דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן נה
ע"ד התקלות המסתובבות ממעשי קדושין שלא כנימוס וחוק, כתבו הראשונים ז"ל "שילמוד לנערותיו לאסור על עצמן כו'" כל ממון שינתן לה בתורת קדושין אפילו תקבלם מדעתה אם לא בפני פלוני ופלוני כו', ומקור הדברים הוא מתשו' הרשב"א (תקנ"א ותר"ב), ולכאו' הרשב"א שם שכתב דכיון דבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות ואע"ג שנשאל לאחר מכאן דכיון דבשעת מתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות" כו', אזיל לטעמיה (ת' תשמ"ו וח"ד ת' ר"ב) שהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירהו כיון שאסור עליו בהנאה לא מקרי לכם ולא יצא בו וכ"כ בחידושי הרשב"א (נדרים ד' מ"ז וב"ק דק"ט), וממילא יש מקום חשש לשיטת הר"ן (נדרים ד' מ"ז) שכתב וז"ל דכי תנן הכא אם מת לא ירשנו לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן כו' ע"ש, וא"כ יש להמתקדשת קנין וזכות בכסף קדושין שהדירה הנאה ממנו וממילא הוי קדושין משום שיכולה לישאל על נדרה, אך אכתי אין שום חשש בזה דהא קיי"ל לדינא (או"ח סתרמ"ט ס"ב) שהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו דלא הוי שלכם ודלא אמרי' הואיל ואי בעי מתשל הגם דמצוה לאתשולי כדי שיקיים בו מצות נטילת לולב, ובעלמא מצינו דכדמצוה לאתשולי כאילו אתשל דמי (ע' נדרים ד' נ"ט ומכ"ש הכא שאין בידה לשאול על נדרה ומי יימר דמזדקק לה חכם ואדרבה אסור להזדקק ולפרוץ גדר ותקנות הראשונים ז"ל וגם בדיעבד אין לסמוך להתיר נדר עד"ר כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר, וקיי"ל (יו"ד סרכ"ח סכ"ח) שאינם יכולין להתיר מה שהוא סייג לדבר מצוה והכא גרע גם מנדר של שחוק דפעמים שא"י להתאפק ולמשול ברוחו והכא לא שייך זה,
והנה גם לשיטת הר"ן י"ל לענ"ד, דמה שכתב בההיא דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי כו' בחייו ובמותו ומת לא ירשנו דאכתי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן ע"ש, היינו משום דכיון שאין אדם יכול לעקור הירושה מהיורש, והאומר בני פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה עמ"ש בתורה (ב"ב ד' קכ ו'), אין בידו לסלקו מירושה דאוריתא ע"י מה שיאסר עליו נכסים בקונם ומש"ה נכסים דיורש נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן וגם הא קיי"ל דאמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (תמורה ד' כ"ה), ואילו הכא קיי"ל דלא יירשנו גם היכא שחלות הקונם הוי בהרגע שדין תורה הוא שירשנו ושומעים לדברי הרב דגזה"כ שירשנו, ומש"ה הגם שאינו רשאי ליהנות מהן, בהכרח הוא שלו מכח הירושה, ויש להעיר בזה עפמ"ש בספרי אבן הראשה (סי מ"ח) דכיון שבמכירת העובר לארמאי לכשתלד נפקע קדושת בכורה לא שייך דברי הרב קודמין כיון שמדינא פטורה מבכורה וביארתי שם ליישב ההיא דאמר על הלקט כו' עמש"ש.
והגם שמצינו להמ"א (סתרמ"ט סק"כ) שכתב לבאר דברי המחבר שכתב דכיון שהאתרוג אסור באכילה פסול כל ז', דקושיית התוס' "ל"ל טעמא גבי לולב של אשירה משום דמכתת שיעורי' תיפוק לי' שאין בו דין ממון, תירץ המחבר במ"ש שאותו אתרוג כו' אסור באכילה, כלומר דדוקא גבי אתרוג שראוי לאכילה דרשי' לכם שלכם תהא לאוכלו (וכיון שהפסול בגוף האתרוג ראו חז"ל לפסלו כל ז') משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכילה לא שייך למדרש כן, ואע"פ שאסור בהנאה לכם קרינן ביה" יפלא דלפ"ז הוא סותר להמפורש למעלה בשו"ע הלכה פסוקה שאין חולק עליה וגם המ"א לא הביא שיש חולק בדבר, לזאת נלע"ד לבאר דברי המחבר באופן וסגנון של המ"א, דדוקא גבי אתרוג שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו וממילא הוי הפסול בגוף האתרוג כשאין ראוי לאכילה מצד איסורו וכל שהפסול בגופו ראו חכמים לאסרו כל שבעה משא"כ גבי לולב דא"ר לאכילה ולא שייך למדרש כן ממילא כמו שיוצא כל שבעה בלולב שאינו שלו ה"ה באיסור הנאה ויש להעמיס זה גם בדברי המ"א מדלא הביא שזה סותר למ"ש הרמ"א למעלה בשם הרשב"א, וגם אי נימא דבסיום לשון המ"א לא יתכן לפרש כן, אכתי יש לבאר לענ"ד שזה כונת המחבר כדי שלא יסתור המבואר למעלה הלכה פסוקה, ונשמע מזה מכ"ש שאין לו זכיה וקנין כשהדיר הנאה מחפץ וממון שמקודם לא הי' לו זכות ושייכות בזה, ונשמע מזה כי ההלכה המבוארת באה"ע (סכ"ח סכ"א) היא הלכה פסוקה גם לשיטת הסוברין שיכול לזכות במה שאסור עליו בהנאה, וגם כשהמקדש והמתקדשת הם עבריינים ואינם מקפידים על חקי התורה ונהנין מאיסורי הנאה, אכתי כל שאסור בהנאה אינה מקודשת. ובפרט שכל עניני קדושין תלוים בדת משה וישראל בדיני תוה"ק ובספרי אבן הראשה (סכ"ט) כתבתי לחקור היכא שכוללת בנדרה יתר ההנאות, אי תפשי קדושי ביאה דאיסורא במקום ששאר, הקנינים לא תפשי בה ועמ"ש הח"ס ת' ק"ט שיש להכריז חיוב גמור על כל איש מישראל ללמד בנותיו ביום שתגדל ותגיע לעונת נדרים תאסר ע"ע הנאת הקדושין כו' ע"ש, ולפי רכות שנותיהן עלולות אז לשמוע בעצת הוריהם לאסור ע"ע בכל תוקף וחומר, ולדעת הרמב"ם כשהיא בת י"ב שנה ויום א' נדרה נדר מה"ת וע' חדושי הגרע"א יו"ד (סרל"ג) ועכ"פ הוי ספק נדר מה"ת
והנה כאשר העצה ותחבולה הזאת תלויה בחפץ והתעוררות האבות וההורים. ולא בידינו היא, לזאת יש להשים על לב מ"ש הרשב"א שם (ת' תקנ"א) וז"ל ואלו רצה לתקן הקהלות או כל קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשה תקנה במעמד כולם ויפקיעו מעתה ועד עולם או עד זמן שירצו כל ממון שינתן לשום אשה מקהלה הפקעה גמורה הפקר גמור אא"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני כמו שירצו וכן מצאתי לרב שרירא גאון שכן נהג הוא ואבותיו ואמר לצבור אחד לנהוג כן וכן ילמד אדם לתוך ביתו וילמוד לנערותיו לאסור עצמן ע"ד המקום כו' כל ממון שינתן לה בתורת קדושין כו' ע"ש, וע' ת' אלף ר"ו דהגם שברור הדין כן מ"מ צריך להתישב בדבר, וע' ריב"ש (ת' שצ"ט) שלמעשה אין לסמוך להתירה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטין שיבא מכשורא, והובא כ"ז בב"י, ובשו"ע פסק כמהרי"ק שיש להחמיר לענין מעשה אע"פ שהקהל התנו בפירוש שלא יהיה קדושיו קדושין והפקירו ממונו וע' מהר"מ אלשיך ת' נ"ט שהרבה לתמוה ולסתור דברי המהרי"ק, וע' מבי"ט ח"א ת' ר"ו ובמבי"ט ח"ג ת' ע"ז שיכולין הקהל לקנוס העוברים אפי' אין שם בעיר אדם חשוב, וע' פ"ת אה"ע (סכ"ח סק"ל) בשם מהר"ם אלשקר לחלק בין תקנת קהל אחד ובין תקנות כל קהלות שבמדינה.
והח"ס הוכיח שאין כח ביד ב"ד להפקיר היכא דאפשר לתקן בענין אחר, מדהוצרך הש"ס (ריש כתובות וכמה דוכתי) לומר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו', ולא הספיקו עצמם בסברת הפקר ב"ד לחוד, והנה כבר הרגיש בקושיית הח"ס, הש"מ ריש כתובות בשם הרא"ש, ותירץ דכיון דלא פשע המקדש במה שעכבהו אונס לאחר זמן לא היה מהראוי להפקיר ממונו, ודוקא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש תקנו לעשות גם בזה הפקר ב"ד, ובלא"ה שאני התם שדרו יחד ימים רבים כאיש ואשתו על סמך הקדושין ואח"כ כשגרשה ע"מ שלא יבא לזמן פלוני ונאנס ולא בא, וצריכין להפקיע קדושין למפרע עוד הוכיח הח"ס שם מדהוצרך משרע"ה לתנאי כפול עם בני גד ובני ראובן, והוכחתו מוקשה לענ"ד, דאטו לא הי' רשות ביד הקב"ה להנחילם מעבר לירדן כשיעברו את הירדן ושלא להנחילם כשלא יעברו, אלא דכיון שדברי הי"ת המפורש בתורה הוי הקנאה גמורה, לזאת נאמר ונכתב בדרך דיני התנאים ככל קניני התורה וגם נכתב ונאמר בתנאי כפול כדי ללמוד מזה דיני התנאים ועמ"ש בספרי אמרי שפר (סי' ע"ג) דמהני גם מה דהוי הפקר מתקנתא דרבנן ועי' ש"מ ב"ב (ד' ק') גבי מיצר שהחזיקו בו רבים ועמ"ש הקצה"ח סי' רע"ג דהפקר ב"ד מוציאה מרשות בעלים לגמרי ועדיף מהפקר שהאדם מפקיר מרצונו ובמק"א ביארתי בזה לענין קנין דרבנן, ומ"ש התוס' בב"ק (דק"ד ד"ה אגב) דאי לית לי' ארעא לא היו קרוין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ש כו', יש לפרש דהיינו משום שאין בכח ההודאה שיש לו קרקע לשנות המציאות מה דקמי שמיא גליא שאין לו קרקע ודוקא לענין חיוב ממון נאמן בהודאתו לחייב א"ע, ואין דברי התוס' הנ"ל סותרים למה שכתבו בב"מ ד' (מ"ו ד"ה ונקנינהו):
ועכ"פ בנ"ד שהמקדש והמתקדשת פושעים במעשה קדושין בפריצות שלא כחוק, מהני הפקר ב"ד, דלא תפשי קדושין מרגע ראשונה, וגם ליכא פסידא להאי, דהא המתקדשת אינה מפסדת משלה רק שאינה מרווחת ונעשה הפקר תיכף שיגיע לידה קודם שזוכית, ואולי תוכל ג"כ לזכות בתורת זכיה מהפקר, והמקדש ג"כ אינו מפסיד כיון דבלא"ה לא יהא הכסף שלו, ויש לחקור דשמא לא סלק א"ע ע"ד שלא תתקדש וממילא יחזור הכסף לרשותו, ושאני ההיא דריש כתובות שלפעמים יעברו ימים רבים עד שיופקעו קדושין למפרע וכדי שלא יסתובבו מכשולים ע"י הפקעת קנין האשה למפרע, תקנו שיהא המעות מתנה להאשה, וכן שאני ההיא דב"ב וכדומה.
והנה גם הח"ס זצ"ל שהחמיר בזה, כתב שיש לתקן להחרים העדים שיכונו להעיד על קדושין כאלה ושאם המצא ימצא כזאת יש להפקיר בכח מעשה ב"ד בצירוף כמה חכמי הזמן את כל הכסף או שוה כסף הניתן מיד שום אדם ליד שום אשה לשם קדושין שלא כדת כדי שיהא קצת מקום לסמוך על היתר ההפקר יע"ש. וכיון דללישנא בתרא דר"ת שהובא במרדכי ל"מ הפקר ב"ד אלא כשאין בדורם גדול כמותם. ומדת ת"ח להתנהג בענוה ושלא יאמר שהוא הגדול ויחיד בדורו, לזאת נחוץ צירוף גדולים וחכמי הזמן שיסכימו יחד כדי שכאו"א יסמוך על חבירו [וע' סנהדרין (ד' ג') שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף ופרש"י שעברו על תקנ"ח, ולכאו' יפלא דהא עבריין רשע מקרי (יבמות ד' כ' נדה ד' י"ב), ולא בשם חצוף, ואולי הכוונה דכיון דקיי"ל דדוקא בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר, ממילא כשהן ב"ד פחות משלשה. נראה ממעשיהם שמתגאים בעצמם שהם בקיאין בדין תורה, היפך מ"ש ר"י בן חלפתא איני יודע לדון אתכם דין תורה' ולזאת נקראים בשם ב"ד חצוף ובימי הש"ס רוב המצוין לדון היו מומחין ובקיאין כעין הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין והגם שאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון ע"פ פסק דין של אותן שהן מומחין רק ע"פ רוב, כיון דאיכא תלתא הוי כצירוף תרי ותלתא רובי, ומש"ה בתלתא ליכא חשש דיושבי קרנות] וטוב שיהא גם בהסכמת גדולי אה"ק ע' רמב"ם גבי קדה"ח וסה"מ מצוה רנ"ג, ומ"ש מהר"י בי רב דחכמי א"י יכולין לסמוך סמוכין לקצת דברים וגם להרלב"ח יש עדיפות בקביעות בני א"י, וכשתהא התקנה ע"פ ועד וקבוץ והסכם הרבה חכמי ישראל יהא הדבר מפורסם ולא יבאו לידי תקלה, משא"כ כשקהלה אחת לבד עושית תקון כזה דאז יש חשש מכשול שהרואה שיוצאת בלא גט יבא להקל גם בעירו, כעין שאמרו דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה (יבמות ד' לו)
והנה בזה"ז נחוצה ביותר התקנה הזאת מצד שבהזמנים הקדמונים לא היה כ"כ חשש תקלה ומכשול, לפי שאם אירע כזאת היתה כח ב"ד יפה לכופו לגרשה, משא"כ בזמנינו שאין כח ב"ד יפה לכופו לגרשה וגם עלולים יותר מכשולים כאלה בדור פרוץ, וממילא גם אי נחליט להחמיר ושאין לסמוך למעשה על תקנת ההפקר, אכתי תצא מהתקנה הזאת הצלה גדולה, לפי שתמיד בעת שיארע ענינים כאלה יש ספיקות וספיקי ספיקות בגוף הקדושין כגון מצד פסול העדים או שמתכונים לשחוק ולהתול ושאין כונתם לקדש כדת משה וישראל כשאין מאמינים בדת משה וישראל ומעשה הקדושין אצלם כנימוס בעלמא, ובמקום שיש ספיקות בגוף הקדושין יועיל לצרף התקנה הזאת להקל, וגם הח"ס שהחמיר בזה, כתב שיש לתקן כזאת להפקיר בכח מעשה ב"ד בצירוף כמה חכמי הזמן וכמו שהבאתי למעלה.
ואולי יש להשתמש בכח תקנה כזאת גם לגדור פרצה תקלה ומכשול המסתובב מהתרשלות ושכחה למכור בהמה מבכרת לא"י, שנכשלין באיסור עבודה ושחיטת בכור תם בחוץ, וגם מסתובב מזה חלול שם שמים כידוע, ואפשר בהסכם כל גדולי וחכמי ישראל, להפקיע בתורת הפקר ב"ד, את רשות וקנין בעלים של אדון הבהמה המבכרת (דהפקר העובר לחוד ל"מ, וכמ"ש בספרי אה"ר סמ"ח), ותיכף אחר לידת הולד יחזרו ויזכו בעלים בבהמה שעומדת ברשותו. בתורת זכיה מהפקר והגם שאין לסמוך על תקנה כזאת להפקיע תורת בכורה, כעין שארז"ל שלא לשכח תורת עירוב" (עירובין ד' ע"ג), וגם גרע טפי הכא דהוי ענין ההפקר פסידא לפי שעה. אכתי יהא תועלת בתקנה כזאת, היכא שיש מקום לצרף עוד ספיקות, ועמ"ש בספרי אבן הראשה סי' מ"ג לענין הטלת מום בזה"ז בספק בכור עמש"ש. המצפה לראות בנחמת ציון וירושלים כו"ח יום ה' ער"ח מנ"א שנת תרס"ז אליהו קלאצקין החופ"ק מארימפאל
הדברים האלה כבר נדפסו בשמי ב"קול יעקב" שנת תרס"ז גליון י"ח י"ז, והנה לכאו' מבואר בפרש"י בב"מ ד' מ"ח ד"ה קאי, דכיון דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא הוו קדושין, הגם שהפקיעו חכמים הקנין, ועכצ"ל דשאני המקדש באיסורי הנאה מדרבנן שאין בזה שיווי ממון, אך י"ל דשאני התם דליכא ענין הפקר ב"ד, כיון שלא הפקיעו חכמים לגמרי קנין מעות דהא קאי עלה במי שפרע, וכעין מ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ט ד"ה שהפקר דמן הטמא על הטהור ל"ל דאפקי' מרשות' בשעת הפרשה כו' יע"ש, ובלא"ה שאני התם שלא תקנו חכמים שיהא המעות הפקר רק שיהיו של לוקח כמקודם, (ועמ"ש באמ"ש סי"ח בהא דפרש"י בכורות ד' י"ג דק"כ בלא משיכה הוא מהקנינים שחדשה תורה, וממילא מהני בזה טפי הפקר ב"ד לבטל הקנין), ועפמ"ש התוס' ביבמות, מתבאר מ"ש הרמב"ן בב"ב לענין מכירת שטרות. "דאס"ד לא קנאתו אלא מדבריהם לפיכך הוא יכול למחול, לא תהא מקודשת גמורה", דהיינו דאס"ד דנימא כמ"ש התוס' דמש"ה המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, משום דקנין השטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול, ממילא חזינן דלא אלמוה רבנן לקנין שטרות כקנין של תורה, וממילא יקשה דלא תהא מקודשת גמורה כשמקדשה בשט"ח, ועפמ"ש מיושב לשיטת הרמב"ן הא דכשמקדשה במלוה ע"פ במעמד שלשתן הוי קדושין מה"ת אף אילו הי' יכול לחזור ולמחול (לולי החשש דלא סמכה דעתה) משום דהתם לא הי' זה מצד גריעותא וחסרון בהקנין שתקנו חכמים, ורק לפי שכל כח הקנין הוא מצד מה שחייב הלוה להמלוה, (וכאילו הקנה בתנאי שלא ימחול) משא"כ מכירת שט"ח שכבר יצא לגמרי מרשות המוכר ובא לרשות הלוקח, דמה שיכול למחול היינו רק משום דלא אלמוה רבנן לקנין שטר כשל תורה, וממילא ליכא סברת הפקר ב"ד ועמ"ש הר"ן גיטין פ' הזורק ד"ה ה"ד קרוב לה, דכיון שתקנו רבנן קנין ד' אמות הרי הקנום לו ועשאום כחצרו והפקר ב"ד כו', ואינו סותר למ"ש הר"ן פ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, משום דלא הוי קדושין כשבא לידה בתורת זכי' מן ההפקר, משא"כ התם דהמקום היא שזוכית מהפקר, וגוף הגט בא אח"כ מידו ורשותו, ועפ"ז יש לבאר מ"ש התוס' בב"ב ד' קל"ז ד"ה ר' יוחנן "דקנין פירות דבעל דלא הוי אלא מדרבנן ולא הוי כקה"ג לכך אצטריך תקנת אושא", דהיינו דקודם תקנת אושא לא אלמוה רבנן לקנין הבעל כקנין של תורה, וממילא לא נפקע זכות האשה לגמרי וליכא ענין הפקר ב"ד, משא"כ לאחר תקנת אושא, הוי כקנין של תורה וממילא הוי כקה"ג וכמ"ש בגיטין ד' מ"ז דהוי בכלל מ"ש ולביתך, גם מה שמביא בכורי אשתו וקורא, וגם עמ"ש התוס' דדרך נשים כו', ודכיון שניסת ע"ד המנהג, הוי כמו שהקנתה לו בפירוש, וע' ב"מ ד' כ"ז רש"י ד"ה בממונא, ועמ"ש הש"מ בכתובות ד' כ"ו בשם תלמיד הרא"ה וז"ל וכ"ת כיון דמדאו' לר"ע ללוי דוקא ולא יצאו ידי נתינה בכהן היכי מצי עזרא לאפוקי דין תורה י"ל דהכא ממונא הוא והפקר ב"ד הפקר ואוקמינהו לפירות ברשותא דכהנים ע"ש, (ובענין מ"ש דל"א הואיל כו', יש להוסיף דהכא הוי הואיל דאיסורא, אך ע' פסחי' ד' ס"ב דקאמר הואיל דאי בעי מתקן נפשי', הגם דכשמתו אחיו מח"מ, אסור להכניס את עצמו בסכנה).