אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן כה

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן כה

סימן כד

בדבר השאלה שהרועה א"י אמר שזאב פגע ונגע באחר מהעזים, והביא מ"ש הח"ס יו"ד ת' קי"ב שאין א"י נאמן אפי' במסל"ת ואפי' יש אומדנא כדבריו, וכמ"ש ביו"ד סי' ק"ל ס"ח שאם העכו"ם אומר שהחבית הי' מטפטף והוא הדקו ונגע ביין אינו נאמן לאסרו אפי' ניכר עדיין קצת יין מבחוץ ויש אומדנות כדבריו, ודמ"ש הש"כ סי' שי"ג סק"ד דהיכא דאיכא אומדנא מהימן מסל"ת היינו משום דבהטלת מום בבכור תקנו חכמים למיזל בתר אומדנא עכ"ד ולענ"ד צ"ע דהא מקור, הדברים שאם מסל"ת ואומר שהישראל צוהו אסור, הביא בשו"ע ממ"ש התה"ד סי' קס"ט, ובתה"ד שם מפורש שהנכרית הסיחה לפ"ת שיהודי אחד ציוה לאמה שתעשה צרימה באזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט כו' ע"ש וא"כ כבר נתברר שעשתה המום בכונה כדי להתיר הבכור וא"כ אפי' אם לא נאמין לה שצוה לה הישראל אכתי הא כוונה להתירו ודמי להיכא שלאחר שרואה שהתירוה ע"י כך עושה כן לאחרים שאסור הגם שהטיל מום מעצמו בלא שום ציווי ובקשה ועמ"ש הט"ז סק"ב ממ"ש אם אמרו לעכו"ם המשרתת כו', ולכאו' י"ל דשאני כשהשיבו לו "שאסור לשחטו עד שיפול בו מום", דמפורש הלשון שיפול המום מאיליו, וממילא הוי כדפרש"י ד' ל"ה ד"ה והתירו שאין לומר שהעכו"ם להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו משא"כ "כשאמרו לעכו"ם כו' שאין לאכלו בלא מום כו', דמשמע הלשון שישחט כל שיהי' בו מום גם כשיעשה בידים ולא דמי לא"ל אם נעשה כו'] וגם כונת הרמ"א בשו"ע הוא כן אלא שקיצר קצת בלשונו, ואם הי' כונת הרמ"א לחדש דין אחר, לא הי' כותב זה בשם התה"ד וא"כ הא ידע שניתר בכך (ועכ"פ הי' בידו לכוין לכך), וצ"ל כונת הש"כ דכיון שלצד הספק שמשקרת אפשר שחשבה שלא יועיל להתיר כשתטיל מום בידים (או דאחר ההטלה הוא שנתודע לה ההיתר ע"י מום) מש"ה דוקא מצד שיש אומדנא שכונה להתיר אסור, ועכ"פ שאני התם שעשה מעשה הטלת מום ושיש אומדנא דמוכח, ובעלמא אין נאמן אף כשיש אומדנא כדבריו,

ובעייני בזה ראיתי לבאר מ"ש התוס' בבכורות ד' כ"א בהא דקאמר רב בלוקח מישראל דהוי "בכור ודאי דאם איתא דבכרה אשתבוחי הוה מישתבח ליה, פירש בקונטרס שכבר ביכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עכו"ם אי נמי א"ל הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעכו"ם אפי' מל"ת א"נ דלהשביח מקחו אומר כן ועוד יל"פ דאישתבוחי דהכא היינו שכבר נפטר מן הבכורה ועמ"ש הט"ז סי' שט"ז סק"ד לפרש כונת התוס' דמש"ה לא משתבח העכו"ם לפי שיודע שלא יאמינו לו, ולכאו' לא יתכן לפרש כן בלשון התוס' והו"ל להתוס' לומר בלשון "אבל עכו"ם יודע שלא יאמינו לו", וגם יפלא דהא דרך המוכר לשבח מקחו הגם שיודע דאפשר שהקונה לא יתן אומן בדבריו, ומדוע לא ישתבח בזה שלא תסתכן בלידה, וכן יפלא מ"ש "שיש ללמוד מפירושו כו', דכא גם להפירוש השני מוכח הכי, (וג"כ הוי מל"ת כשאין יודע מדיני בכורה, וחכם א' העירני דכיון שהעכו"ם הי' משתבח לומר שביכרה גם כשלא ביכרה מוכח משתיקתו דלא אסיק אדעתיה שיש בזה שבח וממילא אין הוכחה משתיקתו, וז"א דהא פעמים שאין העכו"ם רוצה לשקר ובפרט בדבר האפשר שיתברר האמת) ולענ"ד יש לפרש כונת התוס' דלפרש"י דהוה משתבח במה שלא תסתכן בלידה ממילא גם לוקח מעכו"ם הול"ל שמוכח משתיקתו דהוי בכור ודאי, ועכצ"ל דמיירי מתני' כשהעכו"ם המוכר אמר שכבר ביכרה וממילא יש ללמוד מזה דעכו"ם אפי' מל"ת (שאין מכוין לענין בכורה שאין יודע דיני ישראל) א"נ דלהשביח מקחו אומר כן, משא"כ לפמ"ש התוס' לפרש דאשתבוחי דהכא היינו שכבר נפטר מן. הבכורה, דממילא י"ל דמיירי המשנה כשהעכו"ם המוכר ש אמר כלום, ושאין הוכחה משתיקתו, דמצד שאין יודע דיני ישראל לא ידע להשתבח בכך (או שחשב שלא יאמינו לו במה שנוגע לדינא) וא"כ משמע מד' התוס' דאפי' כדי"ל להשביח מקחו אומר כן, לא מוכח דא"נ אלא לפרש"י, ודעכ"פ כדמוכח שלא נתכוין להשביח מקחו מהימן וכמו שהביא מזה בפסקי מהרא"י סי' ק"ל וכתב דצ"ע משום דביו"ד כתוב סתם דלא סמכינן אמסל"ת.

ועמ"ש הט"ז סי' קכ"ב סק"ד דכשהעכו"ם אומר לפ"ת שהכלי שלו בן יומו יש להחמיר ולאסור התבשיל של ישראל שמבשל בתוכו, והוכיח זה ממה שמסל"ת נאמן לומר שישראל צוהו לחתוך המום, וצ"ע לענ"ד וכמ"ש למעלה מלשון התה"ד, ובל"ז שאני התם שקודם שנעשה בו מום היה אסור לשחטו, ורק ע"י המום כשנעשה בלא כונה מותר לשחטו, וכשהדבר מוטל בספק של ריעותא כזה יש להעמיד בחזקת איסור הקודם, ואפי' לשיטת הסוברין דלא מחזקינן מאיסור לאיסור הכא האיסור כשהטיל מום בכונה נמשך ומסתעף מהאיסור הקודם שאסור לשחוט בלא מום, ולא דמי לספק בעלמא אם כוון להתירו דאל"כ לא משכחת להיתירא שתמיד יש להסתפק וגם איכא כעין חזקה קמייתא שלא ידע העכו"ם מזה, משא"כ הכא דאיכא ריעותא וחזקה דהשתא (ועמ"ש הג"מ דחולין לבסוף דאפי' אם כוון להתיר כו', ומוקשה לכאו') ואולי דעת הט"ז דכיון שהכלי היא של העכו"ם וכן התבשיל הבלוע בדופני הכלי קודם שנפלט בהתבשיל של הישראל יש להאמינו, ודמש"ה אינו סותר למ"ש בעצמו ס"ס מ"ח בעכו"ם שעשה מלאכה אצל ישראל בהפשטת הבהמה והוצאות המעיים ואמר שמצא מחט בכרס קצתה בתוך דופן הכרס מבפנים כו' דיש לאסור אם העכו"ם מהימן ליה ודוקא כשהוא מסל"ת, וכבר הביא בחידושי רע"א זצ"ל שדברי הט"ז סותרין עצמן, ועפמ"ש י"ל דשאני התם שהבהמה היא של הישראל וגם לפי דברי העכו"ם אין האיסור ודאי ורק מחסרון ידיעה שאפשר שהיה נקב מפולש ושהעכו"ם לא ידע לדקדק, ועמ"ש המ"א סי' תס"ז סק"ד דכשאמר העכו"ם שמכר ליהודי החטין שרחץ מצד שהוא אוהבו, אי מהימן ליה אסור דדמי למ"ש ביו"ד סי' ט"ז סי"א, והתם אסור אפי' אינו מסל"ת וכמ"ש הש"כ סקכ"ד, ולכאו' צ"ע לענ"ד כיון דהוי רק חשש חימוץ (ובעת שהיו של העכו"ם קודם הפסח לא הי' ענין איסור), וע' בביאורי הגר"א אה"ע סי' י"ז ס"ק קכ"ה שדחה ד' הש"כ ביו"ד סי' שי"ג וכתב דבתה"ד משמע דהיינו משום דמסל"ת נאמן להחמיר, ולענ"ד צ"ע דהא אדרבה התה"ד כ' בסי' ר"ב דאין סומכין על דבריו לא לאסור ולא להתיר ומייתי ראי' מא"י שהביא פירות לשוק בפ' בתרא דיבמות ודהגם שכ' הרא"ש פ' אלו מגלחין בשם ראבי"ה דקיי"ל כר' דפליג על רשב"ג הא איכא מהר"ח דפליג ומחלק דר' לא סבר דסומכין על דברי העכו"ם אלא משום דהפירות שלו הן כו' וא"כ עכצ"ל דמ"ש התה"ד בפסקים סי' קס"ט אינו סותר למ"ש בעצמו, ודשאני התם כמ"ש למעלה והנה מ"ש משום דקיי"ל כר' לכאו' צ"ע דהא גם רשב"ג מודה היכא דלא נתכוין להשביח את מקחו וי"ל דגם הראבי"ה אסיק אדעתי' דשאני היכא שהפירות שלו הן, ומש"ה מוכיח דוקא מדברי רבי דאפי' כדי"ל שמתכוין להשביח את מקחו, דממילא לא שייך לומר שיש עדיפות מצד תורת בעלים כיון שלא היתה כונתו לאסור פירותיו, ונאמנות תורת בעלים שייך דוקא היכא שמעיד שהפירות אסורין, ולא כשאומר בדרך השבחת מקחו, ויותר מתיישב לפמ"ש הגירסא באו"ז סי' תכ"ח בשם ראבי"ה "אבל מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי רבי", והרא"ש גופי' גורס כן בפ"ה דקדושין אות ס"ב, ומשום דלענין אבילות דהוי מדעל"ג יליף מזה, ודהיכא דלא הוי מדעל"ג לכ"ע אינו נאמן,

והנה ממ"ש הט"ז דגם כדמהימן לי' דוקא כשהעכו"ם מסל"ת משמע לכאו' דמהני צירוף רגל"ד וכמ"ש התוס' בקדושין ד' ס"ו וביבמות ד' פ"ח וכ"כ הט"ז סי' קכ"ז סק"י דכששותק נראה שיודע רגל"ד (דבודאי אא"ל מטעם שאחד"א דלא שייך זה בשתיקה, וגם דממילא לא הי' צורך שיהא מל"ת), ואין לומר דממ"ש "שמלמדין אותו לכתחילה שיאמר איני מאמינך", מוכח שהדבר תלוי במה שמקבל על עצמו איסור, דז"א דהא בשתיקה אין מקבל ע"ע האיסור, וע' ש"כ סקט"ו שאם מאמינו בלבו כבי תרי לא יוכל לומר איני מאמינך, ועכצ"ל דהיינו משום דפעמים שטועה וחושב שע"פ דין נאמן ע"א לומר שנתנסך יינו ומצד זה הוא שותק וממילא יהא נראה לכל שכן הדברים ויצטרך ליתן אמתלא על שתיקתו ויהא חשש מראית העין, ומש"ה מודיעין אותו הדין שאינו מחויב להאמין ושאם אינו מאמין בלבו יאמר איני מאמינך, ומש"ה ניחא גם לפום דיש לחקור דדלמא ליכא דין נאמנות בעלים כשאין יודע בעצמו רק שהוא מאמין למי שאמר לו דמ"מ אין להקשות מה בכך שהוא מאמין להעד ואוסר ע"ע דאכתי יהא מותר לכל העולם, דלק"מ כיון שמוכח שיודע שיש רגל"ד והוי כאילו נודע לבעלים האיסור, ועמ"ש החו"ד לענין כשבא א' ואומר שמצא נקב בדקין וכה"ג שאוסרין הבשר לכל הקונים ואין מלמדין אותן לומר איני מאמינך, ולענ"ד צ"ע דכיון שאצל הקונים האחרים ל"ש ענין רגל"ד אין שתיקתם ודבריהם מעלה ומוריד, (וזה שהי' הדקין אצלו ובדק ומצא, הו לענין זה כבעלים) ולא יתכן ללמדם לומר איני מאמינך כיון שהכל מאמינין בלבם (וגם הוי כעין מ"ש בגיטין ד' נ"ד מ מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך כו' שמפסיד הטורח לחזור ולקנות בשר כשר) וגם לא דמי לנתנסך יינך וכה"ג שהוא מעשה התחדשות משא"כ מה שמצא טריפה שמברר שכבר הי' הטריפות מקודם ודהוי רק חזקה דאתיא מכח רובא ויותר י"ל בסברת דברי הט"ז דכשמסל"ת ומהימן לי' ברור אצלו דקמי שמיא גליא שכן הוא, ודכשאינו מסל"ת לאו כל כמיני' להאמינו כיון שהוא בחזקת משקר וכמ"ש אשר פיהם וגו', ומ"ש הט"ז דהיינו מטעם רגל"ד (וממ"ש "ודכותיה גבי בן גרושה וב"ח דשתיק וקתני מקוה פסולו ביחיד כו' ואל יוכיח ב"ג וב"ח שפסולו בשנים ולא קאמר דשאני ב"ג וב"ח שצריך שיהא פסולו בב"ד וכמ"ש בירושלמי ואין קפידא בהא דקמי שמיא גליא מוכח כמ"ש), היינו התם שא"ל נתנסך יינך בפניך או שא"ל ידעת דרגל"ד, משא"כ כשאומר שהבהמות שמכר הן או"ב שאין הלוקח יכול לידע שיש רגל"ד, כל שאין כרוך אחריה, וכן במה שמצא תחיבת מסמר בכרס, וממילא הגם דמהימן העכו"ם בעיני בעל הבהמה, אפשר דלא מתסר לכ"ע למי שאינו מאמינו וצ"ע ועכ"פ בנ"ד אין הרועה א"י נאמן בפרט שיש בזה ענין התפארות שהבריח הזאב, וכן התנצלות מה שלא שמר העזים מתקלה ושריטת מסמר (וע' ב"מ ד' צ"ב) וע' זבחים ד' ע"ד שדרוסת הזאב מידע ידיע כו', וגם אין הרועה יודע באיזה עז פגע, ואיכא ספיקי טובי ופשוט להתיר. וכתבתי הנלע"ד בעזרת החונן לאדם דעת. אליהו קלאצקין החופ"ק ברעזי.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה