אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן נז

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן נז

סימן נו

מ"ש מעכ"ת במכתבו בדברי התוס' בסוטה ד' כ"ח ד"ה מה ת"ל. דסוטה קודם השקאת מים המאררים היא באיסור לאו הבא מכלל עשה, וכ"כ התוס' ביבמות ד' ס"ט ד"ה כי תהי', וביבמות ד' י"א ד"ה מאי הביאו בשם הגמרא שאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה, וכבר הביא זה בגליון הש"ס להגרע"א זצ"ל לענ"ד י"ל דהתוס' בסוטה מיירי היכא שהיא טהורה וכמ"ש בלשונם ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות" כו' ומ"ש ד' ז' "סוטה שהיא בלאו" היינו דשמא יתברר שהיתה טמאה, ועמ"ש התוס' ביבמות ד' פ' ד"ה נעשה סריס למפרע דלא חשיב התראת ספק כו' דהשתא מיהא איגלאי למפרע כו' ולא דמי להכה כו' דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו (ודלא כמ"ש התוס' בכתובות ד' ט"ו. וע' חולין ד' י"א תד"ה וכ"ת) ובפרט דקיי"ל דשמה התראה. ובפרט שיודע שאסורה עליו באיסור לאו הבא מכלל עשה רק שאין יודע עדיין שהיא עליו באיסור לאו, ונתברר אח"כ שהיתה טמאה ואגלאי למפרע שבא עלי' באיסור לאו, ודוקא כשלא נתברר אח"כ שהיא טמאה ליכא מלקות, הגם שאסרה הכתוב קודם שתיה כאילו היא יודאי טמאה.

ובפלוגתא דרב אחא ורבינא קאמר הש"ס, ד' כ"ה דמסתברא כמ"ד דבעל שמחל על קנויו לאחר סתירה אינו מחול, מדתניא "ר' יוסי אומר בעלה נאמן עליה מק"ו ומה נדה כו' אמרו לו לא אם אמרת בנידה שכן יש לה היתר כו' ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאי בעי מחיל לי' לקינויה ובעיל", ולכאו' יפלא שזה סותר למ"ש הש"ס מקודם. "ת"ש ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול לחליה לקינויה ולבעול מ"ש ת"ח דגמירי דאי בעי למיבעל אמרי לי' אחלי לקינוייך ובעלה", הרי מבואר שיש צורך במסירת שני ת"ח שכשיראו שיתקפנו יצרו ועי"ז יהא נפתה להאמין שהיא טהורה (ע' גיטין ד' ע"ט תוד"ה ב"ש דכשזינתה מאיסה היא בעיניו ואינו בא עלי') ישגיחו שימחול הקינוי מחילה גמורה ודא"א לגלות זאת להבעל משום דלא ניחא לן שימחול הקנוי שקנא ברוח טהרה שעי"ז יפרצו בזנות. ורק כשיראו הת"ח המכוין אותו בדרך. שיש הכרח לגלות לו, אך אז יאמרו לו אחלי' לקינויך, וא"כ כיון שא"א לגלות להבעל שיש עצה להתיר ע"י מחילה, ממילא אין יודע שיש לו היתר ויצרו תוקפו ועמ"ש בזה בספרי אמ"ש סי' פ"ז. וקצת י"ל עפמ"ש התוס' בסנהדרין ד' ו' ד"ה צריכה "דאע"פ שיודע מה מוחל דומה למחילה בטעות לפי שמוחל ע"פ עצתם של דיינין שהשיאו אותו למחול (וי"א דל"מ מחילה כדתפיס שטרא דהוי הוראה שאינו בלב שלם), דמש"ה יש צורך בשני תלמידי חכמים שידקדקו וישגיחו שתהא המחילה מחילה גמורה ולא רק מצד שנפתה לזה לפי שתקפו יצרו לפי שעה, וא"כ שפיר קאמר "דמשכחת לה דיש לה היתר" דהא יש אפשרות להודיע לו דמהני מחילה דוקא בפני שני ת"ח (וכמו שהקנוי בפני שנים), וממילא כשידע שיש לה היתר כשימחול בפניהם לא יתקפנו יצרו לבוא עלי' בדרך אך עדיין קשה דהא ממ"ש מקודם "דאמרי לי' אחלי' לקינויך ובעלה" מבואר דמהני מחילה לאחר סתירה.

ועפמ"ש י"ל דענין הפלוגתא הוי, דאי ענין המחילה הוי רק להפקיע האיסור מצד הקנוי דהוי גם אי קמי שמיא גליא שהיא טהורה. ממילא ל"מ מחילה אחר סתירה משום דהוי ספקא דאחזק איסורא. שכבר נאסרה משעת סתירה, ולא נתברר שהיא טהורה (ודוקא קודם סתירה הוי כמו שלא קנא לה מעולם), משא"כ אי נימא שהמחילה מפקעת הקנוי בכל ענין. ודלא אכפת לן מה דקמי שמיא גליא שהיא טמאה, וא"כ נהי דכשיראו שיצרו תוקפו יאמרו לו אחלי' לקנויך ולא ימחו בידו, וכעין מ"ש ביבמות ד' פ"ז דבתרי ותרי מהני מה שאומרת ברי לי ושאין לבה נוקפה, וה"נ הוא אומר שאין לבו נוקפו ושברור אצלו שלא נטמאה, אכתי לפום צד הספק דקמי שמיא גליא שזינתה. אין במחילה ממש ועובר על איסור לאו, ולא חשיב כשוגג בעלמא, ומש"ה ניחא הא דקאמרי רבנן שאין בעלה נאמן עלי', לפי שיצרו תוקפו ביותר דלא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר", שלצד הספק שזינתה ואסורה עליו אין לה היתר לעולם, דל"מ מחילה אחר סתירה אלא לצד הספק שהיא טהורה (וקודם המחילה אפי' אם היא טהורה נענש כו'), משא"כ אס"ד דמהני מחילה אחס"ת בכל גונא וכמו שלא קנא לה מעולם, דגם אי קמי שמיא גליא שנטמאה אינה אסורה עליו והוי רק שוגג בעלמא, הדר יקשה דגם סוטה יש לה היתר ע"י מחילה כשיבא לביתו וימחול בפני ת"ח (ול"ל דא"א לגלות להבעל משום דלא ניחא לן שימחול, דז"א, דאי המחילה עוקרת הקנוי בכל גונא, ממילא אין קפידא בדבר).

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה