דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן עג
ב"ה יום ג' פ' שמיני א' שנת תרע"ד אל כבוד הרב הגאון המפורסם חו"ב סוע"ה נזר ישראל פאר הדור ע"ה פ"ה גדול שמו בישראל וכו' וכו' מרן הרב ר' אליהו קלאצקין שיחי' אבד"ק לובלין והגליל.
הנה באתי לשאול מאת כבוד הדר"ג שאלה אחת ובקשתי מאד שבל ישיב פני ריקם וישיבני דעתו דעת תורה על מעשה שאירע בסביבותינו, איש א' שברחה אשתו ממנו זה ששה שנים וכבר עמד בדין עמה ולא רצתה לציית דינא ובחורף הלז שלח אליה שליח מיוחד לעשות גמר עמה ולא הטתה אזנה רק ענתה בעזות שתסע לאמעריקא ותינשא ושאל לה השליח היתכן והלא א"א את ותען לו באמעריקא מותר, אך אביה אמר להשליח שאמרה כך מחמת שאינה בריאה ברוחה, ובזמן מועט אח"ז נסעה לאמעריקא והוגבה זאת בגב"ע של שלשה מהשליח הנ"ל שאמרה לו כך והשליח הנ"ל סיפר לי ג"כ שבבואו לביתה הלכה פרוע הראש לגמרי והבעל כבר עשה הוצאות רבות ע"ז יותר מכחו ועד מהי לתעגן וליזל ונכשל בהרהורי עבירה ונפשו בשאלתו אם מותר לישא אשה אחרת לכן אמרתי אל מי אפנה אם לא אל כ' הדר"ג ני' שישיב לי דעתו הטהורה. והנה להאריך בפלפול לפני כ' הדר"ג ני' מה אומר ומה אדבר לפני הדר"ג שי' וכל רז לא אניס לי' רק אציע הספיקות שנפלו לי בזה, אם ע"א נאמן ע"ז ואת"ל שנאמן אם יש לה עי"ז דין עע"ד ואף אם נימא שיש לה דין עע"ד אם יכולים להתיר עי"ז בלא היתר ק' רבנים, ואם במה שסיפר העד שהלכה פ"ר יהא לה עי"ז דין עעד"י ואם יש לה דין מורדת כיון דלא צייתא דינא זה זמן רב יען שלא הכריזו עלי' ואם במורדת נוכל להתיר לו אף בלא ק"ר, ובקשתי מאת כ' הדר"ג שיעמידני על האמת באלו הספיקות, והנה הב"ש כ' בסי' ט"ו ס"ק כ' דאין ע"א נאמן להעיד לאיש שמתה אשתו משום דאתחזק איסורא דחרגמ"ה, ובסי' קנ"ח סק"א כ' דלכאו' נראה דבזה"ז אין ע"א נאמן כו' ויראה מלשונו דלא פשיטא לי' כ"כ אך בפ"ת ס' א' ס"ק י"ד הביא בשם סנו"ב והק"נ והב"א והישע"י שחולקין על הב"ש, ויש שנתנו טעם דהוי מדעל"ג, ויש שכ' הטעם משום דבדרבנן ע"א נאמן אף כדאיחזק איסורא, ולכאו' י"ל דהכא לא הוי מדעל"ג דאף אם תבוא האשה ותכחיש אותו לא יהא מוחזק שקרן כי הוא יאמר שהאמת כדבריו ומ"מ נראה לפמ"ש הש"כ יו"ד סי' צ"ח ס"ק ג' דמש"ה נאמן מסל"ת לומר דאין בו טעם משום דיכול להטעימו לקפילא ור"ל דמירתת לשקר כמ"ש הפמ"ג שם אף דיכול לתרץ א"ע ולומר לא הרגשתי הטעם ועכצ"ל דחזקה אין אדם אומר דבר שיוכל אחר להכחישו אף שיכול לתרץ דבריו ולפ"ז ה"ה כאן כיון שהאשה יכולה להכחישנו אף שיוכל לומר אמת דברתי הוי מדעל"ג, ול"ל דשאני הכא שהאשה כבר נסעה למרחקים ולא מרתת דז"א דכבר הוכיח בס' נחלת יעקב מדחשיב הש"ס נתגיירה בב"ד פ' מדעל"ג ולא חילק אם הב"ד במקום קרוב או רחוק ובלא"ה לפמ"ש רוב האחרונים דחרגמ"ה בזה"ז דרבנן פשיטא דע"א נאמן באתחזק איסורא ועדיין יש לפקפק ולומר דהכא איכא ב' חזקות חזק"א וחזקת כשרות של האשה אבל גם ז"א דהא בנדון הב"ש ג"כ איכא ב' חזקות חזקת חיות של האשה, וע' שד"ח מערכת אישות סי' ג' שהביא הרבה אחרוני' שלא כדברי הב"ש וכיון שנתברר שהע"א נאמן שאמרה שתסע למרחקים ותנשא לאיש אף דעביד אינש דגזים ולא עביד מ"מ לא עדיף ממדברת שיחה יתירה עם הבחורים שנחשבת לעד"מ ומה גם שהוכיח סופה על תחלתה שדעתה להנשא לאחר, ול"ל דאדרבה כיון דעי"ז היא כעעד"י שהפסידה כתובתה ממילא אין הע"א נאמן דז"א כיון דאין אנו באין לדון עכשיו על הכתובה וכמ"ש דהאשה שאמרה מת בעלי בה"א תנשא ולא תטול כתובתה וכיון שע"א נאמן לענין חרגמ"ה נאמן לומר שהלכה בפריעת ראש ובכ"מ שע"א נאמן באיסורין הוא נאמן אף בלא הגדה לפני ב"ד וע' חו"ד סי' צ"ח ואף אי נימא דחרגמ"ה דאו' מ"מ לא הוי דבר שבערוה והוי כשאר איסורין שא"צ הגדה לפני ב"ד, ואף שהרמ"א כתב דדוקא כשרגילה בכך כבר כ' שם הב"ש דהיכא דלא הי' שום סיבה לזה אף בפ"א הויא עע"ד ואף שעע"ד צריכה התראה י"ל דהיינו דוקא להפסידה כתובתה אבל לענין איסור א"צ התראה כמ"ש מקצת האחרוני' לענין מורדת ואחר שהתרה בה השליח ענתה שבאמעריקא מותר, וכשעע"ד כ' רמ"א שמותר לגרש בע"כ ומשמע דה"ה לענין לישא ב' נשים, ובפ"ת הביא בשם השב"י שחולק על הב"ש ודכשפשעה כנגדו א"צ היתר ק"ר וכן נראה ממ"ש הנוד"ב ת' א' וכן הביא בשד"ח בשם הס' נחלת יעקב להגאון מליסא וא"כ הי' נראה לצדד להתיר בנ"ד בלא היתר ק"ר, ובעבוה"ג סי' ל' שא"צ התראה והיכא שהי' לה התראה אף שלא עבר י"ב חודש מזמן התראה דעת רוב אחרוני' דמתירין לו לישא אחרת ולהסוברין דבפשעה כנגדו א"צ ק"ר גם במורדת א"צ היתר ק"ר, ולכן דעתי נוטה אם ישלחו הב"ד שבכאן להב"ד דשם שיתרו בה שאם לא תרצה לקבל גט יתירו לו לישא אחרת נוכל להתיר לו אח"כ לישא אחרת ע"י השלשת גט כן דעתי נוטה להלכה ולא למעשה עד שיבוא תשובת כבוד הדר"ג שי' ובמטו מיניה דמר ניהו רבא שימהר להשיבני כי הרחמנות גדולה על האיש הזה ואין ידו משגת לאסוף היתר ממאה רבנים ואם לא נתיר לו יוכל להיות ח"ו מעוגן כל ימיו ונכשל בהרהורי עבירה וכבר נודע דעת רובא דרבוותא דאף אם נימא דרגמ"ה גזור במקום מצוה מ"מ במקום שיש מכשול עבירה לא גזר ומה אאריך עוד הלא הכל גלוי וידוע לפניו ועיניו כיונים על אפיקי הש"ס והפוסקים, ואסיים בברכה ד' יברכהו בכשרות החג בחדוה ודיצות, כ"ד המשתחוה מול הדרת כבודו הק' שלמה ליכט אבד"ק פיאסק.
תשובה
הנה בלשון השו"ע סי' ע"ז ס"ב "וי"א דבזה"ז שאין נושאי ב' נשים לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה ואם אינו רוצה מתירין לו לישא אחרת (מרדכי ס"פ אע"פ בשם ראב"ן) ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהג"ה ובתשו' הרשב"א סי' תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג) וכן עיקר", וכבר הביא הח"מ ס"ק ט"ז מ"ש המהרי"ק שאם נתיר לו במורדת אפי' תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת, ומבואר דלא מיירי כששלחו לה ב"ד התראה והכריזו עלי', ובב"ש סק"ב "דהא הטעם הוא דאין מתירין לו לישא אחרת משום דחיישי' כ"א יאמר דמרדה עליו ואם הדבר יצא לפני הב"ד או טובי העיר ל"ח לזה", ומבואר מזה דכל מ"ש למעלה ששולחין לה מב"ד וא"ל הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפי' כתובתך ק' מנה הפסדת אותם ואח"כ מכריזין" כו', היינו רק לענין שתפסיד כתובתה, ומש"ה אינו מספיק מה שמודיעין אותה ע"י השליח ב"ד. ומכריזין לפרסם ברבים כדי שלא יקנו מאתה כתובתה וקרקע המיוחדת לכתובתה (ע' ב"מ ד' י"ט) וכשתמכור כתובתה בטובת הנאה (ע' ב"ק ד' פ"ט) יפסידו הלקוחות והיא לא תפסיד, וע"י פרסום ההכרזה שידעו הכל שהפסידה כתובתה לא יבא אדם לקנות ממנה, (ועמ"ש הח"מ סי' קט"ז סקי"ח לענין עע"ד דכשחזרה ממעשיה הראשונים צריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתובה ראשונה כבר נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו, וא"כ ה"ה במורדת כשחוזרת בה ורוצית לדור עם בעלה, וע' סוטה ד' כ"ה דכיון דקפיד קפיד, אך עמ"ש למעלה סי' מ"ד ממ"ש בכתובות ד' ט' אי למיתב לה כתובה ניתב לה עמש"ש), משא"כ לענין נשואי אשה אחרת וכעין מ"ש הפ"ת סי' א' סקכ"א בשם העבוה"ג לענין עע"ד דדוקא לענין כתובה צריכה התראה משא"כ לענין תקנת רגמ"ה ועכ"פ ממ"ש לחשוש שכאו"א יאמר כן מפורש דמיירי כשלא התרו בה ודאפי' בירור גמור ע"י עדים ליכא, וכעין מ"ש הפ"ת סע"ז סק"ב דגם כשאין עדות ברורה רק שיש רגל"ד קצת שעע"ד יכול הבעל למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט,
והנה כבר כ' הח"מ והב"ש דגם להי"א שאין מתירין לה לישא אשה אחרת מ"מ מתירין לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה והיינו שהדיעה הראשונה סוברת כמ"ש המרדכי וז"ל וראב"ן כ' דאע"פ שהלכה כרבותינו שצריך להשהותה י"ב חדשים אגיטא, בדורות הללו שאין אדם נושא ב' נשים ביחד לא משהינן לה ואם בשביל אחרות שתווסרנה קנסי' להתיר לישא אחרות והיא תשב ותתעגן עכ"ל וכמפורש בלשון השו"ע (דפוס האלבערשטאט) ואם אינו רוצה (לגרשה) מתירין לו לישא אחרת" וע"ז חולק מהרי"ק שאין להתיר לו נשואי אשה אחרת בלא גט כיון דאפשר שיגרשנה בע"כ ולא תשב ותתעגן וממילא נשמע דכשאין בידו לגרשה בע"כ מפני החוק בזה"ז. ובפרט כשהיא במדינה רחוקה, מתירין לו לישא אחרת ושישליש ביד שליח להולכה גט בעבורה שתוכל לקבל הגט כשתרצה. ולא חשש מהרי"ק להחמיר מטעם החשש שאפי' תקדיח תבשילו כו' אלא במקום שלא יתעגן עי"ז הבעל. כשיכול לגרשה בע"כ. וגם הא קאי דוקא קודם י"ב חדש ושאין להתיר לו קודם י"ב חדש משא"כ אחר י"ב חדש ובפרט שאחר יב"ח לא שייך כלל החשש שאפי' תקדיח תבשילו כו', משום דכשהוא שרוי בלא אשה זמן רב כזה (וע' ד' ס"ד פרש"י ד"ה מי שוכר) מוכח שכדבריו כן הוא. ולולי זאת לא הי' מעגן עצמו זמן רב, ודוקא קודם יב"ח יש מקום לחשוש שבא בעלילה, (ומלשון הב"ש שאם הדבר יצא לפני הב"ד או טו"ה ל"ח, משמע דכל שטוען לפני ב"ד ושיש רגל"ד הגם דליכא בירור בעדים, וכן הוא בלשון הב"ש "דכשנעשה לפני ב"ד והם יסכימו שעוותו עליו לא יביא הדבר כ"כ לידי קלות הראש", ומשום שלא נתברר הדבר תלוי בהסכמתם),
וגם עמ"ש בבני אהובה על הרמב"ם פי"ד מאישות הל' ט"ו בענין מ"ש הרמ"א דכשמורד על אשתו ורוצה לגרשה מיד וליתן לה כתובתה אין מוסיפין לה על כתובתה משום דאנוס הוא בתקנתא דרגמ"ה. שלמד כן הרמ"א ממ"ש הרמב"ם שאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות ומכ"ש כשהאיש טוען כן שלא יהא כשבוי ודהגם דלא קיי"ל כהרמב"ם היינו משום דגבי אשה הוי ספק דאורייתא דשמא נתנה עיניה באחר והוי גט מעושה שלא כדין משא"כ לענין תקנת רגמ"ה וכן לענין ממון יש לסמוך ע"ז כשהוא בא בטענה ואמתלא ע"ש, וממילא אפי' אילו הי' מקום לחשוש שבא עליה בעלילה, אכתי לא עדיפא מיניה, וע' ח"מ סקכ"א עמ"ש בשו"ע דאפי' במקום שכופין אותו לגרש, דהיינו במקומות שנוהגין ע"פ הפוסקים דס"ל דבמאיס עלי כופין לגרש, ולכאו' יש מקום לפרש דמ"ש הרמב"ם ששואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה" כו', היינו משום דאין לחשוש שמא עיניה נתנה באחר דהא כשמרדה בבעלה הי' ביד הבעל שלא לקבול עליה לפני ב"ד (ובפרט כיון שהי' מותר לישא אחרת) דממילא לא היו ב"ד שואלין אותה והיתה מתעגנת כל ימיה. וכיון שיודעת דאפשר שתתעגן לעולם ובכ"ז מרדה בו הוי זה הוכחה שאינה יכולה להבעל לו משא"כ כשהאשה באית לפני ב"ד ותובעת שיכופו את הבעל לגרשה מפני שהוא מאיס עליה אפשר דגם הרמב"ם מודה שאין לכופו לגרשה משום דאפשר שנתנה עיניה באחר והבעל מאיס עליה רק מצד חפצה להנשא לנאה ממנו וכשתדע שלא יעלה בידה להפיק חפצה תתרצה לבעלה, ובפרט דאיתתא בכל דהו ניחא לה וכמ"ש יבמות ד' קי"ח ולא יהא מאוס ושנוא לה בשעה שתדור עמו וכעין מ"ש בב"ב דמ"ז דשאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני ה"נ לא תדור עמו באונס אלא ברצון (וע' כתובות ד' נ"א), ושיטת החולקין על הרמב"ם היא דגם היכא שאמרה כן לפני ב"ד ע"י מה ששאלו אותה מפני מה מרדה אכתי יש לחוש שמא עושית בערמה ועיניה נתנה באחר מצד שלבה בטוח שהבעל יתבע אותה לב"ד והב"ד ישאלו אותה והנה גם אי נדייק לפרש כן בלשון הרמב"ם, י"ל דהיינו משום דלענין לכופו לשעתו לגרשה. יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר משא"כ כדהוי אחר י"ב חדש דממה שנתעגנה וישבה בלא בעל זמן רב כזה הוי הוכחה שמאיס עליה בעצם ושלא תוכל להתרצות לו. ולפמ"ש הה"מ ה' ט' דממ"ש הרמב"ם שאין נותנין לה גט עד יב"ח אפשר שהוא סבור שלאחר יב"ח מכריחין הבעל לגרשה יע"ש דלפ"ז מיירי הרמב"ם אחר יב"ח, א"כ גם להרמב"ם משמע לפ"ז דכשהיא באתה לפני ב"ד לכופו אין שומעין לה אך ממ"ש בתוד"ה אבל לשיטת הי"מ דכשיוצאת בלא כתובה ל"ת שמא עיניה נתנה באחר מבואר דאפי' כשבאית לתבוע שיגרשנה שומעין לה, ועכ"פ כשהאיש טוען שמאיסה עליו וכבר עגן עצמו זמן רב יותר מיב"ח י"ל דלפ"ז לא עדיפה מיניה ובפרט דבאיש ל"א דמינח נייחא לי' בכ"ד, וע' גיטין ד' מ"ט שיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' (והגם שצערו מרובה וע' שבת ד' קנ"ב ד"ה משים, מ"מ כשמאיסה עליו לא יוכל להתרצות לה וע' נדרים ד' כ') וא"כ נוסף למ"ש למעלה שלאחר יב"ח יש רגל"ד והוכחה שכדבריו כן הוא שמרדה עליו עוד זאת הא לצד החשש שאינו כדבריו יהא מוכח ממה שעגן א"ע זמן רב שהיא מאיסה עליו כ"כ עד שא"י לדור עמה בשום אופן, וממילא גם אם לא נתיר לו לישא אחרת לא יתרצה לה ולא עדיפא מיניה
ועמ"ש התוס' שהקשה ר"ת דבריש הנזקין אמר וכ"ת כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא א"כ נתקנו ליה כתובה מינה ומיהו י"ל דלא מצי למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגל"ד שהבעל אינו מתקבל לה ובשביל אותן נשי' לא רצו לתקן כתובה לאיש כיון דל"ש לתקן ברוב נשים", ולכאו' י"ל דכל ענין הכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שייך רק כשאינה מאיסה עליו ורק שמפני קטטה הוא נחפז וכעין מ"ש ד' פ"ב דכשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך ושלזה תיקן שב"ש שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה, וע"י הכתובה לא תהא קלה בעיניו ויתרצה לה וממילא גם כשמאיסה עליו ולא יוכל להתרצות לה מ"מ נוטלת כתובה בלא פלוג וכבר נשתעבד לה משא"כ האיש שאינו מוציא אלא לרצונו ורק כשמאיס עלי' כופין אותו להוציא, לא יהא שום תיקון ותועלת בתיקון חיוב כתובה דכל שאינה יכולה להיות תחתיו בשום ענין. גם כשתתחייב ליתן לו דמי כתובה לא תתרצה עי"ז לדור עם בעלה. ואם מצד שלא יהא לה דמי כתובה תהא מוכרחת לדור עמו, לא יהא בדבר תקנה אלא קלקול וכמ"ש הרמב"ם שאינה כשבוי' שתבעל לשנוא לה, וא"כ אצ"ל דבשביל אותן נשים לא רצו לתקן כו' אלא דגם באותן נשים לא יהא בזה שום ענין תקנה.
ועמ"ש התוס' בגיטין ד' פ"ד ד"ה הכא י בדידה קיימא לאיגרושי, שהקשו דהא ודאי בדידה קי מא לאיגרושי, שיכונה לומר מאיס עלי וכייפינן ליה כו' ולכאו' תמוה דאטו הדבר תלוי בדבורה וברצונה. והדבר תלוי אם יהא מאיס עליה באמת דאל"כ הוי גט מעושה שלא כדין, וצריך שיהא רגל"ד שהבעל מאיס ואינו מתקבל עליה, ואא"ל שתנשא לכתחילה לאיש המאוס בעיניה כדי שיכופו אותו למחר לגרשה אך י"ל דהתם שא"ל ה"ז גיטך ע"מ שתינשאי לפלוני ולא תינשא לו שמא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה ודמש"ה מינסבא היום לאחר ומיגרשא למחר וקיימא לתנאה דכיון דנישאת לאחר בינתים תו ל"ש הא דשמא יאמרו כו' וכמ"ש התוס', וא"כ מינסבא לאחר לא כדי שתדור עמו ורק כדי שעי"ז תוכל להנשא לאותו פלוני, וממילא לשיטת הסוברין דכייפי' לי' לגרשה כשאומרת מאיס עלי ודכיון שאינה יכולה לדור עמו כייפי' להבעל לגרשה בשביל תקנתה ממילא ה"נ כיון שלא תוכל לדור עם זה השני, שהרי היא עליו באיסור א"א ממילא אפי' אילו היינו אומרין שמצד האיסור א"א אינו מחויב לגרשה ודסגי בהפרשה בעלמא, אכתי הכא יהא מחויב לגרשה בשביל תקנתה כדי שלא תתעגן ושתוכל להנשא לאותו פלוני (ושאני מ"ש התוס' ריש זבחים גבי זינתה, שאם לא ירצה הבעל לא יגרשנה כו', דהתם איהי היא דפשעה אנפשה ואין לו לחוש לתקנת עבריינית) ודוקא לפרש"י ור"ת דגם כשאומרת מאיס עלי לא כייפי' לי' לגרשה, הגם דהוי טעמא מטעם חשש שמא עיני' נתנה באחר. אכתי הא ממילא ליכא הוכחה לומר דכייפי' להבעל לגרשה בשביל תקנתה (וע' קדושין ד' ס"ה רב אמר כופין כו' וביבמות ד' קי"א תד"ה לאחר ל' וע' ב"ב ד' י"ב וקדושין ד' י"ב, ואפשר דכיון שאפשר שתותר לו ע"י מיחת המגרש והראשון לא הוי כז"נ וזה ל"ח), ואח"כ הוסיפו התוס' להקשות דכייפי' לי' לגרשה שהרי היא עליו באיסור א"א", וחידשו לומר דכה"ג לא סגי בהפרשה (ועמ"ש התוס' ביבמות ד' ל"ו ד"ה ולא קתני יפריש ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' מ"ג, והכא שניסת לו קודם קיום התנאי יתחייב לגרשה) ועכ"פ אין הוכחה מדברי התוס' הנ"ל לומר שהדבר תלוי בדבורה ורצונה לומר מאיס עלי, ומ"ש בלשון התוס' שיכולה לומר כו', היינו משום דהתם ליכא חשש גט מעושה שלא כדין,
ומ"ש התוס' להקשות משלהי דנדרים כו' איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס משמע דאי הוה מירכס הוה אסירא א"כ לכאו' נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' אפ"ה כי לא מירכס שריא כו' ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי", צ"ל דהתם יש רגל"ד מדבריה ומעשיה, ועמ"ש בדו"ח להגרע"א זצ"ל דאי נימא דזינתה אין כופין את הבעל להוציאה בגט עכצ"ל דמ"ש אתתא שריא היינו לבעלה, וא"כ יקשה גם לשיטת ר"ת דלא כייפי' לבעל לגרשה כשאומרת מאיס עלי אכתי תהא נאמנת שלא לכוף אותה לדור עמו במיגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי, ועמ"ש בזה בספרי אה"ר סי' מ"ז, ולענ"ד מ"ש איתתא שריא, היינו כשתחפוץ לדור עמו ולא לענין לכוף אותה דפשיטא שיכולה לומר שהיא אסורה לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ומ"ש הר"ן שא"נ לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, היינו שמצד זה ל"ש לומר דשווי' אנפשה חד"א וכמ"ש בתו"י, וממילא אין איסור על הבעל, וגם אי נימא דממילא יכול לכופה, אכתי שאני עובדא "דהוה מהרזיק בביתא כו' פרטיה נואף להוצא וערק" שנסתרה עם הנואף, והגם דאאמע"ר יכולה לומר שכיון שאסורה לבעלה לא תחפוץ להוסיף לחטוא ועמ"ש התוס' בב"מ ד' ג', ומה שהק' התוס' דתהא נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי, היינו דכיון דכל טעם ההיתר הוי משום דאיכא אומדנא והוכחה דאם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מירכס, הא כנגד זה יש אומדנא והוכחה שהאמת כדבריה מטעם סברת מה לי לשקר, ואם כל כונתה הוא רק כדי להפקיע עצמה מבעלה הי' בידה לטעון מאיס עלי. ובשלמא לשיטת ר"ת שלא יכופו אותו לגרשה ניחא לה יותר לומר טענת טא"ל שעי"ז יחשוב הבעל שאסורה עליו לעולם וממילא יתרצה לגרשה משא"כ בטענת מאיס עלי אפשר שלא יתרצה לגרשה שיחשוב שתחזור ותתרצה לו, משא"כ אי כייפי' לגרשה, תהא נאמנת בסברת מיגו ומלל"ש
ויש לבאר מ"ש התוס' בשם ר"ת דאמרה מאיס עלי ולא בעינא לי' לא הוא ולא כתובתו לא כייפי' לה שתחזור בה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערא קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה ומר זוטרא אמר כייפי' לה דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיי' דע"י כך תשאר תחת בעלה שלא ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון שחייב ליתן כתובתה, ולכאו' יפלא איזה ענין כפיי' יש כאן, דאטו אין בידה לקבל הגט בלא כתובה, ואדרבה מה שיתחייב ליתן לה כתובה זכות הוא לה כיון שהדבר תלוי ברצונה, ואולי י"ל דס"ל למר זוטרא דהגם שאינה כשבוי' שתבעל, לשנוא לה וכן אינה מחויבת בשום פניני קריבות בכ"ז מחויבת לדור בביתו אולי עי"ז תתפייס לו, וכיון שחייב ליתן כתובה ממילא רשאי לדור עמה כשתתפייס, משא"כ כדנימא דהוי מחילה גמורה דממילא אין רשאי לדור עמה קודם שיכתוב לה כתובה מחדש (כעין מ"ש הח"מ סקט"ו סקי"ח). והא מצריכי' התפסת מטלטלין הגם שיתחייב לכתוב לה כתובה מצד עדי יחוד (ואולי היינו דדייק בפרש"י כתובות ד' ז' עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות", שבהחיוב בע"פ ליכא שע"ק) ומכ"ש הכא דל"ש עדי יחוד כיון שהיא בחזקת מורדת וא"כ הגם שמותרת להתייחד עמו (וע' ר"ס ס"ו בשם הר"ן) אכתי כיון שאסור לדור עמה אינה מחויבת לדור בביתו, והא בהא תלי דכדהויא מחילה בטעות מחויבת לדור בביתו ויש לכוף אותה בדברים שתתפייס, כעין מ"ש התוס' ד' מ"ט ד"ה אכפייה [וקצת י"ל בכונת ד' התוס' דמש"ה הוי מחילה בטעות לפי שחשבה שעי"ז יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה, ועתה הא נתברר שאין תועלת במחילה, ושבין כך וכך לא יגרשנה, ודהיינו מ"ש "ומתוך כך לא יגרשנה בעלה", וסיים דאמרי' דאכתי מחילה גמורה היא ודהגם שלא הועיל המחילה לפי שעה, אכתי מתוך כך יעלה בדעתו לגרשה וסוף סוף יגרשנה, וכיון שיש תועלת בהמחילה לא הוי מחילה בטעות].
ועכ"פ נתבאר דענין ההתראה הוי רק להפסיד כתובתה (וממילא י"ל שקודם ההתראה מחויבת לדור עכ"פ בביתו כשאין לה אמתלא שא"א לה לדור בביתו) משא"כ לענין תקנת רגמ"ה, ודמשמע דא"צ שיהא לב"ד בירור גמור ובפרט כשיש עדות ע"א המסייע לדברי הבעל שמרדה בו, וזה עדיף מעדות ע"א שמתה אשתו, דהתם הבעל בעצמו אינו יודע וסומך עצמו רק על העד משא"כ הכא שנאמן על עצמו במילתא דאיסורא ורק מטעם שהוא נוגע בדבר וכדי שלא יפרצו בדבר צריך שיהא רגל"ד וכמבואר בלשון הב"ש ופשיטא דמהני עדות ע"א ורק שאין עדותו מועלת להפסידה הכתובה, ובלא"ה שאני עדות ע"א שמתה אשתו שיש לה חזקת חיים משא"כ הכא דלא שייך חזקת כשרות של האשה דאטו המורדת שבעלה מאיס לה יוצאת מחזקת כשרות ואמו של ר"ח מסורא מרדה בבעלה וכן כלתי' דרב זביד, וגם הא כמו"כ יש להבעל חזקת כשרות.
ובגוף מ"ש הב"ש גבי ע"א שמתה אשתו כבר כתבו להקל ואפשר דגם הב"ש לא חשש להחמיר אלא בלא היתר ק' רבנים, ודלא נימא דכיון דע"א נאמן א"צ היתר ק"ר), ומ"ש הח"ס תשו' ב' דאיכא תרי חזקות חזקת חי של האשה וחזקת איסור רגמ"ה דוגמת מ"ש הריב"ש דאיכא חזקת חי דבעל וחזקת איסור א"א, לענ"ד שאני התם דהגם שהחזקות תלויות זו בזו וחזקת א"א תלויה בח"ח של בעלה (ועמ"ש למעלה סי' ס"ח) מ"מ כיון דמיתת הבעל אינה מתירה משום דהוא אסרה והוא שרתה אלא משום דמיתה שריא וגומרת דומיא דגירושין וכמ"ש בקדושין ד' י"ג, ממילא ענין האישות אינה תלויה רק בחיות הבעל אלא בהמיתה וגם כשאינו בעולם לא נפטרה הימנו רק שהמיתה מתרת דומיא דגירושין, וא"כ יש מקום לומר דנוסף לחזקת חיים של הבעל עוד לא נתברר שנסתלק האיסור א"א ע"י המיתה (דשייך גם היכא שכבר יצא מחזקת חיים וע' גיטין ד' כ"ח), וגם שייך חזקת א"א לפי ששם איסור א"א עלי', משא"כ מה שאסור הבעל לישא על אשתו הוא רק מצד התחייבות לאשתו ורק מצד הח"ח שלה אסור לישא אחרת וממילא ליכא ב' חזקות כיון שהאיסור תלוי בת"ח שלה, (ובפרט שהאיסור הוא רק מצד שמשועבד לה, ול"ש להעמידו בחזקת נשוי, כיון שתקנת רגמ"ה הוי רק מצד שמשועבד לה, וגם הנשוי מותר באחרת כשאינו משועבד לה וכגון שהיא מורדת)
ועכ"פ גם לדעת המחמירין בעדות ע"א שמתה אשתו משום שיש להעמידה בחזקת חיים, לא שייך זה בעדות ע"א שמרדה וליכא חזקת שעבוד הבעל להאשה, כיון שהשעבוד שלו תלוי במעשה בתנאי שתקיים האשה מצדה כל המוטל עליה בקום ועשה, וכשתהא בשוא"ת כגון שלא תטבול מנדתה וכה"ג גם הוא לא יהא משועבד לה ויהא רשאי לישא אחרת. וכיון דמה שהתנהגה מקודם לא הוי חזקה על להבא, וע"ז גופא אנו דנין אם עשתה בקו"ע כל המוטל עליה, ממילא לא שייך לומר שהוא בחזקת שעבוד לאשתו, כיון שנשתעבד לה רק כ"ז שתמלא היא בקו"ע כל המוטל עליה, (וע' סוטה ד' כ"ה תד"ה בה"א ובאו"ת סע"ה סקכ"ב מה שלא הק' התוס' מטעם דהוי א"י א"פ, ומכ"ש הכא), ובפרט שהוא דבר העשוי ועומד להשתנות במשך הזמן (ובמרדכי בשם רב פלטי גאון דכשהיתה מרגלת בקטטה כמורדת דמיא,) ובנ"ד שנתברר בגב"ע שנסעה למדה"י כל כה"ג לא תקן רגמ"ה, ושעי"ז יבא לידי מכשול עבירה ושהחומרא בזה מביאה לידי קלקולא וכמ"ש בביצה ד' ט"ז. ובכל זאת לענין להתיר בלא צירוף מאה רבנים אין בידי להתיר, כיון שלא נתברר ע"פ ב' עדים בירור גמור, ועוד הדבר צ"ע, והנלע"ד בעז"ה כתבתי, ובאופן שיהא ע"פ חוקי הממשלה יר"ה. אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין
בענין הנ"ל בעז"ה ג' ניסן תרע"ג כבוד הרב הגאון הגדול תפארת ישראל שר התורה וכו' מו"ה אלי' קלאצקין שליט"א הגאבד"ק לובלין
הנני שולח בזה הגליון הרצוף ואבקש מאד מהדר"ג שי' לזכות בחותמו עליו עם גושפנקא דילי' ולהשיבו לי בחזרה במוקדם כי הדבר נחוץ להריצו קודם הפסח למקומות שונים, והנני ידידו ומוקירו כרב גדולתו דורש שלומו וש' תורתו, שוחר אשרו והצלחתו, מברכו בשמחת החג הק' כי יחגוהו ביתרון הכשר וכ"ט. יהודא ליב נדאהבארט אבד"ק סטאשוב.
בדבר הרבני כו' מלאדז שזה כעשר שנים הוא שרוי בלי בית, וכפי הגב"ע של הבד"צ דשם טענה האשה לפניהם שאינו מתנהג כדת יהודית וא"א לה לדור עמו, ושזה קרוב לשלש שנים שנתרצית לקבל גט ומ"מ עתה היא מסרבת לקבל גט, והבעל טען ג"כ שממאן לדור עמה כי היא מאוסה עליו מטעמים שונים שהציע לפני הב"ד וגם יען שזה ימים רבים שנתחרשה והב"ד מעידים בחותמיהם שהוכרחו בעת הטענות להעמיד איש א' שישאג באזני' בקול גדול ומפני שהיא מאוסה עליו ואין לו אשה הוא יוצא לתרבות רעה ר"ל וזה פעמים התפשרה האשה לקבל גט והגט הי' כבר כתוב ובכל פעם חזרה האשה, ולדעת הב"ד כל כונתה לרגזו מפני שנאה ונקמה ואין אופן בעולם שידורו יחד, וכותבים שמצוה רבה להזדקק להתירו מכבלי העגון. והוא נאות לתת לה כתובה וסכום כסף כפי שאגמור.
א) הנה אם נדון אותה למורדת לכאו' צריכה הכרזה ולהמתין יב"ח, אך נ' דכל תכלית ההכרזה הוא רק אם רוצה למנוע ממנה כתובתה אבל אם רוצה ליתן לה כתובה אלא שמבקש היתר לענין אישות לא נאמרה הכרזה וכ"כ בעבוה"ג סי' ל"ו מובא בפת"ש סי' א' סקכ"א וע' ב"ש בדיני מורדת מביא כל ההתראות רק לענין הכתובה, וכ"כ אבן השוהם סי' א"ב וכ"כ ברכת יוסף אה"ע סי' ח', וכמו בעע"ד שצריכה התראה דוקא לענין הכתובה אבל יכול לגרשה בע"כ אפי' בלי התראה וכמ"ש תה"ד סי' רמ"ב ומהר"ם פדוא סי' מ"ג וט"ז קט"ו סק"ט ושו"ת רעק"א קי"ד וכן לענין שהוי יב"ח דהטעם כמ"ש הה"מ דשמא יעשו עוד שלו', הכא שברור להב"ד שא"א לעשות שלום ביניהם א"צ המתנה, וגם כבר הם נפרדים זה כמה שנים, ומה נ"מ בהארכת הזמן עתה, כיון דהזמן שעבר בפירוד הוא ראי' ברורה שלא ישונה דעתה וא"צ שיהוי יותר וגם אף שרמ"א מחמיר דצריך המתנה יב"ח היינו רק לענין לישא אחרת אבל לגרש בע"כ מותר תוך יב"ח ומוכח מדברי הח"מ דאם אין לו עצה ע"י גט בע"כ מותר לישא אחרת תוך יב"ח וכ"כ בנחלת יעקב בשו"ת בסוף הס' וע"ש שכ' דכשאין בידו לגרשה בע"כ אז גם להרמ"א מותר לישא אחרת ושם מגיה דט"ס ברמ"א וצ"ל אם "אינו" רוצה בוי"ו (תחת מ"ש "אינה" רוצה) דבדידי' תליא מילתא ועלה קאי הדיעה השני' דאין מתירים אבל אם היא מסרבת לקבל גט לכ"ע מתירים לו לישא אחרת בלא שהוי כלל עיי"ש, וגם נ' דכל טעמו של מהרי"ק משום שכ"א יאמר שמרדה בו כו' ולהכי אוסר נשואי אחרת דאפשר להיות שישא בלי דעת ב"ד אבל אם עושה ע"פ דעת ב"ד אזלא חשש זה דהא הב"ד יודעין שהיא מורדת בו והגם שגם הוא רוצה בפירוד סוף סוף היא מסרבת בשלו' וא"כ לדבריה למה ממאנת בגט והא אין מפסידין אותה כלום ואף שנותנת אמתלא שממאנת להיות בחברתו מפני שאינו נוהג כשורה מ"מ אדרבה לדבריה מוטל עליה להתגרש כיון שאין נכון שתשב עמו מפני שיכשלנה באיסורים, ומ"ש הרמ"א דאם נותנת אמתלא שאינו הולך בדרך ישרה דנים לה בדינא דמתיבתא בתא כו' הוא בנוגע לענין ממון דאינה מפסדת אבל לא להחזיקו עי"ז אסור בכבלי העגון.
ב) היתר השני הוא שכפי הגב"ע כבדו אזני' משמוע וזה הוי מום גדול כמ"ש נוב"ק אה"ע סי' נ"ג כשאינה שומעת עד שצועקים בקול שישמעו בחדר השני וכ"כ דברי מלכיאל ח"ג סי' צ"ח דכיון שכל ב"א מקפידים ע"ז הוי מום גדול וכבר כ' הט"ז סי' ל"ט סק"ט וב"ש שם דאף כדהוי ספק מום מ"מ מותר לגרשה בע"כ ומתני' דלקתה חייב לרפאותה ואם אמר ה"ז גיטה וכתובתה כו' רשאי נשנית סתמא בלי חולק ומשמע דאפי' ב"ש דס"ל לא יגרש אא"כ מצא בה ע"ד מודים בחלתה וא"כ ה"ה לענין חר"ג, אך י"ל דהנה דעת רשב"א תשו' אלף כנ"ד דגם בזמן הגמ' א"י לגרש בע"כ בלי תשלום הכתובה ורא"ש וריב"ש חולקים, וראיית רשב"א היא ממשנתינו וצ"ל לדעת החולקים דהכא מיירי דאינו מגרשה ממש רק משליש לה גט וכתובה עד שתתרצה לקחתו וההשלשה מהני לפטרו ממזונות אבל אם מגרשה ממש י"ל דאין מעכב הכתובה, ולפ"ז אין ראי' שיכול לגרשה לב"ש אם חלתה, וגם אולי קאי מתני' רק לדידן דקיי"ל כב"ה, אבל ס"ס לדינא מתיר הב"ש ע"ט סק"ד לגרשה בע"כ בחלתה וכ"כ הח"מ סק"ג ולכאו' קשה על הב"ש מהרמ"א ס"ס קי"ז דרק נכפית מגרש בע"כ, אבל במומין אחרים אין לגרשה בע"כ ומ"ש חלתה ממומים, וכן ק' עמ"ש הט"ז הנ"ל שאפי' בספק מום מגרש בע"כ, אך המעיין במהרי"ק שהוא מקור ד' הרמ"א ימצא דשם הי' העובדא דהאשה טענה דידע ומחל על המום וכיון שהי' ספק דידע ומחל החמיר הרמ"א. אבל היכא דלא מחל אע"פ דהוי ספק מום אין בו חר"ג וכמ"ש הב"ש סקכ"א דספק חר"ג לקולא ולפ"ז יהי' ראי' ממהרי"ק דבכל מום מגרש בע"כ דהא קאתי עלה רק משום מחילה, וכיון דיכול לגרש בע"כ פשיטא דאם א"א הגט בע"כ דמתירים לו לישא אחרת
ג) היתר שלישי נ' דעכ"פ מהני המום שנתחרשה והוא מעוגן שנים רבות שנאמן בזה שטוען שמאוסה עליו, ולפמ"ש הר"ן דבטוענת מאיס עלי אין דנין אותה כמורדת משום דאנוסה היא ה"ה בדידי' שאין עליו חר"ג שלא גזר ר"ג רק על מזיד הבוגד באשתו בשאט נפש ולא במאיסה עליו שאנוס הוא וא"א לו לדור עמה, והיינו כשיש רגל"ד והוכחה שמאוסה עליו דאל"כ כאו"א יאמר כן, ולהרמב"ם דכשטוענת מאיס כלי כופין אותו להוציא וכ"כ הג"א כתובות פ"ה סי' ל"ה דכן דעת רגמ"ה, אין ספק שלא תקן רגמ"ה שתהי' האשה עדיפא ממנו וכ"כ בת' הרא"ש כלל מ"ב ואה"ע קי"ז גבי נכפית, וכ"כ מהר"ם ב"ב סי' תתרמ"ה ובאו"ז הגדול ח"א תשו' תשנ"ד מרבי' ישעי' שפוסק כהרמב"ם, ובמהר"ח א"ז סי' קנ"ה כ' שכן עשה מהר"ם מעשה כהרמב"ם, ואף שהרא"ש חולק על, הרמב"ם היינו דוקא שלא לכוף הבעל דהוי גט מעושה שלא כדין, וכ"כ בס' בני אהובה פי"ד מאישות דלענין חר"ג סומכים על הרמב"ם וכ"כ בס' חיים ושלום שכן דעת תומת ישרים ופני משה ח"ג, ואף למ"ש הכנה"ג סי' א' נראה דכשנותן טעם לדבריו נאמן וע"ז בעי' ק' רבנים כדי לברר אם יש ממש בדבריו, וכן כ' בס' צ"צ מהגה"ק מלובאוויטש ז"ל בתשו' קל"ב בטוען דלא מתדר לי' עמה ומאוסה עליו דמתירים לו וה"נ הב"ד מעידים שהם רואים שא"א שיבאו לידי שלום, וכ"כ גליא מסכתא ק"א סי' ה' דבטוען מאיסה עלי מתירים לו, וכן מתיר בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צ"ג וכן מצאתי באוריין תליתאי סי' קי"ג כנדון זה ממש שאיש מאם באשתו מפני שחוש השמע שלה מקולקל וכבדה אזנה משמוע אם לא כשמדברים עמה בשאגה ומביא ד' נו"ב הנ"ל דהוי מום וכ' דאף בידע ונתפייס מ"מ כיון שעתה אומר שא"י לקבל כו', סוף דבר הנני נמנה להתיר מכבלי העגון לר' פלטיאל אשר הכהו הנ"ל. יהודא ליב אבד"ק סטאשוב.
תשובה
הנה הוכחת הב"ש מדכתב במתני' בסתם דרשאי לומר הרי גיטך וכתובתך ורפאי את עצמך אפי' בזיוג הראשון דאסור לגרשה ואפ"ה אם היא חולנית יכול לגרשה וה"ה בזה"ז דאיכא חר"ג. לכאו' צ"ע לענ"ד דשאני אשתו ראשונה דאם עבר וגירש לא כפינן ליה להחזיר, וה"ה אליבא דב"ש מה דעבד עבד, ומשום שאין להאשה עליו שעבוד ורק דגזה"כ שאסור לגרשה, משא"כ בזה"ז דאיכא תקנת רגמ"ה שגם כשעבר וגירשה בע"כ בעמוד והחזר קאי וכמבואר סקי"ט סעי' ו' וכן כשנשא אחרת מחויב לגרש השניה, ויש להראשונה שעבוד עליו משום דאדעתא דהכי אינסבא ליה. ובספרי אמ"ש סי' ע"ה כתבתי בענין מ"ש ההפלאה בקא להוכיח מאונס שלא יוכל לשלחה ומשמע שמחויב בשכו"ע אף שרוצה לגרשה, די"ל דשאני אונם שהטילה התורה עליו חיוב שתהא אשתו, ומשום דנהי שמצד תקנת רגמ"ה הוי ענין שעבוד טפי מאשתו ראשונה בזמן הש"ס, אכתי לא דמי לאונס, וי"ל שלא תיקן לחייבו בשו"כ כה"ג.
ועמש"ש דמ"ש ההפלאה להוכיח ממ"ש בגיטין ד' י"ב שאם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי אף שכבר נתן הגט ליד שלוחו, י"ל לענ"ד דגם אם בידו לפטור א"ע מחיוב מזונות אכתי חובה הוא לה, ודמ"ש בתוד"ה וכ"ת דלא חשיב לי' חובה מה שמקבל זה כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בע"א", היינו דוקא לפי שאין הפסול מתרומה הפקעת זכות כ"כ, וכעת נלע"ד להוסיף לבאר סברת החילוק בזה, שהאשה יש לה זכות וחיוב על הבעל שהוא מחויב לזון אותה, והפקעת חיוב מזונות חוב הוא לה בעצם. וכמו הפסד זכות וקנין בשדה שהוא הפסד בעצם בכל שעה, וגם כשלא יהא לבעל השדה תועלת משדהו רק אחר ימים רבים, אין זה כגורם לממון אלא שמפסיד את שדהו, והקנין וזכות שיש לו איננו תלוי בהתועלת ואפי' לא ישיג ממנה תועלת אכתי הוי ענין חובה הפסד זכותו וקנינו, ועד"ז הפסד זכות של האשה (הגם שאין הבעל שדה שלה כמ"ש ריש כתובות תד"ה מציא), חובה הוא לה בעצם, משא"כ העבד שאין לו זכות וחיוב על רבו דהא אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי, ומה שעבד אוכל בתרומה אינו מצד הזכות שיש לו על רבו אלא אדרבה מפני שהוא קנינו קנין כספו של אדונו, ממילא מה שפוסלו מתרומה ע"י מה שמזכה לו שטר שחרור, לא הוי ענין הפקעת זכות בעצם, רק שעי"ז יפסיד התועלת שהשיג בהיותו עבד לאדונו שעי"ז שהוא קנין כספו הי' לו רשות לאכול תרומה, ושפיר כתבו התוס' דלא חשיב לי' חובה כיון שיכול רבו לפוסלו מתרומה בע"א ובלא"ה לא ישיג תועלת ובזה יבואר לשון המשנה "א"ל והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו א"ל מפני שהוא קניינו. ומפרש הש"ס דהיינו משום דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה", ולכאו' יפלא מה שלא ביארה המשנה ענין ההבדל המפורש בש"ס, ועפמ"ש שפיר מבואר בכלל מ"ש מפני שהוא קנינו' דהיינו שאין להעבד שום זכות ומה שאוכל בתרומה הוא אדרבה מפני שהעבד הוא קנין רבו. ועכ"פ מיושב גם אי נימא שיש ביד הבעל לפטור א"ע מחיוב מזונות וכה"ג ע"י השלשת גט וכתובה וכמ"ש הב"ש בשם הרא"מ.
ומ"ש הה"ג זצ"ל בבר"י סי' נ"ב לתמוה על הרא"מ דהא זה שמונע ממנה שכ"ו ומזונות הוי כפייה להכריחה שתקבל גט והוי כעובר על חרגמ"ה, לענ"ד צ"ע, דהא אי נימא דתקנת רגמ"ה לא היתה לחייב את הבעל שכו"ע כה"ג ממילא ליכא שום ענין כפייה במה שאינו נותן לה מה שאינו מגיע לה ומ"ש עוד שם בבר"י ממ"ש התוס' בנדרים ד' צ' ובשו"ע סי' קע"ח ס"ט בהג"ה דכשאומרת טא"ל והבעל אומר שמאמין לה י"א שהיו מנדין אותו על שגרם לבטל חר"ג, ודעכצ"ל דבכלל חרגמ"ה הוי גם כשגורם שתהא מוכרחת להתגרש. לענ"ד אינו ענין להא דהכא שאינו מערים להפקיע תקנת ר"ג כיון דז"א בכלל התקנה, וע' במהרי"ק שירש ק"י דטעם הסוברין שהיו מנדין אותו הוי מצד שמערים להפקיע התקנה (וע' פרש"י ביצה ד' י"ז שיש להחמיר במערים יותר מן המזיד), והיינו היכא שנראה לב"ד שאינו מאמין לדבריה, (וכעין מ"ש התוס' בכתובות ד' כ"ב ד"ה ואפ"ה שהביאו מהירוש' שאמרה "אתמול לא הוות בי חילא ופעמים שאינה יכולה לומר שהיא טמאה מנדות והיא מוכרחת לומר טא"ל ופעמים שאומרת כן מפני קטטה להקניטו לפי שעה) ורק מצד שרוצה לגרשה הוא אומר שמאמין לה וכמבואר בלשון המהרי"ק שם שיכול הבעל להשמט ולומר שלש"ש נתכוין שאמת הוא שמאמינה" ולפי שנראה לב"ד שאינו מאמין לה הוי רק השמטה בעלמא, ומ"ש המהרי"ק בטעם החולקין דאפשר שמאמינה היינו רק דיש קצת אפשרות ומ"מ כפי ראות עיני ב"ד הוא מערים בדבר ומש"ה י"א שהיו מנדין אותו אם כונתו להערים, וגם אם לא פירשו זאת בדבריהם, ממילא לא חל הנדוי כדקמי שמיא גליא שאין כונתו להערים, וע' פ"ת סק"כ שהביא דא"א לפרש שהנדוי הי' על תנאי דא"כ למה פליגי הי"א, ולענ"ד י"ל דטעם החולקין הוא דנהי שלא יחול עליו הנדוי כדקמי שמיא גליא שמאמין לה, אכתי אין ראוי לעשות כן ע"פ אומדנא וראות עיני ב"ד כיון דיש קצת אפשרות שמאמין לה ואין ראוי לבזותו דהא העולם יחזיקו אותו למנודה, וגם ע' מכות ד' י', ועכ"פ מיירי היכא שנראה לב"ד שהוא הערמה בעלמא דמש"ה י"א דכופין אותו ומשמש עמה (ומ"ש התוס' בכתובות בההיא עובדא שנסתרה עם הנואף י"ל דלא מיירי מענין כפייה), ועפ"ז י"ל דגם להסוברין שמטעם הפקעת קדושין קאתינן עלה, אכתי כיון שנראה לב"ד שלא נטמאה ודקמי שמיא גליא שא"צ להפקעת קדושין, שייך לומר שהבעל מערים לעקור תקנת רגמ"ה והנה בלא"ה מ"ש שהיו מנדין אותו, עשו כן כדי שלא לפרוץ גדר, ואינו בכלל חרגמ"ה, דאלת"ה לא הי' צורך לנדות ורק להכריז ולהודיע שעבר על חרגמ"ה וע' ביו"ד סי' של"ד סכ"ב.
והנה במשכנות יעקב כתב להוכיח דלא כהרא"מ ושגם לפי דין הש"ס לא סגי בהשלשת גיטה וכתובתה לפוטרו ממזונות ממ"ש "אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי" ולא השמיענו הדין לענין מזונות ודעכצ"ל דכיון דלא סגי בהשלשה אלא כשהגיע הגט לידה הוי מילתא דפשיטא שאינו מחויב לזון גרושתו ואצטריך רק לאשמועי' שיכול לגרשה כשהיא חולנית ודרפואה שאין לה קצבה הוא כמזונות, ודהיינו שדייק וכ' פרש"י ד"ה רשאי "שאין אדם חייב לזון גרושתו", ובתשובתו בכי"ק לחה"ג זצ"ל הוסיף להוכיח ממ"ש בתוספתא היו שני בצורת וא"ל טלי גיטיך וכתובתיך צאי ופרנסי א"ע הרשות בידו", דמשמע דדוקא בשני בצורת מפני הדוחק רשאי לומר כן, וכהא דגבי רפואה דוקא כשהחולי ארוך כו'.
ולענ"ד י"ל בישוב מ"ש הרא"מ והב"ש סי' ע"ז סק"ו, דמלבד מה די"ל דאדרבה שאני בימי הש"ס שהי' בידו לגרשה בע"כ ומש"ה לא נפטר עד שיגרשנה משא"כ בזה"ז דאנוס בתקנתא דרבנן וכמ"ש הרא"מ מההיא דריש כתובות, מלבד זה י"ל הא דלא השמיענו מתני' לענין מזונות, עפמ"ש הש"מ בשם תלמידי ה"ר יונה ז"ל בטעם ההפרש בין פרקונה לרפואתה "שהשבוי' חייל עילוי' חיובא בבת אחת כו' אבל רפואה כו' לא הי' יכול לרפאותה מיד ונמצא שאינו מתחייב בכל רפואתה בב"א אלא בכל יום ויום כו' וכ"ש שהוא יכול פטור עצמו ממזונות הראויות למחר בגט שהוא נותן לה היום" כו' יע"ש, וממילא ניחא דעדיפא קמ"ל מתני' שהוא פטור ע"י השלשת גט וכתובה אפי' מחיוב רפואה הגם שהכרח הרפואה הסתובב ע"י מה שלקתה וחלתה בהיותה תחתיו ונסתחפה שדהו ומכ"ש שהוא פטור ממזונות שלמחר בעת שכבר פקע חיוב הבעל, והכרח המזונות לא הסתובב ע"י מה שהיתה מקודם אשתו, ומלשון פרש"י לא מוכח לענ"ד, דהא גם להמשכנ"י לא הוצרך פרש"י להשמיענו זה, ובפרט לפמ"ש המשכנ"י דזה הוי מילתא דפשיטא, ואולי כונת פרש"י לרמז בזה להא דאיתא במד"ר נח פל"ג "שראו אדם א' נותן מעות לגרושתו כו' ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים באותו שעה הגביה ר' תנחומא פניו כלפי מעלה כו', ודמ"ש "רשאי" היינו רק דליכא חיובא, ומצד מצות צדקה יש לה תורת קדימה, ובפרט הכא שלקתה ונחלתה בהיותה תחתיו, ומ"ש להוכיח מלשון התוספתא, י"ל דאדרבה אצטריך לאשמועי' דאפי' בשני בצורת דמסתמא אין מספיקין דמי מעשה ידי' למזונותיה, וכמ"ש בגיטין ד' י"ב גבי עבד (ומכ"ש אשה) ואפשר שתגוע ברעב, שגם הקופות של צדקה אינם מספיקין לפרנס כאו"א בשני בצורת, ובכ"ז רשאי לומר "טלי גיטיך וכתובתיך צאי ופרנסי א"ע", ומכ"ש דרשאי לומר כן בשעה שהשנים כתיקונם ושתמצא ממה להתפרנס.
ועמ"ש הב"ש סי' קי"ט סק"ו דמ"ש הרמ"א בשם הרא"ש והריב"ש שמדין הש"ס אפי' אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין שאין סותר לזה מ"ש הרשב"א ת' אלף רנ"ד שאין רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובה והביא ראי' ממ"ש אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי" וש"מ דבלא נתינת כתובתה אינו רשאי, דהרשב"א מיירי היכא דאין ראוי לגרשה דוגמת המשנה דמיירי בלקתה, ולכאו' הא גם אי נימא דמיירי מתני' כשמגרשה ממש לא מוכח מהמשנה אלא דבלא נתינת כתובתה לא נפקע ממנו חיוב רפואתה, וצ"ל דכיון שפסק הרשב"א שם דהגם שלא נפרעה מכתובתה אין מעלה לה מזונות ודלא כהירושלמי ממילא שפיר מוכיח הרשב"א דאס"ד שרשאי לגרש גם כשאין לו לפרוע כתובה, ממילא לא יתחייב גם ברפואה ומזונות, וא"כ י"ל דהרא"ש שפסק שאינה יכולה לעכב הגירושין בשביל מה שאין לו לשלם הכתובה. אזיל לטעמיה בפ"ק דב"מ סי' ל"ד שכתב דאין הוכחה לומר דפליג גמרא דידן על ירושלמי ודשפיר י"ל שחייב במזונותיה עד שיפרע כל כתובתה וממילא שפיר י"ל דהגם דרשאי לגרשה מ"מ לא נפקע ממנו חיוב מזונות ורפואה עד שיתן דמי כתובה, אלא דלפ"ז צ"ע ד' הריב"ש דהא בסי' ש"ג הוא נוטה לדעת הרי"ף והרשב"א שאין מעלה לה מזונות, ועמ"ש בזה בספרי אה"ר סי' כ"ה ועכ"פ גם אי נימא כמ"ש הרא"ש שאינו חייב במזונותי' כשרוצה לגרשה וליתן לה כתובתה, אכתי שפיר מוכיח הרשב"א, ומשום דאס"ד שרשאי לגרש כה"ג. לא יתחייב ברפואתה בשביל שאין לו דמי כתובה ובשביל שמפני איזה אונם לא הגיע הגט לידה, ובלא"ה י"ל דס"ל להרשב"א דאס"ד דדוקא כשאין הגט בא לידה צריך נתינת כתובה הו"ל להמשנה לפרש דהיינו דוקא כשאין הגט בא לידה ודכשמגרשה ממש בע"כ גם בלא נתינת כתובה נפטר מרפואתה.
וע' פרש"י כתובות ד' פ"ב ד"ה ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא להם אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום" ומוכח ג"כ שאינה יכולה לעכב הגירושין בשביל מה שאין לו לשלם הכתובה, וע"ש בתוד"ה בתחילה שהיו יריאות שמא יצניעו היורשין אותם מעות שיחדו לה לכר בתה", ולא הזכירו שחששו שגם בגירושין לא ימצאו לגבות, וי"ל דהיינו משום דבגירושין ליכא כ"כ חשש הצנעה כיון דמיני' אפי' מגלימא דעל כתפי', אך גם מפרש"י לא מוכח כ"כ די"ל דגם כשאסור לגרשה כה"ג אכתי היו יריאות שמא יגרשו באיסור ומאי דעבד עבד, או שיאמרו בערמה שיש בידם דמי כתובה וכבר הוכיח העין יצחק מדקאמר בנדרים ד' ס"ה באחד שנדר מאשתו הנאה כו' אפי' אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה" ופריך מטלטלי מי משתעבדי לכתובה, דאס"ד דסילוק הכתובה מעכב, הא לא יכול לגרשה בלא סילוק כתובה בשלימות, ויש לענ"ד לחזק ההוכחה עפמ"ש הריטב"א על הרי"ף נדרים שם דאילו לא התירו כגון שנדר עד"ר היו כופין אותו לגרש וליתן לה כתובתה כו' ובדאפשר לה למיקם בנדרה ע"י הדחק כו' אין כופין אותו על הגט אבל קונסין אותו לפרוע כתובה כדי שימצא פתח לנדרו או יגרש מעצמו" כו', וא"כ ה"נ י"ל דכשאין רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובה, ה"ה דכשאין לו דמי כתובה אסור לדור ממנה הנאה שעי"ז תהא מוכרחת להתגרש. ומחויב למכור כל מה שיש לו ולפרוע דמי כתובה או שישאל על נדרו, ובפרט דכיון דאפשר שישאל על נדרו, הוי גם עתה כמו שעושה כן לכתחילה, וגם ממילא יש לו פתח חרטה שאלו הי' יודע שהוא כך ושיש איסור בדבר לכתחילה לא הי' נודר (ודוקא בההיא דכל הנודר כו' אין פותחין דכיון דבכל נדר הוי כן לא הוי זה פתח חרטה, דא"כ לא משכחת לנדר שיתקיים, משא"כ כשיש ענין איסור אחר) ומדפריך הש"ס מטלטלי מי משתעבדי לכתובה עכצ"ל כמ"ש הב"ש דגם הרשב"א מודה היכא דרשאי לגרשה, ואין להקשות מצד מ"ש הריטב"א שקונסין אותו לפרוע כתובה כו', די"ל דהכא שאין ידו משגת לפרוע ושהוא רוצה לגרשה ה הוי ככל גט דעלמא וה"ה דמותר לדור מאתה הנאה הגם שאין בידו לפרוע בשלימות (וע' ירושלמי דא"ר בא אע"ג דתימר אין גובין מן המטלטלין א"ל שיתן" ומשום דהוי מיניה או דס"ל להירוש' דדמי כתובה מעכבין וכהא דס"ל לבני מערבא לענין חיוב מזונות) וע' יבמות ד' צ"ט תד"ה כתב, ולכאו' י"ל דגם מעיקרא אסיק הש"ס אדעתיה הא דמסדרין לבע"ח ומש"ה דוקא כדהוי בתורת שעבוד דהוי כמו שכבר תפסה ל"ש ענין סידור, ומעיקרא בעי לתרץ דהיינו קרקע שוה כו' ודהוי בתורת שעבוד ואח"כ דמסיק דלא הוי בתורת שעבוד הדר פריך ש"מ אין מסדרין לבע"ח, ולעולם גם הא דפריך מקודם, היינו רק מצד שמסדרין לבע"ח, וצ"ע
והנה כבר כ' הב"ש דבזה"ז אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר וכו', וכל החשש משום דאדעתא דהכי אנסבה לי' שלא ישא אחרת עליה, וכיון שיש לו אמתלא שמאיסה עליו ומבואר בב"ש דכשמוכן ליתן לה גטה וכתובתה א"צ ליתן לה מזונות, כבר נפקע שעבודה, וממילא גם אי הי' מקום לומר שעי"ז שלא יוכל לישא אחרת יהא סוף דבר מוכרח להתרצות לה, א"א לעכב עליו כיון שכבר נפקע שעבודה. ובכ"ז הי' מקום לחקור בזה, אך בנ"ד שכפי ראות עיני ב"ד אין שום אפשרות שידורו יחד, ושעי"ז יצא לתרבות רעה ר"ל, ואין בזה שום תועלת ותקנה להאשה ורק לעשות נחת רוח ליצרה שתחפוץ להנקם בו (וט' שבת ד' ק"ה), ההיתר פשוט לענ"ד, (וגם ע' סי"ג צירוף קולא במקום שעי"ז יוצא לת"ר, ובפרט בזה"ז שאין יד ב"ד תקיפה למחות), ובאופן שישיג הבעל רשיון ע"פ חקי הממשלה. והנלע"ד בעז"ה כתבתי אליהו קלאצקין ש החופ"ק לובלין.
מצאתי נכון להדפיס מה שהשיבו ראשי גדולי ישראל זצ"ל לכבוד חותני הגאון זצ"ל בענין הנ"ל שידובר בו בספרו בר"י סי' נ"ב נ"ג. ועובדא הוה בבת גאון וצדיק ר' יעקב מאיר מיאלאווקא זצ"ל (שנתקבל לאב"ד דק"ק סלוצק ונח נפשי' דרב בהיותו רך בשנים), שהיתה חולנית ובעל נעוריה ר' נחמן לפידות בא בטענת הרי גיטך וכתובתך ורפאי א"ע, ויצא הפס"ד מחה"ג זצ"ל (שהי' אז רך בשנים קודם שקבל עליו עול הרבנות והי' משכן כבודו בבית חותנו בוואלקאוויסק) בצירוף נבררי הצדדים, לטובת האשה, והרב הגאון ר' שמואל אביגדור זצ"ל שהי' אז אבד"ק סיסלאוויץ (ואח"כ אבד"ק קארלין בעהמ"ח תנא תוספאה ושאילת שמואל וכו') חלק על הפס"ד, ונשלחו הדברים בצירוף קונטרסים משני הצדדים לראשי גדולי וגאוני ישראל להאב"ד דקארלין זצ"ל בעמ"ח משכנות יעקב ולהאב"ד דסלאנימא (ואח"כ אבד"ק לובלין בעמ"ח נודע בשערים) זצ"ל, וזה העתק תשובת הגאונים זצ"ל שהשיבו בעצם כתב יד קדשם. בע"ה חמשה ימים לאדר תקצ"ח, שלום וברכה לכבוד אוה' הרב המאה"ג חריף ובקי המפורסם לשבח כבוד מו"ה ברוך מרדכי נ"י.
מכתבו הגיעני זה כמה שבועות בצירוף שו"ת ע"ד האשה אשר קרה לה חולי ר"ל אשר קשה להרפא, והבעל רוצה לגרשה בטענת דמאיסה לי' וגם טענת מומין וכו' ופסק מע"ל דמחוייב לתת לה שאר וכסות או יתן לה כתובה ותיזון ותתרפא מכתובתה אף שא"י לגרשה בע"כ, ושכנגדו הוא הרב אב"ד דק' סישלעוויטץ חולק עליו לסתור פסק דינו ורוצה לפסוק דאין מחויב בשאר וכסות וגם אין מחויב לתת כתובתה ונדונייתא דלא ניתנה לגבות מחיים כ"א אחר קבלת הגט וכבר הגיעני מכתב גם מהרב הנ"ל עם קונטרסו אשר ערך בזה ועדן לא השבתי עד כה כי קשה עלי עד מאוד להשיב בדבר שנפלה בו מחלוקת וטורח גדול הוא עלי להשיב לכ"א על דבריו לבנות ולסתור ולבוא בארוכה ובפרט בדבר שבממון אשר מהראוי לתווך ולפשר במשפט שיש בו שלום אכן המוכ"ז הפציר בי מאוד בשם מעכ"ת אמרתי להשיב שואלי דבר מפני הכבוד אך בקצרה מאפס הפנאי ומרוב הטרדה, והנה כבר כתבתי מזה בחיבורי ובררתי בראיות נכוחות למבין דאפילו מעיקר דינא דהש"ס אין ביד האיש לפטור ממזונות אשתו באמירת הרי גיטך וכתובתך לבד רק אחר שיתן לה הגט אבל כל זמן שלא נתן לה הגט אף שמוכן ליתן לה רק שלא הגיע לידה עדיין חייב במזונותיה עד שיגיע גט לידה ודקדקתי כן מלשון רש"י ז"ל במשנה ואם אמר כו' וכתב ז"ל שאין אדם מחוייב לזון גרושתו ומשמע דליכא שום רבותא אחריתי, ולהכי נקט לה במשנה גבי רפואה דסד"א הרי כבר נתחייב בכל דמי רפואתה או דנימא דהוי כמו פרקונה כמו רפואה דיש לה קצבה ולא נקט לה במזונות גופה משום דליכא רבותא כלל דפשיטא דאינו חייב במזונות גרושתו ועוד דלגרש לכתחילה משום מזונות אסור דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ כו' או ערוה או דבר כו' ולא שייך לומר רשאי אבל בלקתה דחייב ברפואה דאין לו קצבה אם אינו איש אמיד ואין ידו משגת להוציא עליה הרבה רשאי לגרשה ולתת כתובתה וממילא יפטור מרפואתה והיינו נמי דתנינן בתוספתא ובשני בצורת אם אומר לה הרי גיטך וכתובתך פרניסי א"ע הרשות בידו משמע דווקא בשני בצורת והוא עני ואין בידו לזונה כ"א בעמל ובדוחק גדול הרי הוא רשאי לגרשה ולתת כתובתה שיפטור ממזונותיה הא שלא מפני הדוחק אסור עשות כן ולגרש את אשתו על חנם ויש לומר שלכן כתב הטור ז"ל אם ראה שהחולי ארוך כו' ועמדו האחרונים על זה למה נקט דווקא חולי ארוך ולפי מה שכתבתי ניחא דמשום פעם אחת שחלתה אשתו אסור לאיש לגרש את אשתו ולפטור מרפואתה אבל בחולי ארוך שאין שיעור לדבר כלל ואולי יעלה לסך גדול שאין בכחו רשאי לגרשה כו' והוי כשני בצורת ועפ"ז יש לישב הקושיא שהקשו המפרשים מהספרי דדריש ושלחתה לנפשה ואם היתה חולה ממתין כו' ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דהתם חלתה פ"א ובקרוב חתרפא, ואולי להכי נקט במשנה לשון לקתה חייב לרפאותה ולא נקט חלתה ובס' ש"מ עמד ע"ז ולפמ"ש א"ש דלקתה משמע טפי חולי ארוך שנתקלקל גופה וצריכה רפואה זמן רב כמו לקתה בכוליא וכדומה המורה על חולי גדול ומכאוב להכי לא נקט חלתה דמשמע חולי בעלמא אף פ"א דבזה אין יכול לומר הרי גיטה כו' דאסור לגרש הארכתי קצת אגב גררא עוד כתבתי שם ראיות ברורות נכונות ופשוט מאד לדעתי שאין כל תנאי כתובה מתבטלין רק בנתינת הגט וכן גבי פירות קיימ"ל בש"ס דמוציאין לפירות עד שעת נתינה אף שהגט כתוב ומסתמא הוא נותן לה כתובתה ומסתמא ה"ה דחייב בפרקונה שהוא תחת פירות ודעת הר"א מזרחי הוא נפלא מאד וכבר הוכיחו האחרונים דלא כוותי' הח"מ והב"ש והוכיחו מתשובת הרא"ש ורש"ל וכן בספר הפלאה בקונטרס אחרון בסימן ע"ז כתב כן וכתב ראיה מש"ס דגיטין אם ירצה שלא לזון את אשתו אינו רשאי כו' עיי"ש ואי משום טענת המום ומאיסה לי' הנה בזה אנו באים לדין תשו' הרא"ש דדוקא במום שכנגדו באיש כופין להוציא אז אין מיפין כח האשה וג"כ כופין אותה או במניעת שכ"ו כו' דהוא ג"כ כפיה גמורה דנקטי' בכובסי' אבל בשאר מומין כבר הכריעו בעלי הש"ע והאחרונים דאין כופין וממילא דחייב בשאר וכסית ואין לזוז מהכרעתם ולא ידעתי מה ראה על ככה הרב דק' סישלעוויטש לחלוק בזה אף גם למהדר דינא מה שכבר נפסק בב"ד אך יש לדקדק בעיקר המום אולי הוא באופן שגם באיש כופין להוציא כפי המבואר במכתב הרב שטוען שא"א להיות עמה מפני ריח רע ולא גרע מריח החוטם או ריח הפה אם אמת הדבר וכיון דבכה"ג באיש כופין כ"ש באשה לפי דברי תשובת הרא"ש גבי נכפה שכתב שיכול למנוע שכ"ו ועוד יש לדון בזה לפי דברי הפוסקים כרשב"ג שכופין אפילו באיש גבי מומין גדולים ואמר שם אילו הן מומין גדולים ניסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ומשמע דלרשב"ג נשברה רגלו אף שלא נקטעה הוי מום גדול וכופין אפילו באיש ויש פוסקין כמותו (דאפליגו ר' יוחנן פ' הלכה כרשב"ג במומין גדולים ורבא א' ר"נ הלכה כחכמים ופ' הרי"ף כר"נ ופלוגתא כזו איתא ג"כ בפ' המפקיד גבי מפקיד פירות והן אבודין דרשב"ג א' מוכרן בב"ד ופ' הרי"ף גם שם כר"נ והרא"ש השיג עליו ופ' כר' יוחנן וצ"ע שסתם כאן) ואפשר בנידון הנשאל הוי כעין שבירת רגל או שמוטת רגל כיון שא"א להרפא ויש לצדד בזה ואין ידוע לי עיקר הענין איך הוא ע"כ לא אוכל לפסוק בזה דבר ברור אבל לדעתי מהראוי להכניס בזה לראות להביא הדבר לידי גמר בפשר דבר אם נראה שא"א לקרבן ולא יעגנו האיש יותר מדאי ויבצעו תמימים, הכ"ד או"נ ידידו דו"ש יעקב בלא"א מהו' אהרן זללה"ה חופ"ק קארלין יצ"ו.
הן אמת כי כבר כתבתי להרב המפורסם מו"ה שמואל אבגדור אבד"ק סיסלויץ כי הבעל יכול לטעון קים ליה כהרא"מ אך באמת אילו הייתי יודע כי כבר נפסק הדין בזה מהרב המאוה"ג מו"ה ברוך מרדכי ודעמי' ובפרט בבת ת"ח וצדיק ח"ו למהדר עובדא כי ח"ו אין טעות זה לא בד"מ ואף לא בשיקול הדעת ודבר זה תלוי בראות עיני ב"ד היושבים על מדין וכאשר ביארתי בתשובתי להרב הנ"ל והי' מהראוי להאריך בזה אך כי כעת אני שרוי בצער מחמת חתני ני' ישלח ד' דברו וירפאהו לא יכלתי להאריך ומהראוי להכניס א"ע בשלו ויבצעו תמימים כאשר כתב הרב הגאון מו"ה יעקב אבד"ק קארלין אור ליום ג' י"ב אדר תקצ"ט לפ"ק פה סלאנימא הק' דובעריש אשכנזי חופ"ק