דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן מח
אערוך לפני הדר"ג נ"י שאלה חמורה, אשה עלובה אחת היתה יושבת ארבעה שנים תחת בעלה והוא הי' בלא גבורת אנשים כאשר העיד עליו רופא מומחה אשר מכתב תעודתו לוטה פה, ועל כן בטלו בערכאות שלהם את קשר הנשואין בהיות שהאשה הביאה עדות מבוררת שפתחה סתום והי' לה בתולים אחרי התחברותה עם בעלה ארבעה שנים, אח"כ מת האיש הזה והאשה התחתנה עם איש אחר, אמנם הי' לבעלה שני אחים האחד הוא באפריקא והצעיר בלתי נודע כעת מקום מושבו וגם לא יאמינו כי הוא ירצה להחלץ כי שנאה כבושה בין קרובי הנפטר והאשה וברור הוא כי בכל כחו ירצה לעגנה והנה לע"ד בלתי תפונה הנפטר הי' סרים חמה הגם שהרופאים לא בדקוהו אם עושה כיפה בהטילו מים ואם מימי רגליו מחמיצין וכו' אך העידו כפי שיראה הד"ג נ"י במכתב הלוטה. שלא ראה שעה אחת בכשרותו, וכמו שפסק הרמב"ם בסימני שטות דלאו דוקא אותן הסימנין שהובאו בש"ס ומציינים את האיש לשוטה, כי אם גם הסימנים אשר הם מציינים לפי דעת חכמי הרפואה, כן הדבר לענ"ד נם בסימני סריסות ונוסף ע"ז הלא כבר פסק הגאון בעל נו"ב דאמרי' שנשתנו הטבעיים ולא ארצה להאריך לפלפל בענין זה אשר כבוד הד"ג נ"י האריך למעניתו עליו בספרו היקר אמרי שפר סי' ע"ה, רק בקצור נמרץ אציג את עיקר שאלתי כי שעה דחיקא היא והאשה העלובה הנ"ל אשר ברוב צניעותה לא הגידה עמק עניה וכאבה לשום איש וישבה ארבעה שנים תחת בעלה האכזר אשר הטעה אותה ממתנת להפטר מכבלי העגון ידעתי גם ידעתי שאין לדון עכשיו דין סריס ודאי, אך במקום עיגון אולי יש להקל אם רופאים מומחים מעידים שהבעל הי' סריס חמה, ואבקש מהד"ג נ"י שיחיש ימהר תשובתו הרמה ואקוה שהשלום עם הד"ג נ"י ועם תורתו כנפש אוהבו מוקירו ומכבדו בלב ונפש, נחמי' צבי נאבעל החופ"ק עדת ישרון בלייפציג יע"א (וכעת בפפד"מ), אור ליום ו' ר"ח טבת ז' חנוכה תרס"ה לפ"ק
תשובה
הנה מבואר ר"ס קע"ב דדוקא "כשראו בו מיד שנולד אחד מסימני סריס" כו', וע"ש בב"ש דמ"ש שאין עושה כיפה לאו דוקא ודה"ה שאר סי' הניכר בקטנותו כגון שאין מ"ר מחמיצין, וצ"ע דהא מבואר בסוכה ד' מ"ב דקודם שיכול הקטן לאכול כזית בכא"פ אין מרחיקין ממ"ר לפי שאינו מסריח וע' או"ח סי' פ"א, והכא פרש"י ד"ה מחמיצין, שמסריחין כששוהה בכלי", וא"כ א"א להבחין זה תיכף אחר שנולד. ודוגמת מ"ש "כל שאין לו זקן כו' שש"ז דוחה" כו', וכמ"ש התוס' "דכיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים ניכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי כו' והנה ממ"ש הש"ס "איקרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא, אמר רבא א"כ אין לך אשה שכשירה ליבם שלא נעשה בעלה ס"ח שעה אחת קודם למיתתו", מוכח רק דמהני שעת הכושר דמעיקרא, ודהואיל "ומעיקרא בר הקמה הוה" כו' כדפרש"י משא"כ כשנסתרס בקטנותו, ובפרט קודם ט' שנים שאינו בן ביאה וליכא למימר דכיון דקאמר "וליחוש שמא הבריא בינתים, כיון דתחילתו וסופו לקוי ל"ח", מש"ה דוקא כשלקוי ממעי אמו, דז"א. דהא כשיודעין שלא הי' מעולם ראוי להקמה, הוי תחילתו וסופו לקוי, ובלא"ה הא קאמר כן גם קודם דאסיק אדעתיה הא דליחוש שמא הבריא ועכצ"ל דהיינו משום דאביי הוא דקא"ל, ואיהו קאמר ד' קי"א לתרץ המשנה דיבם קטן שבא כו' "דא"ק יבמה יבא עליה כל דהו" ודכיון שהי' כבר בכלל הכתוב. מש"ה הוי בכלל מי שהי' לו שעה"כ שכבר הי' במצות יבום, דעכצ"ל דס"ל דהוי בכלל המצוה, דאי רק לענין דליכא איסורא, תיפוק דלאביי דס"ל (בסנהדרין ד' ס"ט) דבן ט"ש ויום א' שראוי לביאה מוליד (דיליף שם ממ"ש "ת"ל ואיש" גבי שפחה חרופה דכתיב ש"ז ודמש"ה דוקא בגמ"ב) כשהוא בן ט"ש מתקיים מ"ש "להקים לאחיו שם" ופחות מבן ט' ליכא איסורא גם על האשה כיון שאין ראוי לביאה (וכך הלמ"מ וע' פרש"י סנהדרין ד' נ"ה, וכעין מ"ש בר"ה ד' י"ג) והגם דס"ל לאביי דמשמש מת בעריות חייב, שבועות ד' י"ח (ודוקא לענין קנין יבום בעי דרך הקמת שם לחד תירוצא של התוס' יבמות ד' נ"ג ד"ה שאנסוהו. משא"כ לענין האיסור שלא במקום מצוה) היינו דוקא כדהוי בר ביאה. (ובלא"ה ע' ב"ק ד' ל"ב דאיהו מעשה הוא דקעביד, ודוקא כשנהנית אחשבי' רחמנא להנאה מעשה) וא"כ שפיר מתיישב אליבא דאביי הא דתנן "בא על יבמה גדולה תגדלנו", ומדהוצרך אביי לומר "א"ק יבמה יבא עליה כל דהו", עכצ"ל דמפרש דהוי בכלל המצוה, וע' הפלאה כתובות ד' כ"ד שהמצוה גם על היבמה מדדוחה ל"ת ואיך עוברת על הל"ת אם אין המצוה עליה), הגם דלא קנאה בזה. ומש"ה לאביי כשלא הי' לקוי ממעי אמו משכחת שכבר הי' בכלל יבום ודכיון שעומד להיות בר הקמה כשיגדיל הוא בכלל הכתוב, וכ"ז הוא לאביי לטעמי', משא"כ לפום דקאמר רבא בלא"ה נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעתא שריא", שבא להוכיח רק דגזה"כ דליכא איסורא בביאת הקטן בן ט"ש הגם שאינו מוליד, אליבא דרבה, וא"כ אליבא דרבא לא מוכח דחשיב שעה"כ קודם שהי' ראוי להקמה וממ"ש "אין לך אשה" כו', מוכיח רק כשהי' כבר בר הקמה (ודייק ואמר "שכשרה ליבם", דממה שזקוקה ליבם, הו"מ לדחות דדלמא מטעם חשש מיעוטא שלא נעשה ס"ח כ') והגם דהקושיא "אקרי כאן להקים לאחיו שם", הוי רק לענין מה שסריס חולץ ולא לענין מה שחולצין לאשתו, די"ל דכל שהי' לו שעה"כ לא הוי בכלל מ"ש פרט לסריס ששמו מחויי, אכתי מפירוקא דרבא נשמע דמדמה לה הדדי, ומשום דר"ע בא לפרש מה שא"ר יהושע "שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו כו' ואין לי לפרש", וכיון שבא לפרש מה ששמע ר"י בקבלה, מוכח מהלשון דמה שחולץ וחולצין לאשתו הוי באופן אחד.
ועפ"ז יש מקום לומר לכאו'. דהא דקי"ל לדינא דדוקא כשיודעין שהוא לקוי ממעי אמו. היינו משום דגם אליבא דרבא שאני כשלקוי ממעי אמו. דמש"ה הגם שיש לו רפואה, כיון שאין רפואתו ברורה לבא. לא דמי לקטן שיגיע לכלל גדלות. וכחילוק התוס' ומשא"כ, כשאינו לקוי ממעי אמו שנולד המחלה אחר שהי' בריא, ואינו לקוי מתולדה ורק ע"י חולי שנתחדש והמחלות יש להן תרופה, אין לו חזקת סריסות, שאם יתרפא יתברר שלא הי' לקוי מעולם ושהיתה הלקותא רק לפי שעה והא דקיי"ל שכשאינו ידוע שהי' לקוי ממעי אמו הוי ספק סרים, ולא אמרי' דאיכא ס"ס. דאת"ל שנולד הלקוי אח"כ אכתי לא נתברר שיש לו תרופה, היינו משום דהוי הספק משם אחד, שמא יש לו תרופה, ולעולם י"ל דהיכא שברור הדבר שאין לו רפואה צריך שיהא לו שעה"כ כשכבר ראוי להקמה, כדמייתי מהא "דאין לך אשה" כו',
ועפ"ז מדויק מ"ש בלשון הרמב"ם (פ"ו מיבום) "ואלו הם שאין להם זיקה כלל, ס"ח ואנדרוגינוס מפני שאינן ראוין לילד ולא הי' להן שעה"כ", וסמך עצמו עמ"ש פ"ב מאישות סימני סריס, ולא הזכיר דהכא דוקא כשנתברר שהי' לקוי ממעי אמו ע"י מה שאינו עושה כיפה, משא"כ שאר סי' סריסות שאינן מבררין זה, והשמיט דין הש"ס. ולקמן סעי' ח' כתב "ואלו הן שהן פטורות מן החליצה ומן היבום כו' פרט לס"ח ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראוין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפ"ע", ואילו לענין מה שהס"ח אין לו זיקה, לא ביאר דדוקא היכא שמתחלת ברייתו לא הי' ראוי לילד, ועפמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם דאביי לטעמי' הוא דמפרש למ"ש ר' יוחנן כל שלא ראה שעה בכשרותו", דהיינו דוקא כשאינו עושה כיפה ושהוא לקוי ממעי אמו, משא"כ לפום דקיי"ל כרבא, זמנין דכשלא הי' לו שעה"כ משעה שראוי להקמה, הוי בכלל מ"ש שלא ראה שעה א' בכשרותו, והנה גם בטוש"ע שמפורש שתלוי רק במה שהי' לקוי ממעי אמו, לא נתבאר אם כשלא הי' לקוי ממעי אמו, ובודאי אין לו רפואה. אין לו דין ספק כלל, או שיש לו דין ספק סריס, ולכאו' יש לצרף הדייק מלשון הרמב"ם לומר דכה"ג יש לו דין ספק סריס
והנה בפרש"י סוטה ד' כ"ו ד"ה קמ"ל "דסריס בר שכיבה הוא" (וכבר הביאו מהא דפרש"י לעיל במשנה, "שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל", וכדמוכח מדפריך הש"ס "שומ"י קרית לה אשתו מעלייתא היא" ועכצ"ל דכשבא עלי' שלא בקשוי, שאין יבמה נקנית בזה כמ"ש התוס' לא קדמה שכיבת בעל, הגם דמקנין ע"י שחוף ומכ"ש ע"י סרים, כמ"ש בתוד"ה שחוף, ומש"ה לא משכחת דקדמה שכיבת בעל אלא היכא שנסתרס לאחר שנשאה, ומ"מ מכריח פרש"י לומר "דבר שכיבה הוא", דאלת"ה לא הי' תועלת בשחייה ומחיקת השם כדי לעשות שלום כו', וע' רש"י שבת ד' קנ"ב ד"ה משים שלו' בבית, ומשום דלאו בר זריעה הוא סד"א שאינו בכלל הכתוב מ"ש מבלעדי אישך, וכן מ"ש ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת", לפי שנחשדה בחנם, משא"כ כשהמניעה מצד הבעל, קמ"ל, ועדיין צ"ע, דבלשון פרש"י משמע דמשום דבר שכיבה הוא, ממילא הוי קדמה שכיבת בעל), ומ"ש בירושלמי שבת פ"ג ה"ג "אם תראה סריס מחבק" כו', יע"ש די"ל לפי שאינו מוליד, א"נ דמיירי בסוג כזה שא"ר לשכיבה, ואחד מהסי' הוא "שש"ז דוחה" וא"כ י"ל דכשאין לשכיבה א"צ סימנין, וכעין סברת הרמב"ם גבי שוטה, דדוקא כשאין רואין בו טירוף הדעת רק שמקרע כסותו וכה"ג ודיש לתלות אימור בעל מחשבות הוא, אלא דכיון שהוחזק בשלשה ענינים הוי כעין ג' נגיחות שנעשה מועד לכל, הוי וה בגדר סימן שהוא שוטה ומטורף בדעתו, משא"כ כשניכר לנו שדעתו משובשת אין צורך לסימנין, וכעין הא דטב"ע עדיף מסימנין.
ועפ"ז יש מקום ספק בנ"ד שהרופאים בתעודתם העידו שנתברר להם שלא הי' לו גבורת אנשים. ומצאו גם איזה סי' הנזכרין בש"ע, וע' ת' הראש כלל ק' סי"ח ממ"ש נדה ד' כ"ב ובספרי אמ"ש סי' ס"ג דמוכח מד' הרא"ש שמחזיקין דברי הרופאים לודאי גם כשאומרין על גוף זה, וע' חו"מ סי' ס"ח דכשנעשה בפני ערכאות לא מרעי נפשייהו לשקורי, וה"נ דהוי כעין מדעל"ג שהי' הבעל יכול לברר ע"פ רופאים אחרים אם לא הי' האמת כדבריהם, וע' יבמות ד' קי"א דלא מוקי אינש אנפשי', ודלאחר ל' יום בודאי בעל, ועמ"ש התוס' בחגיגה ד' י"ד דגמ"ב לא תלינן בהטי' (ומ"ש בלשון התוס' כדי שתתעבר", היינו דע"י גמ"ב ראוי' להתעבר) וגם ל"ש חשש הטי' אלא בבעילה במקרה ולא כשדר עמה תמיד (וע' סוטה ד' ט' רש"י ד"ה בשעת. ובאמ"ש סי' פ"א), וע' כריתות ד' י"ב, וי"ל דהיינו משום דבשפחה חרופה כל החיוב בגמ"ב ומש"ה יכול לומר שכבש יצרו כדי למנוע מחיוב, וכעין מ"ש הב"ש סי' קס"ז סק"ו דהיכא דאיכא איסורא מוקי אנפשי', וא"כ ע"י מה שנתברר שהי' פתחה סתום ושהיו לה בתולים נתברר שלא הי' בר שכיבה, וע' מ"מ פי"א מאישות דלאו דוקא הבדיקה ע"י חבית יין וע' ב"ש, ובנ"ד נתברר שא"ר לשכיבה (וע' יבמות ד' ע"ו), בצירוף דברי האשה בעצמה כמ"ש התוס' בחגיגה ד' י"ד שנאמנת לפי שגם היא בכלל האיסור ועמ"ש הח"ס אה"ע ח"ב ת' ע"ז, וע' פ"ת סי' קנ"ו ס"ק כ"א כ"ב, ובבאה"ט סי' קנ"ד סק"ב די"א שאם נשמעו דבריה להבעל נאמנת לפי שאין מעיזה פניה לשקר בדבר שהוא יודע, ובנ"ד טענה בפני הבעל בערכאות בפרסום דאיכא כיסופא טובא וכאילו טוענת לפני ב"ד, ובלשון הרא"ש כלל מ"ג "דס"ח יכול ליזקק לאשתו כאיש אחר אלא שאין מוליד ומה שטוענת כו' ועדיין היא בתולה כו' ע"ש, והסי' שאינו עושה כיפה נקט מה שנראה לכל, ואפשר שיש עוד סימנין הידועין לבקיאין ורופאין והגם דלא מצינו שסומכין על אומדנא של הרופאים לענין מה שכבר עבר ואכתי לא נתברר שלא ראה שעה א' בכשרותו, וגם הבאתי באמ"ש סע"ה די"א שלא כ' כן הרמב"ם אלא לענין עדות, ודבלא"ה שאני סימני שטות דמוכח מהש"ס דנקט רק ולדוגמא, מדהזכירה חד ברייתא סימן כזה שאינו בכלל השלשה וסימנין אכתי מצד תעודת הרופאים יש לדון אותו לספק סריס, בצירוף מה שנתבאר דהיכא שבודאי אין לו רפואה, יש מקום לצדד שבכל אופן יש לו דין ספק סריס.
והנה ממ"ש הריטב"א ד' קי"א ד"ה רבא אמר "וא"ת ולאביי תרי קראי למה לי י"ל דסבר אביי דאי לא כתוב אלא חד קרא הוה מוקמי' לי' להתירו ביבמה כשיגדיל כו' הילכך אצטריך קרא אחרינא למישרי אפי' בעודו קטן" כו', מבואר דלא ניחא לי' להריטב"א לומר דאליבא דאביי אתי קרא אחרינא לומר דכשהיא גדולה הוי כה"ג בכלל המצוה, ומשום דאביי לטעמי' דמשמש מת חייב רק דבפחות מבן ט"ש הלמ"מ ולענין יבום גזה"כ שבכלל המצוה, הגם שלא קנאה בזה, ודמצד המצוה ליכא איסורא, ובמקום דליכא מצוה איכא איסור אשת אח (וע' ד' ד' וד' ל"ט), ודמ"ש בלשון "בא על יבמה גדולה תגדלנו" היינו משום דכיון שהוא אינו עדיין בכלל המצוה, תלוי ברצונו, ומדלא ניחא לי' להריטב"א לתרץ כן מבואר דס"ל דגם אליבא דאביי לא מיירי בפחות מט"ש דלא הוי בכלל ביאה, ומיירי בבן ט"ש, ודלא כדהוה בעי אביי לומר בסנהדרין ד' ס"ט, (דאא"ל מצד דלא שכיח שיוליד דאכתי קרינן ביה להקים לאחיו שם כל דאפשר במציאות שיוליד) וא"כ לא מצינו מחלוקת בזה בין אביי ורבא אך אכתי י"ל לפמ"ש התוס' לבאר תירוצא דאביי דא"ק כו' ולא דמי לס"ח שאין רפואתו ברורה לבא", ודמוכיח מהכתוב דכל קטן חשיב בר הקמה לפי שעומד להתגדל, דמש"ה ס"ל לאביי דכל שלא הי' לקוי ממעי אמו הוי בכלל מי שהי' לו שעה"כ לפי שכבר הי' בר הקמה והיינו מ"ש "יבמה יבא עליה כ"ד", משא"כ לרבא דלא משמע לי' דהוי זה בכלל הכתוב ולא הוי בר יבום, וע' קדושין ד' י"ט תד"ה ומדאו', רק דמוכיח דלא מצית אמרת דהשתא אסירא לי' כו', (וקצת י"ל דלטעמי' דקאמר ד' ל"ט "דאפי' תימא רבנן" ומשום דלפ"ז עכצ"ל דליכא איסורא גם במקום דליכא ענין מצוה) י"ל דגם אי לא הוי בכלל מי שהי' לו שעה"כ ושאינו עדיין בר הקמה, מ"מ איכא גזה"כ להתיר, ועכ"פ י"ל כן בשיטת הרמב"ם כמו שנתבאר מדיוק לשון הרמב"ם ועכ"פ י"ל בנ"ד שיש לה דין אשת ספק סריס.
וא"כ יש מקום לצדד עפמ"ש החו"י סי' רכ"א דכשנתברר תיכף אחר הקדושין שא"ר לשכיבה ואין לו רפואה ומצאו בו רוב סי' סריס, א"צ גט דהוי קדושי טעות דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שהכל יודעין כלה למה נכנסה כו', ודאפי' להרמב"ם דכשנמצא בה מומין צריכה גט מספק, היינו לפי שדרך להתנות והוא קדשה סתם וי"ל דלא קפיד משא"כ בנ"ד ע"ש. ועמ"ש הנודבי"ת אה"ע תשו' פ' דמש"ה חייבי לאוין שלא הכיר בה מקודשת משום דדוקא לענין איסור יבמה לשוק דהוי איסור לאו אמרי' להתיר מטעם דע"ד כן לא קדשה נפשה. ולענין איסור א"א החמור לא אמרי' כן וכמ"ש התה"ד ודי"ל ג"כ דבאיש לא אמרי' דאדעתא דהכי לא קידש משום דאין לו כ"כ הפסד בזה שהרי בידו לישא עוד אחרת, והביא מ"ש הר"ן בכתובות ד' ק' דדוקא במומין ונדרים חזקה שאין אדם מתפייס והי' לה להודיעו אבל חייבי לאוין היתה סבורה שיערב עליו המקח אפי' באיסור ויתפייס וסמכה ע"ז שלא להודיעו". ועמ"ש חה"ג זצ"ל בברית יעקב חאה"ע תשו' צ"א לתמוה על דברי הנוד"ב, דהא סברת הר"ן שייך רק לענין חיוב כתובה ולא לענין דלא הוי קדושי טעות, כיון שלא ידע שהיא אסורה לו ויש לו חזקת כשרות והוא נאמן לומר שאילו הי' יודע שהיא אסורה עליו לא הי' מקדשה, וכן לא שייך מ"ש הנוד"ב מטעם מ"ש התוס' בב"ק ד' ק"י דכיון שתלוי בדעת שניהם ל"א שע"ד כן לא קדשה, דזה שייך דוקא היכא שאחר הקדושין הוא שנתחדש ענין המום והטעות משא"כ היכא דבשעת קדושין הוי קדושי טעות, ועכצ"ל דהא דח"ל שלא הכיר בה צריכה גט היינו רק מדבריהם, והחמירו לענין קדושין מטעם גזירה שלא יבאו להתיר היכא שהכיר בה ע"ש, ולענ"ד יש מקום ליישב קצת דברי הנוד"ב עפמ"ש בלשון הר"ן "דכיון שהיתה יודעת במומה" והדבר ידוע שאין אדם מתפייס במומין כו' עלה דידה רמי לגלויי ועלה סמיך ולא חשש לבדוק אחריה כו' שלא הי' הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואע"פ שיש איסור בדבר" ע"ש וי"ל הכונה דכיון שיש מי שאינו מקפיד כ"כ ושיערב עליו המקח. ממילא הי' על האיש לחקור ולדייק ולבדוק אחריה ולא לסמוך על מה שהיא איננה מגלית לו זה, דהו"ל לאסוקי אדעתיה דאפשר שמעלמת ומסתרת ממנו מצד שחושבת שלאחר מעשה יערב עליו המקח, וכיון דהו"ל לאסוקי אדעתי' שצריך דרישה וחקירה והוא לא חשש לבדוק ולחקור ממילא ליכא אומדנא דמוכח לבטל הקדושין, משא"כ בענין מומין דאיכא אומדנא דמוכח לבטל הקדושין, דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' לבדוק ולחקור, לפי שסמך עליה, שחשב בדעתו שלא תעלים דבר כזה כיון שיודעת שלא יהא תועלת במה שתעלים לפי שעה, כיון שאין אדם מתפייס במומין (ודהגם שכל אדם מישראל בחזקת כשרות, מ"מ אם האשה הזאת עבריינית ורוצית להנשא באיסור, מתוך פריצותה וקלות דעתה תחשוב שגם האיש הנושאה ישתוה לה ברוחה ודרכיה ולא יקפיד כ"כ על ענין איסור, וממה שלא בדק לחקור אם האשה הזאת ראוי' לו, אתרע קצת חזקת כשרותו) ועכ"פ גם להנוד"ב לא שייך זה בנ"ד דלא שייך לומר דהו"ל לדרוש ולחקור לפי שהוא דבר שבסתר, ודא"א שיערב לה המקח.
ולכאו' י"ל עוד בישוב תמיהת הבר"י, דנהי שיש לכל אחד מישראל חזקת כשרות, ואין לחשוב שיערב עליו המקח אע"פ שיש איסור בדבר, דהא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' אכתי נהי שאם הי' יודע מתחלה שאסורה לו לא הי' מקדשה ולא הי' כונסה. אכתי השתא שלא הכיר בה ולא ידע שהיא אסורה לו, בדיעבד ניחא לי' מה שלא ידע שהיא אסורה לו, שעי"ז נהנה בחיבת ביאה, והגם שכתב הסמ"ע סי' רל"ד דכשמוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מן התורה אין אכילת האוכל נחשב לו הנאה ואדרבה צער הוא לו מה שעבר על איסור דאו' בשוגג ע"ש, לא שייך זה כאן, וע' פסחים ד' ל"ג בפנ"י לענין מ"ש "המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה", ולפי שהנאת הגוף הזה חלוק (ולא כאכילה שהי' אפשר להשיג של היתר), ועכ"פ חשיב זה הנאה, הגם שאילו הי' יודע מהאיסור הי' פורש מזה, (והגם דתקלה כזו בשוגג הוי ענין גנאי וכמ"ש התוס' בשבת ד' י"ב, אכתי גבי אדם כזה שאירע לו תקלה שאינו צדיק, הגם שהוא בחזקת כשרות, הוי זה הנאה) וממילא ליכא אומדנא דמוכח לומר דהוי קדושי טעות, כיון שערב עליו המקח, ורק האיסור מעכב, וניחא לי' מה שלא ידע מהאיסור ונהנה דרך היתר, ומש"ה יש לה כתובה ותוספת משום חבת ביאה, משא"כ במומין וכה"ג שהיא מאוסה לו בעצם, ולא רק מצד ההכרה והידיעה ואכתי גם אי נימא כן בדברי הר"ן, אכתי מפורש בלשונו, דדוקא מטעם שלא חשש לבדוק ולחקור בדבר שלא הי' לסמוך עליה (וכשעושית איסור בעצמה מכ"ש שאינה מקפדת על מה שמכשילתו בשוגג, משא"כ כשאין ענין איסור כגון מומין וכה"ג, שהיא בחזקת כשרות וממילא עליה רמי לגלות כדי שלא יהא קדושי טעות ובע"ז) וכמ"ש.
והנה גם למ"ש במוסף הערוך ערך נפס בההיא דיבמות ד' קי"ח, אינו ענין לנ"ד, ובפרט שהערוך ופרש"י פירשו בע"א, והגם דקאמר ר"א "שבמינן מתרפאין באלכסנדריא" (ד' פ'), כל שרופאי זמנינו לא ידעו לרפאות, אין להאשה תועלת ממה שיש רפואה במציאות (וגם לא מוכח דגם לרבנן דר"א הוי כן), וגם כבר כ' הח"ס ת' י"ט ממ"ש התוס' במוע"ק ד' י"א. דדוקא מה דהוי בכלל הכתוב או הלמ"מ, א"א שישתנה הטבע ע"ש, ובריב"ש סי' קכ"ז שגם כשלקוי ממעי אמו יש לו רפואה ודה"ה כשאין לו גבורת אנשים, אך בעובדא דהתם לא מיירי היכא ששהתה זמן רב כזה, ולעולם י"ל דמשכחת דליכא רפואה, דגרע מס"ח שראוי לשכיבה, ודעכ"פ אין רופאי הזמן יודעין לרפאות. וממילא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה, והא דקיי"ל דבכל אופן צריכה גט כמפורש בלשון השו"ע סי' קנ"ד ובב"ש ס"ק ב' דכדהוי מק"ט כופין להוציא, היינו רק מדרבנן ובפרט דבזה"ז י"ל טפי דהוי קדושי טעות. דבזמן שהי' כח ב"ד יפה לכופו ולגרשה ושיתן כתובה, לא היתה מפסדת כ"כ בנשואין, והגם דאשה בושה לבא לב"ד כו', וע' יבמות ד' מ"ב כתובות ד' ע"ז, ובפרט בענין כזה דכסיפא לה מילתא טובא. אכתי כיון שלא תתעגן, פעמים שמכנסת עצמה ומתרצית מטעם שמא יתרפא, (וגבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' הגם שב"ד יכופו אותו כמ"ש יבמות ד' ד'. פעמים מצד כעסו על שממאנת בו. ילך למדה"י כדי לעגנה), משא"כ בזה"ז שאין כח ב"ד יפה, ובעש"ג תשיג האשה רק רשות להנשא, והערכאות לא יכופו את הבעל שיגרש את אשתו בגט, ולא יאמרו עשה מה שב"ד של ישראל אומרין לך. וא"כ תתעגן לעולם ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה. וא"צ גט אלא מדרבנן,
וגם יש להעיר ממ"ש האו"ז סי' תר"ב וז"ל אין נראה בעיני כלל לומר שקדושין תופסין בנפל דאע"ג דקיי"ל פ' האיש מקדש כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין היינו באשה שבאת לכלל חיים וראויה לאישות כו'. וע"ש שהביא ממ"ש בנדה ד' כ"ג "דמשמע דהואיל שאינו מתקיים לא תפסי בה קדושין". ומבואר מדברי האו"ז דלא ס"ל כמ"ש התוס' שם בנדה ד"ה לאיתסורי, דגם להס"ד פשיטא ליה דאינה חיה ג' שנים שתהא בת ביאה", (ואולי מפרש דמש"ה לא בעי אם יש לה דין אשת איש, משום דפשיטא ליה שיש גם חומר איסור בהמה, ואאחע"א), ובלא"ה ענין ג' שנים הוי באדם דוקא, וע' ב"ש סי' ל"ז סק"ב, ועכ"פ מבואר מלשון האו"ז, דדוקא כשראוי' לביאה לולי האיסור קיי"ל דהוי קדושין ואפי' לרבא דוקא כשבא האיסור ע"י הקדושין) משא"כ כשא"ר לאישות בעצם, דלא הוי בכלל מ"ש כי יקח איש אשה ובעלה, וה"ה כשהוא א"ר לאישות ושאני סריס שראוי לשכיבה, ואולי זה מ"ש הראב"ד פ"ד מאישות הי"א וז"ל ולמה הם (טומטום ואנדרוגינוס) צריכים גט מספק והלא אינם ראוים לה שז כלל עכ"ל. דלכאו' יפלא דהא יש תועלת וצורך בגט, לענין שלא יהא להם דין ספק א"א וע' מ"מ ובח"מ אה"ע סי' מ"ד סק"ה, ועפ"ז י"ל דכונת הראב"ד דכיון שבשעת קדושין לא עמד הטומטום להקרע, לא היתה ראוי' לאישות ולא תפסי קדושין, וממילא א"צ גט מספק, משום דהוי ספיקא דרבנן.
והנה מ"ש הנוד"ב בשם התה"ד דשאני יבמה לשוק דהוי רק איסור לאו. ע"ש בתה"ד סי' רכ"ג שהקשה על מה שכתבו הגאונים לחלק בין קדושין ליבום, דהא ביבמות ד' קי"ט קאמר "מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו" וכן מוכח ממ"ש התוס' בכתובות דלהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בע"מ תיפוק בלא גט", דלא ס"ל לחלק בזה (וכפרש"י ד' קי"ט דדוקא לענין הרחקה וכה"ג מצינו לחלק, וע' ריש פסחים), וגם לדעת הגאונים שכתבו לחלק, היינו משום שלא יסתעף מזה קולא לענין איסור כרת, דהגם שכתבו "דכשהי' גם בשעת קדושין מומר אינו זוקק כו' יבמה יבא עליה ביהדות וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וקיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי תקלה", מ"מ אין אנו באין לבטל הקדושין קודם שנפלה ליבום, דבחיי הבעל אין ידוע שתפול ליבום להמומר ולא שייך זה בנ"ד שאם נאמר דמטעם דהוי רק איסור לאו, יש להקל משום דהוי קדושי טעות שלא הכירה בו שא"ר לשכיבה. ממילא גם בחיי הבעל הוי כן, וכיון דא"א להתירה בלא גט ממ לא זקוקה ליבום, ואינו ענין למ"ש בגיטין ד' פ"ג "דמבעל הא שריא וקיימא", ואינו ענין למ"ש התוס' בביצה ד' כ"ה ד"ה בחזקת דשאני התם שהאיסור אמה"ח הוא איסור חלוק בפ"ע, משא"כ הכא שמסתעף מטעם אישות הבעל, וא"כ אנו צריכין לדון אי היתה צריכה גט מה"ת.
והנה מה שדרו ביחד אחר שנתודע לה, לא שייך לומר דהוי כקדושי ביאה בפני עדים, ועמ"ש התוס' בכתובות ד' ט', דז"א דהא כבר הביא בפ"ת סי' ל"ג בשם שעה"מ דכה"ג לא הוי קדושין, וכן מוכח ממה שהקשה הראב"ן דקדושי ביאה תיפוק לה דהוי כקדושי כסף במה שניהנית, וע' קדושין ד' כ"ב, ומוכח מדברי הראב"ן דכה"ג לא קני, ובלא"ה לא שייך הא דלא מוקי אינש אנפשי' כו', ודממילא הוי כעדים, אלא במי שראוי לאישות.
אלא דכיון שלא מצינו שסומכין על דברי הרופאים במה שאומרי' ומחליטין על מה שהי' מקודם, שזה הוי ענין השערה ואומדנא בעלמא, וכן אין לסמוך על דברי האשה, דהא דקיי"ל שסומכין על דבריה כשאומרת כן בפני הבעל, י"ל דהיינו דוקא לענין מה שאומרת שכן הדברים עתה, ואינה מעיזה פניה לשקר בדבר שהוא יודע, משא"כ לענין מה שאומרת שכן הי' מתחלת נשואין, דבמה שהי' מכבר, לא הוי ענין העזה כ"כ ולא מסתפיא לשקר, והערכאות הקפידו רק על מצב הדברים כעת, וכן מה שנאמנת היכא שגם היא בכלל האיסור, לא שייך כ"כ בנ"ד, שמה שהי' מכבר אפשר שכמדומה לה כן ואמרה בדדמי ומצד שלא שהה הרבה וע' נדה ד' ל"א, ודוקא לענין מה שהוא עתה, אפשר לברר מדבריה, וע' קדושין ד' ע"ג נאמנים לאלתר כו'
ועמ"ש הח"ס ת' ק"ד לתמוה עמ"ש הנ"ב דמש"ה כ' הרמב"ם פ"ח מתרומות שאוכלת תרומה בשביל בנה "אע"פ שהדבר ספק הואיל ובלא קדושין היא שמא מאחר נתעברה", הגם שכתב פ"ג מיבום "דאע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר", דהיינו משום דלענין אכילת תרומה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לכ"ע, ותמה הח"ס ממ"ש ביבמות ד' ס"ט מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל", י"ל לכאו' עפמ"ש בת' הרא"ש כלל פ"ב להוכיח מלשון המשנה "ילדה תאכל בתרומה", שאם הוא זכר מקריב ע"ג המזבח ושוחט ומבעיר בשבת ע"ש, ועפ"ז נשמע דה"ה שע"י מה שאוכלת מפסדת לכהנים אחרים, משא"כ בלשון הרמב"ם שלא כתב כלשון המשנה וכתב רק שאוכלת בשביל בנה, די"ל דהיינו רק לענין שמותרת לאכול תרומה, ומהילפותא מקרא דוספרה לה שנאמנת ע"ע כו'. יש ללמוד רק שנאמנת על האחר באותה דבר גופא שהיא בכלל האיסור דוגמת מ"ש התוס' בחגיגה ד' י"ד, משא"כ לענין איסורים אחרים המסתעפים ע"י דבריה וגוף דברי הרמב"ם יש ליישב לענ"ד דממ"ש בלשון הרמב"ם מי שזנה עם אשה בין פנוי' בין א"א ונתעברה כו' כשם שזנתה עם זה" כו', מבואר שלא היתה מיוחדת לו. ודוגמת אשת איש, משא"כ בפ"ח מתרומות שכתב רק שהדבר ספק הואיל ובלא קדושין היא וכו' והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה מזה הכהן" וע' ח"מ סי' כ"ו סק"ב דגם להרמב"ם דוקא כשהוא לשם זנות משא"כ לשם אישות אף בלא קדושין ע"ש, ויש להעמיד בחזקת כשרות שלא הי' לשם זנות, ושאני היכא דאיתרע חזקת כשרותה (ועכ"פ שאני היכא די"ל שהיתה מיוחדת לו) וע"ש דאע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום", ודהגם דמצינו שתלוי בירושה כמ"ש ד' י"ז כ"ב, וכן נאמן לומר זה בני לפטור מן היבום, היינו דוקא בדבר שיכול לידע, משא"כ הכא שאין יכול לידע, וא"א להחזיק לודאי כיון שהוא בעצמו אינו יודע, והיינו מ"ש בלשון הרמב"ם "ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא", ושאני לענין ירושה דהגם דל"ש מיגו אלא לענין שיש להאמינו ולא היכא שבעצמו אינו יודע, ואומר רק ע"פ אומדנא, ושהוא מאמין לה, אכתי י"ל דלהמסקנא בב"ב ד' קל"ד תלוי באמירת האב וע' קדושין ד' ס"ג, (ע' יבמות קי"ד תד"ה מי).
ועכ"פ בנ"ד שלא יצתה מחזקת כשרות ונאמנת על דבריה, וגם נתברר שהי' פתחה סתום ושהי' לה בתולים אחר כמה שנים שדרה עם בעלה, והרופאין מחליטין שהי' לקוי ממעי אמו, דלכאו' היתה צריכה גט רק מדרבנן וממילא לענין חליצה הוי ספיקא דרבנן, דעכ"פ הי' לו דין ספק ס"ח, יש מקום לצדד בזה, ומ"מ למעשה עוד הדבר צריך הכרע. וכתבתי הנלע"ד בעז"ה, אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל,