אור ברסלב
דבר אליהו (קלאצקין) ספר דבר אליהו › סימן כב

דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין

ספר דבר אליהו · סימן כב

סימן כא

כבוד הרב הגדול בתורה ויראה בנש"ק וכו' מו"מ ירמי' קאליש נ"י אבד"ק אפאלא,

בנדון השאלה שדרש ממני כ"ת במכתבו מאור יום ד' לסדר והי' ברכה ע"ד מי שיש לו רעסטאראציע, וע"פ חוק הממשלה יר"ה מוכרח להיות אצלו מאכלים חמים הדרושים להא"י הקונים, אם מותר לו להשכיר חדר אחד לא"י שיחזיק וימכור בשר חזיר וכדומה להא"י, והא"י השוכר יתן להישראל המשכיר סך קצוב מכל ליטרא בשר טמא שימכור והאחריות של הפסד והזיקות הכל על הא"י השובר הנה כבר כתב הצ"צ תשו' ס' בישראלים שמלאכתם הוא לעשות נרות ובורית ועליהם מוטל מן השררה להספיק זה לכל בני העיר וז"ל דבכה"ג שהם צריכים להספיק לכל בני העיר ע"פ השררה שרי להו לקנות לכתחילה חלב חזיר מהא דאיתא בירושלמי כו' לפי שהציידים צריכים ליתן מס למלך מאומנתם התירו להם למכור חי' ועופות ודגים טמאים כדי שיוכלו לפרוע למלך המם שעליהם כו' וע"ש שכתב עוד טעם להיתר, דכיון שאין הקצבים הא"י רוצים למכור חלב שור וכבש אלא דוקא שיקנו גם חלב חזיר כו' ודאי דשרי כדי שלא יפסיד טרחו דמ"ש טרחא דצייד מטרחא דבעל מלאכה זו וע"ש בצ"צ שמצד הטעמים האלה מותרים למכור כל דבר טמא ולאו דוקא חלב חזיר, וא"כ יש להקל בנ"ד שנוגע למחיתו ופרנסתו ושאם ימנע מזה לא יוכל להחזיק הרעסטאראציא והוא משלם מס ג"כ, ובפרט ששייך להא"י השוכר.

והנה הט"ז הביא ממ"ש התוס' בסוכה ד' ל"ט ד"ה וליתיב וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי סחורה ובפ"ז דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכור ולא בתרומות ולא בנבילות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים לא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה אלא כה"ג דבהדיא שרא רחמנא למכור כדכתיב או, מכור לנכרי עכ"ל, דלכאו' מוכח מזה דאיסור סחורה בנבלה וטריפות הוי מה"ת, וכתב דלעולם י"ל דאיסור סחורה הוי רק מדרבנן, ודמ"מ שפיר הוכיחו התוס' מהא דבהדיא שרא רחמנא למכור", משום שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, וממילא לדעת החולקין בזה על דברי הט"ז (ע' פ"ת סק"ג) הדר מוכח מדברי התוס' דאיסור סחורה הוי מה"ת ולענ"ד י"ל בכונת דברי התוס' דהוי כעין מ"ש התוס' בחגיגה ד' י"ח ד"ה חוש"מ דמדכייל חוש"מ בהדי ר"ח דרבנן כו' (ועמ"ש התוס' בכתובות ד' כ' אי הדרך להזכיר מה שאינו פשוט קודם), ודהיינו מ"ש התוס' דלא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה", כיון דהאיסור סחורה בפירות שביעית הוי מה"ת ואיסור סחורה בנבלה וטרפות הוי רק מדרבנן, דמדכתיב בלשון או מכור לנכרי ולא כתיב בלשון "תמכור לנכרי כמו שאמר תחלה "לגר תתננה", מוכח דשרי אפי' ע"י אחר וכמ"ש הט"ז סק"ד לדייק כן מלשון הכתוב, ושפיר הכריחו מזה התוס' שהקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי בכלל סחורה ואסור מדרבנן, הגם דמה"ת ליכא איסורא אלא כשמלקט לסחורה וכמ"ש התוס' מקודם "דללקט לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה" וממילא כולם שוים לענין איסור סחורה דבכולם הוי האיסור כה"ג רק מדרבנן, ומה שהוצרכו התוס' להוכיח מדהוי דומיא דנבילות וטרפות ולא הוכיחו ממ"ש ולא בבכור דג"כ הוי רק מדרבנן וכמ"ש הר"ש שם בשביעית "דמדאו' שרי כדתנן בפ' כל, פסולי, המוקדשין בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא ובאטלז הוא דלא מזדבן כו', י"ל לפמ"ש התוס' בבכורות ד' ל"א ד"ה חוץ, דשמא מקרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש וא"כ הי' מקום לומר דמיירי באופן שאסור מה"ת ועפמ"ש מיושב מה שהוצרכו התוס' להוכיח מהא "דבהדיא שרא רחמנא למכור" ולא הביאו מהמשנה דציידי חי' עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותר למכרן, דכונת התוס' להוכיח דשרי מה"ת גם כדלא נזדמנו לו וכמ"ש דמה"ת שרי אפי' ע"י אחר, ועפ"ז מוכח כמ"ש הב"ח והש"כ סק"ח ודלא כהט"ז ולכאו' גם אי נימא שאין ביד חכמים לאסור המפורש בתורה להתיר, אכתי שאני מה שאין מפורש בתורה ורק מדיוקא דקרא נשמע זה, וגם שאני כשמוכר ע"י אחר שהשליח כיד משלחו ופועל כיד בעה"ב משא"כ כשקונה כדי להרויח שהאחריות על הקונה ואינו בתורת שליחות בעלמא.

והנה מלשון הרמב"ם ושו"ע שכתבו "דחוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה" מפורש דאיסור סחורה מה"ת או כמ"ש הט"ז שאין כח ביד חכמים לאסור כו', וכבר תמה הדג"מ דהא גם. בנבילה כתיב או מכור לנכרי ומוקי לה בנזדמנו לו ודלמא מ"ש יעשה לכל מלאכה היינו ג"כ בנזדמנו לו, ועמ"ש בנודב"ת ת' ס"ב ליישב דממ"ש לכל מלאכה מוכח להתיר אפי' לסחור בו ולמכור לישראל אחר "ואכתי יקשה לפמ"ש הט"ז דגם בנבילות וטריפות מותר לקנות ממי שנזדמנו לו וכן מוקשה הא דקאמר (פסחים ד' כ"ג) דאיסור והיתר ל"צ קרא", דהא אצטריך לענין היתר סחורה כה"ג, וכן מוקשה לומר דזה חשיב מפורש בתורה להתיר כיון שלא נזכר היתר סחורה, וביותר קשה דהא כתיב "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה" ויליף מינה "שהתורה אמרה יבא איסור נבלה יחול על איסור חלב ויבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב" (חולין ד' ק"ג), וא"כ נילף מהכתוב שגם נבלה וטריפה מפורש בתורה להתיר סחורה דאטו משום דאיכא נמי איסור חלב קילא טפי (ודוקא חלב של שוה"נ וע"ע יליף רק לענין לטהר מידי נבלה כמ"ש זבחים ד' ע')

ואולי י"ל דכיון דדוקא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה כמ"ש התוס' ממ"ש בירוש' והרי חמור וגמל ומשני למלאכתן הן גדילין, ממילא מדייק מלשון הכתוב "יעשה לכל מלאכה" דהיינו למשיחת עורות וכה"ג, דמדלא כתיב שימכור לנכרי כמו דכתיב בנבילה וטריפה, גלי קרא, שמיוחד רק למלאכה, והגם דחלב בהמה טהורה בכרכים א"צ מחשבה, כבר פרש"י בחולין ד' קכ"ח דהיינו לפי "שבכרכים העם מרובה ואין להם בשר לכל הצורך אוכלין אותו ע"י הדחק", וע"ש ד' קכ"ט רש"י ד"ה כפרים, דחלב לאו בר אכילה הוא אפי' לעכו"ם אלא ע"י הדחק", וע' נדה ד' נ' ובכורות ד' י', (יע"ש בתוס' אי מיירי משומן ולא מחלב האסור, וע' כתובות ד' ד' ובכרך כו') ואכילה ע"י הדחק מצינו דלאו שמה אכילה ע' ב"ק ד' ק"י שבת ד' ע"ו וע"א ד' ל"ח (וע' פסחים ד' כ"ד פרש"י ד"ה חלב שאין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות), ודהגם שלוקה על אכילת חלב שהומחה באור, היינו משום דכשאוכל אחשביה לאכילה, משא"כ כשאינו אוכל מהני הא דגלי ק קרא וכתב "יעשה לכל מלאכה" להורות שאינו מיוחד למאכל אלא למלאכה, והוי גילוי מלתא בעלמא וממילא מותר בסחורה אף מדרבנן, גם כשהוא חלב נבילה וטריפה כיון שאינו עומד לאכילה וליכא כ"כ חשש תקלה דאכילה ועפ"ז מתישב מ"ש האו"ח דה"ה חלב בהמה טמאה, ותמה הש"כ דהא קרא מיירי בבהמה טהורה כמ"ש בזבחים ד' ע', ועפמ"ש י"ל דס"ל להאו"ח דנהי דקרא מיירי בטהורה, אכתי גם חלב טמא אין עומד לאכילה אלא למלאכה וגם לפום דקיי"ל דלא כהאו"ח י"ל דהיינו דכיון דלא מצינו גלוי מילתא אלא בחלב טהורה י"ל דחלב חזיר עומד טפי לאכילה ועפ"ז מתישב מ"ש התוס' בב"ק ד' פ"ב ד"ה לא יגדל אדם חזרין וז"ל אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן כו' שרי, וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה כו' ע"ש, דלכאו' הא שאני חלב דמותר בסחורה בכל גונא, וע"כ צ"ל דכיון דמיירי לענין גדול חזרים שאינו בכלל הכתוב, ואפשר דחלב חזיר עומד טפי לאכילה, דוקא כשעומד למשיחת עורות וכה"ג שרי בסחורה, וע"י תה"ד סי' ר' וז"ל דמכוער הדבר להלוות אכתלי דחזירי אבל חלב משמע בהדיא מדברי מהר"ם דמותר לקנותן ולמוכרן לכתחילה אפי' אם עומד לאכילה כו' אבל בתוס' פ' מרובה לא שרי אם עומד לאכילה עכ"ל, ואולי ס"ל למהר"ם כהאו"ח שאין חילוק בין טהורה לטמאה.

ובנוב"ת שם הביא ממ"ש בבכורות ד' ו' ודילמא לסחורה, ולענ"ד אא"ל שהי' בזה סרך איסור דרבנן דהא ישי הוא ששלח לשר האלף חריצי חלב ביד דוד בנו, וע' ב"ב ד' י"ז דישי אבי דוד מת בעטיו של נחש וע' קדושין ד' ע"ו, ואי נימא שאסור עכ"פ מדרבנן גם כשנזדמנו לו ליתן לישראל אחר שימכור לא"י, עכצ"ל כמ"ש הנו"ב דגם להס"ד איתקש למים שמותר בסחורה, ודממילא מוכח ממ"ש בפסחים ד' כ"ב למאי הלכתא איתקש דם למים כו' ולא קאמר דאצטריך היקשא להתיר בסחורה, דעכצ"ל שאין האיסור מה"ת ע"ש, ולכאו' אכתי קשה דאטו מצד ההיקש דכתיב על הארץ תשפכנו כמים הוי היתר סחורה מפורש בתורה שאין כח ביד חכמים לאסור ודוקא מ"ש יעשה לכל מלאכה הוי ההיתר מפורש בתורה, וי"ל דכיון דאיסור סחורה, אסמכוה רבנן אקרא וכמ"ש, א"ה אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהויתן יהו", אלא דהוי אסמכתא בעלמא כמ"ש התה"ד בשם גליון תוס', ממילא כל דאיכא היקישא להיתר אי אפשר להסמיך אקרא לאיסור, וממילא מתישב גם לדעת החולקין על הט"ז ושיש כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר דהיינו דוקא היכא שחכמים גוזרין לאסור ולא אסמכוה אקרא משא"כ איסור סחורה דאסמכוה אקרא כיון שנאמר בחלב יעשה לכל מלאכה א"א לאסור בדרך אסמכתא דקראי, ואין להוכיח שאין האיסור מה"ת ממ"ש ד' י"א תד"ה קוצרין, דשאני התם שאם הביא עבר על מה שלכתחילה לא יביא, משא"כ הכא דכשנזדמנו לו לא עבר על מה שאסור לכתחילה, וכן כששחט רוב סימנין אפי' במזיד לא קעביד איסורא אפי' לכתחילה דדוקא כשמנבלה קעבוד איסורא דגרם טריפות ונבילות בידים, ומ"ש ביבמות ד' ס' גבי אניסת עצמו דסופה להיות בעולה תחתיו ומותר לקימה כיון דממילא האיסור לכתחילה רק על הנשואין, וזה לא יתוקן ולא יתמעט במה שיוציאנה בגט, וגם איכא ממילא חיוב מצות עונה]

והנה מכבר (בילדותי שנת תרכ"ז) אמרתי להעיר ממ"ש בב"ק ד' י' "טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא השתא אי אית לדידיה כמה טריפות יהיב ליה" כו', ואח"כ נדפס הספר בר"י מחה"ג זצ"ל ומצאתי שכתב בסי' מ"ב, דלא מיבעי לדעת הט"ז דמי שנזדמנו לו מותר למכור ע"י שליח ישראל דבודאי מותר להניזק לקבל נבילות וטריפות של המזיק והוא שלוחו של המזיק למכור לעכו"ם, אלא אפי' לדעת הב"ח והש"כ מותר לקנות שלא להרויח רק למכור בהדמים שקנה, ודהוי מיטב דאי לא מזדבני הכא מזדבן במקום אחר למי שצריך להאכיל לפועליו או לכלבים, ולענ"ד צ"ע דא"כ מאי פריך ומנלן שיכול לכופו להיות שלוחו כשהוא בעצמו א"צ לכך, ושיני סובין שמקבל בתורת פרעון כפי השומא, וגם הא ממילא יצטרך לטרוח בחנם בהמכירה, וכשנותן לו סובין, השומא הוא פחות ממה שיקובל מהקונים, וטורח המכירה לא הוי בכלל טורח נבילה דקאמר להלן וגם יקשה דכיון דמיירי כשהמזיק פשע במיתת השור וכמ"ש "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו", א"כ י"ל דסד"א דלא מצי יהיב ליה לניזק בתורת תשלומין, ודכיון שפשע בהריגת השור לא הוי כמו שנזדמנו לו ועכ"פ לא הוי דבר פשוט כ"כ להקשות שאין שום צורך לילפותא דקרא, וא"כ מוכח לכאו' דליכא איסור מה"ת בסחורה ומ"ש עוד בבר"י שם להוכיח ממ"ש במד"ר סדר נשא "יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו ח"ל לא ישתה בשתיה הוא אסור ומותר ברפואתו ובסחורתו", דמדאצטריך קרא למעט מוכח דבעלמא הוי איסור סחורה מה"ת, י"ל לענ"ד דכיון דקאמר שם "עשתה תורה סייג לדבריה שלא יאכל מכל דבר הנעשה מגפן היין כדי שלא יבא לשתות מתלא אמר לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" מש"ה סד"א שיש לעשות סייג והרחקה ע"י איסור סחורה כדי שלא יבא לידי תקלה, ומש"ה סד"א נמי שאסור רפואתו בחולה שאין בו סכנה גם כשמעורב רק מעט (פחות משיעור רביעית בכא"פ) ושאין בו לא טעמו ולא ממשו, דסד"א להחמיר מצד סיג והרחקה, שיבא לידי תקלה בשתיית היין בעין או כשיהא טעמו וממשו, ולפי שאין דרך שתיה ע"י תערובת שאין בו טעמו ולא ממשו אלא במלוגמא לצורך רפואה ושעי"ז ישהה היין בתוך ביתו, קמ"ל שמותר ברפואתו,

והנה מ"ש כ"ת במכתבו ממ"ש ה' פסח סי' ת"מ בעכו"ם הנכנס בביתו של ישראל לאכול חמץ דל"ח דאתי הישראל למיכל מיניה משום שהא"י משמרו, עמ"ש הש"כ י"ד סי' פ"ח סק"ב שמותר להעלות בשר נבילה על השולחן שאוכל עליו בשר כשר, ושאסור להעלות לחם של איסור על השולחן משום דעל הלחם יחי' האדם ולא בדילי אינשי מיניה ודכה"ג כ' הרא"ש פ' אין מעמידין גבי בשול עו"ג דפת צריך הרחקה טפי, ודמש"ה אמרי' (חולין ד' ק"ד) בחלת חו"ל דאי לאו דהויא דרבנן הוה גזרי' העלאה אטו אכילה ע"ש, ולענ"ד צ"ע דדוקא לענין גזירת חתנות וחשש קירוב הדעת הוא שכתב הרא"ש שהחמירו יותר בפת דכשאוכל מפת העכו"ם דהוי עיקר קביעות סעודה (ע' ברכות ד' מ"ב ועירובין ד' ע"ג מקום פיתא כו' ובמד"ר וירא עה"כ וסעדו לבכם דהדא פיתא מזוניתה דליבא) יתקרב דעתו עי"ז, משא"כ לענין חשש תקלה דאתי למיכל מיניה, אדרבה יש חשש טפי במאכלים ערבים שריחם נודף, וע' פרש"י כתובות ד' ס"א דכל דאית ליה ריחא או קיוהא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל וממילא עלול ביותר החשש שיכשל לאכול מהם, וגבי חלת חו"ל י"ל דכיון שאין שום היכר והבדל והוא רואה שהכהן אוכל יש טפי חשש תקלה דאכילה שישכח שלא כל דבר הראוי לכהן ראוי לישראל, משא"כ כשרואה ישראל אכילת העכו"ם ליכא כ"כ חשש, לפי שהישראל יודע שדרך העכו"ם לאכול תמיד מאכלות אסורות, וע' פסחים ד' י"א (והתם בל"ז מיושב, דאטו יסמוך עצמו על מה שאפשר שימצא בבדיקה פת אפויה מכבר, וכיון שאיננו רעב ליכא חשש יותר) ועכ"פ כיון שמותר להעלות בשר נבלה על השלחן מכ"ש בשר חזיר שניכר יותר בטעמו ובריחו וכמ"ש בחולין ד' ק"ט "חזיר מוחא דשבוטא", ומ"ש ד' ק"ו, "מים הראשונים האכילו בשר חזיר", היינו שמצד שהיה אצלו דבר ברור שהישראל בעל החנות אינו מאכילו דבר טמא, מש"ה לא שם לב ולא השגיח על הטעם המשונה, (ומבואר מזה שמותר למכור בשר חזיר מבושל לא"י ע"ש בפרש"י) וע' אדר"נ פט"ז שאמר מה אעשה ריחן בא אלי מבשר נבלות וטריפות ושרצים, וזה מאוס משוקץ ומתועב לישראל יותר מבשר נבלה שלפעמים אין ניכר בטעמו וריחו (וע' הוריות ד' י"א ובכורות ד' ל"ז) ואין זה שייכות למ"ש שלא יאמר אי אפשר בבשר חזיר כו' דהיינו שהגם שהנפש קצה בזה, מ"מ לא יאמר שמונע מצד שהוא מאוס ומשוקץ אלא שמונע מצד גזירת הי"ת ומ"ש כת"ר להסתפק אם מותר להמשרת ישראל ליטול הבשר טמא מבושל מהא"י בעד הקונים, לע"ד יש להחמיר דכשנוטל בידו מאכלים טמאים חמים המוכנים ועומדים לאכילה יש חשש תקלה טפי, ובפרט שדרך המשרתים לטעום כמ"ש בכתובות ד' ס"א, ובפרט כל דאית ליה ריחא כו' וע' חולין ד' ו' תורא מדישיה קאכיל, [ובמק"א ביארתי בענין חשש תקלה, דמ"ש "שלא אמרה תורה שלח לתקלה", היינו דאא"ל שתצוה התורה על דבר שיצמח מזה תקלה, כעין מ"ש הרא"ש פ' ע"פ, ושעיר המשתלח ליכא חשש תקלה דאכילה דבל"ז אסור לאכול אברים הנמצאים מרוסקים, ועט"ז או"ח סי' תרי"ט לענין הא דאתי למסרך, וע' פרש"י ע"ז ד' מ"ה ד"ה שריפה בעי, דהא אתי לידי תקלה, וכן י"ל דכיון שבודאי יכשלו בנ"א מצד שלא ידע שהוא דבר אסור, הוי כעין חשש לפני עור, משא"כ כשיש רק חשש שכחה, ובפרט כשעושה היכר וסימן וע' פסחים ד' לו' ור"ס צ"ז וביומא ד' נ"ה וביבמות ד' קט"ו ושבת ד' י"ב, וע' פרש"י שבת ד' כ"ג ד"ה שמצוה עליו לבערו "דלמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה" ומדלא נקט הטעם דדמי לקדש כמ"ש בפרש"י ד' כ"ה ד"ה מצוה, עכצ"ל דהיינו משום דהכא דקאמר גזירה שמא יטה כדי שיתבער מהר, וכיון דמצד עצם מצות הבערה יצא חובתו גם אם לא יתבער במהירות ובפרט דאשו משום חציו נקט דוקא טעם חשש תקלה שיש חשש גם בשעת הבערה גופא, והגם דקאמר בפסחים ד' י"א הוא עצמו מחזר עליו לשרפו כו' שאני שריפת שמן של תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת ביעורו הגם שעיקר ההבערה הוי לשם מצוה, משא"כ מה שעוסק בבדיקת חמץ כדי לבערו מן העולם, ועמ"ש התוס' בחולין ד' נ"ג ד"ה אתי ובש"כ יו"ד ס' נ"ז סקמ"ז ומ"ש הח"ס מההיא דביצה ד' י"ח, והכא חיישי' אפי' לתקלה דזמן מועט לגמרי, וגם הא רמי ליה בכלי מאוס וכמ"ש פסחי' ד' ל"ג וכן ברמב"ם פי"ב מתרומות דשמן של תרומה שנטמא נותנו בכלי מאוס כו', וא"כ הא אא"ל טעם חשש תקלה, והול"ל דמטעם בהילת המצוה יש לחוש שיטה כדי שיתבער מהר, הגם דליכא מצוה במה שיתבער מהר, וכעין מ"ש פרש"י מגילה ד' ד' דמתוך שהוא בהול כו', ואא"ל דשאני ביצי ספק טריפה דהוי ספק בעלמא, דהא ספק דרוסה הוי מפורש בתורה והלמ"מ וכן אא"ל דחיישי' טפי לתקלה דאכילה בשעת הביעור שבהול לאכול השמן קודם שתשרף ואם לא עכשיו אימתי, משא"כ ביצי ס"ט שלא יהא בהול לאכול באיסור כיון דאפשר שבזמן קרוב יתברר ההיתר וכעין מ"ש בסוטה ד' ז' ועמ"ש הצ"צ ת' ס"ט, דז"א, דלענין חשש תקלה מצד שכחה לא מסתבר לחלק בזה]. והנלע"ד בעז"ה כתבתי יום ג' לסדר וירא ט"ז מר"ח תרע"ב לפ"ק, אליהו קאלצקין החופ"ק לובלין.

תוכן העניינים

דבר אליהו (קלאצקין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה