצדיקו כו' (כאשר הבאתי דבריו לעיל) וכתב ע"ז הרמב"ן דא"צ לזה דהא נא עשו לו כלום כו'. ובעינן שיהי' והרשיעו את הצדיק ע"ש. הרי מבואר מדבריו הנ"ל שמודה בזה להבעה"מ דלא רק בב"ג וב"ח נאמר קרא דוהצדיקו דלוקין העדים ע"ז. רק כתב דשם לא עשו כלום כו'. וא"כ בהא דכופר. וכן בהעידו שיומכר לע"ע. הא הפסידו לו. גם נגמר דין על פיהם. ולמה לא ילקו כמו בב"ג
ג ואולם בענין הא דכופר. היה נלע"ד דאפשר לישב ד' הרמב"ן ע"פ עה שראיתי עוד בס' הנ"ל. שהביא דברי ריטב"א שהקשה למה אין משלמין כופר אף דכפרה היא. הא עכ"פ היה חייב לשלם ע"פ עדותן. ותירץ הריטב"א ע"פ מה דבב"ק הוה איבעיא דלא איפשיטא אם ממשכנין בחייבי כופר וסלקא בתיקו. וא"כ אין ממשכנין ולא היה צריך לשלם נגד רצונו. ובשם הרמב"ן כתב לתרץ. כיון דכופר הוא במקום מיתה בידי שמים. וכיון דהנידון לא היה חייב מיתה בד"ש. ממילא לא היה חייב כופר ע"פ הדין. ולכן לא שייך אצלם ג"כ כאשר זמם (וכן הביא דבריהם בתוס' רע"ק ז"ל). והנה לפי תירוץ הריטב"א הנ"ל אפשר לומר שפיר דאין לוקין על זה. דהא לא רצו להפסידו כלום אבל לפי תירוץ הרמב"ן הנ"ל. אף שכתב דכופר לא שייך אצלם. מ"מ הא רצו להפסידו ממון ולמה לא ילקו ע"ז לפי דבריו במלחמות דסנהדרין הנ"ל:
אבל באמת גם תירוצו של הרמב"ן בהא דלמה אין משלמין כופר. לא הבינותי לכאורה שכתב דכיון דכופר הוה במקום מיתה כו'. דמאי מהני זה לפטור העדים מכאשר זמם הא מ"מ רצו להפסידו ממון. ונגמר דין על פיהם. והיה הב"ד ממשכנין אותו לפרוע. לולי שהוזמו אח"כ. ולמה לא נקיים בזה כאשר זמם ומה לי בזה אם היה הממון במקום מיתה בד"ש. כיון שהב"ד היו כופין אותו לשלם:
ד ולזה נלע"ד דגם הרמב"ן סובר כהריטב"א. דכיון דהוה איבעיא דלא איפשיטא מספיקא אין ממשכנין אותו. ורק עדיין לא היה ניחא ליה בזה. דהא מ"מ היו הב"ד מצווין אותו לפרוע. ואף שלא היו יורדין לנכסיו. מ"מ אם לא היה משלם היה סרבן בפס"ד של הב"ד. לזה כתב הרמב"ן. דהא הכופר הוא רק במקום מיתה בד"ש. וכיון שידע ששקר ענו בו. ולא היה מתירא. מד"ש. לא היה מחוייב לשלם כופר:
ואם כוונת הרמב"ן ז"ל כפי מ"ש. בודאי לא תיקשי עליו מ"ש לעיל מדבריו בסנהדרין. דכיון דאין ממשכנין אותו. גם לא היה חייב מיתה בד"ש וכנ"ל. לא רצו להפסידו כלום. ולכן אין לוקין ע"ז. ודבריו מתאימים בזה עם דבריו במלחמות בסנהדרין אבל עדיין תיקשי בהא דנמכר לע"ע למה לא ילקו. עכ"פ הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו שהוא פוסק בפ"י מפ' נזקי ממון. דחייבי כופר ממשכנין ש אותן. שפיר פוסק דלוקין העדים ע"ז:
ושוב בא לידי ס' הריטב"א על מכילתין וראיתי שיש להעמיס בד' הרמב"ן כפי מ"ש. ואין להאריך ולהביא לשונו שם:
ומה שהביא בס' ע"ל בשמם. דגם בענין נמכר לע"ע אין לוקין העדים. לא מצאתי זה בדברי הריטב"א שם. ואדרבה נראה להיפוך מדבריו שם לקמן שהקשה למה לא חשיב במתני' עדות דע"ע. ולא כתב בזה משום דאין לוקין. ונראה דבזה כ"ע מודו להרמב"ם דלוקין וזה כפמ"ש לעיל דלענין זה אין טעם לפוטרה ממלקות
ה גם נ"ל להביא ראיה ברורה לזה. דלא רק על הא דקתני במתניתין. דהיינו בעדות ב"ג וב"ח ואיוב גלות. נאמר קרא דוהצדיקו. להורות דלוקין משום לא תענה והוא מהא דאמר ר' אלעזר בב"ק ד' ע"ד ב' עדים שהוכחשו בנפש לוקין (וכדמסקי' שם שבא הרוג ברגליו עיי"ש) והא ר' אלעזר בעצמו הוא דאמר בכתובות ד' ל"ג. דלכן לא אמרי' בעדים זוממין מילקא לקי כו' משום דלאו בני התראה נינהו וכדמפרש רבא שם דניתרי בהו אימת כו'. ופרש"י שם דאין עונש הגוף בלא התראה (והא דעבדינן כאשר זמם גם בעונש הגוף. הוא רק בכאשר זמם. אבל לא אלא דלא תענה כמ"ש מהרש"א שם והא דלוקין במעידין שהוא ב"ג וב"ח היינו משום דגלי קרא דוהצדיקו ועיי"ש בפרש"י. וא"כ היקשי מנ"ל דלוקין בהוכחשו בנפש משום לא תענה. הא אין כאן התראה. אלא ע"כ משום דגלי לן קרא דוהצדיקו דבכל מקום שאינו יכולין לקיים בהעדים כאשר זמם לוקין העדים משום לא תענה:
ו ואולם עדיין צל"ע קצת ע"ד הריטב"א שכתב דלכן אין משלמין כופר. משום דאין ממשכנין אותו דהוה בעיא דלא איפשטא ולעיל כתבנו דנראה דגם הרמב"ן סובר כן וכמש"ל. דא"כ למה לא פשיט הגמרא בב"ק האיבעיא אי ממשכנין. מברייתא דידן דאי ממשכנין למה לא ישלמו לו העדים. ולכאורה גם ממשנתינו מוכח כן. לפ"מ שכתבו בתירוצם. דלכן לא חשיב התנא כופר. משום דאין לוקין ע"ז. ולפ"מ שביארנו לעיל הא דאין לוקין. הוא ג"כ מטעם דאין ממשכנין. אולם לולי הברוותא אינו מוכח ממשנתינו. די"ל דבאמת משלמין כופר. אבל מד' הברייתא קשה כנ"ל:
ז והנה לפי תירוץ הריטב"א. דלכן אין משלמין כופר שרצו להפסידו. הוא משום דאין ממשכנין ע"ז ולפמש"ל גם הרמב"ן סובר כן. יהיה מוכח מכאן. דלא כד' הרמב"ם שפוסק דחייבי כופר ממשכנין אותן (ובס' ע"ל כתב להיפוך להביא ראיה מזה לד' הרמב"ם עיי"ש. ולע"ד נראה כמ"ש):
אבל ראיתי עוד דלפי דברי הרמב"ם במקום אחר. אף אם נימא דחייבי כופר אין ממשכנין וכ"ד הריטב"א עדיין לא יתכן הא דאין העדים משלמין. והוא דהרמב"ם כתב בפ' כ"א מהל' עדות בהעידו על א' שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי עין ועבד. והראב"ד השיג על זה. דכל זמן שלא נתן גט שיחרור להעבד. אינו משלם להעבד. דהוא איבעיא דלא איפשיטא. ותי' הכ"מ הואיל ואם הי' תופס העבד. לא הוה מפקינן מיניה. אף הזוממין חייבים לשלם. (ועיין בתומים בסי' ל"ח) וא"כ לפ"ד הרמב"ם הנ"ל. אף אם הי' סובר כדעת הריטב"א דח"כ אין ממשכנין אותן. משום דהוה איבעיא דלא איפשיטא. וס' ממונא לקולא. הא אם תפסו יורשי הניזק. לא הוה מפקינן מיניה. וזה דומה להא דסימא את עינו הנ"ל. ולמה לא ישלמו העדים. ולזה הרמב"ם לפי שיטתו. לא היה יכול לסבור כתירוץ הריטב"א משום דאין ממשכנין וכנ"ל. ואך קשה להכין לפ"ז למה לא ישלמו העדים וכמש"ל:
ח ובענין דברי הרמב"ם שסובר דחייבי כופר אין ממשכנין ראיתי אח"כ להמ"מ שכתב ע"ז ע"פ ד' התוס' והרשב"א בב"ק שם שנראה דפשיטא שב"ד ממשכנין רק הספק ביורשי ניזק. והלח"מ השיג ע"ז עיי"ש. ולא הבינותי. דלע"ד לא הוצרך לזה. דחזינן בדברי הרמב"ם שם עוד שפוסק בשור של שני שותפין שהזיק חייבים לשלם כ"א כופר שלם. וגם זה הוא איבעיא דלא איפשיטא שם בב"ק. וע"כ סובר הרמב"ם דספק כפרה לחומרא ולא דמי זה לספק ממונא דלקולא וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין הא דממשכנין. דהוה ג"כ איבעיא דלא איפשיטא (ועיין תוס' כתובות ד"ל ע"ב ד"ה זה שכתבו שם בתוך דבריהם ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק עיי"ש):
ואף שראיתי להמ"מ שכתב שם ע"ד הרמב"ם בהא דשור של שני שותפין. משום דנראה מד' הגמרא דב"ק שם דאמרינן שור של שותפין כיצד משלמין כו' ומשמע בזה דפשיטא לי' שצריכין לשלם. רק האיבעיא האיך ישלמו ולכן כיון דצריכים לשלם. פסק הרמב"ם לחומרא. וישלמו כ"א כופר שלם. לא הבינותי הנ"מ בזה. כיון דאף לפי דבריו. על המחצה השני הוה ספק. ולמה פוסק הרמב"ם שכ"א ישלם כופר שלם. אם לא משום דסובר דספק כפרה לחומרא. וא"כ ה"ה לענין הא דממשכנין וכנ"ל:
ט גם בעיקר ד' המ"מ הנ"ל. דלהגמ' דשם פשיטא ליה דצריכין לשלם. רק שמסופק האיך ישלמו לא כן מבואר מד' הריטב"א לקמן דף ג' בהא דמשלשין בממון. כ"א דמפרש האיבעיא דשם. דשמא פטורים מלשלם כופר כלל:
וראיתי להג' בעל ערוך לנר ז"ל שהביא ד' הריטב"א בזה. ונתקשה בדבריו וכנראה הוסיף איזה תיבות בד' הריטב"א. אשר לא נמצא בדבריו וזה גרם לו להקשות. וז"ל הריטב"א שם ולעיל דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין. היינו מההוא טעמא דמשלשין בממון. דאי לא. האיך משלמין ליתן האי כופר והאי כופר כו' כדאמרינן בעלמא לענין כו' גבי שור של שני שותפין. אלא כיון דקיי"ל בעדים זוממין דמשלשין בממון. כי יהיב האי חצי כופר והאי חצי כופר מצטרפין והו"ל כופר א' שלם כו' עכ"ל. וביאור דבריו לע"ד בזה הוא דלדברי המ"ד בסוגיין דכופרא כפרה אין מה להקשות דהא באמת אמרינן דאין משלמין הע"ז כלל. משום דלאו בני כפרה נינהו (ואף דהיה יכול לומר גם מטעם אחר משום דהאיך ישלמו. זה אינו קושיא כ"כ דעדיפא מיניה קאמר) אבל בהא דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין הע"ז. קשה לכאורה מד' הגמר' דב"ק שם. דאמרינן האיך ישלמו (ואף דשם הוה איבעיא דלא איפשיטא נראה קצת שסובר הריטב"א גם בזה דספיקא לקולא) ועל זה כתב הריטב"א דכיון דקיי"ל בעדים זוממין דמשלשיו בממון. כי יהיב האי חצי כופר כו' מצטרפין, ולפ"ז גם אם אמרינן כופרא כפרה אי לאו טעמא דלאו בני כפרה נינהו. הוה אמרינן נמי דמשלשין בזה לקיים כאשר זמם. דאצלם לא נאמר כופר שלם כו' וז"פ לע"ד בכוונת ד' הריטב"א הנ"ל. ובס' ע"ל ראיתי שהביא דבריו הנ"ל. וז"ל בקיצור. הריטב"א כתב בזה. דמה"ט אמרינן לעיל דאי כופרא ממונא משלמין הע"ז דאי כופרא כפרה האיך משלמין כו'. והנה מה שסובר הריטב"א בזה. דכופר שלם ולא חצי כופר. לא שייך רק אי כופרא כפרה. ולא אי כופרא ממונא. כן כתבו גם התוס' והרשב"א בב"ק. אכן לפ"ז תיקשה ל"ל לעיל טעמא דע"ז אינן משלמין כו' משום דכופרא כפרה. והני לאו בני כפרה נינהו. לימא מהטעם דהריטב"א דכיון דכופרא כפרה האיך ישלמו כו' עכ"ל. והנה תיבות "דאי כופרא כפרה" לא נמצא בד' הריטב"א הנ"ל רק כתב "דאי לא" והיינו דאי לאו דמשלשין בממון כו'. ואדרבא נראה מד' הריטב"א הנ"ל. דאינו סובר כד' התוס' בב"ק שם. אלא דגם להמ"ד דכופרא ממונא. יש לומר כופר שלם אמר רחמנא. רק בהא דעדים זוממין. כיון דקיי"ל משלשין בממון כי יהיב האי ח"כ כו' דבזה לא נאמר כופר שלם כו'. וגם אי כופרא כפרה נמי כן הוא. ולק"מ בדבריו:
ומ"ש שם עוד וז"ל אבל באמת לא ידעתי למה פשיטא ליה להריטב"א דמשום טעם זה פטורין. דע"כ לא מסופק בב"ק כו'. אלא האיך ישלמו. אבל לא שעי"ז יפטרו לגמרי. ולכן הרמב"ם אף דפסק דכופרא כפרה. מ"מ פסק דבשור של שני שותפין כ"א משלם כופר שלם דספק כפרה לחומרא עכ"ד:
הנה אף שהבאתי לעיל. דהמ"מ פי' כן ד' הגמרא דב"ק. ודלא כפמ"ש הריטב"א. עכ"ז אין בזה קושיא על הריטב"א שהבין כפירושו בדברי הגמרא הנ"ל. (וקצת נראה ראיה לפי' הריטב"א הנ"ל. מד' הגמ' בב"ק דף ע"א ב' דבעי מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין וטבחו. והודה לא' מהן מהו כו'. א"ל חמשה בקר אמר רחמנא. ולא חמשה חצאי בקר (ואח"כ אמרינן דלמחר א"ל להיפוך עי"ש) וחזי' דמחמת זה פטריה לגמרי. ולא אמרינן דבאמת ישלם בקר שלם ואפשר יש לחלק קצת בין זל"ז ועי' תוס' דמ"ג שם]
ומה שהביא מד' הרמב"ם שכבר מבואר בדברינו לעיל אות ח'. דמדברי הרמב"ם אין הכרע לזה. דהא עדיין תיקשי למה ישלמו כ"א כופר שלם. אלא משום דספק כפרה לחומרא (וכמו שמסיים הע"ל בעצמו בדבריו):
י עוד ראיתי להג' בעל ע"ל שהקשה מד' הגמ' דידן על הש"מ דב"ק דף ש' שהקשה בשם תלמידי הר"פ אמאי דקאמר שם. מאן תנא כופרא כפרה דמאי נ"מ אי כופרא כפרה אי ממונא ודחק למצוא נפקותא וכתב בספר הנ"ל ולא הבנתי למה לא קאמר הנפקותא הפשוט היוצא מסוגיא דידן. אם עדים זוממין משלמין הכופר או לא. וכן הוה מצי למימר דיש נפקותא דאי כופרא ממונא הוא ודאי בדניזק שיימינן. ותמיהני דיותר היה לו להקשות כן ע"ד תוס' ב"ק דף מג ד"ה מאי לאו כופר כו' שהקשו שם וא"ת למ"ד כופר דמי ניזק. מאי איכא בין דמים לכופר ונראה לר"י כגון שמת המזיק עי"ש. והלא הומ"ל דנ"מ אם עדים זוממין משלמין. אם מעידין שהמית השור שלא בכוונה. ואפשר דרצו למצוא נ"מ בתשלומין. דבעל השור עצמו. ולא בעדים. וכן י"ל גם בד' הש"מ הנ"ל:
גם מ"ש דהומ"ל דאי כופרא ממונא ודאי בדניזק שיימינן כוונת הש"מ כמ"ש בתוס' הנ"ל בקושייתם למ"ד כופר דמי ניזק מאי נ"מ כו':
יא ומדברי התוס' הנ"ל בסוף דבריהם שם. שכתבו וז"ל ואי הוה פשיטא לן דכופר שלם אמר רחמנא. ולא חצי כופר. הוה נ"מ נמי להא. ונראה קצת דלא סברי כשיטת הרמב"ם שפוסק דבשור של שני שותפים משלמים כ"א כופר שלם. דס' כפרה לחומרא. דא"כ יש נ"מ גם לפי האמת דהוה איבעי' דלא איפשיטא. דבכופר משלמין כ"א נזק שלם משא"כ בדמים:
וגם נראה דאינם סוברים כדברי הריטב"א הנ"ל שמפרש דהאיבעיא של הגמרא הוא דשמא פטורים מלשלם כלל. דא"כ אף אם סוברים דזה הוה כספק ממונא ולקולא. ג"כ נ"מ ולהיפוך. דבכופר בשור של שני שותפים פטורים. ונראה דהתוס' סוברים כפירוש הה"מ שהבאתי לעיל דמפרש דכופר אחד בודאי מחוייבים לשלם ורק הספק אם ישלמו כ"א כופר שלם. וסוברים דהוה כספק ממונא. והדין דא"צ לשלם. רק כופר אחד לשניהם. וא"כ אין נ"מ מזה לדינא בין כופר לדמים. ולכן כתבו דאי הוה פשיטא לן דכופר שלם א"ר כו'. דאם היו צריכים לשלם ב' פעמים כופר. היה נ"מ ביה. ודוק: