אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן נג

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן נג

סימן נב

בעז"ה עש"ק מ"ח למב"י שנת תר"ן, ברעזי, כבוד הרב המפורסם בתורה ויראה מו"ה חיים יהודה ליב הכהן בלאשטיין בטיקטין.

מה שדרש כ"ת במכתבו בדין גומע ביצה חיה אי הוי אוכל או משקה שהשיעור ברביעית לענין ברכה אחרונה, וכתב דאין להוכיח ממ"ש בביצה ד' ג' דביצה אוכלא, די"ל דהיינו לפי שעומדת לאכילה ע"י בשול ולא לגומעה חיה, וממ"ש בסנהדרין די ה' דמי ביצים אין מכשירין משמע דהוי משקה, וממ"ש באו"ח סי' שפ"ו ס"ז דמשתתפין בשני בצים אפי' חיים משמע דהוי אוכל, כדמוכח מדביצה מטמאה טומאת אוכלין עכ"ד.

הנה הדבר מפורש ביומא ד' פ' "דא"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת, ואימא גדי מחוסר שחיטה ואימא בן פקועה טעון קריעה, וא"כ עכצ"ל שאין הביצה מחוסרת בישול, ודגם ביצה חיה הוי אוכל, וע' פרש"י דדוקא כדהוי אוכל כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו ולא מיחסר מידי, והא דלא קאמר דביצה מחוסרת קליפה, דהשיעור הוי בלא קליפתה כדקיי"ל בעירובין ד' פ"ג. והקליפה א"ר לאכילה (ומ"ש שבת ד' ק"ח ע"ש בפרש"י דהיינו החלבון), י"ל דמשכחת שלא נגמר קליפתה, ובפרט לפום דמשמע מפרש"י ד"ה מחוסר שחיטה לא הוא ולא אמו שגם האם אינה מחוסרת שחיטה, וא"כ מיירי כששחט תרנגולת ומצא בה בצים ומשכחת שלא נגמר קליפתן (וכשנגמר החלבון א"צ מליחה מדינא, ואפי' אילו הי' צורך כדי להפליט הבלוע, חשיב אוכל תיכף), ובל"ז לא חשיב הסרת הקליפה חסרון מעשה כ"כ כבישול וקריעה, ועמ"ש התוס' בשבת ד' קמ"ג ד"ה הלכה, דמש"ה גזר ר' יוחנן ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו לפי שהביצה עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה, וא"כ מוכח מדקאמר שביצה אוכלא ופירות אוכלא לאפוקי משקין דלאו אוכלא", ודלולי זאת הי' דומה למשקין שזבו, דעכצ"ל דהיינו לפי שדרך לגומעה חי' (וע' ד' ד' דביומא נמי חזיא לגומעה כו') ודגם בגמיעה הויא אוכלא (ואינו ענין להא דא"ר יוחנן שהפירות שעומד לאוכלין נחשב אוכלא דאיפרת וליכא למיגזר שמא יסחוט), רק שיש לכאו' מקום לחקור לדעת המאירי בביצה שם שכתב וז"ל ויש לתמוה כו' דגזר לידת ביצה אטו משקין שזבו כו' הא ר' יוחנן גופי' קאמר דמודים חכמים כו' ולא גזרו בהן משום משקין שזבו הואיל ושאר פירות לאו בני סחיטה וכו' וא"כ לא כל שכן בביצה כו' וי"ל דביצה דמיא להני טפי משאר פירות שהמשקה שלה והוא החלבון מוכנס במקום אחד כמשקה של ענבים וזיתים כו' יע"ש, וא"כ י"ל דדוקא לאוקימתא דר' אלעזר דיליף מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל", מוכח דה"ה כשגומעה חיה (או דהוי יד לאוכל) משא"כ לאיקומתא דר' אבהו דדריש שאוכל שאתה אוכלו בבת אחת ושיערו חכמים כו', וע' ע"ז ד' ל"ח וברמב"ם פי"ז ממ"א דביצה אינו נאכל כמות שהוא חי, וע' ירוש' פ"ק דשבת הלכה ד' וע' ברכות ד' מ"ד אך הא קיי"ל כהתוס' והרא"ש, וגס להמאירי לא משמע לומר דהוי בפלוגתא, וע' ערוך ערך בץ "כי מי בצים החלמון שלהן הוא", וצ"ל "החלבון כמ"ש במאירי, ועמ"ש הלב"ש בחדושי דינים אות פ"ח שהחלבונים מתערבים מיד, והנה מההיא דסנהדרין ד' ה', בל"ז ליכא הוכחה. דכמו שנכשלו אנשי המקום לטעות ולומר דמי בצעים אין מכשירין ולהירושלמי דשביעית ופ"ק דגיטין ה"ב קסברין מימר מי שלק של בצים", כמו"כ היו יכולין לטעות להיפוך שמכשירין הגם שבאמת אינו נחשב משקה, אלא שמפורש בת' הרא"ש כלל ב' וע' ב"י יו"ד סי' שכ"ט ובריב"ש סי' ס"א דהוי מי פירות. וי"ל דהוי כעין דקאמר בחולין ד' פ"ז "בצללתא דדמא", ופרש"י דכשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים", הגם דכשאינו קרוש ומעורבין חלקי המים עם הדם נחשבין דם, וכהא דמצינו דכשנפרשין חלקי המי חלב ע"י העמדת החלב, מי חלב אינן כחלב לענין בב"ח, וה"נ י"ל דכשמפריש ומבדיל מהביצה איזה ליחות מימי צלול, נחשב הליחות ההוא למשקה ומי פירות, משא"כ כשאינו נבדל והוא ביחד עם הביצה (וגם אין דומה ביצה בריאה שגם החלבון שבה הוא גוש ודבוק משא"כ ביצה שנפסדה ובפרט בצים מוזרות) ועפ"ז י"ל מ"ש המ"א סי' שי"ט ס"ק ט"ז לענין היכא שהחלמון יורד למטה עם החרדל, אי מיחשב ב' מינין, וע' סתקי"ג וביו"ד סי' ס"ו לענין דם בצים וסי' צ"ח ס"ז, והקשו דמצד שאין הטעמים שוויין יהא כמבשא"מ, ועפמ"ש י"ל דכל זמן שהן ביחד כתולדתן הן מין אחד, (וע' ב"ב ד' קמ"ג לענין מר שבקישות) וגם עמ"ש התוס' בביצה ד' ל"ט ד"ה משום דכיון שהקדירה נתקנה ע"י התבלין, כשערב זב"ז הוי כאילו מין אחר, וע' שבת ד' ק"ח דאלמלא קליפתן החצונה כו' ושרק ע"י החלבון מתוקנין לאכילה, וממילא אפי' אם היה דין משקה להחלבון, כיון דהוו אכשורי אוכלא אוכלא הוא ומצטרף וכמ"ש המ"א ר"ס ר"י ממ"ש ביומא ד' פ' ופרש"י חולין ד' ק"כ וממ"ש התוס' זבחים ד' ק"ט ועמ"א סי' קנ"ח מפרש"י ברכות ד' נ"ב.

ועמ"ש הח"ס חיו"ד תשו' י"ט שאין לומר דבצים משקה ומיחוי וגמיעא בעלמא ומש"ה דוקא בישראל דכתיב ריבוי לאסור צירן ורוטבן אצטריך שריותא, משא"כ לבן נח בלא"ה לא הוי בכלל אכילת אמה"ח, דז"א, דא"כ יקשה דמנלן להתיר אכילת בצים מבושלות לישראל דדלמא לא שרי רחמנא אלא לגומעה חיה ולאפוקי מאיסור צירן, אעכצ"ל דגמיעת הביצה אוכל מקרי ולא משקה יע"ש (ויש שם טעות ניכר בדפוס), ולענ"ד מצד הוכחה זו הי' מקום לדחות דהא כבר ביארו התוס' בחולין ד' ק"כ ד"ה לרבות השותה, דדוקא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו אצטריך רבויא, וא"כ לענין גמיעת הביצה חיה שמתחלת הווייתה היא כן, ממילא גם אילו היינו אומרין דהוי משקה, הא שתייה בכלל אכילה ככל מילי דשתייה, וכיון שהתירה תורה אכילת ביצה עכצ"ל שמותרת גם לאחר צלייה ובשול ובלא"ה הא מוכח מהיתר אכילת החלמון דבודאי הוי אוכל גם קודם הבשול, ומהילפותא שהביאו התוס' ד' ס"ד מדכתיב בשלוח הקן תקח לך ולא לכלביך, משמע לי' שגם חלמון הביצה הוא בכלל מ"ש תקח לך ולא לכלביך וכן מ"ש הח"ס דדלמא לא שרי רחמנא אלא לגומעה חיה משא"כ אחר הבישול שהיא אוכל וכמ"ש התוס' בבכורות ד' ו' ד"ה רוטב, דציר שהקפה הו"ל אוכל, צ"ע לענ"ד דשאני היכא שהי' אוכל של איסור ואח"כ המחהו או שיצא ממנו ציר שיצא מכלל אוכל וכשהקפה חוזר ונעשה אוכל של איסור, משא"כ הכא שהביצה מותרת מתחלת ברייתה ולא היתה אמה"ח מעולם (ובפרט אי לאו לאברים עומדת בחייה), תו אינה חוזרת ונאסרת ע"י בישול וצלי' כיון שמותרת מתחלת ברייתה וגוף מ"ש הח"פ לענין הא דמנלן להתיר לב"נ אכילת בצים, ביארתי במק"א דלענ"ד דוקא גבי ישראל סד"א לאסור כל הבא מן החי אף שאינו אבר ובשר ואצטריך ילפותא להתיר, משא"כ גבי ב"נ דילפי' איסור אמה"ח מקרא דאכל תאכל העומד לאכילה ולא אמה"ח, פשיטא דבצים שעומדין לאכילה לא הוי בכלל איסור אמה"ח [ובספרי אמ"ש סי' ל"ג הארכתי בזה].

ונתבאר דמגוף הסוגיא ביומא ד' פ' מבואר דגם ביצה חיה הן החלמון והן החלבון הוי אוכל, וממילא השיעור בכזית, ובלא"ה הא הוי אכשורי אוכלא, וגם כבר הביא הט"ז ס"ס ק"ץ בשם הלבוש דכל ענין הספק בשיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה אם די בכזית או ברביעית, היינו משום דדלמא גם בלח משערינן כאילו הוא קרוש ויבש וממילא הוה בלח רביעית וכמ"ש בשבת ד' ע"ז הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית", ומה שהקשה הט"ו דהא אדרבה מוכח מדקאמר אביי שם דדוקא דם דסמיך אבל יין דקליש כזית הוי יותר מרביעית וכי מפיק פחות מכזית ליחייב", וא"כ הו"ל להסתפק דשמא בעי יותר מרביעית כדי שכשיקרוש יעמוד על כזית, ועכצ"ל דשיעור רביעית לא הוי מטעם דמשערי' כאילו הוא קרוש, לענ"ד יש ליישב דברי הלבוש, ודלעולם ברביעית הוי כדי שביעה, וע' סוכה ד' מ"ט פרש"י ד"ה מגרוניה "ע"י ששותיהו בלגימות גסות כו' ואינו כאוכלין ששובע שלהם בא במלוי כרס", וע' ברכות ד' מ"ט "ושבעת זו שתייה", ושיעור שביעה ברביעית גם במשקין שאין נקרשין לעולם, רק דלענין הספק דדלמא בפחות מרביעית משום דאיכא כזית, ע"ז כתב הלבוש דכיון דשיעור כזית הוי ביבש, ממילא בפחות מרביעית גם שיעור כזית ליכא, ודוקא ברביעית יש כדי שביעה גם כשלא יעמוד לכזית כשיקרש, וגם כשאינו נקרש לעולם (וגם מבואר בירוש' דשבת שם ובכמה דוכתי דיין קרוש בכזית, ודברביעית לכשיקרש יהא בו כזית) וקצת יש לדקדק מהא דקאמר בנזיר ד' ל"ח "עשר רביעיות הן", ולא נקט לענין ברכה אחרונה להסוברין דברביעית, דעכצ"ל דכשהמשקה סמיך ועב הרבה, אפי פחות מרביעית, כיון שיעמוד על כזית לכשיקרש משא"כ כל הני דחשיב, דדוקא כדי רביעית, ובל"ז י"ל דלא נקיט רק מה שמפורש להדיא בדברי תנאים ואמוראים, ואפי' בפלוגתא הא לא קמיירי (ועפמ"ש אא"ל דהשיעור בעצם בכזית לכשיקרוש), וא"כ ביצה שגם בצליה ובישול אינה מצטמקה ומתקטנת הרבה, ודוקא בביצה טורמיטא, דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי אמרי' דמתזוטרא כי היכי דבלעיתא" (נדרים ד' נ), בודאי השיעור בכזית, ובפרט לפי מה שנתבאר דהוי אוכל והנלע"ד בעז"ה כתבתי אליהו קלאצקין החופ"ק ברעזי

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה