אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן עא

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן עא

סימן ע

בעזהי"ת מוצש"ק צו תדע"ד לפ"ק שלו' וכט"ס אל כבוד חרב הגאון האמתי נזר ישראל פא"ה סועק"ה כו' וכו' כש"ת מו"ה אליהו קלאצקין נ"י הגאב"ד דעיר לובלין יצ"ו.

יטיב כבוד גאונו להשיב במוקדם האפשר על שאלתי וזה הדבר:

הנה הרב שכנגדי המכונה רב דגבירים תובע אותי לד"ת ואחרו כי אין ב"ד בפה לדון בינינו דעתו ורצונו כי נסע למקום אחר אבל אנכי מתנגד לזה ורצוני לדון בזבל"א ולהביא ב"ד לפה כי יש בירורים רבים אשר א"א לבררן רק בפה ואם נקח את כל העדים עמנו יהא הוצאה מרובה ואותו הב"ד אשר יתרצו לדון בינינו בודאי יתרצו גם לבוא לפה והנה כעת הטרדה מרובה והנני כותב רק ראשי הדברים והנני מבקש מכבוד גאונו להחיש ולכתוב לי דעתו בזה

הנה כל עיקר היסוד לנסוע לב"ד הסמוך הוא דברי הרמ"א סי' י"ד שכתב וז"ל וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כ"א יוכל להכריח חבירו שילך לב"ד לדון עמו עכ"ל, ונ"ל דזה דוקא באינו רוצה כלל לדון מפני שאין ב"ד בעירם אבל אם רוצה לדון בזבל"א הרשות בידו כמבואר בסי' ג' דדוקא בדיינים קבועים בעיר המנהג שלא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר אבל היכא שאין דיינים קבועים בעיר ואחרי דהאידנא אין לנו ב"ד הגדול ולא בית הועד א"כ נשאר דין זבל"א, ואיני מחויב לברור דוקא מאותה עיר, וא"כ הלא אפשר לי לעכב ולדון דוקא בזבל"א להביאן לפה ונראה לי אף לדעת הרמ"א שכתב דכשאין ב"ד כל אחד יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד אין כוונתו שמחויבים דוקא לילך לב"ד דבודאי אם יתרצו הב"ד לבא למקום הבע"ד טפי עדיף בשמואל הרמתי שהי' מחזיר בעירות ישראל לדון בעירם ובודאי לא יכלו הבע"ד לעכב עליו שיבאו למקומו אלא הי' דן אותם גם בעל כרחם ובגליון שו"ע דרע"ק איגר (מובא בפ"ת סי' י"ג) במחלוקת בין תובע לנתבע שאחד רוצה להתדיין בדיני סוחרים שהדין עמו כיון דבמקום שעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי מנהג הסוחרים מנהג מבטל הלכה יע"ש, ונראה דטעמיה מסתמא כי אדעתא דהכי נכנס בעסק אחרי דכן המנהג, וא"כ כ"ש בנ"ד שהכל יודעין המנהג בסכסוך בעניני רבנות שמביאין ב"ד לדון על אתר מסתמא אדעתא דהכי נתקבלו שאם יהא איזה סכסוך יביאו ב"ד וידונו לפניהם, כי א"א בענינים כאילו לנסוע למק"א ובודאי אוכל לומר שאין רצוני לטרוח וליסע למק"א כי טרחא נחשב פס פסידא כמ"ש בב"ק ד' קט"ו ד"ה אלא דחשיב הפסד כהן מה שאינו יכול להדליק בנתגלתה אלא בטורח, וכן בבדיקת חמץ לולי הטעם דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה הוה אמרי' דהוי מקח טעות אף אם רוצה המשכיר לשלם ההוצאה וכן ש"ש מחויב להציל עד כדי דמיהן ונ"מ לטרחא, ולנסוע יותר מפרסה נחשב טרחא כמבואר בברכות ד' ט"ו לענין נט"י לתפילה עד פרסה וכן בפריקה מדדה עמו עד פרסה וגם ע"ז נוטל שכר אבל יותר מפרסה אינו מחויב כלל אף דבפריקה רחמנא חייבי' בטורח יותר מפרסה הוי טרחא יתירה וע' בש"כ חו"מ סי' צ"ה ס"ק י"ח שהשיג על הנך דסברי דאינו יכול לכופו למלאות החפירות ודעת הש"כ דכדאפשר לתקן כייפי' לי' לתקן איברא דיש לי להעיר ע"ז מהא דקאמר האי טורח נבילה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא כו' כי טרח בדנפשי' טרח, ולפי דברי הש"כ מאי קפריך דהא אף דאין נ"מ לדמים מ"מ החיוב על המזיק לטרוח דהניזק אומר רצוני שהמזיק יטרח ואף אם יתרצה להשלים המותר לא ניחא לי, והמרדכי ספז"ב כ' בשם אבי העזרי דהיכא שאינו יכול לתבוע לילך לב"ד הגדול אם רוצה לפרוע לו היציאה ואחריות הדרך יכול לכופו ורפיא בידו לעשות מעשה עכ"ל, וכ"ש בנ"ד האידנא שאין ב"ד הגדול שיש בידי לעכב מפני שאין רצוני בטורח הדרך ואף שהב"ד יטריחו עצמם אבל הם מרוצים ע"ז ועוד כיון דמצוה קעבדי לא נחשב להו טירחא מטעם דניחא להו למיעבד מצוה, וע' ברמב"ן בחדושיו דכגון ב"ד דרב הונא ורב חסדא שכל אחד הי' קבוע לו ב"ד בבית מדרשו חוץ למדינה זה למזרח וזה למערב ובני מדינה קרובים לזה כמו לזה עכ"ל הרי דבענין אחר נחשב טורח ואפשר לעכב ומבואר בר"ה ד' ל"א בההוא איתתא דאזמנה לדינא קמי דאמימר בנהרדעא אזל אמימר למחוזא ולא אזלא בתריה כתב פתיחא וכו' וכ"כ הרמ"א סי' י"א דכשהלך הב"ד למק"א צריך לילך אחריהם כו', הרי דהגם שהי' אמימר שלא במקומו, וכדמוכח משמואל הרמתי ובכל אופן אם יטעון שכנגדי כי לנסוע לב"ד ההוצאה יהי' פחות מלהביא ב"ד לפה נכון אנכי לשלם הוצאות היתרים מכיסי אם יברר שכן הוא, מכל הלין טעמי נ"ל שרשות לי לעכב ולהביא ב"ד לפה ולדון בזבל"א ועוד יש לי הרבה לדבר מענין זילותא שלמעט בזילותא עדיף ולנסוע יהא הרבה זילותא ואבקש מכבוד גאונו לכתוב לי דעתו בזה ויסלח לי על אשר ארהיב בנפשי להטרידו כעת קודם הפסח יוסף חיים טראפ החופ"ק ברעזי (קארטוז-בערעזא פלך הוראדנא)

תשובה

ממ"ש בסנהדרין ד' כ"ג דדוקא "משום דקא"ל מי טרחנא לך" לא מוכח מידי, דשאני התם דמיירי לענין מלוה ולוה דכיון דעבד לוה כו' אין על המלוה לטרוח אחי' טרחא מועטת, ולקמן ד' ל"א קאמר מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה" כו' ולולי זאת לא משגחי' על הטורח, כשנושה בחבירו שלא בתורת הלואה או שכופר ומכחיש ההלואה, וגם שאני עדיפות מקום הועד וע' הגהות מרדכי בשם מהרי"ק שאין התובע יכול לכוף הנתבע לדון עמו בעירו של התובע או הסמוך לו כו' והכא ל"ש טעם דלא על חנם מוציא מעותיו מאחר שהתובע דר במקום הועד כו' שיצטרך הלוה לטרוח וללכת מהלך כמה ימים' כו', ודכשגם להתובע יש טרחא יכול לכוף הנתבע שילך למקום הועד, וגם עכשיו שאין לנו בית הועד דקיי"ל שהתובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול, מ"מ כשאין ב"ד בעירן שכל אחד יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד (ר"ס י"ד) לא מצינו בשו"ע שיוכל לאמר שיביא ב"ד בעירו, ואולי יש עדיפות כשהב"ד הן במקומן ומכון שבתם שדעתם צלולה ומיושבת יותר לעיין ולברר ולדון דין אמת לאמיתו, וכעין מ"ש בעירובין ד' ס"ה שהבא מן הדרך אל יתפלל ג' ימים כו' ופרש"י שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך, וע' מ"א או"ח סי' צ"ח סק"ג, וע' מגילה ד' י"ב ובכורות ד' ט', וע' חולין ד' ק"י אי הוית באתריה כו', וארז"ל צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה כו', (סנהדרין ד' ל"ב), ושאני שמואל הצדיק שהי' מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם כו' (שבת ד' נ"ו) שכל המקומות היו מקום ב"ד שלו ולא הי' ב"ד אחר, וע' ברכות ד' י' שכל מקום שהלך שם ביתו עמו' וע"ש בפרש"י, וע' עירובין ד' מ"ה יבמות ד' ע"ז, והא דקיי"ל סי' י"א דכשהלך הב"ד למק"א צריך לילך אחריהם, היינו כדא"א בע"א וכדיליף לה ממ"ש בר"ה ד' ל"א דאמימר שהי' ב"ד הקבוע והיותר גדול אזל למחוזא, וע' סי' ז' ס"ז שאם לא הי' הדיין מכיר את שום אחד מהבע"ד ולא את מעשיו אין לך דיין צדיק כמהו (ומ"ש בירוש' פ"ט דגיטין ה"ח, היינו רק לענין שיש להזהר מקנוניא וחשש זיוף) והגם שלהבע"ד יש עדיפות מה שהד"ת במקומו שדעתו מיושבת עליו להעריך ולסדר טענותיו בכ"ז לענין מה שהדיינים יוציאו דין אמת אדרבה יש עדיפות כשהדיינים יושבין במקומן, והטרחא לנסוע לב"ד הוי לזה כמו לזה, וגם יש קצבה שומת שיווי הטורח שהוא אדרבה פחות ממה שיעלה תשלומי הדיינים שיביאו לעירם שיקבלו הרבה בעד טרחתם, והגם שאין טענה להתובע מצד ריבוי ההוצאה, דבלשון המרדכי סי' תש"ז שהביא בב"י מבואר דדוקא כשרואין הדיינים שהוא מתכוין להפסיד חבירו כו', וגם לפמ"ש בלשון הרמ"א בשם המרדכי "דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבע"ד להרבות בשכר השליחות" כו', כבר מפורש בתוד"ה ויוציא שאם המתחייב בדין משלם לאידך יציאותיו תו ביד הנתבע להרבות בהוצאות ומכ"ש כשמשליש מיד דמי ההוצאות, אכתי הא כמו"כ ענין הטרחא לא אלימא מהפסד ממון, והבע"ד לא הי' חס על טרחתו כדי להרויח סך הגון והכא ע"י הטרחא יעלה לו ההוצאה בפחות ולא יפסיד ממונו דעדיף מריוח ממון ועי"ז לא יטריחו את הב"ד וע' ב"מ ד' ק"י וב"ב ד' קי"ד תד"ה ניחוש דהוי כמו אטרוחי ב"ד בכדי ועמ"ש הש"כ סי' ע"ה ס"קב, אך שאני התם שיהיו הב"ד מוכרחין לטרוח שהתובע יבא בטענות ותערומות על ב"ד שאינם דואגים להבטיח ממונו, וכן ממ"ש בב"ב שם ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין משמע שאין בידם להסתלק לגמרי רק שתלוי ברצונם אם לכתוב או לעשות דין משא"כ דייני עיר אחרת שאין מוטל עליהן הדבר רק שרוצין לטרוח כדי לקבל שכר טרחא בודאי לא חשיב זה טרחא כלל. ומ"ש כ"ת דלב"ד לא נחשב זה טורח משום דמצוה קעבדי, ז"א, דכמו"כ על הבע"ד איכא מצוה וחובה לילך לדין כשזה תובעו ומצד שאין אדם רואה חובה לעצמו והוא נוגע בדבר לא יוכל להחליט בעצמו שהצדק אתו ואדרבה על הבע"ד מוטל הדבר משא"כ על הב"ד מעיר אחרת שאין מוטל עליהם לבא בעירם, והם יכולין לקיים מ"ע דבצדק תשפוט את עמיתך במקומם ובעירם, וממילא אפי' כשעיקר כוונתם לשם מצוה וקבלת השכר טפל אצלם דכה"ג הוי בכלל עוסקין במצוה (וכמ"ש המ"א סי' ל"ח סק"ח וע' ב"מ ד' פ"ב פרש"י ד"ה במלוה ומ"ש בספרי אבן הראשה סי' ג' בההיא דב"מ ד' נ"ח), אכתי אין בזה נפקותא בין ב"ד ובין הבע"ד, והגם שהדיין הולך ברצונו הטוב, גם גבי הבע"ד אין זה טורח כיון שעי"ז לא יפסיד ממון יותר הרבה מדמי טרחו וגם מצוה קעביד דממילא הוא לרצונו וע' ב"ב ד' מ"ח.

והנה מ"ש מע"כ להקשות בדברי הש"כ סי' צ"ה ממ"ש "האי טורח נבילה ה"ד" כו', י"ל דשאני התם שאין הנבילה ראויה אלא לדמיה וכיון שהמזיק משלם דמי הפחת מה איכפת לי' לניזק דאטו הוא צריך להנבילה עצמה (ואדרבה משום חשש תקלה ימהר למוכרה לעכו"ם, וכן ימצא בקל מי שיטרח בשכר) משא"כ בענין מילוי חפירות הקרקע דפעמים שרוצה דוקא בקרקע שלו ושיתמלא החפירות ושתהא מתוקנת כמקודם ואין רוצה שתשאר מקולקלת הגם שישלם לו דמי נזקו, וע' ב"מ ד' נ"א פרש"י ד"ה זבין אוביד, וע"ש ד' ל"ח שרוצה בקב שלו כו' ובנדרי' ד ל"א וע' כתובות ד' ע"ט שלא תמכור מפני שהן שבח בית אביה, ועכ"פ עצם הקרקע ראוי' לו [וגם שאני קרקע שאינה נגזלת דממילא י"ל טפי שמחויב לתקן הקלקול, וגם שאני נזקי גופו. וצ"ע מ"ש הש"מ ב"מ ד' ה' בשם תוס' הרא"ש ממ"ש בב"ק ד' מ"ח דכשהכניס שורו לחצר בעה"ב שלא ברשות וחפר בה בורות כו' בעל חצר חייב בנזקי הבור, דשאני נזקי שורו שנתחייב רק בתשלומי הנזק, ובלא"ה צ"ע ההוכחה, דגם אילו הי' הדין שמוטל על בעל השור למלאות החפירה, היינו שבעל החצר יכול לתובעו ולכופו שיעשה כן, ומ"מ אין בעל הבור נפטר מחיובו למלויי כדי שלא יוזקו אחרים בבורו, ואם אין בעל השור כאן או שאין בידו לכופו אטו יפטר עי"ז מחיובו, וכן קודם שכפה אותו ע"פ ב"ד למלאות מוטל חיוב הנזק על בעל הבור], וגם בלא דברי הש"כ עכצ"ל כמ"ש, דאלת"ה יקשה מאי פריך, דהא י"ל דהכא הוה גזה"כ שמוטל עליו לטרוח כדיליף מקרא ומ"ש מע"כ ממ"ש בב"ק ד' קט"ו תד"ה אלא דאיכא הפסד כהן כיון שאין יכול להדליק בו כי נתגלתה אלא בטורח כי צריך שלא יגע בשמן, התם ממילא יש חשש שיופסד לגמרי אם ישכח ויגע בשמן וממילא נפחת השיווי שהקונה יוזיל מפני הטורח וחשש הפסד אך הוא דבר שא"צ ראי' ופשיטא שיש בטירחא ענין שיווי ממון.

וכן מ"ש כת"ר שלמעט בזילותא עדיף, כמדומה שיש יותר חשש זילותא כשהד"ת בעירו שע"י מה שהצד שכנגדו באין בטו"ת ופעמים שבאין בעלילות ומוציאין דבה הוא ענין גנאי וזלזול כבוד הרב, ובפרט שנחוץ שיהא הרב נכבד בעירו ומקומו למען ישמעו העם לדברי רבם ותוכחת מוסרו שיעוררם ללכת בדרך התורה והיראה, משא"כ כשהד"ת בעיר אחרת שאין שם כ"כ קפידא בזה וליכא חשש זילותא במקום שאין מכירין אותם כ"כ ושאין אנשי המקום שמין לב לזה כ"כ וכשהד"ת במקומן שהדבר נוגע להצבור לא ימלט מריב ומהומה שמבלבלין דעת הדיינים שלא יוכלו לעיין בדעת מיושבת וכובד ראש וכמ"ש לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב כו'

וגם הא קיי"ל סי' י"ד דכשבני העיר סרים למשמעתו חיישי' שמצד זה יהפכו ב"ד בזכותו, ומ"ש הח"צ תשו' י"ד להוכיח לחלק בין יחיד לרבים דרבים לא חשידי לאיים ולפחד על הדיין דוגמת שאמרו בההיא בי כנשתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא והוו עיילי ומצלי התם משום דרבים לא חשידי וליכא חשש חשדא, לענ"ד שאני התם שלא יבאו לחשוד את הרבים שכולם עושין איסור ובודאי אס"ד דהאנדרטא הוי ענין ע"ז היו האנשים הכשרים מתרחקין מזה (וע' סנהדרין ד' ק"ב) וכן י"ל במ"ש המ"א סי' רמ"ד סעי' ח', והתם בלא"ה אין אדם חשוד לעשות איסור בשביל צורך הרבים, משא"כ הכא דאטו אמרי' שכל הקהל יאיימו על הדיין רק שבכל צבור וצבור כת וכת קרוב הדבר ומצוי שימצא ביניהם אנשים דלא מעלי תקיפים ובעלי נצחון ובפרט בעניני דו"ד שבין רבנים כשאנשי העיר נפלגים לכתות וצדדים שהיצר מתעה ומסמא עיני התקיפים לחשוב שיוצאין למלחמת מצוה ויטילו פחד ואימה על הדיינים ומ"ש הח"צ ממ"ש בב"ב ד' מ"ג בבני העיר שנגנב ס"ת שלהן, מלבד מה דשאני בימי הש"ס. עוד זאת, נהי שלא יבאו בעלילה לחייב את מי שלא גנב יש חשש יותר כשבאים לחייב אותם באיזה דבר. והגם דבנ"ד אפשר ששני הצדדים שקולין, ואם נחשוש לתקיפות ואלמות, גם בין אנשי הצד השני ימצאו כאלה, אכתי כבר כ' בהפלאה כתובות ד' ק"ה דמש"ה יש חשש לקיחת שוחד אפי' כשנוטל משניהם משום דכיון שקיבל משניהם אין רואה להאחד חוב לגמרי וניחא ליה לצאת ידי שניהם, וא"כ ה"נ יש לחוש שמצד שמתיראין משני הצדדין מצד זה לא יחייבו את החייב ויתאמצו לצאת ידי כולם, והגם דמצד זה הא בלא"ה יש לחוש מצד מה שנהגו לקבל שכר מהבע"ד הרבה יותר מדמי שכר בטלה, ולא הוי ריבוי שיעורא בעלמא, והגם שאילו לא התפרנס מדיינות הי' עוסק במסחר וכדומה והי' מוצא דמי פרנסתו, אכתי השתא ניחוש דמקרבא דעתיה כשמקבל שכר הגון, ומ"ש בנה"מ דהוי כעין קבלת פרס מהקהל שמסיעין על קצתן, צ"ע לענ"ד כיון שאין לדבר קצבה וביד הבעלי דינין להוסיף ולגרוע ותלוי ברצון הבע"ד (ופעמים ע"י שאחד מהבע"ד נותן יותר מוכרח גם השני לזה וא"כ יש חשש קירוב דעת להותרן, וכשאין הבע"ד מאנשי העיר או שדן בעיר אחרת בל"ז ל"ש זה), ובנה"מ שם כתב דוקא להתיר כשמקבלין על חשבון השכר המגיע להם מהקהל, ועכ"פ לפי המנהג חזינן דלא חיישי' למה דמקרבא דעתייהו לשני הצדדין יחד, אכתי הוי ענין תרתי לריעותא, ובפרט שמפני פחד תקיפים יש יותר לחוש שלא יוכלו להוציא דבר משפט, והגם שדייני עיר אחרת אין להן מה לפחוד כ"כ מתקיפי אותה העיר, וגם יוכלו לכתוב הפס"ד ולהודיע אחר שיסעו מהעיר, מ"מ כפי הידוע שכיח הדבר שהדיינים הבאים לדון סובלין הרבה מאינשי דלא מעלי כשמבינין דעת הדיינים ולמי הם נוטין, ולכאו' יש ללמוד זכות על מה שנתפשט המנהג לקבל שכר, עפמ"ש ס"ס ז' שכשיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין הגם שיש להם או לקרוביהם חלק בזה, ואפשר דהיינו משום דשאני בימי הש"ס שהיו ב"ד דנין ע"פ אומדנא ושקול דעתם משא"כ בזה"ז וע' רי"ף פ' הכותב דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים ליה בגווה לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה וכה"ג וכדקיי"ל ס"ס ט"ו דמשרבו ב"ד שאינם הגונים כו', ומ"ש בס"ס צ"ט דאע"פ שאין כאן ראיה רק אומדנות המוכיחות היטב, היינו משום דהתם הדבר מוכח לכל העולם משא"כ כשאינו ברור לכ"ע אין לדיין לדון ע"פ אומדנא (ועמ"ש הרשב"ץ הובא למעלה סי' ס"ח) וממילא בזה"ז ליכא כ"כ חשש דמקרבא דעתי' כיון שאינו דן ע"פ שקול דעתו ואומדנא שלו אלא כפי הטענות וכפי המפורש בשו"ע (וגם הוי מדעל"ג שיוכל הדין להתברר ע"י העיון בספרים), ועמ"ש התוס' בסנהדרין ד' ל"א ד"ה ואם אמר ובב"מ ד' ס"ט ד"ה כה"ג, ולכאו' בימי הש"ס לא הי' אפשר תמיד להודיע להבע"ד מאיזה טעם נתחייב, כיון שהי' דן ע"פ שקול הדעת שלו, ובמק"א ביארתי מ"ש בחגיגה ד' כ"ב דמקבלי' סהדותא מע"ה מטעם חשש איבה דמ"מ לא היו דנין ע"פ עדותו רק שהב"ד לא הודיעו טעם הפס"ד שלהם, וע' ב"ק ד' צ"ו כי יתיבנא בדינא כו' שלא היה יכול לגלות לו הטעם בשעת הדין, דכשיתודע להגזלן שלא נתחייב מדינא ינטור איבה להדיין שקנסו' וא"כ י"ל דדוקא התם שאומר נלך למקום הועד כותבין ונותנין לו מאיזה טעם דנוהו, שיציעו הדברים להב"ד של בית הועד ולהבע"ד לא הודיעו, ורק כדי להוציא א"ע מידי חשד הבע"ד אר"פ דכה"ג ודאי צריך לאודועיה, ומ"ש בשו"ע סי' י"ד סעי' ד' דכשאומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני צריך לכתוב לו, הגם דהאידנא ליכא בית הועד, היינו משום דהאידנא שאין הדין ע"פ שקול הדעת ממילא אפשר תמיד להודיע הטעם, ודעי"ז הוי מדעל"ג, והא דמשמע בנמ"י דאפי' לבית הועד לא הודיעו הטעמים והראיות ושלחו סתם כו' ומתוך דבריהם נראה לנו כו', היינו משום שהב"ד שבמקום הועד הכירו מטצמם הטעם, ועמ"ש הח"ס או"ח תשו' נ"ד בהא דאין מברכין על עשיית משפט משום שמא לא יקבלו עליהם בע"ד את הדין, דהיינו דכיון שלא יתרצו בע"ד מרצונם הטוב יש חשש שגיאה וטעות, וע"ש מ"ש מהירוש' פ' כיצד מברכין, ולכאו' י"ל עפ"ז, דשאני ר' חגי שהי' מובטח בסיעתא דשמיא לדון דין אמת לאמיתו, משא"כ בזה"ז שרבו ב"ד שאינם הגונים כו' (ובספרי אה"ר בדרוש ב' ביארתי עפמ"ש בברכות ד' מ"ג שמברכין על דבר שהנשמה נהנית ממנו, ועפ"ז י"ל דהגם שבעצם מטעם זה כל המצות טעונות ברכה, מ"מ אין לברך מטעם החשש דקמי שמיא גליא שלא נעשית המצוה כתיקונה, וליכא הנאת הנשמה, ודוקא היכא דאיכא תק"ח לברך על המצוה כל שהוא מכוון לשם מצוה וכגון בהנחת תפילין שהוחזקו בכשרות וכה"ג ליכא חשש ברכה לבטלה אפי' אי קמי שמיא גליא כו' אך בלא"ה י"ל דמ"ש איזהו דבר שהנשמה נהנית כו', היינו דוקא בדבר גופני וכעין ברכת הריח, ובד' הירוש' נראה העיקר כהגירסא "סלקין לבי חטוותא" וע' חגיגה ד' כ"ה "חבריא מדכן כו')

ובסי' ז' סעי' י"א דב"ד של ג' צריך שיהי' בכל אחד מהם ז' דברים כו' שנאת ממון כו' ובבאה"ג דאפי' ממון שלהם כו' ובפרש"י יתרו, שנאי בצע, ששונאין את ממונן בדין כההיא דאמרי' בב"ב ד' נ"ח דכל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא לאו דיינא הוא, וע' בשפ"ח מ"ש לבאר זה, ולענ"ד י"ל כונת פרש"י דבודאי א"צ להשמיענו דכשהוא חשוד על הגזילה אינו ראוי להיות דיין, אלא דקמ"ל דהגם שהוא שהוא לא החזיק ממון חבירו בזדון ורק מצד שטעה וחשב שהצדק אתו וכשנתברר לו ע"י ב"ד שאין הממון שלו הוא מחזיר לחבירו בכ"ז לאו שמיה דיין דממה שטעה לחשוב על ממון חבירו שהוא שלו מתברר שאינו שונא בצע ומצד זה נלכד בפח הטעות לפי שהשכל נמשך אחר הרצון, והיינו מ"ש "ששונאין את ממונן בדין" ואינן מחפשין זכות והוראת היתר לעצמן, (ועד"ז מ"ש בחולין ד' מ"ד איזהו ת"ח וה הרואה טרפה לעצמו וע"ש בפרש"י, היינו שמצד שאינו חס על ממונו במקום חשש איסור הוא יכול לראות טרפה לעצמו והנגיעה שלו לא תטה את שכלו ולא תביאנו לידי מכשול, וע' נדה ד' כ' תד"ה אגמריה) ועמ"ש התוס' בב"ב ד' ל"ה ד"ה שודא, דכל דיינא דמקבל אגרא כו' והיינו אפי' במקום שאין חשש איסור, וכן צריכין הדיינים לישב באימה ביראה בעטיפה כו' (וע' פ"ת ס' ח' סק"ד שאינה נהוגה עתה) ומצד שדנו ע"פ שקול דעתם נצרך להם ביותר סיעתא דשמיא, וע' ברכות ד' ו' שבת ד' י', ורק לפעמים נתמנו דיינין שאינן הגונין ע"י אלמות וכמ"ש בשבת ד' קל"ט "צא ובדוק בדייני ישראל" כו' ובאדר"נ פל"ו משנה ה' במי שאינו הגון והוא דיין בעירו משא"כ בזה"ז שרבו ב"ד שאינם הגונים כו', התקינו מטעם לא פלוג לפי שכאו"א יאמר שהוא הגון וכעין מ"ש בחגיגה ד' כ"ב כלום משגיח עליך כו') שאין כח לשום ב"ד לדון ע"פ אומדנא שלהם וכדומה, ודנין רק כפי הכתוב בפוסקים דממילא הוי מדעל"ג וליכא כ"כ חשש קירוב הדעת, ומטעם זה דנין אף על ענין המסין כו' ומשום דא"א בע"א, ואם לא ידונו דייני העיר יבאו לדון בפלילים ועש"ג ואולי מהאי טעמא כ' הרש"ך (הובא בפ"ת סי' ג' סק"ב בשם גליון הגרע"א) דהיכא שבמקום שעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים אזלי' בתר המנהג, משום שאין כח ב"ד יפה בזה"ז שרבו ב"ד שאינם הגונים אך י"ל דכונת הרש"ך הוא כמ"ש מהרש"ך בעצמו (הובא בפ"ת סי' י"ב סקי"ט ושהובא ג"כ בגליון רע"א זצ"ל) דבע"ח שהסכימו להתפשר עם הלוה ולהרחיב לו הזמן אולי יחנן ד' אותו מנהג הסוחרים שכופין את מי שאינו רוצה להתפשר ויש להם על מה שיסמכו מההיא דסיטומתא כו' ודה"נ כוונת המהרש"ך הוא דלענין זה אזלי' בתר מנהג הסוחרים לפי שהוא לתקנת כולם שע"י הרחבת הזמן קרוב הדבר שיוכל לסלק בשלימות להבע"ח, וע' ס"ס רל"א.

ועמ"ש מהרי"ק סי' א' שתקנו רבותינו שהנתבע לא יצטרך ללכת כ"א לב"ד הסמוך כו' וע"ש סי' צ', ואולי הוא ג"כ מצד שאין כח ב"ד יפה כ"כ בזה"ז ואלים כח הנתבע לברור ב"ד, ובלא"ה עמ"ש מהרי"ק סי' כ"א דבזה"ז שנתרבו הרמאים יש לחוש טפי שיתנו עיניהם בעשירים להזמינם לדין, והנה מ"ש סי' י"ג סעי' א' שאם אין מנהיגים בעיר שיבררו השלישי ילך התובע לפני ג' כו', היינו כשאין הנתבע מוצא שם ג' אחרים הראוין לדון, דהא כתב הרמ"א בלשונו "דכמו שנתבאר לעיל סי' ג'", והתם כבר נתבאר זה הדין יע"ש, ועמ"ש הב"י לדקדק בדברי הסמ"ג שאם יכול כאו"א מהבע"ד לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה הגם שהוא קטן ממנו גם חבירו יאמר לא אדון בפני זה שאתה אומר אלא בפני האחר וא"כ מי ידון ביניהם, ולכאו' מאי קושיא דהא ממילא יהא תלוי ברצון הנתבע והמוחזק, וי"ל דהיינו מ"ש בלשון הב"י לתרץ "דצ"ל דאה"נ שזה יכול לעכב על ב"ד של זה וכו' וצריכין לברור ב"ד השוה לשניהם" ושאם לא יוכלו להשוות דעתם מנהיגי העיר יבררו להם ואם אין מנהיגים בעיר יהא ביד הנתבע והמוחזק לברור לו, וכמבואר במהרי"ק סי' ע"ט (והובא קצת בב"י) דדוקא היכא שהעידו עליו תרי גברי רברבי דגברא אלמא הוא יכול להשמט ולומר לא אדון בפני זה כו' אם לא שימצא דיינים אחרים כשרים והגונים יע"ש, ועמ"ש מהרי"ק סי' קס"ז וז"ל ודכתב מר דכ"ע מתמיהים על שעשיתי באולמא שהנתבע יביא ג' בע"ב כו' ומסתמא הנתבע יברור מי הם הנשמעים לו כו', לפה"נ לא סיימוה קמך שהרי פירשנו בהדיא שצריך שיהיו שוים לתובע ולנתבע אותם השלשה שיביא הנתבע כו' יע"ש (ובלשון הטור שאינו יכול להסתלק מא' לחבירו כו' ולכאו' משמע קצת דדוקא כדהוי דרך סילוק), וע' קדושין ד' ע' "מיזל לא מבעי לך למיזל משום דגברא רבה את' כו' ודלולי זאת מחויב לילך למרחקים לפי שבעירו יסתמו טענות הבע"ד, וע' במרדכי דמש"ה דן בעירו מפני הרמאין שלא ידחו עצמן מן הדין, ומש"ה קיי"ל בשני אכסנאים שצריך לדון עמו מיד, וע' פ"ת סי"ד סק"ב ממ"ש הרמב"ן פ' שופטים דאפי' ב' בעלי הדין בעיר אחרת יכול לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו ולכאו' י"ל לפמ"ש בלשון המרדכי ספז"ב "ב' אכסנאים המזמינין זל"ז בוררין לאלתר וטוענין לאלתר וזה מנהג כשר והגון מפני הרמאים וכיון דהוי מצד מנהג ותקנה אין זה סותר למ"ש הרמב"ן מצד שורת הדין, וע' במרדכי שתקנת הקהלות דכשנכרין הדברים שהוא מתכוין לדחיה ולהפסידו כו', והוא מן הדברים המסורין ללב, וכעין מ"ש בקדושין ד' ל"ב ע"ש

ובעבוה"ג תשו' מ"ז בענין קהלה אחת שהיתה מדיינת עם קהלה אחרת ובמקום הנתבעין אין ב"ד קבוע וגם כולן נוגעין בדבר והנתבעים מזומנים לדין בזבל"א רק שמקום ישיבת הדיינים יהא במקומם והתובעים והבורר שלהם יבאו אחריהם והתובעים אומרים שמצד שהנתבעים הם תקיפים בעירם ויש להם יד אצל השר יסתתמו טענותיהם וגם הבורר שלהם לבו נוקפו דדמי להא דכשאחד לבוש סמרטוטין כו' אומרין לו לבוש כמותו כדי שלא יסתתמו טענותיו (וע' פ"ת סי' י"ז סק"ב ממ"ש באו"ת דלא נהיגי לומר לבוש כמוהו וע' בש"כ בשם הראב"ן, וע' עירובין ד' פ"ו אל תשגרהו בכלים הללו, ולכאו' י"ל ג"כ עפמ"ש דבימי הש"ס שהי' כח ב"ד יפה לדון ע"פ אומדנא ושקול הדעת הי' יותר חשש קפידא בזה), וע"ש שמבואר מדבריו דדוקא מצד שהתובעים הם מעיר אחרת ורק הנתבעים בלבד הם התקיפים משא"כ כשהתובעים הם ג"כ באותה עיר ובפרט היכא שהם ג"כ תקיפים בעירם, דליכא חשש סתימת הטענות, וממילא כשהנתבע חושש שלא יתברר הדבר רק בעירם (ושקשה לעשות הגב"ע בעירם ולעיין ולפסוק במקום הב"ד) יכול לטעון כן (ובפרט היכא שהב"ד הן התובעין והנתבעין דליכא ענין גנאי להב"ד המקומי מה שיביאו דיינים ממק"א ודכיון דהאידנא גם כשיסעו למק"א יתנו שכר פס"ד ליכא גריעותא מה שיתנו יותר לב"ד בעד טרחתם, ושהנתבע מקבל זה על עצמו, וכן חשש תקיפות ב' הצדדין ליכא כ"כ בזה"ז) ופוק חזי מאי עמא דבר בענינים כאלה שנוהגין להביא דיינים ממק"א, (הגם דז"א מנהג קבוע לומר שע"ד כן נתקבל התובע בתחלה) וכשיהא ע"פ זבל"א שאם אין יכולין עצמן להשוות להם שליש מנהיגי העיר יתנו להן שליש, ממילא כשהמנהיגין בעצמן הן נוגעין בדבר ובלא"ה בזה"ז ליכא דין מנהיגי וטובי העיר קיי"ל שאם אין מנהיגין בעיר ילך התובע לפני ג' כו', וא"כ אם לא יסכים הבורר של הנתבע על השליש שיברר הבורר של התובע, ב"ד הסמוך יבררו השליש (ועיקר העדיפות דזבל"א הוי רק שעי"ז יצייתו יותר הבע"ד).

ועמ"ש האו"ת מ"ש הסמ"ג להוכיח מדקאמר דכגון ב"ד דר"ה ודר"ח שיכול הנתבע לומר לב"ד דר"ח שהוא קטן ממנו אלך, והקשה עמ"ש בעל התרומות דדוקא כשהב"ד השני שקול להב"ד שרוצה התובע לדון בפניהם ע"ש, ולכאו' י"ל דכיון שפסק הדין אינו נחתך על פי האב"ד וגדול שבדיינים אלא ע"פ הרוב רק שמתחילין מן הגדול שבדיינים ושומעין את דבריו, ממילא אפשר שהב"ד של ר"ח הי' שקול להב"ד של ר"ה, ואולי בזה מיושב הא דפרש"י דתרווייהו ב"ד דר"ה ור"ח היו בחד מקום ותמה התוס' ממ"ש בעירובין ד' ס"ג דר"ח לא הי' מורה לפני ר"ה, ועפ"ז י"ל דשאני הוראה שר"ה ור"ח היו המורים משא"כ דין שהב"ד ביחד הן הדנין (וע' סנהדרין ד' מ"ב תד"ה העוסקים, ועפ"ז י"ל ג"כ דהיינו דשאני הוראה שהיחיד מורה משא"כ בב"ד של ג' ליכא למיחש, אך לכאו' בלא"ה י"ל דמ"ש שלא היו שותין יין כל היום היינו אפי' פחות מרביעית, ופורתא סעיד כמ"ש בברכות ד' ל"ה, ומש"ה דוקא ד"נ אבל לא ד"מ, וצ"ע), וגם לדעת התוס' דכ"ש שלא הי' עושה דין בפני ר"ה (וע"ש דר"ח אורי בכפרי, ולכאו' אכתי י"ל שלאנשי חלק אחד מהעיר לא הי' המקום בריחוק יותר), היינו משום דלענין כבודו של חכם, שם הגדול שבדיינין נקרא על הב"ד ואדרבה יש בזה יותר פרסום וכבוד מעניני הוראה, משא"כ הכא דאיירי' לענין שיצא הדין לאמיתו, אפשר שהב"ד של ר"ח הי' שקול להב"ד של ר"ה ומי שהשלו' שלו הוא ישפות שלו' על ישראל וכתבתי הנלע"ד בעז"ה, יום ה' י"ג ניסן שנת תרע"ד אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין בענין הנ"ל בע"ה יום ב' תזו"מ ר"ח אייר תרע"ד ברעזי, שפעת שלו' וברכה להוד כבוד יד"נ בשב"ז הרב הגאון הגדול המפורסם סיני ועו"ה נר ישראל כקש"ת מו"ה אליהו קלאצקין שליט"א אבד"ק לובלין יצ"ו.

אחדשה"ט של מעכ"ג הרמה הנני בא בקובלנא למעכ"ג בדבר מכתבו לכשנגדי כו' ונפלאתי על מעכ"ג לשמוע דברי בע"ד אחד וזה הדבר בקצרה כי אנכי הייתי עמו לד"ת אצל הגאב"ד דבילסק שעשה פשר בינינו כו' והכריז בכל הבהמ"ד את הפשר איש אחד מהצד שלו כל הדברים הכתובים בו כו' ואח"כ עברו על כל דברי הפשר וזה כשנה כאשר דוחה אותי מלענות לד"ת וידע מעכ"ג כי כבר באיזה שנים קודם הביאו לפה את הגאב"ד דק"ק בוטען בעניני המרחצאות וסוף הדבר הי' כי ביזו אותו בדברי חוצפה ואשר מפני זה הטעם ועוד טעמים כתבי הרבנים הסמוכים שהד"ת יהא בב"ד הסמוך מפני שהרבנים הסמוכים יודעים הדבר כו', וכוונת שכנגדי הוא רק להשמיט א"ע, כי כבר קראתיו לעשות גב"ע בפני שנינו מה שיהי' נצרך להד"ת ולא רצה בשו"א לבוא, וגם לפי מכתב מעכ"ג השליש יהי' נצרך להברר ע"י ב"ד הסמוך א"כ בב"ד הסמוך יוכל להיות כל הד"ת על כל הענינים וגם כל סדר הד"ת אם להתדיין בב"ד במק"א או להביא ב"ד לפה ויראו הב"ד הסמוך כאשר נטעון שנינו לפניהם דברי מי צדקו ע"כ אבקש ממעכ"ג שיכתוב ויגזור עליו שיסע אתי לד"ת על כל הפרטים הן על הד"ת בהענין גופא והן לסדר הד"ת ואז יראו הדיינים שנברר דיינים הכשרים ע"פ דין ולא ישתמט כו', ובזה אשתחוה מרחוק מול הדר"ג ממני העלוב והנרדף המצפה לישועת ה', יעקב משה אשראוויטש החופ"ק ברעזי.

תשובה

מה שנתפלא מע"כ על מה שהשבתי להרב שכנגדו, הנני להשיבו שהרה"ג הנ"ל לא הציע לפני את טענותיו וכתב לי רק ע"ד מה שרצונו שיתברר הדברים ושזה אפשר רק בעירם, ומצד רוב הפצרות גיסו נ"י השבתי לו, וכה"ג לא שייכי הטעמים המפורשים סי' י"ז סעי' ה', כיון שלא הציע לפני ולא השבתי במה שנוגע לענין עצם הטענות, וגם פרשתי דברי דדוקא כשאין הנתבע רוצה לדחות ולהשתמט רק שהוא חושב שבעירם יתברר יותר הדין לאמיתו, וע' פ"ת סקי"א ממ"ש בתשו' רמ"א שהשיב לא' מהצדדים במה שאינו תלוי בהטו"ת שביניהם, וע' שבו"י ח"א ת' ס"ד וממ"ש בתשו' עבוה"ג וכמה אחרונים (וע' קדושין ד' ע' שא"ל מ"ט שמתי' כו', דמוכח שהבע"ד הציע טענותיו על מה הוא מזמינו) ומ"ש כ"ת בשם הרבנים הסמוכים, הנה מצד השני כותבים לי בשמם להיפוך, ואם ידעתי שכבר הכניסו רבנים עצמן בזה לא הייתי משיב, ובפרט שלהרבנים הסמוכין ידוע פרטי הענין יותר ממני, ובעת שהשבתי לא נודע לי כלל, ובגלילות האלה נוהגין להביא דיינים ממק"א, ואדרבה גם כשהנתבע רוצה ליסע לד"ת לפני ב"ד הסמוך באין התובעין בטענות ודורשין שהד"ת יהא דוקא במקומם ועירם כדי שיתברר הדבר יותר, וכבר פנו אלי כמה רבנים בענינים כאלה, ולא הסכמתי לדבריהם כאשר יש אמתלא להנתבע לומר שלא יוכל להביא ב"ד בעירו ששם אנשי הצד שכנגדו תקיפין יותר, וכשהנתבע רוצה שיהא הד"ת בעירו ג"כ יש לו אמתלא טובה, וא"א לכופו בע"א כיון שאומר שכונתו שיתברר ויצא הדין לאמיתו, והוא דבר המסור ללב, ובנ"ד יש לחקור מצד מה שהודיעני מע"כ, וכאשר כפה"נ יש הכחשות לא אוכל להשיב יותר,

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה