אור ברסלב
דברי בינה חלק א מסכת מכות › דף ב.

דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא

מסכת מכות · דף ב.

מסכת מכות

תוס' ד"ה מעידין

תוס' ד"ה מעידין כו' כיון דאם הוזמו כו' ועוד יש לומר דגבי עדות כו':

א הגר"ע אייגר ז"ל בגליון הש"ס כתב על דברי התוס' הנ"ל וז"ל קשה לי בזה מסוגיא דכתובות דף ל"ג ע"א. ר"א אומר עדים זוממין ממונא משלמין מילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. משמע דאי בעי התראה ראוי לומר יותר דמילקא לקי. והא אם יהיה הדין דממונא לא משלמין. בטלה כל העדות. דהוה עדות שאאי"ל. דבזה אין דומה לב"ג. דהא קרא דהזמה קאי על הממון דהא משכחת בלא אתרו. א"כ אדרבה אם ל"צ התראה אפשר לומר יותר דמילקא לקי. ולא יהיה בממון כלל דין הזמה. ולא קאי על זה ועשיתם כאשר זמם עכ"פ אם צריכין התראה. א"כ משכחת ממון בלא התראה ובאתרו אם לא ישלמו ממון. יהי' בכלל עדות שאאי"ל עכ"ל. וכן הקשה בחידושיו למשניות ביתר ביאור קצת וגם על דברי אביי שם דפריך וניתרו תכ"ד עיי"ש:

ב והנה עם שכתב הגאון הנ"ל בתוך דבריו. דאדרבה אם ל"צ התראה. אפשר לומר יותר דמילקא כו'. נראה דאין כוונתו להקשות ע"ד הגמ'. דהגמ' שפיר קאמר התם, והוא. דאס לא שייך התראה בעדים זוממין. וכדברי ר' אלעזר שם. שפיר אמרי' דאינו לוקה אלאו דלא תענה בעדי מעון. משום דבלא התראה הוא. ורק כשמקיימים כאשר זמם במיתה או מלקות. גזה"כ הוא דאף בלא התראה. ועיי"ש בדברי רש"י ובמהרש"א שם. ומה דאמר אביי שם לקמן. לאו מילתא היא דאמרי אי ס"ד ע"ז צריכין התראה. כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו כו' עיי"ש. היינו דכוונת אביי על מה שאמר שם מקודם. דמשכחת לה התראה בע"ז בתכ"ד. ולפ"ז גם בכאשר זמם יש לומר דבעי התראה. ומנ"ל דמקיימינן כאשר זמם בלא התראה. ועל זה קאמר לאו מילתא הוא דאמרי כו' (וכפרש"י שם לאו מילתא היא כו' שיהיו ע"ז צריכין התראה) מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה כו' ואולם מזה לא חזר בו אביי. דמשכחת לה בעדים זוממין התראה בתכ"ד. וליתא לדברי ר' אלעזר הנ"ל (ולא ע"ז קאמר אביי שם מקודם כ"א על דברי רבא עיי"ש) וגם לפ"מ דאמרי' לקמן שם מתקיף לה רב סמא ברי' דר"י אלא מעתה ב"ג וב"ח ליבעי התראה. אמר קרא משפט אחד כו'. לא סברינן כר' אלעזר דהקושיא לפ"ד אביי דאמר הטעם משום מי איכא מידי. וראיתי בס' הפלאה לכתובות שנתקשה בד' ר' אלעזר הנ' לפ"ד רש"י. ודברי המהרש"א מדברי אביי לקמן שם. וכן מהא דאמר רב סמא עיי"ש בדבריו. ולע"ד לפי מה שביארנו לק"מ] וא"כ לפי מה שביארנו ל"ק ע"ד הגמ' הנ"ל דאם ל"צ התראה אפשר לומר דמילקא לקי וכמ"ש הגרע"א ז"ל בדבריו. דזה ליתא וכמבואר בדברינו הנ"ל. רק נראה כוונת הגאון הנ"ל בדבריו. דאם ל"צ התראה. יש מקום יותר לומר דמילקא לקי כו'. מבאם צריך התראה. דאם א"צ התראה אפ שר לנטות מד' ר' אלעזר. ולומר דגם בעדות ממון א"צ התראה למלקות. אבל אי צריך התראה. א"א לומר כלל דמילקא לקי. וכמ"ש הג' הנ"ל בקושייתו הנ"ל:

ג ואולם לא ידעתי. למה לא העמיד בקושייתו הנ"ל ע"ד הגמ' מקודם שם. דפרכינן על המתניתין דמכילתין מעידין אנו באיש פלוני שחייב מאתים זוז כו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה. ונימא כל הלוקה אינו משלם אמר ר' עילאי כו' דבר הניתן מיד ליד כו'. ובלא זה הוה אמרי' דמילקא לקי כו' בסתרו בהן. ותיקשי למה ילקו, הא הו"ל עדות שאאי"ל ולא היו נאמנין בעדותן. ובאמת בדעת ר' אלעזר אפשר לומר קצת דסובר כריש לקיש דבחייבי מלקות אף בלא התראה פטור מממון. וא"כ שוב לא משכחת כלל כאשר זמם. אבל בד' הגמ' הנ"ל א"א לומר כן עיי"ש:

ד ואין לומר וליישב קושיית הג' הנ"ל. דאפשר התוס' ס"ל בתירוצם השני כפי שיטות הרבה פוסקים דבממון לא בעינן שיהיה עדות שאי"ל. דזה אינו דאף להפוסקים הנ"ל. הוא רק לבתר תקנת חכמים שתיקנו דא"צ דרישה וחקירה בעדות ממון משום נעילת דלת. וסוברים דממילא אף שאינו יכול להזימן כשרים לעדות ממון (ועיין בש"ך סי' ל"ו) אבל מדאורייתא בעינן דו"ח בממון. וגם שיהיה עדות שאי"ל. והא דברי הגמ' שם וכן דברי ר' אלעזר סובבים על דאורייתא. דר"א אומר דא"צ קרא לזה. וא"כ שפיר הקשה הנ' הנ"ל ועיין בתשובת הגאון הנ"ל סי' קע"ו שהשיב כן לחכם א' בענין אחר וה"נ לענין הנ"ל. ובזה יוסתר מה שראיתי בס' הפלאה שם שכתב בישוב קושייתו ע"ד הגמ' הנ"ל. בדרך זה. דבממון לא בעינן עדות שאי"ל עיי"ש, וזה אינו וכנ"ל. ואך לפי דעת הנו"ב בתשו' סי' ע"ב דגם בדאורייתא לא בעינן עדות שאי"ל בעדות ממון לא תיקשי קושיית הגרע"א הנ"ל]:

ה והנראה לענ"ד בישוב קושיית הגרע"א הנ"ל. הוא. דיש לומר דבהא דממון ומלקות אם היה שייך בו התראה. הוה אמרי' דמילקא לקי ממונא לא משלם. דמלקות חמור מממון וקלב"מ ול"ק דא"כ לא ליחייבו ממון בעדותם. דהא הוה עדות שאאי"ל. זה אינו. דכיון דהא דלא מחייבינן אותם בממון. הוא משום דדיינינן אותם בחמור מזה היינו במלקות. יש לומר דלא מיקרי זה עדות שאאי"ל ולא דמי זה להא דב"ג וב"ח. דהתם א"א לקיים בזה כאשר זמם. ולא משום דמלקות חמור מזה. לזה הוצרכו התוס' בתירוצם השני לומר משום דכאשר זמם לא נאמר בזה. משא"כ בממון דהיה אפשר לקיים כאשר זמם. רק דדיינינן ליה בחמור. לא מיקרי עדות שאאי"ל:

ו ולכאורה נראה להביא ראיה לדברינו. מדברי רבא סנהדרין דף י'. דאמרי' שם ואמר רבא פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו כו'. בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה ונפשות לזה כו' עיי"ש. וקשה לכאורה למה ישלמו ממון הא בזה הוה להו עדות שאאי"ל. דאם יוזמו העדים המזימין אותן. לא ידונו כ"א במיתה. דשוב יהיה ממון ונפשות לאחד וקם ליה בדרבה מיניה. ואין לישב זה ע"פ דברי הפוסקים דבממון לא בעינן עדות שאי"ל. דזה אינו. דכבר כתבנו לעיל אות ג' דאף לפ"ש הפוסקים דבממון לא בעי' זה. הוא רק מדר רבנן ומשום נעילת דלת. אבל בהא דסנהדרין בעדים זוממין דקנסא הוא לא שייך זה. ועיין בנו"ב בתשו' ע"ב דאף שדעתו שם דגש מה"ת לא בעינן בממון עדות שאי"ל מ"מ בקנסות מודה דבעינן שיהיה עדות שאי"ל. והא עדים זוממין קנסא הוא דקיי"ל כרע"ק:

[שוב ראיתי בס' הפלאה כתובות דף ל' שדיבר קצת מזה. ולע"ד דבריו תמוהים מאד. שכתב שם בישוב קושיית הפ"י לפ"ד רבא הנ"ל ממתני' דבא על בתו בכתובות עיי"ש. וכתב וז"ל ונלע"ד לתרץ דבאמת הא דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב. אע"ג דהו"ל לגבי ממון עדות שאאי"ל. דלגבי עדים שיצטרכו לשלם לו כשיוזמו. הוה ליה מיתה ותשלומין לאחד ויפטרו מתשלומין. אלא דז"א דבממון לא בעי' עדות שאי"ל. דלא בעי' כלל דו"ח. ועיין ש"ך סי' ל"ג א"כ ממילא בקנס (היינו לענין קושיית הפ"י בהמתניתין דכתובות הנ"ל) דבעי דו"ח ועדות שיכול להזימן א"כ פטור מקנס. אף דמיתה לזה ותשלומין לזה כו' עיי"ש בדבריו. ותמוהני מאד. דהא גם בהא דרבא שם קנסא הוא דקיי"ל עדים זוממין קנסא הוי ותיקשו שי למה ישלמו ממון לזה כו'. הא הו"ל עדות שאאי"ל. ואף אם נדחק לומר דרבא סובר דע"ז ממונא הוי דלא כהלכתא. מ"מ אף לפ"ש הפוסקים דלא בעי' בממון עדות שאי"ל היינו מדרבנן משום נעילת דלת. אבל מדאורייתא בעינן שיהיה עדות שאי"ל. ורבא בעצמו הוא דאמר בריש סנהדרין דין תורה בעי' דו"ח בממון משום משפט א' יהיה לכם. ועי"ש בתוס' דבעדים זוממין בלא"ה צריך דו"ח עי"ש:

ובתשו' נו"ב סי' ע"ב. ואין מקום לע"ד לדברי ההפלאה הנ"ל:

אבל לפי דברינו דלעיל דמשום דאמרי' קלב"מ ודיינינן בהחמור. לא מיקרי זה עדות שאאי"ל א"כ לפ"ז ל"ק הקושיא הנ"ל. דהא הא דלא נידון העדים שיזימו אותם בממון. הוא משום קלב"מ ולא הוה זה עדות שאאי"ל וכנ"ל:

ז אולם נראה דזה לא דמי לענין דברינו דלעיל דבעניינינו לענין קושיית הגרע"א ז"ל שפיר יש לומר כיון דמלקות חמור מממון. והם רצו להפסידו ממון. ולא לחייבו מלקות. מאחר שדיינינן להו בחמור מזה. היינו במלקות מיקרי זה עדות שאתה יכול להזימה. משא"כ בהא דסנהדרין. הא הם רצו לחייב להעדים מיתה ותשלומין. ואם יוזמו הם לא יתחייבו כ"א במיתה. בזה יש לומר דהוה שפיר עדות שאאי"ל לענין הממון. והקושיא הנ"ל לכאורה במקומה עומדת:

ח אמנם יש לומר לענ"ד בישוב הקושיא הנ"ל. דרבא לטעמי' אזיל בסנהדרין דף ע"ח דאמרי' שם אמר רבא עדים שהעידו בטרפם והוזמו אין נהרגין. עידי טרפה שהוזמו נהרגין. ורב אשי אמר שם אפי' עידי טרפה שהוזמו אינן נהרגין. לפי שאינן בזוממי זוממין. הרי דרבא אינו סובר דבעינן עדות שאי"ל בזוממי זוממין. א"כ שפיר קאמר רבא התם בדף י'. ולק"מ דהא אם יזומו המזימין יפטרו מממון וכנ"ל. דהא רבא אינו סובר זה וכנ"ל:

ט ולכאורה ע"פ דברינו הנ"ל יחי שבו קושיית התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה רב אשי אמר כו' שכתבו שם פ"ה דס"ל לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור. ופליג אדרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה והקשו שם דאי חשוב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א"כ תיקשי לרבא מהא דפ' המניח דהדליק את הגדיש בשבת פטור. וכן הקשו עוד מהא דגדי סמוך לו בב"ק שם עי"ש בדבריהם. ולפי דברינו הנ"ל. (אף דא"א לומר בזה. דרבא ורב אשי לטעמייהו אזלי. דלפמש"ל ע"כ רב אשי אינו סובר הא דרבא שם. דהוא סובר דבעינן שיהיה בזוממי ממין וכמש"ל. דזה אינו דלענין אכילת תרומה שהוא במיתה בידי שמים לא שייך זה וכמובן יש לומר דהתם הטעם הוא דהוה עדות שאאי"ל. דאם יוזמו העדים שהעידו שהדלוק את הגדיש לא יתחייבו רק במיתה. ואך על קושייתם שם מהא דרודף ששבר את הכלים. א"א לומר כן. דרודף הוא משום דניתן להציל בנפשו. ועדיין יש לעיין בכ"ז. גם דהא עכ"פ יהיה סתירה בפסקי הרמב"ם. שפוסק בהא דממון לזה כרבא:

ובהא דזוממי זוממין פוסק כרב אשי שם (ולפלא בעיני על הגאון בעל הפלאה ז"ל. שפלפל הרבה בהסוגיא שם. וגם העיר בזה דהא הוה ליה עדות שאאי"ל. ולא הזכיר מאומה מפלוגתת רבא ורב אשי הנ"ל):

י אחר זמן שכתבתי כל הנ"ל. בא לידי ס' הריטב"א על מכילתין. וראיתי בו סיוע לדברינו מקודם. דאף בהא דממון לזה כו' לא מיקרי זה עדות שאאי"ל וכתב שם לענין קושייתו דלמה לא ישלמו העדים דב"ג ממון שרצו להפסידו וכתב בתוך דבריו וז"ל עוד פירשו בתוס' בטעמא דהא דכיון דלא מקיימים בהו הזמה. במאי דהוה עיקר. סהדותייהו דפיסולו דב"ג וב"ח. לא מקיימינן ליה בהא. דלא מקיימינן הזמה לחצאין כו'. ואע"ג דאמרי' לקמן מעידין אנו בא' פלוני שזינתה והוזמו נהרגין. ואין משלמין כתובה. התם כיון דקלב"מ. דין תורה הוא שבכל מקום שיש מיתה וממון. שהמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא עכ"ל. הרי מבואר כדברינו דלעיל אף לענין הא דסנהדרין ומכש"כ לענין קושיית הגרע"א ז"ל:

יא עוד נראה לענ"ד לומר בישוב קושיית הגרע"א הנ"ל. והוא. דהנה יש להבין שינוי דברי התוס'. דכאן כתבו בקושייתם. כיון דאם הוזמו אינן נעשין ב"ג וב"ח. א"כ גם בשלא יוזמו איך נעשה על פיהם ב"ג. ולא הקשו ביותר. דלמה לוקין העדים ע"ז. כיון דהוה עדות שאאי"ל. (דבזה היה קושייתם ביותר חיזוק. דכפי קושייתם בכאן. אפשר לומר קצת דבאמת כן הוא. דאינו נעשה ב"ג ע"פ עדים כ"א בשהיה הדבר לפני ב"ד כעין דאמרי' בסנהדרין דף ע"ח. או אפשר ע"פ הודאתו). ואלו בכתובות ד' ל"ג שם כתבו התוס' בקושייתם דלמה לוקה העד. כיון דהוה עדות שאאי"ל. וכבר העיר בזה בתשו' נו"ב סי' ע"ב. ותירוצו שם דחוק שכתב שהתוס' קיצרו בלשונם עיי"ש בדבריו. עוד יש לדקדק דבכתובות לא הביאו התוס' רק תירוץ הראשון שכתבו כאן והתירוץ השני לא כתבו שם כלל:

יב ונראה לומר בזה. דהתוס' בכאן סוברים דאף דהוה עדות שאאי"ל. ואין נאמנין בעדותן. מ"מ י"ל דעברו על לאו דלא תענה ולוקין ע"ז. (דדוקא בלקיים כאשר זמם. בעינן שיוגמר הדין על פיהם. וגם שלא יהיה כאשר עשה. אבל לענין לאו דלא תענה. לא בעינן כ"ז) ולכן לא הקשו התוס' בכאן דלמה ילקו. ורק הקשו דא"כ איך נעשה בן גרושה על פיהם. והתם בכתובות סוברים דכיון דאינן נאמנים בעדותן. ולא נגמר הדין על פיהם. ממילא אין לוקין ע"ז:

ולפ"ז א"ש הכל. ולא קשה קושיית הגרע"א ז"ל. וגם הא דלא הביאו התוס' בכתובות התירוץ השני. דלפי קושייתם בכאן שפיר יש לומר כתירוצם השני ול"ק מהגמ' דכתובות הנ"ל. דאם נאמר דעדים זוממין צריכין התראה. לא מצינן לומר דמילקא לקי. דהא הוה עדות שאאי"ל. ולא חייבו ממון בעדותם. וממילא לא ילקו. וכמ"ש הג' הנ"ל. דזה אינו. דהתוס' סוברים בכאן. דמ"מ לוקין על לאו דלא תענה וכמש"ל (ואין להקשות דאכתי תיקשי האיך משכחת לחייב ממון ע"פ עדים. הא הו"ל עדות שאאי"ל. דילקו ולא ישלמו. דזה אינו. דמשכחת לה בדלא אחרו) אבל בדבריהם דכתובות הא סברי דכיון דאינן נאמנין ממילא אין לוקין. לכן לא כתבו שם ע"ז תירוץ השני. משום דתיקשה ע"ז מד' הגמ' דשם וכמ"ש הגרע"א ז"ל. וכבר כתבנו לעיל. דגם תחילת ד' הגמ' שם. לא יתכנו. דאיך אפשר לומר בע"ז דמילקא לקי. הא א"כ יהיה עדות שאאי"ל. ולא היו נאמנין בעדותן. [והוא כעין קושיית התוס' על הא דב"ג. וגם יעלה שפיר מה שהעמידו כלל בקושייתם הנ"ל. ע"ד הגמ' דכתובות. הא מקומה היא במתני' דידן. וראיתי שעמד בזה הגרע"א ז"ל בספרו דו"ח עיי"ש. ולפי דברינו הנ"ל א"ש לכן העמידו דבריהם בקושייתם שם. דלפי דבריהם בקושייתם שם. מוכח מד' הגמ' דשם דלא כתירוצם השני שכתבו כאן. וכתבו רק תירוצם הראשון]:

יג והנה אם כי לכאורה. דברינו הנ"ל נכונים מאד בישוב דברי התוס' הנ"ל. ראיתי לתור בזה. אם אפשר לומר כן. כמ"ש בשיטת התוס' דכאן. דאף שאינן נאמנין בעדותן. מ"מ לוקין משום לא תענה. ובינותי בדברי האחרונים ז"ל ומצאתי בתשו' הגאון רע"ק איגר ז"ל בסי' קע"ט שכתב שם בתוך דבריו בד"ה ומה דכתב הרמב"ם כו' וז"ל ובעד אחד שקיבל כ"ב. לענין מלקות ודאי חייב בלא"ה אף דלא קיבל. דהא העיד שקר לחייבו בשעה זו. ולענין הזמה כיון דשם עד עליו והיה מועיל בעדותו יש בו דין הזמה עכ"ל הג' הנ"ל. וחזינן מדבריו ז"ל דפשיטא ליה דבע"א אף שאינו נאמן בעדותו. מ"מ לענין מלקות חייב. וא"כ ה"נ לענין אם הוה עדות שאאי"ל. ואין נאמנים. מ"מ לוקין ע"ז. ואף שתמוה לי על הג' הנ"ל. דהלא מדברי התוס' דכתובות נראה דלא כדבריו הנ"ל (וכן כתב גם הנמ"י בכאן). עכ"פ מצאתי אילן גדול לסמוך עליו בזה. דיש סברא לומר כדברינו הנ"ל. דמ"מ לוקין ע"ז. ולפ"ז עולין שפיר כל דברינו דלעיל:

ואולם בד' הנו"ב בתשו' סי' ע"ב ראיתי בתוך דבריו. דפשיטא ליה דבעד אחד שאינו נאמן לממון (אף שנאמן לשבועה) אינו לוקה. שכתב שם בד"ה ועכ"ז יפה כתב הריב"ש כו' וז"ל וזהו ודאי דבעד המחייב שבועה. אין בו תורת הזמה כלל. ואפילו מלקות אינו לוקה. דאין עד שקר לוקה. כ"א מטעם שהרשיעו את הצדיק. ושייך דוקא כשבא להרשיעו איזה רשע. בין בממון ומיתה ומלקות. אבל כשלא הרשיע כלל בעדותו אינו לוקה. ודבר זה מבואר היטב בדברי הרמב"ן במלחמות במס' סנהדרין דף פ"ב בסוגיא בעידי גניבה בנפש שהוזמו כו' עיי"ש עכ"ד הנו"ב שם:

יד וראיתי לעיין קצת בדברי הגמ' דסנהדרין דף פ"ב הנ"ל ובדברי הבעה"מ והרמב"ן במלחמות. והנה הבעה"מ כתב שם בתוך דבריו על הא דאמרי' שם בגמ'. וכ"ת קסבר חזקי' דלא לקי. והא איתמר עידי גניבה בנפש חזקי' ור' יוחנן חד אמר לוקה. וחד אמר אינו לוקה כו'. וכיון דאיהו לא לקי. אינהו היכי לקי. וכתב הבעה"מ שם ובדין הוא דליפלוג בגנב גופי' אלא להודיעך כחו דר"י דאמר אין לוקין. סד"א אע"ג דאיהו לא לקי אפומייהו. מילקי אינהו. מידי דהוה אמעידים באיש פלוני שהוא ב"ג וב"ח דאיהו לא לקי. ואינהו לקי משום לא תענה. דגלי בי' רחמנא שלוקין עליו. מדכתיב והצדיקו שהוא רמז לע"ז שלוקין. קמ"ל דכיון דאיהו לא לקי. דהוה ליה לאו דלא תגנוב. דהוא אזהרה לגונב נפש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' אינהו נמי אע"ג דלאו משום לאו דלא תגנוב לקי. אלא משום לא תענה. קם ליה לאו דלא תענה לדידהו בהא סהדותא. במקום לאו דל תגנוב דידיה שניתן לאזהרת מ"ב. וכ"כ עוד הבעה"מ שם בדבריו לקמן במאי דפריך הגמ' כיון דאיהו לא לקי. אינהו היכי לקי. והיינו ג"כ מטעם הנ"ל:

והרמב"ן במלחמות כתב שם דאין צורך לפי' הזה. שהרי הסוגיא פשוטה. ואם איהו לא לקי כו'. היכי ס"ד דלקי. אי איהו לא לקי. סהדי מאי עביד אינהו אמרי גנב נפש ולא נגמר דינו על פיהם לכלום דלאו ממונא מחייבי' ליה אפומייהו. ולא קטלא ולא מלקות. ואין עדים זוממין לוקין בעקימת פיהם לבד. אא"כ הרשיע הצדיק עכ"ד. וביאור פלוגתתם בזה. נראה דהבעה"מ סובר דהא חזינן בהא דמעידין על ב"ג וב"ח דילפי' מוהצדיקו כו' דהיכא דלא מקיימי' כאשר זמם. לוקין משום לא תענה. וא"כ בהא דעידי גניבה למה פשיט לן לומר וכיון דאיהו לא לקי כו'. הא מ"מ יש לומר דלקי משום לא תענה. ועז"כ דהכא שאני. שהעידו על אחד שעבר על לאו דלא תגנוב. וזה הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואינו לוקה. קם ליה לאו דלא תענה דידהו. במקום לאי דלא תגנוב דידיה. והרמב"ן סובר דזה לא דמי להא דב"נ וב"ח דהתם נעשה ב"ג וב"ח על פיהם. אבל בהא שהעידו שגנב נפש לא עשו לו מאומה ולמה ילקו. וראיתי עוד בד' הרמב"ן שם שכתב ותשובה לדבריו דאמרי' בפ' מרובה גבי עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו תסתיים דר' יוחנן אמר נהרגין דא"ר אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואס"ד נהרגין אמאי לוקין הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' משמע דכל דלא אתי בהעדים לידי נפשות בסוף לוקין. אע"פ שהעידו בנפש כי התם ולא אמרי' קם ליה לאו דלא תענה במקום לאו דלא תרצח שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אי. ולא הבינותי דלכאורה אין סתירה משם לד' הבעה"מ. דהא התם הוכחשו בנפש שרצו להורגו ולדונו במיתה. ואפשר שכבר נגמר הדין על פיהם. (ולפ"ד הרמב"ן עצמו נראה ודאי דאיירי בנגמר הדין על פיהם. ואילו הוזמו היו חייבין במיתה). וע"ז שפיר לוקין משום לא תענה. ולא שייך לומר דבמקום לא תרצח הוא. דהא הוא היה נידון במיתה החמורה ממלקות. אבל בהא דסנהדרין שהעידו שגנב נפש. ולא עשו לו מאומה. וגם לא היה לוקה על לאו דלא תגנוב משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. בזה כתב הבעה"מ דלאו דלא תענה במקום לאו דלא תגנוב קאי. ולכן אין לוקין ע"ז:

[וכדברי הגמ' דב"ק שם הקשה לי לכאורה. במאי דהוכיחו שם מדברי ר"א. דלא ס"ל הכחשה תחילת הזמה היא. דאל"כ הוה ליה לאו שניתן כו' אם יוזמו לבסוף. ולכאורה דילמא איירי הא דר"א שכבר נהרג ע"פ עדותן. ולא יבואו עוד לידי הזמה. דהוה כאשר עשה. ועיין רש"י סנהדרין פ"ו ד"ה והא כו' ואכ"מ]:

טו ורבינו רש"י ז"ל כתב שם בסנהדרין ע"ד הגמ' איהו לא לקי כו' וז"ל הא לאו כאשר זמם הוא. ואי משום לא תענה. לאו שאין בו מעשה הוא. ולכאורה לא יתכנו ד' רש"י הנ"ל. לא לפ"ד הבעה"מ. ולא לפ"ד הרמב"ן הנ"ל. דלפי דברי הבעה"מ אף אם היה לאו דלא תענה לאו שיש בו מעשה. כיון שהוא במקום הלאו דגניבה. שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אין לוקין על זה וכמ"ש הבעה"מ הנ"ל. ולפ"ד הרמב"ן במלחמות ג"כ. אף אם היה לאו שיש בו מעשה. כיון שלא עשו כלום בעדותן. ולא נגמר דין על פיהם אין לוקה ע"ז. ולמה ליה לרש"י לומר משום דהוה לאו שאין בו מעשה:

ונראה לי בזה. דרש"י סובר ג"כ כד' הרמב"ן. דאינן לוקין משום דלא עשו כלום. ולא נגמר דין על פיהם. והא דהוצרך לומר משום דהיה ליה לאו שאב"מ. הוא משום דהא דידעי' דלוקין על לאו דלא תענה בעדות ב"ג וב"ח. הוא משום דכתיב והצדיקו כו' והיה אם בן כדיליף בגמ' וא"כ צריך שיעו את הצדיק אבל בלא"ה לא לקי. משא"כ אם היה לאו דלא תענה. לאו שיש בו מעשה לא היה צריך לו לליוד מוהצדיקו ודאי היו לוקין אף שלא נגמר דין על פיהם כלל. רק כיון שהעידו בשקר עברו על לא תענה ולוקין. לזה כתב רש"י ואי משום לא תענה. לאו שאב"מ הוא. כן נ"ל בד' רש"י ז"ל:

[ומה שהוציא הגאון בעל נו"ב ז"ל מד' הרמב"ן הנ"ל. דבע"א אף דמחייב שבועה. אינו לוקה משום לא תענה. לע"ד אינו מוכח זה מד' הרמב"ן. דהרמב"ן כתב דבעי' שהרשיעו הצדיק ונגמר הדין על פיהם. ויש לומר דאם דנו ב"ד על פיו וחייבי שבועה לוקה העד משום לא תענה. ובפרט היכא דאתיא בזה לחיוב ממון כגון שהיה מחוייב שבועה ואי"ל כנזכר בד' הנו"ב שם. יש לומר דלוקה העד. ושוב אח"כ מצאתי בקצה"ח בסי' ל"ח שדעתו אופן כזה יש בו גם דין הזמה. והוציא כן ממשמעות חיכהיט חעמ דברי תוס' בב"מ עיי"ש]:

עכ"פ לפי הנתבאר אפשר לומר כשינוי דברי התוס' דכתובות וד' התוס' דמכילתין. כמו שכתבנו לעיל והתוס' דכתובות סברי כשיטת הרמב"ן ולכן כתבו דלמה ילקו ובכאן סוברים די"ל כד' הבעה"מ. דמ"מ לוקין משום לא תענה. וממילא ל"ק קושיית הגרע"א ז"ל ע"ד התוס' דידן וכמש"ל (ועיין מ"ש לקמן דף ה' ע"ב אות ו' עוד בד' הבעה"מ והרמב"ן הנ"ל) ועיין מ"ש לקמן ד' ה' ע"ב אות ע"ז:

והנה בא לידי ס' ערוך לנר על מכילתין להגאון אבד"ק אלטונא ז"ל. וראיתי שהביא שם קושיית הגרע"א הנ"ל. וכתב ולא זכיתי להבין קושייתו עיי"ש. ולא יכולת להלום דבריו ז"ל. ולע"ד צדקו ד' הגרע"א ז"ל ולא ראיתי להאריך בזה:

טז עוד ראיתי בס' הנ"ל שהביא שם. בשם הריטב"א (ואינו ת"י כעת) להקשות על משנתינו. דקתני ב"ג ובן חלוצה. והא בן חלוצה אינו פסול רק מדרבנן. ואיך ילקו ע"ז. וכתב הריטב"א דשיגרא דלישנא הוא. ואגב ב"ג תני נמי בן חלוצה. והג' המחבר הנ"ל כתב דל"ק דכיון דעכ"פ עתה לפי מה שפסלו רבנן בן חלוצה לכהן רצו לפוסלו ולהזיקו. שפיר לקו מן התורה. דמה לי אם רצו להפסידו ממון. שיש בו דין הזמה מה"ת. או אם רצו להפסיד יחוסו וכן ראיתי להגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' קע"ט שכ"כ בדרך קושיא ע"ד הריטב"א הנ"ל:

ולכאורה רציתי לומר בזה דצדקו ד' הריטב"א הנ"ל. דבשלמא בהעידו שהוא בן גרושה ופסול מן התורה רצו לעשות לו רעה בעדותן. שאם יעבוד עבודה או יאכל תרומה ילקה ע"ז. ולזה כיונו התוס' במה שכתבו שלא כיוונו אלא לשווי' ב"ג וב"ח. דליכא אלא לאו בעלמא. וכ"כ בכוונתם הג' בעל ערוך לנר:

ומה שחקר שם בזה. דהא יכול לבוא לידי חיוב מיתה אם יעבוד בשבת. וכתב שזה תלוי בדעת הרמב"ם אם חלל שעבד עבודתו כשרה. ולכן כתבו התוס' שני תירוצים. ושוב הקשה דאכתי תישאר קושייתם בהא דמעידין שחייב גלות. דהאיך יקויים כאשר זמם במלקות כיון שבאו לחייבו מיתה אם היה הורג אותו גואל הדם עיי"ש בדבריו כל זה לא נהירא לע"ד. דהתוס' לא כתבו כ"א לחלק בין הא דעדות ב"ג. להא דעידי נערה המאורסה. התם רצו להורגה ולדונה במיתה. לא הוה מלקות כאשר זמם נגד זה. אבל בהא דב"ג כיון דלוקה מיקרי כאשר זמם. אף שיוכל פעם לבוא ע"י דבריהם לחיוב מיתה. אם יעבוד בשבת. או בעידי גלות אם יהרוג אותו גואל הדם אבל לע"ע הא לא באו להורגו בעדותם. ואטו בלא זה נוכל לצמצם דהוה מלקות כאשר זמם. נגד שרצו לעשותו ב"ג. והיה אתי בזה להפסד ממון ומתנות כהונה וכדומה. גם יוכל לבוא לידי כמה חיובי מלקות אם יעבוד כמה פעמים. א"ו כמ"ש] משא"כ בהעידו שהוא בן חלוצה. ואינו פסול אלא מדרבנן. ואם יעבוד עביחה. או יאכל תרומה לא ילקה ע"ז. לא עשו לו מאומה ולמה ילקו. ואי דהפסידו לו שלא יתנו לו תרומה ושארי מתנות כהונה. הא בזה הקשה הריטב"א על משנתינו (כפי שהביא בע"ל) דמ"ט לא יתחייבו העדים לשלם לו זה. ותירץ דהוה מידי דלא קייץ. או דהוה פסידא דלא ברי הזיקו דמי יימר דיהבי' ליה מ"כ. וא"כ לא עשו לו מאומה. ושפיר כ' הריטב"א דב"ח לשיגרא כו'. כן היה נ"ל לכאורה:

גם רציתי להביא ראי' לזה. מדברי הרמב"ן במלחמות סנהדרין ד' פ"ח שהבאתי לעיל. שכתב בד' הגמ' דשם. כיון דאיהו לא לקי כו' משום דסהדי מאי עביד כו' דלא ממונא מחייבי אפומייהו כו'. כאשר הבאתי לשונו לעיל אות י"ג אף שרצו לפוסלו לעדות ולשבועה וגם היה יכול לבוא לידי הפסד ממון שיהיה חשוד על השבועה וכדומה. עכ"ז דעת הרמב"ן דבשביל זה לא ילקו. וה"נ לענין הנ"ל:

אבל לאחר העוון קצת נראה דקשה הדבר לומר כן דלמה באמת לא ילקו ע"ז משום לא תענה. כיון שרצו לגרום לו רעה בתרומה. ובמתנות כהונה וכנ"ל. ואף שכתב הריטב"א לישב דלא תיקשי בזה על משנתינו וכנ"ל. היינו לענין חיוב ממון שיהיו העדים חייבים לשלם. ע"ז שפיר כתב דהוה מידי דלא קייץ. או פסידא דלא ברי וכמש"ל. אבל לענין מלקות משום לא תענה לא שייך זה:

ומה שהבאתי סיוע לדברינו מד' הרמב"ן דסנהדרין. ראיתי בתומים בסי' ל"ח שהקשה בזה כן על דברי הרמב"ן הנ"ל. וכתב סברא נכונה. דכי אמרי' והרשיעו הצדיק כו' היינו במה דא"א לקיים הזמה כגון בבן גרושה כו'. אבל בהעידו לפסול דמקויים הזמה. דאף הם נעשים פסולים. א"כ כל דיכול לקיים הזמם. לא אמרי' דילקה. ועיי"ש שהאריך קצת בדבריו. ולפ"ז אין סיוע מד' כרמב"ן הנ"ל. לענין ד' הריטב"א בבן חלוצה. דהא בזה לא נתקיים כאשר זמם. ושפיר אמרי' דלוקין. וכמ"ש בתשו' רע"א. ובס' ע"ל הנ"ל:

ונראה עוד להביא ראי' לזה. והוא. דלפי תירוץ הראשון של התוס' על קושייתם. דאיך נעשה בן גרושה על פיהם כו'. משום דכיון דלוקין נתקיים בזה כאשר זמם. א"כ אם נאמר כפ"ד הריטב"א. דבן חלוצה לשיגרא דלישנא נקיט. ובאמת אין לוקין העדים ע"ז. הא תיקשי לפ"ז דהאיך נעשה הכהן בן חלוצה. הא הוה ליה עדות שאאי"ל:

ואולם לכאורה י"ל. דבאמת אין נעשה בן חלוצה ע"פ עדים. ומשכחת לה בשנשא אביו חלוצה בפני ב"ד. כעין דאמרי' בסנהדרין ד' ע"ח בענין טרפה שרבע:

וכן כתבו גם התוס' בסנהדרין ד' פ"ח לענין קושייתם שם. דמיירי שעבר העבירה שני' לפני הב"ד עיי"ש בדבריהם:

[ומדברי הגמ' הנ"ל. וכן מד' התוס' הנ"ל. צל"ע כעת על הא דפרכי' בסנהדרין ד' מ"א אלא באשה חבירה דקיי"ל דמיקטלא היכי משכחת לה. הא הוה ליה עדות שאאי"ל. ומאי קושיא הא משכחת לה שעברה בפני ב"ד. ואין לומר דמילתא דלא שכיחא היא לעבור עבירה כזה לפני ב"ד. דהא בדף ע"ח שם אמרי' זה גם לענין רובע. טרפה שרבע לפני ב"ד חייב. והתוס' בדף פ"ח לא מיאנו לאוקמי המתני' דשם בכה"ג. ואיך יתכן קושיית הגמ' נערה המאורסה המ"ל] ומה שהקשו התוס' איך נעשה זה בן גרושה כו'. ול"ק ע"ז דילמא באמת כן הוא וכנ"ל. יש לומר או דהוכיחו זה מהא דלוקין העדים. וכמו שכתבו בקושייתם בכתובות (וזה אם לא נאמר כדברינו דלעיל בשינוי דבריהם בזה) או כפי שראיתי בתשו' נו"ב סי' ע"ב שכתב דהוציאו זה מלשון משנתינו. אין אומרים יעשו זה ב"ג וב"ח תחתיו. דמשמע דהוא נעשה בן גרושה. ולפי דברי הריטב"א צ"ל דבן חלוצה לשיגרא דלישנא נקיט. ובאמת לא נעשה בן חלוצה כ"א ע"פ ב"ד וכמש"ל (או אפשר ע"פ הודאת עצמו):

יח אבל כל זה אינו. דא"כ תיקשי ע"ז ממתניתין דכתובות דף כ"ו דאמרי' שם אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת. וכן לקמן בגמ' שם והא יש עדים במדינת הים (לפי ההו"א דקאי על עידי שבויה עיי"ש) ותיקשי הא בזה אינה נאסרת לכהן כ"א מדרבנן. דמה"ת מותרת לכהן. ולמה יהיו העדים נאמנים. הא הו"ל עדות שאאי"ל. ובשלמא לאסור אשה על בעלה. הוה זה כמו עדות ב"ג. ושייך בזה שני תירוצים של התוס' (וכ"כ גם הנו"ב בדבריו שם). אבל בעידי שבויה דהוא רק מדרבנן. אם נאמר כפ"ד הריטב"א הנ"ל. תיקשי ע"ז לפי תירוץ הראשון של התוס' דהא התם אין לומר דמשום דלוקין מיקרי כאשר זמם דהא אין לוקין העדים. וא"כ למה יהיו נאמנים העדים דשבויה היתה. אלא ע"כ דאף דשבויה אסורה לכהן רק מדרבנן מ"מ לוקין העדים אם יוזמו. והום שפיר עדות שאי"ל. ומ"מ אין מזה קושיא לדברי הריטב"א הנ"ל דיש לומר שסובר כתירוץ השני של התוס' (ואחר שבא לידי ס' הריטב"א על מסכתין. ראיתי שהביא תירוץ הב' של התוס'. וכתב שזה טעם נכון מאד). אבל לפי דברי התוס' בתירוצם הראשון. יש להוכיח דלא כדבריו וכנ"ל וגם מד' הרמב"ם נראה דלא כד' הריטב"א שהביא גם דבהא דמעידין שהוא בן חלוצה עיי"ש:

תוס' ד"ה מעידין כו' שחייב גלות

תוס' ד"ה מעידין כו' שחייב גלות. וא"ת האיך יכולים כו':

א הנה לכאורה מדהעמידו התוס' קושייתם ע"ד המתניתין דכאן נראה דעל עיקר הדין דהאיך משכחת לה לא קשיא להו מאומה. וכן מבואר מד' הריטב"א (כפי שהביא בשמו בס' ע"ל) שתירץ בשם אחרים דאיירי שמעידין שנתחייב גלות בב"ד פלוני, הרי דזה לא קשיא להו האיך נתחייב בב"ד פלוני (ובס' ע"ל הקשה כן על דבריהם. ונדבר מדבריו לקמן):

ב ולכאורה היה נ"ל לומר בזה. ע"פ מה שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' רוצח דבהורג במזיד בלא התראה. אם הרגו גואל הדם אין לו דמים. וכ"כ שם מקודם בשוגג שהוא קרוב למזיד דאינו גולה (וזה מד' הגמ' לקמן ר"פ אלו הן הגולין) דזה בעונו חמורה אין גלות מכפרת לו. ואין ערי מקלט קולטין אותו עיי"ש. ונמצא דענין גלות בהורג בשוגג. קולא הוא לההורג. להצילו מיד גואל הדם. וא"כ אם עדים מעידין שהרג נפש. ואך אינם יודעים אם במזיד או בשוגג. נאמר בזה בממנ"פ אם בשוגג הרג חייב גלות בודאי. ואם במזיד הא לטובתו הוא. שינצל מגואל הדם. ולכן על עיקר דין דגלות לא קשיא להו להתוס'. רק על המתניתי' דידן. ע"ז הקשו שפיר. דאיך הוה אמינא שיתחייבו העדים בגלות. משום כאשר זמם. הא יוכלו לומר אם מזיד היה לא נתחייב בגלות כלל. רק לטובתו להנצל מגואל הדם. וא"כ איך נחייבם על זה מכאשר זמם. ושוב בא לידי ס' פ"י על מכילתין וראיתי שכתב כעין דברינו הנ"ל ע"ד התוס'. וכתב ליישב בזה. גם קושית המהרש"א. דהאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אאמע"ר עיי"ש בדבריו:

ג אבל לענ"ד לא נהירא זה כלל. דהא ענין גלות הוא חיוב ומ"ע על הב"ד להגלותו וכמ"ש הרמב"ם בר"פ ה' מהל' רוצח כל ההורג בשגגה כו' ומ"ע להגלותו שנאמר כו' והוזהרו ב"ד שלא יקחו כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו שנאמר כו' עיי"ש. ואיך יתכן לומר שבדבר תלוי בדעתו. שאם יאמר מזיד הייתי ולא יכפר לי הגלות. ואין רצוני לגלות. ואשמור את עצמי מגואל הדם. שומעין לו בזה:

ד ולכן היה נלע"ד לומר דדעת התוס' הוא. דאדם גולה ע"י עצמו. אם בא לפני ב"ד ואמר הרגתי נפש בשוגג (ובריטב"א נראה כמסתפק בזה. ויבואר לקמן) דהא שאין אדם נאמן לחייב א"ע במיתה ע"פ ב"ד. הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו (וכמ"ש התוס' בב"ק דף מ"א. שהבאתי דבריהם לקמן דף והשיגו שם ובזבחים ד' ע"א על דברי רש"י שכתב דהוה משום מודה בקנס) וגזה"כ הוא דאף דמסתמא האמת כדבריו מ"מ אין הב"ד דנין אותו כ"א ע"פ עדים. משא"כ לענין חיוב גלות. או לענין אם הרגו גואל הדם. לא מצינו בזה שיהיה דוקא ע"פ עדים. וכיון שבודאי אמת שזה הרגו. מחויב גלות. או אם הרגו גואל הדם אינו נידון. ולזה לא הקשו התוס' על עיקר הדין דחיוב גלות. דמשכחת לה בע"פ עצמו. אבל על המתניתין הקשו שפיר. דהאיך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן כו' דאף שהודה לדבריהם ואמר שוגג הייתי. לא ע"פ עדותם נתחייב בגלות. כ"א ע"פ הודאתו. ואיך הו"א לומר שיגלו העדים וע"ז תירצו בתירוץ א' דמיירי שראו רגלים לדבר שהיה בשוגג כו':

ה שוב ראיתי אשר מדברי התוס' לקמן. נראה דקושייתם גם על עיקר דין גלות. והוא. מדהקשו על תירוצם הנ"ל מהא דשונא אינו גולה כו'. ולפמ"ש לעיל (ושכ"כ גם הפ"י) דלא קשה להו כ"א ע"ד המתניתין דידן. אבל לא על עיקר דין דחיוב גלות. א"כ מאי קשיא להו מהא דשונא אינו גולה. הא שם א"צ לומר שהיה רגלים לדבר כו'. דיש לומר או כפי מ"ש הפ"י שהבאתי לעיל. או כפי מה שכתבנו יש לומר דאוהב גולה בהודה מפי עצמו:

ואף דלפמ"ש י"ל לכאורה דא"א לאמר לאוקמי כן בהא דשונא כו' דאם בא בעצמו לב"ד לאמר הרגתי נפש בשוגג. איך יתכן לומר דבשונא לא נאמינו ולהתיר דמו לגואל הדם. הא הפה שאסר כו'. ואי הוה בעי. לא הי' בא לב"ד כלל. וע"כ איירי שיש עדים בדבר. ובכה"ג באוהב גולה. ושפיר הקשו התוס' משם. אבל זה אינו. דמ"מ היו יכולין לתרץ. דהתם איירי שהודה להעדים. ובאוהב . נאמן ששוגג היה. וגולה ע"פ הודאתו ובשונא אינו נאמן אלא נראה דהתוס' סוברים. דאינו גולה ע"פ עצמו. ושפיר הקשו גם מהא דשונא כו'. ומה שכתבו התוס' בתירוצם השני ע"ז דמיירי בשתק כו' ושתיקה כהודאה דמיא. בזה לא מחמת הודאתו מתחייב. רק דאז נאמנים העדים. ולא שייך לומר מתרצינן דיבורי' (ועיין מ"ש התומים בסי' ל"ח):

[ובזה נסתרים גם דברי הפ"י שהבאתי לעיל. לבד מ"ש לעיל להשיב על דבריו. ומה שכתב שם ליישב ע"פ דבריו קושיות המהרש"א וכנ"ל. לא הבנתי כלל אף לפי דבריו עיי"ש. וקושיות המהרש"א לע"ד יש ליישב בפשיטות דעדיין תיקשי דיכול לומר שהיה אומר מותר. או שהיה באונס דאינו גולה ע"ז]:

ו ואולם בדברי הריטב"א שהבאתי לעיל. שכתבו בשם אחרים לתרץ דמיירי שמעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני לגלות. צ"ל דסוברים שגולה ע"פ עצמו. דאל"כ האיך נגמר דינו בב"ד פלוני. וכן מוכח בד' הריטב"א בקושייתו (כפי שהביא דבריו בס' ע"ל) שכתב דממנ"פ אם מודה לעדים אין כאן הזמה. ולא הקשה כיון דאין החיוב כ"א ע"פ הודאתו. איך גולה ע"פ עצמו. וע"כ שסובר דגולה ע"פ עצמו. ולכן הקשה דעכ"פ אין כאן דין הזמה (ובס' ע"ל האריך קצת בדרך אחר על ד' הריטב"א בשם אחרים הנ"ל עיי"ש ודבריו לא נהירין לענ"ד. ואין להאריך בזה. כי הדברים פשוטים כמ"ש ועיין מ"ש לקמן דף ז' אות מ"ב לענין קושיית המהרש"א ע"ד התוס':

ד"ה זוממי בת כהן כו' כגון שהוא קטן. בס' ע"ל הביא דברי הריטב"א בשם א"י ור"י הזקן שדעתם דאין הזוממין בחנק. רק כשהעידו גם על הבועל. וכ"נ גם דעת הרמב"ם כמ"ש התוי"ט סוף סנהדרין. והג' הנ"ל הקשה עליהם (גם על הר"י בעל התוס' שהיה מסופק בדבר) הא מדין של תורה מוכח דאינו כן דהרי קיי"ל דאין דנין בועל בת כהן ונבעלת ביום א'. וקיי"ל דאין מענין את הדין א"כ איך אפשר שחייבו הבועל והנבעלת והוזמו. הרי באותו יום שנגמר הדין של הבועל. שוב לא נגמר דין הנבעלת וע"כ היו צריכים להלין דין א'. וא"כ מתי הוזמו העדים. אם ביום ראשון שנגמר דין הבועל. שוב לא נגמר דין הנבעלת. וא"כ לא שייך לאחיו ולא לאחותו ואם ביום השני כשנגמר דין הב"כ. הרי אז כבר נהרג הבועל. והרגו אין נהרגין. ואיך ידונו במיתת הבועל. וכתב שהיא קושיא עצומה והשאיר בצע"ג:

והנה לכאורה נ"ל לומר בישוב הקושיא הנ"ל. לפי מה דקיי"ל דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין. דהכחשה תחלת הזמה היא. א"כ משכחת לה שהעידו מקודם על הבועל שבעל ב"כ. ונגמר דינו על פיהם למיתה ואח"כ הוכחשו העדים בזה. ולא נהרג הבועל. ולמחר העידו על הב"כ שזינתה דהא קיי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה. ואינם נפסלין לעדות ע"י הכחשה. ונגמר דינה על פיהם למיתה. ואח"כ באו עדים והזימום ואמרו עמנו הייתם. ונזומו על עדותן בין על הבועל ובין על הנבעלת. ובזה אמרה תורה דנידונים במיתת הבועל ולק"מ מדין התורה. אך עדיין תיקשי להמ"ד דהכחשה לאו תחילת הזמה היא. גם למ"ד שאינו סובר דזו אחא בפני עצמה ומעידה בב"ב דל"א:

אבל באמת לע"ד יתכן לישב הקושיא הנ"ל. ע"פ מה שכתב הג' בעל ע"ל שם דמשכחת לה שדנו דין שניהם ביום א' בשני כתי דינין. דבב' בתי דינין דנין ביום א'. ומה שכתב שם וז"ל ואין לומר דמשכחת כו' בשני בתי דינים כו' דזה אינו. דא"כ ע"כ העדים העידו עדותן בב' בתי דינין. והוזמו בב' בתי דינים בזה אחר זה. והשתא למ"ד ע"ז למפרע הוא נפסל. כשהוזמו בב"ד הראשון כבר נפסלו למפרע. וא"כ שוב אין הזמה בב"ד שני. לפ"מ שפסק הרמב"ם בנגמר דין העדים. ואח"כ נמצא א' קרוב או פסול פטורים. כש"כ היכא דנפסלו קודם שנגמר דינם. וא"כ אכתי קשה האיך משכחת עכ"ל לע"ד י"ל דמשכחת לה שהעידו לפני הרבה דיינים. או לפני סנהדרין של ע"א על הבועל והנבעלת. ואח"כ נתחלקו לשני בתי דינין כל אחת של כ"ג לעיין בדינם. ונגמר הדין על פיהם בהשני בתי דינין ואח"כ באו עדים והזימום בין בהבועל ובין בהנבעלת וכיון שהיה הגדתן כאחת. אין להקשות מהא דלמפרע הוא נפסל. וע"ז אמרה תורם דנידונין במיתת הבועל כן נלע"ד:

תוכן העניינים

דברי בינה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה