אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן נו

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן נו

סימן נה

ע"ד הבהמה שהיתה יתרת מעי שיצא מן הדקין כענף מן הבד מובדל וסתום בסופו והי' מלא פרש ואורך המעי היתר הוא יותר מרביע אמה. הנה בשו"ע סי' מ"ז סעי' א' כתב כלשון הרמב"ם שהי' המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל" כו', ובב"י שם הביא מ"ש הר"ן וז"ל דבמעי היוצא מן הב"מ כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי כו' ונקטי' להאי פירושא דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע"פ שהן נשפכין כאחד טריפה כו' ומדברי הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה למדתיו כו' ע"ש, הרי דמפרש כן בדברי הרמב"ם, וממילא ממ"ש בשו"ע כלשון הרמב"ם מוכח דמטריף כה"ג, ועכצ"ל כדעת הסוברין דמ"ש בסעי' ה' היינו דוקא במעי קטן כאורך אצבע (ושיוצא מאמצעיתו של הדרא דכנתא) אך יפלא מהיכן למד זה הר"ן מדברי הרמב"ם, דהא בפשטות לשון הרמב"ם יש לפרש כפירוש המ"מ דדוקא כשיש לו שני פיות באחד מכניס ובאחד מוציא וכ"כ בתב"ש, ולזאת אולי י"ל דמ"ש הר"ן "ומדברי הרמב"ם למדתיו" קאי על מה דסיים הר"ן "דכל שהמעי אחד משני ראשיו כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע"פ שהוא נבדל באמצע ואפי' כמה כשירה" דדין זה מפורש בלשון הרמב"ם, ואח"כ הוסיף הר"ן לכתוב שנראה עוד מדברי הרמב"ם דעד כאצבע לאו דוקא אלא כל שחוזר ונתערב עם המעי" כו', היינו שבא להוסיף שנראה מד' הרמב"ם דלא לבד שא"צ שיחזור ויתערב תוך רוחב אצבע לפצילו, אלא דגם למטה א"צ שיחזור ויתערב בשיעור כאצבע וי"ל דהמחבר סמך עצמו עמ"ש "וי"א שכשיוצא כו כענף היוצא מן הבד כו' וגם למטה לאחר שנתחבר" כו', דמזה נשמע דגם מ"ש מקודם בדיעה ראשונה, מיירי דוקא כשיש להמעי שני פיות, ובלא"ה הא לא מצינו מפורש בדברי הר"ן שיעור אורך המעי להטריף, דהא בודאי אינו מחמיר במשהו ובפחות מכאצבע, ואפשר דדוקא כשארוך הרבה ועב, ולא כשנראה כדלדול בעלמא (ובעובדא דהרדב"ז הי' האורך יותר מאמה ורחבו כשיעור אצבע וחצי. וממ"ש ד' צ"ג ריש מעיא באמתא כו' יש ללמוד קצת השיעור, וכן בעובדא דהמבי"ט) והנה גם לשיטת הר"ן אין הטריפות אלא מצד ספיקא דפלוגתא משום דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ודדלמא קיי"ל כמ"ד דוהוא דהדרו ערבי, וא"כ הוי ספק ספיקא דפלוגתא. כיון דגם לצד הספק דדלמא קיי"ל כהמחמירין אינו אלא ספיקא דפלוגתא.

ומלבד זה, הלא כבר עברו עליה י"ב חדש וע' ש"כ סי' נ"ז סקמ"ח דאף בספק יתרת מהני שהיית יב"ח ועמ"ש הרשב"א ת' צ"ח וז"ל מאין אתה יודע ששהתה זו שמא שכחת או שמא טעות או שמא נתחלף לך זמן בזמן או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת שא"א להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל י"ב חדש כו' ע"ש, ולכאו' הא בעלמא סמכינן על טב"ע של העדים גם לענין דיני נפשות ולא חיישי' לטעות וחילוף, ואפי' ע"א נאמן באיסורין. ועכצ"ל דס"ל להרשב"א דהכא נתברר שבודאי טעו העדים ונתחלף להם, וכעין דקאמר בבכורות ד' כ"ח למאי נ"מ לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהו, והתם ג"כ יש לפרש הכונה, שמשקרין העדים במה שאומרין שהדבר ברור אצלם שלא נשתנה, ושמראה זה הי' להבכור הנשחט מחיים, ובאמת אין הדבר ברור אצלם וקאמרי בדדמי, ועכ"פ דוקא היכא שהטריפות הוא בודאי, שייך לומר כן, ולא היכא שאין הטריפות בודאי ובגוף דברי הרשב"א יש לחקור לפמ"ש התוס' בזבחים ד' ע"ה ד"ה איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים דבת שלש וארבע מינכר שפיר", דא"כ היכא שניכר במראית העין שהיא בת שלש וארבע ויותר, נתברר שהיא כשירה, ושאני עובדא דהרשב"א שהיתה רק יותר מי"ב חדש. ושנתברר רק ע"י מה שהעידו שעברו עליה יב"ח.

והנה גם לדעת המהרש"ל ביש"ש דמשכחת מיעוטא דמיעוטא שטריפה חיה, ודמ"ש "והלא רחל אחת כו' ועשו לה קרומין של קנה וחיתה", וכן קאמר מעשה בעינבול בא' שנפחתה גלגלתו" כו', היינו משום דבדבר שנפל מחלוקת יש להכריע מזה להכשיר, דלכאו' יקשה דכיון שסומכין על השיהוי יב"ח, יתברר עי"ז להכשיר טריפות כזו. עכצ"ל דס"ל ג"כ סברת הרשב"א חשש טעות וחילוף, ודבמ"ש היש"ש שלא נתנו רז"ל כלל דכל שכמוה חי' כשירה, כולל בדברי' דאותה שהיא חי' מצד חוזק גופה וטבעה (וע' גיטין ד' כ"ח כיון דאפלג כו') אינה טרפה רק דמ"מ הוי טריפה ודאית כל שלא נתברר ההיפוך משום דאזלי' בתר רובא דרובא שאינה חי', ודמש"ה ל"מ שהיית יב"ח דיש לחוש לטעות וחילוף, והגם דהוי מלתא דלא שכיחא, עוד יותר מזה לא שכיח לומר שהיא ממיעוטא דמיעוטא (ועכ"פ כיון דאפשר לבוא לידי טעות א"א להתיר עי"ז שהי' מביא לידי מכשול) ודמש"ה לענין ספיקא דפלוגתא הביא הש"ס מזה להכריע משום דהחשש חילוף וכמו"כ החשש דהוי ממיעוטא דמיעוטא הם חששות רחוקות, משא"כ בזה"ז דקיי"ל שאין אנו בקיאין בכמה עניני בדיקות שהיו סומכין בימי הש"ס (ע' סי' נ"ג ס"ב וכדומה), מש"ה יש יותר חשש טעות, ואין סומכין להכריע ולברר מזה הספק דפלוגתא, הגם שמברר לענין הכשר אותה הבהמה וכמו"כ מתישב גם אי נימא דס"ל להיש"ש דגם המיעוטא דמיעוטא שהיא חיה היא טרפה, ודמ"מ ניחא מה שמתירין ע"י מה ששהתה יב"ח משום דכיון דהוי חשש רחוק לתלות במיעוטא דמיעוטא. מש"ה מברר ומכריע הספק, ומ"מ אינו מברר להכשיר ענין כזה בבהמה אחרת, כעין מ"ש בפרש"י קדושין ד' ס"ו, וע' כתובות ד' כ"ו וד' ע"ו, דלא מהני חזקת האם לענין כשרות בנה, הגם דהא בהא תליא וכשהאם כשירה לכהונה ממילא נולד בנה בכשרות, ועמ"ש האחרונים דגם להמפרשין דמהני הכשר האם להבת היינו משום דעובר ירך אמו וכבר היתה בכלל ההכשר, ועמ"ש הש"ש ש"ד פ"ג דהגם דחציו הנמכר מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש מ"מ אסור החצי הנשאר, ולא אמרי' איך נחלק בהמה אחת לומר שחצי' מותרת וחצי' אסורה, (ומכ"ש לענין טריפות הבהמה בפרט למ"ש במק"א אי י"ל שיש תקנה ע"י מעשה).

וגם לטעם שני דהרשב"א שלא אמרו שהיתרת אינה חיה אלא דיתר כנטול, ודוקא הנטולה אינה חי' אין כונת הרשב"א לומר שהיתרת היא לענין זה כבהמה דעלמא, דהא איתא במנחות ד' ל"ו אדהכי אתא ההוא גברא א"ל אתיליד לי' ינוקא דאית לי' תרי רישי כמה בעינן למיתב לכהן אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן לו י' סלעים איני והתני רמב"ח מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' ת"ל אך חלק שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא", ובפרש"י ד"ה אך חלק "דהאי נמי כנטרף דמי שהרי לא יחי'", ובתוס' שם בשם ר"ת דנטרף היינו דנעשה טריפה אע"פ שחי יותר מל' יום וכיון שיש לו ב' ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי' ומוכח דיתרת דמי לנטרף לענין זה שאינו מתקיים יב"ח, דאלת"ה לא הו"מ לדמות יתרת לנטרף לענין זה, (וע' חולין ד' י"א תד"ה ודלמא, וע' נדה ד' כ"ד "כל שיש לה ב' גבין כו' אלמא דחיי' יע"ש וי"ל שאינה בכלל יתרת ע' ש"כ סי' נ"ד סק"ט, ובפרט די"ל שלא הי' יתרת חוט השדרה ובל"ז א"ש כיון דאפשר במציאות שתחי') ועכצ"ל דכונת הרשב"א הוי רק שהיתרת אפשר שימצא בה אחד מאלף שתחי' ולא ככל הטריפות שלדעת הרשב"א אין שום מציאות בעולם שתחי'. ועכ"פ כיון דגם ביתרת הוי רק מיעוטא דמיעוטא ממילא במקום ספיקא מהני השיהוי יב"ח לברר שהיא כשירה, משום דלא חיישי' לומר שהיא ממיעוטא דמיעוטא וכן החשש טעות וחילוף לא שכיח כלל, וא"כ י"ל דמודה שיש להתיר עי"ז גם במקום ספיקא דפלוגתא, רק שאין סומכין ע"ז להכשיר בהמה אחרת שנמצא בה ריעותא כזאת.

והנה לכאו' יש לדייק מהסוגיא דמנחות שם להיפוך, מדקאמר שם בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו ב' ראשין באיזה מהן מניח תפילין א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא אדהכי אתא ההוא גברא א"ל אתיליד לי ינוקא כו', דמשמע דעי"ז נתברר דאפשר במציאות בעיא דפלימו ואס"ד דהוי טרפה יקשה דנהי דאפשר שיחי' ל' יום ויתחייב בפדיון, א"א שיגדל ויגיע לזמן חיוב הנחת תפילין, וכן מוקשה הא דפרש"י ד"ה בגולגולת תלא רחמנא לפדיון בכור דכתיב חמש שקלים לגולגולת והאי אית ליה תרי ואי משום אך חלק השתא מיהא לא מית", דלפ"ז עיקר התירוץ חסר מן הספר דעיקר התירוץ הוי דהשתא מיהא לא מית", ובהא דקאמר שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא" לא מתישב כלל, וא"א לפרש דיליף מלשון הכתוב ריבוי על מי שיש לו ב' ראשין, דהא ז"א מוכרח מלשון הכתוב, ואמרתי בימי חרפי שיש מקום לכאו' לבאר כונת הש"ס עפמ"ש הש"מ בב"ק ד' י"א ד"ה בכור שנטרף וז"ל ומש"ה מקשין התוס' מופדוייו מבן חדש נפקא כיון שהתורה נתנה שיעור ל' לפדייה להוציא מכלל נפל א"כ ממילא היכא דנהרג דאיכא ספקא פטור, וא"ת הוה אמינא דחייב כי רובם אינם נפלים י"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוה אמינא הולכין בממון אחר הרוב מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוה אמינא דהולכין בממון אחה"ר לקיים עשה דופדוייו עכ"ל, והנה בפרש"י ד"ה עשר סלעים "דחד בכור הוא ואית לי' תרי רישי כו' ואפשר לצמצם שיצאו כאחת והוו שניהם פטר רחם", ועמ"ש התוס' בבכורות ד' י"ז ד"ה איפשר לצמצם "דא"א לברר צמצום שבידי שמים כגון לידה דהכא שאין פנאי לברר ולדקדק איזה יצא תחלה" כו', ועכ"פ פשיטא שאין יודעין בבירור שיצאו הב' ראשין כאחת (וגם מסתמא לא שמו אל לב לדקדק ולצמצם) ורק דכיון דאפשר במציאות שיצאו כאחת כיון דאפשר לצמצם, ממילא חייב ליתן עשרה סלעים מספק כדי שיקיים בודאי העשה דופדוייו. ושפיר פריך הש"ס מהא דתני רמב"ח כו' שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' ת"ל אך חלק", דמבואר מזה דהגם דאיכא ספק חיוב מצוה מ"מ גזה"כ שאין להוציא בזה ממון מספק, ומתרץ הש"ס "שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא" וגם כשיצא אחד מהראשין בקדימה ולא יצאו כאחת, אכתי חייב עשרה סלעים, כל שיש לו ב' ראשין ה' שקלים לגולגולת, ולא תלי רחמנא ביציאת הגולגולת אלא במספר הגולגולת שיש להבכור, ועפ"ז י"ל דלא קאתי עלה מטעם טריפות שלא יחיה, ודמש"ה כיון דאפשר במציאות לידת תינוק כזה, משכחת גם לבעיא דפלימו ואכתי לא משמע לומר דהרשב"א מפרש הסוגיא דלא כפרש"י ותוס', ולזאת עכצ"ל כמ"ש דגם להרשב"א הוי רק מיעוטא דמיעוטא שתחי' היתרת יב"ח, וכן משמע ד' נ"ח בהא "דתנן ולד טריפה ר"א אומר לא יקרב לגבי מזבח כו' כשעיברה ולבסוף נטרפה כו' ובפרש"י דאי בנטרפה ברישא תו לא טענה", ועכצ"ל דגם בטריפת יתרת הוי כן (ואי נימא דעי"ז מתברר שאינה טריפה פשיטא דא"ש).

ובנ"ד הגם דאפשר שבשעת לידה הי' המעי היתר רק דלדול בעלמא, גם לפי ערך קטנות הבהמה [דאא"ל שהשיעור אורך כאצבע שוה בבהמה גסה וברגע שנולדה וע' סי' ל' לענין שיעור כסלע וסי' מ"א לענין כזית דכבד בשור הגדול], ושאח"כ במשך הזמן נמתח ונתארך המעי היתר (ע"י דחיקת הפרש) לא לפי ערך גידול הבהמה והמעיים, וא"כ לא נתברר ששהתה יב"ח משעה שנתגדל המעי היתר לשיעור המטריף, אכתי הוי צירוף סניף לדעת המקילין (ולפ"ז הא נוצרה ונולדה בכשרות, וע' מה"ב להרשב"א שיש מתירין למפרע מטעם חזקה הגם שלא נתבררה בשעתה), וגם בלא"ה נלע"ד להקל וכמ"ש, רק שבנ"ד שאין שום הפסד ממון להקצבים מצד שכל בהמה שתמצא טרפה היא של הא"י המוכרים לצורך עצמם ומסחרם. מהראוי לחוש לדעת המחמירין וכבר ארז"ל "רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמי' מכניף כו' דלמטיין שיבא מכשורא' (סנהדרין ד' ז) ומכ"ש שיש להימלך עם גדול ממנו וע' ברכות ד' ס"ג באתרא דאית גבר כו', ועושה שלום במרומיו הוא יתן בלבותם לשבות מריב ומדון ולא יבא לחלול השם חילול תוה"ק ולומדיה, ד' ירים קרן ישראל ותורתו כנפש המצפה לישועה כו"ח ט"ז כסלו שנת תרס"ב אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל

התשובה הזאת השבתי לליעדס במדינת ענגלאנד, ונדפסה (בהשמטת קצת דברים) בשמי ב"בית ועד לחכמים חוברת שלישית ועמ"ש למעלה סי' ל"א. ואח"כ ראיתי מ"ש הח"ס חלק חו"מ תשו' ל"ה דספק טריפות בספקא דפלוגתא דרבוותא וחיתה יב"ח מהני לברר שההלכה כדעת המכשירין והוכיח כן ממ"ש היש"ש דלענין דבר שנפלה עליו מחלוקת מתברר ע"י השהוי וממ"ש בלשון הרשב"א מטהרת עצמה ומטהרת חברותיה. ודהגם דמצינו בכתובות ד' ע"ו דל"מ חזקה שלה לאב מ"מ דוחק לומר דרובא דהך בהמה אינו מועיל לאינך עכ"ד, ובודאי כונת הח"ס דשאני ענין חזקת ממון וכשרות שאין החזקה מבררת הספק רק דאמרי' העמד הגוף על חזקתו משא"כ הכא דהשהייה יב"ח מבררת שאינה טרפה, וממילא לא דמי ג"כ למ"ש דהגם דחציו הנמכר מותר מטעם כל דפריש כו', וכמ"ש הש"ש בשם הכו"פ ממ"ש הש"מ בב"מ ד' ו' דכל דפריש מרובא פריש אינו לומר שבודאי כן הוא אלא דהוי גזה"כ, אך מ"ש הח"ס זצ"ל מלשון הרשב"א, צ"ע לענ"ד, דהא קיימינן לפמ"ש היש"ש דחכמים לא נתנו כלל אלא דכל שאין כמוה חי' טרפה (ומש"ש "דכל שכמוה חי' אינה טרפה" הוא טעות הדפוס המוכח, שאין כן לשון הש"ס, וגם לא יהא מובן כונת היש"ש) אבל לא נתנו כלל דכל שכמוה חיה בודאי כשירה", וכן מוכח ממ"ש היש"ש מקודם וז"ל שהתירוץ הראשון שדחה (הרשב"א) הוא עיקר בעיני שלפעמים א' מאלף כו' ע"ש, הרי שתפס היש"ש התירוץ הראשון שדחה הרשב"א לעיקר, והיינו כמ"ש שם ברשב"א דכל שחי ממנו יב"ח יצא זה עצמו מכלל טריפות כו' שכחה יפה וטבעה חזק עד שלא נטרפה בכך כו', ודחה זה הרשב"א דהא דרך כלל אמרו שאין טריפות אלא כשאין כמוהו אי, וע"ז השיב היש"ש דכיון שלא ארז"ל דכל שכמוה חיה כשירה. שפיר י"ל שיש טרפה שכמוה חיה ואותה שהיא חיה מצד חוזק טבעה לא נטרפה בכך, והא דל"מ שהיית יב"ח היינו משום דתלינן בטעות וחילוף, כיון דלא שכיחא כלל מציאות בהמה שלא חזיק לה טריפות, ודוקא דבר שנפל עליו מחלוקת מביא הש"ס להכריע עי"ז שאין נמנה בכלל טריפות. משום דכיון דהוו בקיאי, הי' אצלם רחוק ביותר החשש טעות וחילוף, וי"ל דכמו"כ הכירו שאינה מצטיינת בחוזק טבעה (ובפרש"י ד' נ"ז ד"ה ועל דא "שחיתה המכה", ודלא לבד שלא מתה אלא שחיתה המכה, ועד"ז יש לפרש מ"ש שעשו לו חידוק של קרויה וחיה, ומש"ה מוכיח מזה שאין זה בכלל טרפות) משא"כ בזה"ז שאין אנו בקיאין כ"כ (ועמ"ש הר"ן דאילו היינו בקיאין בכך אפי' קודם שתעלה בו סרכא כו') א"א להתיר יתר הבהמות, משום דנוסף להחשש טעות וחילוף יש ג"כ צירוף חשש דשמא אותה הבהמה מצטינת בחוזק טבעה. ומצד צירוף החששות יש לחוש ולהחמיר ודוקא כשהדבר מצוי תמיד שמתרפאת סמכי' ע"ז, וכמ"ש למעלה סי' י"ב.

והנה בגיטין ד' מ"ג קאמר "ת"ש המית מי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשו ואי אמרת קדושין (של ח"ע וחב"ח) לאו קדושין יורשין מנא לי' אמר רב אדא בר אהבה כשעשאו טרפה ומאן יורשיו נפשיה". והוכיח מזה הפר"ח דזכר טרפה אינו מוליד מדלא קאמר דמיירי היכא דאחר שנגחו ועשאו טרפה נשתחרר ונשא אשה והוליד ומת ומשלם ח"כ ליורשיו ממש. ולכאו' לפמ"ש ביש"ש דמשכחת מיעוטא דמיעוטא שטרפה חיה, כמו"כ מ"ש שאין טרפה יולדת היינו דרובא דרובא אינן יולדת. וע"י לידה נתברר ההכשר משום דל"ח למיעוטא דלא שכיחא, וא"כ נהי דזכר טרפה אינו מוליד. אכתי משכחת במציאות שיוליד, וא"כ אדרבה יש להוכיח לכאו' דז"ט מוליד, דממילא י"ל עפמ"ש התוס' בחגיגה ד' ד' ד"ה לא נצרכה, דמה שיש קנס לחציו עבד היינו משום דכיון דמית אגלי מלתא דלא הוה עומד לשחרור וא"כ א"א לאוקי היכא שנשתחרר אח"כ, (ושמעתי שכבר קדמוני לתרץ כן) וכ"ז ניחא אי זכ"ט מוליד דממילא י"ל דהגם שחיוב תשלומי דמי קנס הוי משעת נגיחה וכדפרש"י דבשלמא קנס דלא כתיב בי' מיתה אלא נגיחה", ובפרט להס"ד דבעי לומר כן גם בתשלומי כופר. אכתי לא שייך לומר דאגלי מילתא שלא הי' עומד לשחרור. דהא כיון דבשעת נגיחה שאמדוהו למיתה עשאו רק טרפה שמוליד וממילא בהאי שעתא עומד לכוף את רבו לשחררו מטעם תקנת לא תוהו בראה (דשייך אפי' היכא שא"א שיתקיים מצות פו"ר בשלימות) וממילא כמשוחרר דמי, ובפרט שאח"כ נשתחרר ונשא והוליד, משא"כ לפמ"ש הפר"ח דזכ"ט אינו מוליד, דממילא כבר משעת נגיחה אינו עומד לכוף את רבו לשחררו, דהא כל הכפי' הוי משום דלישא שפחה אינו יכול כו' והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר כו', ולא שייך זה כשיש רק מציאות רחוק שיוכל להוליד, ולא שייך לומר דמצד שאח"כ נשתחרר אגלאי למפרע שהי' עומד להשתחרר, דז"א כמ"ש הנמ"י ר"פ החולץ היכא די"ל שאח"כ גרם לה דבר להפיל. ומכ"ש הכא שתלוי בבחירה ורצון האדון, ול"ש לומר דעי"ז מה שנשתחרר אח"כ ברצון אדון העבד אגלי למפרע שעמד להשתחרר (ועמ"ש התוס' בעירובין ר' ל"ו), ובודאי אא"ל דמשעת נגיחה שאמדוהו למיתה כבר הוי כמשוחרר, וכמו שיוצא בראשי אברים, דא"כ יקשה מ"ש התו' דמש"ה ח"ע וחב"ח יש לו קנס דכיון דמית אגלאי שלא הי' עומד לשחרור, דהא באותו רגע כבר הוא כמשוחרר, וע' ב"ק ד' י' תד"ה שהשור, וביותר יקשה דהא מוקי שעשאו טריפה ומ"מ משלם קנס לרבו, דהא עכצ"ל לפ"ז דמש"ה לא מוקי דמיירי שנשתחרר אח"כ והוליד, משום דס"ל דמעוכב ג"ש אין לו קנם, וא"כ עכצ"ל דבמה שעשאוהו טריפה לא הוי אפי' כמעוכב ג"ש, וא"כ הדק"ל דה"ה דהו"מ לאוקי שנשתחרר והוליד, ומשום דבשעת חלות החיוב היינו בשעת נגיחה כבר אינו עומד לכוף את רבו דכיון דלא שכיח כלל שיוליד. לא שייך גבי' התקנה דלא תהו בראה, והיכא שנשא אשה והוליד נותן ח"כ ליורשיו דהעמד האם בחזקת צדקת שלא זינתה ושהבנים שלו (ומ"ש מהרש"ל בפסחים ד' פ"ז דבזקן דלא שכיח שיוליד ל"א רוב בעילות אחר הבעל, היינו דוקא התם שהיתה פרוצה ביותר קודם נשואין שאין לה חזקת צדקת), וכדי ליישב הא דלא אוקי הכי, עכצ"ל דאף מיעוטא דמיעוטא ליכא שיוליד. או דלא ניחא לי' לאוקי במלתא דלא שכיחא. ולפי מה שבארתי דברי היש"ש דכשהיא חיה מצד חוזק טבעה יצתה מכלל הטריפות, ממילא מיושב בפשיטות דלא מצי מוקי הכי, כיון שאמדוהו למיתה ועשאו טריפה, (וי"ל ג"כ לפמ"ש הרמב"ם הילפותא דטא"ח מהכתוב "ובשר בשדה טרפה ל"ת לכלב תשליכון אותו", ולא כילפותא דר"ל מקרא דוזאת החיה, ועמ"ש הט"ז והכו"פ, וא"כ י"ל דנהי דקיי"ל דבודאי טריפה ל"מ שהיית יב"ח, משום דממ"ש לכלב תשליכון אותו לא מוכח אלא דרובא דרובא אינן חיין, במקום ספק טריפות מצרפינן לספק דלמא הוי הילפותא מקרא דוזאת החיה לענין הכשר אותה הבהמה),

ובגוף הוכחת הפר"ח. עמ"ש הגרע"א סי' ר"ד דשפיר ניחא גם כדנימא דזכר טריפה מוליד. ולא מצי מוקי דאחר שנשתחרר הוליד דא"כ יקשה על הברייתא אמאי נקט יורשיו לנקוט דח"כ לנפשיה, ודברי הגרע"א זצ"ל מוקשין דהא אכתי מוכח מהמסקנא ובלא"ה, אטו בהא דמוקי דמאי יורשיו נפשיה מתישב טפי הלשון "ליורשיו" וכדפריך עלה רבא "שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואר"ל כופר אין משתלם אלא לאח"מ" ואדרבה תמוה היכי אסיק אדעתי' רב אדא לפרש דמאי יורשיו נפשיה, ויש מקום ליישב לפי מה שביארתי בספרי אבן הראשה סי' ט"ו ליישב קושיית התוס' "דמה תולה יורשין בקדושין כו' ואפי' בנו ממזר מערוה דלא תפסי בה קדושין כו' הוי בנו לכל דבר והיינו ליורשו" כו', די"ל דכיון דלא תפסי קדושין וליכא חזקת צדקת אין הבן יורשו אלא מטעם רובא דרוב בעילות אחה"ב וממילא לא יוכלו להוציא הח"כ מיד בעל השור כיון שא"ה בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק, כיון שלא הוחזק זה הרוב לענין שאר דברים ומלתא דאיסורא. ואם אין אלו הבנים יורשין אותו שוב אין לו שום יורש בעולם, ועפ"ז יש לפרש הא דקאמר ר"א בר אהבה כשעשאו טרפה ומאי יורשיו נפשיה" דהיינו דלאח"כ שמת ע"י הנגיחה אגלי למפרע שהי' חייב לשלם התשלומי כופר עוד בהיותו בחיים תיכף שנגחו ועשאו טרפה והוי כמו שכבר נתן לו דמי הח"כ (ועמ"ש התוס' בסוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ה) וא"כ אין אנו באין עתה לדון אם בעל השור מחויב לשלם התשלומי כופר, דהא כבר חל עליו החיוב משעת נגיחה קודם שמת. ורק עתה אחר שמת מספקא לן אם הבנים הם היורשין או דלמא לאו בניו נינהו ואין לו יורשין וכל הקודם ומחזיק זכה, וא"כ אין בעל השור נחשב מוחזק, רק שתופס ממון המת בתורת זכי' מהפקר, וע' סי', רצ"ב ובש"כ ס"ק כ"ז (וי"ל ג"כ דכיון דכופרא כפרה צריך הוא לשלם ואח"כ לחזור ולזכות מהפקר) וממילא שייך להבנים מטעם רוב בעילות אחה"ב, כיון דליכא חזקת ממון וחזקת מרא קמא המנגד להרוב שלהם, והיינו דקמ"ל דכשלא הספיק לגבות בחייו (או שלא סמכו ב"ד על האומדנא להוציא ממון והמתינו עד שמת) נותן ח"כ ליורשיו בכח חיוב התשלומין מחיים לנפשיה, וע"ז הקשה רבא "חדא דורשיו קתני" ומשמע שהחיוב הוי רק ליורשיו ושלא נתחייב לו בהיותו בחיים "ועוד כופר הוא ואר"ל כופר א"מ אלא לאח"מ", ולא נתחייב למפרע משעת נגיחה אלא משעת מיתה וממילא אם אין אלו הבנים בני הנהרג, אין לו יורשין ולא נתחייב בעל השור מעולם בתשלומי כופר, והדר יקשה שאין להוציא ממון מחזקתו דא"ה בממון אחה"ר ועכ"פ שפיר הוכיח הפר"ח מדלא אוקי כן להמסקנא, ודכיון שא"מ אלא לאח"מ לא משכחת חיוב ח"כ לנפשי' אלא ליורשיו,

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה