אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן מט

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן מט

סימן מח

הרמב"ם (פ"ח מה' לולב ה"ט) כתב כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין כו' ביו"ט ראשון בלבד אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר", וכן הוא בשו"ע סי' תרמ"ט ס"ה, וכבר הקשה הלח"מ מהא דקאמר בסוכה ד' ל"ו, "איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר, איני והא ר' חנינא מטביל בה ונפק בה, ולר"ח קשיא מתני', בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן ביוט"ש אלא לרב קשיא, אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי", ואס"ד דגם מה שפסול מטעם שאינו הדר אינו פסול אלא ביום ראשון, מאי פריך על רב, דהא שפיר קאמר דאין זה הדר לענין שפסול ביום ראשון ע"ש, ולענ"ד י"ל דכיון דתיפוק שפסול ביום ראשון מטעם ניקב וחסר, עכצ"ל שבא רב לומר שפסול גם בשאר הימים, וכמבואר מלשון הש"ס "אלא לרב קשיא", דהקושיא הוי ממ"ש במשנה דחסר כל שהו פסול דאלת"ה אין הבנה למה שהוצרך הש"ס לכפול ולומר "אלא לרב קשיא", דהא כבר הקשה "איני והא ר"ח", ואכתי מה שהוצרך הש"ס להקשות מדברי ר"ח, קשה לכאו', דתיפוק לי'" להש"ס להקשות למאי קאמר רב שאין זה הדר, דהא תיפוק דהוי ניקב וחסר, וכמו"כ לדעת הסוברין דפסולי הדר פסולין כל ז', ג"כ יפלא הדבר, דלפום הס"ד דלא אסיק אדעתיה דקאמר רב שמטעם שאינו הדר פסול כל ז', לא הוצרך להקשות מהא דר"ח מטבל בה כו', ואי אסיק אדעתיה החילוק. מאי פריך מהא דר"ח מטבל כו', דהא שאני הכא דהוי הפסול מצד שאינו הדר.

ויתכן לענ"ד ליישב זה עפמ"ש בשו"ע בהג"ה מיהו אם נקבוהו עכברים לא יטלנו אף בשאר הימים משום מאוס עד שיסיר ניקוב העכברים", ותמה הט"ז "דהא קאמר הש"ס דאיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר"ח מטביל בה ונפיק בה, ואין סברה לומר דפליגי הני לישני אם צריך לחתוך מה שנראה שאכלו העכברים דודאי הכל מודים שהוא מאוס, ותו מאי ראיה מביא לישנא בתרא מהא דר"ח, ומה מדמה זה לאכילת עכברים, ולמה לא נחתוך אותו קצת המאוס, ועכצ"ל דל"ק ס"ל דאף אחר החתוך יהי' פסול כיון שבא מחמת מיאוס וכעין שכ' ההג"א שאם חתך היבשות והמנומר פסול כיון דבא מחמת הפסול והמאוס, ולישנא בתרא ס"ל דאחר שיחתוך מקום אכילת עכברים לא מחמירים לאסור, "וממילא יש להחמיר כלישנא קמא דאפי' אם הסיר המאוס פסול' עכ"ד, ולענ"ד יש מקום ליישב דלעולם מהני הסרת נקור העכברים, אלא דביו"ט שני אסור לעשות כן, וכהא דתנן בהדס שהיו ענביו מרובות מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט", וכמ"ש ד' ל"ג "והא קא מתקן מנא ביו"ט", ובפרש"י "שהי' פסול ומכשירו" וכשלוקטן ע"מ לאוכלן ואינו מתכוין להכשירו, ליכא איסורא. וע' מ"א סי' תרמ"ו סק"ב ובט"ז בדברי הרמב"ם דכשא"צ לזה ההדס מותר ללקטן לכתחילה לאכילה ואע"ג שמתקן ההדס ממילא, הוי דשא"מ, והיינו דפריך הש"ס על הא דאמר רב "אין זה הדר", דעכצ"ל דהיינו שפסול גם בזמן שהחסר כשר, דאלת"ה כבר הוא בכלל ניקב וחסר המפורש במשנה, דהא יש תקנה ע"י הסרת וחתיכות המקום שנקבוהו עכברים, וליכא למימר דמיירי ביו"ט שני, דאילו מטעם נקב וחסרון, הא קיי"ל דפסולי יום הראשון נוטלין ביו"ט שני של גליות בלא ברכה, משא"כ מטעם שאין זה הדר, וביו"ט א"א לתקנו ע"י חתיכת מקום הנקור, משום דקא מתקן מנא ביו"ט, דהא אכתי יקשה דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה, ודליכא איסור אכילה משום דאתקצאי למצותה, וע' ד' מ"ו תד"ה אתרוג. וא"כ יש תקנה ע"י חתיכה והסרת הניקור לצורך אכילה, ולא רק כדי להכשירו, ומתרץ הש"ס "אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי" ולא חזי לאכילה, (ע' הוריות ד' י"ג) ועכ"פ מעשיו מוכיחין שכונתו רק להכשיר האתרוג ומתקן מנא ביו"ט, ושפיר י"ל דגם ללישנא קמא מהני הסרת ניקור העכברים, וגם לפמ"ש הט"ז דלפום דמשני שאני עכברים דמאיסי ל"מ תיקון, אכתי יש לפרש הא דפריך "איני והא ר"ח" כו' כמ"ש, ועכ"פ י"ל דעכברים דמאיסי גריעי טפי מאתרוג שאינו הדור, ואין ללמוד מזה פסול הדר, ודוקא להס"ד היינו מפרשין דה"ה פסול הדר (וי"ל דגם להס"ד מסיק אדעתיה החילוק לענין זה, והנה אין להקשות, דהא משכחת דל"מ תקנה כשכבר הי' נראה ביו"ט למצותו קודם נקיבת עכברים, דהוי נראה ונדחה, ודלא הוי בידו לתקן, כמ"ש הט"ז, ודדוקא משום דקיי"ל אין דחוי אצל מצות, משא"כ למ"ד דמספקא לי', דז"א דהכא אין הפסול בעצם ורק שנמאס ע"י נקירת העכברים, חוזר ונראה ע"י הסרת הניקור) ומשום תקוני מנא שייך גם כה"ג. הגם דלא הוי כיבש ומנומר דאף אם חתך היבשות פסול משום דהוי פסול בגופו, דהא כמו"כ ענביו מרובין מעליו מהני תקון ולא הוי כיבש ומנומר. ומ"מ אסור למעטן ביו"ט משום דהוי מתקן מנא וכן אלה"ק, דביוט"ש, ממ"נ אי הוי יו"ט אין תועלת בתיקון, דלק"מ, דנהי דבקיאין בקביעא דירחא, דמש"ה נוטלין בשני פסולי דראשון וע' ט"ז סק"י, מ"מ גזרו לאסור שבות דמלאכה, וגם הוי מתקן להכשירו למחר (וגם ע' תוס' זבחים ד' ע"ה כדא"ר לבילה מטעם ספק).

ועדיין מוקשה מ"ש הר"ן רפ"ג דמהא דאמרי' אתרוג שנקבוהו עכברים כו' משמע דביוט"ש לא בעי הדר, ומוקשה דנהי שיש מקום ליישב הסוגיא גם אי אמרי' דלא מיפסל ביוט"ש, הא עכ"פ לא מוכח מכאן להיפוך, ובפרט לפמ"ש הר"ן דדוקא תרוייהו ניקב וחסר, ונקב ולא חסר כ"ש אפי' נקב מפולש כשר, ובראב"ד דנקב שאינו מפולש בחסרון כאיסר וממילא משכחת שנקבוהו עכברים ודלא מיפסל מטעם ניקב וחסר ודקאמר אין זה הדר לענין שפסול ביוט"ר, וא"כ יקשה מאי פריך מר"ח דמטביל בה כו', דדלמא רב נמי מיירי ביוט"ר, (ודוקא להרמב"ם דגם נקב שאינו מפולש בלא חסרון כאיסר פסול, י"ל כמ"ש מקודם), וגם אי נימא דאכתי רגיל להיות כשנקבוהו עכברים פסול ניקב וחסר, הא עכ"פ לא מוכח להיפוך, והר"ן גופי' הוכיח אח"כ מלישנא בתרא דאמר רב זה הדר דאלמא אף ביוט"ש בעי הדר אלא דקאמר דשפיר מקיים בי' הדר", ודאא"ל דמיירי לענין יוט"ר, והנה מלשון המשנה לולב הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עה"נ פסול, שלא כלל אותן ביחד, משמע ג"כ דיש חילוק ביניהם דשל אשירה ועה"נ פסול לכל הימים, ומה שלא כלל יחד עמהם מ"ש נקטם ראשו נפרצו עליו פסול" היינו משום דשייך לזה הא דקאמר אח"כ נפרדו עליו כשר רי"א יאגדנו מלמעלה, דהוי בפלוגתא, נקט זה בסיפא דמתני', ומ"ש מקודם הוי לכ"ע, וממילא א"א למינקט זה ברישא גבי לולב הגזול והיבש, וא"א להתחיל בשל אשירה ועה"נ דלא שכיחא, וגם עמ"ש בכתובות ד' כ' אי הדרך למינקט שאינו פשוט תחלה, ועפ"ז י"ל דגם לר' אמי דפסול גזול מטעם מצה"ב ודאפי' ביוט"ש ודממילא עכצ"ל דיבש נמי פסול ביוט"ש אכתי דוקא ביוט"ש ולא בשאר הימים, ודמש"ה לא נכלל בהדי של אשירה ועה"נ. (ועפ"ז י"ל דמ"ש שאני עכברים דמאיסי לומר דמש"ה אפי' לענין שאר הימים וע' יו"ד ס' ק"ד ס"ב), ולכאו' מכלן להש"ס לומר "ופליגא דר' יצחק" כו', דדלמא גם ר' אמי קאמר דוקא ביוט"ר דמתוך שאינו יוצא בשאול, ממילא איכא בגזול מצה"ב שהמצוה בא ע"י העבירה דעי"ז נעשה שלו, ודמש"ה פסול גם אחר יאוש דקנייה, ועכצ"ל דממ"ש בטעם פסול יבש מפני שאין הדר דפסול גם ביוט"ש נשמע דה"ה גזול, ולפ"ז צ"ל דלר' יצחק לא מיירי מתני' ביבש לגמרי שאינו הדר, וכההיא דלקמן ד' ל"א וכדמייתי שם מבני כרכין שהיו מורישים את לולביהן לבני בניהם יע"ש, משא"כ כדהוי ענין היבשות רק משיכלה מראה ירקות שבו, ע' סי' תרמ"ה סעי' ה', ועפ"ז יש מקום ליישב הא דפרש"י במשנה ד"ה יבש דבעי' מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו", ועמ"ש התוס' דלא כפרש"י, אלא דהיינו משום דאתקש לולב לאתרוג דכתיב בי' הדר, ולכאו' יקשה לפרש"י דגם אי נימא דמטעם ואנוהו מיפסל אכתי הא הוי דלא כדמפרש בגמ', ועפ"ז י"ל דמפרש דלר' יצחק דביוט"ש מתוך שיוצא בשאול כו' עכצ"ל דיבש דמתני' מיירי היכא שלא נפסל מצד שאינו הדר הפסול גם ביוט"ש, ורק שכלה מראה ירקות שבו, ופסול ביוטו"ר מטעם דכתיב ואנוהו, ומש"ה פרש"י ד"ה גזול "פסול, ולקחתם לכם כתיב משלכם" דהיינו אליבא דר' יצחק דמיירי דוקא ביוט'"ר דבעי לכם משלכם ודממילא גם אחר יאוש איכא משום מצה"ב שע"י העבירה באה המצוה, ולא הוצרך לפרש הטעם לאחר יאוש המפורש בגמ' ורק נקט פרש"י טעם לכם, כדי שנדע דמיירי ביוט"ר. וע' פרש"י ד' ל"ו דמטעם הדר פסול ביט"ש, ולכאו' גם לפמ"ש התוד"ה מתוך דהכא דוקא שהוא מדרבנן כו', יקשה דדלמא מ"ש טעם מצה"ב היינו משום דביוט"ר דהוי מה"ת איכא משום מצה"ב אפי' לאחר יאוש, משא"כ ביוט"ש דמדרבנן "מתוך שיוצא בשאול" כו', הגם דהוי ספיקא דיומא, משום דבקיאי בקביעא דירחא "יוצא נמי בגזול", דממילא לא חשיב ספק יום ראשון, והוי רק מדרבנן, ואולי י"ל, דדייק מדקאמר רק טעם מצה"ב ולא הזכיר הא דקודם יאוש הוי משום לכם, דעכצ"ל דס"ל דפסול גם ביט"ש דלא מיפסל מטעם לכם.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה