אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן לג

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן לג

סימן לב

בעו"ה יום ג' לסדר וירא י"א מ"ח שנת עת"ר, מאריאמפל, לכבוד אחי חרב הגאון תפארת ישראל מו"ח ישראל איסר יעקב שליט"א הרב דק"ק ליווענחאף (פלך וויטעבסק)

מ"ש כ"א הגנ"י ע"ד מ"ש בסדור דרך החיים וז"ל במקום שהמנהג כשעושה חתונה או ברית מילה שולחין לו אוהביו כ"א לעקיך וכ"א אין מפריש חלה ממנו בביתו מפני שהוא פחות מכשיעור ואח"כ כשנצטרפו יחד בכלי אצל מ' שנשתלחו לו חייבין בחלה, והיינו לבצוע מכ"א מעט בלא ברכה, והטעם שמא אחד נטל בביתו בהצטרפו עם שאר עיסה שלו ויהי' מהפטיר על החיוב כו' עכ"ל, והביא כ"א מ"ש הב"י סי' שכ"ו ממ"ש הסמ"ג דצריך שלא יהא בדעתן לחלקן אפי' לאחר אפייה, ומ"ש החנוך מצוה שפ"ה דדוקא כשנתן הפת מן התנור לכלי שיש בו בית קבול כו', וכ"כ האו"ז סי' רכ"ו בשם רבי' יצחק בר אשר זצ"ל דהא דא"ר אליעזר שהסל מצרפן היינו שרדה מן התנור ונתן לסל בעודן חמין ולא פזרן בקרקע אבל פזרן בקרקע תו לא מצרף להן הסל ודהגם דלא קיי"ל הכי, יש לצרף בנדון הלעקיך שדובשנן מרובה, ויש ללמוד זכות על מה שאין נזהרין בזה, והאריך כ"א הגנ"י בזה.

לענ"ד יש מקום לחקור לפמ"ש בלשון פירש"י נדה ד' ח' הרודה ונותן לסל, כגון שהיה לש את עיסתו פחות פחות מחמשת רבעים לפוטרו מן החלה, הסל מצרפן, כשרודן מן התנור", וכ"כ בלשון התשב"ץ ח"ב סי' רצ"א פרק ה' "מי שיש לו ללוש הרבה כשיעור חלה או יותר ועושה עסתו מעט מעט פחות מכשיעור ולאחר אפייה מכניס כל הלחם בסל אחד והסל מצרפן כו', הרי דדוקא כשהי' לו כדי שיעור חלה רק שלש פחות פחות מכשיעור מהני צירוף הסל אחר אפייה, ומשום שבשעת גלגול ג"כ עמד להצטרף אח"כ, משא"כ בנ"ד שלכאו"א מהשולחין יש רק פחות מכשיעור ולא עמד כלל להצטרף לכשיעור, ורק אצל מי שנשתלחו לו נצטרפו יחד הדובשנין של כאו"א ואין סתירה לזה מסתימת לשון השו"ע כיון דמיירי שהוא של אדם אחד, וע' או"ח סי' תנ"ז ובפו"ג, והגם דשאני בעלמא כשאינו של אדם אחד שסתם שנים מקפידים על עירוב העיסות משא"כ הכא, אכתי י"ל דדוקא מצד שעמד להצטרף אח"כ (ומכ"ש כשנתכוין כדי להפקיע מחוב חלה)

והגם שכתב הט"ז סי' שכ"ו סק"ב דכשהנחתום עשה עיסה גדולה ובאות הנשים ולוקחות ממנו כל אחת כדי שיעור חלה, וכאו"א נוטלת חלה מעיסה שלקחה מהנקדם דהוי כאילו הקנה להם הנחתום תחלה קודם גלגול העיסה את חלקם מצד שהן רגילות ליקח ממנו, ומדמה לה להא דקאמר בגיטין ד' ל' במכירי כהונה דהוי כמאן דמטא לידיה, וא"כ ה"נ כיון שמתחלה בשעת לישה וגלגול העסה היתה דעתם לשלוח הלעקיך לבעל החתונה, הוי כמאן דמטא לידיה בשעת גלגול, וע' ב"ב ד' קכ"ג תד"ה הכא, דמש"ה מכירי כהונה הוי מוחזק משום דהוי מתנה מועטת שאסור לחזור בו וכל כמה דלא הדר בי' הוי מוחזק, וה"נ הוי מתנה מועטת. וע' ב"ב ד' פ"ח "גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר" כו', וע' שבת ד' קמ"ח דקאמר שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימני ביה מעיקרא דמי".

אכתי לא יתכן לומר שזוכה בעל החתונה בשעת גלגול, דהא מצינו (ביצה ד' מ') "דמי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא א"כ זכה להם מנותיהם מעיו"ט, וע"ש בתו"י דמ"ש השואל כלי מחבירו מעיו"ט אע"פ שלא נתנו לו אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל, היינו משום דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות", וגם בשואל לא מצינו אלא היכא שכבר הבטיח לו בדברים רק שלא משך מבעו"י (וע' ב"מ ד' מ"ט דבמתנה מועטת סמכא דעתיה של המקבל ושאסור להנותן לחזור בו מהבטחתו), משא"כ היכא שלא הבטיח בפירוש, והא דקאמר "ל"צ היכא דרגיל ושאיל מיני' מהו דתימא ברשותי' קא מוקים לי' קמ"ל מימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא ואזיל ושאיל מיני'", דמוכח מזה דדוקא משום דמימר אמר כו', י"ל דהיינו משום דלענין שביתה כל שסלקו הבעלים א"ע הוי כנכסים שאין להם בעלים שהן כרגלי המגביה וההיא דלוקח ירק מן השוק כו' ובירר והניח כו' גמר בלבו לקנותה קנה ונתחייב במעשר", אף כדנימא שקנה לגמרי ולא לענין חיוב החבר לעשרו דמאי לחוד, כדמהני מעות לחוד, אכתי שאני התם שבירר והניח ונטלם בידו ורק מצד שלא גמר לקנות לא הי' לשם קנין, והא דפריך אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה כו', היינו דכיון דדברים שבלב אינן דברים, ל"מ מה שברר והניח כיון דלא מוכח ממעשיו שהי' לשם קנין, ומשני "הכא בירא שמים עסקי' כגון רב ספרא דקיים בנפשי' ודובר אמת בלבבו", דהוי גבי' המחשבה כדיבור, וע' ש"מ בשם הרשב"א שכתב דכיון דיר"ש היא קנייה לגמרי כאילו גמר בלבו והוציא בשפתיו", והיינו לפי שעשה מעשה קנין במה שנטלם בידו רק שלא הוציא בשפתיו ולא הי' הוכחה שהי' לשם קנין, ואין להוכיח מזה להיכא דלא עשה מעשה קנין, ומ"ש בבכורות ד' י"ח "לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן ר"ט סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליתעבד מצוה בממוניה וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה" כו', וכתבו התוס' "דאפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד נפשיה", היינו דכיון דניחא לי' דליתעבד מצוה בממוני' הוי כמו שמקבל דמים בעד מה שמקנה לי' בחצירו, כעין מ"ש בקדושין ד' ז' דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה כו', וגם שאני התם שמספיק מה שקונה המקום לענין שיש לו רשות להרועה להכניס שם הבכור ודממילא הוי חצר של שניהם, כעין דקאמר בב"ק ד' מ"ח "לא א"ל שמרו אקנויי אקני לי' מקום בחצר והו"ל חצר השותפין" וביאר בנה"מ סי' קצ"ב דכיון שאין לו קנין בגוף החצר ורק שיש לו רשות להשתמש סגי בקנין דחזקת תשמיש, ועמ"ש בספרי אה"ר סי' ל"ו, וה"נ אינו מקנה לו בגוף החצר ורק לענין שיגדלו בכורותיו של כהן בחצירו. ודממילא הו"ל כשנים שהפקידו אצל רועה כו', ועכ"פ אין ללמוד מזה לומר שהבעל חתונה זוכה קודם שיגיע לידו וקודם שזיכה לו ע"י אחר ודוקא כשנותן לאופה לאפות עבורו הוי ד"א מקנה ואטו נימא שאם בעל העיסה קידש אשה בהעיסה לא יחולו הקדושין לפי שכבר זכה בהן הבעל חתונה, וע' ב"ב ד' קמ"ד שהשולח לחבירו בחופתו כדי יין וכו' הוי מתנה בעלמא וגמילת חסד ושאין בזה דין שושבינות, וע' או"ח ר"ס שס"ט, ועמ"ש בקצה"ח ס"ס רע"ח דאפי' מכירי כהונה אינו אלא איסור שאסור לחזור בו, וגם להנה"מ דכיון דמת"כ הוי של כהן וע"י מה שאסור בעה"ב לחזור בו נתבטל זכות טובת הנאה שיש לבעלים ממילא הוי דכהן לא שייך זה בעלמא, והא דפרש"י ד"ה מש"ה רשאי, שיש לו לסמוך עמ"ש שארית ישראל כו', יתכן לפרש לכאו' דהיינו דכשחוזר בו הגם דקעביד איסורא אגלאי למפרע שלא נתבטלה זכות ט"ה שלו, אך עמ"ש התו' בכתובות ד' ק"ב ד"ה אליבא שהנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו

וע' בשע"ת סי' תקכ"ז סעי' י"ב בדין מה שהמערב עירוב תבשילין לאחרים צריך לזכות להם ע"י אחר, שבספר גן המלך כתב שמי שהוא רגיל לערב לאחרים א"צ לזכות לאחרים וכהא דקאמר בגיטין ד' ל' במכירי כהונה, ושיש מי שחולק ודחה ראייתו עפמ"ש הרשב"א והריטב"א, ולדעת הנה"מ בלא"ה שאני מת"כ, ואכתי יש לחקור לענין ע"ת די"ל שא"צ קנין כל שיש לו רשות לאכול מהאפוי ומבושל מעיו"ט, וכאשתו האוכלת מתבשילו, וכן צ"ע כשמזמן אורחים על שלחנו, דהגם שאין להן זכות וקנין קודם שיבררו להם מנותיהם בעת האכילה (ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' ל"א) כדקיי"ל ס"ס שצ"ז, דבכ"ז י"ל דכיון שאוכלין מסעודתו על שלחנו הוי כעין מ"ש היש"ש דגם כשמקבלת פרס מבעלה ואינה אוכלת עמו א"צ עירוב בפ"ע כל שאוכלת מתבשילו.

ועכ"פ היכא שלא זכה בעל החתונה בשעת גלגול לא עמד להצטרף, ושאני היכא שמתחלה הי' עומד להצטרף אח"כ וכדקיי"ל דכשדעתו לחלקם ולצרפם אח"כ אחר החלוקה לא חשיב חלוקה ובלשון פרש"י בנדה שם "שהסל מצרפן, כשרודן מן התנור", משמע לכאו' דקמ"ל דדוקא בשעת רדייה וכמ"ש החנוך "דאע"פ שנתנו אח"כ בסל כבר נפטר מחלה", ולכאו' קשה דכמו"כ כשנותן לסל תיכף בשעת רדייה אכתי כבר נפטר קודם שנותן לסל, אך י"ל עפמ"ש התשב"ץ וז"ל והסל מצרפן כו' שנא' והיה באכלכם מלחם הארץ אפי' בשעה שהוא לחם אפשר לבא לידי חיוב חלה עכ"ל, ודכיון שאין תנור מצרף עכצ"ל שמצטרף אח"כ בסל, וממילא י"ל דליכא הוכחה אלא היכא שנצטרף תיכף אחר שנעשה לחם, והיינו תיכף אחר אפייה ודלא משכחת שיצטרף קודם הנתינה בסל, גם דבשעה שרודה מהתנור אין ראוי הלחם עדיין לאכילה מצד עוצם החום. וכמ"ש ביומא ד' פ"ד "ממאי הוה מחמימי חמימי דחטי" (ומ"ש דיותר טוב פת חמה כמ"ש התוס' ביצה ד' כ"ג וביומא ד' כ"א עה"כ לחם חום ביום הלקחו וכן סוף חגיגה היינו שהי' ביום סדורו, וכן מ"ש פסחים ד' קט"ז קפא דכולהו חמימי, ודמש"ה כתבו טעם לאפות מצה בליל פסח להפיג ארס החזרת, היינו כשכבר נצטנן מעט ואינו רותח) וא"כ לא הי' ראוי לאכילה קודם נתינה לסל, וע' מנחות ד' ס"ז דקאמר "אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח", ודהגם שתלוי בלישה וגלגול קאמר בלשון "דאפי לה'' לפי שהסל מצרפן, וא"כ משמע דדוקא תיכף אחר אפייה מצטרף אך מלשון השו"ע מבואר שמצטרף גם אח"כ וע' רא"ש פ"ק דביצה אות י"ג "שאם יבאו אח"כ לידי צירוף כו' ואוכל טבל", דמוכח דא"א להזהר לפי שמצטרף גם אח"כ.

ומה שדעתו לחלק אחר אפייה הביא הפ"ת בשם הבית אפרים דדוקא כשדעתו לחלק חלוקה המתקיימת שלא יבא לידי צירוף לעולם, ומבואר בהג"מ דשני בנ"א שיש להן עיסה שנלושה ביחד ודעתם לאוכלה ביחד חייבין בחלה אע"ג שאין בחלק כאו"א שיעור חיוב חלה, וה"נ לא חשיב עומד לחלקה מה שיאכלו כמה אנשים ביחד, ואפי' אילו הי' העיסה עומד לאכילה רק בשביל האורחין שיזמין בעל החתונה, אכתי כיון דהוי של בעל השמחה עד שיבא לתוך פי האורחין, לא חשיב זה עומד להתחלק, שבשעת אכילה תמיד עומד להתחלק, וקצת י"ל דשאני כשהי' בשעת לישה כשיעור, משא"כ כשלא הי' כשיעור ואח"כ בשעת צירוף הוא שבא החיוב, ועכ"פ י"ל דהוי במחלוקת הראשונים

ובענין מ"ש החניך והאו"ז יש להעיר ממ"ש הראב"ד היכא שהוסיף על חלקו והשלימו אח"כ לכשיעור "שאין דיחוי אצל מצות וכיון שהשלים עליו חייב" (וע' ט"ז או"ח סי' תרמ"ו סק"ה), ובשיטת הרמב"ם י"ל דס"ל כדעת התנוך דגם לענין צירוף היכא שכבר נפטר אינו חוזר ומתחייב ודממילא לא קשה קושיית הראב"ד וז"ל ואם עשו אותה להתחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור, ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין, ואע"פ שראה כן בירושלמי אין השכל נותן לסמוך עליו כו' ע"ש, דלפ"ז י"ל דמה שמצרף אח"כ היינו כמ"ש התשב"ץ דאיכא ילפותא ממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ דאפי' בשעה שהוא לחם אפשר לבא לידי חיוב חלה וכ"כ הרי"ף והר"נ פ' אלו עוברין וא"כ אדרבה י"ל דמוכח מדאצטריך ילפותא וגזה"כ, דכל היכא דליכא גזה"כ אינו חוזר ובא לידי חיוב, וכמ"ש בירושלמי שכבר הי' להם שעת חובה ונפטר", ועפ"ז מתישב הא דאיתא בירושלמי, דאית תנא תני התנור מצרף ואין הסל מצרף, דהיינו דלמ"ד שהתנור מצרף ממילא ליכא הוכחה מהכתוב שמצטרף אח"כ בנתינה לסל, די"ל שמצטרף דוקא בתנור תיכף שנעשה לחם ולא לאח"כ, ודוקא למ"ד שאין תנור מצרף מוכח מהכתוב שמצטרף אח"כ בהסל, וממילא מיושב מ"ש הרמב"ם שאין התנור מצרפן לחלה, ולא כתב לחלק בין בארץ לחו"ל, והקשה עליו הרשב"א וכתב "ומסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבין בחלה מספק", ועמ"ש הב"י ס' שכ"ה לתרץ, ועפמ"ש י"ל דכיון דהא בהא תליא, ואי התנור מצרף א"א שיצרף הסל ממילא מוכח מדאיפסקא הלכתא כר"א ודאפי' בחו"ל הסל מצרף שאין בזה ענין ספק, ושאין התנור מצרף, והנה לפמ"ש הב"י בישוב דברי הרמב"ם דדוקא כשכבר הי' לה שעת חובה ונפטרה מפני שעשאוה לחלק הו"ל כאילו הורמה ממנה חלתה באותה שעה, לא מוכת מזה לענין היכא שכבר נפטר מצד שלא הי' כשיעור אך מדברי הראב"ד נשמע שמדמה לה לעושה עיסתו קבין והשיכן כו', ומשום דכמו"כ כשעשו אותה לחלק הוי כמו שאין בעיסה שיעור חלה ולא נתחייבה עדיין, ולכאו' יש מקום לומר כן גם לשיטת הרמב"ם וכמ"ש

ובנ"ד יש ג"כ לצרף צירוף קולא מה שהדבש מרובה, וע' ט"ז או"ח סי' רט"ז סק"ב שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו לדבש"ל, ועמ"ש הט"ז סי תס"ז לענין אכילת דבש בפסח דהגם שיש חשש שמערבין בו סולת, כמו"כ נותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר, והיינו כשהדבש מרובה משא"כ בדבש מועט שהבשר מתקיים וכמ"ש בב"ב ד' ג' טמנה שבע שנין בדובשא וכן מבואר בר"נ פ"ב דע"א בהא דקאמר "דבש למאי ניחוש לי' כו', שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש" כו' ע"ש, וא"כ י"ל שהדובשנין (לעקיך) לא דמי לעיסה שנילושה בדבש, דכיון שדובשנן מרובה לא לבד שמבטל טעם הקמח דכמו"כ אפשר שנהפך הכל לדבש, וכמו דאזלי' בתר השתא להפקיע ולבטל האיסור הקודם "ה"נ הוי צירוף קולא לענין חיוב חלה

ובענין מ"ש הב"י וז"ל ובסמ"ג משמע דלדעת ר"י אע"פ שכל העיסה או המצה למעלה מדופני הכלי מצטרפין כו' דע"כ לא מיבעי לי' אלא בטבלא שאין לה לבזבז אבל יש לה לבזבז אפי' בגדוש מצטרף והטעם משום דהוי כאויר בית שמצרף וכדגרסי' בירוש' עכ"ל, וע' סמ"ג מצוה קמ"א שהביא לשון הירוש' דפ' אלו עוברין "וישליכנה לאויר בית אויר בית מצרף לחלה ואין קרקע בית מצרף לחלה ומשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף כו', והנה לפנינו הגירסא בירושלמי "ר' ירמיה בעי ויפררנה וישליכנה לאויר הבית ויקרא לה שם, תמן א"ר ירמי' בשם ר' זעירא שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף כו' והכא הוא אומר הכן א"ר יוסי עד שהוא באויר הבית יקרא לה שם אויר הבית מצרף לחלה אין קרקע הבית מצרף לחמץ", ומשמע שבא לתרץ דברי ר' ירמי' דשפיר בעי "ויפררנה וישליכנה" כו', דכיון שאויר הבית מצרף לחלה יוכל כשנטמאה העיסה לקרוא לה שם, ומ"מ לא יעבור בב"י ובי"מ לפי שאין מצרף לענין חמץ, והיינו מ"ש דמשני דבר שמקפיד על תערובתו אין הבית מצרף והכא הוא מקפיד על תערובתו שלא יחזרו ויתקבצו הפרורין יחד כדי שלא יעבור עליהם בב"י ובי"מ וממילא גם לענין חלה אינו מצרף

ולכאו' י"ל דכיון דקיי"ל כר"א שאין התנור מצרף כמו"כ אין אויר בית מצרף והא דפריך בירושלמי "ויפררנה וישליכנה" כו', היינו משום דפריך על המשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט כו' בן בתירא אומר תטיל בצונן א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י ובבי"מ", ולר' יהושע שהתנור מצרפן ה"ה דאויר בית מצרף, דמדקיי"ל שאין תנור מצרף מוכח שאין לתנור תורת כלי לענין זה, ולאו דוקא לר"א לטעמי' שכל המחובר לקרקע הוא כקרקע (ב"ב די ס"ו וע' שבת ד' קכ"ה) ושאין התנור המחובר לקרקע דבר מובדל בפ"ע, אלא גם לפום דקיי"ל דלא הוי כקרקע (וע' ש"כ חו"מ סי' צ"ה סק"ז) מ"מ קיי"ל לענין זה כר"א שאין התנור מצרף, והגם דלפמ"ש בשבת שם דסד"א כיון דחברי' בארעא כגופא דארעא דמי קמ"ל מוכח מדאצטריך קרא וילפותא, דבעלמא היכא דליכא ילפותא חשיב תנור כגופא דארעא לכ"ע ולא דמי לתלוש ולבסוף חברו דעלמא, אכתי הא יש תנורים כאלה שאינן מחוברין לקרקע וכמ"ש המפרש בתענית ד' י"ט ד"ה תנורי פסחים "שהם בחצרות ושל חרם הן ומטלטלין אותן" וע' סנהדרין ד' י"א פרש"י ד"ה תנורי פסחים.

וע' כו"פ סי' ק"ג סק"ו שהקשה לצד האיבעיא בזבחים ד' צ"ה דתלאו לשפוד לצלות החטאת באויר תנור טעון התנור שבירה, דממילא תנורי פסחים של שנה העברה טעונין שבירה להסוברין דה"ה בכל הקדשים, ולכאו' י"ל עפמ"ש התוס' דשמא אף בתנור אם הי מסיקו מבפנים ובחוץ כעין תחילת עשיתם כו', דא"כ יש תקנה לתנורים קטנים המטולטלין וי"ל ג"כ כיון דצליית הפסח הוא ע"י שפוד של רמון ועמ"ש התוס' פסחים ד' ע"ו ד"ה בשלמא דאין שפוד של עץ קולט חום כ"כ וע"ש דרחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר'', דלא קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרם", וכן קיי"ל דתנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש", וע"ש בלשון התוד"ה וגרפו "ובירושלמי דייק כו הלא חום התנור כמו"כ מבשלו והוי צלי מחמת ד"א, ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור" כו', וכיון שלא נצלה מחמת חום התנור י"ל דלא הוי בכלל מ"ש "אשר תבשל בו", ושאני תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור שנצלה מחמת חום התנור ובלא"ה שאני צליית הפסח שיש להזהר אף מרוטב הנפלט משמנו וע' ד' מ"א תד"ה א"ב, ובמשנה דרע"א "כמין בישול הוא זה", ולא הוי בכלל "אשר תבשל", והא דקאמר ר' יאשי' בנדרים ד' מ"ט ממ"ש "ויבשלו הפסח באש כמשפט", מסיק דהוי אסמכתא בעלמא, וע' סנהדרין ד' ד' תד"ה דרך בישול "ובחלב אינו בישול אלא טיגון" כו', ועמ"ש החו"ד סי' פ"ז דבמקום דאיכא למימר בישול ממש צריך ריבוי לצלי וע"ש שכתב דהא דבעי רמב"ח "תלאו באויר תנור מהו", היינו כשתלאו לקדירה לבשל בו יע"ש, וא"כ י"ל להסוברין דה"ה בכל הקדשים, שמפרשים דלא כפרש"י אלא כמ"ש החו"ד עפמ"ש התוס'. אך גם לפרש"י "שתלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור", י"ל דמפרש דכמו דמרבה "עירה לתוכו רותח", ה"נ נתרבה צלי קדירה כעין מ"ש התוס' בסנהדרין "דהא דקרי לצלי קדירה בישול שאני התם דכתיב ובשל מבושל מ"מ" ושיש רוטב הנפלט משמנו, וגם עמ"ש הרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ג' דברית מלח בקדשים כו' אפי' למה שנאכל לכהנים כו', ובאו"ח סי' תס"ב אי הוי מתולדות המים, משא"כ גבי קרבן פסח שנתמעט צלי קדירה, ושצולין דוקא בשפוד של רמון וכמ"ש "וניתי של דקל איידי דאית ליה שיכי מפיק מיא והוי כמבושל", ממילא לא הוי בכלל מ"ש אשר תבשל בו", (דאפי' טגון לא הוי, וע' פסחים ד' ג'),

ועפמ"ש י"ל ג"כ דכיון דכתיב וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר ואם בכלי נחשת בשלה", שאני תנור של מקדש שיש לו תורת כלי שרת, והתנור מקדש לשתי הלחם כו', וע' מנחות ד' ס"ג "רש"א תנור תנור ב' פעמים אחד שתהא אפייתן בתנור ואחד שיהא הקדישן בתנור", ומשמע לישנא דאצטריך ילפותא שהתנור מקדש, וע' מנחות ד' ע"ב דפריך "וסבר ר' תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה", ומשמע לשנא דלאו מטעם שהתנור של חול אלא דס"ל שאין לו דין כלי שרת לקדש ודדוקא כדאיכא גזה"כ כמו לענין טומאה חשיב כלי, ומש"ה אין לו תורת כלי לענין חלה לצרף, ודמש"ה קאמר דכיון דאיכא ב' הלחם ולחה"פ דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור הו"ל כלי שרת וכלי שרת דחרס לא עבדינן", דכיון שהתנור מקדש יש לתנור תורת כלי שרת, וממילא יש לתנור של מקדש תורת כלי, משא"כ תנורי פסחים של חול, י"ל דלא הוי בכלל הכתוב "וכלי חרס אשר תבשל בו" וגם התנורים המטולטלין אפשר שהיו בשעת צליית הפסח מחוברין לקרקע, כדי שלא יצטרכו לשברן אח"כ (וע' זבחים ד' צ"ג כשהעבירו על פי תנור ומ"ש הרמב"ם דר"ע לטעמי' דקלוטה כמו שהונחה ומ"ש המפרשים אי שוה לכ"ח דעלמא) וע' פרש"י ביצה ד' ט"ז וביו"ד סי' צ"ז.

ולכאו' הי' מקום לומר דמה שאין התנור מצרף לחלה, דכיון שלא נתחייב בשעת גילגול, מצרף דוקא כשנעשה לחם ראוי לאכילה ולא כשהוא בתנור שא"ר לאכילה מצד עוצם החום, ואחר שמצטנן תו אין צריך לתנור והוי כעין מ"ש בחגיגה ד' כ"ד, "דכשא"צ לכלי אין כלי מצרפו" אך ז"א, דהא מבואר בלשון השו"ע "הסל מצרפן ואפי' אחר שנאפה ונעשה פת הרי דהסל מצרפן גם קודם אפייה הגם שאין העיסה ראוי' עדיין לאכילה ומוחסרת מעשה אפייה, וא"כ עכצ"ל טעם הגריעות בתנור מצד דלא חשיב כלי, ודהגם דבעי "טבלא שאין לה לבזבז כו' אויר כלי בעי' והא איכא", ודשאני מ"ש בחגיגה שם "דאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף, דהיינו משום דיליף ממה שהכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת" ודומיא דכף שיש לו תוך, וע' פסחים ד' פ"ה תד"ה בנגררין דאפי' למ"ד אגד כלי שמיה אגד הנ"מ כלי שיש לו תוך כו', תנור גרע שאין לו שם כלי, ואכתי לא גרע מאויר בית, וא"כ שפיר י"ל כמ"ש דהירוש' פריך על המשנה דקאי גם אליבא דר' יהושע משא"כ לפום דקיי"ל שאין התנור מצרף, לשיטת הרמב"ם שלא כתב לחלק בין בארץ בין בחו"ל,, וע"ש בסמ"ג "דאע"פ שבמדות הקדש אמרי' דגדושה לא מיקדשא, לענין חלה הוי כאויר בית שמצטרף ולכאו' למסקנא דמנחות ד' צ' דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת וגזרה שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול", לא מוכח מידי דשאני התם שאין מכוין להקדיש הבירוצין ורק מטעם שמא יאמרו כו', דל"ש במדת היבש דלא אתי מגופי' דמנא. וע' ד' פ"ז "שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו כו', דלא חזי לי' לא מקדש" ובפרש"י דשלחן לא הי' לו בית קבול כלל למעלה כו', וא"כ אדרבה כדחזי לי' מקדש, הגם שלא הי' בית קבול, ואילו לענין חלה דוקא כשיש לה לבזבז ועכ"פ לפום דקיי"ל שאין אויר בית מצרף צריך שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה