דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן מד
בעז"ה ו' עש"ק ח' אלול שנת תרס"ד, להרב הג' חו"ב בהד"ת מו"ה מנחם מרדכי תאומים פרענקיל נ"י היושב באהלה של תורה בירושלם עה"ק תובב"א.
מה שהוקשה לכ"ת מה שביארתי בספרי אמ"ש סי' פ', מ"ש במשנה דכתובות ד' ע"ב "ואיזוהי דת יהודית יוצאת וראשה פרוע" ופריך הש"ס ראשה פרוע דאורייתא היא" כו', ומתרץ דאורייתא קלתה שפיר דמי" כו', דלכאו' קשה אמאי לא חשבה מתני' בכלל דת משה כשראשה פרועה לגמרי בלא קלתה, וכתבתי די"ל שלא הוצרך להזכיר זה, משום דנשמע לה מסיפא דאף כשקלתה על ראשה יוצאת שלא בכתובה ומכ"ש כשראשה פרועה לגמרי, והוקשה לכ"ת לפום דפרש"י בסוטה ד' כ"ה ד"ה עע"ד, דמוכח מלשונו דדוקא עוברת על דת יהודית צריכה התראה משא"כ עע"ד משה, דא"כ יקשה דהול"ל למתני' להשמיענו דראשה פרוע לגמרי הוי בכלל עעד"מ שא"צ התראה, ועכצ"ל דכיון דהוי רק ענין צניעות הוי כעעד"י שצריכה התראה, ולכאו' מלשון פרש"י ד"ה "דאוריי' היא, ואמאי לא קרי לה דת משה משמע דכשהאיסור מה"ת הוי בכלל עעד"מ.
הנה בלשון הב"ש סי' קט"ו סקי"ז וז"ל אלא רש"י בסוטה ד' כ"ה פי' בבעיא זו אם צריכה התראה להפסיד הכתובה דאיירי בעעד"י משמע דס"ל אם היא עעד"מ א"צ התראה אה כיון דכבר הכשילתו כו' עכ"ל, וא"כ היינו דוקא הא דחשיב מתני' מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה" כו', וכן נודרת ואינה מקיימת" כיון דבעון נדרים בנים מתים הוי כמו שהכשילתו, משא"כ ראשה פרועה י"ל שצריכה התראה וגוף הוכחת הב"ש מדפרש"י על האיבעיא אי עע"ד צריכה התראה, דהיינו "עע"ד יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרוע" כו'. ודייק מדנקט דוקא הנך, דס"ל לפרש"י דעעד"מ א"צ התראה, צ"ע לענ"ד, די"ל דאדרבה ס"ל לפרש"י דאיבעי להש"ס דוקא בעעדי"י שאינה צנועה, דכיון דאית בה פריצותא יתירא, כדפרש"י ד"ה דלית לה, אפשר שאין צורך ותועלת בהתראה, דגם אי מירתתא ע"י ההתראה, ולא תראה בגלוי עניני פריצות, מקפיד הבעל שיודע שהיא חשודה בפריצות בהסתר באין עין רואה, ומש"ה מספקא לי' דלמא א"צ התראה, משא"כ מאכילתו שאינו מעושר וכה"ג, שמה שמפסדת כתובה הוא רק מצד חשש שתכשיל אותו גם להבא, וכדמוכח מדתניא, היה ר"י אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה, א"ל אין אדם דר עם נחש בכפיפה כו' זימנין דמקרי ואכיל", גם להס"ד פשיטא שצריכה התראה דאפשר שע"י התראה מירתתא ולא תוסיף להכשילו, ובענין מכשול הבעל שאין יצרה תוקפה בודאי תזהר מפני היראה, ואפי' משמשתו נדה י"ל דכשתדע שהבעל ידרוש ויחקור לא תוסיף להכשילו, וא"כ אין הכרח לומר דשיטת רש"י ז"ל הוא דלא ככל הראשונים שפסקו דכל עע"ד הן ד"מ הן ד"י צריכה התראה, די"ל דגם כונת פרש"י הוא כן, והגם די"ל דלענין פריצות שהוא דבר שבגלוי יש תועלת בהתראה משא"כ מאכילתו שאין מעושר, שהחשוד על הדבר אין נאמן אפי' בשבועה (ס' קי"ט), מסתבר לכאו' לומר דס"ל לפרש"י ככל הפוסקים, ודלא מיבעי כשיש לתלות בשגגה או התרשלות (ע' תו' פסחי' ד' ד') או דרך מקרה בעלמא, אלא דאפי' כשהיא חשודה, ל"ש לומר "אין אדם דר" כו', כשלא נתברר ע"י התראה שעומדת במרדה,
והנה מהאיבע"א שלאח"כ עע"ד ורצה בעל לקיימה כו' מי אמרי' בקפידא דבעל תלה רחמנא והא לא קפיד או דילמא כיון דקפיד קפיד", מוכח כפרש"י דמיירי כשעע"ד בעניני פריצות, וכדפרש"י דכיון דאורחי' דבעל למיקפד בהכי על כורחיה דהאי נמי ה יא קפידא לגביה", ולכאו' מוקשה דהא מיירי כשרוצה לקיימה ואומר שאינו מקפיד, וכן מוקשה הא דפרש"י ד"ה "תלה רחמנא, דכתיב וקנא את אשתו" דהא כיון דקיי"ל כר"ע דוקנא את אשתו חובה, אינו תלוי בקפידת הבעל, ועכצ"ל דהיינו דכיון שיש רגל"ד שזינתה כשנסתרה אחר הקנוי שיודעת שעי"ז תיאסר לבעלה ובכ"ז נסתרה, וציותה תורה שיקנא לאשתו, משום דגוף הסתירה, כיון שדרך הבעל להקפיד, הוי רגל"ד פריצות, ולולי זאת לא היתה עושית מה שהוא למורת רוח בעלה, ודממילא י"ל דכדלא קפיד ליכא רגל"ד, והיינו מ"ש "או דילמא" כו', וכדפרש"י דכיון דאורחי' דבעל למקפד" כו', הדר יש רגל"ד של פריצות, ולולי זאת לא היתה עושית כן, מצד שיודעת שהדרך להקפיד ע"ז, וכיון שיש רגל"ד של פריצות, ממילא על כורחי' דהאי" כו' (וע' סוף גיטין תד"ה עם בנ"א), וכ"ז כשהיא עע"ד בעניני פריצות, שכשאין הבעל מקפיד, ממילא ליכא כ"כ רגל"ד. משא"כ כשמשמשתו נדה ואתרע נאמנותה דאפשר דלאו בקפידא דבעל תלי מילתא [וקצת הי' מקום לפרש דכיון שצריך לכתוב לה כתובה אחרת, כמ"ש הח"מ סקי"ח, וכ"ז שהיא עפ"ד לא מזדקקי עדים לכתחילה לכתוב לה כתובה, היינו דקאמר "דכיון דקפיד קפיד" דכבר פקע חיוב כתובתה בשעה שהקפיד הגם שכעת אינו מקפיד– אך ז"א, דהא בכתובות ד' ט' קאמר אי למיתב לה כתובה ניתב לה" ולא אמרי' שתטרוף מלקוחות שלא כדין, ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י חו"מ סק"ב, ובלא"ה, הא מבואר ברמב"ם "שאם רצה הבעל לא יוציא וכו' ואין להן כתובה כו' אלא תהא קלה בעיניו להוציאה". הרי דשרי לדור א עמה, וע' ח"מ].
ובהפלאה בק"א סק"ז דאף כשהוא נחשד באיסור חלב והיא הכשילתו באיסור דם הפסידה כתובתה, מדבעי לומר באלמנה לכה"ג דמקנין אותה להפסידה כתובתה, הגם שהוא עבריין על איסור אלמנה לכה"ג ולענ"ד שאני קינוי שהפריצות נוגע לענין האישות, וגם העבריינין מקפידין ע"ז, ואדעתא דהכי לא כתב לה כתובה, משא"כ כשהכשילתו באיסור דם וכה"ג, שכל ההקפדה הוי רק מצד שהכשילתו באיסור, אפשר שיש לה התנצלות מה שיודעת שהבעל אינו מקפיד על מאכלות אסורות של איסור חלב וכה"ג, ורק מצד הסברא הויא בכלל עעד"מ, כשיודעת שמקפיד על איסור דם.
[ובלא"ה לא מוכח לענ"ד מהא דקאמר "ת"ש אלמנה לכה"ג כו' ממזרת ונתינה לישראל כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה כו' הא קנויי מקני להו ולמאי אי לאוסרן עליו הא אסירן וקיימן אלא לאו להפסידן כתובתן כו', דכיון שקנא לה רק כדי להפסידה כתובתה, י"ל שכבר התחרט ומשה תשובה על האיסור שעשה, ואינו מתייחד עמה, רק שלא גרשה עדיין כדי שלא יהא מחויב ליתן לה דמי כתובתה, ועמ"ש התוס' ריש זבחים, ומה שביארתי באה"ר סי' מ"ז, וכן י"ל שבעת שכנסה לא ידע שהיא אלמנה וממזרת כו', וכשנתודע לו פירש ממנה ואינו מתיחד עמה, ואין להקשות דא"כ בלא"ה אין לה כתובה כיון שהטעתו ולא הכיר בה, די"ל, דמ"ש "להפסידן כתובתן" היינו להפסידן גם תוספת כתובה, דכשזינתה מפסדת הכל, משא"כ חייבי לאוין שלא הכיר בה שיש לה תו"כ, וע' רמב"ם פכ"ד מאיש ת ה"ב, ודהגם שבלא"ה הוא פרוש ממנה ואין הזנות נוגע לו, מ"מ מפסדת ע"ז גם דמי תו"כ, שלא תהא נשכרת בשביל מה שאסורה עליו מקודם, וכהא דלא אמרי' דכיון שבלא"ה אסור לדור עמה, גם כשרוצה להיות עבריין, אין הסתירה נוגע לו, מצד איסור התורה, וע' ד' כ"ד רש"י ד"ה ולא נוטלת "דלא עדיפא מכשרה" ע"ש והנה עפ"ז יש מקום ליישב גם הקושיא דתיפוק דכשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו", והגם שכתבו התוס' ביבמות ד' נ"ח ד"ה ונקה "וא"ת ונוקמא כגון שבא עלי' בשוגג וכשבא עליה לא ידע עדיין שנסתרה כו', וי"ל דהכא כיון דבשעת השקאה יודע שבא עלי' באיסור אפי' בא עלי' שוגג לא חשיב מנוקה מעון אבל ע"י גלגול שאינו יודע בשעת השקאה מנוקה מעון קרינן ביה", אפשר לומר דהיינו דכיון שיודע שהכשילתו באיסור, דגם אי קמי שמיא גליא שטהורה היא אסורה לו משנסתרה קודם שתי', וכמ"ש התוס' בסוטה דכ"ח ד"ה מה ת"ל, ובכ"ז הוא משקה אותה כדי שיתברר לו שהיא טהורה וידור עמה, חשיב אינו מנוקה מעון דמוכח ממה שרוצה לקיימה, שאינו מקפיד על מה שהכשילתו באיסור שוגג" ודהגם שהוא כנסה לשם מצות נשואין וטעה בדבר מצוה שפטור מכפרה, ע' פסחים ד' ע"ב, אכתי היא הכשילתו באיסור, משא"כ כשאין ההשקאה כדי לקיימה, ורק כדי לברר הדבר, שפיר חשיב מנוקה מעון כשנכשל באיסור שוגג שלא ידע שהיא אלמנה וממזרת וכה"ג, ומש"ה דוקא משום דלא נאמרה פרשה אלא בראוי' לקיימה", הוא דאמרי' דאינה שותית, ואילו הי' נוהג ענין השקאה גם כשא"ר לקיימה וכדי לברר הדבר, ממילא הוי משכחת שמנוקה מעון ועפ"ז מיושב גם מה שמקשין בהא דתנן מעוברת חבירו ומניקת חבירו לא שותית כו' דברי ר"מ וחכ"א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן", דהא אין המים בודקין כשאין הבעל מנוקה מעון דטפמ"ש י"ל שהבעל שגג ולא ידע שהיא מעוב"ח, ובאה"ר סי' ל"ז ביארתי אי צריכה גט מצד כהזידה, ובזה ליכא קפידא כ"כ מה שהכשילתו באיסור, וכמ"ש בשבת ד' י"ב תד"ה ר"נ דהגם דאכילת איסור בשוגג גנאי הוא "התם לא הוי מאכל איסור אלא השעה אסורה", וה"נ אפי' אי נימא דתקלת ביאת איסור הוי הוראה שאינו מנוקה מעון לפי שאין הקב"ה מביא תקלה כו', ואפי' מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה", היינו דוקא היכא שאסורה לו בעצם, ולא כשאסורה לו רק לפי שעה משום תקנת הולד, ובפרט להמבארים שיטת הרמב"ם דגם למסקנת הש"ס ביבמות ד' מ"ב הוי מטעם דחסה שיעשה כן כדי שלא יצטרך לפרוש ממנה אחר שתלד, דלא שייך זה כשלא ידע שהיא מעוב"ח].
ומ"ש כת"ר היכא שמכשילתו באיסור דרבנן, הנה הפ"ת ס"ק ה' הביא בשם תשו' ברית אברהם להוכיח ממ"ש בטוש"ע כגון שאמרה כו' טיהר לי הדם הזה" ודלא כמ"ש בלשון הרמב"ם טיהר לי את הכתם", דס"ל דבאיסור דרבנן לא תצא שלא בכתובה, ע"ש, לענ"ד יש לומר דהרמב"ם לטעמי' שכתב בפ"ט מא"ב שאין האשה מתטמאת מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם" כו', וא"כ אא"ל דמיירי שהכשילתו באיסור דאו', דמנלן שהרגישה בשעת ראייתה, והגם דמשכחת לה שהודית בעצמה שהרגישה ומשום דלהפסיד ממון הוי הודאת בע"ד כמאה עדים, וגם לדעת הר"ן בשם הראב"ד דאינה נאמנת דאאמע"ר, לכאו' היינו דוקא כשלא נודע גוף הענין אלא ע"פ הודאתה, משא"כ היכא שגם בלא הודאתה נתברר לנו שהכשילתו באיסור נדות מדרבנן ואתרע חזקת כשרותה, ממילא מהני הודאתה שהרגישה בראייתה ורוב דמים באין בהרגשה, אכתי כיון שהאשה אומרת שהחכם טיהר לה הדם והחכם מכחישה וכמ"ש ואזל שייליה ואשתכח שיקרא (והרמב"ם לא הביא מ"ש בירוש' שהוכחשה בעדים), א"כ אס"ד דנימא שאינה מפסדת כתובתה אלא כשהכשילתו באיסור דאורייתא, תהא נאמנת להכחיש החכם לענין שלא תפסיד כתובתה במיגו שהיתה אומרת שראתה הדם שלא בהרגשה, ובלא"ה לא משמע דהוי ע"פ הודאתה, וכיון דעכצ"ל דגם כשמכשילתו בנדות דרבנן מפסדת כתובתה, מש"ה כתב בלשונו "טיהר לי את הכתם שהכתם מראין לחכם, והדם השופע אין דרך להראות, וא"כ כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם, משא"כ לשיטת הסוברין דכל היכא דודאי מגופה אתיא אפי' בלא הרגשה טמאה מה"ת (ועי' סדרי טהרה סי' ק"צ ס"ק צ"ג שכן הוא שיטת רש"י ותוס' וראב"ד) ממילא משכחת שנתברר שהכשילתו באיסור נדות מה"ת וגם הא כתבו "דדוקא כשהוכחשה בעדים", כהירושלמי (ודלא כהרמב"ם) וא"כ אפי' כדהוי ע"פ הודאתה הוי מיגו במקום עדים (וגם מצד הכחשת החכם לחוד י"ל דלהרמב"ן ל"מ מיגו שלה) ולפום דקאמר "ואב"א כדר"י דאר"י הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה", החזיקה עצמה לנדה גמורה במה שלבשה הבגדים המיוחדים לימי נדותה, משא"כ כשאינה רואית אלא כתם, שלא יתלכלכו ויטנפו בגדיה בדם נדות, לובשת רק סנור המיוחד לנדתה ועמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' סקכ"ב בדין טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טרפה שנאמן כשנתן אמתלא, והקשה מהא דאם הוחזקה נדה ל"מ אמתלא, וכתב הב"י בשם הרשב"א דהיינו משום "דלעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת", הרי דהגם דלבישת בגדי נדה הוא מעשה כל דהו דהא סגי בלבישת סינר המיוחד לנדותה, תו ל"מ אמתלא, ולענ"ד מיושב, דהא מפורש בלשון הפוסקים שלבשה בגדי' המיוחדים לימי נדות", וכן מדקאמר בעלה לוקה עליה", מוכח שהחזיקה עצמה לנדה גמורה שאז לובשת כל בגדי' המיוחדים לימי נדותה, ובלבישת סינר בלבד ליכא ה כחה שהיא נדה גמורה אלא שמצאה כתם, והיינו דדייק וכתב "דלעשות מעשה כולי האי" כו', משא"כ טבח שעשה סימן בראש הכשב כו' דהוי מעשה כל דהו (וע' חולין ד' מ' "מאי מעשה מעשה רבה").
ועכ"פ הגם שמלשון הטוש"ע דנקיט לשון הש"ס לא מוכח דה"ה באיסור דרבנן, אכתי כבר הביאו הח"מ והב"ש ממ"ש הה"מ שהרי המעשר בזה"ז אינו אלא מדבריהם כו', ושאין חילוק והבדל כל שהכשילתו, והגם דלפמ"ש הנה"מ סי' רל"ד סק"ג א"צ כפרה כשאכל איסור דרבנן בשוגג, הכא גם כשהכשילתו באיסור תורה א"צ כפרה דלא הוי שוגג אלא אנוס, כיון שהיתה נאמנת לו ע"פ הדין, ומ"מ מפסדת מצד שאין יכול לדור עמה וכמ"ש "אין אדם דר עם נחש בכפיפה" כו' מטעם חשש שתכשילו להבא, והגם דשאני איסור תורה, דכיון דכשתוסיף להכשילו לא יהא לו דין אונס אלא דין שוגג דכיון שיודע שאין לו לסמוך על אשתו, מוטל עליו לדקדק ולעיין היטב, אכתי גם איסור דרבנן, נהי שא"צ כפרה בשוגג, י"ל דכיון שמצד חיוב כתובתה אינו יכול להוציאה ולישא אחרת, מסטרת כתובתה כדי שלא יהא הבעל מוכרח להכניס עצמו בחשש מכשול לכתחילה
והח"מ כתב להסתפק היכא "שצוה עליה להניח עירוב והוא סומך עליה ומטלטל בשבת כו', או צוה עליה לשרוף החמץ והיא לא עשאה ונשאר החמץ בביתו, אם ג"כ יוצאת בלא כתובה ולענ"ד לא שייך לומר בענינים כאלה "שאין אדם דר" כו' כו' כיון שעליו לפקח בעצמו על דברים כאלה (ובדבר שיש טרחא אין לסמוך על נשים), וגם כבר כ' הב"ש דדוקא כשמכשילתו באכילה וביאה הוי גנאי, וע' כתובות ד' ס"ה, ואפי' גב האיש הוי כאכילה וע' ר"ן פג"ה גבי בת תיהא, ומש"ה נקט דוקא משמשתו נדה, ולא בקריבות לחוד, דבשוגג לא הוי גנאי כ"כ, וכדמשמע בברכות ד' כ"ה בהא דרב אחאי איעסק ליה לבריה כו' ולא הוה מסתייעא מילתא כו' חזא ס"ת דמנחה כו', ועמ"ש בפרש"י, הרי דהגם דקאמר "סכנתון לברי כו' למות בעונש העון" והיה נענש מצד בזיון הס"ת הגם שלא הזיד ולא פשע, שהי' טרוד ועוסק במצוה (כמ"ש ד' ט"ז), וגם לא הי' לו לבדוק ולחשוש למלתא דלא שכיחא ולא אסיק אדעתי' שיש ס"ת בחדר, ובכ"ז הי' נענש מצד חומר האיסור של בזיון הס"ת, וכדלא הוה מסתייעא מילתא משמע מלשון פרש"י שגם אם הי' עניני קריבות לא נענש על השוגג, משום דלא הוי גנאי כ"כ, ובלא"ה הא כשנשאר החמץ בביתו בלא ידיעתו, הוי כמתעסק בעלמא, וגם לפמ"ש הגרע"א סי' ח' דמתעסק מקרי ג"כ עבירה, והוכיח זה מדקאמר בברכות ד' י"ט "המוצא כלאים בבגדו" כו', וקיי"ל דכשאינו יודע שיש כלאים בבגדו, צריך האחר להגיד לו אפי' בשוק לפושטו ע"ש, אכתי כיון שאין למתעסק דין שוגג לענין חיוב חטאת, אין המכשול גדול ולא דמי למאכילתו שאינו מעושר, וגם צ"ע לענ"ד הוכחת הגרע"א זצ"ל, דשאני "המוצא כלאים בבגדו" שנהנה בלבישה ובשעת לבישה קעבד מעשה וע' תוס' שבועות ד' י"ז ד"ה או א"צ, שמצטרף תחילת הלבישה שהי' ע"י מעשה, ואגלאי למפרע שלבש הבגדים באיסור, משא"כ כשלא ידע שיש חמץ בביתו שלא עשה מעשה ולא נהנה, (והנאה זימנין דמשוי לי' כמעשה, וע' תוס' ב"ק דל"ב) והנה הגרע"א שם בעצמו כתב לדחות הראי', משום דשאני איסור כלאים, שמצד איסור הנאת חימום הוי כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב, ודבריו הקדושים צ"ע לענ"ד, דהא שאני חלבים ועריות שטועם טעם איסור, וכמ"ש הפנ"י בפסחים ד' ל"ג דמש"ה כשנתכוין לחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה לא שייך לומר דגם בשאר מצות מתחייב כה"ג מתעסק "שכן נהנה", שלא נהנה ממה שהוא של עילה, יותר מאילו הי' של חולין ע"ש, ובאמ"ש סי' נ"ח ביארתי דגם כשמתעסק בחלבים טועם טעם איסור, לפי שיש קצת הבדל בטעם, ורק בתערובת ליכא למיקם אטעמא, שמצד שהטעמים קרובין זל"ז אינו מורגש בתערובת עמש"ש, וא"כ לא שייך זה בכלאים שאין מרגיש הנאה ממה שיש תערובת חוט של כלאים, ועכ"פ כיון שבידו לפקח ולהזהר להבא שיבער בעצמו את חמצו וכן להניח עירוב בעצמו ל"ש לומר בזה "אין אדם דר" וכו', ובפרט דלפום שחשב שעירבה ושמטלטל ברשותו ומקומו. לא הי' מלאכת מחשבת, ופשיטא שלא הפסידה כתובה ולכאו' מדנקיט מאכילתו שאינו מעושר משמע דהיינו מצד שנוסף להמכשול נוגע לבעל כמ"ש שבת ד' ל"ב שבעון ביטול תו"מ כו' ע"ש, וכשאינה מעשרת הגם דקאמר בקדושין ד' מ' דכשנאנס ולא עשה מצו' כו', אכתי אין מתברך בשביל זה בעוה"ז). והנה ממ"ש הרשב"א תשו' תקע"א במה שבאו לחייבה מדין עעד"מ, שלא אמרו אלא ברגילה בכך, משמע דכשרגילה בכך א"צ התראה, אך שאני התם שהאשה שכרה א"י לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה כו', שהראתה במעשיה שאין אימת ב"ד עליה והולכת בעש"ג וממילא אין צורך ותועלת בהתרא' כיון דלא מרתתה כלל, ודבר מ"ש כת"ר עמ"ש בספרי שם בזה הלשון "ובל"ז י"ל דמיירי בבית כו' רק לפי שדרכן לכסותו" כו', כוונתי היא, דשאני נשואה דאפי' בבית דרכה לכסותו כו'. וע"ש שהבאתי ממ"ש בב"ק ד' צ', ולכאו' שאני התם שלא הי' דרך פריצות ורק שלא רצתה להפסיד השמן הנשפך ואפי' אילו היתה עושית איסור, לא נפטר בשביל כך זה שפרע ראשה מתשלומי בושת, וממ"ש "לזו אני נותן" כו' משמע שהי' הדמי בושת שייך לה וא"כ משמע קצת שלא היתה נשואה לבעל, דהא קיי"ל סי' פ"ג דכשהבושת בגלוי לו ב' חלקים כו' (ומש"ש לענין כל כבודה כו' ע' ר"י מברונא ת' רמ"א ממ"ש גיטין די"ב מהו דתימא כו' וממ"ש עירובין ד' ק', וע' חו"מ סי' צ"ו, ולכאו' ממ"ש בנזיר ד' י"ב מוכח דכולהו לא ניידי) וכתבתי הנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל.