אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן מב

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן מב

סימן מא

מה שהשבתי בחדש סיון שנת תרל"ב, בהיותי בשימבארג לבקר שלו' כבוד הורי ז"ל נבג"מ, לכבוד הרב ה"ג וכו' ר' בנימין דובער ז"ל קעניגסבערג משוואדעשץ שהתגורר אז בחצר ראנדייג.

א) מה שהעיר כת"ר בהא דיליף בקדושין ד' י"ג דמיתת הבעל מתיר, ולא מחלק הש"ס דשאני אלמנה מן האירוסין דאדעתא שימות ותתעגן לא קדשה נפשה, כעין הא דקאמר בב"ק ד' ק"י, לדעתי י"ל דדוקא ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין הי' עולה על הדעת לומר דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה, שהיתה יכולה להתקדש למי שאין לו אח מוכה שחין, משא"כ הכא שלא הי' נפקותא להאשה לאיזה איש תתקדש, וחשש המיתה הוא שקול בכל איש ואיש, וכיון שרצתה להינשא הוכרחה להתקדש ולהכניס עצמה בספק, ולא היתה יכולה להתארס כדי להנשא בתנאי שאם ימות הבעל בחייה יעקרו הקדושין והנשואין למפרע (דדוקא כשנושאה בלא תנאי מפורש, ל"א דאדעתא דהכי לא נישאת וכמ"ש התוס'), שזה אין תלוי בדעתה ורצונה דאפשר שלא יסכים לזה האיש המקדשה, שישאנה אח"כ, לפי שלא ירצה להכניס עצמו בספק בעילת זנות בדבר המצוי, ורק אם כל הנשים לא יחפצו להנשא באופן אחר יהיו האנשים מוכרחין להתרצות לזה והגם שכתבו התוס' בכתובות ד' מ"ז ד"ה שלא דפריך שפיר מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלויין הקדושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שאירע אחריו", ומבואר מדבריהם דלא איכפת לי' מה שאחר מיתתו יתבטל הקדושין שלו למפרע, י"ל דהיינו כשמקדשה בלא שום תנאי, רק דאח"כ ממילא מתבטלין הקדושין, משא"כ כשמקדשה ונושאה בתנאי מפורש, דממילא הוא דר עמה בספק אישות ומכניס עצמו בספק בע"ז, וקצת יש להעיר מהא דקאמר ביומא ד' י"ג "דכניס לה א"כ הו"ל שני בתים כו' דהדר מגרש לה אי מגרש לה הדק"ל" כו'. ולא משכחת תקנה ע"י גרם ביטול הקידושין למפרע, ע' גיטין ד' ל"ג תד"ה ואפקעינהו, ובל"ז כיון שכל הקדושין הוי לתקנת העבודה ומטעם חשש מיתת אשתו, ממילא כשלא תמות יתבטלו לפ"ז קדושי השנייה למפרע, כיון שיתברר למפרע שקדושי השנייה הוו אדרבה לקלקול העבודה, ודוקא לפום דמסיק "דילמא מייתה חברתה בפלגא דעבודה ועבד לי' עבודה למפרע בשני בתים", נשאר החשש, משא"כ מקודם דאסיק אדעתיה לזה החשש ומדלא קאמר הש"ס הכי (וגם יכול לקדשה בפירוש על תנאי) עכצ"ל דכיון דקאמר דכל "כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא", צריך שיהא ראוי לביאה, וכה"ג א"ר לביאה משום דהוי חשש בע"ז, ואין סתירה לזה מהא דקאמר ביבמות ד' ס' דכשמיאנה בו אין כאן פסול זנות (בפרט דהתם קאי אליבא דרב דקאמר ד' ק"ז דמיאנה הוי כבעלת הגט, ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו המפרשים על פרש"י כתובות ד' ל' ד"ה בעולה).

[והנה כעת בסדור הדברים שכתבתי זה יותר מארבעים שנה, נלע"ד להוסיף דהילפותא מדכתיב או כי ימות האיש האחרון וגו', מוכח מקרא דה"ה מן הנשואין, דהכתיב "אחרי אשר הטמאה", ואפי' לרבנן דר"י בן כיפר יבמות ד' י"א, דאחת זו ואחת זו אסורה, מיירי קרא גם במחז"ג מן הנשואין, ומ"ש אלא מה אני מקיים אחרי הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה", הייני דלפום דס"ל דה"ה מן האירוסין פשיטא דכ"ש מן הנשואין ועכצ"ל דאתי לרבות כו', ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיירי גם אחר שניסת, ואין להקשות דא"כ מנלן לרבות סוטה כו', דדלמא אצטריך לילפותא דגם מן הנשואין מיתה שריא וגומרת, דלק"מ, דאטו מיירי קרא לענין הך ילפותא, וממילא הוא דנשמע לה בדרך גילוי מילתא וכמו"כ הילפותא "מדא"ר יבמה שאין לו בנים" כו', הוי גם מן הנשואין וכמ"ש "בית אחיו" אלא שמרבה גם הארוסה וכמ"ש "חוצה ל"ל לרבות הארוסה" וכן הילפותא "מדא"ק פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", הגם דמיירי בארוסה וכמ"ש ברישא דקרא אומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן" וגו', לא שייך להקשות דשאני מן האירוסין, דאדעתא שימות ותתעגן לא קדשה נפשה, דלק"מ, דהא חזינן שהאשה לא הקפידה ע"ז, דהא הי' בידה לתקן בקל שלא תתעגן ע"י שתתבע ממנו שיגרשנה על תנאי שאם ימות במלחמה יחול הגט קודם מיתתו, הבעל בודאי ימלא חפצה, כיון שלא יפסיד מאומה בהגט, (ובפרט דכיון דב"ד כופין על מה שזה נהנה וזה לא חסר, ע' ב"ב ד' י"ב, יכפוהו ע"ז וכמ"ש בב"ב ד' מ"ח), ועכ"פ לא שייך לומר שאדעתא שימות במלחמה לא קדשה נפשה, כיון שיודעת בעת קבלת הקדושין, שאם יצא במלחמה שאינו ענין פתאומי יהא בידה לתבוע ממנו שיגרשנה

והנה מקשין לפמ"ש בעה"ט פ' מטות עה"כ ועבר לכם כל חלוץ לפני הירדן וז"ל חלוץ ב' במסרה הכא ואידך חלוץ הנעל והיינו דאמרי' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבם ולא תצטרך לחלוץ מן היבם ושמעי' מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד וזהו ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל עכ"ל, דא"כ מאי מייתי הש"ס, מדא"ק פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", ולע"ד לק"מ, דהא הך ילפותא ורמז שייך רק לענין שלא תצטרך לחלוץ, וכמ"ש "כל חלוץ" (וכמו שע"י הגט פועל פעולת החליצה), ולא לענין שתוכל להנשא, במקום שאין זיקת יבום וחליצה וע' פרש"י עה"כ "פן ימות במלחמה שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות", והכונה דהגם שאמר הכתוב מקודם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו', וע' יבמות ד' ס"א, ועכ"פ לא שכיחא היזיקא, בכ"ז אם לא ישמע לדברי הכהן, דלאו מצוה קעביד, איהו הוא דפשע אנפשי' ויחוש ויפחד לנפשו, והנה הגם דזה שייך גם כשמגרש את אשתו על תנאי, דהגם שאם ימות במלחמה אגלאי למפרע שלא היתה אשתו, אכתי כשיצא למלחמה יצא שלא ברשות, ובפרט לפמ"ש התוס' דחלות הגט אינו משעת כתיבת הגט, ועכ"פ הוא עצמו מכניס א"ע בסכנה (ואפי' מי שבנה בית חדש וגו' צ"ע אי רשאי להפקיר ביתו כדי שיצא במלחמה) אכתי ממ"ש "ואיש אחר יקחנה" דהיינו כעין הא דפרש"י עה"כ ואיש אחר יחנכנו "ודבר של עגמת נפש הוא זה", וזה לא שייך כ"כ היכא שמגרשה על תנאי דמסתמא הוא כדי למלאות חפצה ושתוכל אח"כ להנשא לאחר, ודוקא במקום יבום דגם כשלא תחפוץ להנשא לאחר, מוכרחת לייבם או לחלוץ (ע' יבמות ד' קי"ב), מש"ה "כל היוצא למלחמת בית דוד" כו', משא"כ כשאין זיקת יבום, דהוי רק כדי שיתמלא חפצה להנשא לאחר, וכיון שיודע שקודם מיתתו כבר תהא מגורשת ממנו ע"פ חפצה תו ליכא עגמת נפש כ"כ, והגם דמשכחת שהוא עושה כן מעצמו לטובתה, וכן י"ל דמ"ש "ואיש אחר יקחנה", לא בא להזכיר דבר של עג"נ אלא שמצד זה יש יותר החשש פן ימות במלחמה כעין מ"ש במוע"ק ד' י"ח "שמא יקדמנו אחר ברחמים", וע"י מיתתו שעי"ז תתגרש, יתמלא תפלת האחר וטובתו, אכתי אס"ד דדוקא ע"י הגט מותרת לאחר לא הו"ל לומר "ואיש אחר יקחנה" כיון שלא תמיד הי' מגרשה, כשלא תבעה זאת האשה, ודוקא במקום זיקת יבום, הי' התקנה כן תמיד וכמ"ש למעלה]

וע"ד קושיית התועפת ראם לפום דקאמר בגיטין ד' פ"ב "דקידושי דשמעון לא אהני" משום שלא אסרה על שום אדם שהרי אסורה ועומדת היא על הכל, דא"כ כיון דמחזיר גרושתו "אם בעל ולא קידש אינו לוקה דרך לקוחין אסרה תורה" (קידושין ד' ע"ח) היכי משכחת לה קדושין להס"ד, דהא מיירי קרא כשמת בעלה השני, ואסורה ועומדת היא להס"ד לכל אדם לעל"ד שאני התם שאין קדושי שמעון מוסיפין על קדושי ראובן הקודם (שקדשה לגבי כ"ע חוץ משמעון) משא"כ הכא, בפרט לפום דקאמר "אלמא לא אפקתא ממיתה ואוקימתא על עשה מידי דהוה אפסוהמ"ק" כו', דתו ודאי מוסיף זה המח"ג בקדושין שלו שיהא לה תורת א"א ושלא יתפסו קדושין אחרים וגם אמרתי מכבר די"ל דהיינו דוקא כשאומר בלשון "מקודשת לי" וכמ"ש בריש קדושין "דאסר לה אכ"ע כהקדש", דלא שייך לשון קדושין היכא שכבר אסורה לכ"ע, משא"כ כשאומר בלשון הרי את קנויה לי, הרי את שלי" ויתר הלשונות דחשיב ד' ו' וע' גיטין ד' מ"ג דחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה כו' הגם דבל"ז אסורה לכ"ע, ואי משום שאוסרה לכשתשתחרר, הא הויא אז כגופא אחריתא וכמ"ש בקדושין ד' ס"ב "התם מעיקרא בהמה" כו.

ובירוש' פ' כלל גדול גדול שנשבה כו' מונה ששה ועושה שבת כו' ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם כו' ר' יוחנן אמר חושש לכל הנשים כו' תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת כו' משוחררת כו', ולכאו' יקשה דהא סתם וקאמר, ומיירי אפי' בכהן שאסור בגיורת ומשוחררת, ואין לומר דכיון שאסור באחרות מדינא (ולא מטעם קנסא בעלמא מדפריך מגדול שנשבה כו') ממילא אתי מ"ע דפו"ר ודחי, דהא אכתי האשה אינה מוכרחת להנשא לזה, ומכבר עלה בדעתי ליישב דכיון דאיסור גיורת ומשוחררת הוי מטעם זונה כמ"ש ביבמות ד' ס"א, ממילא אינה מוזהרת היכא שהאיש אינו מוזהר כמ"ש התו"י בנדרים ד' צ', ואמרתי להעיר בזה מפרש"י כתובות ד' ל' ד"ה בעולה ע"ש (ועפ"ז אמרתי ליישב קושיית העולם בסוף גיטין אליבא דב"ש דא"כ ל"צ קרא לאסור גרושה לכהן דאצטריך קרא לענין היכא שאינה אסורה לינשא לכהן מצד איסור זונה, היכא שהוא אינו מוזהר, כגון שאין יודע שנמצא בה ע"ד, ושלא"ה מיושב, דהא גם אליבא דב"ש משכחת שנתגרשה מרצונה דכה"ג א"צ שימצא בה ע"ד, והא דפריך בירושלמי אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה, היינו משום דברישי' דהך קרא כתיב "כי מצא ערות דבר", ולב"ש היינו ע"ד ממש, וא"כ תיפוק לי' דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו) אך קשה לתרץ כן דהא גם האיש מוזהר, ורק משום דא"א באחרת, אתי גבי' מ"ע דפו"ר דחי וצ"ל לכאו' דגם כהן יש לו תקנה בשפחתו לכשישחררה, או שמקודם ישחרר חצי' ואח"כ ישחררה לגמרי ע"מ שתנשא לו, דממילא מטעם מצות לשבת יצרה השייך גם בנשים היא מוכרחת להנשא לזה, כיון דאי אפשר לה באחר, וגם כשאין לו שפחה, יתן כסף לאחר שישחרר שפחתו ע"מ שתנשא לו, אך דוחק לומר כן, ומה יעשה מי שאין ידו משגת דמי שחרור, ובלא"ה מוקשה לומר דהא דקאמר דתמן יש לו תקנה", היינו מה שיהא מוכרח מטעם מצות פו"ר לישא באיסור, דז"א תקנה אלא קלקול, וכיון דקאמר שכל מה שחושש לכל הנשים היינו רק משום שיש לו תקנה, פשיטא דכהן שאסור בגיורת, מוטב שלא יחוש למה דהוי רק חשש וספק, וקצת י"ל דהגם שמוכח מהירושלמי דלא ס"ל דמה שחושש לכל הנשים הוי מטעם קנס (כמ"ש התוס'), אכתי שאני כהן שאמר לשלוחו צא יקדש לי, שיש לקונסו, דמצד שאסור בפסולי כהונה מוטל עליו לדרוש ולחקור היטב ושידע מקודם מי היא האשה המתקדשת, ועדיין קשה לומר דמטעם קנס בעלמא יתבטל ממצות פו"ר, והגם דמצינו שהעמידו חכמים דבריהם לעקור מצוה בשוא"ת (ע' יבמות ד' צ') לא משמע לומר כן הכא, ולא משמע לומר דמיירי דוקא היכא שכבר קיים מצות פו"ר או שחושש בזמן שאינה ראוי' להתעבר ויותר י"ל דגם כהן הא יש לו תקנה באשה שאין לה קרובות וכה"ג, והא דקאמר הירוש' "יכול הוא לישא גיורת" וכו', נקט להשמיענו דגם אילו לא הי' מוצא אלא גיורת ומשוחררת שהכל בדילין מהן, וע' הוריות ד' י"ג "זו לא היתה בחזקת שמור'' עדיף שישא גיורת ומשוחררת מלהכניס א"ע בחשש ספק איסור.

[ובענין הקושיא דדלמא שאני ארוסה, יש להוסיף דכיון דמה"ת ליכא איסורא כשבא עלי' ארוס בבית אביה, וע' סוטה די כ"ה, (ומה שביארתי באמ"ש סי' פ"ז) ממילא גם בארוסה יש חשש ספק דשמא נבעלה לו, ודוקא אחר שאסרו זה חכמים, ממילא יש להעמיד אותם בחזקת כשרות, ומש"ה קאמר בכתובות ד' י"ב "דביהודה נמי מקומות מקומות יש", ויש מקומות דלא נהיגי לייחד ויכול לטעון טענת בתולין, וממילא שפיר מוכיח הש"ס מדא"ק "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", דאס"ד שאין מיתת הבעל מתרת לגמרי, ממילא לא יוכל איש אחר לקחתה לאשה, דקמי שאסרו אותה חכמים על הארוס עד שעת כניסה לחופה, הו"ל לחוש שמא כבר נבעלה להארוס, ודכיון דהוי ביאת היתר הוי סתמא לשם נשואין (וע' ריש זבחים) ועכ"פ מתוך חיבת ביאה גמרה והקנתה עצמה, ותו ליכא סברת אומדנא וכמ"ש התוס' בב"ק, וא"כ לשיטת הסוברין שהספיקות הוי לחומרא מה"ת, שפיר מוכיח לה, ודהגם דמשכחת שיודעין שלא נתייחדה עמו דממילא הוי חשש מיעוט בעלמא, אכתי משמע מלשון הכתוב. שתמיד יכולה הארוסה להנשא לאחר ע"י מיתת הארוס

ועפ"ז יתכן ליישב ג"כ מה דקשה לפמ"ש התוד"ה לכ"ע בעשה "דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו ולא באשת חבירו", דא"כ מאי מוכיח הש"ס מהך קרא דמיירי בארוסה דהא כ"ז שלא נבעלה ליכא עשה דודבק. וע' סנהדרין ד' נ"ח, (ומצאתי בס' פנ"י שהקשה זה), ועפמ"ש י"ל דיש לחוש גם כשהיא אומרת שלא נבעלה, לא מיבעי לפמ"ש הר"ן פ' התקבל דאפי' באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו כו' ע"ש, אלא אפי' לפמ"ש הרמב"ן שם, היינו משום דלא אתחזק איסורא, משא"כ הכא דאתחזק איסורא חזקת א"א כל זמן חיי הארוס, ולא נתברר אח"כ כשמת הארוס שנסתלק האיסור, ואין האשה נאמנת לומר שנסתלק האיסור, וכמ"ש התוס' בגיטין ד' ב' ד"ה ע"א, דמה שהנדה נאמנת היינו משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וגם בידה לטבול ע"ש, ואפי' לשיטת הסוברין דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, לא שייך לומר שכבר נסתלק האיסור א"א הקדום, (וע' ביצה ד' כ"ה) דז"א, דגם מחיים איכא לאיסור עשה דודבק, כעין דמדמה הש"ס לפסוהמ"ק, שנשאר בהם איסור גיזה ועבודה הקודמת, וא"כ צריך לידע בבירור שנסתלק האיסור עשה, וליכא למימר העמד אותה בחזקת הגוף שהיא בתולה, דז"א דהא קרא מיירי בכל גונא גם היכא שכבר היתה בעולה קודם שנתארסה, (וע' בכורות ד' כ' תד"ה רבינא דלא חשיב תלוי במעשה).

ועכ"פ לענין הקושיא שיפקע איסור א"א מטעם שע"ד כן לא קדשה עצמה, בודאי די"ל דהעמד אותה בחזקת א"א, ול"ש לומר העמד אותה בחזקת כשרות שלא נבעלה, כיון דהילפותא הוי מקראי, וקודם שאסרו חכמים לא הי' בזה ענין איסור ר ולכאו' לפמ"ש הש"מ בב"ק בשם הרא"ש דמן הנשואין ודאי לא הי' הבעל שומע לה לעשות בבע"ז כו' הילכך לא הו"ל כאילו התנה", ממילא דוקא להסוברין דגם כשמיוחדת לו אסורה מה"ת, (ועמ"ש הה"מ פ"א מאישות ה"ד) משא"כ להראב"ד דליכא איסור מה"ת (וע' ב"ש סי' כו' סק"ב מ"ש בדעת הרא"ש) ממילא גם אי יש איסור מדרבנן, ליכא ילפותא מקראי, דקמי שאסרו חכמים, י"ל דגם מן הנשואין הו"ל כאילו התנה, (ויבמה שאין לו בנים דשריא ליבם, ולא תתעגן, ממילא לא הו"ל כאילו התנה, והדר הויא אשת המת) אך ז"א, דהא לפ"ז ל"ש לומר שע"ד שתתעגן לא קדשה נפשה, דהא בידה לתקן שתתבע מבעלה שיגרשנה על תנאי שיחול הגט קודם מיתתו, ודכיון שאין מפסיד דבר בודאי יעשה כן (וגם תוכל להתקדש בתנאי שיעשה כן וגם ע' קדושין ד' ס"ב), ודוקא מצד שיקפיד הבעל ולא יחפוץ להכניס עצמו בחשש ספק בע"ז, ועמ"ש התוס' גיטין ד' ע"ג ד"ה תנא, דכבר היא ספק מגורשת משעת נתינת הגט, ממילא אין הוכחה ממה שלא חששה לתקן מה שהי' בידה, דגמרה והקנתה א"ע בכל אופן, די"ל שלא הי' בידה לעשות כן, דהבעל לא הי' מתרצה לזה, דהא מקדשה רק כדי שיוכל אח"כ לכונסה, ודא"כ יצטרך לקדשה עוד הפעם בשעת נשואין (גם אי נימא דבתר דאיגלאי למפרע דפקעי קדושין הראשונים חלין הקדושין השניים ועמ"ש בספרי אה"ר סי' כ"ז), ודמש"ה י"ל שע"ד כן לא קדשה עצמה, וגם הבעל לא איכפת לי' כיון שיודע שבעת שיכנסנה לא יהא חשש בע"ז, משום שבשעת נשואין תקנה א"ע בלא שום תנאי, וא"כ כ"ז שייך לומר דוקא מטעם שהבעל מקפיד שלא יהיו בבע"ז, משא"כ להראב"ד אי נימא דממילא לא, הקפיד הבעל (קודם שאסרו חכמים), ממילא בל"ז מוכח ממה שלא חששה האשה לעשות לתקנתה, דגמרה והקנתה א"ע בכל אופן, (מצד שיודעת שיש לה תקנה, וכדל"א בבעל שע"ד כן שיולד בה אח"כ מום גדול לא קידשה וגם אחר תקנת רגמ"ה יש לו תקנה שלא יתעגן, ודוקא גבי אשה שאין לה תקנה, וע' גיטין ד' פ"ד תד"ה הכא, הוצרכו לומר דתלוי נמי כו', וע' ר"ן נדרים ד' ל' ד"ה ואשה) ויותר י"ל כמ"ש למעלה דשאני ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שהיתה יכולה להתקדש למי שאין לו אח וע' יבמות ד' ד' שאין חוסמין כו' וע' ד' ק"ו, ואפשר שיחפוץ לעגנה ולא יבא לפני ב"ד, וע' גיטין ד' ס"ח,

ובדברי הש"מ שהבעל לא הי' שומע לה לעשות בבע"ז כו', יש להעיר ממ"ש הש"מ ריש כתובות ד' ג' ד"ה התינח וז"ל ומשני שויוה רבנן לבעילתו בע"ז פי' אין כאן עבירה דאין כאן קדושין ושפיר תינשא לאחר ומעיקרא נמי לא עביד עבירה דרבנן הוא דשוי' בבע"ז והוא לא לכך כיוון אלא, דתלה דעתו בדעת רצון חכמים מצוה היא ולא עבירה עכ"ל,, ומבואר דל"א דאגלאי למפרע שנאנס לעשות עבירה, ואדרבה מצוה קעביד כיון שכונתו למצוה, ולא הו"ל לאסוקי אדעתי', (וע' ב"ב ד' מ"ח תד"ה תינח, גבי תלויה וקדיש בביאה, שעשה מיד שלא כהוגן ופשע בבע"ז), ומ"ש התוס' ריש יבמות ד"ה או שנמצאו דאפי' לאביי דמפרש טעמא משום דאין אדם בבע"ז היינו בשאר מומין דמסיק אדעתי' ובדעתו אפי' יהיו בה מומין בועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק אדעתיה', י"ל שמוכלל דברי התוס' ג"כ החילוק דהיכא דלא מסיק אדעתי' ל"א דאגלאי למפרע שהי' בבע"ז.

ועפ"ז השבתי לחכם א' שהעיר בכתובות ד' ט', דבאשת כהן נימא דחזקת כשרות שלה מסייע לומר שנבעלה תחתיו, ואינה מוזהרת כמ"ש התו' נדרים ד' צ', משא"כ אי נימא שנבעלה מקודם דממילא נתבטלו הנשואין שכנסה בחזקת בתולה כו', וא"כ נבעלה אח"כ להכהן בע"ז, והשבתי דכיון שהוא מכוין אדרבה לשם מצוה י"ל דליכא איסור קדישות, ובלא"ה כיון דרצון הו"ל רובא, ח"כ שלה אדרבה מסייע לומר שנבעלה מקודם כשהיתה פנוי' וכמ"ש בגיטין ד' י"ח תד"ה משום ב"א, וממ"ש התוס' כאן ד"ה ל"צ וא"ת ונוקמה אחזקה שהיא כשירה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה", ולא כתבו ג"כ דחזקת כשרות שלה מסייע לומר שנבעלה כשהיתה פנוי', מוכח דס"ל להתוס' דאף בזנות דפנויה אתרע חזקת כשרות דידה, ושאני מ"ש בגיטין דאוקמה בח"כ שלא נבעלה כשהיא א"א דהתם י"ל שנבעלה אחר גירושין לשם נשואין, ומיוחדת לו, וגם י"ל דכ"ז שהיתה א"א לא אתרע ח"כ שלה, ואחר גירושין הוא דאתרע, משא"כ הכא דלצד הספק שנבעלה מקודם, לא הי' לשם נשואין, דהא נתארסה אח"כ לזה שנשאה, וריעות ח"כ שלה הי' לפ"ז עוד קודם הקדושין, ועכ"פ לא שייך כאן לדון מצד חזקת כשרות שלה, ורק לענין הספק שנבעלה באונס שייך לומר דמש"ה מצטרף להספק שאין תחתיו ומש"ה כתבו התוס' רק ענין החזקה שהיא כשירה לכהונה

ועפ"ז י"ל דמ"ש הש"מ "דמן הנשואין ודאי לא הי' הבעל שומע לה לעשות בב"ז" היינו שאם היתה רוצית להתנות, עי"ז הי' הבעל מסיק אדעתי', וממילא לא הי' הבעל שומע לה כו' ומש"ה לא כתב בפשיטות שיש קפידא מצד הבעל, דכיון דלא אסיק אדעתי' תו לא הוי בבע"ז וממילא ליכא קפידא, ודוקא לפמ"ש הש"מ שם דהוי כאלו התנית, ועי"ז הי' מסיק הבעל אדעתי' וממילא הי' מקפיד, ואולי היינו מ"ש התוס' בכתובות ד' מ"ז שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שאירע אחריו", וגם לפום דמשמע לישנא דדוקא מצד שאינו חושש כו', י"ל דהגם דלא אגלי למפרע שעשה איסור באונס, אכתי יש בזה קפידא לפי שהוא ענין גנאי כשאינו בדרך נשואין של מצוה, ועפ"ז מיושב קושיית הה"מ לשיטת הראב"ד, ודחזקה שמקפיד ע"ו, וגם היכא דמסיק אדעתי' אכתי אין לו דין פושע ומזיד והוי רק שוגג, ואפי' איכא איסור דרבנן א"צ כפרה וכאילו לא עבר דמי, וכמ"ש הנה"מ סי' רל"ד, ועכצ"ל לשיטת הראב"ד שמקפיד מצד שגנאי הוא לו].

ב) ומ"ש כת"ר ע"ד המל"מ בענין נתינת הגט ביד שליח להולכה שימסור הגט לידה לכשתשתפה, דכיון דלא מצי עביד השתא כו', ודשאני כשאומר כתבו ותנו, דחסרון מעשה הכתיבה אין מעכב גם כשהבעל אין יכול לכתוב, וממ"ש בשו"ת טו"א סי' ל"ה שהביא ממ"ש בחולין ד' קמ"א דהיכא דאיהו ל"מ קני כו' ובש"מ ב"מ ד' ק"ב בשם הריטב"א דבגניבה לחוד הוא דרבי רחמנא שיתחייב כפל ע"י חצירו", ודהכא אף מדעתו ורצונו ל"ק ליה חצירו, ודעכצ"ל דהיינו משום דבשילוח הקן לא מהני מעשיו וחייב לשלוח לעולם אף שעבר אמימרא דרחמנא ולקח האם על הבנים, משא"כ היכא דמהני מעשיו כגון קדושין בחייבי לאוין, ודמש"ה בנזיר ד' י"ב נקיט דוקא חייבי כריתות, וממ"ש המל"מ פ"ה ממלוה מדפריך (כתובות ד' ע)' ופרנס לאו שליחותיה קעביד", הגם דהוי דבר עבירה

הנה לכאו' מוקשה מ"ש הש"מ דבגניבה לחוד הוא דרבי רחמנא, דא"כ מאי פריך הש"ס בב"מ ד' י' ואס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע כו' ועכצ"ל דילפי' מינה, ודל"א דהוי גזה"כ דוקא לענין גניבה, [ואולי כונת הש"מ דלא רבי רחמנא אלא לענין שיתחייב כפל ע"י חצירו, והחוב הוא יותר על הזכות, וילפי' מינה בכל דבר שהוא לחובתו, משא"כ הכא דהוי לענין שיזכה בבצים, ושאם היה זוכה בהן הי' פטור משילוח משום דהו"ל מזומן ושפיר פריך הש"ס "א"כ מצינו שלד"ע וקיי"ל אשלד"ע", דיליף לה משחוטי חוץ וטביחה ומכירה דהוי לחובתו ואהנו מעשיו ודמ"מ אשלד"ע], והנה ממ"ש בנזיר ד' י"ב, ליכא דיוקא, דשאני התם שרק בשעת מינוי השליח היתה אסורה עליו ואח"כ נפקע האיסור, אך כמו"כ לא מוכח מחצר, דנהי דאא"ל שיש עדיפות בחצר משליח דעלמא, אפ"ל דשאני חצר דלא הוי בר דיעה והוי גזה"כ בעלמא וע' גיטין ד' ע"ז, הצריכותא, משא"כ שליח בן דעת, ושפיר י"ל דלפום תירוץ ראשון של התוד"ה דאמר, חלין הקדושין בכל גונא, וי"ל ג"כ דאתיא כהפירוש השני של הש"מ ד' ק"ב, דדוקא כדהוי שלא מדעתו, אין חצירו זוכה לו כה"ג, וי"ל דהיינו משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני.

[וע"ש שהקשו התוס' בהא דקאמר א"ב כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דהא אפי' אמר לכהן נמי, ולכאו' לפמ"ש הנוד"ב דהיכא דליכא מיגו דזכי לנפשי' אינו זוכה למשלחו משום דהו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ממילא י"ל דהגם דאמרי' בשותפין שגנבו מיגו דזכי לנפשי' (ב"מ ד' ח), היינו משום דכיון דרוצה בכך, הוא זכות לדידיה לעשות נ"ר ליצרו משא"כ זה שאינו חשוד לקדש לעצמו אשה גרושה, לא אמרי' מיגו דאיסורא ושאין זה זכות לו ועכצ"ל דס"ל להתוס' דלא הוי חב לאחרים, וכבר ביארתי באה"ר סי' כ"ז ממ"ש הר"ן פ"ב דקדושין) ומ"ש בההיא דכתובות ד' ע', לכאו' התם אין הדבר תלוי בתורת שליחות וגם כשאין להפרנס דין שליח, כיון דפרנס שליחותי' קא עביד, נמצא זה עובר על נדרו, ועמ"ש התוס' גיטין ד' ס"ו ד"ה כל, ולענין מה שנחשב כמהנה לו אין נ"מ במה דאיכא גזה"כ דאשלד"ע, (ובפרט דכדנימא דשרי לא יהא דבר עבירה).

ומ"ש בההיא דשבת ד' קל"ג פרש"י ד"ה "ואי איכא אחר, שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם", לכאו' י"ל דכיון שאבי הבן חושש לטהרו וא"א שלא יתכוין לכך, דממילא א"א שימול אחר בשליחותו שאם ימול בתורת שליחות האב יהא כאילו מל האב בעצמו, וגם כבר נפקע המצוה מהאב לפי שהוא אינו יכול לקיים המצוה מצד שיעקור הלאו ואפשר לקיים המצוה בלא עקירת לאו, והוי כמאן דליתא לאב, שמוטל המצוה על ב"ד ועל כל אדם מישראל, והם יברכו ולא האב, ומש"ה "לא ליקו אב להתם" (ואם יהא באותו מעמד, יענש טפי על מה שאינו כובש את יצרו שלא יחשוש לטהרתו, כדי שיוכל לקיים המצוה) ומ"ש בטו"א מדמהני פגול בשחיטה ול"א דכיון שנתבטל שליחות השוחט הוי כשחטו קוף, לכאו' בכלל מ"ש בנדרים ד' ל"ו שאני גבי פגול דא"ק לא יחשב לו מ"מ", דמש"ה ל"א שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי", הוי ג"כ הא דהוי גזה"כ לענין זה,

ג) ומ"ש כת"ר ע"ד הקושיא בכתובות ד' י"ט בהא דפריך הש"ס על הא דאר"י א"ר "האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' ואלא דקאמר מלוה תע"ב, דדלמא מיירי בש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד מחליו, שאין מתנתו קימת כדקיי"ל בב"ב ד' קמ"ו, וכיון שאין נאמן לומר שטר אמנה הוא זה חיישי' ששייר לעצמו השטר (כשלא אמר בלשון כל נכסי דא"כ גם השטר בכלל כמ"ש ד' ק"נ), וממילא אינו חוזר בו ממתנתו, ותירץ כת"ר דלענין זה בודאי נאמן לומר שטר אמנה הוא זה, מצד מיגו שהי' יכול ליתן לאחרים שטר חוב על עצמו, בקדימת הזמן, ז"א, דלאו בידו הוא למצוא מי שיתרצה לשקר ולסייע להפסיד ממון אחרים וגם הוא מפחד ממנו שיגבה ממנו בכח השט"ח, ואינו מאמין רק לזה הלוה שיודע ומכיר בו שישלם לו ולא יגמול לו רעה תחת טובה שהלוהו (ועמ"ש התוס' ב"ק ד' ק"ז) וגם עתה יאריך לו הזמן פרעון, ובודאי ליכא למימר שנאמן מצד שיש לו מיגו, אלא דבלא"ה י"ל, דכיון דכשלא אמר בלשונו "כל נכסי' עכצ"ל "במוחזק לן דלית ליה וכמ"ש ד' קמ"ח, דאלת"ה הא בלא"ה אינו חוזר דחיישי' שמא יש לו נכסים כו', ממילא נאמן לומר לענין זה דשטר אמנה הוא זה, שיש סיוע לדבריו מה שהוחזק דלית ליה [וגם י"ל עפמ"ש בקצה"ח סי' ר"נ סק"ה דמש"ה חיישי' שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, משום דלא אמרי' לבטל המתנה אלא באומדנא ברורה, דהיינו משום דדברים שבלב אינן דברים, ודוקא כשהוא דברים שבלב כל אדם מהני, ומש"ה כשאין האומדנא ברורה הו"ל דשב"ל כיון שאינו בלב כל אדם יע"ש, וא"כ י"ל דהיכא שבשעה שכתב ונתן כל נכסיו הי' מוחזק שאין לו יותר, והי' אומדנא בר ברורה לבטל המתנה לכשיעמוד מחליו, ורק שע"י שנמצא עתה תח"י שט"ח נתחדש לנו ספק שמא שייר לעצמו, וממילא כיון שהדבר מוטל בספק, נאמן הנותן לומר שהי' מתנה בכולה ושאין מתנתו קיימת, כיון דמסייע לי' חזקת מרא קמא, ושאני היכא שבשעת נתינה הי' הדבר מוטל בספק, דכיון שלא הי' אז אומדנא ברורה ממילא הוי דברים שבלב בעלמא והמתנה קיימת בתורת ודאי ומ"ש כת"ר די"ל דבכלל תירוצא דאביי לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן", מוכלל ג"כ "שכ"מ שכתב כל נכסיו" כו' דג"כ חב לאחרים, אין זה תירוץ מספיק, דיקשה מה שהוצרך לומר דס"ל כדר' נתן, דהא אפי' לרבנן דר' נתן, מתנתו קיימת כל דלא הוי מתנה בכולה, ודוקא מה שחב לאחרי' הנושים בו ואין לו מה להגבותם שייך דוקא אליבא דר' נתן, משא"כ לרבנן דר"נ, שאין הנושה יכול להוציא ולתבוע ממי שחייב להלוה שלו, רק שיש חיוב מצות פריעת בע"ח על הלוה שיגבה כדי שיהא לו מה לשלם ודלא ליקו בלוה רשע ולא ישלם, הוא נאמן על עצמו לומר דקמי שמיא גליא שהשטר הוא שטר אמנה ושהוא אנוס מה שאין בידו לשלם ובגוף הקושיא, בלא"ה י"ל דלא ניחא לי' להש"ס לאוקי בדבר שאינו מצוי כ"כ.

ומ"ש כת"ר בהא דתני (קדושין ד' מ"ח) התקדשי לי בשטר כו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת" ובברייתא הקודמת "התקדשי לי בשטר חוב" כו' לא קאמרי חכמים דשמין את הנייר כו', ובש"כ חו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ו דהיינו משום דלא סמכה דעת האשה דסברה אזיל ומחיל ליה ויהא הנייר של לוה, וע"ש בנה"מ דכשדעת האשה על הנייר אינה צריכה להחזיר ללוה, לזאת משמע לכאו' לענ"ד דבברייתא קמייתא דקאמר בלשון "התקדשי לי בשטר חוב", מפורש שהכונה הוא על כל החוב ולא על הנייר בלבד, ודוקא כשאמר התקדשי לי בשטר שמין הנייר [ולכאו' י"ל ג"כ דשאני "התקדשי לי בשטר", לפום דמוקי לה רנב"י "הב"ע כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור"מ לטעמי' דאמר ע"ח כרתי" כו', דכיון שהיא היתה סבורה להתקדש בקדושי שטר ולא הקפידה על דמי שיווי השטר כיון שלא הי' דעתה להתקדש בזה בתורת קדושי כסף ורק בקדושי שטר, ורק מצד שהשטר פסול שלא החתים עליו עדים, ודליכא קדושי שטר, שמין את הנייר כו' כדי שתתקדש בקדושי כסף. משא"כ היכא שהי' דעתה להתקדש בשיווי השטר ל"מ שומת הנייר, דדלמא התרצית דוקא באופן שיהי' לה כל דמי השט"ח, וא"כ הי' מקום ליישב לכאו' מה שהקשו התוס' ד' ז' ד"ה ורב יוסף, דהא לא היתה ידועה שומת הנייר קודם קדושין, וי"ל קצת דאפי' ללשנא דבכל דהו נמי פליגי, היינו משום דעכ"פ הקפידה על שיווי פרוטה וכן מדויק לשון הש"ס "ורבנן מספקא להו אי כר"מ אי כר"א הילכך שמין את הנייר כו', דלכאו' יפלא דהא אי נימא דאליבא דר"מ ל"מ שומא, ממילא הוי רק קדושי ספק וע' מהרש"א, ועפמ"ש הי' מקום לפרש, דלר"מ שהדבר ידוע שכשאין עדי חתימה ליכא לתורת שטר, ממילא ל"מ שומא אחר קדושין, (ולא התרצית להתקדש בדמי הנייר), ודוקא משום דמספק"ל אי כר"מ אי כר"א, ממילא אמרי' שהיא חשבה שתתקדש בזה בתורת קדושי שטר ולא הקפידה על דמי השיווי וממילא מהני השומא שתהא מקודשת בתורת קדושי כסף וכן י"ל דכיון דאיכא ספק קדושין מצד ספיקא דפלוגתא מצרף לזה הספק שמא נתרצית וסמכה דעתה להתקדש בדמי הנייר, ומצד צירוף הספיקות הוי קדושי ודאי, וקצת יש מקום לבאר ד' התוס' ג"כ עפ"ז, וגם ליתר האוקימתות י"ל כן].

ומ"ש כת"ר דעכצ"ל דס"ל שעבודא לאו דאו', ודמש"ה הגם שאין מתקדשת בקרקע, מתקדשת בשט"ח, והאריך כת"ר לפלפל בזה, יקשה לפ"ז מ"ש "מר אית לי' דשמואל" דהא שאני לענין קדושין שאינו מצד השע"ק, משא"כ בעלמא די"ל דלא מהני מחילה להפקיע מה שכבר משועבד הקרקע ללוקח וגם לפמ"ש התוס' בשם י"מ דמשום דקנין שטר הוי רק מדרבנן מהני מחילה, דממילא ה"ה שיכול למחול השע"ק דהוי לפ"ז מדרבנן, אכתי לא מוכח דה"ה גם למ"ד שע"ד, ובפרט לשיטת ר"ת דמצד מחילת שעבוד הגוף נפקע שעבוד נכסים לא מוכח לפ"ז מהא דאינה מקודשת, ועכצ"ל דגם לשיטת הסוברין שהובא בר"ן שאין מקדשין במחובר לקרקע, היינו משום שאין הנתינה לחוד מספקת, משא"כ מה דהוי שע"ק.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה