דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן לז
יש לבאר לשון המשנה (פסחים ד' סט) "ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה דמשמע דכמו שבשבת א"א להביא חגיגה ה"ה כשבא במרובה, ולכאו' גם כשבא במרובה אפשר להביא חגיגה (ואדרבה יש עדיפות שגם הכזית א' ש"פ יאכל עה"ש, וכן לצד החשש שיבא לידי שב"ע דליכא חששא כשמוכן לפניו הרבה בשר לאכול, אכתי עדיף טפי כשכבר בתחלת אכילתו אינו רעב ולא יבא לידי שב"ע, ובאכילת החגיגה ל"ש זה החשש), ומשמע דאדרבה אין להביא חגיגה כדי שלא יבא הפסח לידי נותר, וכדקאמר ד' פ"ט כי קבלינך לתקוני זביחה ופרש"י שלא יהא נותר", וזימנין שממנה אותו על חלקו כדי שיהא לו לקנות בדמיו מצה ומרור, ולר' אפי' ליקח בו חלוק כו', ורק כדי שלא נטעה לומר שיש עדיפות במה שממהר לאכול הרבה שלא יבא הפסח לידי נותר, אצטריך למימר "דכי קבלינן לתקוני זביחה, שלא יהא נותר ושיערנוך למאכל שאר בני אדם", שזה מספיק לתקוני זביחה ועפ"ז יש לחקור למ"ד חגיגת י"ד חובה, דאכתי כשבא הפסח במרובה, אין להקדים אכילת החגיגה, כיון דל"ש לומר "שנאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל עה"ש", ויש דין קדימה לפסח שמקודש יותר (ע' זבחים ד' פ"ט) ודהוי עשה שיב"כ וחובת היום, ושיש להקדים אכילתו משום דמחצות הו"ל נותר, משא"כ חגיגה דאפי' לבן תימא איבעי להש"ס אי אקשי' רחמנא לפסח לענין איסור שב"ע, ואפשר שלא הוקש לענין הילפותא דראב"ע דמה להלן עד חצות כו', וכדלא הוקש לענין זמן השחיטה ולענין שחיטתו על החמץ, ומהלשון הרי הוא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה לא מוכח מידי, ועמ"ש התוס' ד' ק"כ ד"ה אמר רבא דכשמותר לאכול מה"ת עד הבקר וחכמים עשאו סייג לדבר שיאכל קודם חצות אם אירע שלא אכל קודם חצות לא נפסל לאוכלו אחר חצות, (וגם לפמ"ש הש"א סי' ד' בשיננת הרמב"ם לא מוכח אליבא דכ"ע), וא"כ עדיף להקדים זמן אכילת הפסח משום דבאיחור אכילת החגיגה ליכא כ"כ חשש שיבא לידי נותר ואין סתירה לזה ממ"ש בירושלמי "חגיגה הבאה עם הפסח היתה מתבערת עמו, איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות תימר הכין" דמשמע דלמ"ד שהחגיגה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ניחא מה שהיתה מתבערת עם הפסח, הגם שהפסח נאכל רק עד חצות, די"ל, דהו"מ מוקי כרבנן דראב"ע ושגם הפסח לכתחילה הוא שאינו נאכל אלא עד חצות, ובלא"ה י"ל דעדיפא פריך דנאכלת לשני ימים ודאפי' לכתחילה נאכלת באיחור זמן.
והנה כמו"כ אין לומר דא"א לאכול בשר החגיגה אחר אכילת בשר הפסח משום שאין מפטירין אחר הפסח אפקומן וצריך שישאר טעם פסח בפיו, דז"א, דאי נימא שיש מדינא תורת קדימה לאכילת הפסח אין לחוש למה שיאכל אח"כ מבשר החגיגה דהויא אכילה של מצוה ולא אכילת הרשות, ולא מיבעי לפמ"ש התוס' דמש"ה אין מפטירין אחר הפסח משום שנאכל על השובע שלא יבא לידי שב"ע, דממילא כי היכי דלמ"ד דכשהפסח בא במרובה אין מביאין עמו חגיגה, לא חיישי' למה שבתחלת אכילת הפסח הוא להוט ורעב לאכילת בשר, ומשום דכל שיש לפניו בשר הרבה לאכול אינו להוט ובהול לבא לידי שבירת עצם, יש ללמוד מזה גם למ"ד שהחגיגה באה בכל ענין, שאין חשש שיבא לידי שב"ע כל שיש לפניו מוכן לאכול אח"כ מבשר החגיגה, ובפרט כשהפסח ג"כ נאכל במרובה, ואפי' למ"ד דאין מפטירין אחר מצה ופסח שכתבו התוס' דלא ס"ל טעם חשש שיבא לידי שב"ע אלא סבר דבעי' שיהא טעם מצה ופסח בפיו, אכתי כמו שהפסח נאכל לבסוף ונתבטל עי"ז טעם המצה שבפיו שאכל מקודם (ע' רמב"ם) ולא הצריכו שיאכל לבסוף בכריכה יחד עם המצה ה"נ אין קפידא במקום צורך אכילת מצוה, ודא"א בע"א עפמ"ש, ומה שאין מפטירין כו' הוי רק מדרבנן הונם אפשר שיאכל אחר הפסק זמן שכבר בלא"ה אין טעם פסח בפיו, כדי שיעור עיכול באכילה מועטת, וע' מ"א סקפ"ד סק"ט, וביו"ד סי' פ"ט
וע"פ האמור יש מקום ליישב תמיהת האו"ז (ה' ק"ש אות כה) וז"ל והביא ראי' הרב רבי' משה בר יעקב זצ"ל דתנן ס"פ ערבי פסחים ברך על הפסח פטר את הזבח וזבח היא חגיגת י"ד והיתה נאכלת בראשונה והיכי משכחת לה לאו כגון ששכח ואכל הזבח בלא ברכה והביאו את הפסח וברך עליו וקתני פטר הא לא ברך על הפסח לא פטר וצריך לברך על הזבח אע"פ שגמר ואכל דהיינו כרבינא ודלא כדברי הרמב"ם זצ"ל שכתב שאם קדש את האשה ולא ברך קודם קדושין לא יברך אחר קדושין כו' עכ"ל. [בילדותי אמרתי להעיר ממ"ש בשבת ד' י"ד מאי נ"מ הא קא טבלי בהנך", דמשמע מזה שאין קפידא כשיברך על הטבילה הקודמת בעת שיחזור ויטבל בשאובין] ומ"ש הצל"ח דהגם שמברך תחלה על הזבח דתדיר קודם, מ"מ כשבירך ברכת הפסח תחילה יכול לאכול אחריו בשר החגיגה שבאמצע אכילת הפסח יכול לאכול מה שירצה, צ"ע דשאני אכילת רשות משא"כ אכילת מצוה הקודמת וכן צ"ע מ"ש טעם תדיר, דהא פסח מקודש וחובת היום ביותר ולמ"ד צאן זה פסח בקר זו חגיגה קודם גם בכתוב, (ורק יש לה קדימה במה שקודמת בשחיטה) וע' ד' קט"ו דקאמר לאחר שמילא כריסו הימנו כו', דממילא אם הקדים לאכול בלא ברכה, לא הוי הברכה על מה שמוסיף לאכול מבשר הזבח אלא על האכילה הקודמת וכיון שדוחק לומר דמיירי ששכח לאכול הזבח בזמנו, מוכיח מזה האו"ז דמיירי כששכח ואכל הזבח בלא ברכה, ושמברך על האכילה הקודמת, ותמה על דברי הרמב"ם כמ"ש ועפמ"ש י"ל דמשכחת שאכילת הפסח קודמת כשבאה במרובה, ודקאי למ"ד חגיגת י"ד חובה, ובפרט לפמ"ש הצל"ח דהמשנה כמ"ד דוזבחת פסח קאי גם על חגיגה, ודוקא למ"ד לאו חובה, כל ענין החגיגה הוי רק כדי שיהא פסח נאכל עה"ש ונאכלת תחלה, וקצת י"ל עפ"ז מ"ש המ"א ס"ס תע"ג דכשחל פסח במוצ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים שלא הקריבו חגיגה שאין חגיגה דוחה שבת", דלכאו' קשה דהא אז ליכא לחגיגה ובזמן שישנה לחגיגה היא קודמת להפסח, ועפמ"ש יתכן לפרש דכיון שאין חגיגה דוחה שבת אין להזכירה, ומזכיר "מן הזבחים" רק מצד שיש סוברין שהחגיגה חובה ודוחה את השבת, ולהך מ"ד אכילת הפסח קודמת.
והנה בהא דקאמר רב מ"ט דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח, א"ר אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש"? תמה התוס' דמאי קא מתמה רב אשי, דהא רב אשי גופי' קאמר לעיל דאי חגיגת י"ד חובה היא תיתי בשבת, וכן הקשו התוס' מהא דקאמר ביומא ד' נ' נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפילו דיחיד, דהאיכא חגיגת י"ד דקבוע לה זמן ולא דחיא לענ"ד יש מקום לפרש דרב אשי לא קא מתמה על מה דס"ל שדוחה את השבת אלא על מה דס"ל לבן דורתאי שהמגיגה הוי בכלל הקרבן פסח, כדמוכח ממה שפירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו", דגם כשחגיגת י"ד דוחה השבת והן יהיו אנוסין בדבר שלא יניחו אותן להקריב (ויהיו אנוסין מצד הוראת ב"ד וע' שבת ד' ד' תוד"ה קודם) אטו יש למנוע מהקרבת הפסח בשביל שלא יוכל למלאות חובתו להקריב קרבן חגיגה, הקל יותר מהקרבת ק"פ שיב"כ, ולזה הוצרך רב לומר דטעמא דבן דורתאי דס"ל שהחגיגה הוי בכלל הא דאמר רחמנא וזבחת פסח, וממילא כשיהי' אנוס ע"פ ב"ד וסנהדרין שלא להקריב חגיגה, לא יקיים מצות הקרבת הפסח כתקונה (כעין מ"ש כשלא יוכל לאכול רק ח"ש) ומש"ה ישב לו בדרום רחוק מירושלים, ועשה טצדקי להפקיע עצמו מחיוב המצוה (ע' מנחות ד' מ"א) לפי שלא יוכל לקיים המצוה כתקונה, ושפיר קאמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש", שפירש מן החכמים ויצא לחדש שהחגיגה הויא כחלק ממצות הפסח, וגם למ"ד שדוחה השבת הויא מצוה בפ"ע
ובדבר מ"ש התוד"ה מפטירין, דדוקא "משום דפסח בן שנתו ורכיך וחיישי' לשב"ע", יל"פ קצת שמצד חשיבות הפסח וכן כדי שלא יבא לידי נותר, הי' הדרך להביא גדי הרך (ע' ד' פ"ד פ"ח) משא"כ חגיגה וע' בפרש"י תולדות עה"כ שני גדיי עזים טובים, בשם הפדר"א האחד הקריב לפסח והאחד עשה מטעמים, (ובבעל הטורים דאחד לחגיגה), ואולי טעם הירוש' שייך טפי כששבירת עצם הוי כשיעור חגירת צפורן כרש"בל בחולין ד' י"ז, וע' ד' פ"ה דקאמר "ואי אמרת אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש במקום אחר אין בו משום שבירת העצם למה לי דקולף עד שמגיע לפרק וחותך כו', ולכאו' י"ל דדוקא רשב"ל דקאמר התם דכה"ג אין בו משום שב"ע, קאמר לטעמיה דבפגימת עצם בפסח כדי חג"צ עובר בלאו דעצם לא תשברו בו, ויכול להזהר מזה בשעת אכילת הבשר שעל העצמות, שבעת שנוגע בשיניו בעצם כבר אין עליו כזית בשר, משא"כ לפום דקיי"ל כר' יוחנן דגם כה"ג יש בו משום שבירת העצם וכמ"ש הרמב"ם דכששבר העצם שלא במקום הבשר חייב אע"פ שהמקום ששבר פנוי מבשרו, דממילא כיון שלא נתנה תורה למלאכי השרת (ע' יומא ד' ל') ואי אפשר להזהר בגמר אכילת הבשר שעל העצם שלא יעשה פגימה בהעצם בשיניו, ולשיטת הרמב"ם שכתב "שהיה גדי קטן ורך שעצמותיו רכים לא יאכל אותן שזה שובר עצם" (ודלא כפי' הראב"ד דמיירי לענין מצות אכילה), חשיב שב"ע גם כששובר העצם בשיניו בשעת אכילה, וקיי"ל בזבחים ד' צ"ז שאין דוחה מ"ע דאכילה הל"ת דשב"ע אפי' כדהוי בעידנא, וגם לא יתכן לומר שתמיד יצטרך לעבור על הל"ת כדי לקיים המצוה, ובפרט היכא שכבר קיים מצות אכילה בכזית (ובזבחים שם ופסחי' ד' פ"ה, זימנין שמות שבעצם משלים לכזית, וקיי"ל שממנה אחר עמו בשביל חלוק וטלית), י"ל דממילא צ"ל דליכא ל"ת דשב"ע בשיעור פגימה כחגירת צפורן אלא בשבר גמור, ובזה יש ליישב מה שלא הביא הרמב"ם שיעור שבירת עצם כחג"צ, משום דס"ל דרשב"ל לטעמי' דאבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במק"א אין בו משום שב"ע, משא"כ לפום דקיי"ל כר' יוחנן דממילא עכצ"ל דלא הוי בשיעור חג"צ שא"א להזהר בשעת אכילה, והגם שאין מכוין לשברה הוי פסיק ראשי', וכעין גדי קטן ורך כו', ממילא מוכח דפגימה כחגירת צפורן לא הוי בכלל שב"ע
וע' חולין ד' י"א דקאמר אתיא משב"ע בפסח כו', ובחו"ד סי' ק"י דהגם דלשיטת הרמב"ם כל ספק מותר מה"ת אפי' ליבא רובא מ"מ בקיום המצוה צריך שיקיים בבירור וכעין מ"ש בסוטה ד' כ"ט ולכאו' יקשה דהא שפיר מותר לשבור העצם כ"ז שלא נתברר שלא ניקב קרום של מוח ושהפסח כשר, דאי לא אזלי' בתר רובא הוי כספק השקול (וכשא"ר לאכילה ג"כ אין בו משום שבה"ע), בפרט שהשבירה הוי לצורך הקרבת הפסח, ודוקא עשה דאכילה גלי קרא שאין דוחה משא"כ גוף ההקרבה שיב"כ, וע"י השבירה ידע אם מחויב להביא פסח אחר (וע' ד' נ"ט תד"ה אתי), ועמ"ש התוד"ה דמנח גומרתא, שדוחה אפי' השבת, כדי לברר אם הפסח כשר [קצת יל"פ דהיינו משום דהוי מקלקל, וכמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה, ולא חשיב תיקון מטעם קיום המצוה ע' שבת ד' ק"ה, כיון שאין שבירת העצם מצוה בעצם, רק דהוי צורך מצוה כדי לברר הדבר, וכן י"ל שבהרגע דמנח גומרתא על עצם הגלגולת אינו מתחיל עדיין מעשה ההבערה, גם כשפוגם תיכף העצם, וע' ב"ק ד' כ"ב כדאדייה אדויי, וקעביד רק איסור טלטול, ודמש"ה לא ניחא להו להתוס' לפרש שכשחל ע"פ בשבת מנת גומרתא עלי' בלילה קודם האכילה, ושאם יתברר שהפסח טריפה ידחה לפסח שני שהרי אנוס הוא וכמ"ש הרמב"ם ספ"א, ושאין לדחות השבת במלאכה גמורה בשביל בירור מחשש רחוק, ודגרע אפי' ממכשירי הקרבה, דס"ל להתוס' דכיון דאפשר שלא ע"י מלאכה גמורה, מלאכת שבות שא"א לעשות מע"ש דוחה את השבת אפי' בשביל צורך בירור], ועכ"פ י"ל דליכא איסור שב"ע אלא אחר שנתברר שהפסח כשר וההכרח לומר דנהי שמותר לשבור לצורך הבירור, אכתי אס"ד דלא אזלי' בתר רובא שיהא מוכרח לשבור תמיד עצם הגולגולת, לא יתקיים מ"ש ועצם לא תשברו בו, דמשמע לישנא שמקיים המצוה גם שלא ע"י שב"ע וא"כ ה"נ י"ל דלר' יוחנן מוכח דפגימת העצם בעלמא לא הוי בכלל שב"ע, כיון שרגילין לפגום העצם בגמר אכילת הבשר של העצם, וממילא ה"נ דליכא כ"כ חשש שיבא לידי שב"ע,
ובהא דתני דכל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה", פרש"י דמשום "שא"י לשוברן מפני תקלת עצם לא תשברו בו" כו', ודלא כמ"ש הרמב"ם ששורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה, וכדמשמע לישנא דמפני התקלה, לפום דמפרש דס"ל שגם אחר שנפסל יש איסור שב"ע. (ול"ל דפרש"י דאתיא גם כר"ש ודמה"ת אתי עשה דשריפה ודוחה יו"ט, ודכיון דבשעת אכילה איכא משום שב"ע, אסור לשוברן אז הגם שהותר לצורך אוכל נפש, וכשנעשה נותר בל"ז אסור לשוברן ביו"ט, דז"א, דכיון שממתין עד בקר שני וע' פרש"י ברכות ד' ט', אפשר לשוברן במוצאי יו"ט), ומשום דכיון דעכצ"ל שמוציא את המות ע"י הנחת גומרתא כבר נשבר ונשרף אותו העצם ותו אין איסור בשבירה, (וגם לא מצינו חשש תקלה אלא במה שנהנה, וע' יומא ד' ס"ו דכשמסיח דעתו כו' וע' מנחות ד' נ"ב דקא עבדי מיני' למכתן כו', וי"ל דה"נ ישבור לצורך איזה תשמיש) וע' בכורות ד' ל"ג גבי מטיל מום בבע"מ. ובלא"ה הא כבר אין בו מוח, ואולי גם כונת הרמב"ם כשלא הוציא מהם המוח, אלא דכיון שמפורש בלשון המשנה שהעצמות אינן בכלל נותר לענין מצות שריפה כדפרש"י ד"ה דאית בהו, משום שלא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה ונתותר משא"כ עצמות הפסח שא"ר לאכילה לפי שאסור לשבור ולהוציא מהם המוח (ועמ"ש התוס' דע"י גומרתא טריחא מילתא למיעבד וגם איכא למיחש שמא יפקע), מה ששורפין גם העצמות בכלל הנותר הוי רק כדי שלא יבאו בהן לידי תקלה, שישברו העצמות כדי להוציא מהן המוח לאכילה שיעבור על איסור אכילת נותר ואיסור שב"ע, ודהגם דבעלמא א"צ שריפה דוקא וסגי בקבורה וע' שבת ד' כ"ה תד"ה כך, הכא שאני ששורפין כל הנותר, ושורפין יחד עמם גם העצמות, ובפרט שהעצמות קשים ואינן מתקלקלין ומופסדין בקבורה ואפשר שכלבים וחיות יחטטו ויוציאו אותן (וע' סנהדרין ד' מ"ו ק"ד ומ"ש התוס' סוף תמורה ובספרי אמ"ש סי' י"ג) ועפ"ז י"ל גם כונת הרמב"ם פי"ט מפסהמ"ק ה"ט שכתב שכל עצמות הקדשים שאין בהן מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח", היינו שבכל הקדשים שאפשר להוציא את המוח מהעצמות ממילא אפשר לעשות שלא יהא בהם מוח בשעת זמן שריפה, משא"כ עצמות הפסח וכמבואר ועפ"ז יתיישב מה שתמה המל"מ על לשון הרמב"ם לפיכך שורפין עצמות הפסח כו', דמשמע שאם הי' הדין דלאחר זמנו לא הי' בו משום שב"ע לא הוו בעו העצמות שריפה דהא תיפוק דבעו שריפה לפי ששמשו נותר, וכמבואר מהסוגיא דמאן דאית לי' עצמות מטמאין הידים ס"ל דבעי שריפה כמו הנותר עצמו (ומ"ש די"ל דקאמר דמה"ת טעונין שריפה כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה. צ"ע דמטעם חשש תקלה לא הוי דוקא בשריפה, משא"כ מטעם שימוש נותר. ובל"ז, ענין חשש תקלה הוי רק מדרבנן, ומ"ש "לא אמרה תורה שלח לתקלה", ביארתי במק"א), ועפמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם שהמוח שבעצמות הפסח אינן בכלל נותר לענין מצות שריפה וממילא ל"ש לומר בעצמות שישרפו מטעם שימוש נותר, והא דקאמר הש"ס אא"ב שימוש נותר מילתא היא אמטו להכי בעי שריפה", היינו לפום הס"ד דלא מסיק אדעתיה שיש שב"ע כשנפסל, וכן רנב"י לפום דאוקי כר"ש דכשנפסל ליכא איסור שבירה, הוצרך לדחוק ולפרש לשון מפני התקלה דהיינו דמשום איסור שב"ע לא חלצינהו קודם איסורא. משא"כ לפום דפסק הרמב"ם דאיכא איסור שב"ע גם אחר שנפסל מתישב לשון הברייתא כפשוטו, כדנימא דעצמות הפסח שא"ר לאכילה מצד איסור שבירה, לא הוי בכלל נותר לענין זה, כדמוכח מלשון המשנה, ובירושלמי ג"כ פתר למתני' כר' יעקב.
וע"ש דקאמר "מ"ט אמרו העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר שהשורף יש בו משום שובר", ופירש בק"ע דמש"ה א"א להניח על העצם גחלים ולהוציא המוח שבו, ויפלא הדבר דהא לא מצינו מאן דפליג על הא דתניא דהשורף בעצמות אין בו משום שב"ע, ובלא"ה מוקשה דהא הירוש' קאי לפום דפתר מתני' כר' יעקב שגם אחר שנפסל יש משום שב"ע ומ"מ ישרפו בט"ז, ואדרבה משום שהשורף אין בו משום שובר ישרפו בט"ז, דלפי המבואר שעצמות הפסח אינן בכלל מצות שריפת נותר ורק כדי שלא יבאו בהן לידי תקלה שורפין אותן בכלל הנותר, ממילא אילו הי' בשריפה ענין שב"ע לא הי' ראוי לעשות כן ואפשר שהרמב"ם הי' ג"כ גורס שאין בו משום שובר, ודמוכח מהירוש' שהעצמות אינן בכלל מצות שריפת נותר, דאלת"ה בלא"ה אתי המצוה ודחי, [וי"ל ג"כ דאילו הי' בשורף משום שובר הי' יכול משנעשה נותר להוציא המוח ולהשליך העצמות למ"ד שימוש נותר לאו מילתא, בפרט לר"ש דאמר כל העומד כו', וכבר עומד לשריפה] ובירושלמי "ר' יוסי ור' זעירא בשם ר' יוחנן עד כדי שתהא היד מחגרת, ר' יונה א"ר זעירא ור' בא תרויהון בשם ר"י חד אמר כדי שתהא היד מחגרת וחורנה אמר אפי' צפורן", ומשום דר' יוחנן לטעמיה דגם כשאין עליו כזית בשר במקום זה כו', דממילא אא"ל כחג"צ כמו שנתבאר למעלה, ומ"ד דלר' יוחנן ג"כ כשיעור חג"צ ס"ל דכמו"כ ס"ל כר"ל לענין כשאין עליו כזית כו', וכמ"ש בירוש' שם דר' יוחנן ור"ש בן לקיש תרויהון אמרי כו' שישבור עצם שיש עליו בשר וממקום בשר", אך בתר הכי מבואר שם דפליג על רשב"ל, וע"ש דגם רשב"ל לא אמר אלא שלא ילקה הא לאסור אסור", ואפשר דהיינו משום דנהי דליכא כזית בשר משהו בשר מיהו איכא והוי כעין ח"ש. וגם אי נימא דס"ל שלא נתמעט אלא ממלקות, אכתי לר"ל לטעמיה מתישב, כיון דהוי כן מצות אכילה, ומתקיים מ"ש ועצם לא תשברו כיון דז"א בכלל הלאו ממש.
ולפמ"ש למעלה (סי' כ"ט) בביאור ד' הרמב"ם, עכצ"ל דס"ל שהקרבת החגיגה כדי שלא יבא לידי שב"ע, אך לכאו' יל"פ דמ"ש ר"ת "זו דברי בן תימא", היינו משום שבמשנה ליתא מ"ש ברמב"ם שמזכיר חיוב ההסבה, משא"כ הרמב"ם שמזכיר זה, הגם דמיירי בזמן הבית (שהיו רגילין תמיד בהסבה) כמבואר ממ"ש הרמב"ם דבזה"ז אין אומר והלילה הזה כולו צלי, שפיר קאמר כולו צלי דהיינו דרך חשיבות וגדולה דוגמת מ"ש שכולנו מסובין דרך גדולה וי"ל ג"כ דהמשנה דאתיא כבן תימא ס"ל שגם בזה"ז אומר כן וכמ"ש ד' קי"ד "שצריך ב' מיני בשר כו' ואחד זכר לחגיגה משא"כ לרבנן דוקא בזה"ב נאכל לכתחילה הקרבן דרך גדולה וע' חולין ד' קל"ב, משא"כ בזה"ז דהוי זכר בעלמא, קפדי' רק על מה דהוי לעיכובא, ורב חסדא מדייק מלשון המשנה דמיירי אפי' בזה"ז [וע' פרש"י ד"ה סילקא, דרבותא הוא וכ"ש שני מיני בשר וכ"כ התוס', ולא מפרשי דאדרבה ס"ל עדיפות בסילקא וארוזא ממיני בשר וכמ"ש ד' קט"ז שנראה כאוכל קדשים בחוץ, וע' ד' נ"ג תד"ה מפני ובתב"ש סי' ה' סק"ב, ולכאו' בק"פ שייך יותר חשש מה"ע כיון שמקריבין אע"פ שאין בית, וטומאה הותרה בק"צ, וע"ש בתב"ש די"ל שהקדיש אדעתא דמחר יבנה המקדש ותקרב, וע' זבחים ד' נ"ט דכשבידו לתקן המזבח, אינן נדחים] כתבתי הנלע"ד בעז"ה בפרוס הפסח דשנת תער"ב תער"ג