דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן יח
יום חרום א' לסדר כי היא חייך וארך ימיך שנת נתברך לפ"ק בורא ארץ ושמים יכתבהו ויהתמהו בספשצ"ג לאלתר לחיים ויזכה לראות בנחמות ציון וירושלים אל כבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדל שמו
נודע בשערים ע"ה פ"ה המפורסם לשם ולתהלה כש"ת מו"ה ארי' שלאויט"א, אבד"ק לובלין
ילמדנו רבינו בדבר הגט אשר נתהוה בעירכם אשר אחד ממחננו שלמה נתן בן משה מפה אשר גירש זוגתו מבעלדשידטץ ויש על הגט הרבה חששות אחד שהמגרש הלז מוחזק בעירינו שאינו שפוי בדעתו שנית שהטעו אותו שהבטיחו לו שישא את בת ר' משה חיים מבעלדשידטץ הגרושה מאישה, ביילא שמה וזה הי' מדברים בעת כתיבת הגט, שלישית אשר השלישו אצל ר' משה חיים הלז סך שלש מאות רו"כ חוץ חפיצים אחרים וחפצים שלו ולא נתנו לו אף פ"א ושום חפץ, וזה אמר בפירוש קודם נתינת הגט שהוא מגרש באופן זה שאם לא יתנו לו לא ירצה לגרש וכן ראיתי בהעתק אשר כתב הרב המ"ץ ר' נתן רייפמאן נ"י מלובלין להרב מבעלדשידטץ נ"י אשר הוא בעצמו שמע מהמגרש כמה פעמים כדברים האלה, רביעית אשר המגרש אמר מקודם נתינת הגט אשר רוצה לגרש רק באופן שהיא לא תנשא עד עשר שנים ויש בזה חשש ביטל הגט כידוע וגם נתן המגרש לר' נתן תקיעת כף ע"ז שלא יאמר כן ויש בזה חשש אונס כמבואר בא"ע סי' קל"ד והנה אנחנו מצידינו כתבנו להרב מבעלזיץ אשר האשה הנ"ל מבעלזין המתגרשת עלקא דינה בת ר' נפתלי הלוי אסורה להנשא עד שיברר הדבר לפני כבוד גאונו שלאויט"א ע"כ באתי לבקש את כ"ג שלויט"א שיאבה לחוות את דעתו הגדילה בזה ויכתוב ג"כ להרב מבעלזיץ שהאשה הזאת אסורה להנשא עד שיברר הדבר לפני כ"ג והנה לא באתי כעת לפלפל בהלכה בנידן זה מכמה טעמים כמוסים רק לאפרושי מאיסורא דברי ידידו עוז המשתחוה מרחוק מול הדרת כבוד תפארתו הרמה והנשאה יעקב שלום בהרב מו"ה דוב הכהן זצלה"ה אב"ד דלעברטוב אבגדור יהודא ליבוש דומ"צ דפ"ק
תשובה לכבוד הרבנים הה"ג הנ"ל נ"י
מ"ש כ"ת ע"ד הג"פ שנסדר וניתן בפה ביום ב' ט"ו מנ"א תרע"ב (בעת שהייתי בקריניצא במדינת גאליציא), יש לעיין בזה עפמ"ש הפ"ת ריש סי' קל"ד דכשאמרו להמגרש שכבר השלישו בעבורו כסף וחפיצים אין שום הוכחה ממה שאמר אח"כ שנותן הגט בלא שום תנאי, שאינו תולה נתינת הגט בההשלשה, כיון שלפי מחשבתו כבר הוא כמונח בקופסא, ודדוקא בנדון הבינת אדם שלא הקפיד הפרוש שיהיו החפצים כמו שאומר עתה יש להקל, וכ"כ הגאון מקאוונא זצ"ל בעין יצחק השני אה"ע סל"ז, ענף ה' להחמיר כשהטעו אותו בהשלשה שהוא ענין עבר, וא"כ בנ"ד שהמגרש הי' מוטעה לחשוב שתיכף אחר הגט תנשא לו בת רמ"ח, ובכל זמן כתיבת הגט קרא את רמ"ח בשם חותן, והוא אמר לו שמונח הכל תח"י, והי' המגרש סובר שהמעות והחפצים הם כמונחים בקופסא כאשר מונח אצל ידיד נפשו המיועד להיות חותנו, ולא ידע ולא הבין שכל הבטחות רמ"ח הי' רק כדי שיגרש את אשתו, איכא לכאורה חשש גט מוטעה,
וראיתי לחה"ג זצ"ל שכתב בבר"י סי' ס"ד דכשיש א אומדנא שאם ידע אמיתת הדברים לא הי' מגרשה בטל הגט, ושאני המוציא אשתו משום שם רע (גיטין ד' מ"ו) דאע"ג שאמר משום ש"ר אני מוציאך, כיון שהי' יכול להמתין ולחקור והי' מתברר לו שהש"ר שקר והוא הי' נבהל ומהיר לגרשה מוכח דעילה ואמתלא מצא לגרשה ושהי' חפצו לגרשה, וליכא ג"ד ואומדנא שלא הי' מגרשה אם הי' יודע שהש"ר שקר, ודמש"ה קאמר רבא דרבנן אדרבנן ל"ק מאן חכמים ר"מ דאמר בעי' תנאי כפול כו', הגם דרבא ס"ל דג"ד בגיטא מילתא ומכ"ש כשמגלה דעתו בשעת נתינה, ועכצ"ל דהתם ליכא ג"ד גמור, והאיבעיא כשאומר היום אי את אשתי כו', היינו משום דלולי הג"ד לא הי' אומדנא, והביא מ"ש המח"א סוף ה' גירושין דשאני היכא דאנן סהדי שע"ד כן עשה שאין דרך בנ"א למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא הי' בדעתו לעקור דירתו משם וע"י הג"ד הוי אומדנא וכשלא גילה דעתו ליכא אומדנא שלפעמים אין ידוע מפני מה הוא מוכר, וכתב לדקדק ממ"ש הרשב"א בלשונו "וכ"ת גילוי הדעת יש" ואח"כ כתב "ג"ד הראוי לבטל את הגט" שצריך ג"ד גמור, ודבמגרש משום ש"ר ליכא ג"ד, והוא דלא כמ"ש מהר"ם מלובלין תשו' קכ"ב שמדברי התוס' מבואר דאע"ג שגילה דעתו ואמר שבשביל דבר זה מגרשה איכא רק חשש לעז, אלא דמשום חומר א"א ראוי להחמיר כפרש"י.
ולענ"ד גם מדברי התוס' שכתבו עמ"ש "והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה וז"ל התוס' נראה דחששא זו אינה כי אם לעז בעלמא ולא שיהי' ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא אמר ע"מ, דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כמו שטר מברחת (כתובות ד' ע"ט) וזבין ולא אצטרכו לי' זוזי (ד' צ"ז) הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול, לכך נראה דלא אתי אלא ללעז בעלמא שיוציא עליה לעז כדי להחזירה אע"ג דכבר נישאת לאחר שריא לי' דזנות דשוגג הוא ולכך אמרו חכמים דלא יחזיר דהשתא שוב לא יוציא לעז עכ"ל, מוכח דמהני ג"ד ואומדנא לבטל הוט דאלת"ה יקשה הא דקאמר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאין ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא אפי' אם היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין" דהא אין שום ממשות בהלעז שיוציא, כיון שהגט כשר בכל אופן, וגם נוכל להודיע לו שלא יועילו דבריו לבטל הגט, וכן יפלא לאיזה צורך הי' התקנה שלא יחזיר עולמית, דהא גם אם יהא מותר להחזירה קודם שתנשא לאחר, אכתי כיון שאחר שתנשא לאחר יש לה דין מחזיר גרושתו אחר שניסת כיון שנשואי השני הן נשואין ע"פ ד"ת, נוכל להודיע לו הדין שהיא אסורה עליו וממילא לא יוציא לעז כדי להחזירה, כיון שידע שלא יהא לו שום תועלת מהוצאת לעז, ואפי' אם יחפוץ לא יוכל להוציא לעז, לזאת ההכרח לומר דלעולם אם היינו יודעין שכן הדברים כמו שהוא אומר שאם הי' יודע שהש"ר שקר לא הי' מגרשה הי' הגט בטל, אלא שאין אנו מאמינין לו, ומשום דכיון שלא המתין עד שיתברר הדבר יש לנו הוכחה מזה שהי' רצונו לגרשה, ושמצא עילה ואמתלה בהש"ר, ומש"ה ליכא חשש ספק ממזרות (וספק ממזר הוי רק מעלה ביוחסין) שהן בחזקת כשרות, ושפיר כתבו התוס' "שיוציא עליה לעז כדי להחזירה", דלענין איסור מחז"ג אחר שנשאת הוא נאמן על עצמו לאמר שכן הדברים שאילו הי' יודע כו', ודקמי שמיא גליא שהגט בטל ודממילא אע"ג ז כבר ניסת לאחר שריא לי' דזנות דשוגג הוא, וגם האשה יכולה לומר ברי לי שכן הוא, וכהא דקאמר ביבמות ד' פ"ח על הא דפריך היא גופא בא"ת קימא באומרת ברי לי וע"ש בתו"י שאומרת שברי לי שמת ששמעה מבנ"א שמכרת אותם ויודעת שלא ישקרו בשום ענין (ע' כתובות ד' פ"ה בת ר"ח קים לי בגווה, וי"ל ג"כ שאומרת שיודעת שבעלה נאמן לה ושאילו הי' חי הי' מודיע לה מה שקרה לו, ולב יודע מרת נפשו "ואין מתנחמין על החיים" ע' מד"ר וישב פפ"ד) וה"נ תוכל לומר ברי לי שאילו הי' בעלי יודע שהש"ר שקר לא הי' מגרש אותי, ומ"מ ניסת לשני ע"פ הוראת ב"ד ולא אסקה אדעתה שיתברר הדבר, ולא מעלה מעלה באישה כיון שהיתה אסורה עליו, ועמ"ש חה"ג ז"ל בבר"י סי פ"ט ממ"ש בתשו' הרשב"א גבי מיכל בת שאול שהותרה לדוד לפי שהיתה אנוסה ע"פ הוראת ב"ד של שאול, והכא אילו לא הי' מתברר שהש"ר שקר הגם דקמי שמיא גליא שהדברים בדאין היתה אסורה לבעלה והי' מוכרח לגרשה ולא הי' הגט בטל וא"כ שפיר כתבו התוס' דזנות דשוגג הוא לפי שלא ידעה שיתברר שהש"ר שקר וא"כ מה שעשתה ע"פ הוראת ב"ד יש לה דין שוגגת, ועתה שנתברר הדבר ממילא נעקר הגט למפרע ואסורה לבעלה השני, ונהי שאין בעלה השני מחויב להאמין למה שאומרת ברי לי שאילו הי' יודע שהש"ר שקר לא הי' בעלה הראשון מגרשה, אכתי כיון שנאמנת על עצמה ויהא לה אמתלא למרוד בבעלה השני בטענתה שיודעת שאסורה עליו. ממילא יהא מוכרח לשלח אותה חפשי לנפשה וגם בל"ז בודאי יתרצה לגרשה מצד החשש הזה, ושוב תוכל לשוב אח"כ לבעלה הראשון, וכיון שיהא תועלת במה שיוציא עליה לעז לענין שיוכל להחזירה, ממילא יהא לעז גם על הבנים שהן ממזרין דנהי שאינו נאמן לעשות הבנים ממזרין לעז ממזירות מיהו איכא, שיאמרו דקמי שמיא גליא שהגט בטל למפרע ועמ"ש הנמ"י ר"פ החולץ דבהרבה מקומות אמרי' איגלאי מילתא למפרע ודשאני התם דאפשר שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ע"ש, וא"כ י"ל דהכא מעיקרא עמד לכך שיתברר האמת ועכ"פ מבואר מדברי התוס' שאם באמת כן הדברים שאם הי' יודע לא הי' מגרשה הגט בטל והבנים ממזרין, אלא שאין נאמן לומר כן מצד שיש הוכחה להיפוך ממה שלא המתין עד שיתברר הדבר והיינו שהוכיחו התוס' דהכא לא דמי לשטר מברחת וזבין ולא אצרכו לי' זוזי, דהכא ל"ל הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול, דעכצ"ל דהיינו משום דבמה שאמר ע"מ שתחזירי לי את הנייר לא נתברר מדבריו שלא גמר בלבו לגרשה אם לא תחזיר לו הנייר, דאפשר שגמר בלבו לגרשה בכל ענין, ורק מצד שחשב שע"י התנאי תחזיר לו הנייר התנה כן, וכן קאמר גבי המוציא את אשתו משום איילונית ואמר הוי יודעת שמשום איילונית אני מוציאך כדלא כפלי' לתנאי לאמר "ואם אי את איילונית לא יהא גט" ומשום דכיון שלא המתין עד שיתברר הדבר אפשר שעילה מצא לגרשה וגמר לגרשה בכל ענין, וה"נ, הגם שא"ל משום ש"ר אני מוציאך כו', אפשר שגמר בלבו לגרשה בכל ענין ומדויק מ"ש הרשב"א וז"ל דאם ת"ל דאיכא תנאי או גלוי הדעת הראוי לבטל את הגט כי אמרי' לי' שא"י להחזיר מאי הוי כו' ולא כתב בלשון "דאת"ל שג"ד מבטל הגט", ומשום שיש ג"ד גמור הראוי לבטל הגט, אלא דהכא ליכא ג"ד הראוי לבטל הגט, (דאל"כ אי איהו שתק אנן מי שתקינן) וממה שלא הביאו התוס' והרשב"א מהא דקיי"ל דג"ד בגיטא לאו מילתא, מתבאר שאין זה שייכות לכאן, לא מיבעי לדעת הב"ח דדוקא אחר מעשה הגט אין כח בגלוי דעת לבטל המעשה דאפי' נימא שלא כדעת הב"ח ודאפי' קודם מעשה כתיבת הגט ל"מ ג"ד, אכתי שאני התם שמעשיו סותרין להג"ד שלו, משא"כ הכא שאין מעשיו סותרין הג"ד שלו, שהוא גירשה מצד שחשב שהשם רע אמת או שהנדר אין לו הפרה, ומה שכתבו התוס' דלר"מ דבעי ת"כ כי לא כפלי' למלתיה אפי' לעז ליכא", היינו משום דכמו דלא מצי מקלקל לה כדלא א"ל משום ש"ר אני מוציאך. משום דממה שלא אמר כן מוכח שגמר לגרשה בכל אופן ולא יהא נאמן גם על עצמו לאמר שאילו הי' יודע כו', כיון דתמה שלא אמר משום ש"ר אני מוציאך מוכח להיפוך, ה"ה דנשמע דלר"מ כי לא כפלי' למלתי' הוי הוכחה גמורה שגמר לגרשה בכל ענין, מדלא חש לכפול התנאי כדרך כל מי שעושים דבר בתנאי, ומ"ש התוס' להוכיח מדבעי לר"מ ת"כ, היינו משום דדוקא כשאין ג"ד הראוי, והדבר מוטל בספק, הוא דמהני ההוכחה ממה דלא כפלי' לתנאי להכריע הספק והנה מהלשון "אפי' אם היו נותנין לי מאה מנה" כו', משמע דכשהוא מוטעה רק בענין ממון וכדומה שהוא ענין צדדי לא הוי הגט בטל, אך א דמש"ה נקיט הכי. משום שאם הי' מגרשה כשיתנו לו מאה מנה לא הי' כ"כ חשש לעז דממזרות, שהי' אפשר לתקן הקלקול ע"י נתינת הכסף תיכף שיתודע לו שהדברים בדאין.
ועפמ"ש מבואר הא דפרש"י ביבמות ד' ק"ו ד"ה גט מוטעה פסול אם אינה מקיימת תנאה כו' הילכך דמי לתנאי בני גד ומהני ביה תנאיה", דדוקא מצד התנאי, ולולי התנאי אמרי' שגמר בלבו לגרשה בכל אופן ומה שלא רצה לגרשה קודם שהבטיחו לו שתתן לו מאתים זוז הוא כדי שתתן לו הכסף, ושיוכל לתבוע ממנה אח"כ הסך שהבטיחה, וע' פרש"י ד"ה הב לי', דאע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא" ולא מוכח מזה לומר שתלה הגט בהנתינה שלאחר הגט ושאם לא תתן לו יתבטל הגט למפרע ודוקא כשהוא מוטעה במה שכבר הי', וכגון שא"ל שכבר מושלש הכסף, פסול הגט בכל גונא
וגם י"ל דהיינו משום דהתם דמיירי דוגמת חליצה מוטעת כדקאמר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעת פסול, וע"ש דקאמר איזו היא חליצה מוטעת כל שאומרים חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאין הגון לה וא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז כו', וא"כ מיירי כשנתחייב לחלוץ לה מצד שלא הי' הגון לה, ודמש"ה קאמר התם בבת חמוה דר"פ שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה, "דמשטה אני בך עבדא ליה", דהיינו מצד שמוטל עליו מצוה לחלוץ וע' ס' קס"ט סעי' נ'. ולאו דוקא כשהוא מוכה שחין וכה"ג אלא כל שאין הגון לה וכהא דקאמר (יבמות ד' מ"ד) שאומרין לו "כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך" ג"כ מצוה לשמוע דברי חכמים שיחלוץ לה. וע' גיטין ד' נ"ט דכל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום וע' ב"ש ס"א סקכ"א דחרגמ"ה משום קטטה איתקן, ודוגמת זה גט מוטעה מיירי כשמצוה מוטל עליו לגרשה דממילא כיון שמצוה לשמוע דברי חכמים, ודמש"ה מהני כשאומר רוצה אני ע"י כפייה משום שגמר בלבו לגרשה מאחר שחייבוהו חכמים להוציא וכמ"ש ב"ב ד' מ"ח, וה"נ שגמר בלבו לגרשה גם אם לא תתן לו הכסף, כיון שמוטל עליו לגרשה, ומה שלא רצה לגרשה קודם שהבטיחו לו ר' זוז הוא כדי שתתן לו הכסף, ומ"מ גמר בלבו לגרשה בכל ענין ולשמוע דברי חכמים ולא היתה כונתו לתלות הגט בהנתינה שלאחר הגט, כשלא הי' דרך תנאי ממש, (וחכם אחד הביא סעד לדברי, ממ"ש רבינו משולם איגרא זצ"ל ח"א גיטין ד' ל"ג ליישב קושיית התוס' שיחפה על ב"א שזינתה ע"י שישלח לה גט ויבטל שלא בפני שליח. דכיון שמצוה לגרשה אין כח בדבור האחרון לבטל הראשון כעין מ"ש הכ"מ פ"ד דתרומות, והנה התם ג"כ ליכא חיוב ורק מצוה וע' תוס' ריש זבחים) ואין להקשות מהא דקאמר אביי מנא אמינא לה דר"י אשקליה גיטא לחתניה דר' ירמי' ביראה ובטליה כו' הדר תנא ואשקליה על כרחי' וא"ל אותיבו קרי באונייכו וכתובו ליה, דהא שאני התם שהיה מחויב לגרש, דמש"ה אשקליה על כרחי', דלק"מ, דדוקא כדמספקא לן אם היתה כונתו לתלות הגט בהנתינה שלאח"כ, מהני מה שמצוה לשמוע ד"ח דממילא מסתבר שגמר לגרשה בכל ענין, משא"כ היכא שלא רצה לגרש בלא כפיה, ובל"ז י"ל דשפיר מוכיח אביי בענין עובדא דגידל בר רעילאי, דכיון שמתחלה רצה לגרשה, יש לתלות שלא בטל הגט, כעין מ"ש בכתובות ד' נ"ג "שוויה נפשך הדרנא לא קאמינא, ושהוא ענין בזיון שיתראה כקל הדעת והפכפך שאחר ריצוי האשה יחזור בו, והתם דאזל שליחא אשכחה דהוה יתבה ונוולא א"ל הא גיטך א"ל זיל השתא מיהא ותא למחר אזל לגביה וא"ל פתח ואמר ברוך הטוב ומטיב", אפשר שתלה דעתו ברצון האשה כפי שתמצא טוב בעיניה, דמ"ש "הטוב ומטיב", היינו דמטיב לאחריני, היינו להאשה וכמ"ש בברכות ד' נ"ט, והשליח שמסר למחר הגט להאשה הי' ע"פ רצון האשה, דהא בעת שלא רצתה לקבל הגט לא זרק לה, ומכ"ש אחר שא"ל הבעל ברוך הטוב ומטיב, ואולי זה מ"ש אביי אמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטל גיטא", דהיינו שהלשון הזה אינו מבטל הגט, וכמבואר בלשון הרשב"א ד' מ"ו שיש ג"ד גמור הראוי לבטל את הגט, וכן בההיא דא"ל אי לא אתינא כו י"ל כן ולכאו' י"ל דהא דקאמר רבא "התם לקיומי תנאיה קא בעי והא לא איקיים תנאיה", היינו דכיון שאין הגט מחוסר מעשה קיום איזה דבר, רק שיש יכולת ביד הבעל לבא קודם ל' יום, אם לא יבא נגמר הגט למפרע משעת נתינה, ודדוקא ע"י קיום התנאי מתבטל הגט והנה מדקאמר בב"מ (ד' ס"ו) מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא קמ"ל" מוכח דאילו הוה אמרי' שע"ד כן נותן הגט אזלינן כפי מה שגמר בלבו, ודוקא משום "דכיון דבדידיה קיימא למשדי תנאה", ולא התנה, מוכח דגמר בלבו לגרשה בכל אופן, וכהא דקאמר התם "דכיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קא מתני' כו' ובלשון הנמ"י ספ"ב דיבמות הוי יודע שהמוציא אשתו משום נדר כו' ותו לא מצי עקר גיטה בדברי שקר", מבואר ג"כ דהחשש הוא שבדברי שקר יוציא לעז, ודהגם שכתבו התוס' בגיטין ד' ל"ב ד"ה מהו דתימא, שנאמן לומר כך היה בלבי כמ"ש קדושין ד' נ' אינו נאמן לבטל הגט אחר שכבר ניסת ולהוציא הבנים מחזקת כשרות ובלא"ה יש לחלק,
ומ"ש מהא דאמרי' בקדושין ד' ס"ב כשאומר הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך, ולא אמרי' שאילו הי' יודע שאין הקדושין תופסין לא הי' מגרשה, לענ"ד כיון דאפי' אי תפשי קדושין, תלוי הדבר ברצונה (ע' סי' מ' כשחזרה תוך ל') ותיכף ברגע שאחר גירושין תוכל להתקדש לו, ולא שכיח שכרגע ישתנה רצונה, אינו מקפיד ע"ז, ומסתמא הוא לטובת שניהם להבריח מבע"ח או לגבות כתובה מערב (ע' ב"ב ד' קע"ג) וא"א לגבות כתובה כדהוי דרך הערמה בעלמא וגמר ומגרש לחלוטין שאינו חשוד להערים כדי לגזול מהערב וכה"ג. וי"ל ג"כ עפמ"ש סי' י"ג סי"ב שיוציא בגט ואח"כ רשאי לחזור ולקדשה, וא"כ ל"ש לבטל הגט מטעם אומדנא, כיון שמחויב לגרשה ועכ"פ י"ל כמ"ש בענין היכא דאיכא ג"ד גמור ובענין פתוי קטנה אונס, ביארתי במק"א דגם כשיש לה רצון ודעת, היא כאנוסה שאינה יכולה להתגבר על יצרה ותאותה, מצד שדעתה קלישתא, ודכל שדעתו קלישתא יש לדקדק בו יותר שלא יהא כמוטעה ואנוס.
ועפמ"ש מבואר דהיכא ששינה המגרש את שמו. כדי לפסול הגט, כשאין הגט פסול משום דלא הוי שינוי הפוסל, ליכא חשש ג"ד, כיון שעשה שלא כדין והוא ענין חוצפא לרמות ב"ד מסדרי הגט (וע' ב"ב ד' קס"ז) וכן היכא שע"פ דין מחויב לגרשה, דבודאי גמר ומגרש וכמ"ש, (וע' ב"ב ד' קנ"ג זיל כתוב לה כו' וע' גיטין ד' מ' שלח לי' כאשר עשה וגו'), או שמתחילה הוא בעצמו רצה לגרשה (וצריך להתברר שחזר בו וכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה ע' שבת ד' צ"א) משא"כ כשהאשה מורדת בבעלה שלא כדין ומכרחת אותו לגרשה, שיש לחוש לג"ד גמור, וע' פ"ת ס' קמ"ה ס"ק ו' בשם המשכנות עקב שקשה מאד להקל ולדחות דברי מהר"ם לובלין ושכ"כ בס' גט מקושר, וגם לדעת המקילין י"ל דהיינו משום שהשכ"מ רוצה בטובתה שלא תזקק ליבם (ומצוה קעביד) וכיון דלכתחילה אין לגרש ע"י תנאי, ומצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו שיגרש בלא תנאי, גמר ומגרש לחלוטין (ודממה שלא התנה מוכח ג"כ) משא"כ היכא שמגרשה רק מצד ההכרח וע' סי' קמ"ו ס"ג ובפ"ת ריש סי' קמ"ג
ועמ"ש התוס' בכתובות ד' ט' ד"ה כל היוצא וז"ל ור"ת מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי כו' דקרי לה ספק א"א לפי שהיו מגרשין בצינעה שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בנ"א לקדשה כו' ע"ש, ולכאו' יפלא אטו בשביל שנתגרשה בצנעה היתה ספק א"א, ועפמ"ש י"ל דכיון שגירשה בצנעה כדי שלא יקפצו עלי' בנ"א לקדשה מוכח מזה שלא היתה כוונתו להתירה לעלמא אלא אם לא יחזור, לביתו מן המלחמה, ודממילא בשעה שלא נתברר עדיין אם יחזור מן המלחמה הי' הדבר מוטל בספק (וע' מנחות ד' ס"ד היכא שאח"כ נתברר ההיתר אי בתר מחשבתו אזלינן, ובקדושין ד' פ"א), משא"כ אילו נתגרשה בפרהסיא היינו אומרין דכיון שהי' יכול להתנות ולא התנה, גמר לגרשה בכל ענין, וי"ל ג"כ דמש"ה הויא ספק א"א, גם לפום דבעי התוס' מקודם להקשות שע"י חזרת אוריה באמצע המלחמה נתבטל הגט, שהדבר מוטל בספק אי גמר בלבו לגרשה בכל ענין, כיון שגרשה בלא שום תנאי.
והנה בדבר מ"ש כת"ר שהמגרש מוחזק בעירו שאינו שפוי בדעתו, כתב לי הרב מו"ה גדלי' יעקובזאהן ני' החוב"ק בעלזיץ שיודע שהמגרש שפוי בדעתו וכן אומר המו"ץ שסידר הגט, והמתגרשת טוענת שנכונים להשליש ביד שליש הרצוי להמגרש כל מה שהבטיחו לו, ושהיה המדובר שיקבל הכסף כשיגמר הגט רזאנדאווא ע"פ חקי המדינה, ושהבעל התנהג שלא כדין תורה (ומצד יתר החששות לכאו' יש להכשיר בדיעבד) לזאת לא אוכל להחליט דבר עד שיתברר טיב הענין בכל פרט ופרט לפני ב"ד הרצוי להצדדים, וכתבתי הנלע"ד יום א' פ' חיי ט"ז מרחשון תרע"ג לפ"ק אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין.