אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן סח

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן סח

סימן סז

ב"ה אור ציום ד' ד' טבת תרס"ד בערשד, כבוד הרב הגאון המפורסם בשערים המצוינים בהלכה בתשו' המאירים נ"י ע"ה פ"ה כבוד קדושת שמו יאה לו מרנא ורבנא אליהו שליט"א קלאצקין, אב"ד דק' מאריאמפאל. ושמעתיה מבדרין בפום רבוואתא

הנני אחד מקטני עבדיו משתחוה מרחוק מול הדכ"ת ותורה היא וללמוד אני צריך בדבר עגונה אחת אשר זה כארבע שנים בשנת תר"ס ליל י"ד אד"ר נסע מפה דובערל בן יצחק ראובן לביתו דרך כפר בריזאק ושם נהר בוה נהר גדול ושם חותנו מחזיק המבורת וגער בו חותנו לבל יעבור כעת בלילה והוא לא שמע אליו באמרו כי אשתו לא תדע מה נעשה לו והסתכן א"ע לעבור בספינה קטנה ואחז ידיו בחבל המעברת והספינה נהפכה מתחתיו והוא עבר כחצי הנהר תולה על החבל עד שנפל לנהר ואחז בשלשלת שקשור בהספינה ועבר כמה סאזען וצעקו לו וענה קצת עד כי התחילו המים לבעבע מתוך גרונו (חארחלין) ונטבע בנהר ועמדה אצל הנהר אחות אשתו ורצתה בשפת הנהר במהלך המים ותיכף שלחו ספן אחד ושט לאחריו ומעט העביר את אחות אשתו הנ"ל עד מקום אטקע סמוך לרחיים ומרוצף באבנים ולא מצאוהו, וספן אחד מהדייגים שחפשוהו למחרת בבוקר צעק שהוא תופסו באונקלי אלא שאינו יכול להוציאו לפי שנסתבך באיזה דבר קשה והרגיש במישוש האונקלי שהוא אדם לבוש במלבושים, ואם האשה העגונה ספרה שגויה אחת שישבה בחנותה אמרה לה חבל על בתך המעוגנת בחנם כאשר היא שמעה מגויה פלונית לפני מותה. שראתה מכבר אצל בנה, שהי' אחד מהדייגים המחפשים, את איזור בערל הנטבע ונאבד האיזור והכה הדייג את אחיו הקטן וצעק שע"י האיזור ילכד כשיתודע להשופטים, ומוכח שהתיר אזורו ולקח המעות, וכן אחות העגונה שמעה מאחי ואחות הדייג הנ"ל את כ"ז ושלקח המעות, והגויה השביעה אותה שלא תפרסם כדי שלא יתודע להשופט, ואח"כ בימי הפשרת שלגים, נמצאו עצמות איש שוה בקומה וסימנין שהי' בהנטבע, שבהשיניים העליונים במקום שמתעקם לצד ימין נמצא שן אחד ארוך ביותר ובו חריץ וקמט ובו קו שחור, וכפות רגליו נמצאו עקומות מעט לצדדין, ויען כת"ה מפורסם לנו בהלכה לאמת וכן זכיתי לכוין לדעת כת"ה בשאלה שהי' לי בענין גט שוטה שערכתי מערכת צדדי היתר ומסרתי הדברים להרה"ג המפו' מו"ה אלי' פוסק מאליפאליא, שנעשה אח"כ מחותני, ושלח השאלה לכת"ה והשיב כת"ה כדברי ת"ל שכוונתי לדעתו הרמה, והתשו' מכת"ה נכתבה י"ג תשרי תרנ"ז ורמז בשם לספרו תשו' אמרי שפר סי' ע"ה, ויהלח נא אשר הארכתי בקונטרסי כ תורה היא וללמוד אני צריך ויש בכל הפרטים חדשות בשקידת היתר עגונות ע"כ אנא בחסדו להשיב על כל פרט ואנכי אטה אזני כאפרכסת לשמוע בקול דברי קדשו ומבטחוני בענותנותי' דמר אסיים ואהי' הדיוט המברך אותו ואת קדושת תורתו בכל הברכות הקדושות לו ולזרעו בתוכ"י, ה"י שמריהו יכונה שמעריל במוהר"מ ז"ל לערנער חופ"ק בערשד (פלך פאדאליא).

תשובה

הנה הפמ"א כתב בענין מי שהעידו עליו שאחר שנפל לעומק המים בא אח"כ למעלה והתחיל לנחור בגרונו ולא היה יכול לדבר מפני המים שבאו לגרונו, דדמי למ"ש התוס' ביבמות ד' ק"כ דגוסס שהוא מגויד מעידין עליו דכיון שהוא גוסס בידי אדם לא חיי, ומכ"ש הכא שהמים יורדין תוך גרונו בכל פעם יותר ויותר, ומחילה של דגים לא שכיח באותו רגע, והתיר לאשת הנטבע ע"י צירוף מה שהעיד עד אחד שרץ אח"כ על חוף הנהר ולא ראה אותו דא"כ אין חשש שעלה הנטבע במקום אחר, והובא בפ"ת ס"ק קל"ג, והביא שם בשם הקהלת יעקב שכתב לסמוך על דברי הפמ"א, וכתב חותני הגאון זצ"ל בבר"י לדחות מ"ש הפמ"א ודיש לחוש דלמא אתרמי ליה הצלה וגלי אשפילוה והריקו המים מעליו כמו שעושין תחבולות להציל הנטבעים, והביא ממ"ש בירושלמי פ"ט דסוטה ה"א חלל ולא מפרכס ראוהו מפרפר כאן ואח"כ באו ולא מצאו אני אומר נעשו לו נסים וחיה", וכיון דלענין הבאת עגלה ערופה אזלי' בתר רובא, אא"ל דחיישי' למעשה נסים ממש, ועכצ"ל דאפי' מגויד בידי אדם וגוסס אפשר שיחיה, ולענ"ד שאני התם, דממה שבאו ולא מצאו יש הוכחה שלא מת שמה, דלא שכיח כלל גרירת חיה (ובאופן שלא יהא ניכר שנגרר מכאן), ומוכח שלא מת כאן אלא במקום אחר, ולא מוכח מזה לומר דחיישי' שעדיין חי וקים גם אחר שעברו י"ב חדש משעת הגיוד, ומ"ש הבר"י ממ"ש בירושלמי פ"ז דגיטין ה"ז דכשאמר ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת בתוך יב"ח דר' יוסי אמר דאסורה לינשא מיד אני אומר נעשה לו נסים וחיה", דעכצ"ל דמיירי הירוש' כששמעו שהי' גוסס ומגויד, ג"כ לא מוכח לענ"ד, דשאני התם דהוי תוך יב"ח, ודהחשש הוי על להבא וכעין הא דשמא ימות חיישי' משום דליכא חזקה על להבא, וגם י"ל עפמ"ש התוס' בגיטין ד' ע"ו ד"ה דהא, דטעם החשש "דגזרי' אטו לא מת כי אין העולם יודעין שמת", וי"ל דהיינו דקאמר בירוש' דהגם דליכא למגזר אטו אינש בעלמא שהוא בריא, דלא מחלפי אהדדי, גזרי' שיבאו להתיר כשהוא חולה מסוכן שהוא נחשב אצל העולם כמת, ובכ"ז אפשר שישוב ויחי', וגם בלא"ה שאני התם דמצד זה לא חשיב כנתקיים התנאי בפועל.

ועמ"ש הריב"ש סי' ע"ט דאי נימא דהא שאין מעידין על המגויד הוי רק חששא דרבנן "מאי מקשי מהיא דשלשלוהו לים דשאני התם שטבע במשאל"ס ואין אסורה אלא לכתחילה מדרבנן ומש"ה כיון שנחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה התירוה לינשא לכתחילה ע"ש, ובספרי אמרי שפר סי' נ"ו כתבתי דמהלשון ששלשלוהו לים ולא עלתה בידו אלא רגלו", משמע שלא השליכוהו כדי לטבוע ומשמע דהוה בר אמוראי שאומנתו לצלול במים אדירים, וע' ר"ה ד' כ"ג ב"ק ד' צ"ח, וליכא גביה הא דרוב נטבעים אין נצולין, ודצ"ל דכיון שנטלה רגלו קשה לו לצלול ואיכא תרי רובי, ובחידושי הרשב"א דהא דפריך הש"ס ומי מצית לאוקמי כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים כו', היינו משום דרשב"א לא מפני שיכולה לכוות ולחיות קא מכשיר בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו ואע"ג דבתוספתא תניא דרשב"א מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות משבשתא היא ולכאו' יפלא מה זה הכריח להרשב"א לומר דהתוספתא משבשתא, דהא שפיר קאמר דמפני שיכולה לכוות ולחיות היא כשירה דר"ש בן אלעזר הא ס"ל דטריפה אינה חי' וכמבואר בתולין ד' נ"ז שא"ל ר"ש בן אלעזר "משם ראי' ימוה"ח היה וכיון שעברו עליו ימות הלינה מיד מת", ומ"ש ר"פ א"ט דתדברי"ש ס"ל כר"ש בן אלעזר דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה כו' כשירה, היינו משום דהגם דלתנא דבי רי"ש דס"ל טריפה חיה ליכא הוכחה ממה שיכולה לכוות ולהחיות אכתי מצי סבר כראב"ש דכשירה. הגם דלדידי' ליכא הוכחת ר"ש בן אלעזר ולכאו' יש ליישב ד' הרשב"א ע"פ מה שבארתי במק"א בשיטת הרמב"ן שאם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצוה"ג ותחזור להכשירה, דס"ל דמ"ש שטרפה אינה חוזרת להכשירה היינו דא"א שמעצמה תחזור להכשירה, ומ"ש "גמירי דאי בדרו לה סמא חיי' היינו לפי שמתרפאת מאליה ופזור הסם הוא רק להגן מפני האויר המבאיש ומקלקל המכה, וכן מ"ש "שעשו לו חדוק של קרויה וחיה" חיתה המכה מאיליה ע"י ההגנה מאויר, ע"י מה שעשו חדוק של קרויה, וע' נדה ד' נ"ה [ונתבאר למעלה סי' ל"א], וא"כ ליכא הוכחה דכשירה ממה שיכולה לכוות ולחיות ע"י מעשה כוויה בידי אדם, והא דקאמר הש"ס ר"פ א"ט "אע"ג דיכולה ליכוות ולחיות למאן קאמר לתדברי"ש תדברי"ש ט"ח ס"ל", היינו דאפי' תימא דלמ"ד טא"ח מוכת מדיכולה לכוות ולחיות אכתי יקשה לתדברי"ש דס"ל ט"ח. ולעולם לפום מסקנא מכשיר לה רשב"א בעצם ולא מצד מה דיכולה לכוות ולחיות [וע' ערכין ד' כ' זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו, ובגמ' דלאתויי מן הארכובה ולמעלה, וע"ש בתוס' דמאי נקט זה טפי מכל שאר י"ח טריפות, ותירצו דקמ"ל לאפוקי דר"ש כו', ולכאו' צ"ע דא"כ הו"מ לאתויי כמה עניני טריפות דהוי בפלוגתא. ולכאו' י"ל דקמ"ל דהגם שאפשר לכוות ולחיות, ואין פלוגתא בהמציאות, מ"מ חשיב דבר שהנשמה תלויה בו כיון שבלא מעשה הכוויה א"א שיחיה], ומ"ש הרשב"א שם ד"ה אמר רבא בסכין מלובנת וד"ה, שכ' הרמב"ן דבארכובה דסימן טרפה הוא ל"מ סכין מלובנת, היינו משום דרבא מוקי לה כד"ה אפי' לרבנן דרשב"א שמעידין על המגויד כו' ועדיין קשה מ"ש בחידושי הרשב"א לבאר הא דפריך הש"ס "דמי מצית לאוקי כרשב"א הא קתני סיפא מעשה, בעסיא באחד ששלשלוהו לים כו' מן הארכובה ולמעלה תנשא", היינו משום דרשב"א מצד עצמה מכשר לה ולא מצד שיכולה לכוות ולחיות, ולכאו' קשה דהא כמו"כ אי הוה מכשר לה רק מצד שיכולה לכוות ולהיות. שייך פרכת הש"ס מהא דקתני סיפא דאמרו חכמים דמן הארכובה ולמעלה תנשא וכדי ליישב דברי הרשב"א ההכרח לומר דכונתו דאי נימא דרשב"א לא מכשר לה אלא מפני שיכולה לכוות ולחיות, ממילא הכא לענין מה שאין מעידין להתיר אשתו, הוי רק מטעם חשש שמא נכוה וחי, וא"כ יקשה מאי פריך הש"ס דמי מצית לאוקי כרשב"א כו', דהא שפיר אתיא אליבא דרשב"א הא דקתני סיפא מעשה בעסיא כו'. דשאני התם דאיכא תרי רובי, מה שרוב הנטבעין בים אינם ניצולין ומה שנשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה, דהוי רק חשש בעלמא א נכוה וחי (ושעי"ז נתחזקה סכנת הטביעה), ומדפריך הש"ס דמי מצית לאוקומי כרשב"א כו', עכצ"ל דרשב"א מצד עצמה מכשיר לה ושאין שום ריעותא יותר כשנשברה מן הארכובה ולמעלה לנשברה מן הארכובה ולמטה, ושפיר מוכיח ממ"ש מן הארכובה ולמעלה תנשא כו' ולמטה לא תנשא", דלא אתיא כרשב"א, וממילא מיושב גם אי נימא דכל שיש לה תקנה ע"י כויה אינה טרפה, דאכתי שפיר מוכיח בחידושי הרשב"א דעכצ"ל דר"ש בן אליעזר מכשר לה בעצם שאינה טרפה מצד החולי עצמו, דאס"ד דכל מה שאינה טרפה הוי רק משום דכיון שיכולה לכוות ולחיות ויש לה תקנה אינה טרפה מגזה"כ, אכתי לענין עדות אשה יש לצרף זה למה שנטבע בים, ומשום דהוי רק חשש שמא נכוה וחי, ועכ"פ מוכח מדברי הרשב"א שיש להתיר כשנטבע במשאל"ס ע"י צירוף דבר המחזק לומר שנטבע ולא עלה מן המים וה"נ י"ל דכשכבר נחר בגרונו ולא היה יכול לדבר מפני המים שבאו לגרונו, קיל טפי, ודהגם דשכיח זה בכל הנטבעין, דממילא הוי כעין מ"ש ביבמות ד' ע"ט שלא נעשה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו משום "כחישותא דאתחילה ביה", אכתי כיון דאפשר שלא יחדרו המים לתוך גרונו, ממילא מה שנתברר עוד קודם הטביעה שהתחיל להחנק ע"י מה שחדרו המים לתוך גרונו, וע' כתובות ד' ל' "דמי שנתחייב חנק או טובע בנהר" כו', י"ל דהוי צירוף להקל, וכעין מ"ש הב"ש דגוסס שהוא מגויד מעידין עליו

וע"ש בב"ש ס"ק צ"ד שאם הוא גוסס ג' ימים מעידין עליו, ותמה בדגמ"ר דהא כשאמרו שאין מעידין על הגוסס היינו לענין שלא תנשא אפי' לאחר ג' חדשים דהא בלא"ה צריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה, ומ"ש ביו"ד סי' של"ט סק"ב שבודאי כבר מת היינו עפמ"ש התוס' דאותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר. ולענ"ד אכתי קשה מ"ש דמי שא"ל ראינו קרובך גוסס היום שלשה ימים צריך להתאבל עליו דודאי כבר מת", דהא יש מקום ספק שהוא מהמיעוט שאין סופן למות, וע"ש ביו"ד בפ"ת סק"ג שהביא בשם המשכנ"י לתרץ דאלו הפוסקים המחייבין להתאבל כה"ג ס"ל דכל דאיכא רובא למיתה מתאבלין וגם במשאל"ס מתאבלין הגם שאשתו אסורה להינשא. ועדיין קשה דא"כ סתרי דברי השו"ע אהדדי דהא בסי' שע"ה ס"ז מבואר דדוקא כשנטבע במים שיש להן סוף מתאבלין עליו, וע"ש בש"כ ס"ק ז', (ובשלמא ממ"ש באה"ע סעי' ה' שאשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כ"ז שאין עדות הראוי להשיאה, י"ל דשאני להספידו וללבוש שחורים דליכא חיובא כאבלות), ומטעם חשש שע"י האבלות תבא אשתו להנשא, ועמ"ש התוס' ביבמות ד' קי"ט ד"ה מחוורתא "שהצריכוה חליצה במת תוך ל' כו' שלא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול ולכך גם לענין אבילות פטור שלא יבא להקל בערוה (וע' בכורות ד' כ' תד"ה חלב), ומבואר שם בדבריהם דמצד החשש שיבא להקל בערוה פטור מאבילות גם אילו הי' חייב באבילות מדינא [וגם קודם דמסיק דהלכה כדברי המיקל באבל, וגם הוי כעין תרי ספיקא, דלרשב"ג הוי ספיקא ובצירוף מה דלרבנן הוי כודאי בן קיימא ועמ"ש בספרי אה"ר סי' א' ממ"ש בברכות ד' ל"ו, ועמ"ש התוס' בבכורות ד' מ"ט דגנאי הדבר שלא יתאבל לא זה כו', ודלא דמי לענין זה לספק ערלה בחו"ל דהלמ"מ להקל גם כשיש הרבה צדדי ספק לחומרא ואפי' כדסתרי אהדדי, וע"ש דמקילין אפי' באותו דחשבי' ודאי בן קיימא היכי דלא אפשר, וע' אה"ע ס' קס"ד ס"ז וממ"ש ה"מ לענין אבילות כו', משמע דאפי' לר"ע דמספק"ל לענין פדה"ב, ודהגם שיש ב' ספיקות לחומרא, דנוסף להספק בתוך ל' הוי ביום ל', אך לענין אבילות י"ל שאין תלוי בהדרש חדש חדש, ובפי' רגמ"ה דאדרבה כשל אחריו לענין שמותר בגיהוץ ותספורת ש ולכאו' יש לישב דדוקא כשנטבע במשאל"ס וכה"ג חיישי' שע"י האבילות יבא לידי תקלה שתנשא אשתו מצד שלא יתברר הדבר גם אחר זמן מרובה. משא"כ כשבעלה גוסס ושוכב על מטתו במרחק מהלך ג' ימים אין שום חשש תקלה ומכשול, דהא בהכרח תמתין ג חדשים משום הבחנה ובמשך הזמן הזה הלא יתברר הדבר אם הוא חי או מת, דפשיטא דכל מה דאיכא לברורי מבררינן, ולא יבא אדם לטעות בזה, ושפיר י"ל דכה"ג גם אשתו מתאבלת עליו, ושאני מ"ש סי' שע"ה שיש חשש קלקול היכא שהנטבע במשאל"ס יש לו אשה או משום דממילא לא פלוג, [וע' פ"ת סק"ג בשם השבו"י בההיא דכתובות ד' ס"ב שאמר כפו מטתו כו', דהיינו משום דליכא חשש תקלה דהוי מדעל"ג, והתם בלא"ה ניחא דמ"ש "כפו מיטתו" לא הי' כלל מצד חיוב אבילות, (ומטת יהודה הוא שכפו) דר' ינאי לא הי' אבל רק שמתאבל עם בתו לאחר שיתודע לה ממיתתו, ובאותו שעה שאמר כן ר' ינאי, הי' יהודה ברי' דר"ח חתניה חי, ורק ע"י דבריו "הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה", ולא הי' בירור ממה שלא בא, דגם לפום דלא אסיק אדעתי' הא דמשכתיה שמעתא, אכתי הי' בספק דשמא חלה ורוב חולין לחיים, (וע' עירובין ד' ס"ד וד' מ"ד ושבת ד' ק"ח דאפי' ע"י ידיעה ברוה"ק ל"מ לחייב), וגם צ"ע הא דפרש"י "כדת המתאבל דחייבין בכפיית המטה", דהא זה היה ע"ש קודם חשיכה וזוקפין המטות מן המנחה ולמעלה, וע' פרש"י ד' ק"ג דבי שמשי היינו ע"ש (ובל"ז עכצ"ל שהי' זה בע"ש), וגם אי נימא דדוקא כשכבר כפה מטתו זוקפין, משא"כ רגע אחד שעת חמום, ודהיינו מ"ש בלשון השו"ע "ולזקוף המטה מכפייתה", ומשום דמשכחת שלא זקפה קודם חשיכה, אכתי כיון שלא הי' אבל מדינא עכצ"ל דלאות צער בעלמא התנהג כאבל ודהיינו כונת פרש"י שהתנהג כדת המתאבל, וכיון שעשה כן רק לאות צער, ליכא חשש תקלה שתבא עי"ז אשתו להנשא משא"כ היכא דהוי מדין תורת אבלות] ועכ"פ מוקשה הוכחת הב"ש שאם הוא גוסס ג"י מעידין עליו מהא דקיי"ל שצריך להתאבל עליו, דהא שאני לענין חיוב אבילות דאזלי' בתר רובא, כל היכא דליכא חשש תקלה שתנשא עי"ז, וכמ"ש וכדי ליישב דברי הב"ש ההכרח לפרש דכונתו הוא, דכשהוא ג' ימים רצופים במצב הגסיסה מעידין עליו (וע' רמב"ם ה' שבועות כשנשבע שלא יאכל וישן ג"י), ודמ"ש להוכיח ממ"ש ביו"ד, היינו דכיון דמוכח ממ"ש ביו"ד דגם לפי מסקנת הש"ס, בשבועות ד' ל"ג, רוב גוססין למיתה, וכמ"ש הרא"ש סוף מו"ק דאין לפרש דקאמר הש"ס דקמ"ל דליכא רובא כה"ג ע"ש, ממילא נשמע דכשראו אותו גוסס ג"י רצופין מעידין עליו, דכה"ג יותר לא שכיח שיחיה מגוסס דעלמא, והוי כתרי רובי שמעידין עליו

ועמ"ש הריב"ש שם דכיון שאפשר בהן ההצלה אין הולכין בהן אחר הרוב אע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרי חזקי חזקת האיש שהוא קיים וחזקת האשה שהיא בחזקת א"א", וממילא מבואר דכדאיכא תרי רובי עדיף מתרי חזקי ועמ"ש הנוד"ב ת' מ"ג לתמוה דהא גם בפרה אדומה (דיליף מינה דרובא עדיף מחזקה) איכא תרי חזקה דאוקי בהמה בחזקת שאינה זבוחה ואוקי גברא שמזין עליו בחזקת טומאה, ומ"ש הנוד"ב די"ל שכנגד זה יש להבהמה חזקת טהרה כמו שהיתה בחייה, לענ"ד צ"ע דהא לצד הספק דבמקום נקב קשחיט עומדת הבהמה למות ולהתנבל והוי החזקת טהרה חזקה העשויה להשתנות וכבר התחיל מעשה השינוי, וע' קדושין ד ע"ט, וכן מ"ש הנוד"ב מקודם דלפ"ז מוכח דרובא עדיף מתרי חזקי, לענ"ד י"ל דכיון שהחזקות תלויות זו בזו, ואי הפרה כשירה אדכי גברא ע"י ההזאה, כחד חזקה חשיבא, וה"נ החזקת א"א תלויה בח"ח של בעלה, ואולי י"ל בישוב ד' הריב"ש, דשאני פרה אדומה, דבשעת שחיטתה כבר הוכשרה ופקע חזקת אינה זבוחה, ובשעת הזאה איכא רק חזקת טמא דגברא משא"כ הכא שהחזקת חיים של האיש והחזקת א"א ישנן כאחד וע' נזיר ד' מ"ג דלענין טמויי עד דנפקא נפשיה", ודמ"מ איכא מ"ד דכהן מוזהר על הגוסס משום דלא חיי, וי"ל דממילא במגויד אזדא ח"ח ודאיכא רק חזקת א"א ועכ"פ כמו"נ לענין משאל"ס דלשיטת הריב"ש הוי ההצלה מיעוטא דמעוטא ודמש"ה אם נשאת לא תצא, מהני כדאיכא צירוף להיתירא לענין להשיאה לכתחילה, כמ"ש הריב"ש מקודם גבי נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה,

ומכ"ש לדעת התוס' בע"א ד' מ' ד"ה כל, דמה שלא תנשא לכתחילה היינו מפני שהוא מיעוט המצוי דממילא כה"ג שאין מצוי כלל שיחיה תנשא לכתחילה, וע' יבמות ד' ל"ו ד"ה הא, וכמו"כ לפמ"ש התוס' בבכורות ד' כ' ד"ה חלב שהחמירו לכתחילה משום חומרא דא"א, י"ל דכה"ג לא החמירו, ומ"ש ביבמות ד' קכ"א תד"ה ולא, לענין הא דל"מ הא דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה, היינו כמו שביארתי באמ"ש סי' נ"ו דהיינו משום דמה שהוא צו"מ אין זה מחזק הרוב שאינם נצולין, רק דזה הוי הוכחה שלא ניצול, משא"כ חיתוך הרגל ובעבוע המים בגרונו שמחזק סכנת הטביעה וממעט אפשרות ההצלה, ודגבי צו"מ, אדרבה יש חשש יותר שלא נטבע, ומשום דת"ח יותר עלול להנצל בזכותו וצדקתו, וכמ"ש דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים" כו'

[והנה

כבוד הרב הה"ג החסיד וכו' מו"ה חיים יעקב רשל נ"י מריגא כתב לי, במכתבו משנת תרס"ג, להשיג על דברי, מהא דקיי"ל באומר ע"מ שאני צדיק אפי רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, וממ"ש בתוספתא דמשאל"ס אשתו אסורה שמא גל טורד כו', הרי דזה החשש שייך בכל אדם, והשבתי לו, שכמו שכתבתי בספרי מפורש באדר"נ פ"ג מעשה בחסיד א' שהי' רגיל בצדקה פ"א הלך וישב בספינה בא הרוח ונטבע ספינתו בים, ראהו ר"ע ובא לפני ב"ד להעיד על אשתו להנשא עד שלא הגיע עת לעמוד בא אותו האיש ועמד לפניו כו', א"ל צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים כו' שמעתי קול רעש גדול מגלי הים כו' רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים שעשה צדקה כל ימיו", וה"נ צו"מ דנפיש זכותיה שכיח טפי שינצל, ומי שאינו צו"מ ובעל צדקה וכדומה, לא שכיח כ"כ שינצל (ובפרט כשהוא ע"ה דגם כששב בתשובה באותו רגע כמ"ש בקרא ביורדי הים באניות וגו' ויצעקו אל ד' בצר להם וגו', התשובה רק מפני היראה שזדונות נעשות לו כשגגות וע' יומא ד' פ"ו וברכות ד' ל"ד, וע' שבת ד' ס"ג שאם ע"ה הוא חסיד אל תדור בשכונתו, ועכ"פ לא נפיש זכותיה), ובפרט דעובדא הוה בר"ע ור"מ שהיו גדולי הדור, ונפישי זכותיהו טובא, וע' קדושין ד' פ"א דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר"מ ותורתו כו', וע' חגיגה ד' ה' דאי איכא צו"מ דמעביר במיליה כו', וע' ברכות ד' י"ט ובתענית ד' כ' דהאידנא דאיכא רב אדא כו' דנפיש זכותיה ולא מסתפינא, וע' ד' כ"א דהא מילתא זוטרתי ליה לרב וכו' וע' שבת ד' ל"ב וד' נ"ג, ומש"ה מייתי הש"ס תרי עובדי וגם הא דאר"ע כו' "והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"מ" כו', שכאו"א לא החזיק א"ע לצדיק ובאינש דעלמא אפי' כשמהרהר בתשו' לא נפיש זכותיה, ובלא"ה לענין קדושין הוי רק ספק וחשש, בפרט מצד שאמר ע"מ שאני צדיק ובודאי רוצה בקיום הקדושין ואין מוציא דבריו לבטלה, וע' סי' ל"ח סל"א בב"ש דאע"פ שרואין הגזילה בידו כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא צדיק הגם שעדיין עון גזל בידו ופסול לעדות, והוי כעין מ"ש ברכות ד' ז' בצדיק שאינו גמור כו' ובמד"ר עה"כ צדיק תמים הי' בדורותיו, ועמ"ש הר"ן פ"ק דר"ה דאע"פ שעונותיהם מרובין מזכיותיהם מיקרו צדיקים גמורים כיון שזוכין בדין זה מחמת איזה זכות. ומש"ה הגם "דכדאביק (בעבירה) טובא כמינות דמי", דכל הפורש ממנה מיית וכמ"ש בע"א ד' י"ז, חיישי' שהרהר תשובה בלבו, ומשום דשאני גבי ר"א בן דורדיא שגעה בבכיה מתוך תשובה גמורה, משא"כ בתשובה מיראה, ועמ"ש במק"א עה"כ (יחזקאל לג) "איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל' שהי"ת ישפוט האדם ע"פ דרכיו, אם יטיב דרכיו ופונה הוא לדרך הטוב מכפי אשר היה מקודם כאשר סופו כי ישוב מכל פשעיו. ועכ"פ באינש דעלמא, מלבד מה דהוי רק ספק וחשש שהרהר תשובה, גם כששב בתשובה לא נפיש זכותיה כצו"מ, וממילא נהי דגם באינשי דעלמא אפשר שנצולו ע"י גלי הים וכה"ג. הוי זה חששא דלא שכיחא, ובצו"מ יותר יש לחוש לזה וכמ"ש, ועמ"ש התוד"ה אין מזכירין מעשה נסים "דאינו ממש מעשה נסים כו' ובמשאל"ס יש לתלות בדף של ספינה וגל טורד, ומיהו יש בירוש' נפל לגוב של אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נם כדניאל", ודקדקו התוס' בלשונם לומר דאינו ממש מעשה נסים, דהיינו לפי שאינו נס גלוי, וכעין מ"ש בנדה ד' ל"א "אפי' בעל הנס אינו מכיר בניסו", והגם שהוא בהשגחה וכמ"ש "אם יבאו רשעים על אדם" כו', אין ענין הנס בולט וניכר, משא"כ מ"ש בירוש' "שמא נעשה לו נס כדניאל", היינו דחיישי' גם לכם גלוי, ומש"ה לא הביאו התוס' מ"ש בירוש' שם מקודם והחיה אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים", ומשום דז"א נס גלוי כ"כ, ומשום דפעמים שאין החיה מתאוה לאכול יותר, וע' שבת ד' קנ"א ,אין חיה שולטת באדם כו' ועפמ"ש מיושב הא דקאמר ד' קט"ו ותסברא משאל"ס נינהו כו' ולא קאמר דשאני התם דהויא עובדא בשני ת"ח ואי איתא דסליק כו', והנה הא דפרש"י שם "דשמא צף מתחת המים ויצא", בלא"ה א"ש, דשאני מ"ש "בשני בנ"א מכמרין מכמורין בירדן ונכנס א' מהם למחילה של דגים", שהירדן הוא נהר קטן כדפרש"י שבת ד' פ"ג ד"ה א"נ ספינת הירדן, וליכא חשש גל טורד אלא חשש מחשד"ג, ובמי הים הוא להיפוך, ובירוש' דכשהים גלוני כו' וע"ש בק"ע דהיינו שהוא מגולה ואין דבר מעכב הראי' מכל צדדין, וכדקאמר שם דדוקא "כשהביט לד' רוחותיו וראה שאין שם בריה" ואם נפרש שהיו הגלים סוערין ביותר, אפשר דכה"ג ליכא כ"כ חשש הצלה ע"י דף של ספינה, והגם דקאמר במכות ד' ד' דאדרבה מי הים קוו וקיימי מ"מ שייך שם יותר חשש גל טורד, והנה לפמ"ש בלשון ר"ע "וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים", ממילא אא"ל שעלתה על דעתו להתיר עי"ז אשת ר"מ להנשא, ורק שהי' מצטער מזה, ואח"כ כשסיפר לו ר"מ שנטבע וניצול ע"י הגלים טורדים, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהחמירו גם היכא שראה ושהה כדי שתצא נפשו ואפי' בצורבא מרבנן, אך באדר"נ איתא שבא ר"ע לפני ב"ד להעיד על אשתו להנשא, וכמ"ש בתוספתא שאמר "ראיתי ספינה שנטבעה בים" והנה הא דא"ר אשי להוכיח מהא דאזלה דביתהו דחסא כו', הגם דאיהו גופי' קאמר לחלק בין אינש דעלמא לצו"מ, י"ל דדוקא כדאסורה רק לכתחילה להנשא שייך לחלק, משא"כ אס"ד דנימא דגם כשניסת תצא, וכמו"כ י"ל דמ"ש רב אשי דה"מ באינש דעלמא כו', קאי על הא דמייתי שם מקודם שהיו מכמרין מכמורין בירדן כו' ומטעם חשש מחשד"ג דממילא אי איתא דסליק אח"כ בהכרח שעלה במקום קרוב, וכה"ג קלא אית ליה, משא"כ כשנטבע בים דחיישי' שהגלים טרדוהו למקום רחוק, ואפשר שמצד ריחוק מקום לא נדע ולא נשמע הדבר והנה כמו"כ י"ל דמש"ה מסיק דה"ה צו"מ, לפי שכאו"א תאמר שבעלה הי' צו"מ, וע' ב"ש אה"ע סס"ב דלפי התירוץ האחרון לא אמרי' דשאני רבנן דפקיע שמייהו, ואפשר דהיינו משוה דא"א לחלק, וכעין מ"ש בבכורות ד' ל"ו כלום חילקנו בין חבר לע"ה", וכדי שלא יבא כאו"א להקל בעצמו והררח"י הנ"ל כתב לי די"ל דמש"ה צו"מ אי איתא דסליק כו', משום שצריך להודות בפני עשרה וכמ"ש בברכות דנ"ד ואיכא פרסומא וקלא כמ"ש בכתובות ד' ז', והשבתי דז"א דא"כ מאי אריא צו"מ, דהא כמו"כ באינש דעלמא המקיים דברי חכמים שצריך להודות אי איתא דסלק כו', גם יקשה דנהי שאין פרהסיא פחות מעשרה כמ"ש בסנהדרין ד' ע"ד, אכתי איכא קלא גם בתלתא וכמ"ש בב"ב ד' ל"ט, ומ"ש דקלא אית ליה היינו כעין מ"ש ביומא ד' י"ח דרבנן קלא אית להו (ובפרט כשאירע להם סכנה ונצלו ובמק"א ביארתי בהא דפרש"י זבחים ד' ז' ומ"ש הח"ס או"ח ת' נ"א ומ"ש בנדרים ד' ל' דלא כאילו שהולכין מעכו ליפו כו'), ועכ"פ י"ל ג"כ דמש"ה מסיק דל"ש אינש דעלמא ול"ש צו"מ דיעבד אין לכתחילה לא כדי שלא תתבטל תקנת חכמים שכא"א תאמר שבעלה איש מפורסם קלא אית ליה (וגם ע' חגיגה ד' כ"ב שאם אתה אומר לע"ה טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא), משא"כ היכא שיש צירוף היתר אחר, וכמ"ש].

והנה לכאו' מוכח מהא דקאמר הש"ס "ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין ואנסבה רב דימי מנהרדעא לדביתהו כו' אא"ב לקולא פליג אינהו דעביד כריב"ב" כו', דכל שיש חשש שנשתנו מראית פניו לא מהני זה אפי' לצירוף היתר למה שראו שנטבע, וכן גבי מעשה בשני ת"ח מסיק הש"ס דדוקא "כדאמרי אסקינהו קמן. וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין כו', וכ' הרא"ש דהיינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים", וא"כ עכצ"ל כמ"ש מקודם דדוקא חתוך הרגל וכדומה שמחזק סכנת הטביעה וממעט אפשרות ההצלה, הוי צירוף למה שנטבע במשאל"ס, משא"כ מה שאינו מחזק סכנת הטביעה רק דהוי הוכחה שלא עלה מן המים, ל"מ לצרף כשאינו מספיק להתיר מצד עצמו, אך גם אי נימא הכי. אכתי יקשה מאי פריך הש"ס כיון דיש מקום לומר דמ"ש שאין מעידין אלא עד ג"י היינו דווקא כדליכא שום הוכחה שמת וכגון שמצאו הרוג או נטבע ולא הכירוהו ורק אחר ג' ימים באו אנשים שהכירו אותו וחיישי' שמא נשתנו מראית פניו לאחר ג"י, משא"כ כשיש אנשים שראו שנטבע זה האיש שיש צירוף היתר מצד הטביעה, וכדי ליישב זה עכצ"ל דגם בעובדא דכרמי ודגלת, האנשים שראו הטביעה לא ידעו מי הוא הנטבע וגם לאחר שהעלוהו לא הכירוהו, עד שבאו לאחר ג' ימים אנשים שהכירוהו, ומש"ה ניחא גם לשיטת הסוברין להקל כשהוא ספק אם הוא תוך ג"י ועמ"ש כאאמ"ו זצ"ל בספרו אילה שלוחה, ובלשון הרז"ה "דההוא דאסקוהו אגשרא דשביסנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כשלא ראה הטביעה אלא שראוהו לאחר שהעלוהו, וע' בק"נ שגם הרא"ש מפרש כן, דהא כ' הרא"ש שכ"כ הרז"ה ז"ל, וא"כ י"ל שהאנשים שראו הטביעה אין יודעין מי נטבע, (ואפשר ג"כ שלא ראה איש הטביעה רק ההעלאה) ואחר ג"י מההעלאה (והחזיקוהו במים כדי שלא ישתנה) באו אנשים והכירוהו, ומ"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהן ע"פ נשים כוו דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר כו' י"ל דמ"ש ותם ותסברא משאל"ס נינהו" כו' היינו משום דלהס"ד לא ראו אותם כלל אחר שהעלום מן המים, וממילא אפי' אי לא הי' חשש בדדמי לא הי' להתירה לכתחילה, ולמסקנא הא קיי"ל דאמרי בדדמי ואפשר שנדמה להן שנטבעו ובאמת לא נטבעו, (וכעין מ"ש בירוש' "באבא סימי ששקעה ספינתו בים והוא לא היה בתוכה"), ובפרט שהנשים לא הכירו היטב את הת"ח (וע' ילקוט שמואל א' ט' "שא"א לאשה לזון את עיניה" כו' וע' ב"ב ד' קס"ח), ועמ"ש הרי טב"א בב"מ ד' כ"ז דכשטרוד לברוח אין העדים מכוונין כ"כ בסימניו. ומש"ה אדרבה יש גריעותא במה שראו הטביעה דמים כמלחמה דמי ומתוך בהלה אמרי בדדמי שזה נטבע ושעי"ז גם לאחר העלאה מן המים אמרי בדדמי וסומכין עצמן על מה שנדמה להן שאלו האנשים נטבעו ועפ"ז צ"ע מ"ש הב"ש ס"ק פ"ז דבההוא גברא דאטבע בדגלת מיירי שראה העד הטביעה. דלפ"ז צ"ל דכל שלא ראה בשעת הטביעה ששהה במים כדי שתצא נפשו, לא הוי שום צירוף להתיר. אך י"ל דכיון דה"ה כששמע שנטבע הוי כראה הטביעה דקאמר בדדמי (ע"ש בב"ש ובבאה"ט) ממילא י"ל ששמע ממי שהי' נחפז ובהול דאפשר דאמר בדדמי שפלוני הוא שנטבע, משא"כ היכא שהעד יודע בבירור שהנטבע הוא איש פלוני ולא אחר שפיר י"ל דמהני עכ"פ בדרך צירוף, וע' פ"ת ס"ק קמ"ד בשם המשכנ"י לצרף שיטת רוב הראשונים הרמב"ם והריא"ז דמשאל"ס אף אם לא שהה כשת"נ אם ניסת ל"ת, כיון דלכ"ע הוי רק חומרא מדרבנן ועמ"ש חה"ג ז"ל בבר"י סי' כ"א, דמש"ה לא אמרי' דהא שאבד האי הוא שנמצא כמ"ש המבי"ט היכא שנמצא הרוג באותו דרך שהלך וכמ"ש בבכורות ד' כ"ה, דמיירי כשלא נמצאו במקום הטביעה שפלטתן הים למקום אחר. ועפמ"ש י"ל ג"כ דהגם שבודאי הוא אותו שנטבע אכתי לא נודע בבירור מי היה הנטבע.

וע"ש בבר"י סי' י"ט שכתב להוכיח ממ"ש בשני בנ"א מכמרין מכמורין בירדן ונכנס אחד מהם למחשד"ג ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה ושהא חבירו כדי שת"נ" דמוכח דהגם ששקעה חמה ואין העין שולטת לראות מרחוק, כיון שראה שלא עלה במקום שנטבע שרי מדאו' והוי בכלל שהה כשת"נ ע"ש, ולכאו' מהתם לא מוכח כ"כ דאפשר שהי' בתחלת שקיעה, ועמ"ש התוס' במנחות ד' כ' ד"ה נפסל, ומצד שהי' במחילה של דגים ששם מאפיל קצת גם ביום לזאת לא הכיר פתחה של מחילה עד שזרחה חמה, אך בלא"ה נלע"ד דדוקא כשנפל למים מכונסים כתב בלשון השו"ע סעי' ל"ב "דכגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כשת"נ ולא עלה כו' משיאין את אשתו", משא"כ כשטבע במשאל"ס שמבואר בסעי' ל"ד דכשלא העידו ששהה כשת"נ אם ניסת תצא, לא הזכיר בשו"ע דדוקא כשהביט מרחוק וראה שלא עלה, ואף כשלא הביט מרחוק אם ניסת ל"ת כיון שלא עלה במקום שנטבע, ומשום דכל שהמים שוטפין ומוליכין אותו למרחוק זה הוראה על חולשת כחו ותו לא שכיחא שיקום בו כח לעלות מן המים בעצמו, ומש"ה אם ניסת ל"ת, וכן מוכח מדלא הוזכר לחלק דדוקא כדשלטא עין המביט לראות מרחוק, משא"כ כשהוא קצר ראות וכח ראייתו חלושה ואינו רואה מרחוק, או שהמים שוטפין בין ההרים בעקלתון שההרים מסתירין וא"א לראות מרחוק. או שהוא יום ענן וערפל (ומ"ש דיומא דעיבא כולי שמשא היינו לענין החמימות ע"י נצוצי השמש), ועכצ"ל דלענין שאם ניסת ל"ת צריך רק שישהה כשת"נ ושידע שלא עלה במקום הטביעה, והא דפרש"י ד"ה מן הארכובה, דחיישי' שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר", היינו לענין הא דלא תנשא לכתחילה גם כשהי' אור השמש מבהיק ושהעדים מצטיינין בכח ראייתם להביט מרחוק (וע"ש בבר"י שהביא ממ"ש במד"ר וירא גבי הגר וממ"ש בבכורות ד' נ"ד ועירובין ד' מ"ג), דאכתי יש קצת אפשרות שעלה ברחוק פרסה ויותר, ועכ"פ גם כשנטבע בלילה ושהו כשת"נ אם ניסת ל"ת ועמ"ש הב"ת תשו' ק"ד, "דשיער ר"ח בן דוסא דבשני שעות יכול לטפס להעלות כמה פעמים ולהוציא ראשו חוץ למים ולחיות", וא"כ כשהעדים ראו שבודאי לא הוציא ראשו מהמים לשאוף אויר השיעור פחות מזה, וע' מהרי"ט ח"ב ת' כ"ו דשאני נפלה לבור שתסבך ידה באבנים שבבנין, אבל ראוהו שטבע וכסהו המים, בכדי שא"א לו לאדם לעמוד במים סגי, ושראוי להיות שיעור זה כשיעור שבני אדם משערין ע"ש. וכבר בארתי באמ"ש סי' נ"ו די"ל דגם בשיעור מועט לא יקום בו כח לעלות בעצמו מהמים על שפת הנהר, ומצד שטף המים לא יצוף למעלה בחייו, וע' שבת ק"ח סוטה ד' ל"ד, ואם העלוהו אחרים היה הדבר ידוע והנה לפמ"ש המרדכי ר"פ האשה בחד תירוצא דמשאל"ס דהוי מיעוטא דלא שכיח אפי' ר"מ לית לי' דלכתחילה לא תנשא אלא משום חומרא דא"א ולזות שפתים ע"ש פשיטא שיש להקל כשיש צירוף היתר מצד איזה ענין ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י די"ל דמש"ה ל"מ לצרף בצו"מ משום שלא באו כאחת התרי רובי דלאחר כמה ימים הוא שנתחדש הא דאי סליק כו', ולכאו' מצינו כזה בד' הריב"ש וכמ"ש דעכצ"ל דשאני כששני החזקות ישנן כאחת, (והנה מ"ש ד' קכ"א תד"ה ולא, יל"פ דלולי ההוכחה מצו"מ הי' מקום לדחות דדוקא כשהמיעוט מצוי, וכגון שלא הביט סביבותיו או שלא הי' אפשר להביט, וגם כשאין המיעוט מצוי לא חלקו בתקנתם, לזה הוצרכו להוכיח מצו"מ, דכולי האי לא גזרי אטו אינשי דעלמא, ואטו היכא שהמיעוט מצוי, ועד"ז יל"פ ג"כ מ"ש התוס' ד' ל"ו, שאינו סותר למ"ש בעצמם בבכורות ד' כ' וכמה דוכתי)

ובנ"ד יש ג"כ צירוף היתר מה שנמצא גוף ושלד איש לא רחוק ממקום הטביעה, ולא נשמע שנטבע כאן איש אחר, ודכיון שהמים שוטפין ומוליכין אותו הוי כמו שנמצא במקום שנטבע ממש, ואמרי' דזהו שנטבע זהו שנמצא, ועמ"ש חה"ג בבר"י סי' כ"א ממ"ש בחולין ד' צ"ה תד"ה אסיק, ומ"ש מהירוש' פ"ז דשקלים "ההיא שטף נהרא ואייתי חורי דנבילה תחתיה", לענ"ד י"ל דהיינו משום דשכיח הרבה השלכת ונפילת בשר נבילה לתוך המים, ואדרבה כיון שנמצא במקום שהניח, ודרך המים לשטוף ולהוליך ממקומו, יש לחוש דההיא שטף נהרא, ודמה שנמצא הוא ממה ששטפו המים ממקום אחר, משא"כ טביעת אנשים דלא שכיחא וקלא אית להו, ובלא"ה שאני איסור בשר שנתעלם מן העין אליבא דרב, ועמ"ש התוס' דחומרא בעלמא הוא, ומההוא גברא דאטבע בדגלת כבר נתבאר ליישב וע"ש מ"ש מהא דרב נתן בר אביי אתאבד ליה קיבורא דתכלתא" כו', ולא קאמר דזה שנאבד הוא שנמצא, ולכאו' משמע שלא הי' זוכר באיזה מקום נאבד ממנו, וכמ"ש "אית לך סימנא בגוויה א"ל לא", וע' ב"מ ד' כ"ג אי מקום הוי סימן ודשאני רקתא דנהרא (וע' ב"ב ד' כ"ג תד"ה חוץ, ומנחות ד' מ"ג בענין בירור תכלת ע"י בדיקה, רק שהבירור ע"י טורח) ומ"ש מההיא דגיטין ד' י"ט דדוקא משום דמזוזתא בי דנא לא שכיחא", ולולי זאת היו חוששין שמא גט זרק לה ואבד, ודהמזוזה שנמצא לא זהו מה שזרק, לענ"ד י"ל דשאני התם דההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא", שהי' ידוע שכתב לה גט לגרשה ואמר שהוא זורק לה גט. וממילא החשש שהחליף וזרק לה מזוזה הוי חשש רחוק, ומש"ה הי' לחוש שמא גט זרק לה ואבד, ומש"ה הוצרך לומר דמזוזתא ביני דני לא שכיחא

וכן יש לצרף בנ"ד מה שנמצא בהשלד סימנים בשינים וכפות הרגלים כפי מה שהי' בבעל האשה העגונה, וע' פ"ת ס"ק ק"ו לענין צירוף סי' אמצעים, ועמ"ש הנוד"ב ח"ב תשו' ס"ו מהא דקאמר בחולין ד' ע"ט דא"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא", דמוכח מזה לכאו' דלא מהני צירוף סימנין דקול ואזנים וזנב, ומ"ש הנוד"ב לתרץ דמהלשון "עיין" משמע שהקפיד רק על דבר הנראה לעינים ולא על הקול, ודמש"ה דייק פרש"י לומר דדמיין להדדי "באזנים ובזנב" צ"ע דאטו א"א לומר דבשעת העיון ממילא יתברר לו אי עבי קליה אי צניף קליה, והוא דבר המתברר מאליו, ורק על הדבר התלוי במראות עין הוצרך לעיין וי"ל עפמ"ש בחדושי הר"ן דמ"ש כאן "וסי' דאורייתא" היינו דסימנין אלו ע"י אזנים וזנב המה מקובלים למשה מסיני, ולכאו' יפלא דמנלן לפרש דהסי' הן הלמ"מ, ואטו ליכא למימר שהסימנין נראין בחוש "דרברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא" כו', וכדי ליישב זה י"ל דגם למ"ד א"ח לזרע האב, מ"מ לענין טבע גידול הולד וצורתו תלוי גם בזרע האב, ולענין טבע וצורת הולד אין פלוגתא בין מ"ד א"ח לזה"א ובין מ"ד חוששין לזה"א (ומש"ה אין המציאות מכריע לברר הספיקא דפלוגתא בזה), וא"כ בין הנולד מסוס וחמורה ובין הנולד מחמור וסוסיא יש בהן עירוב סימנין, ומ"ש "עבי קליה בר חמרא" היינו שיש לו התדמות יותר לחמור (וגבי מ"ש דאין מרביעין עליה לא מין סוס כו', פריך ולבדוק בסימנין כו' לפי שיש הבדל ניכר בין סוס ממש), ומש"ה דוקא משום שהסי' הן מקובלין הלמ"מ משגחי' על הסימנין ודכשהן שוויין בסימנין הן מין אחד, ומש"ה קאמר עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי", ואילו לא היו הסי' הלמ"מ לא היו משגיחין בזה כיון שאינן דומין ממש גם באזנים וזנב לא לסוס ולא לחמור, ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה בתשו' הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז לשיטת הרמב"ם בכלאי הנהגה דאינו לוקה אלא בטמאה וטהורה. דא"כ מנלן להש"ס להוכיח דסי' דאו' דהא אפי' אי הוו דרבנן שפיר סמכינן עלייהו באיסור דרבנן, ועפמ"ש מיושב דדוקא משום שאלו הסימנין הן הלמ"מ תלוי בדמיון הסימנין זה לזה הגם שאינן דומין לא לסוס ולא לחמור, (ומוכיח דקסבר א"ח לזה"א דאס"ד דספוקי מספקא ליה כדאמר לעיל הוי ס"ס וא"צ לברר כשלא יתברר לגמרי וע' נו"ב חיו"ד ת' מ"ג), וגם אי נימא דלא הוי מצד הלמ"מ רק שיש הבדל בין הנולד מסוס וחמורה להנולד מחמור וסוסיא שדומה יותר להאם אכתי כיון דלפמ"ש אינו דומה לגמרי להאם ממילא י"ל דהוי כסי' גרוע ושע"י צירוף הסי' נעשה כסימן אמצעי, ושפיר מוכיח מזה דסי' דאורייתא ובספרי אבן הראשה סי' י"א ביארתי להוכיח ממ"ש בכריתות ד' י"ז, דעכצ"ל דחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ולא אכל כולה, א"א לברר ע"י המקצת הנשאר שהוא חלב, וכשהוא שומן אפשר שיתברר, ומשום דמראית עין הבקי לא הוי בירור גמור לחייבו חטאת וכה"ג, ורק דכשמכיר שהיא שומן מותר להבחין ע"י טעימה, ובצירוף הבחנת הטעימה הוי בירור גמור, ודהגם דלא דמי לבחינת הטעימה דעלמא, כגון בנתינת טעם בשר בחלב וכה"ג שהבדל הטעם מורגש, משא"כ חתיכה ספק של חלב, דקיי"ל דחלב שנתערב בשומן ליכא למיקם אטעמא ומשום שהטעמים קרובין זל"ז וכשנתערב ערב מעט חלב בשומן לא ירגישו טעם חלב, ודוקא כשהיא חתיכה בפ"ע בלי שום עירוב, ביארתי להוכיח שיש הבדל קצת ביניהם בטעמם ושמצד זה יוכל הבקי להבחין ולהכיר ע"י טעימה, וכיון שהטעמים קרובין זל"ז ויש רק הרגש דק והבדל קצת ביניהם, ממילא י"ל דהבחנת הבקי ע"י טעימה לא עדיף מהכרתו בזה ע"י מראית עין היכא של מראית עין כל הוא בספק דלא הוי בירור גמור כמש"ש, אכתי ע"י צירוף בחינת הבקי במראית עין ובטעימה הוי כעין צירוף סימנין גרועין דהוי כסי' אמצעי וצירוף סי' אמצעים דהוי סימן מובהק] והנה בנ"ד יש צירוף מה. ששמעו שאחד מהדייגים מצא איזור הנטבע, וגם בלא זה כבר נתבארו טעמי ההיתר, והנני מסכים להתיר העגונה הזאת מכבלי העגון, והנלע"ד בעז"ה כתבתי יום א' כ"ב טבת שנת תרס"ד, אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. בענין הנ"ל לכבוד אחי הרב הגאון אוצר התורה והיראה כו' מו"ה ישראל איסר יעקב נ"י ויופיע.

מ"ש כ"א הגנ"י (במכתבו מיום י' טבת שנת תרס"ז) ע"ד העגונה אשת יאסל קארט שנטבע בהספינה נארגע שיצתה מליבאווא זה שנה שלישית (בחודש יולי) ונטבעה במקום הנקרא ראקהאלריף, ומצד שהוא מקום סלעים וטרשים נקרא בשם ריף, ומצד שהמים מתגלגלין שם במהירות עצומה והספינה נתקלקלה ונשברה ע"י הסלעים והים היה הולך וסוער ירדה מצולות בלב ים, ובהספינה היו יותר משמנה מאות אנשים רובא דרובא מבנ"י ונצולו רק ערך ק"כ אנשים אשר נקבו בשמות במכ"ע ונתקבל מכתב מאחד מן הנצולים שראה בעצמו שנהפכה אנית ההצלה שהי' בה יאסל קארט הנ"ל ועוד אנשים ושנטבע במי הים והגלים שטפוהו וכן נתקבל גב"ע ובעלי האניה ג"כ פרסמו שמות הנטבעים ובתוכם בעל העגונה הנ"ל ושלחו לה כסף גמול אסונה, והביא מ"ש הפ"ת ס"ק קל"ג להוכיח ממ"ש בב"ב ד' כ"ד, "דעיקולי ופשורי הוי מטבעי לה". ובפרש"י שהמים מתעקלין ומתגלגלין כגלגל במקום אחד מחמת כיפי סלעים ארוכים הבאים אל תוך הנהר והמים מכסין עליהן והספינות מתגלגלות שם וטובעות" דכה"ג ליכא חשש הצלה, וכן הביא כ"א הגנ"י מהירוש' פ"ד דעירובין ה"א דקאמר מה נפק מביניהן אם הי' הים גלוני ופירש הק"ע שהגלים הולכין וסוערין והפ"מ פי' דהיינו שהגלים גבוהים ודוחפין הספינה לאחור ואינה יכולה להלך, וא"כ מ"ש בירוש' דיבמות שאם הים גלוני משיאין את אשתו היינו שמי הים סובבים ומתגלגלים מחמת סלעים וטרשים, דא"א לפרש שהים סוער ומעלה גלים דהא אדרבה עי"ז יש יותר חשש הצלה כמו שהקשה הק"ע, וכן הלשון "הים גלוני" משמע שהמקום גורם ולא ע"י רוח סערה שהזמן גורם, וא"כ יש לצדד בנ"ד להקל להתירה להנשא, ובפרט שלא היו יכולין הנטבעין לצוף להחוף, עד אחר ז' ימים, (כאשר גם אלו שנצלו ע"י אניות הצלה עבר עליהם ששה מעל"ע עד בואם להחוף, והי' באני' מיני מאכל להשיב נפשם), ובירוש' פ"ב דנדרים שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל ג"י ממתינין אותו עד שיאכל ומלקין אותו", וברמב"ם פ"ה משבועות דנשבע שלא יישן ג"י או שלא יאכל ז' ימים היא שבועת שוא, ובילקוט אסתר עה"כ וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו איתא "ואיך היו צמים ג' ימים לילה ויום ולא היו מתים אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום", וכן הביא מ"ש השבו"י ח"ג תשו' ק"י דכיון דכשנטבע במשאל"ס אי נסיב לא מפקינן לה מיניה ולכתחילה הוא שלא תנשא, ממילא יש להתיר בשעת הדחק לכתחילה כמ"ש בתו"ח כלל י"ז דשעה"ד כדיעבד דמי וכמ"ש בתשו' מ"ב סי' מ"ד דהיכא שהאשה ילדה ורדופה להנשא אין לך שעת הדחק גדול מזה ואם תשאר עגונה נפיק חורבא, וכמ"ש הרא"מ דכה"ג היכא דאיכא פלוגתא דרבותא אזלי' לקולא באשה עגונה ויש לסמוך אדברי היחיד, ועמ"ש הט"ז ס"ק ט"ו ובב"ש ס"ק מ"ז, ודשאני עובדא דאשת חסא דקים לי' להש"ס שלא היתה רדופה להנשא ולא רכה בשנים ולא הי' שעת דחק, וגם כשהיא אשה צנועה דליכא חשש מכשול כתב השבו"י (שהיה אא"ז כמו שיש לנו בקבלה מכאאמו"ר זצ"ל) להתירה להנשא כל שיש צירוף איזה צד היתר ע"ש, וכן יצא מגיסו הגאון ר"ד אופנהיים להתיר ע"ש, ושיש לצרף גם מ"ש התה"ד שבזמנינו אפי' אדם בינוני אם איתא דחי עדיין הוה ליה קלא טפי וטפי מצו"מ בזמן הש"ס, וכמ"ש בפסקי מהרי"א סי' קל"ט והובא בד"מ ס"ק ט"ו, ובנ"ד ששלחו בעלי הספינה לחפש ופזרו ע"ז הון עצום ומכה"ע חקרו ודרשו וכתבו בפרטיות אודות כאו"א מהנטבעים, פשיטא דאי איתא דחי הי' הדבר ידוע, ודיש לצרף ג"כ מ"ש המרדכי בשם הר"א מווארדאן להתיר כשנתעגנה ארבעה שנים דמדלא אמרו חכמים שאסורה לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמרי, ובנ"ד האשה ילדה כבת כ"ב שנים ונשארה עם ילד והיא באלמנות חיות, והביא בשם תשו' הגאון רי"מ מבריסק ועוד תשובות הגאונים האחרונים שהקילו באופן כזה, ודרש ממני כ"א הגנ"י להצטרף ולהסכים להתיר האשה העגונה הנ"ל מכבלי העגון.

הנה מ"ש מהירוש' דעירובין, ראיתי לחה"ג ז"ל בבר"י סי' י"ח שהביא מ"ש הטלוך בערך גלוני וז"ל אם היה גלוני על דעתיהון דחבריא אסור פי' בלשון יוני ים שקט בלא גלים עכ"ל, ומבואר דכונת הירוש' דעירובין דמצד שהים שוקט אין הספינה נעקרת מד' אמות שלה [וע' ב"מ ד' ט' "דספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטו לה", משא"כ כשהספינה מתנועעת וקופצת ע"י הגלים], וא"כ כמו"כ מ"ש בירוש' שאם הים גלוני והביט לד' רוחות וראה שאין שם בריה משיאין אשתו, היינו שמצד שהים שוקט הי' יכול להביט בכל רוחותיו, והביא מההיא דב"ב ד' כ"ד, ודי"ל דדוקא לענין איסור יי"נ דאזלי' בתר רובא, סמכי' על ההוכחה דאם איתא דמהאי דקרא אתאי עקולי ופשורי הוה מטבעי לה" משא"כ לענין איסור א"א דחששו רז"ל לחששות רחוקות, וגם דשאני אדם שיש לו דעת ומתאמץ בכל כחו להציל עצמו, והביא ממ"ש בתשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' תתקע"א דבמשאל"ס לא פלוג רבנן בין היכי דאיכא סלעים וטרשים ולענ"ד אין להוכיח ממ"ש בתשו' מהר"ם מרוטנבורג, דהא בתשו' הנ"ל מבואר להחמיר גם "כשהיו חתיכות גסות של גליד מכסים את הנטבע, והם דוחקין אותו לעומק ומפרקין גופו לנתחים", ואנן הא קיי"ל בזה להקל וכמ"ש בתשו' הב"ח סי' ע"ט וכ"כ הט"ז סקנ"ה ובב"ש ס"ק צ"ה וע' פ"ת שהביא לתרץ הא דל"ח למחשד"ג, ומכ"ש בנ"ד דעדיף טובא שנטבע בלב הים (ובעובדא דמהר"ם מר"ב נטבע בנהר), ומ"ש בבר"י לחלק בין חבית לאדם, לכאו' אדרבה יש ללמוד מכ"ש דחבית שצפה בנהר מצד טבעה ובכ"ז נטבעת ע"י הסלעים וטרשין מצד כח גלגול המים במרוצה, ומכ"ש אדם שגם במים דעלמא צריך שיחגור כחו, וכדמוכח ממ"ש שבת ד' ק"ח לא מבעיא כשורא כו' אלא אפי' גברא דטבע כו', ועכ"פ כיון שבמקום סלעים וטרשין שכיח יותר סכנת הטביעה לא דמי למשאל"ס דעלמא ועמ"ש בתשו' הגרע"א סי' ק"ט דכשנטבע באמצע המים רחוק מיבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ אי אפשר לו לעלות ליבשה, הוי כמו שהה עד שתצא נפשו.

ובמרדכי בשם גדולי צרפת דגם במשאל"ס דעלמא כשהלכה וניסת בלא היתר ב"ד לא תצא, והקשה המרדכי דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם לומר שלא תנשא לכתחילה דאנן סהדי שכולן ינשאו, וכן ממ"ש דמדבוריה דר"נ אזלא דביתהו דחסא ואינסבא ולא א"ל ולא מידי, משמע דדוקא לפי שטעתה בדברי ר"נ הוא דלא תצא, ולכאו' יש מקום ליישב דעת גדולי צרפת (שכן עשו מעשה כמבואר במרדכי) דכיון דקיי"ל בכתובות ד' י"ד דכשאין להולד תקנה בישראל ולא בממזרת דינו כדיעבד וכמ"ש בריטב"א שם, וע"ש דלאו דוקא כשהולד בן זכר דאיכא מצות פו"ר, (וע' פסחים ד' כ"ו תד"ה בין ובקדושין ד' נ"ה וע' יבמות ד' ק"ו) וה"נ הא אין לה תקנה ותתעגן לעולם, ומ"מ מהני תקנת חכמים שלא יתירו אותה ב"ד להנשא, דכשיודעת שנישאת על דעת עצמה ושלא תוכל לתלות הקלקלה בב"ד (ויפה כח ב"ד שפוטרה מן הקרבן) ממילא מירתתא טפי ורמיא אנפשה לחקור היטב. והיינו דקמ"ל דהגם שסמכה עצמה על דברי ר"נ וממילא אפשר שלא חששה כ"כ לדייק מעצמה מ"מ לא אמרו לה מידי, ובלא"ה שאני גבי דביתהו דחסא דהוי ע"פ עדות עכו"ם מסל"ת. ובשו"ע כתב זה בדין האשה שהעיד לה ע"א שנטבע בעלה במשאל"ס דכשניסת בעבריינות תצא, ומשום דמים כמלחמה דמי ויש בע"א חשש בדדמי, ולא מוכח לומר דה"ה כשיש ב' עדים, וגם לא מוכח דה"ה כשכבר נתעגנה זמן רב כיון דהוי כעין אונס קצת, וע' גיטין ד' מ"א ד"ה כופין (וממ"ש בשו"ע שאבד זכרו ונשתכח שמו לא מוכח אלא דהוי לאחר י"ב חדש, א"נ דאדרבה מצד שהי' קודם יב"ח הוצרך לומר שנשתכח שמו).

ועמ"ש הרשב"ץ ח"א ענין פ' דכשהפליג בספינה ולא בא למחוז חפצו וידענו שלא נשבה ונשאר לנו לומר שנטבע בים ומת או יצא ליבשה והרגוהו לסטים או חיות רעות אכלוהו או מת ברעב ואם היה קיים כבר בא הוי כמו שנטבע במשאל"ס בפני עדים דאפשרות ההצלה הוי חשש רחוק והביא הוכחה מהירושלמי "חד בר נש אתא ביומי דרבי אמרין ליה ההוא פלן אמר לון מית ההוא פלן א"ל מית א"ל וכלהון מייתין א"ל ואילו הוו בחיים לא הוו מייתו כו' מאן דנשאת נשאת" כו', אע"פ שנראה דבדדמי הוא מעיד ומשום דאזלי' בתר אומדן דעתא שמת יע"ש, אך ממ"ש בחי' הרמב"ן ד' קט"ו וז"ל שאפי' זה שאמר בדדמי אילו הוין בחיין לא היו באים אעפ"כ כיון שאומר מת האמינוהו ותלו להקל שודאי מת אלא סניפין לדבריו היה מביא כדי שיאמינו אותו עכ"ל, מבואר דמפרש דלא כהרשב"ץ, ודוקא משום שתולין להקל שהעד יודע בבירור שמת, וכ"כ הרשב"א, וכ"כ מהר"ם מינן תשו' מ"א דאע"ג דאיכא אומדנא דאילו היה בחיים לא איחר כ"כ לבא לא עדיפא מעיר שהקיפה כרכום וספינה מטורפת בים ולכאו' מדפרש"י בכתובות ד' כ"ב ד"ה באומרת ברי לי אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא", משמע דס"ל שיכולה לסמוך על האומדנא שלה, והא דלא ניחא לפרש"י לפרש כפי' התו"י ביבמות ד' פ"ח ששמעה מבנ"א שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו, וכעין מ"ש בכתובות ד' פ"ה, בת ר"ח קים לי בגוה, היינו משום דדבר כזה יכולין גם ב"ד לידע אם האנשים ההם נאמנין ביותר, ודוחק לפרש שהאשה בלבד מכרת אותם היטב, ולזה פרש"י שאומרת ברי לי מצד שהיא יודעת ומכרת את תכונת בעלה ואהבתו ומצד זה ברי לה, והא דביבמות שם פרש"י שברי לה ע"י סימנים היינו משום דהתם דמיירי דאתא גברא וקאי, ודקאמרי אנן הוינן בהדיה כו' ואתון הוא דלא ידעיתו ליה", שייך לומר שברי לה ע"י סימנים, שאין זה בעלה, משא"כ בהסוגיא דכתובות דלא מיירי שהאומרין שלא מת אומרין שהבעל כאן, מש"ה פרש"י שברי לה דאילו היה קיים היה בא, והנה הרא"ה הובא בש"מ הקשה על פרש"י דהא ודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשה מספיקא דתרי ותרי, ואולי י"ל דכיון שכבר נפקע חזקת א"א כמ"ש התוס', וזה שנישאת לו בא בטענת ברי שמותרת ומשועבדת לו ובשעה שנשאת הי' ההיתר והשעבוד בודאי ואח"כ הוא שנתחדש הספק, מש"ה דוקא מצד מה שלבה נוקפה שיש איסור בדבר, וכשאין לבה נוקפה שבקינן לה לישב תחתיו משום דכנגד הספק איסור יש ספק שעבוד דהוי ג"כ מלתא דאיסורא ושהבעל אומר ברי שמשועבדת לו ודוקא כשלבה נוקפה ליכא שעבודא (וכעין מ"ש ד' ס"ד כשמאיס עליה), ולזה התם הדבר תלוי במה שלבה נוקפה (כמו באשם תלוי וע' כריתות ד' כ"ד) משא"כ כשברי לה שהאמת כדברי אלו העדים שמעידין שמת בעלה ועכ"פ לא מוכח מפרש"י לומר דגם בעלמא מהני אומדנא שלה לענין שאם ניסת ל"ת.

וע"ש מ"ש הרשב"ץ ממ"ש בב"ב ד' נ"ח דא"ל ר' בנאה זילו חבוטו קיברא דאבוכן כו' שדן ע"פ אומדן דעתא, ולכאו' התם לא הי' ענין הוצאה מיד המוחזק, ואפשר שהשכ"מ נתן במתנה לאח"מ לבנו המתנהג כשורה וע"י עצת ר' בנאה נתברר מי התנהג כשורה, וגם הא כל מה שהוצרך לומר דכל נכסי לחד ברא היינו לפי שידע שלא יתברר הדבר מי הוא בנו, ואם יתברר אין צורך בדבריו, וכיון שידע והבין שלא יתברר, לאיזה תועלת אמר "כל נכסי לחד ברא", וכיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובפרט קודם מיתתו, ממילא הוי כאילו פירש בדבריו שנותן במתנת שכ"מ לאותו הבן של אשתו שע"פ אומדן דעת ב"ד הוא בנו, וכאילו פירש בדבריו שנותן במתנה ע"פ אומדן דעתא של ר' בנאה, והגם שלא ידע בעצמו לאיזה מהבנים הוא נותן, הוי כעין המשעבד עצמו לכל מי שיוציא השטר, שהביא הרא"ש מדמצינו בכתוב והיה אשר יכנו יעשרנו וגו', ובב"ב ד' קמ"א המבשרני במה נפטר רחמה כו', ובסוכה ד' מ"ב כל מי שמגיע כו', וה"נ למי שיתברר ע"פ אומדנא (ולא הוי תולה בדעת אחרים לגמרי) וע' קצה"ח סי' ס"א, וע' בת' הרא"ש כלל ס"ח אות כ"ג שהוכיח ג"כ מעובדא דר' בנאה אך בעובדא דהרא"ש מסייע חזקה מה שהי' חייב לבעל השטר ושלא נפרע וע' בחו"מ סי' ס"ה סקי"ז משא"כ הרשב"ץ שכתב שר' בנאה דן באומדן דעת להפקיע מאחרים וליתנה לזה, והרשב"ץ בעצמו כתב שאפי' תאמר שאין כאן הוכחה שהוא בנו אבל אמד בדעת של זה המת שכיון שהוא מסופק איזה מהן בנו וא"א לעמוד על ספק זה לעולם ולא רצה ליתן נכסיו אלא לא' מהם בודאי אומדן דעתא הוא שלאותו שהוא חפץ ביקרו ובכבודו נותן נכסיו אפי' אינו בנו ולא למזלזל בכבודו לעשות חבוט בקברו אפי' הוא בנו ודומה לשודא דדייני גבי נכסי לטוביה", וא"כ לא מוכח מזה אלא דאזלי' בתר אומדן דעת של הנותן וכמ"ש בב"ב ד' קמ"ו, משא"כ היכא שלא נתברר גוף הענין לא אזלי' בתר אומדנא וכדקיי"ל סי' ת"ח וכמ"ש בסנהדרין ד' ל"ז ובנידון דהרשב"ץ הא לא נתברר שמת אלא ע"פ אומדנא וגם שאני הא דר' בנאה דאיכא תרתי דמלבד האומדן דעתו של המוריש יש גם האומדנא שהוא בנו וכמ"ש הרשב"ץ משום שרוב ממזירים עזי פנים (וע' ס"ח סי' רל"ב בשם ר"ס גאון. ועמ"ש באה"ר סי' ט"ו בההיא דחולין ד' י"א) ובלא"ה עדיף מאומדן דעתא בעלמא, דכיון שבודאי לא הוציא דבריו לבטלה והוא ידע שלא יתברר הדבר לעולם, בהכרח היתה כוונתו שינתן ע"פ אומדן דעת של ב"ד, אך י"ל דכמו"כ אפשר שהיתה כונתו שלא ינתן לשום אחד מהם ועי"ז תהא אם הבנים מוכרחת לגלות ולברר מי הוא בנה מבעלה שתחפוץ בטובתו שג"כ הוא בנה, וע' סי' רפ"א סעי' ג' דכשאמר לא יירש שמעון וראובן יירש הכל דבריו קיימים, וממילא כיון די"ל שכאו"א הוא מהרוב כבר נסתלקו מהירושה אך ז"א, דמה שמועיל הסילוק היינו רק מצד מה שאמר שראובן יירש, והכא אי נימא שאין האומדנא מבררת דהוי של זה, ממילא ל"מ הסילוק וא"כ נכסים בחזקת יורשין. ומצד נאמנות האב ל"ש כאן, ובפרט שלא הגיד ביחוד מי אינו בנו ושאמר כן רק מצד מה ששמע מדביתהו ועכ"פ מוקשין דברי הרשב"ץ, דהא לפמ"ש בעצמו די"ל דהוי מצד אומדו דעתא של המת ושהי' בתורת מתנה מוכח מזה רק דאמדי' דעתו של הנותן ולא לענין שהאומדנא מבררת המעשה, ומכ"ש לפמ"ש הרשב"ץ מקודם דאפי' לר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו כו' ה"מ בחזקה דאיתא קמן. וא"כ מכ"ש דלא מוכח מההיא דר' בנאה ובדברי תשו' הרא"ש יש לפרש דס"ל דר' בנאה דן רק מצד אומדן דעתא שהוא בנו, ולא מצד אומדן דעת הנותן, ומשום דאפשר שהיתה כונתו שלא ינתן עד שיתברר ע"י האם ולא היתה כונתו בתורת מתנה ורק שלא ירדו לנכסים עד שיתברר וע"ש בלשון הרא"ש שכתב "וכן בכמה מקומות הלכו חכמי הגמ' בתר אומדנא דמוכח גבי שטר מברחת כו' וההוא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל וגמל האוחר בין הגמלים ודבר זה יש לו עיקר מדברי קבלה מאב לחכמים אשר צוה ליתן לה הילד החי", וא"כ מוקשה דהא קיי"ל כרבנן דר' אחא דגמל האוחר בין הגמלים כו' לא אמרי' שבידוע שזה הרגו, וכמ"ש ברמב"ם וטוש"ע. משא"כ הא דאזלי' בתר אומדן דעת המוכר והנותן דהוי אליבא דכ"ע וכן מ"ש הרא"ש ממ"ש תנו לה את הילד החי ע' מכות ד' כ"ג "שיצתה בת קול ואמרה היא אמו" והגם דלא בשמים היא מ"מ מהני לברר היכא דהוי גילוי מלתא בעלמא (וע' שבת ד' ק"ח חולין ד' ל"ו וחולין ד' ה' תד"ה ע"פ הדבור), וליכא הוכחה אלא לפום הס"ד דקאמר "שלמה נמי מדהא קא מרחמא כו', ודהגם דאדרבה עי"ז שתקח לה הילד תהא מוכרחת להניקו ולכלכלו, מ"מ איכא לאם הילד צערא דגופא, וכן מהא דקאמר "מנא ידע דילמא איערומא מערמא" מוכח דלולי חשש הערמה, הי' זה כבירור גמור, ועפ"ז צ"ל דמ"ש בר"ה ד' כ"א ביקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים כו' היינו דוקא מה דגזה"כ שצריך עדים, משא"כ היכא שצורך העדים הוי רק כדי לברר הדבר, אך ז"א דהא כמו"כ קאמר שבקש לדון שלא בהתראה, ועכצ"ל דהיינו משום שלא נתנה התראה אלא להבחין כו', ואולי יש ליישב בזה מ"ש הרמב"ם פי"ב מסנהדרין ה"ב ובכ"מ דס"ל להרמב"ם דגם לרבנן דריב"י הויא התראה כו', ועפ"ז י"ל דמוכיח כן הרמב"ם ממה שביקש קהלת לדון שלא בהתראה דעכצ"ל דהיינו לפי שביקש לדון דינין שבלב ולהבחין בין שוגג למזיד, ועפ"ז משמע דגם מה שביקש לדון שלא בעדים היינו היכא שצורך העדים הוי כדי לברר הדבר וא"כ שפיר הביא מזה הרשב"ץ שאין דנין ע"פ אומדנא, וכן הביא ממ"ש במדרש קהלת (עה"כ אי לך ארץ שמלכך נער) שלא הזכירו לשבח שלמה המלך שדן דין ב' נשים מאומד, ומשום דמהש"ס דמכות הי' מקום לומר להיפוך, לזה הביא מהמדרש, ואינו סותר למ"ש הש"ס דמנא ידע "דילמא אערומא מערמא", משום דלולי חשש הערמה הי' זה כבירור לכ"ע והיכא דהוי אומדן דעתא לכ"ע אזלי' בתריה, ודוקא מצד שלא נתברר לכ"ע ורק לשהמע"ה הי' אומדנא ע"פ רוה"ק, לא הי' רשאי לדון אלא במה שאחרים רשאים, ומיושב ג"כ מ"ש "שלמה נמי מדהא קא מרחמתא" כו', וכן יתישב בזה שאין ד' הרשב"ץ סותרין למ"ש הרא"ש להיפוך שיש ללמוד מההיא דשלמה דאזלי' בתר אומדנא, די"ל דהיינו היכא דהאומדנא הוי לכ"ע, וכחילוק הרשב"ץ, ושמצד זה דן שלמה מצד האומדנא שלו, ומצד שלא הי' אומדנא לכ"ע לא הזכירו זה לשבח, ואס"ד דאפי' אומדנא דכ"ע ל"מ לא ס"ד דשלמה לעשות כן קודם שיצתה ב"ק בפרט שתצא עי"ז תקלה שיבאו לדון ע"פ אומד והנה עפ"ז עכצ"ל דכמו"כ מ"ש הרשב"ץ בלשונו "דבפ' אחד ד"מ אמרי' בהדיא דד"מ שויין הן לדיני נפשות שאין דנין בהם מאומד היינו דוקא היכי שאין האומד ברור לכ"ע (וברשב"ץ שם מקודם הביא ההיא דר' אחא לדינא) ומ"ש הש"ס שם כמאן כר' אחא כו', היינו משום דלהס"ד אליבא דר' אחא הומ"ל דה"ה כשיש אומדנא להעדים ע"פ דעתם, וממילא גם להמסקנא אתי אפי' כר' אחא ומשום דדוקא גמל האוחר כו', שהאומד הוא לכל אדם שיראה הדבר ואין העדים רשאין להעיד מאומד רק להגיד לב"ד פרטי הדברים וכשיראו ב"ד שמצד ראיית העדים יש אומד ברור לכ"ע, אז ידונו ע"פ, וכמו"כ אתיא מתני' להמסקנא אפי' לרבנן דר' אחא ועפ"ז יש מקום ליישב קושיית התוס' שם ובשבועות ד' ל"ד מהא דקאמר הש"ס בשבועות דאי אית ליה לרי"הג דר' אחא בד"נ נמי משכחת לה כר"ש בן שטח כו' מי הרגו לזה אני או אתה" דלפ"ז י"ל דהיינו לפי שהאומדנא הי' מתברר לכל רואה הדבר וכשהי' מעיד לפני ב"ד היו ב"ד מכירין שהאומדנא מוכחת שזה הרגו ומ"מ אין העדים רשאין להעיד מאומד שאין הדבר תלוי בשקול דעתם ואומדנא שלהם אלא במה שידונו ב"ד וישפטו אם הוא אומדנא דמוכח לכ"ע, וע"ש מ"ש הרשב"ץ בד' הרי"ף פ' הכותב "דהתם שהוא רוצה לסמוך לארועי שטרא לאפוכי שבועתא ע"פ קרוב או אשה כשנים משום דאיהו קים ליה בגויה האידנא לית לן למיעבד הכי אבל במה דאמרי כ"ע דהכי הוה קושטא דמילתא" כו', ולכאו' צ"ע דהא לפמ"ש הרשב"ץ גם בימי הש"ס לא היו דנין ע"פ אומדנא שאינו ברור לכ"ע, וצ"ל דהתם הא לא היו דנין לגמרי מצד הא דקים ליה בגוויה וכמ"ש בכתובות ד' פ"ה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה", ודבזה"ז לית לן למיעבד הכי אפי' לענין הפוך שבועה בעלמא, ודמשא"כ "במה דאמרי כ"ע דהכי הוה קושטא דמילתא" דאפי' בזה"ז סמכינן ע"ז ואולי היינו מה שהוכיח הרשב"ץ מר' בנאה שדן ע"פ אומדנא שלו גם כשלא הי' האומדנא מבוררת לכל אדם, כדמוכח ממ"ש דאזלו אכלו קורצא בי מלכא אמרי איכא חד גברא ביהודאי דקא מפיק ממונא מאינשי בלא סהדי "ובלא מידי", ומדהוסיפו לאמר "ובלא מידי", מוכח שלא הי' אומדנא דמוכח לכל אדם, ושהי' דומה לשודא דדייני (וע' ב"ב ד' ל"ה תד"ה שודא דדוקא דיין מומחה עושה שודא, ולשיטת ר"ת דלמי שירצה הדיין כו' צ"ל דכיון דאלקי' נצב בעדת אל ולעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב כו', יש לו סיעתא דשמיא לכוון להאמת בשודא דדייני, ומש"ה א"א שיחזור וידון), וכעין מ"ש הרשב"ם שזה הוא הצנוע שבכם ומסתברא דלזה אהב יותר כו' דלא שייך הכא אלא שודא דדייני", וממ"ש "דקא מפיק ממונא" משמע שהי' ענין אפקועי ממונא מחזקת יורשין, וממילא מוכח דכשהאומדנא מבוררת לכל אדם אזלי' בתר אומדנא אפי' לברר המעשה, ודמש"ה בענין אומד דעת הנותן מהני אומדנא של הדיין, ודהגם דמדמהני שודא דדייני אפי' לרבנן דר' אחא עכצ"ל שיש לחלק ביניהם, אכתי מעובדא דר' בנאה מוכח טפי.

ואולי י"ל ג"כ עפמ"ש בלשון הרמב"ם (פ"ח מנזקי ממון הי"ג) אין הנזקין משתלמין כו' אלא בראיה ברורה בעדים הכשרים להעיד שלא תאמר הואיל ואין מצוין כו' אלא העבדים והרועים כו' אין הדבר כן כו' עד שיהיו עדים הכשרים לו ויחייבו ב"ד המזיק לשלם כו' ואפי' גמל האוחר כו' אין אומרי' בידוע שזה הרגו" כו', ולכאו' לא הוצרך הרמב"ם להשמיענו אלא הא דדוקא בעדים הכשרים, כדי שלא תאמר הואיל כו', ודוחק לומר דמצד שאין עדים כשרים מצוין שם סד"א דא"צ ראי' ברורה, לזאת אולי י"ל דבנזקין שאין החיוב בא אלא ע"י מה שיחייבו ב"ד לשלם (או ע"י תפיסה דעביד דינא לנפשיה) ואין דנין זה חלא בב"ד הסמוכין בארץ כמ"ש הרמב"ם פ"ה מסנהדרין, וכיון שאין החיוב בא מצד מעשה הנגיחה וכשמפקיר קודם העמדה בדין פטור ורק ב"ד מחייבין אין ב"ד נזקקין לחייב ע"פ אומדנא, משא"כ היכא שהחיוב הוא מצד עצמו גם בלא ב"ד רק שע"י הפס"ד של ב"ד מתברר החיוב ושעל ב"ד מוטל להציל עשוק מיד עושקו, ודמש"ה דיני הודאות והלואות וכה"ג דנין אפי' בחו"ל ושליחותייהו קא עבדינן, והא דקאמר (סנהדרין ד' ל"ז) "הא בד"מ אמרי' כמאן כר' אחא כו', היינו משום דלרבנן דר' אחא גם בד"מ יש לב"ד לחקור העדים שמא אומרין רק ע"פ אומדנא שאז צריכין להגיד לב"ד האומדנא שלהם כדי שיכירו ב"ד אם יש בהאומדנא של העדים ממש כיון דהוי ידיעה בלא ראיה, ודוקא לר' אחא דאפי' בענין נגיחה ב"ד נזקקין לזה. מוכח דס"ל דמצד האומדנא הוי כמי שראה, ודמש"ה בד"מ שא"צ דו"ח א"צ לחקור העדים בזה, ודמש"ה קאמר (שבועות ד' ל"ד) לימא ריה"ג לית לי' דר' אחא כו', ומשום דגם לרבנן דר' אחא עדות ממון מתקיימת בידיעה בלא ראיה. ולר' אחא הגם דהוי בכלל מ"ש "או ידע", אכתי בד"נ נמי משכחת לה", ומ"מ שיילינן להעדים שמא תאמרו מאומד משום דבד"נ צריך דרישה וחקירה ולידע אם האומדנא של העדים יש בה ממש, והא דקאמר בב"ב ד' צ"ג לימא רב דאמר כר' אחא כו' ע"כ לא קאמר ת"ק התם אלא דלא אזלי' בתר חזקה אבל בתר רובא אזלינן'' י"ל דכדאזלי' בתר רובא המיעוט כמאן דליתא והוי כראיה ממש, ודוקא משום דלא אזלי בתר חזקה הוי זה ידיעה בלא ראיה וממילא מצי סברי שאין ב"ד נזקקין לזה, היכא שהחיוב הוי רק מצד מה שב"ד דנין וגם י"ל דאתי הסוגיא כמ"ד דלא ס"ל לחלק בין חיוב נזקי שור ובין הודאות והלואות, משא"כ לפום דקיי"ל לחלק, וע' ב"ק ד' פ"ד סנהדרין ד' ג' וד' ל"ב לאוקימתא דרבא ואולי י"ל דהיינו מ"ש הטוח"מ סי' צ' סעי' כ"ד בשם הרמ"ה דכי היכי דאמרי' גבי נחבל כו' ה"ה גבי נגזל אי בריר מילתא דגזליה כו' שקיל בלא שבועה כו' וזו היא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראות", ועמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ז, ולפ"ז י"ל דקאמר דהגם דגבי נתקל הוי רק מצד תקנת חכמים וכן הא דנגזל נשבע ונוטל ומשום דאפי' ידיעה ליכא, הכא בנגזל היכא שנוטל בלא שבועה הוי מצד שהיא עדות המתקיימת בידיעה בלא ראות, וא"צ לתק"ח, ועכ"פ מוכח ממ"ש בלשון הרמב"ם אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד", דהוי כדין הריגת הבהמה דכמיתת בעלים כך מיתת השור (סנהדרין ד' ט"ו) ולא ע"י אומדנא (ואס"ד דקמ"ל שלא תאמר הואיל כו' ודממילא ה"ה דמש"ה אדרבה סד"א שא"צ ראיה ברורה, עכ"פ לא הו"ל להקדים זה קודם שכתב דבעדים כו'), ומשום דה"ה תשלומי נגיחת השור אין החיוב מעצמו דהא נגח ואח"כ הפקיר פטור, ולא דמי לחיובי ממון דעלמא, (ולכאו' הי' ג"כ מקום לומר דמ"ש "וזה מועד ליגח היינו שידוע שכבר נגח ג"פ ומ"מ לא הועד בב"ד, וע' ב"ק ד' כ"ד וד' מ"א, ותשלומי פ"נ קנסא פשיטא דלא הוי קודם העמדה בדין ועמ"ש התוס' ד' ל"ג ובמכות ד' ה', אך מסתימת הלשון מוכח דה"ה במועד ממש) ומש"ה לא ביאר בדבריו דדוקא מצד אומדנא כזאת אינו מתחייב משא"כ כשיש אומדנא ברורה וכחילוק התוס' בשבועות ד' ל"ד, ומשום דלא ס"ל להרמב"ם כהתוס', דא"כ קשה דהא משכחת אומדנא בד"נ לכ"ע והוצרכו לתרץ בדוחק דהומ"ל ולטעמיך ולהרמב"ם א"ש ועמ"ש הרמב"ם פ"ה מחובל דקנס קנסו חכמים שיהא הנחבל נאמן ונשבע (ודלא כהראב"ד שאינו בתורת קנס) וא"כ י"ל דה"ה מ"ש בהלכה ה' היכא שנוטל בלא שבועה הוי בכלל הטעם הקודם, או דס"ל דאפי' תשלומי נזק חבלה לא דמי לדין נזקי בהמה והנה אי נימא הכי ליכא הכרח מדמהני שודא דדייני אפי' לרבנן דר' אחא, שאין ענין שודא תלוי בהא דאזלי' בתר אומדנא, ושפיר י"ל דס"ל להרשב"ץ שיש להוכיח מדמהני שודא אפי' להפקיע מאחרים, דאזלי' בתר אומדנא כה"ג.

ובת' הרא"ש שם הביא "מההיא אומדנא דמר זוטרא חסידא דאיגנב כסא דכספא מאושפיזי' חזייה לההוא בר בי רב דמשי ידיה וכפר ידיה בגלימא דחבריה כפתיה ואודי' (ב"מ ד' כ"ד) הגם דהוי רק אומדנא גרועה, וברא"ש ב"מ שם שמאומד הדעת חשדו וכפיי' בשוטי (ודלא כמ"ש בש"מ דכפתי' בדברים שנדוהו וע' פסחים ד' נ"ב), ולכאו' יפלא דהא צערא דגופא (אפי' הכאה שיש לה קצבה ע' כתובות ד' ל"ג) חמירא וע' ב"ק ד' צ"ג, ואטו משום דנגב ידיה בגלימא דחבריה הותר להכותו מצד אומדנא של חשד (וע' חו"מ סי' ת"כ שהקפידה תורה אפי' בהכאת רשע), וצ"ל שהטיל עליו שבועת הוסת או קב"ח שלא גנב (וע' סי' ט"ו ס"ד שיכול להשביעו כו') וכשלא רצה לישבע הגם דלא נחתי' לנכסי' כופין אותו וכמ"ש שבועות ד' מ"א וע' סי' מ"ב סעי' ג' וע"ש די"א דה"מ היכי דאתי לאפוקי מיורשין כו', וא"כ עכצ"ל שרצה לשבע ולטול דהא מן היורשין אינו גובה אלא בשבועה וא"כ קשה דכיון שמצד אומדנא דמוכח הותר לכוף אותו ע"י הכאה היה ביד ב"ד לפסוק שלא יטול וישאר בחזקת יורשין (ודוחק לומר שביד ב"ד ניתן אז רשות רק לכופו שיודה שגם מצד נימוס הערכאות עושין כן ושלענין זה אמרו עשה מה שב"ד של ישראל אומרין לך) וכיון שאין רשות לב"ד אפי' להעמיד הנכסים בחזקת יורשין מצד האומדנא משום דהוי אומדנא גרועה מכ"ש שא"א להכותו בשביל חשד בעלמא והגם שביד בעל השטר שלא לבקש מב"ד שיורידו אותו לנכסים אטו משום שאינו רוצה לוותר על ממונו יכפוהו ע"י הכאה, ובשלמא בההיא דב"ב ד' קס"ז י"ל דכיון שידע רבא בבירור שהשטר מזויף כפה אותו כדי שיודה כדי להסר לזות שפתים וכדי לפרסם מעשה הרמאים, וקצת י"ל דהכפי' הוי רק שיבאר ויגיד פרטי עניני הדבר והשטר, ומתוך מה שיגיד בפרטיות אפשר שיתברר האמת, והדבר הזה הוא בידו, גם אם אין זיוף בהשטר, ודהגם שאין שום ממש בהודאה שבא ע"י פחד כפיה, היה הוכחה מהודאתו לפי שלא הכריחוהו להודות שיש זיוף בהשטר, רק שיגיד פרטי הדברים וע"י החקירה והדרישה ממילא יתברר האמת וכעין מ"ש גבי דין מרומה, ואכתי יקשה בעובדא דמר זוטרא חסידא, (ול"ל שסמך א"ע על מה שהכיר ברוה"ק, דהא כמו דלא סמכי' לאפוקי ממונא ה"ה לענין צערא דגופא), והגם דפרש"י "דכלי של אושפיזו היה", וא"כ י"ל שבעל הכלי הוא דעבד דינא לנפשיה כששמע מפי מר זוטרא דהיינו האי דלא איכפת כו', ולא עשה כן ע"פ פסק מר זוטרא חסידא שבודאי לא הזדקק להיות דיין לאושפיזכניה דעכ"פ איכא מידת חסידות בזה גם לפמ"ש הש"כ סי' ז' סק"ב, אכתי הא מדמייתי זה הש"ס משמע שכדין עשה, וכן הרא"ש הביא להוכיח מזה לדינא, ועכצ"ל כמ"ש מקודם דכיון שיכול להשביעו היסת כשיש רגל"ד, כדלא ציית דינא יכול לכופו, ועד"ז צ"ל דכונת הפמ"א שהובא בפ"ת סי' ע"ה סקי"ט כשמצא תיבתו פרוצה ויש אומדנות המוכיחות כו', דהיינו דוקא כדלא ציית דינא לישבע היסת, וכדקיי"ל סי' כ"ו ס"ב דכדלא ציית נוטל רשות מב"ד ומציל כו'

ועכ"פ מיושב מ"ש הרשב"ץ להוכיח דאזלי' בתר אומדנא וכמ"ש הרשב"ץ בענין פ"ד לחזק דבריו מהא דבן סו"מ אינו נהרג אלא ע"ש סופו שירדה התורה לסוף דעתו והבא במחתרת לא הותר דמו אלא מפני אומדן דעתא שבא להרוג וחזקה של ג' שנים אינה אלא מפני אמדן דעתא דעד ג' שנים מזדהר אינש בשטרא והרי יש כאן אפוקי ממונא כו', ורצו לעקור קדושי מי שנפלה אשתו לפני יבם מוכה שחין משום דאדעתא דהכי לא אחדשא ליה וקיימו אותם משום דאנן סהדי דבכל דהו ניחא לה, ודהא דקיי"ל דהשתא לית לי' לדיינא למעבד הכי היינו דוקא במילתא דלא קיי"ל לאינשי הכי אלא לההוא דיינא לחודיה יע"ש (וע' מוהרי"ו סי' ע"ט ובחו"מ סי' ס' וסע"א סי"א), ועפ"ז י"ל דגם לפמ"ש הרמב"ן ביבמות ד' קט"ו בפי' הירושלמי דדוקא משום שתולין שהעד יודע בבירור שמת, היינו משום דלא סמכי' על האומדנא של העד, וכהא דקיי"ל דלא סמכי' על העד היכא דקאמר בדדמי כגון במלחמה וכה"ג, משא"כ היכא שהאומדנא מבוררת לכולי עלמא, ועמ"ש הח"מ והב"ש סק"נ דאפי' אין כאן עדות כלל היכא דאיכא ראיה ואומדנות שמת דומה לטבע במים שאל"ס שאם ניסת לא תצא, וסיים דלמעשה צריך להתיישב, ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י סי' כ"ד ממ"ש התה"ד דאזלי' בתר אומדנא דמוכח ושבזמנינו אפי' אדם בינוני אם איתא דחי עדיין הו"ל קלא טפי וטפי מצורבא מרבנן בזמן הש"ס, ודהגם שהרדב"ז חולק ע"ז, מ"מ הדעת מכרעת דכשהי' דרכו לבוא בכל שבוע לביתו והי' שלו' ביניהם ונעלם זה כמה שנים ודאי אי הי' חי הי' נודע ונשמע ממנו ולא הי' מרחיק נדוד מאשתו ובניו, (וע"ש בתה"ד שסמך על מה דנפק קלא דלא פסיק שמת כו' ורק לטעם נוסף הזכיר הסהדותא דנכרי ששאלוהו), ובסי' י"ח כ' ליישב מ"ש הר"א מורדאן ודהיכא שיש אומדנות מוכיחות יש לצרף דעת הר"א מווארדאן להשיאה לכתחילה, ועמ"ש הח"ס ת' ס"ד [ועמ"ש התוס' בכתובות ד' כ"ו ד"ה והאר"י שיש בקול עדיפות מעדות ע"א וכ"כ הש"מ ב"מ ד' ל"ח ד"ה שבוי בשם הרא"ש מההיא דסוף גיטין, וכ"כ התוס' בכתובות ד' ק"ז ד"ה כששמעו דגם קמי דאסיק דבע"א מזוני נמי יהבי' לה פשיטא להש"ס דמהני מה שיצא קול, ודלא כמ"ש התוס' ביבמות ד' קי"ז אך עמ"ש הסמ"ע ס"ס רפ"ד שכל שאבד זכרו מסתמא יצא הקול שמת ושיצא הקול ע"י מה שנטבע במשאל"ס, משא"כ כשיצא קול שנתברר בעדים דכה"ג יש עדיפות בקול], ובירוש' וברמב"ם דלוקה אע"פ שהוחזק ע"פ ע"א וה"נ כשהוחזקה לפנויה ובפרט להמרדכי דטעם החומרא לכתחילה הוי רק משום לזות שפתים וכל שהדבר מבורר לכל העולם שמת בעלה ליכא לזות שפתים והנה גם להרא"ה שחולק על פרש"י בכתובות ד' כ"ב, י"ל דהיינו משום דהתם ליכא אומדנא גמורה הידוע לכ"ע, דאלת"ה תיפוק דלא תצא גם בלא הכחשת העדים, ואין האומדנא מתברר לב"ד רק לדידה, משא"כ כשהאומדנא מבוררת לכ"ע

ועמ"ש הב"ש ס"ק ס"ג בהא דאין בודקין עדי נשים בדו"ח דאע"ג שמתירים אותה לאחר והוי דיני נפשות מ"מ ד"נ ליתנהו בזה"ז, ועפ"ז י"ל מ"ש שהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד כו', וע"ש דקאמר וכאן קודם שהחזיקו כאן לאחר שהחזיקו דהיינו דלאחר שבטלו דיני נפשות דממילא הוי כד"מ מש"ה הקילו והוחזקו להיות משיאין עמפ"ע כו', ועמ"ש התוס' בע"א ד' ח' דמ' שנה בפני הבית כשהיו רואין צורך שעה היו דנין ובימי חרפי (בשנת תרל"ד) אמרתי ליישב בזה הא דקאמר הש"ס "ור"ט לא בעי דו"ח והתניא מעשה באדם א' שבא לפני ר"ט להעיד עדות אשה כו' ודקדק עליו ב' וג' פעמים וכיון את דבריו והשיא ר"ט את אשתו, תנאי היא דתניא אין בודקין עדי נשים בדו"ח דברי ר"ע ר"ט אומר בודקין, ולכאו' יפלא דאכתי לא יתיישב מ"ש בברייתא הקודמת שלא הצריך ר"ט דו"ח, דעפמ"ש י"ל דכיון שר"ט הי' בזמן קרוב לאחר חורבן הבית, וע' כתובות ד' פ"ה שהי' רבו של ר"ע וע' תוס' ב"מ ד' ל"ז, אפשר דתרי עובדא הוו, ודמ"ש בברייתא קמייתא הויא עובדא לאחר שנתבטל ד"נ דתו לא הוי כד"מ וא"צ דו"ח, ודמש"ה יש כמה שינוים בין הברייתות, בבריי' קמייתא קתני להעיד על האשה כו' ונתלה ביחור של זית כו' יוחנן ברבי יהונתן" כו' ובברייתא תניינא איתא להעיד עדות אשה כו' ביחור תאנה כו' יוחנן בן יונתן" כו', וע' כתובות ד' פ"ה "אמר טוביה ואתא רב טוביה כו' (ומהא דפרש"י ד"ה ונתלה ביחור של תאנה, ולא פרש"י על הבריי' הקודמת עמ"ש שנתלה ביחור של זית, אין לדייק דלפום מסקנא דרט"א בודקין קיי"ל כברייתא תנינא, די"ל דכיון דבירור של זית איכא קטרי וכמ"ש בתמיד ד' כ"ט לא הוצרך לפרש מקודם), וגם אי נימא דעכצ"ל דחד ברייתא משבשתא סיפור המעשה ורק עיקר ההלכה הוי בדיוק, אכתי י"ל דאותה ברייתא שנסדרה לאחר שפסקו לדון ד"נ לא הזכירה ענין הדו"ח משום דהשתא כבר א"צ דו"ח, ועכ"פ ממילא השתא דדמי לד"מ מהני אומדנא דמוכח וגם לשיטת פרש"י בשבת ד' קמ"ה דהא דעד מפ"ע כשר לעדות אשה היינו משום דאפקיעו רבנן לקידושין, י"ל דכיון שלא רצו חכמים להפקיע קדושין אלא היכא שיש טעם בדבר מש"ה דוקא משום דהוי כד"מ דמדינא סמכי' גם על אומדנא דמוכח וכה"ג הפקיעו רבנן לקדושין אי קמי שמיא גליא שחי הוא, כדי שלא יהא ענין תקלה ומכשול לעולם, שלא יהא אפי' חשש מיעוטא דמיעוטא, ומש"ה תנשא לכתחילה ולולי זאת הי' לחוש לכתחילה גם לחשש רחוק וכן אי נימא דכונת פרש"י דנהי דקמי שמיא גליא שמת, מ"מ כיון דגזה"כ שאין דשב"ע פחות משנים כעין מ"ש בב"ב ד' קנ"ט דגזירת מלך היא כו' ועמ"ש בספרי אה"ר סי' נ"א ובמלואים לספרי אבן פנה סי' ג' דלר"נ דאמר ביבמות ד' צ"ב "הוראה היא כו' דבכה"ת כולה ע"א לא מהימן" כו', אין נאמנות ע"א באשה מה"ת אלא דחכמים האמינוהו משום דדייקא ומנסבא, משא"כ אליבא דרבא דאמר אין זו הוראה אלא טעות עמש"ש, ורז"ל דרשו עה"כ לא יקום עד אחד באיש שקם הוא באשה להשיאה משא"כ לדרשא דר' יוסי "דקם הוא לשבועה" כמבואר בספרי, וממילא למ"ד שאין נאמנות ע"א באשה מה"ת הוצרכו חכמים להפקיע קדושין, כדי שלא לעקור ד"ת בקו"ע, ובפרט אליבא דרב אמי דאפי' לעדות בכור שהאשה כשרה מ"מ ל"מ עמפ"ע, עכצ"ל כדפרש"י, וכיון שכל מה שהתירו חכמים הוי משום דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת בסופה, ממילא אדרבה כשנתברר שלא דייקה לא הפקיעו הקדושין לפי שאם יפקיעו הקדושין בכל אופן ממילא לא יהא חומר בסופה ולא תדייק, ומש"ה אחיו של ראשון חולץ מה"ת ושאם בא אח"כ בעלה הולד מהשני ממזר, וע' כתובות ד' כ"ב דכ"מ שהאמינה תורה ע"א כו', ולולי זאת לא היו מפקיעין הקדושין כשיש הכחשה בין העדים, וכ"כ הש"מ כתובות ד' ג' בשם הרשב"א ליישב פרש"י, [ועמ"ש הרא"ש פ"ג דמוע"ק אות ל"ב דכיון שנאמן ע"א להתירה להנשא צריכה להתאבל ע"פ, ומשמע דלא ס"ל שהפקיעו קדושין אי קמי שמיא גליא שמת, ואולי כמו שאסורה מדבריהם לקרוביו כמ"ש הש"מ, ה"נ לענין אבילות, ומה שנוטלת כתובתה פשיטא די"ל דחיוב כתובה תלוי בתקנת חכמים ובמה שגמר בדעתו לשעבד ולהתחייב], וגם אי נימא הכי אכתי י"ל דמש"ה הוחזקו להיות משיאין עמפ"ע, משום דבצירוף הא דדייקא ומנסבא הדברים מוכיחין שמת, ודלאחר שבטלו ד"נ דממילא הוי כד"מ דמהני אומדנא, מש"ה הקילו בזה, [וע' ד' קט"ז תד"ה באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי דמשום דחזו דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה", וביארתי בימי חרפי דממה "שהלכו עשרה בנ"א לקצור חטין נשכו נחש לאחד מהם ומת ובאת אשתו והודיעה לב"ד", ודהגם שהיו עשרה בנ"א לא בא אחד מהם להודיע לב"ד ורק אשתו הודיעה, נתברר לחכמים דאיכא עיגונא טפי אם לא היו מאמינים אותה, ומשום שלא יתברר הדבר ע"י אחרים, ואח"כ הוא שהוחזקו להיות משיאין עמפ"ע].

ומ"ש כ"א הגנ"י ממ"ש הרא"ש פ"ג דגיטין אות ג' בהא דל"ח לתרי יצחק כדי שלא תתעגן דהרבה חשו חכמים לתק"ע והתירו עמפ"ע מפי עבד ושפחה וע"פ ב"ק, ושהרא"ש חולק עמ"ש המרדכי פ' האשה בתרא אות צ"א דדוקא בעדים מקילינן ולא בגופה של עדות וכמ"ש בבכורות ד' מ"ו לתירוצא קמא כי אקילו רבנן בסופה' כו', והביא בשם תשו' פנ"י ח"ב סי' נ"ו שתמה עמ"ש התה"ד בפסקים סי' קס"א דהוי בכלל תחלת עדות לענ"ד מבואר ממ"ש המרדכי שם שבמקום שרצו חכמים להתיר פירשו הדברים כגון עמפ"ע כו' ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כגון במשאל"ס כו' ולא אזלי' בתר אומדנא דשכיחא ומה שלפעמים הקילו משום עיגונא מפורש בר"פ יש בכור י אקילו בסופה" כו', ולכאו' לאיזה צורך האריך המרדכי לומר דבמקום שרצו חכמים כו', והול"ל בקצרה דכי אקילו בסופה כו', ועכצ"ל דכונת המרדכי דדוקא בסופה הקילו תמיד משא"כ בתחלתה פעמים שהחמירו. ומ"מ פעמים שהקילו גם בתחילתה וכהא דל"ח לתרי יצחק, וא"כ י"ל דגם הרא"ש ס"ל לחלק בין תחלת וסוף עדות. אלא דפעמים שאמרו בפירוש להקל באיזה ענין גם בתחלתה משום תק"ע דוגמת מה שהקילו בסופה (וגם להאב"א בבכורות שם אין הכרח לומר שגם בתחלתה הקילו תמיד אלא דקאמר דמ"ש בדין פדחת בלא פ"פ כו' אצ"ל דהוי מטעם חומר בעדות אשה) ועכ"פ כיון שלא בכ"מ הפקיעו חכמים לקדושין, דוקא היכא דמפורש שהקילו חכמים משום עיגונא הפקיעו לקדושין, משא"כ היכא דלא מצינו מפורש שהקילו חכמים, אלא דבמקום ספק כתב בס' עין יצחק דליכא חזקת א"א כיון שהדבר בספק אי חלו הקדושין למפרע, וכן כ' להקל כשלא נתודע להאשה מהטביעה עד לאחר זמן, דכבר איכא נמי רובא למיתה ממה שלא נשמע ממנו ושחפשו ולא מצאוהו והתרי רובי באו כאחד ובנ"ד שמקום הטביעה הי' בריחוק כמה מאות פרסה מהחוף ובמקום סלעים וטרשים שא"א להנצל וכבר כ' הגרע"א דכה"ג הוי תמיד שהה כדי שת"נ, וסערת הים היתה עצומה (וע' סוכה ד' כ"ג דרוח מצוי' דים כרוח שאינה מצוי' דיבשה, ולכאו' ממ"ש "אם הים גלוני" משמע שבא להוסיף ולא למעט דאפי' משיל"ס דוקא כשהים גלוני) וכבר עברו יותר משתי שנים והוא נכתב ברשימת המתים ואצל כל העולם הדבר ברור שמת, והאשה ילדה ואין לך שעת הדחק גדול מזה, לזאת נלע"ד להקל כדעת כ"א הגנ"י כשיסכים לזה אחד מהרבנים הגדולים המובהקים והי"ת יצילנו משגיאות ויאר עינינו במאור תורתו

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה