דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן פז
ע"ד השאלה שבמכתבו, הנה בב"ש ס"ק ל"ז בשם האמונת שמואל כתב להקל באלמנה עשירה משום דאינה מחויבת להניק, וכמ"ש ר"ש הזקן דגרושה מותרת להינשא משום דלא משעבדא להניק. וא"כ בזה"ז גם כשהיא ענייה לא משתעבדא להניק כ"ד חדש. דעדיף מהיכא שכל בנות משפחתה לא נהגו להניק, כיון דכ"ע אינן מניקות כד"ח. והיא ניסת ע"ד המנהג. וגם לפמ"ש הב"ש דר"ש הזקן קאמר דוקא בגרושה דלעולם היא פטורה להניק משא"כ באלמנה לא פלוג בין עניה לעשירה אכתי בזה"ז דהוי מנהג קבוע שלא להניק יותר מי"ח חדש דמי לגרושה. ולא הוי דבר שבמנין כו'. כיון דגם מעיקרא לא גזור היכא דלא משעבדא להניק וכדלא שייך ענין לא פלוג. וע' פירש"י יבמות ד' ל"ו ד"ה דבר אחד. דדוקא כשמת בעלה וכן בכתובות ד' ס' ד"ה נתנה, ומה שהביאו מהא דפרש"י סוטה ד' כ"ד ד"ה מעב"ח וז"ל או שגירשה והיא מעוברת או מניקה כו'. דאיכא איסורא גם בגרושה. לענ"ד יתכן לישב הסתירה בפרש"י. די"ל דדוקא כשיש חיוב על האב לכלכל התינוק מותרת להינשא כדלא משעבדא להניק. והגם דאשה בושה לבא לב"ד כו', לא הטילו עליה איסור היכא שאינה משועבדת להניק. משא"כ כשאין חיוב על האב ויורשיו לכלכל התינוק. אמרי' דגם היכא שהאשה ג"כ לא משעבדא להניק לא תנשא דעי"ז ממילא תחום עליו ותניקהו. וכשתנשא ותתעבר ומיעכר חלבה לא יהא על מי להטיל התינוק וימות ברעב. והנה כבר כ' הר"ן בכתובות ס"פ אע"פ, דהא שהאב זן בניו קטני קטנים, הוי דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה, ודייק הכי מלשון פרש"י ע"ש. וא"כ כשגירשה שא"ת במזונות האם, אין חיוב על האב לכלכל בניו מגרושתו, ואיכא חיובא רק מצד תקנת אושא שתיקנו שחייב לזון בניו קטנים עד שיביאו ב' שערות הגם דיותר משש כבר איננו נגרר אחרי אמו וכיון דתקנת אושא היתה אחר חורבן, ע' פרש"י שבת ד' ט"ו ממ"ש בר"ה ד' ל"א. שפיר פרש"י בסוטה שם לענין דמעוברת ומניקת חבירו והלך זה ונשאה וקינא לה אינה שותית מי סוטה. והשקאת סוטה הא לא נהוג אחר הבית שכבר פסקו מי המרים עוד קודם חורבן. וא"כ בודאי קאי מחלוקת המשנה לענין זמן הבית קודם תקנת אושא דלא יתכן לומר שנחלקו לענין הלכתא למשיחא לכשיבנה הבית בב"א, דהא כ' התוס' בזבחים ד' מ"ה ד"ה הלכתא למשיחא דל"ש לפסוק ה' למשיחא היכא דהוי ע"י איסור, וע"ש בשם התוי"ט משום דלע"ל יהיו כולם צדיקים, וא"כ המשנה בדין ההשקאה מטעם חשש שנטמאה ושנסתרה אחר שקינא לה בעלה ועברה על איסור יחוד, לא מיירי לענין כשיבנה הבית בב"א. אלא לענין הדין בזמן הבית, דהיינו קודם תקנת אושא, ומש"ה פרש"י שם דה"ה כשגירשה והוא מעוברת מניקה כו', ומשום דכיון דקודם תקנת אושא לא הי' מוטל על האב לכלכל בנו התינוק מאשתו הגרושה, ממילא אסורה להינשא עד שיהא הולד בן כד"ח, משא"כ השתא בתר תקנת, אושא דאיכא חיוב על האב לפרנסו, שפיר פרש"י דדוקא אלמנה אבל גרושה דלא משעבדא להניק מותרת להינשא כיון שמוטל על האב לכלכלו, ומצד חשש דזימנין שלא יעלה בידנו לכופו אין לאוסרה להינשא היכא דלא משעבדא להניק וא"כ בנ"ד שהנושאה מחייב א"ע לפרנס התינוק ולמסמסו בבצים וחלב וגם ישליש בטוחות, גם אי ניחוש שיצטרכו לכופו אח"כ ודאשה בושה לבא לב"ד כו', י"ל דאין לאוסרה להנשא היכא דלא משעבדה להניק. ואין כאן חשש גזל. כיון דלא משכחת שיסתעף מזה ריעותא להתינוק.
והנה הח"ס אה"ע תשו' ל' כתב להוכיח דגם כשיש מיעוט תינוקות היונקים כד"ח אסורה להנשא תוך כד"ח וז"ל דהרי ממ"ש תוס' ורש"י שמא תגמלנו קודם זמנו, ומה שמא איכא הרי הוא ודאי קודם זמנו תוך כ"ד חדש למר וי"ח למר, ועוד ממ"ש התוס' יבמות ד' ל"ו דתני לא תתארס ולא תנשא לא תתארס רבותא למ"ד כ"ד חדש ולא תנשא רבותא למ"ד י"ח חדש, הוהשתא אס"ד פליגי במציאת הטבע מאי רבותיה כו' אע"כ לא פליגי במציאות ולכ"ע רוב בנים סגי להו בי"ח חדש ור"מ חייש למיעוט דלמא האי ינוקא ממיעוט הוא דבעי כ"ד חדש ור"י אזיל בחר רובא דסגי בי"ח חדש ומש"ה בעי י"ח משום דאיכא קצת דמיעכר חלבה בג' חדשים ע"ש, ולענ"ד צ"ע, דהא בלשון התוס' בכתובות ד"ס ד"ה ואר"נ דגזרי' גמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק, ודהגם שזה התינוק א"צ לינק חיישי' שעי"ז שנתירה להנשא תבא איזה אשה לגמול את בנה שעדיין הוא צריך לינק, ולעולם י"ל דבימי הש"ס רוב בנים היו צריכין ליניקת כד"ח, ומ"ש התוס' ביבמות דלא תנשא רבותא למ"ד י"ח חדש היינו משום דסד"א דגם לר"י דוקא להתארס משא"כ להנשא קמ"ל ומשום דכיון דגם תוך י"ח חדש הוי רק חשש בעלמא שמא תתעבר ותעכר חלבה ושלא יהא לה בצים וחלב למסמס הולד מש"ה מתיר אחר י"ח חדש שיש צירוף מיעוטא דסגי להו יניקת י"ח חדש ודס"ל דכל החשש הוי חשש רחוק וע"י צירוף המיעוט הוי כמיעוטא דמיעוטא, (וכמו"כ אי נימא דס"ל לר"י דלא כר"מ אלא דלדידי' רוב בנים יונקין י"ח חדש אכתי אצטריך לומר דשריא להנשא דסד"א דס"ל ג"כ דרוב יונקין כד"ח א"נ דסד"א דחייש למיעוטא מטעם חשש פ"נ) ומ"ש עוד הח"ס וז"ל והאש"נ דרב יוסף בשם רב ושמואל פסקו הלכה כר"מ אע"ג דבעלמא קיי"ל כר"י לגבי ר"מ מ"מ רב ושמואל ס"ל דא"ה בפ"נ אחר הרוב וממילא חיישי' דאולי הילד הזה הוא ממיעוטא דבעי כד"ח עכ"ל, לענ"ד צ"ע, דהא להרי"ף וש"פ לית מאן דפליג על רב ושמואל ולכ"ע בפק"נ אין הולכין אחה"ר ודדוקא ר"מ דחייש בכ"מ למיעוטא חייש גם הכא למיעוטא, וכן יקשה לפמ"ש הר"ן פ' יוה"כ בשם הרמב"ם דקיי"ל דהולכין בפק"נ אה"ר ודר' יוחנן פליג על שמואל וא"כ יקשה הא דהכא פוסק הרמב"ם כרב ושמואל דלא תנשא כד"ח ועכנ"ל דהיינו משום דרוב ילדים יונקין כד"ח, ועמ"ש בספרי אמ"ש סכ"ט בשם הבנין ציון שכשאין הסכנה לפנינו רק שיש חשש שיסתעף ויצמח מזה סכנה הולכין אחה"ר, וגם לפמש"ש הנלע"ד די"ל דגם כה"ג א"ה אחה"ר אכתי הכא דהוי רק חשש רחוק וכעין גורם דגורם (עי' מהרי"ט תשו' צ"ח) י"ל דלא גזרו ותקנו אלא בהזמן שרוב התינוקת צריכין אז לינק, ועמ"ש הרא"ש פ"ד דיבמות ס' כ"ו וז"ל שלא יבא הולד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהם ומניקתן אפי' אינה משועבדת להניקו ע"ש דדייק לומר דרוב נשים כו', והא דקיי"ל בזה כר"מ היינו משום דהכי הוי סתם משנה דגיטין דע"ה (וי"ל ג"כ לפמ"ש בעירובין כ"ח שבבבל אוכלין חזיז המזיק לחלב המינקת ע"ש בכתובות ועי"ז נחלש התינוק והי' צריך בבבל לינק זמן ארוך יותר מבא"י), וא"כ הדר י"ל דיש צירוף קולא אחר י"ח חדש מה שבזה"ז כמעט דליכא אף מעוטא שיונק יותר מי"ח חדש, וגם מזמן הח"ס זצ"ל לזמנינו נשתנה הרבה שבימיו הי' עוד מצוי היניקה כד"ח.
ולכאו' כמו"כ מ"ש דאשה בושה לבא לב"ד כו', ל"ש כ"כ בזה"ז לפמ"ש מהר"י ברונא סי' רמ"א וע' ש"כ חו"מ סי' צ"ו סק"ט, ואפי' בימי הש"ס הוי בפלוגתא וכמ"ש בגיטין דמ"א דרשב"ג ס"ל שאין דרכה של אשה לחזור כו' וע' בתוס' מהירוש' דיבמות דר' יוחנן כרשב"ג, ור' יוחנן לטעמי' בנזיר די"ב דלא ניידא ע"ש במפרש, וכן לטעמי' בנדרים דל"ז ע"ש בפרש"י ד"ה בנות וכמו"כ לטעמי' ביבמות דע"ז שאין דרכה לקדם כו', וכן בכתובות דפ"ד ודצ"ז יע"ש ועפ"ז מיושב מ"ש באה"ע סקנ"ד בטעם מה שכופין אותו להוציא משום שבושה לבא לב"ד לתבוע מזונותיה ובגמ' לא נזכר הך טעמא, דהגמ' דקאי אליבא דרב לטעמי' בנדרים דל"ז משא"כ לפום דקיי"ל כר' יוחנן וע' ש"מ ב"מ ד' ל' דמש"ה ליכא בנשים מ"ע דוהתעלמת וע' שבועות ד' ל' וע' כתובות דנ"ח דלרשב"ג לא מטרחי' לה למכור ורשב"ג לטעמי' בגיטין רמ"א וע' גיטין די"ב וקדושין דכ"ב ובלא"ה דוקא כשצריכה לתבוע מיורשי בעלה בושה לבא לב"ד לתבוע משא"כ כשהחיוב הוא על בעלה השני שאינה מתביישת ממנו לתובעו אך מצד זה אין צירוף קולא, די"ל דאדרבה לא תחפוץ להרגיז את בעלה ולבא בקובלנא עליו לפני ב"ד, וגם הא הרמב"ם הביא רק החשש דדחסה ולא הביא מ"ש במסקנא דאשה בושה כו' (ואולי משום דפסק בגיטין שם כרבנן דרשב"ג), ובלא"ה ליתא, דדוקא מעוב"ח שאין הילד עדיין בעולם הוצרך לומר טעמא דאשה בושה כו' משא"כ כשכבר נולד דאיכא משום ובשדה יתומים אל תבא כמ"ש בירוש' ותוס' סוטה דכ"ו, ורק מצד מה שבזה"ז לא שכיח שתינק את בנה יותר מי"ח חדש יש לכאו' צירוף קולא לאצטרופי ליתר צדדי ההיתר שבנ"ד.
והנה מצד מה דהוי דבר שבמנין כו' עמ"ש התוס' בביצה ד"ו ד"ה והאידנא וד' ל' ד"ה תנן ושבת דס"ד ד"ה רב ענני ויומא דע"ז ד"ה משום שיבתא ומ"ש הט"ז ביו"ד סקט"ז וסי"ב לענין שחיטה תוך כלים ובחו"מ סת"ט לענין גידול בהמה דקה בא"י, ועמ"ש המ"א ס"ט סק"ז דכיון שטעם האיסור ידוע והאידנא דליכא תכלת נתבטל הטעם נתבטל האיסור ועמ"ש המ"א סתרכ"ח דבזה"ז שאין רגילות להשתמש ולתלות בסכך לא אסור משום דבר שבמנין, ואין סתירה ממ"ש סתס"ח וסי' תר"צ, ומ"ש התוס' בפסחים ד"נ, לכאו' י"ל דהיינו משום דעבדי' זכר לפסח וכמ"ש דקי"ד ובמהרה יבנה ביהמ"ק וע' ר"ה ד' ל' מש"ה גם בזה"ז דליכא הקרבת הפסח אסור במלאכה, וע' ברכות דנ"ג תד"ה והייתם ובעירובין די"ז תד"ה מים, וכבר הביאו מ"ש הש"מ כתובות ד"ג ד"ה נהגו לגמרי ניעקריה שאם יעשו כאותה סברא שאם הי' אותו ב"ד קיים הי' מסכים להתיר שנשתנה הענין אין זה ביטול דבריו ע"ש, ועמ"ש התוס' בגיטין ד' י"ח ד"ה הנהו דלמ"ד משום בת אחותו למה כותבין זמן בגיטין בזה"ז ע"ש, ועמ"ש המ"א סרנ"ב סקכ"ג דהאידנא דליכא ר"ה יוצא במחטו ע"ש סמוך לחשיכה, ועמ"ש הק"נ פט"ו דיבמות אות ר' בשם מהר"י מינץ דבזה"ז שאין מייבמין החמש נשים יכולת להעיד, דל"ש לומר ששונאות זא"ז וכן לענין עדות ע"א וע"ש מ"ש בשם הצ"צ ודמדלא קתני דעכשי שמ"ח קודמת מעידות מוכח דגם השתא הוי כן, וש"מ דלילי זאת היינו אומרין דהשתא שבטל הטעם ע"א נאמן להתירה ודלא כמ"ש בעבוה"ג ת' ס"ז לתמוה על מהר"י מינץ ודגם בזה"ז הוי דבר שבמנין כז', ועמ"ש הח"ס יו"ד ת' ק' בענין בניתא דאטוי בהדי בישרא שנשתנה הטבע ונסתפק מטעם דבר שבמנין כו', ולכאו' ממ"ש בלשון השו"ע "מפני שקשה לצרעת" משמע דס"ל שלא נשתנה הטבע בזה, ודדוקא מפני שהטעם שייך גם בזה"ז מש"ה צריך ליזהר כו' (עמ"ש למעלה סע"ב) ובס' משכנות יעקב כ' להוכיח כהסוברין דגם בזה"ז איכא ר"ה מדאין תוקעין בשבת בזה"ז, ולא נחית לומר דהוי משום דבר שבמנין כו':
ובגוף הדבר לכאו' י"ל עפמ"ש בלשון הגמ' דכ"ט דמד ו' משרי שרי ולא קאמר דמדאו' איכא חיובא ועכצ"ל דגם להמסקנא ס"ל כדרש הירוש' רפ"ד דר"ה דכשחל בשבת זכרון תרועה ודריש טעמא משום גזירה שמא יעבירנו מתוך שבהול למצותו וכעין מ"ש הרא"ש פע"פ דבטבול ב' דהוי של מצוה הקפידו טפי שלא יהא חשש נזק ודה"נ אמרה תורה שלא לחייב לתקוע בשבת שבודאי יבא עי"ז לפעמים להעביר ד"א בה"ה. ודבמקדש דליש זה החשש תוקעין, ודממילא כיון דליכא חיובא מה"ת (בגבולין) איכא בתקיעה איסור שבות, ומיושב בלא"ה מה שאין תוקעין בשבת גם בזה"ז שאין ר"ה, דכיון שפטרה תורה מחיוב תקיעה ממילא איכא איסור שבות, ומיושב מ"ש העיטור מהירוש' כיון דלפ"ז הוי כן גם למסקנת הבבלי, ומ"ש ביבמות ד"צ דהוי עקירה בשוא"ת י"ל דתליא בפלוגתא, וגם י"ל דכיון דדרשי' בזה טד"ק אפי' לרבנן דר"ש (וע' סוטה די"ד ד"ה כדי ליגעה ועמ"ש בספרי אמ"ש סל"ד) יש ללמוד ממה שעקרה תורה חיוב המצוה בשביל סייג לתורה דה"נ ב"ד עוקרין בשוא"ת כדי לעשות סייג לתורה.
והנה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ב "דאפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשוני' או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא", מבואר דדוקא תקנת כ"ד הגדול של ע"א (והראב"ד חולק על גוף הדין ע"ש) ועכ"פ כמו דאמרי' גבי ציצית וגבי סכך דכיון שנתבטל הטעם נתבטל האיסור ה"נ י"ל כאן כשגמלתו דהאידנא ל"ש הגזירה, משום שגם אם לא תנשא תגמלנו קודם כד"ח, וגם לא הי' תקנת האיסור לחלוטין דהא הותר לדבי ריש גלותא ע"י נתינה למינקת ומשום דשאני בי ר"ג דלא הדרי בהו, וחזינן שלא אסרו אלא במקום שיש חשש היזק להתינוק, וממילא הגם דהאידנא אין יחיד בדורו כר"ג, אכתי כיון שבנ"ד לא לבד שלא יצמח מזה חשש היזק להתינוק אלא דאדרבה הוא טובת הילד שתינשא לאיש שמקבל ע"ע פרנסת וכלכול התינוק ואם לא תינשא תהא מוכרחת להאכילו דברים המזיקים לבריאותו, יש מקום לצרף זה ליתר צדדי ההיתר לענין שתנשא אחר י"ח חדש (וע' שבת דנ"ג ומ"ש באמ"ש סס"ג).
והנה מצד צירוף שיטת ר"ש הזקן הנ"ל ואפי' אלמנה ענייה בזה"ז לא נשתעבדה להניק כד"ח שניסת ונשתעבדה ע"ד המנהג, השבתי מכבר ליום ב' כ"ז מנ"א שנת תרמ"ד) להרה"ג מו"ה יהושע בעמח"ס תו יהושע שהי' אז אבד"ק טשערנאביל ששאלני ע"ד גרושה עשירה שנתגרשה כשהיתה מעוברת ושכרה מינקת ואבי הגרושה נתן כתב התחייבות שחל עליו חיוב מזונות התינוק וכבר פסק חלב האשה וצמקו דדיה וכבר עברו ט"ו חדשים להולד אם יש להתירה להנשא כשתדור המינקת עד"ר שלא תחזור בה, והתינוק כבר א"צ למינקת ושותה ויונק חלב בהמה ע"י כלי העשוי לכך. והביא במכתבו ממ"ש בת' מים חיים סט"ז להקל בגרושה כשאין התינוק מכירה אפי' כשקבלה ע"ע קודם גירושין חיוב הנקת הולד שיולד לה יכולה לשכור ולהעמיד לו מינקת אחרת וכמו במקבל עליו לזון את חבירו שיכול ליתן לו דמי מזונות והשבתי להרב הנ"ל דלכאו' כמו"כ אלמנה הא יכולה לשכור מינקת ועמ"ש הפ"ת סי"ג סקי"ז בשם ס' גליא מסכתא דבזמנינו שאין מגרשין אלא מרצון האשה וגומרין ביניהם על מי יחול חיוב טפול הולד ממילא כשהאשה קבלה ע"ע חיוב הנקה יש לה דין אלמנה ע"ש ולכאו' י"ל עפ"ז דגם ר"ש הזקן לא התיר בגרושה אלא מצד שהי' תמיד חייב הטפול על המגרש משא"כ בזה"ז שמצד שא"י לישא אשה אחרת על אשתו הוא מוכרח לפעמים לגרשה כרצונה וממילא שכיח שמקבלת עליה חיוב החזקת הולד וממילא אין להתיר גם בגרושה דגזרי' אטו היכא שקבלה עליה החזקת הולד דגרושה בגרושה מיחלפא, אלא דלפמ"ש הרא"ש בטעם הר"ש דבאלמנה תקנו שתניק גם כשאינה מחויבת להניק אין הכרח לומר שגזרו עשירה אטו ענייה וה"נ י"ל דלא גזרו גרושה אטו גרושה, וגם כיון שהתוס' הביאו מ"ש ר"ש הזקן וכבר הי' אז תקנת רגמ"ה משמע שמתיר בגרושה בכל ענין, ומשום דשאני אלמנה שאין להתינוק אב שידאוג בעדו שהי' תקנת רז"ל שתינק, משא"כ גרושה דלא משעבדא להניק אלא שקבלה ע"ע טיפול והחזקת הולד ולא קבלה ע"ע שתינק דוקא בעצמה ומה שהביא מ"ש מהר"ם פדואה להקשות עמ"ש הגאון מהר"נ איגרא להקל באלמנה שלא התחילה להניק דא"כ מעוברת לאו למניקה קיימא שבידה שלא להתחיל להניק, לענ"ד י"ל דמש"ה תקנו שאסורה להנשא עד שתלד דליכא חשש שתסכן את ולדה שכבר נולד ושלא תניק אותו כדי שתוכל להנשא שלא תתאכזר כ"כ וכעין מ"ש דלא עבדי נשי דחנקי בנייהו וכשלא תתחיל להניק מוכח שבלא"ה לא היתה מניקתו בעצמה, משא"כ אילו היתה המעוברת מותרת להנשא ממילא היתה מוכרחת אח"כ כשתלד לגמול הולד ולא להניקו כדי שתוכל להשאר תחת בעלה שיקשה עליה היציאה והפרישה מבעלה וממילא יש חשש שיבא הולד לידי סכנה ומ"ש במים חיים ס"י להוכיח ממ"ש הרמב"ם גבי מעוב"ח טעמא דדחסה ולא כ' טעם המסקנא דלמניקה קיימא כו' דעכצ"ל דס"ל דכשלא התחילה להניק חינה בכלל מינקת חבירו וממילא לא שייך האיסור במעוברת שבודאי לא תתחיל להניק, מוקשה דא"כ מוכח מטעם הגמ' דסתם מעוברת למניקה קיימא דגם כשלא התחילה להניק הוא בכלל האיסור ויקשה מנליה להרמב"ם לחלוק ע"ז, וגם כבר נתבאר הנלע"ד שאם היתה מותרת להנשא קודם לידה הי' יותר מקום לחוש שעי"ז לא תתחיל להניקו, ובישוב מ"ש הרמב"ם טעמא דדחסה כבר. ביארתי באה"ר סל"ז ועמ"ש באמ"ש סכ"ט (ועמ"ש חה"ג ז"ל בבר"י ס"ו, וע"ש שהק' עמ"ש בשו"ע דכשנאנסה תחת בעלה ונבעלה לבעלה תוך ג"ח א"צ להמתין משום הבחנה ממ"ש התוס' במגילה די"ג ולענ"ד י"ל דהטעם שא"צ הבחנה כדי להבחין בין זרע כשר כו' דבודאי הוי זרע כשר שחולין בבעל דאיכא רוב כו' ושאינה מהפכת כו' שרוצית להתעבר, משא"כ ממעשה האונס דהוי רק חשש שמא לא נתהפכה יפה וע' ד' ל"ה, משא"כ התם שהי' מצוי אצלה תמיד ושלא היתה יכולה לעשות שום תחבולה) הנלע"ד בעז"ה כתבתי אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל