דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן כו
כבוד הרב הגדול בתורה ויראה פרי עין הדד וכו' כש"ת מו"ה ירמי' קאליש נ"י אבד"ק אפאלא
מה שדרש ממני כ"ת במכתבו ע"ד האשה העגונה שנתעגנה מבעלה כשמנה שנים ואשתקד נסע אחד ממחנו לעיר בוענאס איירעס בירת מדינת ארגענטינא והודיע במכתב שמצא שם את המעגן בעל האשה הנ"ל, ואח"כ נתקבל ממנו מכתב כי בעל האשה הנ"ל מת בבית החולים, ושנתודע לו זה ע"י זלמן שווארצמן מאפאלא שסיפר זה לדוד פיש מתאדליע, ודוד פיש הלך ביחד עם נח לאטערמאן כותב המכתב הנ"ל להלוית הנפטר, ושווארצמאן הודיע במכתב שראה המיתה והקבורה ובתעודת בית הפקודות כתוב שווארצמאן הודיע בבית הפקודות ממיתת לעאן ניימאן חייט ממדינת רוסיא בן יצחק ורחל ובאפאלא הי' שמו אליעזר וה' שווארצמאן הי' מפורסם לעבריין, ויש אומרים שחילל שבת בפרהסיא, ונסתפק כ"ת דהגם ששווארצמאן הגיד מתחילה לדוד פיש דרך סיפור ולא דרך הגדת עדות אכתי מבואר בפ"ת ס"ק כ"א בשם מה"צ ממ"ש הט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ג דכשיודע העכו"ם בטיב דיני ישראל לא משכחת מסל"ת אלא כשמספר איזה דבר אחר ומתוך הדברים נמשך הספור שהדיח הבשר, ודממילא מתבאר דמ"ש סעי' י"ד בשם הריב"ש דאע"פ שלא אמר דברים אחרים מקרי מסל"ת היינו דוקא בעכו"ם שאין יודע בטיב יהודים משא"כ בישראל עבריין שיודע שהיתר האשה תלוי בעדותו דבעי' שיהא מסל"ת ע"י קישור ענין אחר ע"ש, רק שיש להקל כיון שבעת שהגיד לדוד פיש הי' קודם הקבורה שהי' אז מדעל"ג שהי' אז בידו להסתכל בגוף המת ולהכירו, וגם לא נתברר פסול שווארצמאן, והביא לצרף מ"ש הפ"ת סקי"ח בשם הקהלת יעקב ממ"ש הנמ"י פז"ב דכל שאינו רשע דחמס פסול רק ממ"ש אל תשת רשע עד וכשר לעדות אשה דאפי' אשה ועבד כשירין לזה יע"ש.
לענ"ד דברי הפ"ת בשם מה"צ צ"ע, דהא הט"ז כתב התם דוקא דכיון שמשמש בבית ישראל "איכא למימר שנתכוין לחבב עצמו להישראל", ודמש"ה אפי' כשמגיד דרך מסל"ת שהדיח הבשר יש לחוש שמתכוין לחבב עצמו, משא"כ כשאין לו שום תועלת והנאה (וע' תשב"ץ ח"ג ת' ס"ו דכשממקום אחר באה העדות אין לחוש ששכרוהו להעיד שקר ומכ"ש בעדות אשה שהיא בעצמה נאמנת ודייקא ומנסבא) ואס"ד שיש לחוש בישראל הפסול לעדות לפי שיודע שהיתר האשה תלוי בעדותו, ה"נ הו"ל למיחש גם בעכו"ם, דמה שאין האשה מותרת להינשא כ"ז שלא יעידו שמת בעלה הוא דבר ידוע, דדוקא דיני הדחה ומליחה אין ידוע לעכו"ם, ועכצ"ל דאכתי אין העכו"ם יודע שיסמכו על עדותו, וא"כ גם עבריין ישראל יודע שאין מקבלין עדותו ולא ידע שיסמכו עליו להתירה להינשא, וכן בלשון הרמב"ם (פי"ב מגירושין הי"ז) שהפסול בעבירה מה"ת לא גרע מעכו"ם ע"ש וכן מבואר ממ"ש הריב"ש סי' ש"פ וז"ל וכן מההיא דתנן מעשה שעמד אחד בראש ההר ואמר איש פלוני מת כו' ומקשי' בגמ' ודלמא שד הוא ודלמא צרה היא ולא מקשינן דלמא עכו"ם הוא ואין זה מסל"ת אלא ודאי כל שאמר העכו"ם עצמו בלא שאלה שקדמה לדבריו איש פלוני מת ה"ז מסל"ת עכ"ל. ואס"ד דישראל פסול לעדות גרע טפי, אכתי יקשה הא דלא פריך דלמא ישראל עבריין הוא (ושיש למיחש טפי מהחשש דלמא עכו"ם הוא דהגם שלפעמים אין ניכר בהברת ומבטא לשונו, ע' יבמות ד' מ"ו פסחים ד' ג' חולין ד' ק"ו ע"ז ד' נ"ח, אכתי הוי חשש רחוק ובפרט כשאמר בלה"ק) ובגוף הוכחת הריב"ש עמ"ש הט"ז סק"ה דכיון דקיי"ל סי' קי"ח דכשאין העכו"ם נהנה בחליפיו ל"ח שמא החליף כשר בטריפה ה"נ אין לחוש שיעשה כן העכו"ם וע"ש בהגהות מ"ש ליישב קושיית הב"ש סקל"ח ועמ"ש המל"מ פי"ג הט"ו דעכו"ם למה לו לעמוד בראש ההרים במקום שאין אנשים לומר מת פלוני ע"ש, ואין להקשות להמל"מ דא"כ למה משיאין ע"פ בת קול, די"ל דגם התם ששמעו קול צועק מרחוק ברחוק מקום שהשומעין לא יראו אותו וגם לא יוכלו להתחקות על עקבי רגליו של הצועק, מה לו לעכו"ם לצעוק בקול כדי להכשיל כיון שאין העכו"ם חשוד ע"ז, והגם שכתב המ"א סי' תקי"ג סקי"ג בשם היש"ש דהגם שאין העכו"ם עושה מעשה להכשיל הישראל במקום שאינו מרויח, מ"מ לא מאמינין ליה במה שהוא ספק דאורייתא, היינו שאין סומכין על דבריו משא"כ כדעביד מעשה לטפס על ההרים וכן כשצועק כדי להשמיע קולו מרחוק דטורח כזה הוי כמעשה (וע' גיטין ד' ס"ז), וכיון דישראל חשוד גרע טפי עכצ"ל דהגם שיודע שהיתר האשה תלוי בעדותו מ"מ הוי מל"ת וכן מבואר ממ"ש הנמ"י ספ"ב דיבמות וז"ל וכן הקשו מהא דמעשה בלסטים אחד כו' והשיאו חכמים את אשתו לר"י דאמר הרגתיו לא תנשא כו' והקשו ז"ל, מאי קושיא דלמא מל"ת הוה ותירצו דכיון דאמר אמרו לאשת פלוני מתכוון להעיד הוה עכ"ל, הרי דדוקא מצד שאמר אמרו כו' וכן נשמע ממ"ש הריב"ש ממ"ש בב"ק ד' קי"ד "כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן ואלו חסל"ת ואומרים מכאן יצא נחיל זה כו' וחשיב להו מל"ת כיון שאומרין כן מעצמן בלא שאלה אלא שהצריכו עוד רדוף בעלים כיון דממונא הוא כו' דהא בהנהו אחריני דמני התם באדם א' שהי' מל"ת ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב אני" כו' יע"ש הרי דהגם שזה שאמר זכורני כשאני תינוק כו' והטבילוני לאכול בתרומה לערב כו' הי' יודע שיש ללמוד מספורו שהוא כהן מ"מ כיון שאמר זה מעצמו בדרך מסל"ת בלא שאלה חשיב מסל"ת.
והנה מ"ש הריב"ש שהצריכו רדוף בעלים כיון דממונא הוא כו' וכן בפרש"י ד"ה מרדפין אחריהם, קודם דיבור הקטן דרגלים לדבר דשלו הם, לכאו' יקשה לפ"ז הא דא"ל רבינא לרב אשי ולא והרי נחיל של דבורים מל"ת הוא", דהא שאני הכא דאיכא צירוף רגל"ד, וא"כ אדרבה מוכח דבנחיל של דבורים לא הוי מסל"ת גמור רק דבהדי צירוף רגל"ד הוי כמסל"ת, והא דמדמה לה הש"ס היינו רק לענין מה דמהני בירור הענין שלא ע"י עדים כשרין, אך לא משמע כן לשון הש"ס, ולזה צ"ל כמ"ש היש"ש דמיירי בסתמא שלא ידענו אם נתיאשו הבעלים וצריך רדיפת הבעלים לברר שלא נתיאשו, ודי"ל דגם מ"ש בפרש"י דרגל"ד ששלו הם הוי הכונה שלא נתיאש מהם, וכתב היש"ש וז"ל ומ"ש לעיל במתני' אם נתיאשו אין הא סתמא לא, היינו היכא שהנחיל בודאי הוא שלו, אבל כה"ג שהנחיל אינו בבירור שלו אלא ע"י עדות אשה וקטן כו', א"צ להחזיר דאיכא תרתי לריעותא דעדות אשה וקטן לאו כלום הוא ועוד דדלמא אייאוש כו' עכ"ל, ולכאו' מוקשה לומר גריעותא דתרתי לריעותא לענין ממון, ובפרט דגם גבי טריפות כתב הלב"ש דלא הוה תלר"ע אלא כשהריעותות מכוונים לענין אחד ולא היכא שריעותא אחת מעידה על נקב בריאה והאחרת מעידה על חסרון וע' ריש נדה, ולענ"ד יתכן לפרש דהגם דאמרי' בעלמא דסתמא לא נתיאשו הבעלים. היינו לפי שיודע שיוכל לברר שהוא שלו משא"כ הכא שאין עדים אחרים ויש רק עד כזה שאם ישאלו אותו וישיב על השאלה ויעיד לא יסמכו על עדותו, ולא יסמכו עליו אלא כשיספר בעצמו בדרך מסל"ת, ומש"ה סתמא מיאשי בעלים משום שאין בידם לברר ואין בידם שיגיד העד מעצמו דרך מל"ת בלא שאלה מקודם, וכיון דענין רדיפת בעלים הוי רק כדי לברר שלא נתיאשו, הדר מוכח דזה הוי מל"ת גמור וגם אי נימא לחלק דשאני עדות אשה דדייקא ומנסבא, עכ"פ מוכח כן לענין עדות אשה, וכן מבואר ממ"ש הרמ"א סעי' ו' דריקים ופוחזין כו' אין לסמוך על עדותן רק במסל"ת או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול כו', הרי מבואר דבמל"ת ל"ח לרמי' ועקול והנה בנ"ד בלא"ה הא הוי כמו שסיפר דבר אחר ומתוך הספור נתודע שמת, דהא מה שסיפר לדוד פיש הי' כדי שילך ללות את הנפטר, והוי ע"י קישור ענין אחר,
ובענין מ"ש הפ"ת ממ"ש הנמ"י פ' ז"ב ע' קצה"ח סמ"ו סקי"ז ומ"ש הנה"מ דדלמא עינו נתן בה דניחא לי' לשווי' פנויה וכמ"ש בחשוד על העריות (ובנמ"י פ"ב דיבמות דאפי' רבא מודה משום אל תשת וגו', אלא דקאי קודם דאסיק דבעדות אשה הקילו) ובגוף הסברא לחלק בין רשע דחמס דלכאו' אי רשע דעלמא כשר להך עדות ומשום דא"צ תורת עדות א"כ רשע דחמס נמי יהא כשר כשהוא מוחזק שאינו משקר, י"ל דכיון דאוכל נבילות לתיאבון פסול לעדות לכ"ע וכשאוכל להכעיס פליגי אביי ורבא, הגם דבעלמא גרע טפי כשהוא עובר להכעיס (ע' יו"ד סי' ב' וס' קי"ח וסקנ"ח) ועכצ"ל דשאני לענין עדות דאפשר שאין חשוד להעיד שקר ולהרע לבריות, ושא"ח לעבור על דבר שהוא מחזיק לחטא ועון, בשביל ריוח ממון, ומה שהוא אוכל נבילות היינו מצד שנעשה לו כהיתר ואינו חושב זה לחטא ועון, ומש"ה גרע טפי כשאוכל נבילות לתיאבון, דממה שאינו אוכל נבילות כ"ז שמשיג בקל לאכול בשר כשר מוכח ממעשיו שמחזיק אכילת נבילות לחטא ודבר האסור ומ"מ אוכל לתיאבון דבשביל תאות אכילה יצרו תוקפו לעבור ע"ז, (ועפ"ז י"ל הקושיא מפלוני רבעני לרצונו כו', דשאני החם שהחטא והגנאי ידוע לכל וע' חולין ד' צ"ב) וממילא ה"נ יש לחוש שבשביל אהבת הבצע ושחד ממון יעיד שקר הגם שיודע שנעשה בזה רע לשמים ולבריות ומש"ה י"ל דנהי דלענין עדות קיי"ל כאביי דכל שהוא רשע פסול מגזה"כ, מ"מ גבי עדות אשה שא"צ תורת עדות רק שיתברר אמיתת הדבר, י"ל דעבריין דעלמא אין חשוד להעיד שקר מצד חומר איסור א"א ושהוא מקלקלה כשתנשא ע"פ עדותו דהא תצא מזה ומזה, ודדוקא רשע דחמס שרוצח וגוזל הגם שיודע חומר החטא, חשוד ג"כ להעיד שקר כשנתן עיניו בה (דהגם שתיאסר להנשא לו ניחא לי' שתחזיק עצמה לפנוי' וגם כשהוא במדינה אחרת אפ"ל דלא פלוג) או שהאיש שנתן עיניו בה שכר אותו להעיד שקר, ועמ"ש הש"כ סי' קי"ט סקי"ח דהפסול לעדות אשה הוי רק מטעם חשש נגיעה, וא"כ גם להנמ"י י"ל דשאני מחלל שבתות בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר, ובפרט בנ"ד שכבר נשא הבעל אשה אחרת במדינה רחוקה ולא ישוב לאשתו, שלא תפסיד האשה בהיתר הנשואין ואדרבה טוב לה לפי שעה, דלא שייך לומר שאין חשוד להרע לבריות ולקלקל האשה במה שתצא מזה ומזה דהא כבר עזובה מבעלה.
ועמ"ש הב"ש סק"י דמ"ש דעבד כשר לעדות אשה היינו בידוע שהוא כשר, וצ"ע דהא קאמר בב"ב (ד' צ"ג) "ת"ש המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו כו' לאו משום דרובא הכי איתנהו, לא כולהו הכי איתנהו", ומבואר דעבד כשר הוי רק מיעוטא דמיעוטא (והגם דרובו ככולו ע' הוריות ד' ג' וט"ז או"ח סי' תקפ"ב סק"ג, הא מפורש כאן דהוי טפי מרובא), וא"כ צ"ע הא דקאמר הש"ס דעבד כשר, ולא ביאר דהיינו דוקא כדהוי ממיעוטא דמיעוטא הכשירין, אך י"ל שאין הכונה לומר שכולם הם גנבים בפועל רק שמצד טבעם ותכונתם הם גנבים וכמ"ש בפרשב"ם פסחים ד' קי"ג ד"ה ציה כנען את בניו "כלומר מנהגן כן הוא' ושזה תכונתם מורשת אבות לאהוב הגזל והזמה ומש"ה לא הוי מום במקח, הגם שרובן אדרבה אינן גנבים בפועל כדמוכח הלשון "ונמצא גנב" דמשמע שהוא ענין מקרה, ואס"ד שרובא דרובא של העבדים הן גנבים בפועל, איך הי' עולה על הדעת לחשוב זה למום במקח, אלא דכיון שצריכין להתגבר על טבען ותכונתן שהוא דבר קשה ביותר, אין זה מום במקח מה שזה העבד אינו מתגבר על טבעו והו"ל ללוקח לאסוקי זה אדעתיה ועיקר המום הוי מה שהוא גנב בטבע ולא על המעשה שתלוי תמיד ברצונו (ושאני כשאומר ע"מ שאני צדיק כו'), ומ"ש בברכות ד' ט"ז "אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה" היינו שטבי הצטיין ביותר וע"ש דקאמר ר' יוסי אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן כו' (וע' גיטין ד' י"ב מאן דמרחם כו' אך התם מעשיו יקרבוהו כו') ועפ"ז מתישב מ"ש הנמ"י סוף יבמות וז"ל ואע"ג דעבד ואשה ושפחה פסולין לעדות מה"ת ומשיאין ע"פ טעמא משום שאינה פסולין מחמת עבירה עכ"ל ובח"מ סק"ט וז"ל ואפשר דישראל בעל עבירה גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת בעל עבירה עכ"ל ולכאו' הא בנמ"י מפורש כהב"ש, וצ"ל סברת הח"מ שהעבד עבריין רק מצד טבעו ותכונתו (וכעין מ"ש בגיטין ד' מ"א תד"ה כופין דחשיבי כאנוסין) ומ"מ אינו חשוד להעיד שקר והגם דקאמר "לית הימנותא בעבדי" (ב"מ ד' פ"ו) ובכלל מה שצוה כנען את בניו קאמר "ואל תדברו אמת" מ"מ לא יעיד שקר בענין חמור כזה, ובעבד לא שייך החשש דקאמר גבי החשוד על העריות "דניחא לי' לשווי' פנויה" וכמ"ש בב"מ ד' ע"א "עבד כנעני פריץ לה, ויראה היא להפקיר לו את עצמה" ע"ש, ול"ח ששכרוהו להעיד שקר (וע' מכות ד' ה') כיון שאין חשוד לעבור אלא מה שטבעו ותכונתו מביאו לכך.
והנה בנ"ד הוי מסל"ת ושבעת שהגיד הי' מדעל"ג כמ"ש כת"ר והנני מהמסכימים בהיתר העגונה הנ"ל ושיהא ההיתר בב"ד של שלשה, והי"ת יאיר עיני במאור תורתו ויצילנו משגיאות יום א' ה' טבת שנת תרע"ג אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין.