אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן לו

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן לו

סימן לה

בעז"ה ועש"ק פקודי ג' אד"ש שנת תרס"ה, להרה"ג מוה' אברהם נתן ני' עלבערג מו""צ דפלאנסק פלך ווארשא.

ע"ד שאלתו אודות תינוק שנולד ברגל עקומה, ורופא מומחה ישראל אומר שאין אפשרות ליישרה רק תוך ח' ימים, ושאם ימתינו עד אחר מילת התינוק יתקשו העצמות ולא יהא תקנה. ועי"ז שיעשו האפעראציא קודם זמן המילה, ממילא לא יהא אפשרות למול התינוק בזמנו, ושכבר הביאו להוכיח מהא דאין לבזבז יותר מחומש בשביל קיום מצוה, ומהא דשבות דשבת לא נתנה לדחות בשביל הפסד ממון ונדחית בשביל הצלת אבר.

לענ"ד כיון שגם רגל עקומה תעשה פעולתה. צ"ע אם הוי בכלל הצלת אבר ובר"ן פ' ח' שרצים דכדאיכא סכנת אבר מתירין בו מלאכות של ד"ס אפי' ע"י ישראל דהא מחזירין את השבר בשבת, והתם כשלא יחזירו השבר יתקלקל האבר לגמרי. ועמ"ש המ"א סי' שכ"ח סקנ"א שלא התירו אלא להחזיר השבר אבל "עצם שיצא ממקומו אסור, ואולי יש ליישב סתימת לשון השו"ע שעצם שיצא ממקומו מחזירין אותו", דשאני מ"ש סעי' ל' דמי שנשמט פרק ידו ממקומו לא יפשפשנו הרבה בצונן, דהיינו משום שיש תקנה ברחיצה וכמ"ש "אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא", והכא ל"ש כ"כ גזירת שחיקת סממנים וגם השמטת הפרק ממקומו מקלקל האבר לגמרי, משא"כ עקום הרגל דהוי מום בעלמא, וע' בכורות ד' מ"ה וביבמות ד' ק"ג ובמגילה ד' כ"ד.

ובר"ן הוכיח מהא דשרי ע"י ישראל גם להס"ד דהוי רק משום סכנת עורון, וצ"ע דלא כל האברים שוויין (גם כשלא נסתמא בשתי עיניו) וכמ"ש שאין אדם מוחל על ראשי אברים (ב"ק ד' צ"ג) וע' קדושין ד' כ"ד וכן מ"ש הר"ן להוכיח "דטעמא דשוריינא דעינא בלבא תלי הא לאו הכי לא'' צ"ע, דהא קאמר שם (ע"א ד' כ"ח) בההיא דקדחה לה עינא בשבתא צווחא וליכא דאשגח בה פקעא עינא, למחר נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מ"ט דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו", הרי דתיכף כשראה דפקעא עינא אמר שמותר לכוחלה. וע' נדה ד' נ"ה דאמר רב האי מאן דבעי דלסתמיה לעיניה ליכחול מעכו"ם כו' דלא אמר האי מאן דבעי לימות הואיל ויכול לגוררן" כו', הרי דליכא חשש סכנת מיתה בעורון, והא דקאמר בב"ק ד' פ"ד "דזימנין דמשכחת לה עין ונפש תחת עין דבהדי דעויר לי' נפקא לי' נשמתא" היינו מצד מעשה העורון כמ"ש בסנהדרין ד' ע"ו שהברזל ממית בכל שהוא, וכ"כ הריב"ש תשו' של"ח שאם ימות תינוק אחר שנפחה המכה חזקה מחמת חתך הברזל (סכין של מילה) מת, וכמ"ש התוס' משום דברזלא מזרף זריף כמ"ש ביבמות ד' ע"ו וע"ש ד' ק"כ (והקשו עמ"ש בפרש"י שתוחב לו מחט בושט או בלבו דא"כ אפי' קוץ נמי "וקצת י"ל דפרש"י לטעמי' בקדושין דנ"ז ד"ה נמצאת טרפה "ושע"י קוץ הוי רק טרפה שחי יב"ח, ודמשכחת מיעוטא שיחי' ולפעמים יש תרופות ע"י תחבולות כמ"ש למעלה סי' לא), ועכ"פ שאני חבורה שנעשה בידי אדם וכמ"ש בסנהדרין ד' ע"ח גוסס בידי שמים לא אתעבד בי' מעשה (והרי הוא כחי) האי (גוסס ביד"א) איתעבד בי' מעשה" ומדקאמר אמר "דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו" מבואר מהלשון שאין העורון מסובב מחלת הלב, ודאדרבה תלוי באובנתא דליבא ודממילא אפשר שיתקלקל מהרה ולא יהא תקנה, ולא כדהוה סבר מעיקרא דליכא חשש פקיעת העין במשך זמן קצר ביום השבת, ועמ"ש הנמ"י ר"פ הערל, שאם יש לו כאב גדול בעינים ממתינין לו אחר שיתרפא ז"י דהא חמיר מחלצתו חמה, דשורייקי דעינא בליבא תלוי, דע"כ לא אמרי' דכיבן לי' עיני' לינוקא כו' מהלינן לי' לאלתר שנתרפא אלא בכאב מועט, וכבר דייקו מיני' רבותא ז"ל דמשום צער וחולי כל שהו משהין אותו למול עד שיבריא מיהת כדי שלא יבא לידי סכנה, וכ"כ הגאון ז"ל דכל חנוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין משום דבר אחר אין מוהלין עוד אותו עד שיבריא עכ"ל, והיינו משום דבכל מילה דעלמא יש ענין סכנה כמ"ש בגיטין ד' נ"ז ובפרש"י ד"ה זו מילה "הורגנו כל היום דזימנין דמיית' וליכא גזה"כ למול כל שהתנוק מצטער, וכעין מ"ש יומא דעיבא כו', וה"נ עי"ז שהתנוק מצטער ממילא יש יותר חשש שהמילה חזיק לו, ואפשר דגם מי שחלצתו חמה אינו בכלל סכנה ומ"מ כשימול תוך ז"י שנתרפא מחולי כל הגוף יש חשש סכנה, ומדקאמר דשורייקי דעינא כו' מוכח שכאב גדול בעינים מוכיח על חולשת עצבי הלב, והוי כחולי כל הגוף ואולי גם מ"ש הר"נ דדוקא כשיש בדבר סכנת מיתה, היינו דכיון דהוי חולי שבכל הגוף ממילא אפשר שיצמח סכנה לאחר ימים רבים, ודהגם שבעורון ליכא חשש סכנה, מ"מ עין שמרדה, המחלה והמכאוב מזיק לכל הגוף, ודממ"ש דוקא גבי עין שמרדה, מוכח דבעלמא משום סכנת אבר אין מחללין את השבת, דאלת"ה הול"ל רבותא טפי דאפי' במקום חולי אבר שאין לו שייכות ליתר האברים, מותר לחלל עליו את השבת, ודכיון דלהס"ד לא הי' עדיפות בעין שמרדה, ודוקא להמסקנא אין שוה לכל האברים (וע' סעי' ג' ט') שפיר מוכיח הר"ן.

ובר"נ פ' לולב הגזול דמש"ה אפי' למצוה עוברת אינו מחויב לתת אפי' שליש ממונו, "כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הצבור כו' שהעוני כמיתה". וע' ב"מ ד' ל' כששלו מרובה כו' והתם אפי' בריבוי מועט, הגם שלא יבא עי"ז לידי עניות, וע' תענית ד' כ"א. ודוקא ר"י ששמע והבין דקיימא לי' שעתא שימנוהו ויגדלוהו לא הי' שייך גבי' חשש עניות, ומ"ש "נשדי עלייהו האי גודא" כו', היינו דכיון דהוו קיתבו תותי גודא רעיעא, ואסור לעמוד במקום סכנה לומר שעושין לו נס כו', מש"ה הגם שעשו כשורת הדין, אכתי לא היו ראוין שיעשה להם נס, וע' ברכות ד' ל"ה, ומש"ה פשיטא לי' להש"ס בב"ק ד' ט' ומשום דכתיב אפס כי לא יהי' בך אביון, ועמ"ש הב"ח ת' קמ"ו ממ"ש בכתובות ד' ד' שהתירו לבעול באנינות היכא דאיכא פסידא אע"ג דאנינות דאו', וכ' דמה שהטור חולק עמ"ש בסה"ת וסמ"ג להתיר טלטול מוקצה במקום פסידא היינו כדי שלא יזלזלו באיסור שבת במעשה בידים, וע' פסחי' ד' מ"ו דפריך ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא", וכמ"ש בחולין ד' מ"ט, וע' פמ"ג או"ח סי' תרנ"ו דאפי' על ל"ת בשוא"ת א"צ לבזבז ממונו, ושיש להסתפק בל"ת דרבנן בקו"ע וע' פ"ת יו"ד סי' קנ"ז סק"ד. ומ"ש הרדב"ז ח"א סי' קמ"ה שחייב לבזבז כל ממונו שלא לאכול איסור דרבנן, ולכאורה הרדב"ז לטעמי' ח"ב ת' רע"ח לענין כשנשבע לתת לו ריבית דרבנן דהגם דלהרשב"א חלה שבועה לבטל איסור דרבנן אפי' בקו"ע, יכול לומר קים לי כהריטב"א, וע' ת' תשל"ד, וע' ש"כ יו"ד סי' רל"ט דלהרלב"ח חמיר ל"ת דרבנן מחצי שיעור, משא"כ לפום דקיי"ל לחוש למ"ש הרשב"א דשבועה חלה לבטל איסור דרבנן ודכופין שישאל על שבועתו, ממילא לא חמיר ל"ת דרבנן ממ"ע דאו', ושפיר נסתפק הפמ"ג וכדמוכח מלשון הש"ס בפסחים ר וע' או"ח סי' ש"ז סי"ט, ובספרי אמ"ש סו' סל"ד ממ"ש ביו"ד סי' שס"ח וסי' שע"ד ס"ג ומה שהביאו ממ"ש בסנהדרין ד' ע"ג דסד"א מיטרח ומיגר אגורי אימא לא כו', צ"ע, דהא היינו משום דסד"א דכה"ג ליכא למ"ע ול"ת, ודאפי' כשלא יפסיד עי"ז שיוכל אח"כ לחזור ולתבוע ממנו מה שיוציא עבורו סד"א שלא חייבתה אותו התורה לטרוח ולשכור פועלים ואח"כ לטרוח בדינא ודייני לחזור ולגבות ממנו, כעין ש"ח שאינו מחויב לשכור פועלים בשכר, וכן ההוכחה ממ"ש הר"ש פ"ז דכלאים משנה ו', צ"ע, דהתם י"ל דכל שיש אונס ממון שאינו מוצא פועלים רק בכדי שליש יותר על שכרן הראוי, הוא מונע רק מפני האונס ולא קעביד איסורא כדלא ניחא ליה, ואפי' מראית עין ליכא, שנראה לכל דלא ניחא ליה, ומ"ש הר"ש מהא דבמלוה עד שליש, היינו דכיון דאפי' מצוה בקו"ע אין מחויב כה"ג, מוכח מזה שהוצאת ממון מרובה כזה חשיב אונס ממון גדול ושמעתי שהעירו ממ"ש ביצה ד' כ"א "תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם", אך התם הוי בקו"ע, גם אי נימא דהוי רק איסור עשה (ע' ד' י"ב), וכן י"ל שהבולשת היו חוטפים עניני מאכל והיו מפסידים רק מה שהיו צריכין להוציא לעצמן הוצאת יו"ט, וע' ד' ט"ז ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט ממ"ש באו"ח סי' רמ"ח ס"ד וממ"ש הב"י יו"ד סי' רכ"ח בשם הרשב"ץ, וע' סנהדרין ד' כ"ו תד"ה משרבו, ובב"מ ד' ע' תד"ה תשיך. והנה בע"א ד' י"ב קאמר דאי תנא מעות דממונא אבל קוץ דצערא אימא לא", ודסד"א להתיר כשנתחב לו קוץ ברגלו לפני עכו"ם שישחה ויטלנה הגם שנראה כמשתחוה לעכו"ם, והגם שהצער הוא רק לפי שעה וכמ"ש "דאי תנא קוץ משום דאיפשר למיזל קמיה ומשקליה", ושיש צד קולא בזה יותר מהיכא שנתפזרו לו מעותיו בפני עכו"ם דמיירי בכל גונא גם כשיבא, עי"ז שלא ישחה ויטלם, לידי עניות, וא"כ יקשה מ"ש שהמצטער פטור מן הסוכה, וע' סי' תר"מ ס"ד דלא מקרי מצטער אלא בדבר שדרך ב"א להצטער ושאם לא ישב בסוכה ינצל מן הצער, ומוכח שבכל מ"ע יש חיוב גם כשמצטער, הגם שאין מחויב לתת אפי' שליש ממונו אפי' בשביל קיום מצוה עוברת, ואולי יש לחלק בין צער מרובה תחיבת קוץ בבשרו, והא דקאמר בכריתות ד' ט"ו וכך היו מוכי שחין עושין בירושלים הולך לו ע"פ אצל הרופא וחותכו עד שמניח בו כשערה ותוחבו בסירא ונמשך ממנו והלה עושה פסחו", כבר פרש"י שעושה כן כדי שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל וניחא לי' בצערא כדי שלא יתבזה, וע' סוטה ד' ח' וב"ב ד' ט', והצער רק לפי שעה, והבזיון ימשך זמן רב, ומוכרח לעשות באופן שלא יתטמא הרופא, כדי שיזדקק לו וכן י"ל דמש"ה סד"א שיש יותר להקל כשנתחב קוץ ברגלו שהרואין לא יחשדוהו שמשתחוה לעכו"ם, והרואין ירגישו ששוחה כדי לטול הקוץ ולסלק מעליו הצער וכן י"ל עפמ"ש בסוכה ד' כ"ה "אנא אכלי בסוכה כו' וכ"ש דחדי ליבאי", ומצד עוצם רגשי שמחה בעשיית מצות ד' אפשר שלא ירגיש צער, ומש"ה חייב בסוכה לילה ראשונה גם כשמצטער, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ס"א, ומש"ה כשהתנוק מצטער אפי' שלא מחמת חולי אין מוהלין אותו עד שיבריא, דגבי תינוק לא שייך זה, ובפרט שחיוב המצוה הוא על האב ולא על התנוק הקטן שאינו בן דעת ואין התינוק מחויב להצטער, ודוקא בתינוק בריא לגמרי גזה"כ הגם שסובל כאב לפי שעה, ואלת"ה יתבטל המצוה לגמרי, משא"כ כשאינו בריא לגמרי, דבכה"ג ליכא גזה"כ.

ועמ"ש הש"כ יו"ד סי' קנ"ז סק"ג שכתב וז"ל ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש, ע' ריב"ש סי' שפ"ז ובאו"ח סי' שכ"ח סי"ז ונראה לקולא עכ"ל, וא"כ במקום חשש סכנת אבר פשיטא שיש לעשות האפעראציא, ואפי' כדליכא חשש סכנת אבר רק שמצטער התנוק, ג"כ י"ל כמ"ש, וכשאין התינוק מצטער מזה. והעקמומיות הוי רק מעט יש לחקור בזה.

ולכאו' לפמ"ש הר"נ פר"א דמילה בשם הרמב"ן דהיכא דאשתפוך חמימי דלאחר מילה, אין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת, דבתר הכי פק"נ הוא דדחי לי' ולא מכשירי מילה, ה"נ השתא לא מטי עדיין חיובא דמילה, וכשיגיע זמן חיוב יודחה מפני פק"נ, משא"כ להרז"ה והרשב"א שהוכיחו מדלא ישחוט אא"כ הי' לו דקר נעוץ מבעו"י, ה"נ גורם דחיית המצוה, וע' ש"כ סי' רס"ו סק"ו, ולכאו' י"ל דשאני הא דל"א שישחט מפני שמחת יו"ט ולאח"כ מצות כסוי הוא שדוחה, דעכ"פ הוי רק בתורת דחייה, משא"כ מה שאחר המילה פק"נ הוא דדחי לי' להסוברין דבמקום פק"נ הוי בתורת היתר ולא בתורת דחוי בעלמא, וע' רא"ש פ"ח דיומא הי"ד, וה"נ כשיודחה אח"כ מצות מילה מפני פק"נ לא יהא בתורת דיחוי רק דליכא למצוה וחיוב כה"ג, והנה מצינו דקאמר בסוכה ד' כ"ה דמוכיח דעוסק במצוה פטור מן המצוה ממה שנטמאו במתיהן ד' ימים לפני הפסח אע"פ שטומאה זו תעכב אכילת פסחיהן, והגם דקאמר התם צריכא דאי אשמועי' התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח", כמו"כ קאמר צריכותא להיפוך, ודאצטריך למכתב ביום ההוא לאשמועי' דנטמאו תוך ז', הרי דגם קודם זמן חיובא אסור לגרום ביטול המצוה, ועפמ"ש י"ל דשאני התם שמה שלא יקיים המצוה יהא בתורת דחוי, משא"כ כשגורם שלא יהא המצוה כלל וע' מנחות ד' מ"ט פרש"י ד"ה תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא, דקמבעי לי' די"ל שלא יקריב הכבשים היום למוספין ויניחם לצורך תמיד מחר, וי"ל דהתם כשלא יהי' כבשים לצורך תמיד, לא יופקע חיוב המצוה רק שלא יהא אפשרות לקיים, ועד"ז מ"ש בירוש' פ"ק דר"ה "הקריבהו מבעוד יום שלא יבא לידי בל תאחר", דהגם שאינו יכול להקריב בעצרת לא נתבטל ונפקע החיוב הקודם שישאר לאחר יו"ט, ורק לפי שעה אין יכול להקריב (וע' כתובות ד' ג' תד"ה ולדרוש ומש"ש, וע' יבמות ד' י"ח דאיכא מ"ד אסור לבטל מצות יבמין, והתם כבר חלה המצוה), ועמ"ש הט"ז או"ח סי' רמ"ח סק"ג, דכיון שהפליג בספינה בהיתר אין לו להמנע מחמת שבת הבא, שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו משום פקוח נפש אין כאן חלול ע"ש, והיינו משום דכשיש פק"נ הוי היתר גמור

ובב"י בשם ה"ר מנות "דכל דבר שאינו בגופו של תנוק כגון שרוצה לצאת לדרך אין משהין את המילה בשבילו כי היכי דלא משהי' בשביל נשיבת הרוחות דשומר פתאים כו', ולכאו' מאי קמ"ל, דפשיטא שאסור להשהות בשביל שרוצה לצאת לדרך כל שתלוי הדבר ברצונו, (וע' נדרים ד' ל"א אמול ואצא סכנה", ולפי שהי' מוכרח לילך ע"פ הדבור), וצ"ל דסד"א שיכול לצאת לדרך קודם זמן החיוב וכשיגיע זמן החיוב יהא אנוס שלא למול, ועפ"ז מתישב קצת מ"ש הדמיון להא דלא משהי' בשביל נשיבת כו', דהיינו דלא תומא שכשיגיע זמן החיוב יופקע החיוב מטעם חשש סכנה, דז"א דשומר פתאים כו', ולא יופטר מצד חשש סכנה רק שמצד היותו בדרך לא יוכל למוהלו ויגרום דחיית המצוה ואולי הלשון "שרוצה לצאת אינו מדוקדק, וצ"ל "שמוכרח לצאת ובנ"ד בלא"ה אין האב עושה בעצמו דבר, והרופא הוא שעושה האפעראציא בשלימות והרופא גורם דחיית זמן המילה, וגבי האב הוי כעין גרמא דגרמא, וע' שבת ד' ק"כ, ואו"ח סי' ש"כ סי"ח בענין פסיק ראשי' דלא ניחא לי' ואדרבה הוא רוצה שיתרפא במהירות בשלימות שלא יתעכב עי"ז המילה, ואינו דומה להיכא שמטמא א"ע לפני הפסח, שדוחה בידים עשיית הפסח ולכאו' אפי' בליל שמיני דקאמר בירוש' פי"ט דשבת ה"ה דהוי כערל שהגיע זמנו ואסור בתרומה, וכן להש"ס דילן דמספק"ל דדלמא שלא בזמנה ג"כ הויא ערלות, אכתי לא מטי עדיין זמן חיוב המצוה, כנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל שנית לכבוד הרב ה"ג הנ"ר בענין הנ"ל

מ"ש כת"ר על מה שהבאתי מההיא דסוכה ד' כ"ה, די"ל דהיינו משום שכבר מוטל עליו קודם הפסח לטהר א"ע וכמ"ש בר"ה ד' ט"ז, ז"א, דהא מ"ש ובנבלתם לא תגעו ברגל", היינו דוקא ברגל ממש ואפי' בליל יו"ט דליכא עדיין חיוב קרבן וראיית פנים בעזרה, לילה אין מחוסר זמן, ומ"ש בביצה ד' י"ז שינוביל מע"ש דאסור להטביל בשבת ויו"ט, היינו מדרבנן, (ומזמן תוספת יו"ט מטי חיובא, ועמ"ש בספרי אה"ר סי' כ' דבו ביום של זמן החיוב הוי טפי כמטא זימנא), ואי נימא שמוטל עליו לטהר א"ע מקודם כדי שיטהר ברגל, הדר מוכח מזה דגם קודם דמטי זמן חיובא אסור לעשות מה שעי"ז לא יוכל לקיים המצוה בזמן החיוב

אך לכאו' י"ל דשאני עשיית ואכילת הפסח ששואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום', ויליף לה מקרא, ודהעיקר מצד הקרבת ק"פ וכמ"ש ע"א ד' ה' תד"ה והתנן, ומש"ה אסור לטמא א"ע ז"י לפני הפסח שעי"ז לא יוכל לעשות הפסח, (וע' פרש"י סוכה ד' ט', ומ"ש בפסחים ד' ד' נבדוק מצפרא כו', ולא קאמר דשאני בדיקת חמץ דל' יום מקודם בכלל המצוה, י"ל דכיון דלא מצינו ילפותא דזריזין מקדימין אלא מאברהם, לא מצינו ענין זריזות קודם הבקר) ומ"ש כת"ר ממ"ש בפסחים ד' ע' שפירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום כו', אין מזה שום הוכחה, דהא היו מוכרחין לזה כדי שלא יתחייבו בחגיגה ע"ש, ואפשר שהלך קודם יום לפני הפסח, ויותר הי' מקום להעיר מהא דקאמר עולא משלחין אחד מהן לדרך רחוקה' (ד' פ'), וע' ד' צ"ד דקאמר דאע"ג דמצי עייל ולא אמרי' לי' קום עויל", ומשום שהופקע חיובו, משא"כ כשמטמא עצמו דלא פטרי' רחמנא לטמא אלא משום דלא מצי למיכל באורתא (ע"ש בפרש"י ד"ה דרך רחוקה) ולא פקע חיובו רק שהוא אנוס (ואונסא לא הוי כמאן דעביד וע' ש"כ חו"מ סכ"א) וגורם במעשיו שיהא אנוס ולא יוכל לקיים המצוה, וברמב"ם דטמא דמי למי שהי' בד"ר לענין דאע"פ שהזיד בשני א"ח כרת, ומ"מ כשיכול לטהר בפ"ר ה"ז מזיד בראשון, משא"כ כשהי' בד"ר דאפי' יכול ליכנס בסוסים ובפרדים פטור (ויש לבאר הא דלא קאמר דמש"ה יש עדיפות בשלוח לד"ר),

ומ"ש כת"ר ממ"ש הר"ן ת' נ"א דכשנשבע שלא יהא שבת הבאה תוך העיר דכיון שלא יוכל לקיים שבועתו אא"כ יצא קודם השבת כדי שבשעה שיקדש היום לא יהא בעיר, יכול חכם להתיר שבועתו קודם השבת לפי שכבר חלה השבועה, והוכיח כן מדפרש"י פסחים ד' ד' דממ"ש שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", נשמע שצריך להשבית קודם הז"ו לדעתי, שאני התם דעכצ"ל דכונת הכתוב שישבית מקודם, דאלת"ה לא יתקיים מ"ש ז"י, שכבר נמצא בביתו שאור ברגע ראשונה של הז"י, ועד"ז מוכיח הר"ן דכיון דכשלא יצא קודם השבת לא תתקיימה שבועתו, עכצ"ל שהיתה כונתו שיצא קודם השבת, ולא מוכח מזה לנ"ד, כיון אל הכרח לומר דכונת התורה שקודם יום השמיני תתחיו המצוה הוכן מ"ש כ"ת מדקאמר בקדושין ד' ל"ג שיכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דכי מטא זמן חיובא הא לא חזי ליה דקאים מקמי', שאני התם דהוי ענין הערמה בעלמא, שבידו לפקוח עיניו ולראות, ולא לבד שהאונס בא ע"י הפשיעה שבתחילה, שגם בסוף אינו אונס

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה