אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן נט

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן נט

סימן נח

ב"ה אור ליום ו' עש"ק ויצא תרע"ד זאמושטש יע"א, כבוד הרב הגאון הגדול החו"ב יא"מ סוע"ה כליל המדעים פ"ה ע"ה המפורסם בחבוריו כו' וכו' כש"ת מו"ר אליהו קלאצקין שליט"א הגאון אב"ד דק"ק לובלין יע"א.

נפשי בשאלתי להלכה למעשה שבא לידי, ואני לא אוכל לעשות דבר עד כ"ג שליט"א יחרוץ משפט אשה אחת מפה שהיתה בת חמשים וארבעה לערך זה ארבעה שנים ומחצה נחלית ל"ע ונסעה לעיר ווין ונכנסה לבית החולים דשם ואח"כ כתבה לבעלה שהפראפעסאר אומר שאין לה שום תרופה כי אם ע"י אפעראציא. ואחר איזה שבועות בא מבית החולים הנ"ל להמאגיסטראט דפה לתבוע מבעל האשה בעד מה שהיתה אשתו איזה שבועות בביה"ח. ובעלי האכסניא שלה בווין השיבו להבעל שאחר איזה שבועות מזמן בואה לווין באה להאכסניא ולקחה חפציה והלכה לה ולא הגידה לאן היא הולכת ויוכל היות שהלכה לבית חולים אחר ושלא כתבה שמה האמיתי כדי שלא יוכלו לתבוע מבעלה עבור החזקתה ומצד שלא ידעו שמה האמתי לא הודיעו ממיתתה לפה, או שנסעה לביתה ובדרך מלאך המות אנסה ולא הספיקה להגיד שמה ושם עירה, ולא אפשר להעלות על הדעת שהיא בחיים ולא תחזור לביתה אחר שבעלה איש אמיד ושחיה עמה בשלו' ובשלוה ויש לה בן ושתי בנות אשר היא אהבה אותם מאד, ואין שום ספק אצל אדם בפה כי כבר מתה, לכן באלו הימים רצה לישא אשה שנזדמנה לפניו, אלמנה בת מ"ב שנים, וכבר הי' טבחו טבוח ויינו מזוג והאורחים קרואים ועלה בדעת אבי האשה החדשה לפנות אלי בשאלה, אם אין חשש בזה, והשבתי שזה שאלה חמורה וצריך להיות מעוכב עד שאשאל את פי כ"ג שליט"א וכאשר הקרואים מחכים שם יעצתיו שכדי לכסות על הבושת יכתבו תנאים אך בתנאי שלא יכנסו זע"ז עד שיבא היתר, כעין מ"ש באה"ע ר"ס י"ג, עתה יורנו מורנו שליט"א בזה. ושלא אהי' שואל כעמא דארעא אברר מעט מה שנלע"ד בזה הנה הסבה היותר קרובה שנוכל לתלות בה הוא שמתה בפרט שהיתה מסוכנת ותולין במצוי והגם דאיכא חזקת חיים ובריאות (גיטין ד' כ"ח קדושין ד' ע"ט) וחזקת כשרות שלא מרדה בבעלה. יותר לא שכיח שיארע אונס כזה שלא תוכל להודיע (וח"ח הוי רק גזה"כ ולא מסברא) והגם דסמוך מיעוט דאונס לחזקת חיים ע' נוב"ת סי' ח' דחר"ג דב' נשים קיל האידנא יותר מאיסור דרבנן ואזלי' בספיקא לקולא, והגם שיש סוברין דהוי איסור דאו' הוי ספיקא דפלוגתא והוי כמו ס"ס בדאוריי' וספק אחד בדרבנן דמתירין, ובד"מ סי' י"ז דאשה שנאבד בעלה כמה שנים ויצא קול שמת ועכו"ם העיד ע"י שאלה שלא במל"ת שמת ונשאת דאין מוציאין אותה דאלו הי' חי הי' נשמע ממנו והוי כמו שנטבע במים שאל"ס דל"ת, הגם דשלא במסל"ת אינו עדות כלל, ולא חש לשמא מרד באשתו ומסתתר עצמו ודלזאת לא נשמע ממנו, ובפרש"י יבמות ד' פ"ח באומרת ברי לי שמת שאילו הי' קיים הי' בא, ולבה נכון בטוח בבעלה שלא בגד בה. וכן ביבמות בההוא דאתלי נורא בי גנני שהוצרך לומר דמחמת כסופא ערק לעלמא. וכבר ראיתי למי שדקדק בזה ולהנ"ל א"ש, וכעין זה בכתובות ד' ס"ב שאלמלי הי' קיים לא ביטל עונתו כו', והנוב"ת סי' קמ"ז כתב ג"כ דכיון דאילו היתה חי' הי' נשמע ממנה אזדא הח"ח, והגם שהתיר רק בצירוף מה שהיתה נשתטית, בעתים הללו לא שכיח שמחמת אונס לא תוכל להודיע. ובפרט שהיתה חולה במחלה מסוכנת דאפשר דאין לה חזקת חיים כמו ספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג (וזה ערך י' שנים היתה פ"א מטורפת) ולהחשש שמאסה בבעלה ועזבה אותו מבואר סע"ז דבמורדת לאחר יב"ח מתירין לו לישא אחרת בלי היתר ק' רבנים, והאחרוני' שהתירו דוקא משום דבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה אולי ס"ל דכמו שלא אבדה כתובתה בלא התראה, ה"נ א"א להתיר בלא התראה. הגם דאין יודעין את מקומה, ואפי' אי הוי מחמת שנאנסה לבוא ג"כ יש להתיר ע"י ק"ר. כיון דלדבריהם אין לה דין מורדת כ"ז שלא התרו בה ומ"מ מהני ק"ר משום דהוי מקום מצוה, שוב אין לחלק גם כשהסיבה מחמת אונס והגם שכבר קיים פו"ר וליכא מצות ולערב לפי שהאשה שרוצה ליקח אינה נים מ"מ הוי מקום מצוה דאסור לישב בלא אשה בפרט איש המוני והרהורי עבירה קשין. תבנא לדינא מ"ש הנוד"ב דהיכא שיש להתיר ע"י ק"ר בהצטרף ספק דמיתה יש להתיר בלא ק"ר, והשם ארי' סי' ק"י מחמיר היכי שתחלת הליכתה הי' ברשות בעלה דדלמא אונס אירע לה, ולע"ד אינני רואה חומרא כל כך כיון דאפי' כשאירע לה אונס יש מתירין לפי שהמניעה לקיים עניני אישות הוא מצדה, ושאני כשיכול לקיים עניני אישות רק שלא יקיים מצות פו"ר יש סוברין דגם במקום מצוה גזר רגמ"ה משא"כ כשאינה דרה עמו כלל ובעה"ג שהביא בפ"ת דאף בהמירה באונס מזכה לה גט משמע דא"צ ק"ר, ועכ"פ בזמננו שיש פאצטין וט"ג ומכ"ע הוי חשש מיעוטא דמיעוטא שאין יודעין מקומה. וע"כ יש להתיר לו ע"י השלשת גט לשליח ולהשביע אותו שיתן לה ג"פ תיכף שתבוא. אך לא אסמוך על דעתי לכן אעתיר את כ"ג שליט"א שיואיל להשיב לי בהקדם האפשר כי למר משפט הזה להתיר או לאסור, נאום ידידו עוז מכבדו ומוקירו כערכו הרם מחוי קידה קמי' מברכו במעולה שבברכות זרוזי גרמי יוסף שלמה שבתי בלאמ"ו מהרי"ל הלוי הורוויץ זללה"ה חופק"ק זאמושטש יע"א

תשובה

כבר ביארתי בספרי אמ"ש סי' ע"ה דלפמ"ש הב"ש דרגמ"ה תיקן משום קטטה, ממילא דוקא מצות פו"ר נדחית מפני זה, משא"כ כשישב בלא אשה ויש לחוש שתתגבר יצרו, וכמ"ש התה"ד סי' רס"ג, ומה שהקשה היש"ש על התה"ד שהביא מההיא דיבמות ד' מ"ד. דהא י"ל דהך תנא ס"ל דמצות חליצה קודמת, לענ"ד י"ל דהתם דיליף ממ"ש "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו", הנמשך למ"ש מקודם. ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי, הרי שאינו מכוין לשם נוי ואישות שאדרבה לא יחפוץ לקחתה ורק מצד שיקראו לו זקני עירו ודברו אליו אפשר שישים לב לדברי ב"ד המעוררין אותו לקיים המצוה, וכשיתרצה לייבם רק בשביל קיום המצוה, בכה"ג בודאי מצות יבום קודמת (וע' ד' כ"א, ורק מצד חשש שכונס לשם נוי ס"ל דמ"ח קודמת) ובכל זאת "משיאין לו עצה הוגנת שאם כו' כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך ודכשהזקנים רואין שהיבום יביא לקטטה אדרבה ישיאו לו עצה הוגנת לחלוץ, ויאמרו רק בדרך עצה כדי שתהא חליצה כשירה שחולץ מרצונו וכמ"ש א"ק אם לא יחפוץ הא חפץ יבם", ושפיר מוכיח מזה התה"ד דדחי' בשביל קטטה אע"ג דמה"ת חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ובלא"ה שאני ביטול קיום מ"ע בשוא"ת מצד שהוא אנוס בתקנתא דרגמ"ה, וע' שבת ד' ד' תוד"ה קודם, והגם דאונסא לא הוי כמאן דעביד (ע' ש"כ חו"מ סכ"א), אכתי שאני שוא"ת כמ"ש יבמות ד' צ', משא"כ כשיבא ע"י התקנה למכשול עבירה. ועי' גיטין ד' מ"א תד"ה כופין, וע' ב"ש דכשנשתטית לא תיקן ר"ג, ומ"ש בשם הב"ח דדוקא ע"י היתר ק' רבנים, י"ל דכיון שיש היתר לדבר, לא יבא לידי מכשול וכמ"ש קדושין ד' כ"ב תד"ה שלא "דכיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים בטל הימנו יצה"ר" וע' ח"מ ס"ס כ"ב, וי"ל ג"כ דכיון דממילא ע"י התקנה הוא משועבד לה. דאדעתא דהכי אנסבה לי', אין להפקיע שעבודה בשביל תקנת הבעל, והגם שהי' אפשר לתקן שיועיל היתר ב"ד של אותו המקום, וממילא היתה ניסת ע"ד כן, י"ל דכיון שיש על הבעל חיובי כתובה ונדוניא, אין ב"ד יכולין לדון את האשה שלא בפניה שאיננה בר דעת לעמוד לפני ב"ד ואין כח ב"ד יפה להפסיד זכותה שלא בפניה. ומש"ה תקנו להציע הענין לפני גדולי הדור שיסכימו בהיתר ק"ר, וכל מה דאפשר למעבד לתקנתה עבדינן, והשתא י"ל לפי המבואר בחו"מ סי' רפ"ה דשוטה דינו כקטן ומעמידין לו אפוטרופוס, משא"כ שבוי ובורח אין ב"ד חיבים להעמיד להם אפוטרופוס והיורש יכול למחות שלא למנות אפוטרופוס, יע"ש בסמ"ע סקי"ג שיכול היורש למחות ביד ב"ד שלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן, דממילא ה"נ אין מוטל על ב"ד לעשות לתקנת אשה שהלכה לה ונאבד זכרה, ואין לעכבו מלהנשא (ועי"ז אפשר ג"כ שתחזור בה האשה ולא ימצא הראוי' לו) שיוכל לבא עי"ז לידי מכשול, והגם דשאני התם דהוי טעם החילוק משום שב"ד לא ימצאו מי שיתרצה להיות אפוטרופוס לדוקנני. ובנמ"י בשם הרא"ה דכיון שאין דרך לטרוח בנכסי גדולים חיישי' שהמתרצה יפסיד הנכסים, ולא שייך זה החילוק הכא שהב"ד בלבד בכח התקנה והאיסור עושין לטובת ותקנת האשה האבודה, וכמו"כ לא מוכח מהא דפרש"י (ב"מ ד' ל"ט ד"ה אפוטרופא) דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדקנני לא שמעי להו", דלדקנני ליכא מצוה, ודדוקא שוטה שדינו כקטן ומעמידין לו אפטרופוס, איכא מצוה לטרוח לתקנתו, דז"א, דאטו יתכן לומר דליכא מצוה לגמול חסד עם השבוי או בורח מחמת סכנת נפשות דהוי בכלל מצות השבת ממונו שלא ילכו נכסיו לטמיון, וע' סמ"ע סקי"ד דבמה שעומד לתלוש ולקצור מצוים בנ"א לגמול חסד אף עם הגדולים, וא"כ יפלא הדבר, למה יגרעו מיתומים דעבידו אנשי דטרחי בעבורם טורח מרובה בשביל המצוה "ובההוא הנאה דקא נפיק עלי' קלא דאינש מהימנא דהא סמיך עלי' בי דינא" (ע' גיטין ד' נ"ב), ואא"ל טעם החילוק דמשום שאין מורידין קרוב לנכסי קטן. מוטל יותר על האיש שאינו קרוב, דז"א, דהא גם שוטה כקטן לענין זה, לזאת ההכרח לומר לכאו' טעם החילוק, דנהי שב"א מתרצין לטרוח טרחא מרובה בשביל המצוה ובההיא הנאה כו', דמש"ה "משום שבועה לא אתי לאמנועי", אכתי דוקא ביתומים קטנים לא מסתפי האפוטרופוס כ"כ דלכשיגדילו יבאו עליהם בטענות ותביעות, כיון דהיתום אינו יודע במילי דאבוה והשוטה דומה בענין זה לקטן משא"כ בשבוי וכה"ג דמסתפי אינשי טפי דכשישוב השבוי לביתו אפשר שיבא עליו בטענות ותביעות ולזות שפתים, או משום שיותר יכמרו רחמי האנשים על יתומים קטנים שהן במקומן ומרגישין יותר את מחסורם משא"כ על השבוי במרחקים שהוא נשכח מלבם [וגם ע' שבת ד' קנ"א דליקדמו לבניך ע"ש) ודמש"ה לדקנני לא שמעי אינשי לב"ד לטרוח הרבה בעבורם. וא"כ לא מוכח מזה שיש לחלק גם היכא שתלוי הדבר רק בתקנות ב"ד ואינם צריכין לסיוע וטורח אנשים אחרים, אך אכתי מתבאר ממ"ש שהיורש יכול למחות שלא למנות אפוטרופוס, הגם שפסק מקודם "דמיהו אם הי' כאן מי שרוצה להיות אפטרופוס לתקנת השבוי מעמידין אותו ואין תקנה גדולה מזו, ודלא ס"ל החשש "שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה" ודמ"מ יכול היורש למחות ביד ב"ד שלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן. ולא אמרי' דדוקא מצד שלא ימצאו מי שיתרצה להיות אפוטרופוס, אין ב"ד מצוין לבקש ע"ז, משא"כ כשיש מי שרוצה בזה, ועכצ"ל כמ"ש הנמ"י שאין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה דאפשר שמת המוריש", הרי דהגם דאוקי בחזקת חיים מ"מ כיון דאפשר שמת ושיפסיד היורש אין לתקן כה"ג, וה"נ י"ל דכיון דאפשר שמתה האשה ובפרט בנ"ד שהיתה חולנית מסוכנת, אין לתקן לעגן הבעל ולהכשילו בהרהורי עבירה וכדומה. ובכה"ג לא תיקן רגמ"ה.

והנה מ"ש בב"ש סי' ט"ו ס"ק כ' ור"ס קנ"ח דבזה"ז שיש חר"ג אין ע"א נאמן לומר שמתה אשתו לכאו הוא סותר למ"ש בעצמו ס"א סקכ"א דבזה"ז אינו אלא מנהג' שנהגו להחמיר, ועכצ"ל דמ"ש שאין ע"א נאמן, היינו לומר שצריך היתר ק"ר [ואא"ל דהיינו לענין שאם נשתדך ואח"כ נתברר ששקר העיד, חוזר וניעור האיסור, משא"כ בעלמא היכי שכבר נשתדך וקשר עצמו בקנס וכמ"ש הפ"ת סקט"ז שאין לשון הב"ש סובל זה, ואפי' אילו הי' הע"א נאמן, בטל ההיתר למפרע כשמתברר ששקר העיד וכעין מ"ש ביבמות ד' צ"ב דאין זו הוראה אלא טעות, וכמו"כ א"א לפרש דנ"מ שאין ההיתר אלא בתורת דחוי, וכשמוצא מי שתתרצה שאם תשוב הראשונה תתחייב השנייה להתגרש, וכן בדרך מ"ש הב"ש סי' כ"ו סק"ב, כל מה דאפשר בלא דיחוי עבדינן דכל כי האי הו"ל להב"ש לפרש] ועכ"פ צריך היתר ק"ר גם כשיושב בלא אשה, והגם דאיכא ע"א דעדיף מספק השקול שמתה אשתו. אך י"ל דמיירי כשלא עבר זמן רב משעה שנעלמה והגם דקי"ל ביו"ד סשצ"ב שצריך להמתין ג' רגלים, הא כשאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד כו', משא"כ כשבר עבר יותר מי"ב חדש דבזמן מרובה הוי ענין עגון וחשש מכשול והרהור והשח"ז (וע' ב"ב ד' ל"ח בענין שיעור הזמן שיתודע במדינה אחרת וע' ברכות ד' נ"ח שאחר יב"ח משתכח מן הלב), וכן יש לצרף מ"ש המרדכי בשם הר"א מורדן דממ"ש משאל"ס אשתו אסורה ולא אמרו שאסורה לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמרי, ומצד זה התיר אשה שנתעגנה ארבעה שנים. ונהי דלא קיי"ל כוותיה להקל באיסור א"א החמור עכ"פ יש לצרף זה להקל בענין איסור חרגמ"ה ועמ"ש התה"ד סי' קל"ט שבזמנינו אפי' אדם בינוני אם איתא דחי הו"ל קלא טפי מצו"מ בזמן הש"ס ע"ש. והנה מ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י להוכיח ממ"ש הב"ש סי' קס"ה דס"ל להב"ש דאפי' במקום מצוה אין היתר לחרגמ"ה, כבר בארתי במק"א [סי' מ"א] שאין הכרח לומר דהב"ש סותר למ"ש בעצמו להקל. ודי"צ דשאני התם שאין הדבר ברור לב"ד שמכוין לשם מצוה ודלמא מכוין ביבום לשם נוי וד"א דכה"ג ליכא מצוה אפי' לרבנן דאבא שאול כמו שבארתי שם והנוד"ב כ' דלא כהב"ש (ולפמ"ש י"ל שגם הב"ש מודה להקל בעובדא דהנוד"ב) ושאין דין חרגמ"ה כשל תורה, וי"ל דלא חמירא מאיסור דרבנן דהגם שכל העובר על דבריהם כו' ופורץ גדר וגו' וע' פסחים ד' נ"א תוד"ה אני, בכ"ז לא הוי כאיסור תורה וספיקא לקולא (ולא אמרי' דממילא הוי כחובל בעצמו או כמקלל עצמו דהוי באיסור לאו. ועמ"ש התוס' ב"ק ד' פ"ב דאי בעי למיקם כו' ובספרי אמ"ש שם), ומ"ש התוס' במוע"ק ד' י"ד תד"ה מה דאיכא עשה, היינו משום דהא דאי לא ציית דינא משמתינן ליה, הוי בכלל מ"ע דדינין הקמת שופטים ושוטרים, והכפייה הוי בכלל המצוה, ודאס"ד שאינו נוהג נדויו ברגל לא היו דנין אז, ומש"ה כתבו התוס' שיש כאן עשה דרבים, וכן מ"ש התוס' דנדוי דחי ללאו דמקלל חבירו שייך דוקא היכא דהנדוי משום דלא ציית דינא (וכמ"ד דאיכא לאו בכל גונא. א"נ משום שגם שאחר ששב וציית דינא. אין הנדוי מתבטל מעצמו, משא"כ לטותא דמי שפרע דהוי רק כ"ז שאינו עומד בדיבורו) משא"כ בחר"ג וכה"ג דאפי' למ"ד יש ברירה, וכן הגם דהוי כעין המשעבד עצמו לכל מי שיוציא השטר. אכתי כיון שהדבר תלוי ברצונו ואיהו הוא דפשע אנפשיה שעובר על תקנת חכמים, בודאי ל"ש בזה ענין איסור מקלל חבירו (וע"ש ברא"ש בבעיא דלא איפשיטא דהוי לקולא, וגם להראב"ד דוקא משום דאיפשטא במקום אחר ומשום דפרטי האיסורין כגון נעילת הסנדל, אינן בכלל המצוה של תורה), משא"כ בענין תקנה בעלמא [ודאינן בענין של ממון שמטעם כח הפקר ב"ד הוי כשל תורה], וממילא הגם דקיי"ל שחל גם על הדורות הבאין [וכמ"ש במק"א (סי' מה) דמדלא קאמר הש"ס בהא דכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש וגו', דאא"ל דתרתי עביד להו "דמי כתיב וארור", עכצ"ל דגבי יהושע שפיר י"ל דהגם שהשביעם ג"כ מצד שהשבועה חלה על אותי הדור. מ"מ כיון שגלוי וידוע להכתוב שהאיש שיעבור ויבנה את יריחו יהי' בדורות הבאין שלא יחול עליו השבועה ורק שתחול עליו הקללה מש"ה לא קאמר הכתוב בלשון וארור אלא בלשון "לאמר ארור האיש" ומשום דרק מצד זה נתקיימה באותו האיש], אכתי הא י"ל דהוי רק כאיסור דרבנן לענין ספיקא.

והנה מהא דפרש"י כתובו' ד' כ"ב, שכבר הביא מזה כת"ר, לכאו' מוכח ג"כ דכשהלך מביתו בחזקת בריאות לא חיישי' שמא נחלה או אירע לו אונס שאינו יכול לבוא, ודה"נ ברי לה שאילו הי' קיים הי' מודיע לה ע"י אנשים אחרים ומכתבים, ודוחק לומר דמיירי היכא שהעדים המכחישין אומרין שלא אירע לו שום אונס דממילא יכולה לומר ברי לי שהעדים המכחישין משקרין, ומ"מ לא מוכח מהתם לנ"ד, דשאני התם דדייקא ומנסבה (ומתוך חומר כו') ואין לחוש שמצד שרוצית להנשא אין לבה נוקפה, משא"כ בנ"ד אפשר שמצד שהוא רוצה לישא, אין לבו נוקפו, והשכל נמשך אחר הרצון והנה בנ"ד שכבר היתה חולנית מסוכנת וכבר אבד זכרה זה יותר מארבעה שנים הנני מסכים לההיתר שכתב כת"ר, באופן שיהא ע"פ רשיון הממשלה הרוממה, וכתבתי הנלע"ד בעז"ה יום ג' וישב טו"ב כסלו שנת תרע"ד.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה