דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן לה
בעו"ה א' יתרו תרס"ד, שלמא רבה אל הוד כבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול סועק"ה המפו' כו' כקש"ת הר"א שליט"א הגאב"ד מאריאמפאל.
אחדשה"ט באה"ר והדרת הכבוד באתי לשאול את הדר"ג באיזה דברים המסופקים לי למעשה אשר אקוה שבודאי ישיבני בלי איחור, כי תורה היא וכו' אם יש להכשיר כלי זכוכית שמחזיקין בהם שכר כל השנה, ע"י מילוי ועירוי ג' ימים, והנה מלשון השו"ע סי' תנ"א סעי' כ"א דחביות של שכר מותרין בעירוי ג' ימים, משמע אפי' לכתחילה, וכן בב"י בלשון רבינו יואל שאף אם השכר מכניסו לקיום ג"כ מותר ע"י מילוי ועירוי, ואף דהוי כבוש וכמבושל מ"מ משום דתשמישו בצונן מותר אף דהוי חבית של חרס, ודוקא בנשתמש בחמין אינו יוצא מידי דופיו אמנם לענין כלי זכוכית הביא בב"י דעת רבי' יחיאל הובא במרדכי ובהג"מ, דהני כוסות של זכוכית שנשתמשו בהם כל השנה אסור להשתמש בהן בפסח ע"י עירוי משום דהוי ככלי חרם כו' ואף דאין משתמשין בהן כי אם בצונן מ"מ יש לאסור משום דלפעמים שורין פתיתין של לחם והוי כבוש והרי הוא כמבושל ע"כ, א"כ דעת רי"ח דל"מ עירוי אם נשתמש בצונן ע"י כבישה, והו"ל להב"י להביא זה לעיל גבי כ"ח, ובמרדכי הביא בלשון ר' יחיאל משום ששורין בהם פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש דהוי כמבושל ולא אדע מ"ש לחם חם, אם לאו דוקא הוא רק משום דכן רגיל, או משום שנבלע ע"י חום, ובב"ח שם משמע דמשום חום אתי עלה, אבל בב"י מבואר דמשום כבוש. ותמהני מ"ש הט"ז ס"ק כ"ב להוכיח דל"א כבוש כמבושל מחמת בלוע של הכלי דהוי נטל"פ, דהא בשו"ע סתמא קתני ומשמע דאף להשתמש חמין שרי או אף דבר חריף ובש"כ סי' קל"ה כ' דאפשר דלא הקילו אלא כשאינו ב"י. ובמ"א ס"ק מ"ט לענין כלי זכוכית כתב שאם עמד בו חמץ מעל"ע דינו כתשמישו בחמין, ולא אבין למה שתק המ"א בסעי' כ"א, וכן הח"י והמק"ח ושו"ע הרב לענין כ"ח לא כ' להחמיר בנשתמש ע"י כבישה ובכלי זכוכית משמע דהחמירו הגם שכל טעם החומרא בזכוכית משום דהוי כשל חרס,
ושם בסעי' כ"א דבדיעבד אף בלא שום הכשר אם נתנו בהן יין מותר כו', ובמ"א ס"ק מ' הביא מהמרדכי שני טעמים משום דטעם החמץ בטל בס' קוה"פ כיון דהיתרא בלע ומשום דנטל"פ, וכ' המ"א דלטעם השני צריך לערות קודם פסח בכלי של פסח דהא קיי"ל לאסור נטל"פ בפסח, ומשמע דלהטעם הראשון א"צ לערות לכלי אחר קודם הפסח, וכ"כ במחה"ש, ותמוה לי טובא, דהא גם בפסח מפליט מהכלי וכי משום דהחזיק בה יין קידם הפסח הוכשרה ונסתמו נקבי הפליטה, ואי משום דהוי תרתי נטל"פ ומשהו, הא מבואר ברמ"א סי' תמ"ז סעי' י' דנוהגין לאסור, ואולי המ"א רק להמרדכי קאמר דלדידי' שרי בכה"ג, אבל בכי הא לא הו"ל למסתם כו' ובזה אצא מאת הדר"ג בברכת שלו' וכט"ס כיאות לרום כ"ג, ובשאלי היום למעשה בודאי יאבה הד"ג להשיב בלי איחור איך לנהוג למעשה, ובזה הנני דוש"ת בהדרת הכבוד כרום ערך כ"ג, יהודה ליב חאסמאן חופ"ק לידוואנאווא, תשובה לכבוד הרב הה"ג המפורסם הנ"ל (כעת הוא האבד"ק שטוצין פרך ווילנא)
מה שתמה כת"ר על מ"ש המ"א ס"ק מ' שלפי טעם הראשון של המרדכי, דמש"ה בדיעבד אם נתנו יין או דבש בחביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים והודחו אח"כ מותר לשתות היין בפסח, משום דטעם החמץ בטל בס' קוה"פ כיון דהתירא בלע א"צ לשער נגד כל החבית, א"צ לערות לכלי אחר קוה"פ, לפירוש המחה"ש [לולי ד' המחה"ש הי' מקום לפרש דמ"ש בלשון המ"א "א"כ צ"ל דה"ק כו' ובלבד שיערו אותו קו"פ" כו' היינו רק לאפוקי מדעת הסוברין דנטל"פ מותר גם תוה"פ דלדידהו א"צ לערות קוה"פ], ותמה כ"ת דהא גם בפסח מפליט מהכלי לענ"ד י"ל דכמו דמהני הגעלה קוה"פ ואין חוזר וניעור בפסח הגם שנשאר בלוע משהו (שחוזר ובולע ממי ההגעלה), ועמ"ש המ"א סי' תנ"ב סק"ו דבדבר שאין בו אלא טעם חמץ לא אמרי' חוזר וניעור, ועמ"ש הח"י סי' תמ"ז סקי"ד בשם הפר"ח דכשנמצא בצק בתוך הסל שהיו נותנין מצות אפויות ביציאתן מן התנור ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק כו' א"ח וניעור ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא, וע' מ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח ומ"ש בתשו' רע"א שבסוף דו"ח בענין פירות יבשים די"ל דיבש שבלע כדי נ"ט ונתערב ביבש אחר, כיון שהטעם עומד במקומו חוזר וניער, ומבואר שדעת המ"א דגם כה"ג א"ח וניער (הגם דיבש ביבש חו"נ), א"כ ה"נ כיון שכבר קוה"פ לא היתה החבית יכולה להפליט כדי נתינת טעם, וליכא שם איסור על הבלוע (דהוי כנחרך קודם זמן איסורו) רק מצד שסופו ליתן טעם בהמאכל שיתנו תוך הכלי, והכא לא תפליט כדי נ"ט, וגם כבר נבלע היין של היתר בחבית קוה"פ וליכא בליעת איסור במקום אחד ועכ"פ ליכא שם איסור וא"ח וניעור בדיעבד כשלא עירו קוה"פ, ודוקא לענין לכתחלה אין למלוח בסלים שמולחין בהן בשר בלא הגעלה (עמ"א ס"ק כ', וסתמ"ז סק"ט דאין מקום נגיעת החטה כדי קליפה חוזר ואוסר), וא"כ מיושב מ"ש המ"א דדוקא להטעם השני של המרדכי דהגם שצריך לשער כנגד כל החבית ואיכא לאיסורא בעין והוי כדי נתינת טעם מ"מ הוי נטל"פ, ממילא אם לא עירו היין קוה"פ חוזר וניעור תוה"פ שאז אסור נטל"פ.
ובלא"ה י"ל עפמ"ש הט"ז סי' תס"ז סקי"ח להתיר שתיית המי דבש שנמצא בה חטה, וכתב הבאה"ט ס"ק ל' דהיינו כשנמצא ליל א' דפסח דאל"כ יש חשש שמא הי' כבוש מעל"ע, והקשה בפמ"ג ומקו"ח דאכתי כל שיש ספק שנכבש מעל"ע מזמן לזמן, גם כדליכא מעל"ע משעה שנכנס הפסח, אכתי פולט כל רגע ורגע בפסח דהוי במשהו ולענ"ד יש לחקור בזה לפמ"ש הכו"פ סי' ק"ה בענין כבישה מעל"ע שמפליט לאט לאט בכל רגע ורגע רק שאין הטעם מורגש עד תשלום הכ"ד שעות, ובתשו' חו"י שהובא במחה"ש כתב שבהמשך הזמן בולע אחת לאחת עד שיבלע כדי נ"ט, ומבואר דלא אמרי' שברגע של סוף המעל"ע פולט כדי נ"ט רק שמצטרף להפליטה הקודמת, וכן מה שפולט בהרגעים שאחר כ"ד שעות הוי רק מצד צירוף הפליטות הקודמות (ועמ"ש הט"ז יו"ד ס"ס צ"ג ממ"ש בב"מ ד' מ' דכשהוא שבע מהבליעות תו לא בלע, ומכ"ש דאא"ל דלאחר זמן פולט ובולע במהירות יותר), ומשום דלא אמרי' קמא קמא בטיל וכמ"ש התוס' בב"ק ד' ק' ד"ה א"ל גדור ובע"א ד' ע"ג ובט"ז יו"ד ר"ס קל"ד, והכא מפליט בלי הפסק ועדיף גם מעירוי בלי הפסק וגם קיי"ל סי' צ"ט ס"ו דכשנתוסף האיסור חוזר וניער וממילא י"ל עפמ"ש הט"ז סי' תס"ז סקי"ז שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חטה הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסר אח"כ קדירה אחרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן, ודוקא כדיש לחוש שמא נגע הכף בהחטה כו', ומבואר בדברי הט"ז דהגם שאוסר כשנותן הכף בקדירה קטנה ומשום שהמשהו הבלוע בכף מפליט בקדירה, מ"מ לא מיתסר כשנותן בקדירה גדולה שיש בה ס' דהוי תרי משהו, וא"כ י"ל דה"נ איכא תרי משהו, כשנמצא בליל א' ש"פ שהיתה החטה שרוי' תוה"פ רק זמן מועט בזמן שנאסר במשהו, ואותן הרגעים שהיתה שרוי' הם חלק קטן לגבי שיעור כ"ד שעות, וגם אילו הי' שרוי חמץ הרבה הוי הפליטה באותם הרגעים רק משהו, והשתא שנמצא רק חטה אחת איכא תרי משהו, והכא דיש גם צירוף ספק דשמא לא היתה כבושה מעל"ע נהי דמחזקי' מזמן לזמן יש להקל,
ועמ"ש המרדכי להוכיח דא"ח וניער בפסח מהא דצ"ג וצ"ר שטרפן זב"ז אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם ע"ש, וכיון דלענין הבאת פשתן אין חילוק בין מועט למרובה אא"ל דכונת המרדכי דוקא משום דהוי רק משהו אלא דמוכיח דגם באיסור משהו כמו כלאי' א"ח וניעור (ולכאו' כיון דגם אחר שטרפן לצו"פ מביא לטרא ועוד צ"ג ומבטלן לא מוכח מזה אלא שמתבטל גם כדהוי עדיין היתר, קודם שנתן לתוכו פשתן, כדלא נימא דהיינו מטעם שיש לו שם לוי כשצורת צ"ג עליו וע' תו' ע"א ד' ס"ה, וע' פרש"י חולין ד' קט"ז דכשהוסיף פחות משיעור מאתים ליכא ענין כלאים ולאו מטעם ביטול, וא"כ צ"ע מ"ש התוס' בב"ק ד' ק', עמ"ש נפרצה א"ל גדור, דהא לפ"ז ל"ש לומר גבי כלאים קמא קמא בטיל), וה"נ י"ל שאין מצטרפין הפליטות הקודמות שלא הי' בהם בכדי נ"ט ושהי' בזמן היתר קוה"פ למה שפולט עתה בהרגעים שהיא שרוי' תוה"פ, ולא דמי לאיסור שנתוסף שגם מקודם הי' איסור רק שלא הי' כדי נ"ט ועפמ"ש יש מקום לישב מ"ש הט"ז סי' תנ"א ס"ח דחמץ שנתבטל קוה"פ א"ח וניעור משום דהיתרא בלע, ותמה המק"ח דהא אפי' נתערב אחר שש דאיסורא בלע מ"מ א"ח וניעור תוה"פ לאסור במשהו, ועפמ"ש י"ל כונת הט"ז דכשנתבטל בזמן דהיתירא בלע היינו קודם ו' שעות, אין הבליעת היתר מצטרף אף כשנתוסף אח"כ שיש כדי נ"ט, ואין להקשות דא"כ תיפוק שנאסר מצד מה שנתוסף אח"כ כיון דהוי במשהו, דלפמ"ש י"ל דמשכחת שכשאין מצטרפין הבליעות הקודמות תו הוי תרי משהו כגון כשנמצא חטה שרוי' בתחלת כניסת הפסח.
וגם אי נימא דהיכא שנתוסף עד שיש כדי נ"ט מצטרפין הפליטות שבזמן היתר אכתי כבר כ' המ"א סי' תמ"ז ס"ק ט"ז לענין דגים מלוחים השרוים במים מעל"ע קוה"פ בכלי חמץ "דאפשר דמאחר דחמץ קודם זמנו היתר הוא לא אמרי' בי' כבוש כמבושל", וא"כ פשיטא שאין מצטרפין הפליטות שפלט קוה"פ, וכיון שלא נכבש מעל"ע אחר זמן איסורו, אפי' תרי משהו לא הוי, ועמ"ש הרא"ש (פ"ב אות כ"ה) דהא דאמרי' חמץ במשהו היינו דוקא ע"י בישול שמתפשט החמץ בכל הקדירה כו', ומש"ה י"ל מה שאין אוסר בצונן פחות משיעור כבישה הגם שפולט מעט מעט דלא גזרו לאסור משהו אלא בבישול ובכבישה מעל"ע שאם הי' החמץ מרובה הי' נותן טעם משא"כ בפחות משיעור כבישה שגם כשהחמץ מרובה אינו נ"ט (וע' חו"ד ר"ס ק"ה שהקשה לר"י דמב"מ אוסר במשהו ובכל איסור משהו יאסר בצונן, ולענ"ד י"ל כמ"ש, ואולי היינו טעם המחמירין בתוה"פ), וא"כ אין מצטרף מה שנפלט בשעת היתר, וגם עמ"ש הנוד"ב יו"ד ת' כ"ו שאין הכבוש כמבושל ממש לכל דבר, ומ"ש הט"ז דכבוש הוי נטל"פ, היינו משום דכיון שבגמר המעל"ע הוא שמשלים פליטת הכלי איסור לכדי נתינת טעם במה שנכבש בגמר המעל"ע כבר נטל"פ.
ועפ"ז בלא"ה מיושב מ"ש המ"א, דדוקא לפי הטעם השני של המרדכי דמשערי' בכולי' רק דהוי נטל"פ ממילא כיון שבתוה"פ אסור נטל"פ צריך שיערה היין קוה"פ לחבית ש"פ, וכשנשאר היין אפי' זמן מועט אחר כניסת הפסח בהחבית שנתנו בה מקודם שכר שעורים יש להחמיר, משא"כ להטעם הראשון שא"צ לשער נגד כל החבית, א"צ לערות קוה"פ וכל דליכא שיעור כבישה בזמן האיסור איכא תרי משהו וגם יש עוד צירוף להקל אך בלא"ה מיושב דברי המ"א כמ"ש מקודם.
ובענין מ"ש רבי' יואל דדוקא כשנשתמש בחמין אין כ"ח יוצא מידי דופיו, הביא בטור שמדברי רב האי יראה דל"מ הגעלה לכ"ח אפי' נשתמש בו בצונן שכתב עריבה של חרס שלשין בה כל השנה כו' הניחוהו תחת הצנור לקבל בו היין אותו היין אסור לשתותו בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון, וכתב הב"י לתמוה שמאחר שלא עשה שום תיקון לעריבה זו, לא שייך לומר "שכ"ח אין לו תקנה אלא בליבון" ולענ"ד י"ל עפמ"ש הב"י בשם הר"ן דהא דאמרי' חוץ מבית שאור שחמוצו קשה דמשמע דאפי' בצונן אסור להשתמש בהם היינו דוקא נמי בכלי חרס כו' שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דופיו הרי הוא כגוף האיסור" כו' ע"ש והיינו משום דכיון שאין תקנה לכ"ח אלא בלבון והסקה שנעשה ככלי חדש (וע' פסחים ד' ל' תד"ה התורה) לא חשיב כבלוע בעלמא אלא כגוף האיסור, וכמ"ש ביו"ד סי' צ"ח סעי' ה' בשם המרדכי דבכ"ח דא"א להפריד האיסור ע"י הגעלה נעשה הכלי עצמו נבילה ויע"ש בט"ז סק"ח, והשתא מתישב מ"ש דכיון "שכ"ח אין לו תקנה אלא בליבון", דממילא העריבה של חרס שלשין בה כל השנה, דבית שאור שחמוצן קשה כחמין דמי, הויא כגוף האיסור, ומש"ה כשהניחוה תחת הצנור לקבל בה היין שנוגע בעת שטיפה בגוף האיסור (ויש ג"כ קצת דוחקא כדמשמע הלשון "ודרכו בו ענבים או הניחוהו תחת הצנור" דהוי דוגמת דריכת ענבים ושיש גם חריפות קצת) אסור לשתות היין בפסח משא"כ בכלי מתכות וכה"ג דכיון שיש תקנה להפריד האיסור ע"י הגעלה, גם קודם הגעלה לא חשיב גוף האיסור אלא בלוע בעלמא ולא נעשה הכלי נבלה, ואינו אוסר היין שנגע בו כיון שהודח הכלי יפה בשעת הגתות.
ועמ"ש בהגהות מהרל"ח דשאני עריבה דדמיא לבית שאור משא"כ בחביות שנותנים בהם שכר אפשר שגם רב האי מודה דבעירוי סגי ולענ"ד יש ליישב מ"ש הטור להוכיח מדברי רב האי דלא ס"ל כשיטת רבי' יואל דהא דאמרי' כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור, דהא גם בליעת בית שאור לא הויא ע"י האור, וס"ל להטור להוכיח מזה דה"ה כשבלע ע"י כבישה, ובענין מ"ש מהרל"ח די"ל ששהו היין בהעריבה מעל"ע כבר כתב כן בד"מ סי' תמ"ז ס"ק י"ב, וכתב דאפשר שחמץ קודם זמנו דהוי היתר גמור ל"א כבוש כמבושל והובא במ"א שם.
ובלשון הרמב"ם פ"ח ממעה"ק הי"ד שכל הכלים שמשתמשין בהן בקדשים ע"י חמין כו' וימרק וישטף הכלי בין כלי מתכות בין כלי חרס חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס ומבשל ושונה ומשלש מיד בין בכלי מתכות בין בכ"ח וממרק ושוטף עד סוף אכילה", וכבר תמהו דהא מדקאמר הש"ס שהתורה העידה על כ"ח שא"י מידי דופיו לעולם, מוכח שאין שום תועלת במריקה בחמין דהיינו הגעלה בכ"ח ולכאו' מוכח ממ"ש בירושלמי פי"א דתרומות דמהני הגעלה בחמין ג' פעמים כשבישל בקדירה תרומה בזה"ז דהוי מדרבנן וכן קאמר הירוש' ר"פ אלו עוברין דובלבד לאחר ג' תבשילין ועמ"ש הרשב"א בתה"ב בית ד' שער ד' וביו"ד ס"ס קי"ג וסי' שכ"ג ש"כ סק"ד, ואם לא היתה ההגעלה פועלת להחליש טעם הבלוע בכ"ח לא הי' שום תועלת בהגעלה אפי' הרבה פעמים ועכצ"ל שע"י ההגעלה נפחת האיסור גם בכ"ח רק שאינה מוציאה האיסור בשלימות, משא"כ כלי מתכות וכה"ג שע"י הגעלה יוצא האיסור מדופני הכלי לגמרי וקודם שחוזר ובולע נפרד האיסור לגמרי וגם אחר שחוזר ובולע ממי ההגעלה לא הוי כדי נ"ט, וממילא ניחא תועלת הגעלת ג' פעמים בכ"ח שבכפילת ההגעלה נפחת האיסור ומתמעט, ומצינו בספרא עה"כ ואם בכלי נחשת בשלה אין לי אלא כלי נחשת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו ומנין לכ"ח שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה" כו', ולכאו' הי' מקום לומר שמבשל ושונה ומשלש כדי למעט ולקלש האיסור נותר גם בחרסין השבורין ושישאר רק משהו, ועמ"ש התוס' דחידוש הוא מה שהתיר הכתוב בשבירה הגם שעדיין טעם חטאת בחרס. וגם לפום דמשמע מלשון הרמב"ם דהיינו לענין שכל תוך זמן אכילה מבשל והולך, אכתי הוי מלתא דפשיטא ועכצ"ל דקמ"ל שנעשה גיעול להבליעה הקודמת ק
ועמ"ש התוס' דהגם שהקפידה על הבליעה החמיר הכתוב בבישול בלא בלוע לחושבו כבלוע, ולכאו' י"ל דגם כשתלאו באויר תנור, ריחא מיהו איכא, וכבר כ' המ"א סי' תמ"ז סק"ד דבפסח דהוי במשהו לכ"ע ריחא מילתא, ובזה מדויק הא דפרש"י ד"ה מהו "מי הוי צריך תנור שבירה או לא", וכן בלשון הרמב"ם "צלה הבשר בתנור של חרס יש בדבר ספק" כו', וכבר תמה הלח"מ דהא כמו"כ הוי האיבעיא בתנור של מתכת אי בעי מריקה ושטיפה או לא, ועפמ"ש י"ל דבכלי מתכות אין שום צד ספק לומר שבבישול בלא בלוע דלא הוי טפי מבליעת משהו יצטרך מריקה ושטיפה, (ותמיד ע"י המריקה בחמין אח"כ חוזר ובולע משהו), והאיבעיא דוקא בכלי חרס שאין הבלוע יוצא מידי דופיו לעולם, דממילא לא חשיב בליעה בעלמא אלא כמו שיש גוף הבליעה משהו בעין, ובסוף ע"א קאמר ודקא קשיא לך דבעידנא דקפליט איסורא קפליט בעידנא דקא פליט לא איתא לאיסורא בעינא", וממילא כ"ח דהוי הכלי כגוף הבלוע, הדר איתא לאיסורא בעינא וכי היכא דאיסורא בלע, וגם מצינו בירוש' פ' כירה ה"ה דקאמר "תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין התיב ר' יוסי בי רב בון והתני אף בכלי נחושת כן אית לך למימר כלי נחושת בולע", ומשום דכלי חרס בולע יותר וכמפורש בלשון הר"נ שהובא למעלה דכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דופיו הרי הוא כגוף האיסור ועמ"ש הש"כ סי' ס"ח ס"ק ל"ג ובפמ"ג, ולא מוכח דיש גריעות בכלי נחושת משאר כלי מתכות אלא שכלי חרס בולע יותר מכל הכלים, ומש"ה האיבעיא דוקא כשצלה הבשר בתנור של חרס דכיון שא"י מידי דופיו יש לחושבו כבליעה משהו בעין מצד הריח הנודף, וע' מרדכי אות תק"ע שהביא ממה שלחמי תודה הי' החמץ נאפה בתנור אחד עם המצה, ודהגם שהתנור גדול איכא ענין ריחא, ומהתם לא מוכח דריחא לאו מילתא אלא כשאין שמנונית משא"כ ריח הנודף מבשר צלי (וע' באה"ט סי' תס"א סק"י).
והא דפריך על הא דקאמר דמאני דקוניא אסור לאשתמושי בהו בפסחא משום שהתורה העידה על כ"ח כו' "ומ"ש לענין יי"נ דדריש מרימר מאני דקוניא כו' שרי, ולא קאמר דשאני חב"פ דבמשהו ודכיון דכ"ח א"י מידי דופיו לעולם הוי כמו שנשאר משהו חמץ בעין וחוזר וניעור תוה"פ, משא"כ לענין יי"נ דמיירי בסתם יינם מדקאמר "וכ"ת יי"נ דרבנן" כו', מיושב להרמב"ם (פט"ז ממ"א) דגם סתם יינם במשהו, ושפיר כ' הרמב"ם דדוקא בחטאת הטעין הכתוב שבירה בכ"ח, והחמירה תורה בחטאת דהוי כמו היכא דאיסורא בלע, משא"כ בכל הקדשים, וכהא דמהני מריקה בחמין שאינו ע"ג האש, ודאפי' כ"ח דוקא בבליעת איסור נעשה נבילה ולשיטת התוס' בע"א ד' ע"ג בשם ר"ת דסתם יינם בששים י"ל כשיטת הסוברין שבכל הקדשים טעון כלי חרס שבירה
ומ"ש כ"ת עמ"ש המ"א ס"ק מ"ט לענין כלי זכוכית שאם עמד בו חמץ מעל"ע דינו כתשמישו בחמין, כונת המ"א הוי רק דלא הוי כתשמישו בצונן שאינו אוסר גם בלי שום תקון, והיינו דמסיק וז"ל ואין לדמותו ליי"נ ע' ביו"ד סקל"ה ס"ח דכמה קולות הקילו ביי"נ משא"כ בחמץ עסכ"א עכ"ל היינו דגבי יי"נ כלי זכוכית אפי' מכניסו לקיום א"צ עירוי ומשום דשוטים וקשים הם ובליעתם מועטת מכל הכלים וכן מפורש בשו"ע הרב זלה"ה ס"ק ע"ג וז"ל אבל אם רוב תשמישו כו' דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע כו' אא"כ הכשירו כו' ע"י מילוי ועירוי ע"ש, הרי דלא הוי ממש כתשמישו בחמין דל"מ הכשר עירוי אפי' בדיעבד ומ"ש כ"ת בדקדוק לשון המרדכי ששורין בהם פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש" כו', לע"ד י"ל כונת הדברים, שאין הדרך להניח הפתיתין שרוין בכוס מעל"ע ואוכל הפתיתין מיד, רק שנותן לחם חם ביין בכוס של מתכות, ולא בכוס של זכוכית דפקעי ואח"כ מערה לכוס של זכוכית ושותה ונשאר מעט יין בכוס, ועי"ז שהיין קבל טעם חמץ מהפתיתי לחם חמין, שוב היין אחר שנצטנן ונשאר יותר ממעל"ע בהכוסות של זכוכית אוסר מטעם כבוש כו', וע' ס' תמ"ז סקכ"ד, דלא שרי מטעם נ"ט בר נ"ט דהיתירא, ובב"י בשם הרשב"א שכוסות של מתכות מחממים בהן יין על האש ונותנין שם לחם, ואפ"ל דאחר הצנון מערה לכוס של זכוכית וכמ"ש (והנה חבית של שכר המים מרובין ויש ס' כנגד הקליפה וע' ב"י דיין בולע טפי), וכן כשישתמש בפסח קשה להזהר מהדבר הרגיל שריית פתיתי מצה ביין מעל"ע בהכוסות.
וע' פרש"י ע"א ד' ל"ג ובתוס' ורא"ש ממ"ש ד' ע"ד ולכאו' שאני כשאין רואין שנותן לתוכו יין ודמש"ה דוקא כשמכניסו לקיום איכא גזירה דלא ליתי לשהוי' ביד עכו"ם ומ"ש זה מכניסו לקיום כו' הא קאי אליבא דר' דמתיר בנגוב ומ"ש דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים כו', הוי דוגמת פתוותא דבי מיכסי כו' שקרקעיתו קשה משא"כ כסי דאיירי דרכיכי בלעי כדפרש"י ד"ה אי שתי, וא"כ גם להתוס' והרא"ש כוסות של זכוכית בלעי טפי מחבית של חרס הנעשה מדבר קשה כדי שלא ישברו, והיכי דשיעי כתב דאדרבה בליעתם מועטת, וברא"ש פ' כ"ש דאע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי, ולכאו' לא שייך זה כשמחופה על כלי מתכות וכן לפמ"ש התו' בע"א ד"ה קוניא. דכיון שאין בו אלא חיפוי על החרס בלע, דמשמע כונתם שהחיפוי הקל ומתבקע אינו חוצץ ומעכב שהחרס לא יבלע, משא"כ חיפוי שיש בה ממש ובחיפוי על כלי מתכות כיון דהחיפוי קלוש מפליט, ושאני כשצריך להפליט בליעה מרובה מתוך דופני הכ"ח משא"כ כלי מתכות שמפליט י"ל שהחפוי הקלוש מפליט, ורק ממ"ש התה"ד הובא ברמ"א סעי' כ"ו דכלי כסף שיש בתוכו התוך זכוכית אין להגעילו נשמע דה"ה בחפוי על כלי מתכות (והגם דמיירי במצוירים מבואר שם דהגם דשיע בלע, וע' שבת ד' נ"ז דקאמר השתא רך ע"ג קשה כו' וא"כ על דבר קשה ביותר לא מיהדק) וע"ש שכתב דההיא שינויא דפ' כ"צ שאני לב דשיע דיחויא בעלמא היא. ועמ"ש הש"כ יו"ד ס' ע"ג סק"ג בשם הת"ח דאע"ג דלגבי דם בעין לא אמרי' כבכ"פ שאני לב דשיע ולענין זה מהני עכ"פ שיעתו דלא בולע הרבה כו', והביא בשם מהרא"י שכתב טעם אחר, הרי דהגם שהמהרא"י ג"כ סובר דלענין דל"א שהלב נעשה נבלה מהדם שבתוכו מהני שיעתא דלב דל"א דממהר לבלוע וכמ"ש בש"כ סק"ז, מ"מ לא ס"ל למהרא"י סברת הת"ח דמהני שיעתא ג"כ לענין דלא בולע הרבה ודכבכ"פ, וא"כ י"ל דמהרא"י בתה"ד לטעמי', משא"כ לדעת הת"ח שפיר י"ל דלענין זה מהני שיעתא דכלי זכוכית שאינו בולע הרבה ושיש רק בליעה קלושה שנפלט עכ"פ ע"י הגעלה, ודוקא על מה דמתיר ראבי"ה משום דשיע ולא בלע דמשמע דס"ל שאינו בולע כלל שייך להקשות מהמסקנא דל"א גבי לב דשיע ולא בלע כלל, והנה בלשון האדר"נ פמ"א שלשה דברים בכ"ח בולע ואינו פולט כו' שלשה דברים בכלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט כו' במקום צונן צונן, והגר"א מחק מ"ש ואינו פולט ואפשר דהיינו דכיון שאינו בולע לא שייך לומר ואינו פולט, כיון שאין מה לפלוט, ולענ"ד יש מקום לקיים הגרסא, ומשום דהא דקאמר שאינו בולע היינו רק שבליעת כלי זכוכית מועטת מבליעת כל הכלים, ודוגמת הא דקאמר בכלי חרס שאינו פולט שכבר נתבאר דגם בכלי חרס מועלת הגעלה להפליט מעט רק שאינו פולט בשלימות כמו בכל הכלים, וה"נ קאמר דכלי זכוכית אינו פולט בשלימות אפי' אותה בליעה מועטת שבולע בכלי וצ"ע הוכחת הראבי"ה דהא האדר"נ מיירי בכל גונא גם בהנך דלא שיעי (וכדשיעי י"ל שמצד קלישת הבליעה אפשר שיפלט) ועכ"פ לא מוכח מלשון האדר"נ שכ"ח אין פולט ע"י עירוי ושפיר י"ל שכשנשתמש בצונן פולט, ודוקא כשנשתמש בחמין שהבליעה מרובה אין פולט בשלימות, וע' יומא ד' ע"ח דכסא דפחרא משחל שחיל ופרש"י שפולט מים שבולע, וע' תענית ד' ז' דמאני דפחרא היינו כלים מכוערין של חרס, ובפר"מ להרמב"ם פ"ג דחולין במשנה דואלו כשרות בבהמה וז"ל שלכלי חרס שלהן באותו הזמן כפי אותן המלאכות המפורסמות באותו הזמן היה הלבן מזיע כו' וידוע שהכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים, וע"ש ביומא דרבא מצטנן בכסא דכספא שהוא לבן, וא"כ לא כל הכ"ח שוויין שמשתנין לפי מלאכת עשייתן, וע' סנהדרין ד' צ"א בפרש"י דכלי זכוכית יש להם תקנה לחזור ולעשות מהן כלי משא"כ כ"ח וכמ"ש בשבת ד' ט"ז, ולכאו' הא כל תקנתם ע"י התכה מחדש כתחלת מלאכתם ופנים חדשות באו לכאן והוי כעין מ"ש התו' גבי כ"ח שאין תקנה בהסקה דחשיבי ככלים אחרים, ומשמע קצת שבזמניהם הי' באופן אחר, וע' מגילה ד' ו' שבת ד' כ' תד"ה אנן, ונדה ד' כ"א שכוס טבריא פשוט אפי' מחזיק ב' לוגין כו' (וזה אפשר להתאים להכוסות בזמנינו), ובשבת שם לא קאמר דדמי לכ"ח לענין בליעה, ומשמע שיש איזה הבדל ועפמ"ש מבואר שגם ממ"ש התה"ד גבי כלי כסף כו', לא מוכח לענין מה שדרש ממני כ"ת ע"ד הציגונעס ובפרט די"א שגם החפוי אינו מין זכוכית, ואין תקנה בלבון שיפקע הכלי, וע' בת' רע"א ס' מ"ג כדליכא הפ"מ בכל קדירה בפ"ע והביא מ"ש הר"ן גבי תנור יוצן (ולפ"ז בלא"ה יש חילוק בין חביות של שכר, משא"כ גבי כוסות של זכוכית, וגם שאני התם שאין דרך ליתן בהן לקיום סמוך לפסח ממש וע' ש"כ סקל"ה סקל"ג), ולא יהא להעניים כלים להשתמש לצורך הפסח (משא"כ כלי כסף המצוירים שהם רק לנוי), וגם הביאו צירוף דעת המקילין אפי' בכ"ח שאב"י דמהני הגעלה במקום הפ"מ, וכבוד חותני הרב הגאון הצדיק זלה"ה הי' חושש להחמיר בהציגונעס בעניני בליעת איסור, והיה מורה להתיר הגעלת הציגונעס שנשתמשו בהם חמץ, לצורך הפסח. מצד צירוף דעת הסוברין דחמץ מקרי התירא בלע, והגם שהי' המנהג באתריה דמר בק"ק שעדליץ להחמיר ושלא להגעיל הציגונעס לצורך הפסח, הוא לא חשש לזה, ואיש לא העיז לפקפק ולהרהר אחרי הוראת רבם שהי' מזקני גדולי ישראל ותורתו ויראתו הכריזו עליו בכל תפוצות ישראל ובמקומות שנוהגין להקל בהגעלת הציגונעס מבליעת איסור כל השנה ולהחמיר בהגעלתם לצורך הפסח, לכאו' הוי זה בכלל מ"ש בעירובין ד' ו' מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עהכ"א והכסיל בחשך הולך והכא גרע טפי שמיקל בדבר החמור ומחמיר בדבר הקל יותר ע"פ דין
ובכ"ז יש מקום לצדד לישב מנהג המקומות ההם, דהא מצינו "דא"ל רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא היכי עבדי' להו א"ל לדידי חדתא קא עבדי' א"ל תינח מר דאפשר ליה" כו', וכבר דקדק הט"ז סי' תנ"א סק"ה דמאי מיבעיא לי' לענין פסח ומ"ש מכל הכשר סכינים בכל השנה מטריפות, ומאי קאמר תינח מר דאפשר, וכי תלינן דינא במה דאפשר, ולכאו' י"ל לענ"ד עפמ"ש בביצה ד' ט"ז "שמזונותיו של אדם קצובות לו כו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יו"ט כו' ואם הוסיף מוסיפין לו", דה"נ אינו מפסיד בהא דקא עביד חדתא לצורך יו"ט ש"פ, וממילא יש לעשות כן לכתחילה, ורק מאן דלא אפשר לי', ולפי שעה אין ידו משגת, הגם שיוסיפו לו לאחר זמן, קעביד להו כעין חדתא, ועד"ז ביארתי בילדותי מ"ש התוס' בחולין ד' קל"א ד"ה שאני וז"ל וא"ת מתנות כהונה כשאכלה משתרשי לי' שבמקום זה לא אכל ד"א ואמאי פטור, וי"ל כו' אבל באכלו אפשר דלא משתרשי לי' שהי' מתענה עכ"ל, דלכאו' קשה דכשאכלן בשבת ויו"ט לא הי' אפשר שיתענה, דלפ"ז י"ל דאכתי לא משתרשי לי', כיון שלא הי' מפסיד באכילת שוי"ט וכמ"ש, ומצד זה יש מקום לומר דכל היכא דאפשר אין להקל מטעם הפ"מ לפי שלא יפסיד בזה. ומ"ש הר"ן "דאע"ג דלרב א"א שלא לשבור את הקדירה" כו', לא שייך כשיכול להשהותה לאחה"פ, ודגם מה שמפסיד מצד בליעת חמץ הוי בכלל הוצאת יו"ט וכן י"ל מצד שקשה להזהר מתערובת משהו חמץ וצריך סיעתא דשמיא ובזה"ז אין בטוחין מתקלה ומכשול גם במידי דאכילה (עמ"ש התו' שבת ד' י"ב) לזאת נהגו בעצמן להוסיף בסייגים וגדרים "והבא לטהר מסייעין אותו", כתבתי הנלע"ד בעז"ה אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל.