דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו
סימן א
בעזה"י יום א' לסדר שלח שנת תרס"ב מאריאמפאל. כבוד הרב הג' המפורסם בתורה ויראה ומדות תרומיות כו' מו"ה ישו ר ישראל נתן טייץ אבד"ק לידווינאווא פלך סובאלק (ואח"כ אבד"ק ליגום זלה"ה).
הנני בזה להשיב למעכ"ת על מכתביו ע"ד הקצב דמחנם שזה כשבע שנים עוסק באומנתו ומוחזק בכשרות ולא נשמע עליו שמץ דבר מעולם ועתה העיד השו"ב ר' משה יצחק שמצא כי הכרס ובה"כ נתלשו וניטלו מבהמת הקצב הנ"ל ומצא סרכא על בשר הטרפש הנשאר על הדופן ובסוף הסרכא הי' כמו פי מכה קטנה עם מעט מוגלא, וכמו שביל קטן הנעשה ממחט או קוץ בתוך המוגלא שעל פי המכה, ומקום הסרכא מכוון למקום בית הכוסות המונח על הטרפש, וניכר שהי' נסרך לביה"כ ובודאי הי' שם קוץ או נקב, ובבשר הדופן שנגד הטרפש הי' מכה וכמו נקב הנקרא שטאך, ובפנים הדופן הי' שומן על המכה. וצד הטרפש אשר להדופן הי' נקי מסרכא ומכה ורק נקב קטן נמצא שם בהטרפש שניכר להשו"ב שנעשה ע"י חתך סכין, והבה"כ נמצא מחותך ונחסר הרבה ולא נמצא מכה בהנשאר, והשו"ב מחליט שהטבח עשה בזדון ורצה להאכיל טריפות, והטבח מתנצל שלא הרגיש סרכא מביה"כ לטרפש. ושהנקב הנמצא נעשה מהשטאך של הדופן. ומצד שהי' עש"ק והשו"ב איחר לבא לבדוק לזאת תלש ונטל בעצמו והוא לא הרגיש מאומה ונסתפק כ"ת אם יש מקום להכשיר הקצב הנ"ל מצד שהי' מוחזק בכשרות מעולם. ויש מפקפקין בעדות השו"ב ותולין שיש להשו"ב טינא על הקצב. ויש שמאמינין להשו"ב ומהימן להו כבי תרי:
הנה יש מקום לחקור ולומר שאין הע"א נאמן. במקום שהבעלים מכחישין, אלא לאסור ולהטריף הבשר משום שלא הי' חזקה מבוררת שהבהמה כשירה. משא"כ לענין להפסיד נאמנות המוכר, אין ע"א נאמן נגד חזקת כשרות של המוכר וכמו שאינו נאמן נגדו להוציא ממון ועמ"ש החו"ד סי' קכ"ז סעי' ב':
והגם שכתב הפ"י (גיטין ד' י"ז) דמש"ה לא מהני חזקת כשרות במקום חזקה קמייתא הגם דקיי"ל בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז דכל א' באה בפ"ע ומעידה אלמא דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון. שאני הכא דאתרע חזקת כשרות דידה והאי חזקת כשרות מאי טיבה דלמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקת כשרות אע"כ משום דאזלי' בתר רובא ורוב ישראל כשרין ורובא עדיף מחזקה אבל כשזינתה הרי פירשה מן הרוב דרוב בנות ישראל אינן מזנות אפי' כשהן פנויות ע"ש אכתי מבואר בפנ"י דכ"ז שלא אתרע חזקת כשרות עדיף ח"כ מחזקת ממון וכיון שאין נאמן נגדו להוציא ממון מכ"ש שאין נאמן להפסיד חזקת כשרותו:
ויש להוכיח דזה הוי חזקה מבוררת מהמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' כ"ג) דכשהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עבר עבירה שנפסל בה מן התורה אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתי' וכל מה שהעיד כשר עד דידעי' דעבר קודם לכן. וע"ש בב"י ובד"מ בשם הרשב"א ושאין חולק בזה. הגם דקיי"ל ביו"ד (סי' פ"א סעי' ב) דכשהוגלד פי המכה שבידוע שבוודאי נעשה ג' ימים קודם שחיטה, אסורות אף הגבינות שנעשו קודם ג"י. ועמ"ש הרשב"א והר"ן דכל שיצאה מחיים מחזקת הרוב וא"א לומר דסמוך לשחיטה ממש נטרפה הכל אסור למפרע. ועמ"ש הט"ז דלא מהני חזקה אלא כשאין צורך והכרח ליתן איזה זמן לבטל החזקה והיינו היכא די"ל שנעשה ממש ברגע שקודם השחיטה (והגם שאין סברא לחלק בין זמן מועט למרובה. מ"מ שאני שעה ורגע שמכון לשוחטה שכבר עומדת אז להתברר ולא שייך להעמידה אז בחזקתה) משא"כ כשתצטרך לבטל החזקה באיזה זמן דממילא כבר נתבטלה החזקה (הגם שלא הי' חזקת איסור על החלב) וא"כ יקשה ה"נ נימא דכיון שנתבטלה אח"כ חזקת כשרותו ממילא מתבטלת חזקת כשרותו גם למפרע והגם דשאני טריפות דאפשר שנטרפה מן הבטן ולא היתה כשרה מעולם ה"נ אפשר שמרגע גדלות שהי' ראוי לעדות כבר עבר עבירה ע"ד מ"ש זורו רשעים מרחם. והגם דלא שכיחא שברגע דגדלות יעבור אכתי אם כבר חטא ופשע בקטנותו מזמן חינוך ומתחלת גדלותו לא הי' בכשרות, לא הי' לו ח"כ מעולם. ומוכח מזה דחזקת כשרות של האדם עדיפא מחזקת כשרות של בהמה דהוי רק חזקה דאתיא מכח רובא (ועומדת להשחט ולהתברר ע' חולין ד' י"ד) משא"כ חזקת כשרות של איש מישראל דכיון שמוציאין ממון ע"פ עדותו כ"ז דלא אתרע. החזיקתו תורה לכשר ודאי והוי חזקה מבוררת ועיין קידושין דנ"ז תד"ה שחטה ונמצאת טרפה. שהקשו לפרש"י דכי נמי נמצאת טרפה שנקבו הדקין שמא הטריפות בא אחר הלקיחה וא"כ אמאי מותרת תיאסר מספק ואולי י"ל דשפיר קאמר כגון שנמצאת טרפה בבני מעי' דלא חל עלה קדושה כלל. וממילא העמד אותה בחזקת חולין דהוא חזקה מבוררת:
והנה בקצה"ח הקשה ממקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות משום דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך. וא"כ ה"נ נימא אוקי ממון על חזקתו והרי פסול לפניך. ומ"ש הנה"מ לתרץ דשאני חזקת ממון דלאו חזקה המבררת היא ואינה מצטרפת להריעותא דהרי פסול לפניך, צ"ע דבעלמא מצטרפת חזקת ממון לשאר חזקות ולענ"ד י"ל דשאני התם דכשבאנו לדון על הכשר המקוה אנו דנין רק לענין כשרות המקוה לטהר את הטמא מטומאתו ושייך לומר העמד טמא על חזקתו. משא"כ כשבאנו לדון על חזקת כשרות האיש הוי גם לענין להחזיק ממון ע"פ עדותו וכדומה ולענין שנחשב עושה מעשה עמך ואסור לקללו ושיש לו נאמנות למכור מאכלי כשר וכיון שיש לו חזקת כשרות לכל דבר ממילא מהני עדותו גם להוציא ממון וכעין הא דקיי"ל דכשהוחזק האיסור ע"פ עד אחד, לוקין ועונשין על פיו. וכעין מ"ש דמוציאין ממון ע"פ הרוב היכא שכבר הוחזק הרוב לכל דבר ואולי מצד זה כדאיכא תרי ותרי כיון דאוקמינא בחזקת כשרות לכל דבר. ממילא מוציאין ממון ע"פ ג"כ:
ועפ"ז יש ליישב מ"ש התוס' קדושין ד' ס"ו ד"ה אר"ט וז"ל וא"ת מאי משל הוא הרי במשל אפי' נודע שפסול הי' בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשרה, ובכי ה"ג גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחילה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפי' לר"ט ואור"י דבתרתי פליגי פליגי בטהרות שנעשו ע"ג למפרע מר אזיל בתר חזקה דמקוה ומר אזיל בתר חזקה דאדם ובשלא נודע חסרון המקוה למפרע ופליגי נמי בטמא במקוה ולאח"ז נודע שהי' חסר באותו שעה שטהרותיו ט למפרע ופליגי נמי במקוה שטבל בה כהן ועבד עדים והעידו שהי' המקוה חסר קודם הטבילה ר"ט אומר כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ובן חלוצה ואהא קאי המשל עכ"ל. ולכאורה יפלא דאכתי לא יתישב הא דקאמר ר"ט בדין מקוה שנמדד ונמצאת חסרה לטהר כל טהרות שנעשו ע"ג ומייתי משל ממי שעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג כו' דהא העיקר חסר מן הספר הפלוגתא במקוה שטבל בה כהן ועבד כו'. דדוקא לענין זה שייך המשל דהי' עומד ומקריב כו'. וע"פ האמור יש מקום ליישב דר"ט קאמר משל לעומד ומקריב כו' דמוכח מזה דגם כשנתברר אח"כ שהיתה המקוה חסרה מ"מ כשרה העבודה מצד שבשעת טבילה לא נתברר עדיין פסול המקוה, דוגמת המשל לעומד ומקריב כו' ונודע שהוא ב"ג כו' וכיון דמהני חזקת המקוה לענין מה שטבל כשעמדה בחזקתה גם כשנתברר אח"כ שהיתה חסרה מש"ה גם לענין טהרות שנעשו ע"ג אזיל בתר חזקת מקוה משום שאין הטבילה כרוכה ותלוי' בחזקת טומאה של הטובל כיון שיש מציאות השתמשות בחזקת מקוה לענין הכשר עבודה וממילא שייך לומר מקוה זו בחזקת שלם עומד כו', ור"ט מדמי לה לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בע"מ וממילא גם לענין טהרות שנעשו ע"ג אין מקום לילך בתר חזקת מקוה כיון דכל ענין המקוה הוי רק כדי לטהר מטומאה ואוקי בחזקת טמא כיון דל"מ הכשר חזקת המקוה אפי' לענין הכשר עבודה ובזה מתבאר הא דקאמר בירושלמי [פ"ח דתרומות] ומקוה לאו ספק הוא א"ר חנינא זאת אומרת פסול משפחה צריך ב"ד, דהיינו שכיון שפסול משפחה צריך ב"ד וקודם שמתברר בב"ד הפסול עבודתו כשרה הגם שנתברר אח"כ שהיה פסול וממילא דה"ה דכשטבל הכהן במקוה חסירה קודם שנתברר בב"ד שהיא חסירה עבודתו כשירה וממילא שייך לומר העמד המקוה בחזקתה כיון שאין חזקת המקוה תלוי' בחזקת טומאה של הטובל, דהא לענין עבודה מהני חזקת המקוה להכשיר העבודה גם כשנתברר אח"כ שהיתה חסרה בשעת טבילת הכהן. ובלשון הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש שכהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות פסולין שהרי עבודתו חולין, הרי דגם זה הוי בכלל חילין וממילא שייך לדמות זה להיכא שנמצא אח"כ שהוא ב"ג, ויש ליישב גם לשיטת הרמב"ם (פ"ו מביאת המקדש) דגם כשעבד אחר שנודע שהוא חלל עבודתו כשירה בדיעבד. וא"כ יקשה לכאו' דליכא נפקותא במה שמעמידין המקוה בחזקתה שהיא שלימה לענין הכשר העבודה. דאי נימא לדמות מה שטבל במקוה חסירה להיכא שנבדק ונמצא חלל, אין נ"מ בזה במה שמעמידין המקוה בחזקתה. די"ל דאכתי איכא נפקותא בחזקת המקוה דממילא כ"ז שלא נתברר שהיא חסירה טובל בה כהן טמא ועובד לכתחילה ואין צריך לברר ולמדוד אותה שמא היא חסירה, כיון דגם אי קמי שמיא גליא שהיא חסירה אין קפידא כל שלא נתברר לנו שהיא חסרה
ועכ"פ נתבאר דלענין מכירת בשר כשר שהאמינתו תורה לכל מי שמוחזק בכשרות והוי לענין זה בתורת עד (עיין יבמות ד' פח) איכא חזקת כשרות מבוררת גם במקום הפסד ממון, ומעשים בכל יום במכירת קצב בשר שלפעמים נמצא אצלו טריפות יותר מכשירות ובכל זאת הוא נאמן למכור כשירות כמ"ש הנוד"ב אה"ע ת' ס"ט. ואי נימא שבמקום חשש הפסד ממון ליכא חזקת כשרות מבוררת. ודהויא רק חזקה דאתיא מכח רובא הו"ל לחוש במקום שרוב הבשר הנמצא תח"י הן טריפות.
והנם דמצינו לענין עדות דמפסל נוגע בדבר משום שחשוד לשקר (כמ"ש הש"ך סי' ל"ז ס"ק א') ומוכח מזה לכאו' דליכא חזקת כשרות כל שהוא נוגע בדבר ובפרט בנגיעה של הפסד ממונו. [ובקצה"ח הביא ממ"ש מהריב"ל דגם כשנוטל שכר להעיד אין עדותו בטילה מה"ת הרי דאינו חשוד לשקר בשביל הנאת ממון לענ"ד יש מקום לומר דגם להש"כ יש לו חוקת כשרות אף במקום שהוא נוגע בדבר. רק שאין הנוגע בתורת עד כיון שהוא כבעל דבר שמעיד גם לעצמו (וכשמעיד לחובתו לא גרע מסילוק דמועיל וכסברת הנה"מ). ומ"ש הש"כ שם וז"ל ואע"פ שאפשר לקיים דברי הע"ש ולומר דהיכי שיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב מ"מ אין זה עיקר והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"ם מלובלין וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וז"ל לא ניחא לי' לשווי' נפשי' לוה רשע ולא ישלם קשיא לי' לר"י הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדינא לי' דעד שקר נמי רשע מקרי וניחא לי' דה"ק לא לקרוייה אינשי לוה רשע ולא ישלם ולהוציא ידי הבריות מתכוין עכ"ל. י"ל דכונת דברי הש"כ הוא רק לסתור מ"ש מהר"ם לובלין דכל דבר שיש לאדם הנאה בו יש לו דין עד הקרוב שפסול לעדות אפי' ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו, אלא דכיון שיש לו דין עד קרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, ממילא כיון שאינו בתורת עדות וליכא בלאו דלא תענה, הדר חשוד לשקר ג"כ במקום נגיעה (ומאי חזית להאמינו טפי מהבעל דין. דכשיהיו בע"ד עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וגם כשהבע"ד השני טוען שמא אין להאמינו כיון שחשוד לשקר מצד שאין לו דין תורת עדות), ויש בזה נפקותא לדינא הא דאמרי' דנוסף על מה שאין לו תורת עד הוא חשוד לשקר ג"כ, לענין הא דקיי"ל (סי' ע"ה סעי' כ"ג) דכשאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו חשיב זה טענת ברי, משא"כ כשאותו שאומר מפיו הוא נוגע בעדות (ע"ש בש"כ ס"ק פ"ב), וכן יש נפקותא להא דקיי"ל (ע' סי' פ"ב) דזימנין דלא אמרי מיגו במקום עדים קרובים, משום שאינו טוען ברצון טענה שיחזיקוהו הכל למשקר, משא"כ במקום שהעדים נוגעין בדבר, שפיר יש טענת מגו, שלא יחזיקוהו למשקר, כיון שהנוגע חשוד ג"כ אצל העולם לשקר, ומ"ש הש"כ שכ"כ הרמב"ן היינו ממ"ש להקשות דהא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדי' לי' דעד שקר נמי רשע מקרי דהיינו דמקשה למה אין מעיד לו עליה, אדרבה נכשיר את עדותו וממילא יהא ג"כ בלאו דלא תענה ולא יהא לו שום נגיעה בדבר. דלא שייך לומר שמעיד בזה לעצמו לתקן כלפי שמים שלא יהא בכלל לוה רשע ולא ישלם, דהא אין מתקן מאומה דהא עד שקר נמי רשע מקרי ומתרץ דשפיר הוי נוגע בעדות דלצאת ידי הבריות מתכוין, וממ"ש הרמב"ן בלשונו והיכא חשדינא לי' ומתרץ טעם החשד. מפורש דכל שהוא נוגע בעדות חשוד לשקר, וכ"כ הפ"י (קדושין ד' מג) ליישב מה דפרש"י ד"ה והשתא דתקון רבנן היסת, דאע"ג דחשידי אממון לא חשידי אשבועה, ולכאו' קשה דהחשוד להעיד שקר חשיד אשבועה (ולולי פרש"י הי' אפשר לפרש דנהי שחשוד על השבועה מ"מ יש בזה ענין נגיעה דזימנין דמסתפי אינש משבועת שקר הגם שחשוד להעיד שקר) וכתב הפנ"י לתרץ דכוונת פרש"י דכיון שאנו חוששין שהמעות תחת ידו תו ליכא עליהם שם עדות אלא הו"ל כמו בעלי דברים ולא מקרי עדות שקר שבמקיימי דבר הכתוב מדבר ע"ש. ואי נימא שגם דעת הש"כ הוי כן, ממילא מתישב גם אי נימא שהנוטל שכר להעיד כשר עדותו מה"ת, משום דכיון שבידו להעיד בלי קבלת שכר, ממילא יש עליו תורת עד בזה העדות, וכשישקר יעבור בלאו דלא תענה וממילא אין חשוד לעבור על לאו דלא תענה בשביל ריוח ממון.
ובספר שערי תורה (כלל ח' פרט ד') כתב להוכיח שי לסתם איש ישראל חזקת כשרות אפי' במקום הפסד ממון. ממה שכתבו התוס' (בשבת ד' מ"ד בד"ה מתוך) דמש"ה אמרי' דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית לי' אתי לכבוי, היינו משום שעל מתו מצטער ביותר ואתי לכבות במזיד משא"כ גבי ממון אמרינן להפך, דאי שרית ליה, מתוך שהוא טרוד להציל ישכח ויבוא לכבות בשוגג ע"ש. ומוכח מזה דלא חיישינן שבשביל הפסד ממונו יעבור עבירה במזיד, דאלת"ה היה לנו להתיר להציל ממונו יותר ממזון ג' סעודות כדי שלא יכבה במזיד כמו שהתירו במת. ולענ"ד אין מזה הוכחה. דהאיש שיחוס על ממונו ולא ישגיח על האיסור, גם כשנתיר לו להציל כל עניני מזון, אכתי אפשר דאתי לכבוי כדי להציל את ביתו והונו בשלימות, וכל התקנה למנוע שלא יבוא לכבוי שייך רק אצל מי שאינו חס על ממונו במקום איסור, ושפיר קאמר שאם יתירו לו להציל הרבה ויותר ממזון ג' סעודות ישכח ע"י טרדות ההצלה ששבת הוא ואתי לכבוי, רק שהוקשה להתוס' הא דקאמר דאי לא שרית להציל מתו מפני הדליקה אתי לכבוי, כיון דלא אתי לכבוי אפי' בכדי להציל את ממונו, ומי דאתי לכבות בשביל הצלת מתו אכתי אתי לכבוי בשביל הצלת ממונו, ותרצו התוס' שעל מתו מצטער הרבה ויבוא לתקנת כבוי גם מי שלא יבוא להכשל בחילול שבת בשביל הצלת ממונו. [ובלא"ה שאני היכא שיודע לכל שחלל שבת דמירתת ומתבייש ואיכא מורא בו"ד עי' ברכות דף כ"ח וב"ק ד' ע"ט. משא"כ כשמכבה בשביל הצלת מתו שיהיה לו אמתלא והתנצלות שהוא טרוד בדבר מצוה להציל המת מבזיון].
ומ"ש עוד בשע"ת שם להוכיח ממ"ש התוס' ב"מ ד' ל' ד"ה אפקרה ושבת ד' י"ח דאנן סהדי דמפקיר לכליו ולבהמתו כדי שלא יעבור על שביתת כליו ובהמתו בשבת ומבואר בט"ז (ה' שבת ס' רמ"ו סק"ה) שצריך שיהא הפקר גמור כדי שיוכל כל אדם לזכות בו. ומוכח מזה שיש לכל אדם מישראל חזקת כשרות ואנן סהדי דמפקר לה כדי להנצל מאיסור, הגם שעי"ז יוכל להפסיד כל ממונו, לענ"ד אין הוכחה ממי שבא לשאול לחכמים כדי שלא יכשל באיסור, ושמורין לו חכמים להפקיר בפיו ובלב שלם, ורק לפי שאינו מוצא בפני מי להפקיר, הוא מוכרח להפקיר בינו לבין עצמו, ואיש מצוין בכשרות כזה אנן סהדי דמפקר לה כו', ובפרט כשמפקיר בפני א' שיתברר מזה כשרותו.
עוד הביא בשע"ת שם להוכיח ממ"ש ביו"ד סי' ק"ס בשם הרשב"א על אחד שהעידו עליו שהלוה לישראל בריבית קצוצה, וכבר מת, ורוצה לפסול השטר שהוא חתום כל שהדבר מפורסם שהוא אפטרופס של עכו"ם תלינן שהמעות של עכו"ם דאוקי גברא בחזקת כשרות, וכ"כ בש"ע חו"מ ס' ל"ד סעי' י"ב, ולענ"ד שאני התם דלא שביק התירא ואכל איסורא, וע' ש"כ (סי' ק"ס סקל"ג וסי' קס"ט סקע"ה) שנאמן המלוה בלא שבועה שהלוה דרך היתר, ומשום שבנקל לעשות דרך היתר, ובודאי לא שביק התירא ואכיל איסורא להלות בר"ק. וממילא מוכח ממה שהלוה בר"ק שהמעות של עכו"ם, ואדרבה ממ"ש דדוקא כשהוא מפורסם שהוא אפוטרפוס של עכו"ם תולין דשל עכו"ם הלוה ברבית, מוכח דחזקת כשרות של סתם אדם מישראל לא אלים כ"כ, ודכיון דחזקה דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו אתרע חזקתו, ומפורש בש"ע דדוקא כשהעידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולין לומר שבדרך שאין בו איסור הלוה, משא"כ אינש דעלמא דהגם שכשר לעדות כ"ז דלא אתרע חזקתו אין חזק"כ שלו מבוררת.
ומ"מ לענין מכירת בשר כשר שהאמינו תורה לכל אדם כבר נתבאר דהוי חזק"כ מבוררת וגם להאוסרין כשהגיד ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו, היינו
דוקא משום דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, וכמ"ש הט"ז סס"א, והגם דשאני התם דמיד ששחט הוי כמו שבא הוא תחלה לפני ב"ד להעיד ששחט כהוגן, אכתי יש להסתפק גם בנ"ד אי נאמן להוציאו מחזקת כשרות. הגם דלפמ"ש השיבת ציון ת' כ"ד דהכחשת שוחט לאו כלום כנגד דברי הרב. ה"נ שאין בהכחשת הקצב ממש להכחיש דברי השוחט הממונה להשגיח על השחיטה. לענ"ד צ"ע הוכחות הש"צ שם ממ"ש ביו"ד ס' קפ"ה כשאמרה פלוני חכם טיהר הכתם והחכם אומר שמשקרת, דהא שאני התם שתולית בשם החכם והחכם מכחישה, משא"כ בנידון השאלה של הש"צ שלא תלה השו"ב הכשרו ע"פ דברי הרב, רק שאמר שמעולם לא הודה לפני הרב שהאכיל טריפות וכדומה. וכן מ"ש הש"צ שם דלא מיבעיא לדעת הטור יו"ד ס' קכ"ז דמ"ש כל שבידו נאמן היינו שנתנו בידו לשומרו והוי כבעליו, דבודאי הרב נאמן, רהא הוא עומד על כך להשגיח על השוחט, צ"ע לענ"ד דהא בנידון דידיה לא נתברר להרב שום ריעותא בשעת השגחה על השו"ב, רק שאמר שהשו"ב בשעת חליו התודה לפניו, וגם שאני כשנתן בידו לשמור, וכמ"ש דמהימן עלי' כבי תרי (וגם אפשר דממילא אין שם על לב לדייק כ"כ לפי שסומך עצמו על השומר), משא"כ בנ"ד י"ל שאינו נאמן אלא לאסור הבשר כשהשגיח ע"ז, ולא לפסול השו"ב, ואטו הוא חפץ המופקד בידו לשמירה, ועמ"ש החו"ד דדוקא כשמסרו בעלים ביד מי שיכול לאסרו דהימנוהו. וכן יש לחקור בנ"ד כמ"ש, הגם שהיה הקצב מחויב להראות להשו"ב מקום החתך שאפי' לפי דבריו לא היה לו רשות לסמוך על עצמו, וממילא אין להקצב דין תורת בעלים, דשייך דוקא היכא שהבעלים עצמם יודעין ולא כשצריך לשאול להשו"ב. אכתי יש לחקור לענין להוציאו מחזקת כשרותו
ועמ"ש הש"כ ר"ס קי"ט דדוקא טבח שוחט שבקל יכול לעשות שהיה או דרסה צריך שיהא מוחזק בכשרות, משא"כ קצב מוכר בשר דעלמא, ועי' מרדכי ריש חולין דמשום דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת, צריך שהשו"ב יהי' מוחזק לנאמן ביותר, ועי' ס"ס ס"ה דדוקא לענין גה"נ (שיש טורח לחטט עי' חולין ד' צ"ג, ויש חשש התרשלות ועי' תוס' פסחים ד' ד') צריך שיהא מוחזק בכשרות, משא"כ בעלמא ועי' שבת ד' ל"ב פירש"י ד"ה ונמסרו לע"ה, שלא מסרו לב"ד למנות שומרים לדבר, והאמינה תורה את כל אדם עליהם. [וע"ש בפירש"י דאע"ג דתיקון רבנן דמאי כו', ולכאורה לפמ"ש התוס' בפסחים ד' מ"ט, ד"ה וי"א, ובסוטה ד' כ"ב, יש לפרש דמיירי בע"ה כזה שאינו חשוד על המעשרות, וכדמצינו שאמר ר"ע כשהייתי ע"ה כו', הגם דהוי צנוע ומעלי עי' תוס' כתובות ד' ס"ב ד"ה דהוה. והיינו מ"ש שבשביל ב' דברים ע"ה מתים על שקורין לארון הקודש ארנא ועל שקורין לבה"כ בית עם, שרק לענין זה הם ע"ה שאינם מכבדין התורה ולומדיה, ועי' חגיגה ד' כ"ב שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא, לפי שאדרבה חושב עצמו למדקדק במצות ביותר, ומסוג ע"ה כזה קאמר התם כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע"ה כו'. ויתכן ג"כ לפרש דמשום איבה ב"ד מקבלין עדותן, ומ"מ לא יוציאו ממון ע"פ עדותן. ולא יתודע להעד ע"ה שהטילו ב"ד ספק בעדותו, לפי שיחשוב שהבע"ד שהעיד לזכותו הפסיד מטעם אחר, והוא לא ידע טעם הפס"ד] ועכ"פ כיון דמדינא הוי לעכובא שיהא הקצב מוחזק בכשרות, וכ"ז דלא אתרע חזקתו הוא בחזק"כ, ממילא זה שלא נשמע עליו שמץ ריעותא מעולם אפשר שאין ביד השו"ב לפוסלו
ואפי' הנך דמהימן להו השו"ב כבי תרי ואינן חושדין אותו שאומר כן מצד שיש לו טינא על הקצב, ג"כ יש לחקור אי אסורין לקנות בשר כשר אצל הקצב ההוא, דהא גם לפי דברי השו"ב, הוי רק אומדנא דמוכח שרצה להכשיל ולא עלתה בידו זממו הרעה, וכבר מבואר בנ"ב מהד"ת חלק יו"ד ת' ר"ד דכיון שלא נתקיימה מחשבתו הרעה אשר זמם לעשות הגם שהמניעה לא היתה מצדו רק מצדה מי יכול לדון על המחשבה, דאפשר שהיה פורש והיה חוזר בו (עי' מנחות ד' מ"ד באו כו') ודלא הוי בכלל מ"ש שקלקל המשודך מעשיו, ועמ"ש בספרי אה"ר בפתח דבר בהא דקאמר יומא דל"ח דשוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור דהיינו לשמרו מן החטא בפועל ושלא יעלה בידו להפיק זממו ומחשבתו הרעה והא דקי"ל סי' קי"ט סעי' ט"ז בטבח שהיו מעשיו מוכיחין שהיה רוצה להכשיל הצבור להאכיל טרפות כגון שחתך הסרכות מסלקין אותו, הגם שעדיין לא האכיל הבשר ולא הפיק מחשבתו הרעה, וגם אין הטריפות ברורה שע"פ רוב מתכשרות, ומקור הדברים מתשובת הריב"ש סי' קי"ג וע"ש שראה בצלעותי' סרכות תלויות, והחשש טריפות רק מצד שאין אנו בקיאין ע' סמ"ע ס' רל"ב ס"ק כ"ח ויו"ד סי' פ"א ס"ב, כבר מפורש בריב"ש שם דהוי עובדא בבודק הממונה מהקהל, ודגם כשלא נחשד להאכיל איסור רק שמנבל הבשר ומפסיד לבני העיר מסלקין אותו בלא התראה, כמ"ש בב"מ ד' ק"ט, לפי שיש להם להשתדל להזדרז במלאכתן הואיל והעמידו אותו הצבור עליהן, וכ"ש אם הוא חשוד להאכיל טריפות כשעשה שלא כפי מה שמוזהר לעשות כפי שמינו אותו הצבור עליהן (ועי' סמ"ע דגם כששוחט בחנם הוי הסילוק קנס להטבח, משום דזמנין שיטול שכר, וגם יש לו טובת הנאה שמחזיקין לו טובה, עי' תוס' פסחים ד' כ"ב, ומסלקין אותו מהתמנותו כשמפסיד ממון ישראל ועובר בבל תשחית) והיינו מ"ש הריב"ש דהגם שאינו מחויב לשלם מה שהפסיד הבהמה לפי שלא אסרוה אלא מפני חשד וספק, מ"מ מסלקין אותו, ובש"כ ס"ק ל"ב דאע"פ שמכח מעשיו של הטבח הוצרכו לאסרה מ"מ כיון שאינו אלא ספק טריפות מצי למימר דלמא כשירה היא והמע"ה, ולכאו' יפלא דהא אי הוי טרפה בודאי לא הפסיד להבעלים, שגם בלא מעשיו היה הבשר טרפה, ועכצ"ל משום דלא הוי הטרפות מדינא ורק בתורת קנס כמ"ש בלשון הש"כ שמכח מעשיו הוצרכו לאסרה, ועכ"פ מבואר דדברי הש"ע הנ"ל שמקורן דברי הריב"ש הוי רק לענין שמסלקין אותו הצבור מהתמנותו.
אלא שמצינו להרשב"א ת' שפ"ב הובא בב"י סי' קי"ט בקצב ששמעו עליו ששם ידו דרך הושט כדי שיבדוק הבהמה קודם שיבדוק הבודק, פסול הוא כל שנחשד להאכיל טריפות ולהסיר הסרכות כו' ע"ש. והתם בשעה ששם ידו אינו יודע עדיין אם יש סרכא, וסירכא המנתקת ביד שלא יכירנה הבודק היא סרכא קלה שע"פ הרוב תעבור בקליפה ומיעוך קל. ועי' ב"י אי מודה הרשב"א לסברת מר יעקב גאון להכשיר סירכא הנתקת ע"י הכנסת יד הטבח, ועי' רשב"א ת' ש"ד אם מותר למשמש סרכא באצבעותיו לראות אם תהא נמוחה שצריך להתרחק מזה, ואם יעשה כן אחר התראה נסלק אותו, הגם שיש מקילין בזה ובפר"ח סקי"ט הביא מ"ש הרשב"א בעצמו ת' כ' ותרל"ב דסגי בקבלת דברי חבירות ולכאו' י"ל דשאני התם דנהי דאינו נאמן לומר שוגג הייתי מ"מ ליטא הוכחה שהזיד, והוי רק ענין פשיעה וקלות שלא נזהר לדקדק, משא"כ כדמוכח שהזיד, וכבר בארתי בספרי אבן הראשה ס' ל"ז בטעם מה שהחמיר הרשב"א דכיון דאמר סוף קדושין הכשר שבטבחין כו' ופירש"י ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן ועי' ביצה ד' כ"ה מקטע רגליהן דקצביא כו', מש"ה כיון שהם חשודין והכל מוכרחין לסמוך עליהן, יש להחמיר עליהן כשיצא תקלה מתח"י משום דאי לא מסתפי טובא יבואו תמיד להכשיל ולהתנצל באמתלאות שקר וכל תקנתם הוא החומר שלהם מה שמחמירין עליהן כשנמצא בם שמץ דבר, וכעין הא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ומש"ה מחמירין עליו גם כשנתברר שרצה להכשיל
ועמ"ש בעבודת הגרשוני ת' ט"ו בטבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג"י אחר שחיטה שאין להעבירו מאומנתו משום דדמי למ"ש ס"ס ס"ד כשנמצא אחריו חוט או קרום כו' משום שאין איסורו אלא מדרבנן, ולכאו' שאני התם דליכא חימוד ממון שאין מרויח ממה שלא נקר כדין דלגבי ישראל הקונה אינה פחותה בדמי' ע"י מה שהוא מחותכת הרבה ע"י הנקור עי' חולין ד' צ"ד וכיון דליכא בזה ריוח ממון הוי זה רק ענין קלות והתרשלות שלא רצה לטרוח לנקר, ואפי' יצא מתח"י חלב כזית בב' וג' מקומות אין הוכחה שהזיד אלא שפשע, ודגם השכחה בזה הוי ענין פשיעה, לפי שמוטל עליו לדקדק (ועי' תמיד ד' כ"ח שאפי' על אונס שינה כו') משא"כ בזה שמכר בשר שלא נמלח יותר מג"י, והעלים מהקונה שאסור לאכל הבשר מבושל אלא צלי, נראה ממעשיו שרצה להעלים במזיד מחמת חימוד ממון, וגם כדנימא שאינו חשוד אלא להכשיל הקונים באיסור אכילה מדרבנן (דבשוגג א"צ כפרה וע' נה"מ סי' רל"ד, ועמ"ש התוס' ע"ז ד' כ"ב בענין איסור לפ"ע כשמכשילו באיסור מדרבנן, ועי' מו"ק ד' ה' ומש"ש) אכתי הא ממילא חשוד הקצב המוכר להכשיל הקונים באיסור טריפות דרבנן, וכן משמע ממ"ש הרשב"א ת' שפ"ב דלענין החשד ששם ידו דרך הושט זה ודאי פסול כו' ואולי י"ל דמיירי הרשב"א כשרגיל לעשות כן, ועי' ד"מ סק"ד וברמ"א דכשהוציא טרפה תח"י דוקא כשמוחזק בכך ושכן כתב גם הריב"ש (לכאו' הריב"ש לא מיירי לענין חשד האכלת איסור דוקא אלא לענין כשנבל הבהמה שמפסיד ממון הבעלים דמסלקין אותו כשמוחזק בכך). ומ"ש בלשון הרשב"א דלענין החשד כו', ומשמע דאינו ודאי שהאכיל טריפות, י"ל דמ"מ גוף הענין ששם ידו תמיד כו' היה דבר מפורסם.
והנה הגם דשאני בשר שלא נמלח יותר מג"י דקיל טפי בעיני הקצב כיון שהבשר כשר לאכילת צלי, משא"כ בנ"ד דהגם שענין ההעלמה בבדיקת ביה"כ הוי רק איסור דרבנן וע"פ רוב נכשרין אחר הבדיקה מ"מ אם היתה כונתו להעלים מלבדוק מטעם חשש שמא תטרף ממילא הא רצה להעלים ולהכשיל באיסור טריפות, אכתי גם בנ"ד י"ל שלא רצה להאכיל טריפות ורק מצד קלות הדבר בעיניו ומצד שרואה שרובן יוצאין בהכשר ובהיותו נחפז למכור הבשר על ש"ק לא דקדק בדבר (ועמ"ש המ"מ פ"א מאישות ה"ד שאם לא היתה כו' באיסור מה"ת לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהי אינשי לא זהורי בי', וצ"ל הכוונה דאס"ד דלא הוי בכלל איסור קדשה דקרא ממילא אין האיסור ידוע לכל וע' ב"מ ד' ל"ג ב"ק ד' צ"ה, א"נ שהאיסור קל אצלו ואיננו זהיר בו מצד שיצרו תוקפו כמ"ש גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן).
וע' רא"ש כלל כ' סי' כ"ט דדוקא כשהוציא טרפה מתח"י ב' וג' פעמים משא"כ בפ"א דמהני קבלת דברי חבירות משום דאפשר שלא הזיד רק שפשע. ובבאה"ט סק"כ בשם מהרש"ל דבפעם א' חשבי' לי' מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד וגם לפום דקיי"ל כהש"כ דאפי' בפ"א מעבירין אותו איכא בנ"ד טעמים להכשירו כיון דאפי' לפי דברי השו"ב הוי רק אומדנא שרצה להעלים. והגם דמצינו כתובות ד' ט' דשאחד"א גם היכא שאין האיסור ברור מ"מ י"ל דלענין מה דמהימן לי' כבי תרי. הוי דוקא כשזה מעיד בבירור. ולא מה שמבין שרוצה להכשיל ולא הכשיל, וכיון דהוי ענין דיעבד לקפח פרנסת הקצב אינו ענין למ"ש בחו"מ סי' צ"ב ס"ה דגם כשאינו נפסל אין לעשותו עד לכתחילה (וע' יד אפרים בשם הפמ"א שישבע שהסתם יינם שהי' בידו כבר מכר לא"י. והחשוד למכור סתם יינם א"ח על השבועה ובנ"ד ל"ש זה לפי שעי"ז אפשר לגרום שישבע לשקר שיתקפנו יצרו שאין אדם מעמיד עצמו בדבר הנוגע לפרנסתו ובזיונו המרובה) וכיון שזה כשבע שנים שעוסק הקצב באומנתו ולא נשמע עליו שמץ דבר ומוחזק בכשרות (וגם אינו מנקר בעצמו ואין חשש התרשלות בניקור) לא יצא מחזקת כשרותו ורק שנכון לקנסו שלא ימכור בשר כשר בלא משגיח עע"ג על משך איזה זמן קצוב כפי ראות עיני כת"ר כדי שיזדהר לדקדק ביותר הנלע"ד כתבתי בעזרת חונן לאדם דעת אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמנאל יע"א.
הערות השייכות לענין הנ"ל
א) בענין החילוק כשרצה להכשיל הקונים באיסור אכילה מדרבנן דבשוגג א"צ כפרה ע' חו"מ סי' רל"ב סעי' י"א דכשניקב ביה"כ והוגלד פי המכה אם קנה תוך ג' ימים צריך להחזיר הדמים ובפ"ת ס"ק ו' שכתב דעכשיו לא נהגו כן. ולכאו' יפלא דהא צריך שיהא מנהג מבורר לסתור הדין המפורש בשו"ע (וע' בספרי אמ"ש סי' ל') ודעת המוכר והקונה הוא שאם יהא איזה סכסוך ביניהם יכריע הדין, והיכי נחדש מדעתנו לומר דעכשיו לא נהגו כן. ודוקא גבי בצים מוזרות מצינו בשו"ע המנהג שאינו מבטל המקח, אמרתי בימי חרפי ליישב דלכאורה כיון דטריפות דסירכא אינו מבטל המקח, הא סבר וקבל הקונה לזכות במקחו כשתטרף הבהמה בסרכא המצוי' וא"כ יקשה למה יתבטל המקח כשנמצא טריפות דנקב בביהכ"ס וכה"ג וצ"ל דשאני טריפות דנקב ביה"כ וכה"ג דגם כשיאכלנה יכשל באכילת איסור מה"ת דלא חשיב אכילה וצריך כפרה, וכשימכור לאחר בשוגג ויתודע אח"כ מהטריפות יחזיר הדמים להקונה משא"כ טריפות דסרכא שבידו להשליך הריאה ושלא לבדוק (ולדעת הרמב"ם ליכא איסורא מדינא) אפשר שהקונה אינו חושש למה שיאכל ויאכיל בשוגג מה דקמי שמיא גליא שהיא טרפה מדרבנן, דהסרכות המציות (דמש"ה אינו מבטל המקח דכיון שהן שכיחות הו"ל לאתנויי) הן הסרכות לשומן הלב וכה"ג וגם כל טריפת סרכא הוי רק מספק, והשתא י"ל דמש"ה בזה"ז שאין הדבר מסור ביד הקונה כיון שיש שו"ב ממונה להשגיח על בדיקות הסרכות, ממילא למה יקפיד יותר על טריפות דנקב ביה"כ. וכיון דטריפות דסרכא אינו מבטל המקח משום דהו"ל לאתנוי נחית אדעתא דהכי לקנות מספק וגם כשתמצא טריפה אינו מבטל המקח, דמנלן שמקפיד ע"ז שאיזה הבדל יש אצל הקונה מאיזה טרפות נטרפה הבהמה
ב) באו"ז ה' גה"נ סי' תמ"ח דמ"ש דטבח שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו וכשנמצא כזית מלקי' לי' היינו כשעשה שלא בידיעתו אלא שפשע שלא דקדק היטב וכשהזיד מחמירי' עליו יותר וז"ל הרי שהי' מוכר טריפות בחזקת כשירות כו' ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו ולא עוד אלא אפי' כלבים אוכלין את בשרו ולוקקין את דמו אסור להבריח כלבים מעליו. כמ"ש בירושלמי פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה. מעשה בטבח דצפורי שהי' מאכיל לישראל נבילות וטריפות פ"א שתה יין בע"ש ועלה לגג ונפל ומת והיו הכלבים מלקקין את דמו אתון שאלין לר' חנינא מהו מרמיתי' מן קדמהון א"ל כתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה הי' גוזל כלבים ומאכיל לישראל, ארפינון דמין דידהון אכלין עכ"ל. וכן באו"ז סי' שע"א. והנה אפי' המאבד עצמו לדעת שאין מתעסקין עמו לכל דבר מפורש בש"כ ר"ס שמ"ה דלא לענין קבורה ותכריכים אמרו אלא שאין קורעין כו' ובסי' של"ד ס"ז שיש רשות לב"ד להחמיר על המנודה שלא יקבר אם ימות והיינו שגוזרין כן בהיותו בחיים עודנה כדי שיעשה תשובה ולא מצינו שיגזרו כזאת אחר שכבר מת, ועכ"פ לא מצינו בשו"ע חומרא יותר לענין זה במאכיל טריפות מעבריין דעלמא. וי"ל דמפרשינן כונת הירושלמי דכיון שהי' זה בע"ש י"ל שלא הספיקו בע"ש לקברו וכן להניחו ולפנותו במקום אחר ומת דעלמא כשהכלבים מלקקין את דמו, מותר לטלטלו אפי' בשבת משום בזיון המת, ועי' או"ח ס' שי"א ס"ב משא"כ זה שפשע בנפשו ואיהו הוא דקגרים אסור לעסוק בשבת בטלטולו כדי שלא יתבזה ואין לחוש לכבודו, ודכיון דמן דידהון אכלין פשע בנפשו שנענש מדה כנגד מדה, ולא קאמר שאין להבריח הכלבים (ע' שבת ד' קנ"ד) רק שהיו מרובין ולא הי' אפשר רק ע"י טלטול ופנוי המת.
ג) בש"ש שמעתא ו' פי"ט הוכיח ממ"ש התוס' ריש גיטין מנאמנות האשה בספירת ז' נקיים, דמוכח מזה דלא שייך נאמנות מטעם תורת בעלים אלא בממונן, וע"ש פ"ח בשם מהרי"ק, ועמ"ש המקנה בקדושין ד' ס"ו ד"ה איבעיא להו דהא דיליף מקרא דוספרה לה היינו לענין כשאומרת בשם אחרים כגון שאומרת פ' חכם טיהר לי, אבל דבר שא"א לידע מבלעדה פשיטא דנאמנת כמו חיה ע' קדושין ד' ע"ב וחו"מ ס"ס ל"ה, וע"פ דברי המקנה האלה, בל"ז לא שייך כאן ענין נאמנות מתורת בעלים, כיון שאומרת בשם אחרים ואינה יודעת בעצמה, אך לענ"ד דברי המקנה צ"ע, דהא בכתובות ד' ע"ב מייתי הש"ס ממ"ש וספרה לה לעצמה, קודם דמייתי האוקימתא שאמרה פלוני חכם טיהר את הכתם הרי דמייתי ממה שרק האשה בעצמה יודעת, ולא מיירי מענין שאלת חכם וכה"ג, ומה שהקשה המקנה אמאי אצטריך דרש הכתוב וספרה לה לעצמה, דהא הוי מלתא דפשיטא שנאמנת כיון שא"א להוודע אלא ע"פ עצמה. י"ל לענ"ד עפמ"ש התוס' ד"ה אי דלא ידע נסמוך עילוי', וז"ל הכא לא מצי לאקשויי אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל, שהרי יכול לדעת שראה בגדי' אח"כ מלוכלכים בדם, להכי פריך נסמוך עילוי' שאומרת שנתלכלכו ממקום אחר, ומש"ה י"ל דסד"א דכיון שהאמתלא שלה הוא רחוק מן הדעת יש לתלות בדם נדות הרגיל ומצוי ואצטריך דרש הכתוב וספרה לה ז"י לה לעצמה, שהתורה האמינתה בכל אופן.
סימן ב
כבוד הרב הג' המפורסם בתורה ויראה חריף ובקי מו"ה ישראל בן ציון ראזענבאם האבד"ק ווישקאווי (מחוז פולטוסק פלך ווארשא).
קבלתי מכתבי כת"ר ודבר בקשתו להשיב באריכות להלכה ולמעשה. מרוב טרדותי כעת אשיב בקצרה כי לענ"ד יש להכשיר השו"ב דעירם שנכשלו לעבור על מה שחתמו על הכתב איסור שאם יעברו תהא שחיטתם אסורה כבשר נבלה, היינו בדבר האסור, ולא התפיסו בדבר הנדור
ועמ"ש הש"כ יו"ד ס' ר"ה סק"ז דאע"ג דאם אמר ככר זה אסור עלי הוי נמי נדר היינו משום דכתיב לאסור איסר על נפשו אבל לאסור על כל ישראל אינו יכול אם לא בקונם. דלכאו' תמוה וכמ"ש הט"ז מכמה מקומות שמפורש שאדם אוסר על חבירו בלשון איסור וע' סי' רכ"ה. ויש מקום לישב עפמ"ש המח"א ה' נדרים סי"א ממ"ש הריטב"א בקדושין ד' נ"ד דכשאמר ככר זה עלי אסור כנבלה כו' אפי' משום ידות נדרי' ליכא וכ' המח"א דהיינו אי האומר ככר זה אסור עלי הוי מדין יד וכאילו סיים ואמר כקרבן וכמ"ש הר"נ פ"ג דשבועות, ומש"ה כשסיים ואמר כנבלה שאינו דבר הנדור לא הוי כלום משא"כ לפי"מ שנראה מד' הר"ן בריש נדרים דהאומר ככר זה עלי לאו משום יד הוא אלא מעיקר הנדר. וא"כ אפי' תלאהו בדבר האסור הא נדר, ודל מהכא מה שהתפיס דלא הוי כלום, ה"ז נאסר במה שאמר ככר זה אסור דהוי נדר גמור יע"ש. ועפ"ז י"ל דזה מ"ש הש"כ לענין האומר ייני יאסר כי"נ אם אעשה דבר פלוני שלא התפיסו בדבר הנדור, דממילא אי נימא דמה שאמר יאסר הוי עיקר הנדר הוי נדר הגם שתלאוהו ביי"נ דהוי דבר האסור. משא"כ אי נימא דהוי רק מדין יד. וכאילו סיים ואמר כקרבן, דממילא כשסיים ואמר כיי"נ לא אמר כלום. ודאע"ג דאם אמר ככר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר וכמ"ש בש"כ סק"א מלשון הרמב"ם. היינו דוקא כשאוסר רק על עצמו ומשום דכתי' לאסור איסר על נפשו משא"כ היכא שמבואר שכוונתו לאסור גם על אחרים שאינו בכלל מ"ש לאסור איסר על נפשו. ואינו יכול לאסור אם לא בקונם והא שאוסר על חבירו בלשון איסור. הוי מדין יד וכאילו סיים ואמר כקרבן. וממילא כשסיים ואמר כיי"נ שאינו דבר הנדור לא אמר כלום וממילא גם לדידי' מותר היין. כיון דמוכח שאמר בתורת יד. דהא בא לאסור גם על אחרים. וגם הוי כמו שהותר ובטל מקצתו. ומשום דס"ל להש"כ דכשאמר יאסור הוי עיקר הנדר, ממילא הוקשה לו דמה בכך שאמר כיי"נ. דדל מהכא מה שהתפיס, דהא כבר נאסר במה שאמר יאסר לזה הוצרך לתרץ דעל כל ישראל א"י לאסור אם לא מדין יד דקונם. ודלזה כ' הטור דוקא משום שהזכיר יי"נ מותר. שאם לא כן הי' אסור בתורת יד (ומה דסיים הש"ך בלשון "הי' אסור לדידי'" היינו מצד זה הלשון א"נ דכוונתו "לדידי'" היינו לדעת הרא"ש) ועפ"ז י"ל דגם הרלב"ח שפוסק דכשאמר הרי את אסורה עלי כאימא הוי נדר. היינו משום דכשאוסר על נפשו לבד הוי מצד עיקר הנדר משא"כ כשכולל האיסור על אחרים דע"כ הוי מדין יד וכשסיים במה שאינו דבר הנדור לא הוי כלום
ולכאורה כמו דכשמסיים ואומר בפיו תכ"ד כנבלה לא אמרי' שכוונתו רק להתפיס בדבר האסור ותלינן שכיון לאיסור גמור רק שהוסיף לומר כנבלה לפי שטעה וחשב שיש בזה תוקף ואלומי מלתא. ה"ה די"ל שכיוונו לחתום על כל הנכתב לאיסור גמור, ודמ"ש כנבלה אינו לחזור ממה שכתוב מתחילה רק שטעו לחשוב שיש בזה אלומי מלתא. אך ז"א כיון דסברת הרלב"ח היינו כמ"ש במח"א שם דאנן סהדי דכוונתו הי' לנדור נדר גמור ואילו הי' יודע דהאומר כאמי הוי מתפיס בדבר האסור ואינו נדר לא הי' מסיק דבריו לומר כאמי וכיון שכן פלגי' דיבורי' יע"ש. וזה שייך דוקא היכא שהתעורר לנדור מרצונו ולא במי שחתם על כתב איסור ע"פ בקשת ורצון אחרים דאדרבה ניחא לי' טפי שלא יהא בזה ענין נדר ואיסור ופרשי אינשי אפי' משבועת אמת ואין הכרח לומר שכיון לאיסור גמור
ובגוף ענין חתימה על כתב איסור ע' בקצה"ח ס"ס ר"ז. ומ"ש הח"ס יו"ד ת' רכ"ז להוכיח מדמהני חתימת הבעל על הגט מה"ת וממ"ש הב"ש ר"ס קל"ו, לענ"ד שאני גט דא"צ הגדה בפה בעת נתינה אלא שיתן לשם גירושין וכשצוה לכתוב ולחתום לשם גירושין או כתב בעצמו מוכח שנותן לשם גירושין, וע' ב"ב ד' קע"ב ממך מההוא גברא כו', ובנה"מ סמ"ט סק"ח, משא"כ הכא דבעי הגדה בפה, גם אי כתיבה כדבור י"ל דדוקא כשכותב בעצמו גוף הענין, ובלא"ה מ"ש הח"ס מהרשב"א פ"ק דמגלה. יע"ש ברשב"א שלא כ' שהי' יכול לגרש בחת"י אלא בכת"י (וע' תו' גיטין ד' ד"ה דקיי"ל דל"מ הודאה לפי שמחייב לאחרים. והתם כבר תיאסר לכהן מצד ביאת אחשורש, וגם בלא"ה לא תינשא לאחר מהני היראה להשתמש בשרביטו של אחשורש) ואף אילו הי' מהני חתימתו הוי זה רק במקום ע"ח ולא כמו שמגיד בפיו ענין הגט וע' שבועות ד' ל"ב דפריך שביעה כו' טובא הוי ואס"ד דמהני חת"י. הא משכחת שחתמו בב"א על השבועה זה בצד זה. ועכ"פ משכחת שחתמו תכ"ד. אך מזה יש לדחות ע"ד מ"ש התוס' שם דלעולם משכחת שיהא תכ"ד. ומצד שבנ"ד יש להכשיר השו"ב מצד הטעם הקדום אין צורך להאריך ומי שהשלום שלו ישפות שלום וברכה לכל ישראל הנלע"ד כתבתי יום ג' י"ט אלול תרס"ד אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל.
סימן ג
ב"ה ב' נצו"י י"ח אלול תרס"ד לנ"ג החו"ש מו"ה ברוך מרדכי נ"י.
כדי להשיבך על קושייתך ראיתי לבאר מ"ש בחדושי הרשב"א נדרים (ד' ט"ו) ד"ה ואמר רב כהנא וז"ל קשיא לי אפי' לאוקימתא דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצוה הוא ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו, ועדיין קשיא לי מ"מ הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי עכ"ל וידוע הקושיא דהא קיי"ל בר"ה (ד' כח) שהמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וכמו שהוכיח מזה הר"ן בסוגיין דכי אמרי' מללהנ"נ ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי', ומה שמתרצים דס"ל להרשב"א דמש"ה אין טובל בו בימוה"ח משום שמא ישהה במעיין אחר שכבר טבל, כעין דקאמר בנדרים ד' ל"ט גזירה שמא ישהה מוקשה דא"כ ה"נ יהנה אחר גמ"ב דחשיב עכ"פ הנאה מועטת, ע' שבועות ד' י"ח, ולכאורה יש לפרש דמקשה שאין לבטל מצות פו"ר בשביל גזירה בעלמא שמא ישהה וההנאה המועטת הבאה אח"כ הוה בכלל המצוה כיון דלא אפשר בענין אחר, ויתיישב בזה תירוץ הרשב"א דאפשר לו באשה אחריתי, דהיינו דכיון דאפשר באחריתא יש לחוש לגזירה דשמא ישהה, ויתיישב מה דלכאורה קשה ממה שהמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, הגם דאפשר שיטבול במעיין אחר או בנהר, ועפמ"ש שאני הכא דגזרינן שיהנה הנאת הגוף אחר קיום המצוה, משא"כ כדליכא הנאת הגוף דליכא חשש הנאה אחר שיקיים המצוה, אך פשטות לשון הרשב"א מורה דכיון דאין מחויב להקים זרע מזו לא שייך בזה ענין מללהנ"נ וכמבואר במה דסיים וז"ל אלא שעדיין קשיא לי, דא"כ באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרה עלה דמצוה הוא ומללהנ"נ, ומשמע דכדאפשר באחריתא לא שייך זה, וגם הא אפשר שלא יהנה אח"כ כעין מ"ש בירושלמי רפ"ק דיבמות דרך סדין כו':
ולענ"ד ליישב ולבאר סברת הרשב"א, דגם כשיש הנאת הגוף בהדה, כל היכא דאי אפשר למצוה בלא הנאה זו, חשיב ההנאה צורך המצוה וטפלה אליה, וכאילו הוה ההנאה חלק מהמצוה, כעין סברת התו"ס בשבת ד' כ"ד וביצה ד' כ"ז וכמה דוכתי, דהואיל ואית בי' נמי צורך גבוה, בטל ליה ההנאה וצורך הדיוט אצל צורך גבוה, ומצינו בכתובות ד' ל"א שהזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא, משום דא"א להנחה בלא עקירה, ודמודה רנב"ה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, ומבואר בש"מ דגם כשהיה כפות או חולה שאין יכול לשוח וליטלו אם לא יגבהנו בידו. אכתי כיון דעצם האכילה הוה משכחת לה בלא הגבהה לא חשיב ההגבהה צורך אכילה. וכעין זה י"ל סברת הרשב"א דכיון דאפשר ליה באשה אחריתי, דהוי גוף חלוק והנאה אחריתא [וע' פנ"י פסחים ד' ל"ג גבי המתעסק בעריות שחייב שכן נהנה, שנהנה מהאיסור מה שלא הי' נהנה מההיתר, לפי שהוא גוף חלוק] אין הנאת ביאה של אשה זו האסורה לו, טפלה למצות פו"ר, הגם שאין בידו לישא אחרת (וגם יצטרך להמתין לכה"פ ז' ימי חמוד), דאכתי כיון דעצם מצות פו"ר אפשר בלא הנאה זו, ממילא המצוה וההנאה המה ענינים חלוקין ואין ההנאה טפלה להמצוה. ומש"ה דוקא כשהאיסור הוי רק מגוף מיוחד, שייך לומר כן, משא"כ כשאומר תשמיש כל הנשים עלי, לא חייל הנדר דמללהנ"נ, דכיון דא"א למצות פו"ר בלא הנאת ביאה, הוי ההנאה חלק מהמצוה וטפלה אליה, והשתא אתי שפיר הא דהמודר הנאה ממעיין אין טובל בו בימות החמה, דהיינו מצד שהנאת הקרירות איננה שייכה להמצוה, דהא אפשר שיטבול במעיין שאיננו קר, או שיטבול בימות הגשמים, או שיקרר עצמו מקודם במים שאובין וכדומה וכיון דאפשר למצות טבילה בלא הנאה זו, אין ההנאה טפלה להמצוה וטובל בו בימות הגשמים, הגם דאפשר במעיין אחר, כיון שאין נהנה כלל בטבילה ומללהנ"נ, [ואפי' אי היה עשיית המצוה נחשב ענין הנאה מצד השכר מצוה, אכתי כיון דא"א למצוה בלא הך הנאה, ממילא אותה הנאה טפלה להמצוה, ועמ"ש הריטב"א בר"ה דאע"ג דאיכא שכ"מ בהאי עלמא אין נהנה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה, וכ"כ הר"ן ר"פ לולב הגזול דאע"פ שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא בעלמא וכדאמרי' בסנדל של עו"ג אע"ג דמרווחא בהחליצה, ועי' קדושין ד' ל"ט], וע"פ האמור, יש מקום לומר דגם הר"ן בסוגיין אינו חולק על הרשב"א, ומ"ש בלשונו דכי אמרי' מללהנ"נ ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי, היינו היכא שאין אותה הנאה חלק מהמצוה, וכהא דהכא, והטבילה במעיין בימות החמה:
ובזה מיושב הא דפריך בנדרים (ד' ל"ט) על הא דתנן שהנודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, דאי כשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי לא והוקשה לך לשיטת הרשב"א דמללהנ"נ גם כדאיכא הנאת הגוף בהדה ועפמ"ש מיושב דכיון דאמרי' לענין מצות פו"ר דהגם דהשתא לית לי' אחריתא ואין בידו שתתרצה לו אחרת אלא שהי' אפשרות לקיום פו"ר באחריתא חשיב הנאת גוף זו לענין חלוק. ואף שחיוב המצוה בכל ביאה וביאה (וגם כשמתבטל עי"ז מת"ת ע' ב"ש ס"א סק"ה) ממילא מכ"ש מצות בק"ח דעצם המצוה אפי' בק"ח זה הי' אפשרות להתקיים שלא ע"י הנאת דריסת רגל בביתו, אם הי' בבית אחר וגם השתא אפשר לשכור מקום דריסת הרגל וכמ"ש לוקח ביותר וגם אפשר ע"י שכיר שיכבד וירבץ לפניו. ואין דומה למצוה שבגופו דעלמא. דהכא המצוה רק בשביל תועלת החולה, אלא דמצוה בגופו יותר מבשלוחו ע' יו"ד ס' רמ"ו סי"ח דלא יפסיק תלמודו כדאפשר למצוה להעשות ע"י אחרים) וגם אם הי' מקום לומר דהגם שאפשר למצוה להתקיים בחולים אחרים, אכתי כיון שלא יבקר חולה זה ופטור רק מטעם עוסק במצוה א"א למצוה להתקיים בלא זה ולא דמי למצות פו"ר שאין הבדל אם יוליד מזו או מאחרת, אכתי כיון שהי' אפשר להתקיים שלא ע"י הנאת דריסת הרגל בחנם בבית החולה חשיב הנאת דרה"ג ענין חלוק שאינו שייך לגוף המצוה ובלא"ה כיון דמצות בק"ח הוי רק מדבריהם ע' רמב"ם רפי"ד מאבל אין הנאת הגוף טפלה לה וע' בעה"מ פ"ג דר"ה אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל.
סימן ד
ב"ה ה' ויק"פ שנת תרס"א לש"ב (בן בנו של אחי כאאמו"ר ז"ל) הרב הה"ג המפורסם בקי בחדרי תורה מו"ה יעקב קאפיל נ"י קלאצקין בקרעסלאווקא (פלך וויטעבסק).
מה שכתב כ"ת ליישב ולבאר דברי התוס' בכריתות ד' י"ג ד"ה ד' חטאות שכתבו דהשתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. עפמ"ש הר"ן בנדרים ד' י"א דלבתר זריקת דמים פקע לי' נדרא, והיינו דוקא בשלמים משא"כ בעולה דגם אחר זריקה אין נאכלת לכהנים, הנה לדברי כת"ר אכתי יקשה הסוגיא דשבועות דפריך עמ"ש שבועה דאית לי' שאלה לא קתני הרי הקדש והוצרך לתרץ דמיירי בבכור ויקשה דהא כמו"כ הו"מ לאוקי בכל הקדשים וכגון שלמים ובלא"ה כבר ביאר הריטב"א ובש"מ נדרים ד' י"ב ד"ה והא תרומת וז"ל דקרא דכי ידור כו' משמע שאותו דבר שמתפיס בו ההיתר הוא עומד עדיין עכשיו באותה קדושה שהי' עומד בה בשעה שהי' נדור מתחלה והלכך לאחר זריקה שהוקל כח ההקדש כו' שאינו אסור אלא לזרים לא קרינן בי' דבר הנדור ע"ש. ולא שייך זה לענין מ"ש התוס' דליתא בשאלה. וטעם סברת התוס' י"ל עפמ"ש במעילה ד' י"ט דאחר שנזרק כהלכתו א"ח באחריותו ע' גיטין ד' נ"ג רש"י ד"ה חייבין וע' זבחים ד' ד' דאחר זריקה תו ליכא ענין שינוי בעלים. ומ"ש האחרונים דתו א"צ לשם בעלים אפי' למצוה וההכרח לישב הסתירה מהסוגיא דשבועות כמ"ש הגרע"א ת' ס"ה, דבשבועות שם דקאי אליבא דרבא ואיהו הא ס"ל דאכלה כולה אין נשאל עלי', עכצ"ל דלא קתני גם מידי שהי' מקודם בשאלה ע"ש. ועדיין תמוה לשון התוס' שלא הביאו דבשבועות פריך הכי הש"ס.
לזה נלע"ד דקושית התוס' בכריתות אינו דוקא לפום דאמר רבא דחל איסור כולל באיסור הבא מעצמו אלא דכוונת קושיתם עפמ"ש הש"ס דבב' אכילות לא קמיירי ואין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים וכבר הוכחתי בספרי אה"ר ס' ה' ממ"ש המרדכי (עמ"א סי' תע"ה) דכשהמאכל מרוסק מחזיק ב' זתים ומשהו ואינו מחזיק ג' זיתים שלמים. וכיון דמיירי כאן בכריתות בשיעור ככותבת דהוי פחות מעט מכביצה שפיר הקשו התוס' דהא מצי נקט ה' חטאות כשאכל בהדה כל שהו מאיסור שבועה שנשבע שלא יאכלנה דחייב במפרש בכל שהו וביחד יהא כביצה וזה מחזיק בית הבליעה כמ"ש ביומא ד' פ'. וע' ש"מ כריתות דנהי דתני שיעור ככותבת דכך חיוב יוה"כ לא קתני נותר ופגול דהי' צריך למתני ב' זתים ע"ש. ושפיר הקשו התוס' לינקט שבועה דהוי רק צירוף כ"ש. ומש"ה כ' התוס' בלשונם כגון נשבע שלא יאכלנו" ולא כ' בלשונם, "שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב" ומשום דקושייתם אינה כלל כקושיית הש"ס. וקושיתם הוי גם בלא דברי רבא. ושפיר קאי התוס' לפום הלכתא דאכלה כולה נשאלין עליה. ומש"ה לא הביאו יתר תירוצי הש"ס. כגון הא דלא קתני שבועה דחיילא אמידי דלית בי' מששא, דס"ל דדוקא לענין גוף החתיכה שיש חיוב ד' איסורין דאכילה קאמר דלא קתני מה דמשכחת חיוב מצד מה דחיילה אמידי דלית בי' מששא משום דז"א מסוג ודמיון יתר החיובים שעל אותה חתיכה גופה, ודאכתי הו"מ נקט צירוף איסור שבועה על הבשר שבאותה אבר כיון שאינה בהחלב ונותר גופא. אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל.
סימן ה
ב"ה ועש"ק כ"ו אדר תרס"ט כבוד הרב הה"ג המפ' בתורה וירא' מו"ה משה יצחק מענדיל נ"י וויזאנסקי הגאבד"ק וויזאן יע"א.
הנני להשיב לכ"ת על מכתבו בענין השתמשות ברען שפירט בפסח לבשול והדלקה והביא ממ"ש בתוספתא דביצה מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וממ"ש הרא"ש ר"פ כ"ש גבי אלמודי הנעשה מלחם חרוך דאיסורו חוזר וניעור בעשיית המורייס עמ"ש הנדב"ת חיו"ד ת' נ"ז דגם לשיטת הראב"ד י"ל דדוקא כשלא נפסלה מאכילת כלב. ודאפי' אם נימא דהראב"ד והירוש' גם על פת שעפשה קיימי. היינו דוקא כשנתעפשה אחר זמן איסור שכבר חל עלי' חובת ביעור קודם שנתעפשה יע"ש בנוד"ב דמפרש דהאלמודי מיירי כשלא נפסלה מכלב. ודברי התוספתא ג"כ יש לפרש דהיינו היכא שבתוך זמן איסורו נפסל החמץ מאכילת כלב וכשנעשית שאור קאמרי ב"ש דשאור בכזית צריך לבער. ובלא"ה אין הוכחה מהתוספתא דקאי אליבא דב"ש דלא ילפי ביעור מאכילה וממילא הגם שא"ח על אכילתו חייב בביעור משא"כ לדידן דילפי ביעור מאכילה ותליא באיסור אכילה ומדקאמר הש"ס מ"ט דב"ש א"כ לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור כו' שאור שחמוצו קשה לא כ"ש ולא קאמר דכתיב שאור לענין דאפי' נפסלה מאכילת כלב. משמע דגם אליבא דב"ש דוקא כשכבר חל עלי' חובת ביעור קודם שנפסלה וע' כ"מ פ"א דכשנפסל מכלב פטור על שניהם. ועכ"פ לדידן אין חילוק בין חמץ לשאור וכמ"ש המ"א ס' תמ"ב סקי"ד ודקיי"ל כהרמב"ם. ודוקא כדראוי לכלב אסור לפי שראוי לחמץ בו עיסות אחרות ובעלמא קיי"ל דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אפי' חזר ותקנו בדברים המתבלים לפי שכבר פרח האיסור מיני' ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו וכמ"ש החו"ד סי' ק"ג. וע' ריטב"א ע"א ד' ל"ט דכי הדרא ומחליא לי' מאי הוי, ה"ז כמבשם נבלה סרוחה דשוב א"ח וניעור יע"ש וע' מנחות ד' כ"ג דלא חשיב אפשר להיות כמותו להיות היתר כשתפסל מאכילת כלב משום דאז הוי כמאן דליתא והנה גם מלשון הרא"ש בשם הברצלוני מבואר שלא נפסל מאכילת הכלב דהא כתב וז"ל ועוד לא קאמרי' חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל, ואס"ד שכבר נפסל מאכילת הכלב אין נופל ע"ז לומר דלאו אורחא דארעא לאכול. אלא דיקשה מ"ש מקודם וז"ל ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אח"ז עכ"ל. דהא הרא"ש כתב מקודם דהיינו כגון שנפסל מלאכול לכלב דומיא דפת שעיפשה ואין לתרץ דשאני מורייס שקורין אלמדי משום שפעולת האור ששלט בלחם קלוי גורם שאין ראוי לחמע עוד בהלחם עסות אחרות, דא"כ יקשה מנליה להרא"ש לומר דחרכו קוד"ז היינו כשנפסל מאכילת כלב כיון די"ל שע"י פעולת החריכה באור אינו ראוי לחמע.
ויש מקום ליישב בהקדם מה שיש לבאר הא דקאמר הש"ס על המשנה דמאכיל לבהמה לחיות ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו. דל"צ שחרכו קודם זמנו וקמ"ל כדרבא דאמר רבא חרכו קוד"ז מותר בהנאה אפי' לאחר זמנו. דלכאו' תמוה דהש"ס משבש המשנה דתני שמותר בהנאתו קודם זמנו ודתני עבר זמנו אסור בהנאתו, ולפום דמפרש לענין חרכו קוד"ז. הא הוי ההיתר לאחר זמנו וכדי ליישב זה יתכן לפרש דקמ"ל דכל זמן שמותר בהנאה הגם שכבר נאסר באכילה מותר לתת החמץ בתנור כדי להחריכו הגם שהשלמת מעשה החריכה יהא אחר זמן אסור הנאה ושיהנה אז ממה שבשעת החריכה יחמם ויסיק התנור וכירים ומשום דהוי כאילו כבר חרכו קוד"ז לפי שמאיליו משתלם מעשה החריכה ועמ"ש הנמ"י פ' כיצד הרגל לענין הדלקת נרות בע"ש עם חשיכה משום דהוי כמאן דאגמרי' בההוא עידנא דלית בי' איסור. ובספרי אמרי שפר סי' י"ג ביארתי דברי התוס' סוף תמורה בטעם הדבר דנשרפין אפרן מותר לפי שכבר נעשית מצותה. דהיינו דהגם שהוא רק מתחיל בהבערה ואח"כ מאיליו הוא שנעשה אפר אכתי כיון דאשו משום חציו הוי כמו שהשלים שריפתו בידים ועמ"ש הר"ן פ"ב דגיטין וז"ל ומיהו באותן שצריכין להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי עכ"ל. וע' אה"ע סי' קכ"ד ס"א דדוקא כשצריך שריפה ובביאורי הגר"א שם, וכיון שנותן הפת בתנור בזמן היתר הנאה רק דממילא יגרום עי"ז הנאה לאחר זמן איסורו במשך ההדלקה והחריכה, בפרט דקאי אליבא דר"י דמצות ביעור בשריפה, דממילא משעה שמתחיל לחרוך שסופו להיות כמבוער הוי כאלו כבר השלים דמצוה תו הוי כאילו כבר חרכו בשלימות קוד"ז. וממילא מתישב לשון המשנה דנקט הא דמותר בהנאתו לענין הזמן שמאכיל לבהמה ומוכר לנכרי, הגם דהיתר החריכה לאח"ז מצד שבטל טעמו ומראיתו אינו מרומז במ"ש שמותר בהנאתו קוד"ז. דלפ"ז י"ל דאייתר לומר דכל שמתחיל באותו שעה הוי כאילו ההנאה המסתעפת לאח"ז, היתה בזמן הקדום בשעת היתר הנאה, והשתא ניחא מה שהכריחו התוס' והרא"ש לפרש שע"י החריכה נפסל מלאכול לכלב דמקלי קלי איסורא וכמאן דליתא דמי דהוי עפרא בעלמא דממילא י"ל דכיון שסופו להיות כמבוער הוי כאילו כבר השלים המצוה וכאילו כבר נגמרה מעשה החריכה שמאיליו יתחרך בלא צורך סיוע. משא"כ אם נאמר ונפרש שגם בהשלמת החריכה לא תפסל מאכילת כלב רק שתפסל מאכילת אדם. אפי' אי נימא שמצד פעולת החריכה לא תהא ראוי' לחמע עיסות אחרות, אכתי כיון שאין עומד להתבער ולהתבטל אלא שע"י החריכה לא יהא ראוי לאכילה ולחמע כו' לא שייך לומר שבתחלת החריכה ע"י אש יהא נחשב כמו שכבר נגמרה מעשה החריכה כיון דלא שייך לומר כל העומד להשרף ולהתבער כו' כיון שאין עומד להתבער ולהיות מקלי קלי אסורא. והיינו שהביאו התוס' והרא"ש להוכיח ממ"ש הפת שעפשה כו' דגם כשא"ר לאכילת אדם חייב לבער כל שראוי לחמע עסות אחרות, דמוכח מזה דשם חמץ עלי', ודלא הויא כנבלה שנפקע שם נבלה כל שא"ר לגר, וממילא שגם בסוף החריכה שם חמץ עלי', דמה שא"ר לחמע מצד החריכה, לא חשיב בעור וכליון, וממילא לא יתכן לומר שבתחלת מעשה החריכה יחשב כאילו כבר נגמרה מעשה החריכה ואם נאמר לפרש כן. מתישב שפיר דדוקא בהא דקאמר הש"ס בביאור המשנה מוכרח לפרש שנפסל מאכילת כלב משא"כ גוף הדין דחרכו קוד"ז שפיר מיירי כשלא נפסלה מאכילת כלב, וכדקאמר דרק משום דלאו אורחא דארעא למיכל פת חרוך, ודמש"ה כשחוזר וראוי לאכילה ע"י תערובת במורייס אסור לאוכלו.
ועפמ"ש י"ל מ"ש הרא"ש דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור ותמה הק"נ ממ"ש ד' מ"ד, ותירוצו צ"ע לכאורה דהא קיי"ל בעלמא שבטלה דעתו אצל כל אדם. ועפמ"ש דמיירי גם כשלא נפסל מאכילת כלב ודמ"מ פקע שם חמץ כמ"ש ד' ט"ו דעפרא בעלמא הוא, ולא דמי לאכילת חלב חי וכה"ג שאסור עכ"פ מדרבנן משום דהוי אוכל רק שאוכלו שלא כדרך אכילתו, שפיר כ' הרא"ש דכיון דאיהו קאכיל לי' מהני מה שמחשיבו לאוכל לענין דלא הוי כעפרא בעלמא, וממילא הגם שבטלה דעתו אצל כל אדם אכתי אסור מדרבנן ככל אכילה שלכד"א, ואולי גם אי מיירי כשנפסלה מאכילת כלב כדמשמע מלשון הטור, מ"מ מהני מה שמחשיבו לאוכל לענין דלא הוי כעפרא בעלמא. (ועי' ד' ז', וגם אי מיירי שנפסלה כו', השתא היא שנתעפשה אח"ז איסור וע' תוס' ב"מ ד' ק').
ועכ"פ לפי המבואר בנוד"ב שם וז"ל דגם בפת שעיפשה אם כבר נפסלה מכלב אפי' אם יכול לחמע בה כמה עיסות אחרות בטילה וא"צ ביעור ושאור עצמו לא נפסל לכלב כו' ואלמודי שהביא מעלתו ראי' ג"כ אינו ראיה דשם לא נתחרך עד שנפסל מכלב כו' יע"ש, יש מקום לכאורה לדברי האחרונים שהביא מעכ"ת שצדדו להקל כשנפסל מאכילת ושתיית כלב ואינו חוזר וראוי לשתי' וראוי' רק לאורה והדלקה של האד הנודף אחר שכבר כלה השפירט ואינו בעין וכמו שלהבת שבא מן הגחלים, וע' פסחים ד' כ"ב תד"ה מנין וע' שבת ד' כ"ה, אך כבר כתב מעכ"ת שהברען שפירט חוזר וראוי אפי' לשתית אדם ע"י תחבולה חימית להפריד ולהבדיל מה שנתערב בו כדי להבאישו ולהרעילו, ויפה כתב כתר"ה שאין להקל בזה, ובפרט שבנקל להשיג לצורך בישול מאור והדלקה, ממין שאין חשש חימוץ. אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל יע"א
סימן ו
בעז"ה א' ויצא תרס"ח להרב ה"ג מו"ה שבתי יעראמארסקי נ"י בק"ק זעמבראווא.
קבלתי מכתבו בענין חקירת האחרוני' כשהכהן אינו רוצה לקבל החמשה סלעים של פדה"ב אי הבן פדוי אף בנתינה בע"כ. והביא כבודו ממ"ש הרשב"א קדושין ד' כ"ג דעבד יוצא לחירות ע"י אחר ואפי' בע"כ אפי' עומד וצוח משום דזכות גמור הוא לעבד ע"ש. הנה הרשב"א שם כ' להיפוך דהגם דלקט שכחה ופיאה זכות גמור הוא ואין זכין בע"כ, הכא שאני דאילו איתיה לעבד כאן כייפינן לי' לקבולי בע"כ כי ליתי' נמי מזכין לי' בע"כ ע"ש. וממילא כיון שאין כופין את הכהן שיקבל מת"כ, מהני מה שעומד וצוח שאינו רוצה לקבל הה"ס, וכן מ"ש כת"ר ממ"ש המח"א ה' זכי' ומתנה ס"ו לדייק ממ"ש הר"ן פ' האיש מקדש דכל היכא דהוי זכות גמור אף כשצוח כששמע לא משגחי' בי', ג"כ ליתא, דהמח"א מסיק בלשונו משום דאמרי' דמעיקרא הי' רוצה ועכשיו חזר בו", ולא שייך זה כשנותן להכהן שאינו רוצה לקבל ועמ"ש הריטב"א גטין ד' ל"א ד"ה המלוה מעות את הכהן, דאפי' לשמואל דמוקי לה במזכה להן ע"י אחר, אינו מן הדין אלא משום תקנה שעשאו שאינו זוכה כזוכה, משא"כ בעלמא כשמזכין לאחר אם אינו רוצה לזכות אינו זוכה ע"ש, הרי דהגם דהוי זכות גמור להכהן שיפריש עליו מחלקו שע"ד כן הלוהו ודלא ליקו בלוה רשע ולא ישלם, מ"מ מדינא הי' הכהן יכול לחזור בו ולומר שאינו רוצה שיזכה ע"י אחר
וע' יד אפרים יו"ד סי' ס"א שהביא מ"ש הרמב"ם פי"ב מתרומות שהתקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן שאם הפרישה והניחה לבהמה וחי' ה"ז חלול השם ע"ש, ותמה שהוא כנגד מסקנת הש"ס בחולין ד' קל"ד דתרומה נמי נתינה כתיב בה ומדאו' צריך לתתה לכהן, ולענ"ד יתכן לישב כונת הרמב"ם דאצטריך טעמא שכתב, "שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחי' ה"ז חה"ש" משום דלולי זאת הי' יכול לזכות לכהן ע"י אחר, דהוי בעצם זכות לכהן (כעין מ"ש הר"ן גבי פרוזבל שמזכהו קרקע כ"ש משום דהוי זכות בעצם הגם שיצמח עי"ז חובה), והגם שעי"ז יצמח חובה שיוכל להניחה בגורן ויאכלוה בהמות. אכתי אין זה חובה לו כיון שבידו לזכות לכהן אחר ומה איכפת להכהן מה שיזכה הוא דפעמים ישאר לו מה מהתרומה. וגם אי יקפיד אח"כ הכהן ולא ירצה לזכות, דל"מ לשיטת הריטב"א אלא מטעם תקנה הי' מקום לעשות גם בזה תקנה כדי שיצא ידי נתינה, ובפרט במכירי כהונה ומש"ה הגם שהוצרך הש"ס לומר טעמא דנתינה כתיבא ביה, כי היכי דלא נימא דכשאין שם כהן ליכא לחיוב, אכתי הי' מקום תקנה שיצא חובת נתינה בזיכוי ע"י אחר ומש"ה הוצרך הרמב"ם לומר שאם הפרישה והניחה לבהמה וחי' ה"ז חלול השם".
ולכאו' ממה שהקשו התוס' בגיטין ד' ל' ד"ה כיחידאה מהא דשמואל גופי' פסיק (ב"מ ד' י"ב) כר' יוסי דעשו את שאינו זוכה כזוכה, מוכח דלא ס"ל להתוס' כהריטב"א דגם לאוקימתא דשמואל הוי רק משום תקנה שעשאו שאינו זוכה כזוכה, ולהריטב"א צ"ל כתירוץ התוס' בב"מ דהיכא דמסתמא עניים גופייהו ניחא להו כו' עשו שאינו זוכה כזוכה, וה"נ כיון דהוי זכות בעצם להכהן, וא"כ צ"ל דס"ל להתוס' בגיטין דאליבא דשמואל א"צ לטעם תקנה ומשום דהוי זכות בעצם להכהן ועמ"ש התוס' בגיטין ד' ע"ה, והריטב"א כשיטת הרשב"א שם דדוקא בפניו מהני נתינה בע"כ. אך אין הכרח לומר שהתוס' חולקין על דברי הריטב"א לדינא, רק דמפרשי התוס' שאין צורך לטעם תקנה משום שבודאי יחפוץ הכהן ויתרצה לכשיתודע לו שזכה אותו ע"י אחר ועמ"ש בקצה"ח (סי' ר"ד) להקשות בהא דקאמר (ב"מ ד' מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר דנהי דלא מצי הישראל למיהדר בי' אכתי במאי קנה בן לוי, ועפמ"ש י"ל דכיון שאסור הישראל לחזור בו עשו שאינו זוכה כזוכה, ומשום דאינך נמי ניחא להו שבמקום וזמן שהישראל לא מצי למיהדר בי' יזכה הבן לוי בתורת זכיה. ועמ"ש הש"מ בב"מ ד' ט"ז בשם הרשב"א ד"ה תהא במאמינו וז"ל דמשום דמאמינו אף הוא גובה אותה ומזכה לו ע"י עצמו ועשו את שאינו זוכה כזוכה ויש לנו כיוצא בזה בר"פ השוכר (ע"א ד' ס"ג) בחנוני הרגיל אצלו דמקני ליה דינר בכיסיה עכ"ל.
והנה הגם דלפמ"ש ל"מ נתינה בע"כ להכהן וכמ"ש בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ד, יש מקום לחקור כשאין שם כהן אחר שמוטל עליו לקבל הה' סלעים כדי שתתקים המצוה, דממילא אפשר שביד ב"ד לכופו לקבל, כעין מ"ש התוס' בגיטין ד' ע"ה ד"ה מכלל שאם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ, ותו י"ל דגם כשלא כפוהו ולא אמר רוצה אני אכתי כיון שבעצם רוצה כל אדם מישראל לקיים מצות התורה (ע' רמב"ם פ"ב מגירושין), ממילא מהני מה שבא הכסף לידו, ועדיף מההיא דגיטין שם דהתם אין מצוה בקבלת מעותיו רק שביד זה לשלם לו כדי שלא יהא הבית חלוט משא"כ הכא, דהגם דמפורש סוף פסחים דאבי הבן הוא דקעביד מצוה, מ"מ כדליכא כהן אחר א"א למצוה מבלעדו, ואין בידו לזכות לכהן אחר ע"י אחר, שאין הדבר בידו ושמא גם הוא לא ירצה לקבל וגם יש עדיפות שיתן בעצמו, וממילא גם קבלת הה"ס בכלל המצוה ומסייע לאבי הבן בקיום המצוה ויש להעיר מדקאמר (בכורות ד' נ"א) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו, מנלן אמר ר"ש בן לקיש אתיא ערך ערך מערכין ופרש"י מה ערכין חייב באחריותן עד שיבאו לידי גזבר (חולין ד' קל"ט), ודומיא דערכין דל"מ נתינה בע"כ ליד גזבר, שיכול הגזבר לסלק עצמו שלא יהא ידו כיד הקדש או שלא יחפוץ לפי שעה לקבל על עצמו חיובי גזבר לענין זה. וכן לרב דימי א"ר יונתן דיליף מה עולת ראי' חייב באחריתו אף פדה"ב חייב באחריותו, הוי דומיא דעולת ראי' שחייב באחריותה עד שיקריב, ומ"ש בפרש"י וז"ל ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם כו' ואם מתה כו' אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה כו', לאו למימרא דסגי הבאה לעזרה, דהא קיי"ל כר"י דחייב באחריותו עד שיזרק הדם, (מעילה ד' י"ט ועמ"ש בספרי אה"ר סל"ג) רק דלענין דל"מ הפרשה הביא טעם נוסף ממ"ש לא יראו פני ריקם, והגם דלפי המסקנא לא הוי ילפותא לענין חיוב אחריות מערכין ומעולת ראי' וכדקאמר מתקיף לה רב פפא קרא לקרא אלא אר"פ הא כדקתני טעמא יהי' לך אך תפדה וכי אתמר דמ"ל ארישא איתמר כו', אכתי כיון דגם למסקנא יליף מערכין ועולת ראי', רק דלענין חיוב אחריות ל"צ הך ילפותא עכצ"ל דהוי דומיא דערכין ועולת ראי' והא דמתקיף לה קרא לקרא, היינו משום דממ"ש ופדה תפדה ג"כ נדע דדוקא כשיהי' לך הפדיון דהיינו כשרצה לקבל ולזכות בהה"ס ואולי מש"ה ס"ד מעיקרא דאצטריך הנך ילפותי גם לענין חיוב אחריות ודהוי גלוי מלתא דדרש ופדה תפדה הוי לחייב גם כה"ג]. אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל.
סימן ז
להרב הה"ג חריף עצום ובקי בחדרי תורה מוה' יעקב שפרינצקי בבאלבידישאק פלך סובאלק:
מ"ש כתר"ה במכתבו ע"ד הקושיא שהבאתי בספרי אמרי שפר סי' מ"ט בהא דקאמר (שבועות ד' מ"ה) שבועות שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו להד"מ יכול לומר לו נאנסו כו', דהא משכחת לה דליכא מיגו דטענת להד"מ כגון שיש להמפקיד מעות של השומר בהלואה, שאם יטעון השומר להד"מ דהוי כאומר לא נאנסו ידע המפקיד שאינו חייב להשומר ויכפור דמי ההלואה, וכתב כת"ר דלפום דין תורה אין רשות לעכב לעצמו דמי ההלואה בשביל חוב הפקדון, והא דקאמר בכתובות ד' ק"י שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו הוי רק תקנתא דרבנן שאין ב"ד נזקקין להם ושפיר קאמר הש"ס "דחייב רחמנא היכי משכחת לה" משום דלפום דין תורה אין רשות להמפקיד לכפור בדמי ההלואה ולטעון שאינו חייב לו, ומ"ש הנמ"י בב"מ ד' ו' הוי לפום תקנתא דרבנן.
הנני להשיבו שמדברי הרשב"א בקדושין (ד' טו) ד"ה ואידך וז"ל שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו וטעמא דמלתא משום דהו"ל כעין הפוכי מטרתא שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי בין גבה מעות בין גבה קרקע בע"ח שלו גובה ממנו א"כ מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי כו' ע"ש מבואר דהוי מה"ת דשעבודא דר"נ הוי מה"ת ואפילו רבנן דפליגי משום דאמרי לאו בע"ד דידי את מודים היכא שיש לו בעצמו חיוב עליו ובפרט הכא דאית ליה פסידא שאם ישלם לו חוב ההלואה שוב לא יוכל להוציא ממנו בב"ד את פקדונו כיון שכופר ואומר להד"מ והוא יודע בשקרו (ושאני היכי דמדינא זה גובה כו' שמגבהו זבורית וחוזר וגובה ממנו בינונית, וה"ה ביתמי דזה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו שמצד הדין לא מצי גבי מינייהו), ועכ"פ משכחת כשהבהמה שנתן ביד השומר עולה בדמי שווייה הרבה יותר מדמי המלוה וא"צ שומא בדבר ידוע שגם קטנה שבקטנות שוה יותר וממילא יכול לעכב לעצמו דמי ההלואה בשביל חוב הפקדון, ועמ"ש הריב"ש (סי' שצ"ו) וז"ל ולכפור בפקדון אפי' זוזי בזוזי נמי לא דכיון דהדרי בעינייהו לאו חושבנא הוא אלא דעביד דינא לנפשיה למטען עלייהו כו' ע"ש דבמלוה יכול לתפוס ולומר שאינו חייב לו כלום (וע' ב"מ ד' ס"ט כתובות ד' צ"ט)
והכא יש עדיפות משנים שהוציאו שט"ח זע"ז, משום דבמלוה שבשטר כדתפס שטרא דיש סוברין דל"מ מחילה (כמ"ש בירוש' וע' ש"כ סי"ב ס"ק י"ז דהוי מטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וע' סוטה ד' כ"ה תד"ה ב"ה ובספרי אמ"ש סי' א'), יש יותר מקום לומר דגם כשיש עליו כנגד זה חוב ושט"ח לא נפקע שעבוד נכסיו כ"ז שלא פרעו משא"כ כשיש לו מעותיו בהלואה בע"פ והגם דבסוגיא דשבועות שם רבא הוא דפריך לה עמ"ש הש"כ סי' ל"ט אי דוקא בנזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה ס"ל לרבא שעבודא דאו' (ובספרי אמ"ש סי"ט) וגם אי נימא דס"ל שע"ד אכתי לא דמי לענין זה למלוה שבשטר.
ומה שהביא כ"ת מדקאמר הש"ס בהא דפריך על רב ששת דקאמר הפוכי מטרתא ל"ל אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו מהמשנה ב' שהוציאו שט"ח זע"ז אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקי' דיתמי מיגבא גבי אגבויי לא מגבינן מינייהו ולא אמרי' שכבר נפטר עוד בחיי אביהם במה שיש לו עליו חוב כנגד החוב שלו כבר העיר מזה בתומים (סי' פ"ה ס"ק ד') והוכיח מזה דהבבלי לא ס"ל כשיטת הירושלמי ששטר של כאו"א נדון כשובר של השטר השני וע"ש סק"ט. ולענ"ד יש לפרש דמיירי היכא שלא הגיע בחיי המוריש זמן פרעון של השט"ח שהתחייב המוריש לשלם והשתא אחר שמת המוריש הוא שהגיע זמ"פ של השט"ח שעל מורישן, ואין להקשות דא"כ למאי מוקי רמב"ח ביתמי ולא ניחא ליה בהתירוץ הקודם מה שתירץ דתרגמה ר"נ אליבא דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש, כיון דגם השתא צ"ל שלא הגיע זמ"פ, דלק"מ, די"ל דניחא לי' לרמב"ח לפרש לשון המשנה ב' שהוציאו שט"ח זע"ז דמשמע דהשתא כבר הגיע זמ"פ של השטרות, ובחיי אביהן הוא שלא הגיע זמ"פ, משא"כ להתירוץ הקודם דגם השתא לא הגיע עדיין זמ"פ של זה שלוה לעשר שנים (ולענין הקושיא ה"ד אי דמטא זימנא י"ל גם לאוקימתא דרמב"ח כשהמוריש לוה בההוא יומא דמשלם זמ"פ של מי שלוה ממנו).
והנה בהא דקאמר הש"ס ר"נ סבר ז"ג וז"ג קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זבורית וגבי לי' לבינונית דהוה גבי' עידית ואתי ההוא ושקיל זבורית כתב הר"נ וז"ל והקשה הרשב"א אמאי אמר ר"נ ז"ג וז"ג לימא בעל בינונית לבעל זבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי ותירץ דמהא שמעי' דשטרי לאו בני גוביינא הוא דמילי נינהו ואע"ג דמילי דמזדבני בפריטי נינהו מ"מ לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו ומש"ה לא מצי אידך למימר לי' שקיל שטרך כנגד חובך דלאו בר גוביינא הוא וב"ד ג"כ אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא אלא דלכי מטי זימנא מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ע"ש וי"ל דהיינו משום דהוי מלוה שבשטר ודמעיקרא נשתעבד בינונית שלו ולזה נשתעבדו זיבורית בינונית דידיה, וביותר יתכן לומר דגם מעיקרא א אסיק הש"ס אדעתי' לפרש שלא הגיע עדיין זמן פרעון ומ"מ מעכב לעצמו ותופס במעותיו כדי שלא יפסיד אח"כ כשיגיע הזמ"פ ולא יהא לו מה לגבות שיטמין נכסיו, וכבר כתב הרא"ש פ"ק דב"ק אות ה' דכשלא יוכל ראובן לגבות חובו משמעון כשיגיע הזמן מצוה על הדיין לעכב ממון הנתבע כו' עד שיגיע זמן השטר כו' וע"ש שדין גמור הוא שחייב להציל עשוק כו' ע"ש וכן מפורש בשו"ע סי' ע"ג סעי' י' דכשבא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלוני ואני ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי כו' וע"ש בהגהות אמרי ברוך ממ"ש הרא"ש פ"ק דגיטין דין י"ט דאף תוך הזמן אם יפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה מהני תפיסה (ומכ"ש הכא שטוען שהשט"ח של חבירו הוא פרוע או מזויף דהגם דלא מהימנין ליה יוכל לתפוס בחובו), ומשום הכי פריך הש"ס אליבא דרב ששת דהא הוא יוכל לעכב לעצמו בעד החוב שלו (והיכא שאין החוב בספק כל העומד לגבות כו' וע' ב"ח חו"מ סס"ז ומש"ש) ומשני תרגמה ר"נ אליבא דר"ש כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש, והמלוה לעשר שנים שביעית משמטתו (מכות ד' ג') וגם לפום דקיי"ל כלשנא דאין שביעית משמטתו, היינו משום דלא קאי בלא יגוש כדמטי שביעית לפי שלא יוכל אז לתובעו, שאני הכא דאי נימא שיוכל לעכב לעצמו מה שחייב לו בעד מה שמגיע לו ממנו לאחר זמן, ממילא הוה כמו שיכול לגבות ממנו כדמטי שביעית הגם דהוי קודם זמ"פ וממילא שביעית משמטתו ומחוסר מעשה הפרוזבל וממילא לא הוי כ"כ עומד לגבות כיון שמחוסר מעשה (וע' יומא ד' ס"ב פסחים ד' ס"ב מנחות ד' ה' ובספרי אה"ר סי' י"ח) וממילא י"ל שאין יכול לעכב לעצמו בעד החוב שלו קודם זמ"פ כיון שאינו עומד לגבות, והשתא מדויק מ"ש שלוה זה לעשר (וע' תומים סק"ו דהול"ל כשלוה לאחד בלי קביעת זמ"פ), וכן מיושב הא דקאמר תרגמא ר"נ אליבא דרב ששת שבא ליישב רק שיטת רב ששת. ור"נ גופי' דס"ל (גיטין ד' לו) דאע"ג דלא כתוב (פרוזבל) ככתוב דמי דממילא ליכא חסרון מעשה כתיבת הפרוזבל, ממילא שפיר מוכיח מהמשנה דשנים שהוציאו שט"ח זע"ז ז"ג וז"ג. והשתא י"ל דקושיית הר"ן בשם הרשב"א הוא דנהי די"ל דפלוגתא דר"נ ור"ש הוי כשלא הגיע עדיין זמ"פ של אחד מהן אכתי יקשה שיוכל ליתן לו בדמי פרעון חובו את השט"ח שיש לו עליו ואפי' בשט"ח שיש לו על אחרים יוכל לפרוע לו לפי שומת דמי שוין, וע' מכות ד' ג' אומדין כמה אדם רוצה ליתן כו' בין נותנין מכאן ועד עשר שנים וגם שט"ח שלא הגיע זמ"פ יש לו שיווי כפי השומא ושפיר מתרץ דשטרי לאו בר גוביינא נינהו. וממילא קודם זמ"פ אינו יכול להגבות לו השט"ח בדמי חובו וע' ריב"ש ת' ק"ט שהוכיח ממה דהיכא שלוה זה לעשר הו' אפי' ר"ש מודה דז"ג וז"ג ואין מי שלא הגיע זמנו יכול כו'. ומבואר דלא ס"ל לפרש שיש חילוק מטעם חסרון מעשה פרוזבל, ואכתי י"ל כן בביאור מ"ש הר"ן.
ועפ"ז מתיישב הא דקאמר הש"ס בתר דתרגמא ר"נ אליבא דר"ש כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש ה"ד אילמא ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הא לא מטא זמנא אלא ראשון לחמש ושני לעשר ה"ד אי דמטא זימני' מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימניה הא לא מטא זימניה ומ"ט דאדמון לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם חמש מר סבר עביד אינש דיזיף ליומיה כו'. דנהי דלא מצי פריך הש"ס הכי אליבא דר"נ וכמ"ש בבעה"מ דאליבא דר"נ אע"פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואה יכול המלוה הראשון לומר לו לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית ואדמון סובר שאין זה אמתלא לומר שבשביל כך שעבד עצמו בשט"ח להיות עבד לוה לאיש מלוה, אכתי אינו מדוקדק הא דפריך הכי דוקא בתר דתרגמא ר"נ כו', דהא גם מעיקרא הו"מ להקשות כן אליבא דרב ששת כיון דלדידי' לא ירויח לגבות ממנו שדה מובחרת יותר משום דסבר בשל עולם הן שמין ועפמ"ש י"ל דלא הו"מ להקשות גם אליבא דר"ש משום שהי' מקום לישב דמיירי כדלא מטא זימניה וטעמא דאדמון שאומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דכיון שיש בידך לתפוס ולעכב החוב בשביל החוב שלי גם קודם זמ"פ ממילא אין לי תועלת בהשט"ח שלך וכיון שנתרצתי ליתן לך המעות הייתי מתרצה ליתן לך בפרעון חובך גם קודם שהגיע זמ"פ כיון שגם עתה אין שום תועלת מהשט"ח וממילא שפיר קאמר כיצד אתה לוה ממני והי' לך לקבל הכסף בתורת פרעון החוב כיון שנתרציתי ליתן לך קודם זמ"פ ורבנן ס"ל דכל שלא הגיע זמ"פ ואינו יכול לתובעו הוא מוכרח לבקש ממנו בתורת הלואה וגם הוא נותן לו בהלואה (בפרט כשמלוה לו יותר מדמי חובו) שאין הדרך לתפוס אח"כ בחובו, משא"כ לפום דמוקי כגון שהלוה זה לעשר כו' אי נימא שהלוה ראשון לעשר כו' פריך בהא לימא אדמון כו' דהא כה"ג לא יוכל הראשון לעכב ולתפוס בעד מה שמגיע לו לאחר עשר שנים מטעם המבואר למעלה וא"כ יקשה מ"ט דאדמון, והא דפריך אלא ראשון לחמש כו' הא לא מטי זמניה ומ"ט דאדמון, היינו משום דהגם שהי' השני מתרצה ליתן בתורת פרעון החוב קודם זמנו מ"מ ביקש ממנו הראשון שיתן לו בתורת הלואה לעשר שנים שהוא ריוח זמן מרובה (ובפרט קודם שנת השמטה שאין מצוי כ"כ להשיג בהלואה שיהא על המלוה טורח מעשה הפרוזבל) ושישאר מעותיו אצלו גם אחר שישלמו החמש שנים ויפרע לו החוב שלו, ושאני היכא דמטא זימני' דהגם דהוי טובת הראשון שיקבל ממנו המעות בתורת הלואה ושיוכל אח"כ לחזור ולתבוע החוב שלו. אכתי אין הדרך בכך. והשני לא יסכים שישאר הוא בע"ח אחר זמ"פ. והגם שאין תובע ממנו כבר מוטל עליו החוב. ואם יחפוץ לעשות טובה להראשון יפרע לו מתחילה ואח"כ ילוה לו לעשר שנים
ויש לבאר הא דלא מוקי הש"ס כשהלוה לו סתם ולא קבע לו זמן שאינו יכול לתובעו קודם ל' יום וכמ"ש (מכות ד' ג') יש שמיטה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם כו' ומשמע דהוי דומיא דשמיטה דהגם שאין יכול לתובעו בב"ד איכא מצות פריעת בע"ח כדמוכח מדפרש"י גיטין ד' ל"ז ד"ה ותלי לי' שכופהו לומר אעפ"כ (כמו שביארתי בספרי אמ"ש סע"ג), ומש"ה קיי"ל ס"ס ע"ה דהא דאמרי' חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היינו דוקא בקובע זמן אבל בסתם הלואה כו', וע' קצה"ח סי' ס"ז סעי' ד' בשם הב"ח דמלוה סתם אף דסתם הלואה ל' יום ושמיטה בתוך ל' אין זה כמלוה לעשר שנים ושביעית משמטתו. ועכצ"ל דהיינו לפי שמוטל עליו לשלם רק שאין יכול לתובעו בב"ד וא"כ י"ל דהיינו טעמא דאדמון דאומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני, שהי' לך לקבל ממני בתורת פרעון שכיון שמוטל עלי לשלם ויש בידי לשלם הייתי משלם לך וי"ל דהיינו בכלל הקושיא,. ה"ד אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן, ומשום דכיון שנותן לו ממונו בודאי יחפוץ ליתן לו בתורת פרעון כיון שכבר מוטל עליו לשלם, ושאני ההוא יומא דמשלם חמש שאין מוטל עליו עדיין לשלם והי' מוכרח לבקש ממנו בתורת הלואה וכיון דעביד אינש דיזיף ליומי' והוא רוצה להלות לו לי' שנים, ושביום מחר ישיב לו כספו וישאר ההלואה בידו, אינו מקפיד שיקבל בתורת פרעון.