אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן נב

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן נב

סימן נא

בעז"ה ג' טבת תרנ"ב, ברעזי, לכבוד גיסי הרב הגאון וכו' מו"ה יעקב זלמן נ"י.

מ"ש כתר"ה לפלפל במכתבו ע"ד הקושיא בפסחים ד' כ"ב דקאמר "והרי אמה"ח דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ ת"ל לפ"ע לא תתן מכשול הא לכלבים שרי", דהא י"ל דמיירי בפחות מכשיעור ולא חזי לאצטרופי כיון דחלקו בחוץ פטור (חולין ד' ק"ג) ואיכא רק משום בשר מן החי דיליף מקרא דובשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו, ושרי בהנאה, ולגבי בן נח הוי זה אמה"ח, דשיעורין לא נאמרו לב"נ ובס' לב ארי' חולין שם כתב דכיון דח"ש דאמ"ה אסור לב"נ אסור גם לישראל מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי וכו', וכמ"ש התוס' ד' ל"ג, וממילא להס"ד דאמה"ח אסור בהנאה ה"ה ח"ש יע"ש, הנה לענ"ד אדרבה מוכח לכאו' להיפוך ממ"ש התוס' שם דלר"ל דח"ש מותר מה"ת לית לי' ההוא כללא דמי איכא מידי כו', ולא כתבו לתרץ דגם אליבא דר"ל שאני ח"ש דאמה"ח שאסור מה"ת מטעם מי איכא מידי כו', ועכצ"ל דמטעם מי איכא מידי כו', אנו למדין שגם לב"נ מותר מה שמותר לישראל, ואין אנו למדין, מטעם הך סברא, לחדש, איסור, אך הא מצינו בספרי עה"כ ולא תאכל הנפש עם הבשר "זה אמה"ח, והלא דין הוא ומה בב"ח שמותר לב"נ אסור לישראל, אמה"ח שאסור לב"נ אינו דין שיהא אסור לישראל, יפ"ת וכל הדומין לה תוכיח" כו', וא"כ לסוגיית הש"ס דשאני עכו"ם דלאו בני כבוש נינהו, יש ללמוד מזה להחמיר (וגם להתוס' דה"נ שאני עכו"ם כו', היינו דוקא לענין מפרכסת), והגם דסתם ספרי ר"ש (סנהדרין ד' פ"ו) דס"ל עונשין מן הדין, אכתי גם לרבנן דאעמה"ד, איסורא מיהו איכא, ועמ"ש התוס' בע"א ד' ה' ד"ה מנין, דל"צ קרא מן העוף כו' למעוטי יבשה גפה, דכיון דמחוסר אבר אסור לב"נ מי איכא מידי כו' (ועמ"ש התוס' בקדושין ד' כ"ד לחד תירוצא דסד"א דגם לב"נ אשתרי בעוף, וט' זבחים ד' ס"ח דמשמע מלשונם דסד"א דלישראל הוא דאשתרי. ואפשר דשאני לענין קרבן דסד"א שמצד חביבות ישראל שמקריבין את נפשם לגבוה לא הקפידה תורה כ"כ על איכות הקרבן, וע' זבחים ד' מ"ה עה"כ לרצון להם, וגם עמ"ש התוס' בשבת ד' קל"ו ד"ה דתניא, די"ל דגבי קרבן הוה ג"כ ענין קולא שאם לא מצא אחר יהא יושב ובטל) ומה שהכריחו התוס' ד' ל"ג לומר דר"ל לית לי' הך כללא היינו משום דקאי על מה שהקשו התוס' מקודם אליבא דר"מ דאין אמה"ח נוהג אלא בבהמה טהורה דא"כ "הא איכא אמה"ח דחיות ועופות הטהורין דלישראל שרי" כו', ותירצו "דמ"מ אמה" דידהו אסור משום דבעיא שחיטה", וא"כ כל האיסור בישראל לא הוי מטעם אמה"ח אלא משום דבעיא שחיטה, וממילא שפיר כתבו דאליבא דר"ל, ישראל לא מתסר מה"ת אלא בכזית, דלא שייך לומר דמטעם סברת מי איכא מידי, לא יצאו ישראל מכלל ב"נ להקל, דז"א, דכיון שיצאו מכלל ב"נ לענין מה דליכא גבייהו בחיות ועופות הטהורין ענין איסור אמה"ח, והאיסור אצלם הוא רק מטעם שאינה זבוחה, א"א לומר דאסור גבייהו משהו בשר שאינה זבוחה ודוקא כדלישראל ג"כ אסור משום אמה"ח שייך לומר דמטעם מי איכא מידי אסור גם גבייהו משהו מה"ת לכ"ע, משא"כ כשהאיסור לישראל הוא איסור חלוק בפ"ע, ואדרבה בזה מדוקדק מה שכתבו כן התוס' דוקא לפום שהקשו מקודם אליבא דר"מ, ולא הקשו כן גם אליבא דרבנן דהא אכתי ישראל לא מתסר אלא בכזית כו', ועפ"ז מיושב דאליבא דרבנן דהוי בכלל אמה"ח שפיר י"ל דגם לר"ל אסור ח"ש מה"ת מטעם מי איכא מידי, וה"ה הגם דלא שייך לומר דחזי לאצטרופי, [ובלשון התוס' שאסור במשהו בשר וגידים ועצם ולא כתבו שאסור במשהו בשר מן החי, משום דבמה"ח דיליף בישראל מקרא דובשר בשדה טרפה כמ"ש הרשב"א ד' קכ"ט, טרפה מותרת לב"נ. ובב"נ הילפותא לא הוי מהך קרא אלא מקרא דאך בשר בנפשו] וא"כ יש מקום לכאו' לדבר, הלב ארי' דלהס"ד ח"ש דאמה"ח אסור בהנ"ה דכיון דלב"נ אסור בהנאה להס"ד ממילא מי איכא מידי כו'.

אך כבר כתב במהרי"ל תשו' קס"א וז"ל לר' אבהו אין אסור הנאה באמה"ח, דמדאצטריך נבלה על ישראל קיימא ולא אגוי, דאי לגוי נמי, מנ"ל למשרי לגוי, דההיקש לדם לא נאמר לגוי, וא"כ נימא איכא בינייהו אמה"ח לגוי, ול"ל מכח דלישראל שרי ולגוי אסור, כיון דלישראל אסור באכילה" כו' ע"ש, ועכ"פ ממילא ליכא למימר שיאסר להס"ד הנאת ח"ש דאמה"ח מצד סברת מי איכא מידי כו', דז"א, כיון דגם להס"ד ליכא גבי בן נח איסור הנאה באמה"ח.

ומ"ש עוד בלב ארי' שם דלהס"ד דאסור בהנאה אף ח"ש בכלל, הגם דלא חזי לאצטרופי, ולכאו' משמע כן בירוש' פ"ו דתרומות דקאמר מודה ר"ל בא"ה" וע' צל"ח פסחי' ד' מ"ד לענין אכילת חב"פ כשאין שהות ביום לאכול כדי להשלים לשיעור שלם. אך מהירוש' לא מוכח כדליכא שיעור הנאה בפרוטה וע' תשו' רע"א סי' קצ"ז, וא"כ הא משכחת שאין הנאת פרוטה בהשלכה לכלבים וע' בחולין ד' צ"ו תד"ה ור"י שהקשו עמ"ש דאמה"ח צריך שיאכל כזית דאכילה כתיב בי' דלמא הא דכתי' בו אכילה למימר בכזית כו', ומבואר מדבריהם דדוקא מיתור לשון אכילה הוא דילפי' שצריך כזית, וא"כ י"ל דלהס"ד דאמה"ת אסור בהנאה מטעם הלשון לא תאכל, ממילא ליכא יתורא למילף שצריך כזית כשהוא אבר שלם, די"ל דנקט לשון אכילה לכלול איסור הנאה וכשאינו אבר שלם ליכא משום אמה"ח לשיטת התוס' גם בב"נ, דדוקא שיעור כזית נאמר לישראל דוקא, כן יש לתרץ דממ"ש דוקא אמה"ח ולא נקט במה"ח דהא לפ"ז גבי ישראל הוי רק במה"ח, מוכח דמיירי בשיעור שלם דהוי גם לישראל אמה"ח [וגם משמע לישנא דאף כשמושיט אמה"ח כמו שהוא, הגם דלא חזי לאכילה קודם בישול, וע' בדו"ח להגרע"א פסחי' ד' כ"ד דחייב באכילת אמה"ח שלכד"א וכאכילת העצמות, ועפ"ז מדויק מ"ש שלא יושיט אדם אמה"ח לב"נ, דהיינו בשר וגידין ועצמות, ולא קאמר רבותא טפי שאסור להושיט אפי' משהו בשר מן החי, ועפ"ז י"ל דדוקא דומיא דכוס יין לנזיר שהאיסור מוכן ועומד, איכא לאו דלפ"ע מה"ת, ומש"ה נקיט דוקא אמה"ח דבשעת הושטה כבר אסור אכילת האבר, ומדאצטריך למנקט גם כוס יין לנזיר, הגם דידעי' במכ"ש מדאיכא לפ"ע בהושטה לב"נ, עכצ"ל כמ"ש הר"ן דסד"א דשאני אמה"ח שאסור גם להמושיט, וא"כ עכצ"ל דגם להמושיט שהוא ישראל הוא משום אמה"ח, אך זה יש לדחות, דהא גם אי להמושיט הוי רק משים במה"ח, לא דמי לכוס יין דהוי היתר גמור להמושיט, ובלא"ה הא י"ל דאצטריך למנקט כוס יין לנזיר, משום דיוקא דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, ודאפי' לנזיר שהוא ישראל דוקא כדקאי בתרי עברי נהרא].

ועכ"פ לא מוכח מכאן לענין ח"ש, והגם דפרש"י בסנהדרין ד' נ"ט ד"ה לזה "שכשיצאו מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל עליהם", אכתי מצינו בנזיר ד' ס"ב ד"ה לאתויי מופלא הסמוך לאיש דכותי ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרין נדרים מה"ת שכן מצינו בכמה מקומות' כו', וע' תוד"ה הניחא, וכבר מבואר בתשו' הרא"ש דהא דבן י"ג שנה נעשה גדול הוי בכלל שיעורין דהוי הלמ"מ (ואסמכי' אקרא כמ"ש בנזיר ד' כ"ט), וכמו דלענין שיעורי זמן גדלות בישראל השיעור גדול יותר, ה"נ י"ל לענין שיעור כזית וכה"ג, ואין לומר דשאני זמן גדלות, שמצד קבלת עול מצות ותורה המתשת כחו של אדם, הוא אצל ישראל באיחור זמן וע' שבת ד' פ"ו ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו וע' ע"ז ד' ל"א, דז"א, כמבואר ביומא ד' פ"ב רש"י ד"ה בן עשר וע' נדה ד' מ"ה שנתן הקב"ה בינה כו', וכן ממ"ש המפרש שם בנזיר מוכח דלא הוי מצד הך טעמא [ולכאו' מפרש"י מנחות ד' ס"ח, משמע דמפרש דדוקא מצד מ"ש הקריבהו נא לפחתך מהני מיעוטא לומר דלא הוי בכלל הא דאין תמות וזכרות בעופות וא"כ הוי גילוי מלתא בעלמא שהוא בכלל מ"ש הקריבהו וגו', וא"כ לא מוכח מזה לומר שאוסרין לישראל בסברת מי איכא מידי כו'].

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה