אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן נח

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן נח

סימן נז

מ"ש מע"כ ע"ד מי שנדר בית דירה להתפלל בה והתפללו בה שנה תמימה וכבר נקרא הבית בשם ביהמ"ד ועתה השכיר הבית לדירה ואומר שהקדיש רק לשנה אחת ומע"כ יודע שבסתם נדר בלי שום קביעת זמן. ושהיתה כונתו להקדיש לעולם הנה בש"כ יו"ד סי' רל"ו סק"א דאפי' נשבע סתם שלא יישן ושלא יאכל אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא, ומ"ש הר"ן נדרים ד' כ"ח ובש"כ סי' רל"ב סקל"ד באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם, דבלאו אונס לעולם משמע, י"ל דהיינו לפי שחשב להוציא בשפתיו דוקא לשון כזה שיהא משמעות לעולם כדי שיחשוב האנס שהיא של תרומה, משא"כ כשלא כיון לדקדק שיאמר בלשון משמעות לעולם רק שנכשל בלשונו שלא פירש להדיא מה שהי' בלבו, דמי למי שהי' בלבו פת חטים והוציא בשפתו פת סתם דאסור בשל חטים לבד דבתר דאמר פת איתקל מילולי' וע' ש"כ סי' ר"י סק"ב בשם הב"ח דדוקא כשהוציא בפיו בשוגג לשון פת סתם משא"כ כשמתכוין שלא להוציא בשפתיו לשון פת חטין. והפ"ת הביא בשם החו"י שחולק ע"ז. ואולי גם להב"ח, דוקא כשמכוין לדקדק בלשונו לאמר לשון שיהא משמע להשומע שכולל כל מיני פת ושהוא יחשוב בלבו דוקא פת חטין משא"כ כשאומר שלא כיון לדקדק בלשונו ושעי"ז יצא מפיו לשון שאינו מתאים לכונתו ומחשבתו, ומש"ה מהני מה שהי' בדעתו היום ולאו דוקא בשבועה שלא אישן וכה"ג דאיכא אומדנא דמוכח שלא ישבע באיסור לשוא על דבר הנמנע, אלא דגם בעלמא אמרי' הכי והמח"א ה' נדרים סי' ד' כתב דהנודר מן הבשר אסור בבשר עופות אף כשאומר בלבי הי' לבשר בהמה והוכיח זה ממ"ש הרא"ש והר"ן הנ"ל ולענ"ד שאני התם שדקדק בכונה לאמר לשון שמשמעות לעולם. בכה"ג ל"מ מחשבת לבו כמ"ש הרא"ש והר"ן, וה"ה כשכיון לדקדק לאמר לשון הכולל בשר עוף, משא"כ כשלא חשש לדקדק בלשונו לפרש את אשר בלבו דהוי כמו דאתקל מילולי'. ומ"ש עוד המח"א להוכיח ממ"ש הר"ן דבשר מליח אפי' ביומא דהקזה אסור, והשתא אם איתא דיכול לומר לפרט זה נתכונתי אע"ג דהלשון כולל כמה ענינים, א"כ כי היכי דיומא דהקזה הוי הוכחה שלא הי' כוונתו לכלול בשר עוף ודגים ה"נ להוי הוכחה שאין בשר מלוח בכלל, לענ"ד לא מוכח מזה. דהתם מיירי שלא חשב להדיא בשעת נדרו שלא יכלול בשר מליח. וע' שבועות ד' כ' תד"ה לישנא "וא"ת נשיילי' מה הי' בדעתו וי"ל כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו', והיינו התם דשבועת שאוכל ושאי אוכל הם דברים הפכים וסותרים וא"א שלא ידע מה הי' בדעתו, ומכ"ש הכא דאצ"ל שהי' בדעתו כל מה שיהי' משמעות לשונו אלא שלא שם אל לבו לחשוב הפרטים, ומש"ה גם בשר מליח בכלל, ודוקא מידי דצריך שליח לאמלוכי כדגים אינו בכלל, עוד הביא במח"א מהר"ן פ"ג דשבועות בשם הרז"ה דהנודר מן המצה ואמר לא הי' בלבי מצה של מצוה ה"ז אסור בכל מצה, והוכחתו מוקשה לע"ד דהא בלשון הר"ן שם מפורש שאינו אומר שדקדק בשעת נדרו לחשוב דוקא מצה שאינה של מצוה אלא דמצד אומדן דעתא י"ל שאין דעת הנשבע לעבור על המצות ושלא כלל המצות של ליל פסח, וע"ש מ"ש הר"ן וז"ל לא דמי דהתם כיון שהוא מקיים המצוה בשבועתו, ראוי לומר שלא נתכוין לאסור דברים האסורין עליו כבר כו' יע"ש, ודמש"ה אסור בכל מצה כמשמעות לשונו, משא"כ כשאומר שחשב בפירוש אז בלבו דדוקא מצת רשות, ומתיישב מ"ש המח"א מתשו' הרשב"א במי שנדר שלא לאכול בשר כל השנה חוץ מיו"ט ט ואמר בלבי הי' להוציא חנוכה ופורים ה"ז מותר וכדתנן ופירושן להקל הגם שאינן בכלל יו"ט. וממ"ש התוס' בשבועות ד' כ"ג ד"ה דלמא למיפטר "דאפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני" וממ"ש בשבועות ד' כ"ט ונדרים ד' ל', וע' פ"ת סי' רי"ז סק"ב בשם החו"י דכשאומר שכיון רק לבשר בהמה מותר בעופות ודלא כהמח"א, וגם לדעת המח"א דוקא במי שאסר על עצמו בשוא"ת שלא לאכול וכה"ג אמרי' דמסתמא לעולם משמע, וכמ"ש המח"א בעצמו ה' שבועות סי' ו', ומשום דאטו נימא שהיתה כוונתו שלא לאכול או לשתות יין שעה אחת דהא גם קודם שנדר אטו הי' אוכל אותו מאכל תמיד בלי הפסק זמן מועט. משא"כ כשנדר בקו"ע, וכמ"ש מההיא דגיטין ד' ע"ה באומר ה"ז גיטך ע"מ שתניקי את בני דכל סתם נמי כמפרש יום אחד דמי', ועמ"ש הרא"ש כלל ו' הלכה י"ט דמאחר שבסתם פטרוהו יש לדון לשון הפטור לכל הפחות שאנו יכולין לדונו כו' ואף כלפי גבוה אמרי' הכי כדתנן בפ' בתרא דמנחות דכל שאדם נודר להביא נדבה משלו שאנו הולכין אחר הנדבה הקטנה שאדם מביא מאותו המין ואע"ג דאמרי' פ' מי שאחזו כו' ונתקיימו דברי רבא דבסתם בעי' שתי שנים שאני גבי גט משום דלצעורה קא מכוין הלכך אנו דנין לשונו להחמיר" ע"ש והגם שכתב הב"ש סי' קמ"ג סקי"א ממ"ש הרשב"א דאדרבה משום דלצעורה מכוין אמרי' דכונתו רק יום א' משא"כ בעלמא כשהתנה ליתן מזונות וכה"ג. כבר כ' הנה"מ סי' ס' סק"ח דהיינו דוקא בנותן מתנה לחבירו ומתנה עמו שיזון אותו, כיון דהתנאי לצרכו ולהרוחה דידי' משא"כ במחייב עצמו לחבירו דאמרי' דכוונתו הי' על החיוב היותר פחות, וע' ס' רי"ב שהאומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב זמן הדירה אפי' רק שעה אחת במשמע, וע"ש בסמ"ע דה"ה כשהקנה לו הבית לדירה, וגם לפמ"ש הש"כ לדייק מדלא קאמר כן המרדכי בשם רב נחשון אלא היכא שאמר ידור פ' בבית זה ודכשאומר תנו בית זה וידור בו קנה לעולם, היינו דוקא מצד לשון נתינה, ועמ"ש הח"ס חח"מ תשו' ט' דיפה כתב הסמ"ע ודאפי' במקנה לו ביתו לדור בו נמי אינו אלא לשעה א'. והנה הב"י אה"ע סי' קי"ד הביא בשם ת' הרשב"א דכל שמקבל עליו לזון כו' כ"ז שצריך מזונות משמע וכמי שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינים שאסור בהן לעולם וכדאמרי' אמתני' דנודרין להרגין כיון דאמר יאסרו כל פירות העולם עלי איתסור כו' ופרקי' דאמר היום אלמא כל סתם כלעולם דמי'", וצ"ע לענ"ד דהא לפמ"ש המח"א היינו דוקא לפי שאסר ע"ע בשוא"ת משא"כ חיוב בקו"ע, ובלא"ה שאני התם שחשב להוציא בשפתיו בלשון כזה שיהא המשמעות לעולם כדי שיחשוב האנס כן, ואולי מ"ש הרשב"א היינו היכא שהי' משמע להתובעין ולמקבל המתנה שיזון אותו כ"ז שצריך מזונות רק שהנותן אומר שהוא כיון בלבו רק לזונו זמן קצר, דהוי ענין הטעאה וכה"ג דברי' שבלב אינן דברים, ועכ"פ הוכיח מזה הרשב"א דוקא היכא דהתנאי לצרכו והרוחה של המקבל, משא"כ בענין נדר שפיר י"ל כמ"ש מקודם, ובפרט לשיטת הרא"ש.

ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י חאה"ע ת' ל"ח בשם תשו' פנים מאירות שיש להקל כשאומר המקדש שהיתה כונתו לשחוק ולהיתול ולא לשם קדושין, והוכיח זה ממ"ש הר"ן דכי אמרי' דשב"ל אינן דברים ה"מ היכי שמה שבלבו סותר דיבורו משא"כ כשנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים שאינו אלא מפרש כונת דבריו, וממ"ש התוס' בפסחים ד' ס"ג ד"ה מתכוין לומר תרומה ע"ש, ותמה בבר"י שם ממ"ש הר"ן ד' כ"ח דשלא במקום אונם מתסר לעולם הגם שמחשב בלבו היום, ולענ"ד יש מקום ליישב דברי הפמ"א, משום דשאני התם שכל מה שנודר הוא כדי שישמע האנס, והאנס אינו יודע מה בלבו ויודע רק מה שמוציא בפיו, ועפ"ז י"ל ג"כ דהא דמדמי הש"ס בקדושין ד' נ' הא דהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון כו' לההיא עובדא בההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י כו', היינו משום דענין המכירה תלוי בדעת שניהם והשני אינו יודע את אשר בלבו, וכן האמירה להשליח הוא כדי שידע השליח מה לעשות והשליח אינו יודע מה הוא בלב המשלח, וכן הא דמייתי הש"ס ממ"ש "יקריב אותו כו' שיאמר רוצה אני", הוא משמיע דבריו להכהן המקריב (וסומך עליו שאינו חולין בעזרה) משא"כ היכא שאין מתכוין להשמיע לאחרים רק כלפי שמיא ממילא עיקר הדברים הוי מה שמחשב בלבו, דקמי שמיא גליא. ואולי היינו מ"ש התוס' בפסחים שם (לענין כשגמר בלבו כו' והוציא בפיו לערלים), ודה"נ כשאין מכונין להראות קבלת הקדושין, והרואה ראה בדרך מקרה ואצלו הי' זה ג"כ ענין היתול ושחוק בעלמא (ובפני עדים א"י לומר משטה הייתי), וה"נ י"ל בענין נדר היכא דהוי כלפי שמיא.

והנה מ"ש באו"ח סקנ"ג סעי' י"ד דלא מצי ראובן הדר בי' כו', היינו משום דאדעתא דידהו יהב, ובשעה שנדר לא עלתה על דעתו לחשוב שלא יניחו לבנות ביהכ"נ והוא בעצמו אינו אומר שעלתה זאת ע"ד ושחשב כן בפירוש, ועמ"ש הט"ז ר"ס מ"ב כשדעתו להשתמש גם לדבר הרשות הגם שתיקן הקלף לשם תפילין, וע' חו"מ סי' ר"ז סעי' ד' דבמתנה י"א דדשב"ל הוויין דברים וע' סמ"ע טעם הדבר ועפמ"ש י"ל ג"כ דהיינו משום דבמכר הוי כמפרש שמוכר ע"ד הלוקח שאין יודע מה שבלבו, משא"כ במתנה. ובפרט בנ"ד שנתן לכל מי שירצה להתפלל דממילא גם אי הוו כמקבלי מתנה, וכעין מי שכותב בשטר שכל המוציאו יוכל לגבות בו (וכמ"ש סי' ס"א ס"ד מטעם ברירה) אכתי כיון שאין יודע מי ומי יתפלל, אינו נותן על דעתם ורק ע"ד עצמו, ובפרט דהכא איירי לענין הקדושה וקמי שמיא גליא

והנה הגם דקיי"ל ר"ס ר"ח שאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים כו' אינו נאמן לומר שהיתה כונתו כו', עכצ"ל דשאני התם דאי נימא שתפס בדבר האסור הוציא דבריו לבטלה (ועמ"ש בספרי אמ"ש סנ"ד מהא דל"א יד בעהש"ט על התחתונה כשיתבטל עי"ז השטר) ומש"ה ניחא מ"ש הש"כ ר"ס רל"ו וע' סי' רל"ב ס"ק ל"ד, ועמ"ש הט"ז ס' רי"ט בשם הד"מ, והט"ז לא הביא המפורש סי' רל"ו ס"ד, שהביא מזה הש"כ, (והיינו ע"כ היכא שאומר שהי' בדעתו כל מה דהוי משמעות לשונו. דאלת"ה לא מוכח כלל) ואולי כיון שמקור הדברים הוא ממ"ש הרא"ש פ"ג דשבועות, והתם הא קאי בהא דאוקי רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר, שדקדק להוציא בשפתיו לשון שמשמע להשומע שאוסר ע"ע לעולם, כדי שיאמין השומע לספורו ודבריו, והוי כעין מ"ש גבי נודר לאנסין, וגם לפמ"ש הש"כ להוכיח מזה וכדמשמע מלשון הרא"ש דלאו דוקא מטעם זה, אלא מצד שכתב בלשונו דאיזה זמן תתן לו ולא מסתבר שלא יאסר אלא רגע אחד", אכתי היינו דוקא בשוא"ת משא"כ לענין חיוב בקו"ע, וע"ש בגליון רש"א בשם הלח"מ פ"ז מאישות, ובפרט בנ"ד דל"ש לומר "איזה זמן תתן לו", כיון דשוכרין בית למשך שנה, וע' סי' ס' בשם הרא"ש שאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו, וע' ש"כ יו"ד ס' רנ"ט סקי"ד בשם הרשב"א לענין הקדש ביהכ"נ דאוקי ממונא בחזקת מארי', וכיון דקרקע בחזקת בעלי' עומדת, הגם שבודאי היתה משך שנה נתונה לצורך ביהכ"נ לא יצתה מחזקת בעלים, שכבר השכירה לאנשים אחרים שהם דרים בה, ובפרט בנ"ד דאפי' לענין שבועה (ואפי' לענין שוא"ת) אם אמר שבדעתו הי' היום נאמן, ובכ"ז כיון דאפשר שאומר בדדמי וששכח בעצמו איך נדר, מהראוי שיתפשר עם אנשי העיר בנתינת כסף לדבר שבקדושה כדי שיהא בהסכם זט"ה במעמד אנשי העיר (ע' סקנ"ג ס"ט). והנלע"ד בעז"ה כתבתי יום ה' ו' דעשי"ת שנת תרס"ה. אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל,

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה