אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן עד

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן עד

סימן עג

ב"ה מוצש"ק כ"ח אד"ש שנת תרס"ב. כבוד הרב הגדול בתורה ויראה חו"ב מו"ה ישעי' עפשטיין נ"י (השוכן עתה בירושלים עה"ק תובב"א).

מ"ש כת"ר במכתבו ע"ד המקוה בעירו, לענ"ד ממ"ש סי' ר"א ס"ב שצריך להקיף מפץ באותו הנהר כו', מוכח דכה"ג ליכא חשש פסול זחילה הגם שבודאי אין המפץ מונע יציאת המים, דהא בעירובין ד' מ"ח פריך על הא דקאמר חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו "ומאי שנא קנים דלא דעיילי בהו מיא של ברזל נמי עיילי בהו מיא", ובפרש"י דאפי' מגעת המחיצה לקרקעית המים א"א שלא יכנסו המים תחתיה", וצ"ל דאין שום עדיפות במחיצה של ברזל מדקאמר דמש"ה מחייך עלי' משום דמ"ש קנים כו' ולא ניחא לי' לומר שיש עדיפות במחיצה של ברזל שימעט עי"ז כניסת המים ויבטלו בהמים של אותו תחום וכעין מ"ש בביצה ד' ל"ח דהא דלא בטלי מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דממון בעלים לא בטיל והכא הא הוי כחפצי הפקר וכמ"ש בתוד"ה חרם, וכן לא שייכי הכא מ"ש אביי ורבא גבי אשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, ואפי' לפמ"ש דהוי דשיל"מ ודממילא הכא דהוי מין במינו לא בטיל (ואולי היינו מ"ש בירוש' פ' משילין בהא דקאמר שעושין לה מחיצה כו' ולא מין במינו הוא", ודאפי' לרבנן דר"י יש להחמיר) כבר כ' התוס' בעירובין ד' מ"ה ד"ה אב"א דאע"ג דהוי דשיל"מ כו' בעירוב הקילו (והכא כשנאסור למלאות מהמים מפני עירוב המים של תחום אחר אין היתר לכל אותו יום, ול"ש כ"כ סברת עד שתאכלנו באיסור כו', וע' נדה ד' ע"א תד"ה ר"י), וא"כ משמע דיש חשש שבמשך היום יתערבו במדה מרובה עד שלא יתבטלו בהמים של אותו תחום (שהיו נכרין בעת קניית שביתה), ובדבר שגדל בלא הפסק ל"ש לומר קמא קמא בטיל וכמ"ש התוס' בב"ק ד' ק', וגם אי נימא דמחמרינן דלא בטלי בהמים של הנהר אכתי א"א לומר דתערובת משהו וטפה של מים שקנתה שביתה בתחום אחר אוסרת, ועמ"ש הריטב"א בע"א ד' מ"ו דהא דגבי ע"א מים במים במשהו דוקא כשנתערבו בתלושין כו', ובפרט דכל האיסור הוי משום שדעת אנשי העיר עליהם ועכצ"ל דעיילי טובא ושיש בהם ממש, ובלא"ה צ"ל דגם במחיצה של ברזל עיילי בהו מיא הרבה, דאל"כ מאי פריך ומחייך עילוי' דהא קאמר בלשון "צריך" (וע' חולין ד' ג' תד"ה אין), וי"ל שיש צורך בזה לכתחילה כדי למעט האיסור כפי האפשר וכעין גבי ביטול איסור לכתחילה, ועכצ"ל דכיון דא"א שלא יכנסו המים מתחתיה תו אין הבדל כלל בין מחיצה של קנים לשל ברזל, והתם הא מיירי במים מכונסים, ומכ"ש הקפת מפץ בהנהר ששוטף במרוצתו ופשיטא שאין המפץ שהוא מחצלת מונעת הזחילה לגמרי, ועמ"ש הרא"ש כלל ל"א סי' ד' וז"ל הגודר בכלים א"א לסתום כל כך שלא יצאו המים קצת בין הכלים כי לא הוזכר במשנה שצריך לטוחם בסיד שלא יצאו המים כו' שלא בא למעט אלא דומיא דמעין שכולו זוחל והולך ממקום אל מקום יע"ש, ועמ"ש במעיל צדקה תשו' ל"ט דזחילה בנקב או סדק קטן לא מקרי זחילה וקסטלין בעי' ניקב בתחתיתה כשפופרת הנוד ולא מצינו שהסתימה מעכב יע"ש

ובביאור הגר"א זצ"ל כתב לתמוה עמ"ש המחבר בשו"ע סעי' נ"א "ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת", דהא הרשב"א הוא שכתב כן לשיטתו דס"ל כפי' הר"ש להחמיר במקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק אפי' אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק משום שאין מקוה מטהר בזוחלין משא"כ לפמ"ש המחבר בסעי' הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישארו מ' סאה אף בכה"ג פסול ולענ"ד מיושב, דהא לא כתב להכשיר אלא משום שישארו מ' סאה שעד הסדק שלא יזחלו לעולם משא"כ היכא שכל מי המקוה זוחלין הגם שיש הרבה יותר ממ' סאה, ומשום שסופה לפחות משיעור מ' סאה רק שתחזור ותוסיף מים אחרים ע"י נביעה, והמים שיש כעת הן זוחלין והולכין ופוחתין, ובמשך ימים ושנים לא ישאר מהמים שיש כעת (ואפי' אילו לא הי' סופה לפחות כ"כ פסולה כל שכולה זוחלת), ושפיר כ' דכשאין הזחילה ניכרת כשירה כל שיש בה עתה מ' סאה, וכן שייך הוכחת הרשב"א שאם אי אתה אומר כן אין לך מקוה מים כשר שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט", שכל מי המקוה יבלעו מעט מעט רק שלא יחסר השיעור מצד שתמיד יתוספו מים שיבאו להמקוה ממק"א (ושאני מה שעד הסדק שהמה ישארו במקומם לעולם) והנה ממ"ש דמעיין מטהר בזוחלין, ובפרט לפמ"ש הש"כ סק"ל בשם הראב"ד דדוקא כשלא הופסקו מהמעין, מוכח דהגם שלא יכזבו מימיו לעולם ולא תפחות ממ"ס ע"י הוספת הנביעה חשיב זוחלין כיון שכל המים זוחלין ממקומן

ויש להעיר עפ"ז בענין הכשר שאובין ע"י המשכה שמבואר בפרש"י דחולין ד' פ"ד ד"ה זוחלין דהיינו כשממשיך לתוכן שאובין בזחילה, וכ"כ מקודם "שאר משקין שנתנן במקום מדרון והזחילן למקוה" (וס"ל לפרש"י דכיון דהמשקין הן שאובין ל"צ מיעוטא, דמ"ש התוי"ט רפ"ז דשאר משקין לא אתקש למעיין להא דמה מעיין ביד"ש, שייך רק לפי האמת, ולא לפום הס"ד דשאר משקין הוי בכלל מעיין, ומצד זה הוצרך לפרש דאצטריך קרא למעט כשהזחילן למקוה דהוי ע"י המשכה, אך קשה למאי הוצרך לפרש כן, דהא בלא"ה אצטריך קרא למעט שאר משקין שפסולין מה"ת ואינן משלימין לשיעור מ' סאה, משא"כ שאובין דעלמא דגם לשיטת הסוברין דרובו שאוב פסול מה"ת משלים מה"ת לרוב שאינו שאוב, ונצטרך לומר דס"ל לפרש"י כשיטת הסוברין דאף אדם מטהר במעיין בכל שהוא ודממילא אין פסול מה"ת במה שגוף הטובל עולה בב"א ומתכסה ע"י תערובת שאר משקין ודממילא עכצ"ל דאצטריך מיעוטא לטבול בשאר משקין שלא נתערבו במי מעיין, ודמש"ה דוקא מצד ששאובין נכשרין ע"י המשכה אצטריך למעוטי ודממילא מ"ש להלן בפרש"י ד"ה בור מים "ולא שאר משקין ואפי' מכונסין", אצטריך מיעוטא אפי' כשלא באו למקוה ע"י המשכה, לענין שאינו משלים לשיעור מקוה, אך מלבד מה דלא משמע לפרש כן, צ"ע, דהא משכחת דלא הוו שאובין וכגון שיצאו ונטפו המשקין מעצמן, וע' כתובות ד' קי"א דקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מינייהו (מהעיזים), ובכריתות ד' י"ג שנטף חלב מדדיה, ולענ"ד יתכן לפרש כונת פרש"י ליישב הא דאצטריך למעט שאר משקין מתורת מעיין ומתורת בור דהיינו מקוה דלכאו' כיון שנתמעטו מתורת בור מים ודאפי' מכונסין מכ"ש שנתמעטו מתורת מעיין ואינן מטהרין בזחילה שאין להן עדיפות של מעיין, לזה הוצרך פרש"י ליישב זה, דכמו"כ הי' מקום לומר דאדרבה ע"י זחילה מטהר טפי וכמו דמצינו ששאובין נטהרין ע"י המשכה בזחילה וה"נ כשנתן המשקין במקום מדרון והזחילן למקוה ומש"ה אצטריך קרא למעט זוחלין וכמו"כ אצטריך למעוטי מכונסין, דהגם שיש עדיפות במכונסין גבי מקוה דעלמא נתמעטו שאר משקין, והנה גם אי לא נימא לפ' כן בכונת פרש"י, אכתי מבואר שדקדק בלשונו דע"י זחילה), וכן בלשון הרמב"ם שאם הי' ממלא בכלי ושופך והמים נזחלין והולכין למק"א" כו', וא"כ אפשר שיש עדיפות קצת כשנתנן במקום מדרון וכה"ג שהזחילה ניכרת ושלא הוצרך לבאר זה בשו"ע משום דתמיד דרך המשכה הוי כן, וכן במרדכי דכשהמשיכה ע"ג מקום שראוי לבלוע נתבטל אגב קרקע וכשזוחלת לגומא נעשית כאילו באו מתמצית הקרקע [והנה מ"ש במרדכי דע"ג רצפת אבנים אין ראוי לבלוע בה וכ"כ בשו"ע, ע' עירובין ד' פ"ת תד"ה ביב דאפי' עשוי כעין רצפה של אבנים מבלעי ובשו"ע או"ח ס' שנ"ז ס"ב וצ"ל דדוקא "כעין רצפה כו', וע' יו"ד סס"ע אי הוי ככלי שא"מ].

ועמ"ש הרשב"ץ ח"א ת' י"ז בשם הרשב"א דדוקא בנקב רחב זחילתן ניכרת והוי זחילה וצריך סתימה והוכיח מדתנן מקוה שנמצא חסר כו ודכשנמצא במקוה מ' סאה אע"פ שחסר ממדתה הראשונה הטהרות שנעשו ע"ג למפרע טהורות ומדלא חיישי' שמא נשבר למטה ונעשה זוחל והוי ספיקא דאורייתא עכצ"ל דלא הוי זוחלין אלא כשזחילתו נראית, וע"ש שמבואר בדבריו דגם להסוברין דלא מיפסל אלא כשלא ישאר מ"ס במקום שפסק זחילתו כגון שהנקב הוא למטה צריך שיהא הנקב גדול שזחילתו ניכרת וכן מ"ש הרא"ש להוכיח ממה שגודר בכלים ולא הוזכר במשנה שצריך לטוחם בסיד כו', מבואר בלשונו שבא להוכיח דדוקא דומיא דמעיין שכולו זוחל והזחילה ניכרת ודכיון דמוכח דדוקא דומיא דמעיין ממילא מוכיח ג"כ דדוקא דומיא דמעיין שכולו זוחל ושלא ישארו מ' סאה ועמ"ש הח"ס ת' רי"א שהוכיח ג"כ ממ"ש אך מעיין ובור מקוה מים וסתם בור שאינו מסויד מאבד מימיו ואפ"ה כשר והביא ג"כ להוכיח ממ"ש מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ודעכצ"ל דליכא חשש במה שמטפטף מעט מעט, וכ' דבכל זאת לא מצא ראי' למה שהוסיף הרשב"א להכשיר אפי' בניקב ודצ"ל שהכשיר הרשב"א מסברא דמדמה לה לנבלע בקרקע, ולכאו' בדברי הרשב"ץ בשם הרשב"א מפורש הוכחה להכשיר אפי' בניקב וכמ"ש דמדלא חיישי' שמא נשבר וניקב למטה ונעשה זוחל דהוי ספיקא דאו' כו', דהא מדקאמר הש"ס ריש נדה דאיכא למימר חסר ואתא חסר ואתא מוכח שאין ידוע שמקודם לא היתה הולכת ומחסרת וא"כ לא הי' להמקוה חזקת כשרות מעולם ואפשר שהי' נקב שאינו ניכר כ"כ למראית העין (וגם הוא דבר שעומד להשתנות ולהתקלקל) וא"כ העמד טמא על חזקתו שלא נטהר, (והנה מה שדקדק הרשב"ץ בשם הרשב"א לומר דהוי ספיקא דאו' וכדעת מהרי"ק ותה"ד דפסול זחילה הוי מה"ת ודאי הוי הפסול רק מדרבנן סד"ר לקולא דלכאו' לפמ"ש הש"כ בסד"ר שיש חזקת איסור ה"נ העמד בחזקת טמא י"ל דהוי חשש ספק שאין מצוי כ"כ וגם י"ל שנבדקה בשעה שעשאוה והיתה בחזקת שאין בה נקב ובלא"ה לא אפשר להקשות מזה כיון דתליא בפלוגתא דעירובין ד' ל"ה) ובח"ס שם הביא ממ"ש בכורות ד' נ"ה תד"ה שמא ולענ"ד יש להוסיף דבלשון התוס' שם "אפשר שיהו זוחלין ודהגם שניקב כמוציא רמון לא הי' בודאי זוחלין. וכתבתי הנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל.

בענין הנ"ל

הנה במעיל צדקה כתב להוכיח דכשיוצאין המים מן המקוה ע"י הטובל מקרי זוחלין ממ"ש התוס' ביומא ד' ל"א ד"ה אמה "וא"ת א"כ הי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג שאם לא הי' אלא כ"ג א"כ היו המים יוצאין לחוץ", דלכאו' תמוה דהא כמו"כ אם הי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג אמה היו המים יוצאין לחוץ אם אין מחיצות המקוה עודפות וגבוהות יותר, ועכצ"ל דכונת התוס' להקשות דכיון שלא הי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג אמה כבר הופסק מן המעיין ואינו מטהר בזוחלין כשזוחלין ויוצאין המים לחוץ ע"י הטובל יע"ש, ולענ"ד צ"ע, דהא ברגע הטבילה שכל גופו מכוסה במים אין המים זוחלין, וגם לפמ"ש הכ"מ סוף פט"ז מאה"ט שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, אכתי מהני מה שהיתה המקוה כשירה בשעת טבילה וע' ריב"ש ת' רצ"ג ובשו"ע סעי' ס"ב דדוקא כשיש רק מ' סאה מצומצמות לא יקפוץ הטובל לתוך המקוה שלא יחסרו המים בקפיצתו בתוכו" וכונת התוס' ביומא לא הוי מטעם זחילה אלא מצד חסרון המים כשיוצאין לחוץ, ודממילא עכצ"ל שהי' עין עיטם יותר גבוה מכ"ג ולא הופסק נביעת המעיין הזוחל להמקום שאינו גבוה ממקום הנביעה ומעין מטהר בכ"ש כשכל גופו מתכסה בהמים (ובלשון התוס' "היכי טביל בכלי" כו' משמע דס"ל דגם לענין זה מהני מה שלא הופסק מהמעיין אך עמ"ש התוס' בפסחים ד' ק"ט ד"ה בים דהא דנקט כמוציא רמון היינו לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקבל טומאה אבל להכשיר המים סגי כשפופה"נ כו', וע' ש"כ ס"ק ק"ו דשאני ממשיך מים מן הכלי שנפסלו לפי שיש להכלי בית קבול ונפסלו משום שאובין משא"כ כשממשיך ע"י דבר המקבל טומאה שאין לו ב"ק, וא"כ ממ"ש התוס' גבי רגלי השוורים שהיו נקובין כמוציא רמון והיו מחוברין למעיין שתחתיהן דמש"ה לא סגי כשפפוה"נ לפי שהי' צורך לבטלם מתורת כלי שלא יקב"ט מוכח דס"ל להתוס' כשיטת הרשב"א דאפי' מצד פסול קב"ט ל"מ הכשר השקה מה דהוי חיבור למעיין דלדעת הרא"ש אין חשש פסול מצד מה שמקב"ט, ועמ"ש הש"כ ס"ק ק"ה דה"ה כשנפסק הקילוח, ובפרט דאפי' למ"ש הר"ר יחיאל שהשורי' מפסיקי בין הים למעיין, לא שייך זה לענין השוורים, ועכ"פ מ"ש התוס' "היכי טבל בכלי' לא הוי בדקדוק לומר שהי' כלי ממש ואולי מ"ש התוס' דנקט כמ"ר לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקב"ט, אין כונתם מטעם דהוי דבר המקב"ט אלא דעי"ז דנקב כמ"ר מטהר אפי' שידה ותיבה (וע' כ"מ פ"ו ה"ד) ממילא הגם שהיתה כלי גדולה הרבה נתבטלה מתורת כלי) ובריב"ש שאף אם יצאו המים מן המקוה בשעת טבילת הכה"ג טהור לפי שלא היו המים הנמשכין מעין עיטם נפסקין והרי הוא כמעיין שמטהר בכל שהו ומה שצריך אמה על אמה ברום ג"א הוא כדי שיהי' כל גופו עולה בהן, וי"ל שגם כונת התוס' הוא כן, ויותר י"ל דכשהי' עין עיטם גבוה יותר מכ"ג אמה, פשיטא שלא נחסרו המים ע"י מה שיצאו לחוץ לפי שהיו מיד באין אחרים תחתיהן מעין עיטם כיון שלא הפסיק שם כח זחילת המעיין, ודוקא מצד שהי' גבוה רק כ"ג סברי התוס' בקושייתם דבאותו מקום כבר נפסק כח הנביעה והזחילה, וגם כשמגיע לשם שטף וזחילת המים מ"מ אינו שוטף וזוחל במרוצה וכבר חלש כח הזחילה מצד שהוא בסוף מקום כח הזחילה וקרוב להמקום שלא יגיעו לשם מי המעין, ומצד שלא ישטפו המים לשם במהירות יש חשש שיחסרו המים באותו רגע קודם שיבאו אחרים תחתיהן מצד ששם כבר אין המים הולך במרוצה ובא לאט לאט, והוצרכו התוס' לתרץ די"ל דגם באותו מקום היו "מיד" באים אחרים תחתיהן מעין עיטם ועכ"פ לא מיירי כלל בענין פסול זחילה, ועמ"ש הש"כ ס"ק ק"כ דכיון שמחמת אדם הטובל בהם יוצאין לחוץ לא מיקרי זוחלין והתם מיירי כשירדו שלשה וטבלו בהן ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד, דממילא ברגע הטבילה של כאו"א המים זוחלין מצד ירידת ועליית השנים האחרים דא"א לצמצם שכל השלשה יתכסו במים כל גופם ברגע אחת (וגם לא מיירי בהכי) וכשטובל רק אחד בל"ז אין המים זוחלין ברגע הטבילה (ויש לבאר לענין היכא שתנועת וזחילת המים נמשכת עדיין מצד כח התנועה הקודמת).

והנה מה שמבואר שם סעי' נ"ה שהוכשרו שלשתם כיון שפ"א היו מחוברים ביחד, ותמה מזה הנוב"ת ת' קמ"א והובא בפ"ת סקל"ז עמ"ש רבי' ירוחם והובא בש"כ ס"ק קי"ב להסתפק אי אמרי' דכיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחילה, לענ"ד לכאו' שאני התם שנתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד שהיו מחוברים ביחד לגמרי משא"כ כשלא נתערבו יחד רק שהוכשרו ע"י השקה כשפופרת הנאד, ועמ"ש הש"כ ס"ק ק"ה דמהני השקה אפי' נפסק אח"כ, והביא בדג"מ מ"ש הש"כ בעצמו ס"ק קי"ב, ועפמ"ש י"ל דשאני התם שממשיך ממעין או ממקוה שהם מחוברין ממש ומש"ה כשרין גם לאחר שנפסק קילוח המושך, [והגם דמשמע דה"ה לענין מ"ש במשנה דמביא סלון של חרס כו' (ע' ס"ק קי"ז דמוקי כשפסול המקוה העליונה רק מדרבנן) י"ל דהתם אין ההשקה ע"י נגיעה בלבד אלא שמי המקוה הכשירה שוטפין ומגיעין להמים שצריכין הכשר)

ועמ"ש הח"ס ת' ר"ט ממ"ש הש"מ ביצה ד' י"ח בשם הרא"ה שלא התירו כשפ"ה אלא בעירוב מקוה עם מקוה שמטהרין באשבורן והם ממין א' אבל בשאינו מינו כגון שמתערב במעיין שאינו מטהר אלא בזוחלין אין עושין עירוב להוציאם מידי שאיבה, ולכאו' הדברי' תמוהין וע' ת' רי"ב, ואילו הי' מעיין מטהר רק בזוחלין הי' מקום לומר דכיון דא"א שע"י העירוב יהא כמעיין ממש לטהר בזוחלין ל"מ העירוב, אך הא קיי"ל דמכ"ש שמטהר מעיין באשבורן ומצינו להרא"ה בעצמו שהביא בריטב"א מכות ד' ד' בשם הרא"ה ז"ל "שאין שאובין נטהרין בשפוה"נ אלא כשהם בתוך מקוה כו' אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין משא"כ במים שבכלי אין יוצאין מידי שאובה בשפופה"נ כו' עד שיהא נקוב כמ"ר שיוציא מתורת כלי' והובא זה בב"י בב"ה, ומשמע שבא רק לחלק דמ"מ צריך שיוציא מתורת כלי, דהא בא ליישב מה שהוצרכו להיות רגלי השוורים נקובין כמ"ר. ומסתמא גם מ"ש הש"מ בשם הרא"ה הוא כן וכמ"ש הרא"ה בעצמו והובא בריטב"א, ומה שהזכיר לחלק ואמר "אבל לגבי מעיין שהוא מטהר בזוחלין, דלכאו' אין בזה שייכות לי דקאמר דמשא"כ במים שבכלי כו', אולי י"ל דכונתו דכמו דל"מ החבור כשפופה"נ לענין שיטהר בזוחלין (וע' סעי' י' שאם הפסיק ראש הקילוח כו') ה"נ ל"מ לענין שיוציא מתורת כלי ומשום דע"י החבור כשפה"נ לא נחשב כמעיין ממש וממילא דוקא כשיוציא מתורת כלי ע"י נקיבה כמוציא רמון, וצ"ע.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה