דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן סב
בשו"ע סי' תרע"ג "שאם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה (פי' לאחר שהודלק וכבה) בשאר נרות אפי' אחד באלף לא בטיל דהוי דבר של מנין", וכמ"ש התה"ד להוכיח ממ"ש התוס' בחולין ד' ק', והט"ז תמה דאדרבה משם מוכח להיפוך דאזלי' בתר מה שיהי' אחר הביטול, ובשבו"י כתב ליישב שלא הוצרך התה"ד להוכיח דכשקודם הביטול ראוי להתכבד ל"ב דהא אזלי' לחומרא אפי' היכא שבשעת ביטול א"ר להתכבד ומכ"ש להיפוך, והוצרך להביא ראי' רק דהגם דנרות של חול לא הוי דבר שבמנין, כיון שהן של קודש הוי דבר שבמנין, כמו דלהיפוך ע"י הקדושה לא הוי חהר"ל. והביא זה הפמ"ג יו"ד ר"ס ק"א. ועדיין צ"ע דהא לא מוכח דאזלי' לחומרא, והא דבשר נבילה וכה"ג לא בטיל, היינו דא"א להתיר ע"י הביטול דא"כ תו תהא חהר"ל (וכעין מ"ש התוס' בפסחים ד' כ"ז) והחתיכה בעצם ראוי' להתכבד והאיסור ילך לו ע"י הביטול, ומש"ה ה"ה באיסורי הנאה הגם שא"ר לכבדו לעכו"ם הוי כן, והא "דפרוסה של לחה"פ טהור שנתערבה בפרוסות של חולין טהורות ד"ה לא תעלה", כבר פרש"י דחתיכה ופרוסה דרכן למנות, ועמ"ש התוס' בזבחים ד' ע"ב ד"ה ה"ג דשאני לחה"פ דסמידא טפי וראוי להתכבד בחתיכה", וע' מנחות ד' ע"ו שהי' מנופה בי"א נפה וע' גיטין ד' נ"ו פרש"י ד"ה סמידא, [ולחה"פ לא הוי כבשר חטאת שכדי שלא יבאו לידי נותר היו רגילין לאכול כאו"א עם חבירו בלא שום החזקת טובה לפי שהי' מוכרח להאכיל לחבירו וכמ"ש הרא"ש, משא"כ לחה"פ שהגיע לכל כהן רק כפול וע' יומא ד' ל"ט ומשמר הנכנס נוטל ו' חלות], ואין לתרץ ולומר דס"ל להתה"ד כהגירסא שלפנינו בהתוס' ביבמות ד"ה ככרות "דשאני לחם הפנים דחמיר טפי", וכמ"ש הפמ"ג שהוא חשוב מפני קדושתו, וממילא עכצ"ל דהגם שאחר הביטול בפרוסות של חולין מתבטל חשיבות הלחה"פ מ"מ לא תעלה, דז"א, דא"כ תמוה מה שהביא התה"ד להוכיח מהא דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאת טהורות בטילה, דהא מזה לא מוכח כלל, והו"ל להביא ממ"ש פרוסה של לחה"פ טהור כו' דמזה מוכח דהגם דפרושה אין לה חשיבות מצד חשיבות לחה"פ אינה בטילה, ודהגם שלאחר הביטול בהפרוסות דחולין בטל חשיבותה אינה בטילה, גם מוקשה הלשון "דחמיר טפי", דהא ז"א ענין חומר ורק מצד חשיבותה. ועכצ"ל דהעיקר כגירסת התוס' בזבחים "דסמידא טפי"
ולכאו' יש מקום להוכיח דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ מהא דפרוסה של לחה"פ טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחה"פ טהורות תעלה", ואס"ד שהפרוסה יש לה חשיבות מצד עצמה למה תתבטל, ועכצ"ל דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ, והגם שהפמ"ג שם הקשה זה כמו"כ לפום הך טעמא דלחה"פ אינו בטל משום קדושתו, דטמא בטהור אמאי בטל דהלא כשתתבטל תהא ראויה, ודעכצ"ל כפרש"י דשאני סיפא דאפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט משא"כ רישא שאין להן תקנה אלא שריפה ואיכא הפסד קדשים, לכאו' אכתי קשה לפמ"ש התוס' בזבחים ד' ע"ב ד"ה אלא, לתמוה על פרש"י שכתב לחלק בין הפ"מ להפסד מועט, וכתב דזו תימא דכמה איסור הנאה לא בטלי ולא חיישינן, ולזה עכצ"ל דכיון דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ לא דמי לחתיכה של נבלה ושל איסור הנאה וכה"ג שבעצם החתיכה ראוי' להתכבד ורק מצד האיסור א"ר להתכבד מש"ה אמרי' דכיון שע"י הביטול יופקע האיסור היא ראוי' להתכבד, משא"כ הכא שהפרוסה מצד עצמה ג"כ א"ר להתכבד, גם כשתשיג חשיבות ע"י הביטול (וע' מנחות ד' כ"ג, ובפרט דהויא ג"כ של לחה"פ) אין לה דין חהר"ל, ועפ"ז י"ל דפרש"י לטעמיה פירש דחתיכה ופרוסה דרכן למנות, משא"כ לשיטת התוס' דלא מחלק בין הפסד מועט, עכצ"ל דהוי רק מפני חשיבות לחה"פ, וממילא מוכח דהוי חהר"ל הגם שאחר הביטול פקע חשיבותה, ואכתי יפלא מ"ש התה"ד דחזינן דהואיל ובמילתייהו כמו שהן עתה לא חשיבי ראוין להתכבד אזלי' בתר קולא ולכ"ש איפכא לחומרא", דהא כה"ג משגחינן רק בהחשיבות של קודם הביטול. והתה"ד שהביא מחטאת טמאה שהחתיכה חשובה בעצם, אינו ענין כלל להא דהכא דהוי רק מצד חשיבות המצוה. (ואדרבה י"ל דאזלי' לקולא וכעין הא דדוקא כשהאיסור מצד עצמו).
והנה התוס' בזבחים ד"ה אלא, הקשו רמי גרע שר זדול כו' הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא כו' להתכבד בפני האורחים כו', וכבר תמה בכו"פ שדבריהם סותרין למ"ש בעצמן להלן "דלא חשיב ראוי להתכבד בפני אורחים כהנים דאין מחזיקים טובה זל"ז שכולן שוין" ולכאו' יש מקום לומר דדוקא חתיכת בשר של חטאת א"ר להתכבד משא"כ "הזבחים שנתערב בחטאות המתות או בשוה"נ שיש להם תקנה כשירעו עד שיסתאבו וימכרו, דאז יהא ראוי להתכבד, ולפום שיטת התוס' כאן דשור הגדול הגם שמחוסר שחיטה והפשט העור חשיב ראוי להתכבד, ה"ה כשמחוסר מעשה דרעי', והכא עדיף טפי לפום דס"ל דבעצם ראוי להתכבד ורק משום דהוי קדשים אינו ר"ל, ממילא כיון שיש תקנה ברעייה חוזר לחשיבותו, וי"ל ג"כ דכיון שיש תקנה ברעי' לאכילת חולין אין להתיר להקריב לגבוה, וכעין דקאמר במנחות ד' ע"ט לענין הא דלב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו כו' "שאני התם דאית להו תקנתא ברעייה", (ול"ל דכיון שע"י רעי' יהא חהר"ל א"א ברעי', דז"א, דאטו ע"י מה דהוי חהר"ל יתבטלו יותר לענין הקרבה, ואטו ע"י מה שהוא תמים ולא הומם יגרע מחשיבותו) וכן קאמר הכא דה"א הנ"מ לגבוה אבל להדיוט אימא לא", דלגבוה חמיר טפי ומאיס, וכעין הא דמצינו דעד שתאכלנו בשני איסורין כו', ובפרט דהכא נצטרך ע"י הביטול להשיג גם חשיבות הקדושה של הקרב לגבוה, ודוקא כדליכא תקנה ברעי' קרב לגבוה (וכמ"ש התוס' בתירוצם דאפי' עוף בכלל וע' מנחות ד' ק') משא"כ כשיש תקנה ברעי'. והנה בלא"ה מיושב לענ"ד, דבלשון התוס' מפורש שאין כונתם להקשות מצד שהשור כשישחט עומד להחתך חתיכות הראויות להתכבד, אלא שהקשו דכיון דאפי' חתיכה הראוי' להתכבד חשיבא את שדרכו למנות, אטו נימא דשור גדול גרע ולא הוי בכלל את שדרכו למנות ואטו בשביל שהוא של קדשים יוגרע מחשיבותו, ודוקא חתיכת בשר אין חשיבותה אלא מצד שראוי' להתכבד בפני האורחים, משא"כ שור גדול דהוי את שדרכו למנות.
והנה בלשון התה"ד שבני אדם הדליקו בבית אחד ונתערבה נ"ח אחת בין שתי נרות שהן שמשין וכולן מונחין ודולקין ולא ידעי' איזה מן הנרות נר חנוכה", משמע כהא"ר שהובא בפמ"ג דהיינו משום דגם הנרות שהן שמשין הודלקו מטעם חובת המצוה ודהיינו מ"ש בלשון התה"ד "דזהו מטעם חובת המצוה שכך מצותו", ומ"ש הט"ז לפרש משום דהנ"ח קבוע במקומו וקבוע כמע"מ, צ"ע לענ"ד דהא התה"ד כתב מטעם דהוי דבר שבמנין ולא מטעם קבוע, וכן ממ"ש הט"ז בשם פסקי רש"ל שכתב וז"ל נראה דא"צ להוסיף נר א' לשמש כמנהג אשכנז מאחר שיש לו נר על שלחנו כו' ומש"ה אם נתערב נ"ח בב' שמשים חד בתרי בטל עכ"ל, מוכח דמהרש"ל מפרש טעם התה"ד משום שצריך להוסיף נר א' לשמש. וצ"ע.