דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן ע
לכבוד הרב הגאון הגדול חו"ב סוע"ח פ"ה ע"ה וכו' כש"ת מו"ה אליהו קלאצקין הי"ו.
אחדשה"ט באה"ר ואה"ע אודיע להדר"ג מה שכתבתי בנדון הנודב"ק אה"ע סי' נ"ח ע"ד המהר"ם בתשו' מיימוני, ותמה אקרא שכל הרואה דברי המהר"ם יראה שכוונתו הוא כפי מה שהבין השואל, ממש"כ אפי' חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא חזו שקדשה לא בעי' גט כיון דלא חזו ממש שקדשה", ומהלשון דלא חזו ממש שקדשה משמע שהי' להם ספק שקדשה מטעם שנכנס עמה ע"ז, וכן ממ"ש דלוקמה דאיכא עדים דמספק"ל אם ראו הקדושין, וממ"ש בלשונו "דמספקא להו" מוכח דאפי' יש להעדים ספק לא מהני הודאתה ועוד שלהנוד"ב תשאר הקושיא דלוקמא דמספקא להעדים אם זרק קידושיה במקום קרוב לו או לה דבזה יועיל הודאתה, וכל דקדוקו של הנו"ב ממה שהוצרך מהר"ם לומר דאוקי אחזקה, הוא שמטעם זה הוא הדין שראיית ספק לא נחשב קדושין בעדים משום שע"פ ראייתם הוי הדין דמוקמי' אחזקה, אל האחרונים שהביאו דברי התשו' מיימוני כמו השאג"א והבית מאיר סי' ל' והנתיבות בכללי תפיסה אות ח' כולם מפרשים דבריו שכשלהעדים מסופק הדבר הוי כקדושין בלא עדים ובשאג"א הקשה מהא דע"מ שאני צדיק כו', ולפמ"ש בנתיבות לבאר החילוק שכשהעדים לא ראו היטב והי' להם אפשרות לראות היטב הוי זה חצי דבר, מתורץ הקושיות, ומ"ש בגיטין ד' י"ט בנותן לה נייר חלק כו' חיישי' שמא במי מילין כתבו כו' השתא הוא דפליט שמואל נמי חיישי' קאמר שמא לא נבלעו יפה הגם שהעדים מסופקים ולמראה עיניהם מרחוק לא ראו כתב והי' אפשר להעדים לראות ולא ראו אפ"ל דחיישי' שהיה חתום בעדים ואם הי' ע"ח סגי בזה ורק קשה לשיטת ר"ת שגם כשיש ע"ח בעי מה"ת עדי מסירה ואולי י"ל שלענין ריח הגט לפסול לכהונה הוי גם בלא ע"מ והפ"י בק"א והשעה"מ פ"ט מאישות הל"א הביאו שהרשב"א מפרש הא דיבמות ד' ל"א בכת אחת וספק קרוב לה או לו שלהכת אחת גופא מספקא להו, ומ"מ נלע"ד דגם לדידהו דוקא כשראו העדים מקום זריקת הקדושין, שאם המקום קרוב לה הא ראו באיזה מקום נפל כסף הקדושין, וחילוק זה מצאתי באבני מלואים סק"ט.
ויש להתעורר ממ"ש מהר"ם בעצמו הובא במרדכי שאם אין עדים שנתרצית והיא מודה שנתרצית קודם צריכה גט, והי' נלע"ד דשאני ספק קרוב לו שמסתפק להעדים אם נכנס הקדושין לרשותה משא"כ כשראו קבלת הכסף אך שאין יודעין אם הוא לקדושין, אך מבואר במרדכי בשם מהר"ם פ"ב דגיטין שכשלא קראו עדים הגט קודם נתינה אינה מגורשת משום דבעינן דבשעת נתינה ידעו העדים שהוא גט, ודהגם שראו עדים נתינת הגט ונתברר אח"כ שהי' גט ל"מ, וצ"ל כהנתיבות ומשום דכיון שהי' אפשר להעדים לקרותו ולא קראוהו הוי חצי דבר, משא"כ כשמודית שנתרצית שלא היו העדים יכולין לדעת מה שבלבבה.
והנה ממ"ש ד' י"ב לענין שתיקה לאחר מתן מעות דלאו כלום הוא משום שלא נתברר אז להעדים שנתרצתה מצאתי בפנ"י שהעיר מזה וכתב שצ"ע מ"ש בשו"ע ס' כ"ז סעי' ט', והנלע"ד ליישב דכששתקה יש ספק להעדים בעיקר קבלת הקדושין משא"כ כדא"ל בהני לישני שהלשון הוי ספק מהני הודאתה לעשות ספק קדושין, ובזה מיושב מה שהק' תמקנה ד' נ' דמייתי הש"ס דדברי' שבלב אינן דברים מהא דאע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש לו דהא שאני קדושין שצריך שיהא ידוע להעדים ותירץ שקודם הקדושין גלתה לפני העדים שרוצית להתקדש לו בכל אופן, ואכתי צ"ע דהא ע"כ מיירי במקום שאם לא אמרה שהי' בלבה להתקדש לו היינו אומרין דאפשר שעתה לא נתרצית להתקדש אלא כפי שאמר, ועכצ"ל דזה חשיב קדושין בעדים לפי שאין הספק בקבלת הקדושין רק על חלות הקדושין, ועמ"ש הר"ן והרשב"א בהא דהן הן שלוחיו הן הן עדיו דאפי' היא מודה שקבלתן כיון שאין העדים נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו"ל כמקדש בלא עדים, והר"ן בעצמו הא כתב בקדשה בלשון שאינו ידוע לכל שכשאומרת שהבינה שהוא לשון קדושין מהני ועכצ"ל החילוק כמ"ש, וע' ב"ש סי' כ"ז ס"ק י"א שהביא שהרמב"ם והרא"ש חולקין על הר"ן וכן הכריע המהרי"ט, ובר"ן גבי שיראי אי צריך שומא, דכשאין העדים יודעין שדרכה להתיקר בו הוי כקדושין בלא עדים וצ"ל דהיינו דממילא לא ידעו שקבלה כסף קדושין, לפי שאין שוה פרוטה, ויש לי להתלמד בכונת הר"ן אי מהני כשנתודע אח"כ לעדים שדרכה להתיקר בו ודדוקא כשגם אח"כ לא נתודע להעדים רק שהיא אומרת שדרכה להתיקר בו.
ועיקר ד' הנוד"ב לענ"ד אין מוכרחים דמה בכך שבשעת מעשה לא הי' נראה להם שהוא קדושין כיון שנתברר אח"כ למפרע שהי' קדושין וגירושין כדמוכח לשיטת הסוברין שמינוי שליח להולכה צריך שיהא בעדים, דמ"מ מהני כשהוכיח סופו על תחלתו כמ"ש בגיטין ד' ס"ו, ודהגם שבעת שאמר לעדים כתבו שהי' בחזקת בריאות הי' הדבר ברור דלא הוי כאומר תנו ושלא חל השליחות על הנתינה ואפ"ה כשנתברר אח"כ שהי' בדעתו למות ושהיתה כוונתו דמה שאמר כתבו גם על תנו חשיב זה נעשה שליח בעדים, ומשמע דמיירי שנתנו הגט לידה קודם שנפל מראש הגג ומת דהא אח"כ אין גט לאחר מיתה ודוחק לומר שנתינת הגט הי' אחר הנפילה בעת שהי' נוטה למות מחמת הנפילה, הגם שבתוספתא שהביא הרא"ש שכותבין ונותנין כ"ז שיש בו נשמה, מ"מ לשון המשנה אם מעצמו ה"ז גט ואם לאו אינו גט משמע שאנו דנין על מה שהי' קודם הנפילה וכ"ה ברמב"ם פ"ב מה"ג הי"ג בריא שאמר כתבו גט וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו כו' ע"ש ואפ"ה מועיל הבירור לעשות השליחות והגירושין למפרע, ע"כ נלע"ד שכשמתברר אח"כ בעדים אלו שראו הגט והקדושין והנתינה למפרע הוי גט וקדושין בעדים הצעתי לפני הדר"ג סנסן אחד ממ"ש בזה ואצפה לשמוע דעת כתו"ה על דברי אלה בעגלא ובזמן קרוב ואומר שלו' וברכה להדר"ג כחפץ ידידו דוש"ת מוקירו ומכבדו כערכו הרם חיים העללער.
תשובה
הנה ממ"ש הב"ש סי' ל"א סק"ו שאם אין ידוע להעדים ששוה פרוטה במקום אחר הוי כאלו קדשה בלא עדים וליכא אלא חשש קדושין משום שהעדים מסופקין שמא ש"פ במק"א, מבואר דס"ל דל"מ מה שנתברר אח"כ שש"פ במק"א, וכבר הביא חה"ג ז"ל בבר"י סי' מ"ב מ"ש המהרי"ט דכי אגלאי מילתא דש"פ במדי הו"ל קדושין גמורים ולא חשיב כמקדש בלא עדים, כיון שעדי הקדושין ראו כל מה שהיו יכולין לראות ודלא כהב"ש, ולכאו' יש להוכיח ממ"ש התוס' בסנהדרין ד' פ"ז ד"ה ורשב"ל "וא"ת ולרשב"ל אי אמר זקן ממרא כר' יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא' ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ דחזי לאכילה ומקודשת", ומדהוצרכו התוס' לומר דאי טמא הוא אין בו ש"פ, ולא קאמרי דגם כשש"פ להסקה מ"מ להזקן ממרא אינה מקודשת לפי שהאשה המתקדשת חשבה שהככר טהור וראוי לאכילה ושוה הרבה יותר מדמי הסקה, וכעין מ"ש התוס' בקדושין ד' נ"ו תד"ה המקדש בערלה, דגם כדאיכא ש"פ אף שלכדה"נ מ"מ כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי קדושי טעות, עכצ"ל דס"ל להתוס' דכשש"פ להסקה ליכא בהוראת הזקן ממרא מכשול ותקלה בדבר שזדונו כרת דכשיצייתו להוראתו יחזיקו כולם את הככר לטמא וגם האשה המתקדשת תחשוב כן, ודוקא כשאינו ש"פ להסקה דממילא לפי הוראת הז"מ אינה מקודשת הגם שהאשה נתרצית להתקדש בפחות מש"פ, ממילא יש בהוראתו מכשול דבר שזדונו כרת משום דקמי שמיא גליא שהככר טהור וש"פ דממילא מקודשת, וכיון שמוכרח מדברי התוס' דמיירי היכא שהחזיקו את הככר לטמא כהוראת הז"מ, ממילא עכצ"ל דהגם שהוחזק הככר אצל האשה והעדים לטמא ושאינו ש"פ לא חשיב כמקדש בלא עדים.
ולולי דברי התוס' הי' מקום לומר דמיירי כשהאשה והעדים החזיקו את הככר לטהור, וממילא הי' מתיישב קושיית המפרשים דהא כיון דחיישי' לקדושי ספק שמא ש"פ במדי לא יצא מכשול ע"י הוראת הז"מ בדבר שזדונו כרת, דלפ"ז לק"מ דכיון שהאשה היתה סבורה שהככר טהור וש"פ כאן ולא נתרצית להתקדש בככר טמא שאינו ש"פ כאן ורק במדי הוא ש"פ אפי' קדושי ספק ליכא, ולפמ"ש התוס' דדוקא כדאין בו ש"פ להסקה עכצ"ל דמפרשי שהחזיקו את הככר לטמא ושנתרצית להתקדש במה שאין ש"פ דממילא הדר יקשה קושיית המפרשים דהא חיישי' לקדושי ספק, י"ל דס"ל להתוס' כדעת הרמב"ם שאם קדש בתבשיל או בירק וכיו"ב כל דבר שאינו מתקיים אם לא הי' ש"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה כלום, וכיון שכל החשש קדושין הוי מצד שאפשר להוליך למקום שש"פ, ממילא י"ל הכא בככר של תרומה דכיון שמצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ושימהר לבער כי היכי דלא ליתי לידי תקלה דאכילה וכדפרש"י בשבת ד' כ"ג דמתוך שמצוה עליו לבערו דילמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה גזירה שמא יטה כדי שיתבער מהר (ולא הזכיר בפרש"י כאן הטעם שמצוה לשרוף התרומה שנטמאת משום דדמיא לקדש וכמ"ש בעצמו לקמן ד' כ"ה, משום דלענין החשש שמא יטה כדי שיתבער מהר, הוי רק מטעם חשש תקלה דאכילה דמש"ה יש למהר הביעור), אי אפשר להשהות הככר טמא ולהוליכו למדי או למק"א כדי שלא יבא לידי תקלה דאכילה ומצוה למהר ולבערו, והגם דהחשש תקלה הוי רק מדרבנן, אין נפקותא איזה דבר גורם עיכוב ההולכה למדי וסוף סוף כיון שיש דבר המונע ומעכב ההולכה למדי ולמק"א ממילא כל שאינו ש"פ כאן ליכא שום חשש קדושין, ועפ"ז יתישב מ"ש הרמב"ם דכשנחלקו בדבר מדברי לולב או ציצית זה אומר פסול וזה אומר כשר אינו נעשה זקן ממרא, והקשה הנודב"ת חאה"ע ת' ס"ז דהא ג"כ מביא לידי חיוב מיתה כגון דלית ביה ש"פ אך בשביל המצוה ש"פ וא"כ אם קידש בו אשה לדברי הז"מ שהוא פסול אין בו ש"פ ואינה מקודשת (ועמ"ש התוס' בסוכה ד' ל"ט ד"ה יותר, דמצד שהאתרוג כשר והדר לברכה דמיו יקרים), ועפמ"ש מיושב דדוקא תרומה טמאה א"א להשהותה ולהוליכה במדי משא"כ לולב וציצית ושופר וכה"ג, וממילא גם לדברי הזקן ממרא עכ"פ איכא ספק קדושין וליכא מכשול כרת, אך לכאו' אכתי כשקידש בהלולב ערב החג א"א להוליכו למרחקים ועכצ"ל דל"מ מה דקמי שמיא גליא אלא כדש"פ משום דחזי לאכילה ודכיון דקמי שמיא גליא שהככר ראוי לאכילה נתקדשה בדבר חשוב, דכל ענין חשיבות דבר שש"פ הוא לפי שבשוה פרוטה הוא קונה דבר חשוב של מאכל וכדומה, וע' ר"פ הזהב, וככר שש"פ יש לו חשיבות מצד עצמו, משא"כ לולב ושופר שאין חשיבות המצוה עושית את הלולב לדבר של תורת ממון לפי שהנאת קיום המצוה אינה הנאה גופניית, והא דהלולב שוה פרוטה היינו מצד שיש להלולב קונים שישלמו כסף מחירו, וממילא כשאין להלולב קונים מצד שנתקבל אצלם הוראת הזקן ממרא שהלולב פסול, אינו ש"פ, ול"מ מה דקמי שמיא גליא שהלולב כשר למצותו.
ומבואר מדברי התוס' בסנהדרין דהגם שהעדים לא ידעו בשעת קדושין שהככר ש"פ לא חשיב כמקדש בלא עדים, ומ"ש הב"ש דהוי כאילו קדשה בלא עדים, היינו דוקא היכא דבמקום שהעדים עומדים אינו ש"פ ורק במקום אחר הוא ש"פ, דלדעת הרא"ש אינו אלא קדושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וגם לדעת הרמב"ם שאם היינו יודעים שהוא שוה במקום אחר היתה מקודשת מדאורייתא, י"ל דהיינו משום שמצד שידוע במקום הקדושין ששוה פרוטה במדי, הידיעה הזאת נותנת חשיבות להתמרה וגם במקום הקדושין יש להתמרה עי"ז חשיבות תורת כסף, ומש"ה כשלא ידעו עדים שש"פ במק"א ל"מ מה שנתברר אח"כ שש"פ במק"א, כיון דאזלי' בתר מקום הקדושין, שאין להתמרה שום תורת כסף אלא מצד הידיעה שש"פ במדי ורק ע"י הידיעה יש לה דין תורת כסף ועמ"ש הר"ן "דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באיזה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו"ל כאילו אמרה לדודי שוה לי", ולמעלה כ' הר"ן להסתפק במקדש בדבר שאינו ש"פ אי מציא אמרה לדידי שוה, ודפשיטא דכשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו ל"מ דהו"ל כקדושין בלא עדים, והיינו דכיון שאינו ש"פ ורק כשדרכה להתייקר בו עי"ז יש להחפץ חשיבות של ש"פ ממילא ע"י הידיעה שדרכה להתייקר בו ושדרכה לתת פרוטה באותו דבר, הוא שיש להחפץ חשיבות, ומש"ה אפשר שהדבר תלוי בידיעת העדים בשעת הקדושין משא"כ היכא שנתברר שהחפץ היה בעצם ש"פ, וכהא דקיי"ל דכשא"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז ולא שמו אותו תחלה אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז מקודשת, ומהני מה שנישום אח"כ ודהגם שעדי הקדושין היו יכולין לדקדק ולשום מקודם וא"כ לא ידעו בשעת הקדושין כל מה שהיו יכולין לראות ולידע, ומ"מ לא אמרי' דהוי חצי דבר ולכאו' י"ל עפמ"ש הח"ס חחו"מ ת' קמ"א לבאר מ"ש התוס' בב"ק ד' ע' ד"ה דאע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קדושין "פי' כ"ז שלא הוחזקה באשת איש", שכוונת התוס' הוא דהיכי שכבר הוחזקה לא"א הגם שהעידי ביאה צריכין להעדים המעידין שהוחזקה בא"א מ"מ לא חשיבי עדי ביאה הבאים להמית חצי דבר משום דכיון שהוחזקה הו"ל דבר ברור ול"צ עדות ע"ש, דממילא ה"נ כשנתברר שהחפץ שוה נ' זוז הוא דבר ברור דעבידא לגלויי לכל ואין צורך לעדים, אך דברי הח"ס אינן מוכרחין לענ"ד שהחזקה המסתובבת ע"י עדים (ואפי' ע"פ ע"א וכמ"ש גבי אמר ע"א חלב כליות הוא זה והוחזק ע"פ), לא עדיפא מעדים, ומ"ש התוס' דדוקא כ"ז שלא הוחזקה בא"א, היינו משום דכשכבר נתפרסם הדבר וכבר הוחזקה בא"א, כבר ידוע זה גם לעדי ביאה.
והנה כמו"כ "מההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' א"ל אימיה והא ההוא יומא דקדשה הוה ביה ש"פ א"ל לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא" כו', מוכח דהוי קידושין הגם שהעדים לא היו יודעין אי ש"פ, דהגם די"ל שאין העדים עתה לפנינו, אכתי בעת שהעידו שקדשה בודאי הוו ב"ד שואלין את פי העדים שהי' צורך לשער אי אית ביה ש"פ, וליכא למימר דלפי דברי האם הוה ספק קדושין ומשום שהעדים היו מסופקין בדבר, דא"כ תיפוק שמותרת להשני מטעם ס"ס, דגם לצד הספק דהוה ש"פ ההוא יומא דקדשה אכתי לא הוי אלא ספק קדושין, ועכצ"ל דכיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי רק שלא נתברר עדיין הדבר לא חשיב כמקדש בלא עדים, ועמ"ש התוד"ה ר"ח לא ס"ל דשמואל "דהכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ספק וכדלעיל משום דמיירי שקדשה אחיו אח"כ בפרוטה" כו', ולא תירצו דהכא א"א שיהא קדושי ודאי משום דאבנא דכותלא הוא דבר שצריך בקיאות, ור"ח הוא דקא משער ליה, והעדים היו מסופקין בדבר, אך י"ל דתוס' קאי בשיטתם ד' ט' ד"ה והלכתא וכ"כ הר"ן דהיינו אבן של בנין ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י סי' ל"ד דלשיטת הרמב"ם דדוקא דברים שהאשה מתאוה להן לא צריכי שומא, צ"ל דמה שהביא להלכה הא דאמר שמואל קדשה בתמרה כו' חיישי' שמא ש"פ במדי, הגם דקאמר הש"ס דדוקא שיראי דהוי דבר שהאשה מתאוה להן ל"צ שומא, היינו משום דדוקא בדבר שיש לספק אי שוה הרבה יותר או אינו שוה כ"כ כמו שהיא סבורה דאפשר שהתקדשה לפי שהיא סבורה ששוה הרבה יותר מש"ה צריך שומא, משא"כ היכי דמספקא לן אי שוה פרוטה דבזה סמכה דעתה דאיתתא דמה שנותן לה הוא ש"פ משום דבפחות מש"פ הא לא תתקדש ומש"ה לא בעי' שומא מעיקרא ואם הוא ש"פ מקודשת, וכתב דממ"ש ד' ז' תוד"ה ורב יוסף להקשות ממ"ש גבי התקדשי לי בשט"ח דחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת דמשמע ששמין הנייר אחר קדושין אע"ג דמתחלה שומת הנייר לא הי' ידוע, מוכח דהתוס' לא ס"ל הכי, ע"ש, ולענ"ד ממ"ש התוס' שם לתרץ "דלישנא דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי איירי דאמר לה כל דהו" אדרבה צ"ל דסמכה דעתה דלא הוי פחות מש"פ, דהא לפום דפרש"י ד"ה בכ"ד דמש"ה ל"צ שומא דבציר מפרוטה לא שווי שייך זה דוקא בשיראי ולא בנייר השט"ח, ועכצ"ל דאכתי סמכה דעתה דלא הוי פחות מש"פ, ובלא"ה אין סתירה מקושיית התוס', דשאני התם דלא סמכה דעתה כ"כ שהנייר ש"פ, דאפשר שהיא סבורה שמקדשה בהחוב ולא בהנייר של השט"ח, אך ממ"ש התוס' ד' ט' מההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא משמע דלא ס"ל כן והא דחיישי' שמא ש"פ במדי מיושב בפשיטות דכיון שהאשה יודעת שאינו ש"פ כאן סברה וקבלה ולא הטעית עצמה ולא שייך צורך שומא, ודוקא כדאסקה אדעתה שיש בהקדושין שיווי ממון צריך שומא כדי שתסמוך דעתה, ועד"ז י"ל בענין הא דהוי כמקדש בלא עדים כשאין ידוע להעדים שש"פ דהוי כעין מ"ש הרא"ש סי' כ' דאנן סהדי שדעתו ליתן בכל יפוי כח ושאם לא יועיל לשון שאלה כו', ודה"נ הוי אצל העדים דבר ברור שש"פ, כיון שעשה מעשה הקדושין ולא טרח אינש נפשי' בכדי, מש"ה כשנתברר אח"כ שש"פ הוי כמו שהי' ידוע זה להעדים בשעת קידושין, ושאני היכא שבודאי אין החפץ ש"פ כאן אלא במק"א, וכן שאני היכא שמקום זריקת הקדושין הי' במקום ספק קרוב לו או שלא נתברר להעדים שנתרצתה, דאפשר שלא עלתה ביד המקדש לזרוק בהמקום הקרוב לה, וכן רצון והסכם האשה אינו תלוי בהמקדש, וכן מ"ש הנודב"ת ת' ע"ז כשקידשה בחפץ הגזול ובשעת קדושין כבר נתיאשו בעלים מ"מ הוי כמקדש בלא עדים לפי שעדי הקדושין לא ידעו באותה שעה שכבר נתיאשו בעלים, התם ג"כ ל"ש לומר שהי' אצל העדים הוכחה שנתיאשו בעלים משום דלא טרח אינש בכדי במעשה הקדושין, דז"א, דאפשר שחשבו שהמקדש חושב שלא יתפרסם ענין הגזילה (ובלא"ה, מי שהוא חשוד על הגזילה אין מדקדק במעשיו שיהא כד"ה).
והנה מ"ש הר"ן להסתפק אי מציא אמרה לדידי ש"פ, עמ"ש התוס' ד' מ"ו ד"ה אימא גמרה ומקניא "דאע"ג דלא תלוי בדידה להתקדש בפחות מש"פ" כו', ודל"מ מה דמיקרבה הנייתה שש"פ לדידה באותו רגע כדי שלא תצטרך לטרוח ולקנות ולהמתין באכילתה, ובגוף קושיית התוס', לכאו' י"ל דקאתי לומר דכשא"ל התקדשי לו בתמרה זו התקדשי לי בזו אם אין באחת מהן ש"פ אינה מקודשת ואפי' ספק קדושין ליכא דשאני היכא שנתרצית בתמרה שיודעת שאין ש"פ כאן ורק דגזה"כ דליכא קדושין בפחות מש"פ ומש"ה חיישי' שמא ש"פ במדי, משא"כ הכא דאין הוכחה שנתרצית להתקדש בתמרה אחת דאפשר שנתרצית דוקא בשניהם יחד, והגם דכאו"א הוי קידושין באנפי נפשייהו, מ"מ היא נתרצית רק מצד קבלת שניהם (וביחד הן ש"פ) ונשי לאו דיני גמירי, וא"כ מתיישב הא דקאמר דלא מיבעיא מנחת דאי איכא ש"פ אין אי לא לא אבל אוכלת הואיל ומיקרבא הנייתא אימא גמרה ומקניא נפשה קמ"ל דהיינו דסד"א דגמרה ומקניא נפשה להתקדש אף בתמרה אחת ודממילא יש חשש ס"ק שמא ש"פ במדי והנה מדלא ניחא להו להתוס' לתרץ כן. משמע דס"ל להתוס' דמיירי רק לענין קדושי ודאי ודק"ס איכא בכל גוונא וכמ"ש בשו"ע סעי' ה' שאם יש בא' מהם ש"פ ה"ז מקודשת ואם לאו א"מ אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במק"א, ודכיון שכל ענין הקדושין הוה אדעתא דרבנן ממילא כיון דכאו"א הוי קידושין בפ"ע, הוי כאילו פירשה שמתרצית להתקדש בכאו"א, ואפי' אם נתרצית מצד קבלת שניהם אכתי הא נתרצית ולא אכפת לן מה שסבת ריצויה הי' מצד שקבלה ממנו באותו שעה עוד תמרה, ועפ"ז י"ל דממילא לא גלתה דעתה דלדידה תמרה אתת ש"פ.
והנה מ"ש ממ"ש המקנה ד' נ', לענ"ד י"ל דשאני התם שהעדים היו סבורין בשעת הקדושין שהקדושין הן קדושין גמורים, דהא לא ידעו העדים אז שהטעה אותה ומש"ה הגם שנתברר אח"כ שהטעה אותה, אכתי כיון שאמרה בלבי היה להתקדש לו ושלא הקפידה כלל אם הוא כהן ובן עיר או לא, ממילא אי נימא דדברים שבלב הן דברים, הוי כמו שלא הטעה אותה ולא הוה כמקדש בלא עדים כיון שהעדים החזיקו הקדושין לקדושין גמורים, (וקצת י"ל עפ"ז גם בההיא דסנהדרין, דהגם שהחזיקו את הככר לטמא לא נתברר להעדים מקודם דלהסקה אינו ש"פ) וכן משמע ממ"ש במהרי"ט דמש"ה לא קראו עדים להגט הוי גיטא משים דמהמנינן לבעל שאומר שהוא גיטה ע"ש, דהיינו משום דממילא הדבר ברור אצל העדים, ולכאו' קשה דכיון דהא דל"מ הודאת בע"ד בקדושין וגירושין הוי משום קמחייב לאחריני וכמ"ש בגיטין ד' ד' תוד"ה דקיי"ל, ממילא היכא דמצד ראיית העדים כבר הוי ספ"ק לענין שאסורה לקרוביו וספק גירושין לענין שאסורה לכהן, יקשה דתיהוי הודאת בע"ד אפי' היכא שמצד דברי העדים הוי רק ספק כזה שאין האיסור מדאו' אלא מדרבנן דאכתי כיון דבלא"ה אסורה תו לא קמחייבי לאחריני וסוף סוף הא השתא בלא"ה אסורה לכהן, וכן במ"ש האחרונים מההיא דחולין ד' ל"ט הא כבר אסורה לכהן מספק נתינת הגט, דהא כל מה דאיכא לברורי מבררינין ותיכף תברר אם דעתו לעלות לראש הגג ולהפיל עצמו, ובפרט דבלא"ה ממתנת ימי הבחנה, אך י"ל דכיון דלא פלוג גם היכא דלא קמחייבי לאחריני וכגון שבלא"ה אסורה מכבר לכהן וגם היכא שבלא"ה כבר אסורא לאחרים, רק דכיון דמשכחת בגיטין וקדושין דלא הוי דומיא דממון ל"מ הודאת בע"ד, ממילא היכא שלהעדים הוי הדבר בספק הוי רק ס"ק ול"מ הודאתם והנלע"ד בעז"ה כתבתי ועש"ק כ"ו שבט שנת תר"ס. אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל.