אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן מג

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן מג

סימן מב

להרב החריף ושנון ובקי בחדרי תודה מו"ה פינחס מנחם אלטר גאלדמאן נ"י בפה לובלין

הנני בזה למלאות בקשת כבודו להשיבהו דבר בכתב כדי שיהא בידו לראי', ע"ד עתיר נכסין שהגיע לגבורות ורוצה לחלק נכסיו לבניו בחייו ולהשוות להם הבכור, שהביא הפ"ת בשם הח"ס דבמתנה מחיים יוכל לעשות כמו שירצה, ותמה כ"ת דהא בכתובות ד' נ"ג משמע דאף מחיים איכא משום עבורי אחסנתא, וכבר הרגיש בזה הח"ס בעצמו וז"ל אבל מתנת בריא גוף מהיום ופירות לאח"מ לית לן בה דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה וסברא נכונה ליישב המנהג אבל כתובות ד' נ"ג תיובתי' עכ"ל, ולענ"ד י"ל דכיון דמתנה הוי כמכר וכמ"ש במגילה ד' כ"ו דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב לי' הדר הו"ל מתנה כזביני וכן קאמר בב"ב ד' קנ"ו דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב לי' מתנה אמרו רבנן תיהוי מתנתו מתנה דלעבידו להו מילי' (והתם בינוקא לכ"ע אמרי' כן) ועמ"ש התוס' פסחים ד' כ"ב ד"ה ואמה"ח, דמה שמחזיק ל הנכרי טובה כו', וע' כתובות ד' מ"ט תד"ה הוא, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' מ"א, ממילא ליכא בנתינת מתנה מחיים משום עבורי אחסנתא משום דהוי כמוכרו לו, דהגם שאין נותן לו הפירות אלא לאח"מ אכתי כיון שהמקבל מחזיק לו טובה בעד זה, הוא כעין מכר דהוי טובת עצמו מה שיש ברשותו ליתן למי שירצה, וממילא לא קשה מהעובדא דר"פ איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה כו' א"ל ניעול מר בתראי חזייה דלא הוה ניחא לי' א"ל מאי דעתיך משום דא"ל שמואל לרב יהודה שננא לא תהוי בעבורי אחסנתא כו' עול ולא תעשייה קאמינא א"ל מעלאי דידי היינו עשייה" כו', דשאני התם שאבא סוראה לא רצה להרבות נדוניא לבתו רק שהי' מוכרח לזה מצד כבודו של יהודה בר מרימר, וגם לפום דלא אסיק ר"פ אדעתיה "דהיינו עשייה", אכתי הא נתכוין לכך שיכנס עמו כדי שירבה לפסוק נדוניא בשביל כבודו של יהודה בר מרימר, ולא קבל אבא סוראה שום טובה ואדרבה הי' למורת רוחו, משא"כ היכא דהוי לטובת הנותן, והגם שביארתי בספרי אה"ר סי' כ"א בהא דב"ב ד' קכ"ז דפריך "יכיר ל"ל כו' אילו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהיב ליה" דהגם דמתנה חוזרת ביובל, היינו מתנה דעכשיו דהוי כעין מכר, משא"כ מתנה לאח"מ שאינו מפסיד לעצמו אלא לבניו, אכתי י"ל דנהי דלא דמי ממש למתנה דמעכשיו, דנילף מינה לענין מה דהוי גזה"כ לרבות את המתנה, אכתי לענין איעבורי אחסנתא י"ל דשרי כל היכא דהוי לטובת הנותן, וגם כבר ביארתי שם לישב, גם אי נימא דדמי למתנה דמעכשיו.

ולכאו' מוכח כן מדפריך שיהא נאמן במיגו "ומה לו לשקר במאי דאמר שהוא בכור הא בלא"ה יכול ליתן לו פי שנים שיאמר הבו לי' במתנה מנכסיי' (לשון הרשב"ם), דהא כיון שאינו רוצה ליתן לו במתנה מחיים ורק לאח"מ, ממילא אס"ד דאיכא כה"ג משום עבורי אחסנתא, לא שייך להקשות "אמאי צריך קרא סברא הוא דנאמן ע"י מיגו", משו' דהוי מיגו דהעזה, דהגם דליכא איסורא מה"ת, לא ניחא לי' לשווי' נפשיה לאיש שאין רוח חכמים נוחה הימנו אך יש מקום לדחות ההוכחה הזאת, דאפי' לדעת הסמ"ע סי' פ"ב סקמ"ד מהני הכא מיגו כזאת, וביותר י"ל שיש לו מיגו שיאמר שהוא בכור והנני נותן לו ג"כ במתנה לפי שאין מאמינין לי שהוא בכור, כמו שביארתי בספרי אה"ר שם, ועפ"ז השבתי לתרץ מה שנשאלתי דלפמ"ש הכ"מ פ"ב מעבדים הי"ב שאין האדון שליט למכור עבדו העברי או לתתו לאחר" דא"כ אצטריך קרא דיכיר לענין ירושת ע"ע, די"ל דכיון שהעבד בין כך וכך הוא משועבד וע"ע גופו קנוי, והספק רק לאיזה מהאחים הוא משועבד, ממילא מהני המתנה של המוריש, (ואחין שחלקו הגם דהוין כלקוחות מ"מ יורשין ע"ע), ודכמו"כ מיושב הקושיא דהא אצטריך קרא להיכא שנשבע שלא ליתן מתנה לשום אדם, דלפמ"ש לענין השבועה דהוי כלפי שמיא פשיטא שהוא נאמן על עצמו לומר שאין זה בתורת מתנה ושיש לבנו זה פי שנים בתורת בכורה ורק מצד שאין מאמינין לו הוא מוכרח ליתן ג"כ בתורת מתנה, וקמי שמיא גליא שאין זה מתנה, ואפי' לפמ"ש הסמ"ע חו"מ סי' ר"ח סק"ג בשם ההג"מ דכשעבר על שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום, אכתי כיון דהיינו משום שעבר על מימרא דררמנא, הוא נאמן על עצמו לומר שלא עבר על שבועתו

ועד"ז השבתי מכבר (ב' דר"ח אלול שנת תרנ"ז) בדבר מה שהקשה רי"ט אלגזי סוף בכורות, דהא אצטריך קרא דיכיר לענין נכסים שנתנו להאב ע"מ שלא יתנם במתנה אפי' לבניו, דלפמ"ש י"ל דשפיר פריך הש"ס "יכיר ל"ל" כו', דכיון שזה טוען טענת ברי ע"פ דברי האב שהוא בכור, ממילא פשיטא שלא יחזרו הנכסים להנותן הראשון שנתן להאב, דהא כתב הרשב"א הובא בב"י, וע' קצה"ח סי' רנ"א, דכל היכא שכבר יצא מרשות הנותן רק שהנותן טוען שיש להמקבל להסתלק מחמת תנאי והמקבל טוען שלא הי' תנאי או שנתקיים התנאי העמד נכסים בחזקת המקבל ע"ש, וה"נ כיון שכבר היו הנכסים ברשות האב המקבל, וזה הבן בא בטענת ברי שלא נתבטל התנאי, שלא בא לידו מהאב בתורת מתנה אלא בתורת ירושה, פשיטא שאין להנותן הראשון טענה עליו מה שטוען בתורת ספק שמא הי' דרך מתנה, וא"כ שפיר פריך הש"ס דתיפוק דאיכא מיגו דאי בעי יהיב לי' במתנה ג"כ לזה שאומר עליו שהוא בכור, דממילא ליכא למימר דסד"א דכיון שהנכסים עומדים בחזקת כל היורשין. אין זכות ויתרון לזה שאומר עליו שהוא בכור, מצד שהדבר מוטל בספק, דז"א, דהא ממ"נ אין ליתר האחים זכות בחלק האח הזה, מצד שנתן לו ג"כ במתנה, ולפום צד הספק שאינו בכור ממילא נתבטל התנאי וחוזר להנותן הראשון, ועכ"פ אין זכות בנכסים ליתר האחין, ולענין הספק שמא נתבטלה המתנה והנכסים חוזרין לבעליהן הראשונים אוקי בחזקת המקבל.

ועד"ז יש לבאר מ"ש התוס' בכתובות ד' י"ט, עמ"ש דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן וכו' וכגון שחב לאחרים כו' "וא"ת ולהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה" כו', דלכאו' יפלא דהא הוי מיגו דהעזה ולא ניחא לי' לעשות עצמו רשע שיש לו ממה לפרוע להמלוה שלו, והוא מוחל לבע"ח ומפסיד להמלוה שלו ועובר על מצות פריעת בע"ח והוא בכלל לוה רשע ולא ישלם, ועפמ"ש י"ל כונת התוס' שיש לו מיגו לאמר שמצד שאין מאמינין לו שהוא שטר אמנה הוא מוחל לו ג"כ, ודקמי שמיא גליא שהוא שטר אמנה, ועפ"ז מתישב מה ששמעתי להעיר בדברי התוס', דהא משכחת שהשט"ח הוא של עכו"ם (אי נימא דס"ל דשייך שעבודא דר"נ גם בבע"ח עכו"ם), דלפמ"ש לק"מ, דלענין איסור לא תחנם, הוא נאמן על עצמו לומר שטר אמנה הוא זה ועכ"פ נתבאר דממ"ש ד' קכ"ז לא מוכח דבמתנה לאח"מ ליכא משום עבורי אחסנתא

ולכאו' כיון דמתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאח"מ הרי הוא כמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאח"מ (סי' רנ"ז ס"ו), הול"ל דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין כמ"ש בתמורה ד' כ"ה, וע' קצה"ח סי' רנ"ב, ובשלמא לפום דס"ל לאביי מעיקרא שקנה עם גמר מיתה (ב"ב ד' קל"ז) ניחא לפי שהמתנה קודמת, וקצת י"ל דדוקא מתנת שכ"מ לאחר ג"מ, משא"כ מתנת בריא דכיון שקונה הגוף מהיום רק שאוכל הנותן הפירות כל ימי חייו, ממילא משעת גסיסה של הנותן שבודאי כבר ימות, ולא יאכל פירותיו ואינו בר מתנה וקנין, זוכה המקבל בהפירות, וכיון שזוכה קודם הרגע שמוריש לבניו, לא שייך משום עבורי אחסנתא, ועפ"ז היה מקום יותר לחלק בין מתנת שכ"מ למתנת בריא, דהגם שאין זוכה בהפירות מחיים, אכתי קדים זמן זכותו גם בהפירות, ועמ"ש הרמב"ם פ"ח מזכי' שבמיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזון האלמנה והבנות, משא"כ אלו שנתן להם מתנות שכ"מ שלא יקנו אלא לאח"מ.

ועמ"ש בספרי אה"ר סי' מ"ח די"ל דבמכירת הולד לעכו"ם שנפקע קדושת בכורה מצד הדין. ל"ש לומר שדברי הרב קודמין, ודשאני מ"ש "אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה הוא", דהא דנפקע מקדושת בכורה הוי רק משום שאין קדושת בכורה יכולה לחול על קדושת עולה הקודמת לה עמש"ש, ועמ"ש הקצה"ח לפרש מ"ש הנמ"י דתקנת מזונות האשה והבנות קודמת, דהיינו משום שמה שנתן במתנת שכ"מ הוי דברי התלמיד ע"ש, ואפשר דהתם ג"כ לא נפקע ע"י המתנה, חיוב תקנת מזונות של האשה והבנות, רק שע"י מה שנתן לאחרים אין להם ממה לגבות, וממילא אמרי' דה"ר ודה"ת כו', משא"כ לענין ירושה דליכא דין תורת ירושה רק במה שמשאיר אחריו, וע"י המתנה לאח"מ אינו משאיר אחריו מה שנתן לאחרי', ממילא י"ל דל"ש לומר "דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין", כיון שע"י מה שנתן לאחרי' נפקע תורת ירושה ממה שנתן במתנה לאחרים, וכיון שמצד הדין נפקע מזה תורת ירושה, תו ליכא בזה דברי הרב, ואכתי י"ל דמתנת בריא מהיום ולאח"מ שנותן בדעת צלולה ומיושבת (ולא כשכ"מ הבהול, וכדי שלא תטרוף דעתו כו') אמדינן לדעתיה דלא ניחא לי' שיחול מתנתו ברגע שחל תורת ירושה, שיהא כעין הפקעת מצות התורה, ושיהא בי עבורי אחסנתא, וכוונתו שיזכה המקבל בפירות עם גמר מיתה בשעה דליכא עדיין תורת ירושה, ודמש"ה ליכא כה"ג משום עבורי אחסנתא.

ומ"ש מע"כ לדייק מהלשון כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה (ד' קט"ו), דמדדייק וקאמר "ליורשו", מוכח דקפיד דוקא שיהא בתורת ירושה, וכדמשמע ממ"ש "אשר אין חליפות למו" וכשבא לידו בתורת מתנה אינו בא מכח חליפות, ז"א, דהילפותא ממ"ש אשר אין חליפות למו" לא קאי על המימרא הקודמת, וכמ"ש הרמ"ה ז"ל דמ"ש כל שאינו מניח בן ליורשו כו' "דוקא היכא דלא עסק בפריה ורביה", משא"כ הא דקאמר אח"כ על הכתוב אשר אין חליפות למו ולא יראו אלקים כו' כל שאינו מניח בן, דמיירי גם כשעסק בפו"ר, מדקאמר "תסתיים דר' יוחנן דאמר תלמיד דאר"י דין גרמיה דעשיראה ביר" וע' רשב"ם, ועכצ"ל דגם לפמ"ש במסקנא הא דידי' הא דרביה", לא הוי מצד מ"ש בשם רשב"י, ורשב"י לא הי' רבו, וכל "שאין חליפות למו", הוא מצד שאינו ירא אלקים ונענש בידי שמים, (ובלשון פרשב"ם "חליפין ממלא מקומו", וע' ד' פ' ד"ה "אף צדיק אין גזעו מחליף, כו' אם מת שלא יוליד בן כמותו", והכא משמע דכל שהניח בן, יש חליפות למו) משא"כ מ"ש "הקב"ה מלא עליו עברה", היינו דוקא היכא דלא עסק בפו"ר, ומדויק הא דקאמר "שאינו מניח בן ליורשו", דהיינו שאין טענת אמתלא למנוע מפו"ר מצד שיודע שבניו יהיו רשעים, וכהא דקאמר בברכות ד' י' "א"ל משום דלא עסקת בפו"ר א"ל משום דחזאי ברוה"ק דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל כו' מאי דמפקדת אבעי לך למעבד כו', והיינו דדייק וקאמר "ליורשו" שגם רשע ומומר בכלל כדקיי"ל סי' רפ"ג סעי' ב', "ולא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" והנה עכ"פ אין שיעור וקצב לסכום הירושה כל שמשייר מקצת (ע' ערכין ד' כ"ח) ולא מיעקרא תורת נחלה, וע' ד' נ"ב דבמותר דינר סגי, וע' רשב"ם ד' קל"ג ד"ה רואין, שבמתנת שכ"מ כל נכסיו עוקר נחלה דאו'.

ועמ"ש התוס' ד' ק"ל ד"ה ת"ל, דאי לאו לא יבכר הוה אמינא דיכול לשנות חלק בכורה משום דה דהורע כחו כו', וא"כ היכא דליכא גזה"כ לא עדיף חלק בכורה כירושה דעלמא. אך ברמב"ן שמצוה להנחיל לו ושיודיע כו', ומה שהק' בקצה"ח סי' רפ"א דא"כ מאי פריך יכיר למה לי', לכאו' י"ל דכיון שהמצוה כוללת שיעשה כל האפשר שינחל פי שנים, וכמ"ש בלשון הרמב"ן "שהוא מצוה להנחיל לו" (וע' ב"ב ד' נ"ה "א"כ ביטלת ירושת בנו הבכור" כו', וא"כ י"ל שבכלל המצוה הוי ג"כ תשלומי טסקא וכרגא, כדי שיהיו הנכסים מוחזקין ולא ראוי ושלא יתבטל ענין בכורה, ודכמו"כ הוי בכלל המצוה מה שיכתוב ויתן בא פן שיהא לזה כח גם ע"פ דד"מ, כדי שיוכרחו לקיים גם כשילכו בעש"ג, וצ"ע) ובכלל זה הוא שאם לא נודע מי הוא הבכור יודיע האב מזה. וממילא ענין מצות ההכרה הוא חלק של מצות ההנחלה, ושפיר פריך "יכיר למה לי" דהו"ל להשמיענו רק מצות הנחלת חלק בכורה, וממילא נשמע שבכלל המצוה להכיר ולהודיע מי הוא הבכור.

ולכאו' הא לא שייך קיום מ"ע בדבר הבא מאיליו, ולא דמי למ"ש פ"ד משמיטה ה' כ"ד שמ"ע להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית כו', שמשמיט ומפקיר בלב, וכשנועל כרמו מבטל מ"ע ומהני מעשיו לפי שעה, משא"כ הכא שאין עושה מצדו שום דבר, ואין ביכולתו לבטל מה שבא מאיליו, ולא מהני מעשיו לשנות חלק בכורה, [וע' קצה"ח שכ' לתרץ מה שהק' התוס' דלריב"ב למה לי ביום הנחילו טו' דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעי' שאינו יכול לשנות לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה כו', ותירץ הקצה"ח דכיון דאצטריך לא יבכר ללאו ממילא סד"א להכריח מזה דמהני מעשיו כדקאמר אמר אביי דאי עביד מהני דאס"ד ל"מ אמאי לקי. ולענ"ד מיושב ד' היום דאביי לא קאמר אלא ראא"י דכ"מ דא"ר לא תעביר ל"מ מעשיו מצד שעבר על מימרא דרחמנא, דא"כ לא משכחת רלקי על איסור לאו, ודעכצ"ל דהגם שעבר אמימרא דרחמנא מהני מעשיו, משא"כ היכא דל"מ מעשיו משום דהוי יחיה עמ"ש בתורה, אטו נימא שמצד שיש איסור לאו הלאו גורם דמהני מעשיו, ואטו מה שכתבה תורה בלשון לאו מכריח לומר לק. דהא יש כמה לאוין בתורה שאין בהן מלקות] וכמו"כ יקשה לדחוק ולומר דמקיים מ"ע בקו"ע בתשלומי כרגא וכה"ג דכיון שאין הבכור נוטל בראוי, מדוע יהא עליו חיוב לעשות שיהיו נכסיו מוחזקין כדי שיטול בהן הבכור פ"ש. ואפי' כשנותן מתנה בחיים לא קעביד איסורא, ואפי' משום הפקעת מצוה ליכא, דשאני ההיא דמנחות ד' מ"א דקאמר "טצדקי למיפטר נפשך מציצית" שבידו לקיים המצוה בקו"ע, וכן הא דקאמר ביבמות ד' י"ז דאסור לבטל מצות יבמין, מכא"כ הכא שאין לו שום אפשרות לקיים המצוה בקו"ע והירושה באה מאיליה בשעת מיתתו, ובחייו אינו מקיים המצוה אפי' בשוא"ת, ולא משכחת קיום המצוה אלא היכא שצריך הכרה שהוא בכור, וא"כ הדק"ל קושיית הקצה"ח דמאי פריך הש"ס "יכיר ל"ל", וגם תמוה לשון הרמב"ן שגם כשא"צ הכרה הוא מצוה להנחיל לו.

ואולי י"ל דלשיטת הרמב"ן יש מצוה בקו"ע להנחיל לו היינו שיברר החלק של השדה השייך לו (וע' ב"ב ד' י"ב דיהבי' לי' אחד מיצרא) וכן בשאר נכסים יברר המוריש מה ששייך להבכור, (שיעלה לדמי פ"ש מחלק כאו"א), ואין להקשות ממ"ש בגיטין ד' מ"ח דלר' יוחנן "דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל ואס"ד לאו כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון", דהא משכחת לה שבירר המוריש חלקו של כאו"א, דלק"מ, דהא גם בלא דברי הרמב"ן מהני כשבירר המוריש, דהא כיון דכתי' והי' ביום הנחילו את בניו ויליף מינה "שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה", ודהיינו בתורת ירושה, ממילא י"ל דכה"ג הוו לכ"ע יורשין ולא לקוחות ועכצ"ל דפריך "לא משכחת" כו', משום דהוי מלתא דלא שכיחא שהמוריש יברר חלקו של כאו"א, וא"כ י"ל גם לשיטת הרמב"ן, דכיון שאין מצוה להנחיל ולברר את חלק הבנים הפשוטים (הגם שיש בזה עדיפות כדי למנוע מקטטה ותערומת אח"כ) ממילא לא שכיחא מילתא שהמוריש יברר וינחל לכאו"א את חלקו בתורת ירושה, ואי נימא כן לשיטת הרמב"ן, תו י"ל דגבי חלק בכורה, גם במתנה מחיים מפקיע ומבטל המצוה, ודגם כשישייר קצת שיטול בהן הבכור פ"ש, י"ל דכיון שמצות התורה הוי שינחיל לבנו הבכור בקו"ע, מוכח מזה שאין הקפדת התורה רק שתתנהג תורת בכורה, אלא שהקפידה שיטול פ"ש בנכסיו, וממילא י"ל דבמתנה מחיים הוי ענין הערמה לבטל המצוה, ועכ"פ י"ל דלענין חלק בכורה הוי בכלל לא תהוי בעבורי אחסנתא, ובפרט כשכותב בערכאות שע"פ דיניהם אינו זוכה אלא לאחר גמר מיתה כשכבר יש דין תורת ירושה

והנה בח"ס שם תשו' קנ"א הביא מ"ש התשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז וז"ל ובטופס שטרות לראשונים ז"ל יש שיור ד' זוזי וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש בספר עטור סופרים כו' עכ"ל, ותמה הח"ס דמדברי העיטור אדרבה מוכח להיפוך, דבתר דמייתי מהש"ס דילן מייתי מ"ש בירוש' שהביא הרי"ף בב"ב דהכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עה"כ ותהי עונותם על עצמותם (ע' נמ"י וז"ל כלומר בניהם שהם עצמורם כו' ע"ש, ולא ניחא לי' לפרש שלאח"מ שהן כבר עצמות בלא רוח ונפש. חל העון, כעין מ"ש בב"מ ד' ס"ב דלאו דשומא מתלא תלי וקאי, ודה"נ כשאין להבנים ירושה לאח"מ, אגלי למפרע העון שעשה, דאכתי העון הוי משעת כתיבה) ומייתי שם עובדא דהאי גברא הפקיד אצל ר"א בר ממל ומה שאם יתנהגו בניו כשורה יתן להם מחצה הנכסים ולא התנהגו כשורה ואפ"ה נתן להם החצי ושוב באו לערער על החצי הנשאר ביד ר"א בר ממל וא"ל אם לא תשתקו אוציא מידכם גם מה שנתתי לכם שהרי אי אתם נוהגין כשורה, וא"כ מוכח מדעבר על צואתו ונתן להם החצי, שלא רצה לסייע ידי עוברי עבירה שהוא חטא גדול כמ"ש עונותם על עצמותם, ודוקא המחצה הנשאר דלא הוי בכלל זה כיון שהניח להם מחצה, רק דאין רוח חכמים נוחה הימנו לא חש לזה עכ"ד ולענ"ד בלשון העטור שכתב "ודוקא לא שייר להם כלום אבל שייר להן ונתן לעניים ולעשירים מממונו הרשות בידו", מפורש כמ"ש התשב"ץ בשמו, ומ"ש הח"ס להוכיח מדר"א בר ממל נתן לבני המפקיד החצי אע"ג שלא התנהגו כשורה, לענ"ד, אדרבה מתחלה חשב ר"א בר ממל שהבנים מתנהגין כשורה, ורק כשבאו אח"כ לערער על ציווי האב נתברר לו שהן בנים רעים (קקו פדיטפי) ומתנהגין שלא כשורה, ולזה א"ל שיחזירו לו המחצה שנתן להם, כמפורש בלשון העטור בשם הירושלמי בתר יומין בעון אתון מעור עימיה א"ל לא אמר אבוכן הב להון אלא אי הוו דהנייה הב להן פלגא וסב לך, כדון דאתון קקו פדיטפי הבו לי מה דיהבית לכון", ועכ"פ מפורש לענ"ד בלשון העיטור כמ"ש התשב"ץ בשמו, (ושאני מ"ש כתובות דנ"ג שהי' למורת רוח הנותן), כתבתי הנלע"ד בעז"ה בחדש סיון דשנת תער"ג לפ"ק,

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה