דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן טז
בעדה ועש"ק פ' אמור ל' למב"י תרע"ב לפ"ק, כבוד הרב הגאון המפורסם בתורה ויראה סועק"ה כו' מו"ה יעקב מרדכי נ"י אבד"ק בילגוריא
בדבר שדרש ממני מעכת"ה בענין מה שבעיר אחת הסמוכה, המקוה סגורה בפקודת המושל ויחסר להם כסף הדרוש לבנין מקוה חדשה משוכללה כראוי, ויחפצו אנשי העיר לקבל למו"צ אברך אחד מאנשי העיר והוא תן על הצטרכות המקוה, וכדי שלא לעבור על התקנה שאסור לקבל כסף ממו"ץ המתמנה המציאו תחבולה שהאברך יתן הכסף להרב בעד הרשיון שלו והרב יתן הכסף על בנין המקוה וכתב מעכ"ת לצדד ולחקור בזה, דהגם שמפורש בהתקנה שאסור לקבל כסף אפי' לצורך בנין מקוה, העתיקו זה המתקנים ממה שתקנו הגאונים מכבר זה שלש מאות שנה ובימיהם הי' בנין מקוה רק בנין מצוה ולא הי' חשש קלקול ומכשול עבירה משא"כ בזמנינו שיצמח ע"י חסרון מקוה מכשולים רבים הוי כעין מ"ש גבי חדר"ג דאפי' למ"ד דגזור במקום מצוה, במקום עבירה לא גזר, וכן מצינו דבזה"ז מתירין נדר שלא לשחוק בקוביא מפני תגבורת היצר, ושדבר זה משתנה לפי הדורות, ויש להתיר להמו"צ ולהעוסק בצרכי צבור החטא הקל נתינת וקבלת הכסף כדי להציל הרבים מחטאים חמורים, ודהגם שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, כבר כתבו התוס' גבי חצי' ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה דהינו משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומים לאנוסין והוי כמצוה דרבים, וה"נ כשאין הנשים טובלות לנדותן ונכשלין מפני תוקף היצר, והוי בנין מקוה מצוה דרבים, ומעכ"ת האריך בזה בקונטרס רחב ידים בחריפות ובקיאות, וכאשר הבטחתי למעכ"ת להשיבו על קונטרסו ששלח לי מכבר הנני להשיבו לע"ע דברים אחדים ואי"ה עוד אשוב לעיין בזה.
מ"ש מעכ"ת בענין מ"ש המ"א (סי' ש"ו סקכ"ט) וז"ל והב"ח כתב דהכא מיירי כשחוששין שיפחידוה שתמיר (שתחלל שבת כל ימיה ומש"ה מצוה על האב לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויצא אפי' חוץ לג' פרסאות) והתם (סי' שכ"ח ס"י דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו) מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה כ"כ דאונס רחמנא פטרי' ולכן אין מחללין שבת בגינה דאפי' תקנתא דרבנן לא עקרי' מקמי אונס כדאיתא ריש כתובות עכ"ל ול"נ כמ"ש דאדרבא כשאונסין אותו אומרי' לאדם חטא בשבילו, ול"ד להא דאמרי' בכתובות עכ"ל. וכתב כת"ר די"ל דמש"ה פריך הש"ס בכתובות ולידרוש להו דאונס שרי, משום שאם האשה אנוסה להבעל לא עשתה שום מעשה איסור ולא הוי מעשה עבירה באונס משום דלא עשתה שום מעשה ורחמנא לא קרי' מעשה אלא מחמת הרצון וכל דליכא רצון ליכא מעשה, והביא ראי' לזה ממ"ש הנודב"ת (חיו"ד ת' קס"א) על מה שהקשו התוס' במגילה ד' ט"ו ד"ה כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך (וכמ"ש שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון) דאמאי לא הי' מרדכי מגרשה ותהא מותרת להחזירנה, ולא הקשו התוס' גם על תחלת לקיחתה לאחשורש למה לא גירשה מרדכי להצילה מעון א"א, דעכצ"ל דכיון שנאנסה אין שום עבירה עליה
לדעתי לא יתכן לומר כן, דהא במשנה ספ"ח דתרומות דכשא"ל עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמאה כו' ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ובירושלמי מדמה לזה הא דא"ל תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו כו' וע' ס"ח סי' תרצ"ט וע"ש סי' תש"ב שיכולה ללבוש בגדי כהונה כדי להנצל שלא יאנסוה, ודוקא גבי אסתר שהיתה צדקת גמורה ולא מתהניא מעבירה שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים (ע' יבמות ד' ק"ג) הוא דשייך לומר כן, וע' כתובות ד' נ"א תד"ה אסורה לבע"ה, דאין להקשות מאסתר דהות שריא למרדכי דצדקת גמורה היתה וליכא חשש ריצוי בסוף ביאה, משא"כ באשה דעלמא דמתהניא מעבירה וחשיב מעשה (ע' ב"ק ד' ל"ב תד"ה איהו) וע' פסחי' ד' כ"ה הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, וגם יש חשש באשה דעלמא שילבשנה היצר להתרצות לבסוף (וע' ירוש' פ"ד דסוטה ה"ה ולא ערב לך בסוף כו') ממילא נהי שמותרת לבעלה משום דיצר אלבשה והיא אנוסה גם על הריצוי שלבסוף, אכתי יש בזה ענין איסור, ודמי להיכא שהיא אנוסה לחלל שבת או לעשות עבירה אחרת דקעבדה איסורא רק דאונס רחמנא פטרי' (ואדרבה הכא גרע משום דמתהניא מהעבירה ודאפשר ג"כ שתתרצה לבסוף) ושאני אסתר שהיתה צדקת גמורה [ועמ"ש מהרי"ק להוכיח דגם כשלא ידעה האיסור נאסרת על בעלה, דהא אסתר אדרבה מצוה קעבדה כו', ולכאו' נהי דקמי שמיא גליא שהיתה צדקת אכתי ב"ד יאסרוה למרדכי, דלא מצינו שיש לאדם אלא חזקת כשרות, וכן מ"ש בחולין ד' י"א היינו רק ענין חז"כ ולא חזקת צדקת גמורה, ודכיון שהלכה בהיתר יש חשש הנאה וריצוי וא"כ שפיר מדמה הב"ח להיכא שרוצים לאנסה לעשות עבירה אחרת, ובפרט דהסוגיא דריש כתובות מיירי אף בנשים שאינן צנועות, מדמתרץ על הא דפריך ולידרוש להו דאונס שרי "איכא פרוצות ואיכא נמי כהנת", ומשום שהנשים שאינן צנועות ואינן פרוצות (ע' נדה ד' י"ב ושאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא מקרי כו' ושאינן צנועות בודקות כו') לא יתבעלו ברצון, ומוכח מזה שלא היו חכמים חוששין לכך הגם דכשאינה צנועה מתהניא מעבירה ובלא"ה לא מוכח ממה שלא הקשו התוס' שבתחלת לקיחת אסתר לאחשורש הו"ל למרדכי לגרשה כדי להצילה מעון א"א, כיון דקשין גירושין וכמ"ש בסנהדרין ד' כ"ב שהתירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש, ולענין כמה איסורין שאסור לכנוס קיי"ל שאם כנס לא יוציא, וגם לא היו הגירושין מועילין להצילה מאיסור דגם פנוי' אסורה לעכו"ם, וע' ע"ז ד' ל"ו דקאמר דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכא בתריה" כו', וא"כ אדרבה ע"י הגירושין ממרדכי שלא יהא פת בסלה ושתהא מיוחדת רק לאחשורש יהא חשש יותר שתתרצה לו (וע' מד"ר גבי דינה שהנבעלת לערל כו') וע' ירוש' פ"ק דכתובות ה"ה שמתוך שהיא יודעת כו' עוד היא נגררת כו' ואדרבה הי' עדיפות במה שלא גירשה דממילא לא הי' חשש ריצוי ואין בזה שייכות להא דריש כתובות במה שנהגו העם לכנוס בשלישי ושלא תנשא לכתחילה ביום הרביעי כדי שלא תבעל לטפסר תחלה, ודפריך הש"ס ולדרוש להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו חכמים בידם של הכונסים בשלישי כדי להנצל מביאת אונס, ומוכח כמ"ש הב"ח דלא עקרי' בשביל זה תקנתא דרבנן ודאדרבה הו"ל למחות בידי הכונסים בשלישי ומשום דכיון דאונס רחמנא פטרי' לא הוי מעשה עבירה.
אך כבר הקשה המ"א דהא אדרבה כשאונסין אותו אומרין לאדם חטא בשבילו, וביותר יפלא לענ"ד דהא הכא לא הוי בשביל שיזכה חבירך אלא לצורך תקנת עצמו היינו תקנת הנכנסת לחופה וגם תקנת החתן שלא תיבעל ארוסתו לטפסר ושהוא גם ענין בושה ופגם (וע' סנהדרין ד' ע"ג) ושע"י הבעילה לטפסר לא יוכל החתן לידע אם היתה בתולה בשעת כניסה לחופה, והיתכן לומר שחששו חכמים למה שאם היה לו ט"ב הי' משכים לב"ד וחששו שאם יכנסה ביום אחר יתפייס ויתקרר דעתו, ולא חששו חכמים למה שע"י התקנה תיבעל לטפסר וממילא לא יתברר אם זנתה מקודם.
וההכרח לישב לענ"ד, שהחשש שיבא הטפסר הי' חשש רחוק, משום שהיו כונסין לחופה בהסתר והצנע שלא יתודע הדבר, ובירוש' פ"א ה"ה קאמר כהנות מה היו עושות מטמינות היו כו' מה סימן היה להן קול מגרום בעיר משתה שם כו', וממילא מבואר דלפום דקאמר בש"ס דילן לתרץ על הא דפריך ולידרוש להו דאונס שרי "איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות היו חוששין גם למלתא דלא שכיחא, ומצינו דקאמר (בסנהדרין ד' ל"ב) אור הנר בברור חיל משתה שם כו' ומשמע דלאו דוקא כהנות היו מטמינות עצמן וגם להירושלמי יש לפרש הכונה שלא הי' אפשר להטמין את כל בנות ישראל הנכנסות לחופה, ומ"מ בודאי הטמינו והסתירו כפי האפשר, ודהכהנות שהן מועטות הטמינו עצמן כולן, ועכ"פ לא הי' הדבר מצוי שיתודע להטפסר. וגם כשנתודע להטפסר הי' אפשרות פעמים רבות לשחד את הטפסר בממון וכדומה, וכמ"ש הש"מ בשם הראב"ד ד"ה איכא פרוצות וז"ל וא"ת עדיין מה הועילה לפרוצות שהרי יש שאין מוסרות נפשן לקטלא ונבעלות באונס וחוזרות לבעליהן הן והפרוצות רואות זו, י"ל כיון דלא דרשי' להו סברי פרוצות זהו שחוזרות אלו לבעליהן שמא לא נבעלו ושחדו את ההגמון על כך עכ"ל, וכיון שהחשש שיבא הטפסר אינו אלא חשש רחוק לא חששו חכמים לזה, ודוקא משום דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו הד לקטלא חששו אף למלתא דלא שכיחא, וכמ"ש ביומא ד' פ"ה תד"ה ולפקח, דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל, וכן חששו משום פרוצות דעבדי ברצון ושיבאו עי"ז להתפרץ בעריות, שמצד חומר הענין יש לחוש אף למלתא דלא שכיחא, וגם עמ"ש הש"מ דעי"ז שידרשו בפרקא דאונס שרי יקל בעיני הפרוצות האיסור עצמו ויעשו ברצון ופעמים גם הבעל הוא פרוץ ויהיו באיסור כל ימיהן עם בעליהן ע"ש והשתא שפיר ניחא הא דפריך הש"ס "ולידרוש להו דאונס שרי", דממילא לא ממסרו נפשייהו למיתה כיון שיודעות שאינן נאסרות על בעליהן, וממילא הו"ל לחכמים למחות בידי הכונסים בשלישי, ומשום דאין לחוש למלתא דלא שכיחא בדבר קל, שהבעילה באונס דרחמנא פטרה אינו חמור כ"כ כחשש גרם מיתה או פריצות ובזה מדוקדק הא דפרש"י ד"ה ולדרוש כו' ולא למסרו נפשייהו למיתה וכ"כ בד"ה ואיכא נמי כהנות שנאסרות כו' ואינהו מסרן נפשייהו למיתה כו', ומשום שלא חששו חכמים אלא להחשש שימסרו נפשיהן למיתה, ולא למה שיאסר על בעליהן, ודוקא גבי פרוצות כתב פרש"י דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן שמצד חומר הענין שיתפרצו ושיהיו באיסור כל ימיהן עם בעליהן, חששו אף למלתא דלא שכיחא וכמ"ש ועכ"פ שפיר י"ל דהיכא שהדבר ברור או שעכ"פ קרוב הדבר שיאנסו את חברו שיעבור עבירה חמורה, אומרים לאדם אחר חטא כדי שיזכה חבירך וכמ"ש המ"א.
ויש לישב עוד לפום דקאמר שם בירושלמי "בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו כו' והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטייס בועל תחילה" כו' יע"ש ומבואר שמטרת הגזירה היתה להרע ולהציק ולהנקם מישראל, ומ"ש בתוד"ה אי הכי דכיון שמתכוין להנאתו בשלישי נמי אתי ובעיל' היינו שהטפסר היה מתכוין להנאתו ולעולם עצם ענין הגזירה היתה כדי להרע לישראל, וא"כ שפיר פריך "ולדרוש להו דאונס שרי" דממילא לא מסרי נפשייהו למיתה ולא יאסרו על בעליהן, וממילא תתבטל הגזירה כיון שידעו העכו"ם שלא יפיקו זממם בהגזירה להרע ולהציק לישראל, ומתרץ "איכא פרוצות" דעבדי ברצון ונאסרות על בעליהן "ואיכא נמי כהנות" וא"כ יפיקו זממם להרע בזה לישראל.
ובגוף מ"ש המ"א שם בענין מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת כו', יש להעיר דנהי דבתו לאו כגופו וכמ"ש התוס' בכתובות (ד' נ"ב ד"ה והיו), אכתי נוגע הדבר לאביה, דאפשר שתהא סופה ברצון "ואת אביה היא מחללת" ועמ"א סקכ"ח ס"ק ס"ב, ומש"ה דוקא כשהוציאו בתו כו', ועמ"ש בזה בספרי אמרי שפר סי' ע"ח, וט' מנחות ד' מ"ח וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה ובתוספתא פ"ק דחלה הלכה ח' וברמב"ם פ"ח דבכורים.
וכן יש להעיר בזה מהא דקאמר בסוטה (ד' כ"ה) ונקתה ונזרע זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר"ע א"ל ר' ישמעאל א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה א"כ מה ת"ל ונקתה ונזרע זרע שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח כו', והקשו התוס' דלימא ר' ושמואל לנפשי' יסתרו כל יולדות בצער וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, ולכאו' י"ל דכיון שהסתירה הוי ענין חטא ואיסור ובפרט כשקינא לה בעלה, לא תהא חוטאת נשכרת לילד בריות, ודוקא כשלא עשתה זה בכונה רק שנזדמן הדבר שלא בכונתה וקמי שמיא גליא שהיא טהורה "אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח" כדי שיתברר שהיא טהורה, והא דפריך אליבא דר"ע דא"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו, היינו דכיון דאשה נמי שייכא במצות לשבת יצרה ממילא לא שייך לומר דכשנסתרה במזיד לא תהא חוטאת נשכרת, דכיון שעשתה כן כדי שתזכה בקיום מצות לשבת יצרה לא עשתה מעשה חטא, והא דקאמר "וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה", היינו דפריך שאין סברא לומר שתפסיד בשביל מה שלא רצתה להכניס עצמה בחשד וחשש מכשול וגרם מחיקת השם הקדוש על המים ואם נאמר לתרץ כן ממילא מוכח לומר שאינה עושית מעשה חטא בסתירה כשעושית כן כדי שתזכה בקיום מצות לשבת יצרה, דנהי דמשכחת דליכא בסתירה איסור יחוד למ"ד מקנא לה מאביה ומבנה (ע' מל"מ פ"א מסוטה) ודליכא איסור גרם מחיקת השם במה שגורמת שהכהן ימחק השם, אכתי יש בזה עכ"פ איסור דרבנן משום דהוי ענין חציפות כשקנא לה הבעל וכמ"ש בתה"ד ת' רמ"ד, ונהי דלא מוכח דאמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך ממה שתמצא מי שיתרצה לסתור עמה, דאפשר שלא ידע אביה מהקנוי, או שתמצא קל הדעת שיתרצה לזה, אכתי מוכח שאינה עושית מעשה חטא בסתירה כה"ג, וליכא למימר דכיון שאם הי' הבעל יודע שכונתה לשם מצוה לא היה מקפיד ע"ז, ממילא לא קעבדה איסורה, דא"כ הדק"ל דלימא ר' ישמעאל לנפשי' כו', ועכצ"ל שיש ענין חטא בסתירה כשעושית כן כדי שתלד בריוח, ובפרט שאין בידה שיקנא לה בעלה מאביה וכה"ג המותר להתיחד עמה, וא"כ בהכרח תסתור ותתיחד באיסור, ועכצ"ל דכשעושית כן כדי שתזכה בקיום לשבת יצרה לא עשתה מעשה חטא.
וראיתי בבר"י (חיו"ד סע"ב) שהקשה חה"ג זצ"ל בהא דקדושין ד' ס"ט דקאמר איבעיא להו ר"ט (דקאמר יכולין ממזרין לטהר כיצד ממזר נושא שפחה כו') לכתחילה קאמר כו' ת"ש אושפזיכנא דר' שמלאי ממזר הוי א"ל אי אקדימינך טהרתינהו לבניך אא"ב לכתחילה שפיר כו', והקשה דהא גם אי אסור לכתחילה שישא ממזר שפחה אמרי' עמוד וחטא שישא שפחה כדי שיהי' לו זכות לטהר בניו, והכריח מזה דל"א עמוד וחטא כו' אלא באיסור עשה משא"כ באיסור לאו אפי' היכא דלא פשע, ודמ"ש עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה כו' (מנחות ד' מ"ח), שאני התם דהוי לתקנת קרבנות יע"ש, ולכאו' מבואר כן בחי' הריטב"א שם ד"ה דא"ל זיל גנוב ואזדבן בע"ע וז"ל הא פרישנא בפ"ק דלאו דוקא זיל גנוב שאין אומרין לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה כו' ע"ש, וברשב"א שם הביא ממ"ש פ' האיש מקדש גבי בהמה שנמצאת בירושלים וכי א"ל לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך, ודלא כמ"ש בלשון הש"ס בשביל שתזכה, ודמה שמתקן הקרבתה של בהמה זו, הוי זכות לדידי', ולולי דבריהם ז"ל הי' מקום לומר דשאני מה שישא שפחה שהרב ואדון של השפחה ימחה וכן השפחה לא תזדקק לו באיסור בשביל שיזכה הממזר משא"כ מ"ש זיל גנוב כדי שיזכה בעצמו, ויותר י"ל כמ"ש התוס' דהו"ל לשנויי דא"ל זיל ומכור עצמך וכר"א דאמר אחד זה ואחד זה רבו מוסר לו ש"כ, והא דקא"ל זיל גנוב ואזדבן בע"ע כו', לכאו' י"ל הכונה דכיון דאיהו ס"ל כר"א שרבו מוסר לו ש"כ גם כשמוכר עצמו, אלא שהרב לא ימסור לו ש"כ מצד שחושש לדברי חכמים החולקין על ר"א, ממילא אם יחשבו ב"ד שגנב, כגון שיערים להסתיר ולהטמין איזה חפץ ולא יוציאו מרשות בעל החפץ ולא יכוין לקנות, רק שיכלכל דבר באופן שיתראה למראית עין שגנב, וגם הוא יאמר כן לפני ב"ד, וכבר ביארתי באה"ר סי' ל"ז דהיכא שגם בלא דבריו יש רגלים לדבר שעשה כן י"ל דלא אמרי' אין אדם עושה עצמו רשע, ממילא ימכרו אותו ב"ד וימסרו לו ש"כ, והגם דקמי שמיא גליא שלא גנב ושאין במכירת ב"ד כלום, הא לפום דס"ל כר"א דגם כשמוכר עצמו רבו מוסר לו ש"כ קמי שמיא גליא שנושא בהיתר ובבר"י שם הוכיח כמ"ש זיל ומכור עצמך כו' הגם שאסור למכור עצמו לע"ע משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, כקושיית הטו"א, דעכצ"ל דכיון דהוי רק איסור עשה היכא דלא פשע אומרין לאדם חטא באיסור עשה בשביל שתזכה, ולענ"ד י"ל דדוקא גבי חציו עבד וחב"ח שכשימכור עצמו בע"ע, כיון שאסור באחרת ולא תוהו בראה וגו', בהכרח יהא ע"ע גמור לשש שנים ויותר על שש, משא"כ הכא שאחר שיוליד מהש"כ בנים שיטהר זרעו, בידו לצאת אח"כ בגרעון כסף, ויהא ע"ע רק לפי שעה לטובת עצמו ושבכל זמן בידו להיות בן חורין, ול"ש לומר ולא עבדים לעבדים במה שעושה לפי שעה לטובת עצמו והוא אינו מוכרח לכך רק שהוא רוצה לטהר זרעו, ועפמ"ש הי' מנסיב לי' עצה באופן שלא יעשה שום איסור, והוי כעין מ"ש ביבמות ד' קט"ז אלפוה שיקרא, אינהו כרבנן ס"ל אמרי תעביד הכי כי היכי דלישריה יע"ש, וה"נ לפום דס"ל כר"א מנסיב לי' עצה כזו כדי שגם הסוברין כרבנן דר"א לא ימחו בידו, ויכלכל מעשהו באופן שלא יסבב צער אף לפי שעה לבעל הממון, שתיכף שירגיש אבידת הממון יתודע לו שלא יפסיד מזה, לפי שינגבה מהאושפזיכנא ע"י שימכרוהו לע"ע (עמ"ש באמ"ש סי' ל"ד ממ"ש הש"מ ב"ק ד' פ' וכתובות ד' י"ט, וע' ע"א ד' ע"ב).
ועכ"פ מבואר לכאו' דל"א עמוד וחטא בשביל שתזכה אפי' היכא דלא פשע, (ולאו דוקא במה דהוי רק דאפשר שיצמח עי"ז זכות אלא גם במה דהוי כעין בעידנא כו'), אך לענ"ד הכא לא הוי כדי שתזכה זכות דמצוה, דהא אדרבה אינו מקים מצות פו"ר אלא בנשואי ממזרת (ע' ירוש' פ"ב דיבמות ה"ה) ולא בשפחה שהולד מתיחס אחריה, וא"כ גם אילו הי' נושא שפחה, הי' מחויב לישא אח"כ ממזרת לקיים מצות פו"ר ואולי היינו מ"ש, אי אקדמתך טהרתינהו לבנך היינו שהי' מקדים קודם שהגיע לעשרים שנה שלא נתחייב עדיין בפו"ר (ע' קדישין ד' כ"ט ואה"ע סי' א'), וא"כ אינו ענין למ"ש התוס' (ב"ב ד' י"ג) גבי חציו עבד וחב"ח "וא"ת וישא ממזרת כו' ואור"י דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל דשאני הכא שהוא מוכרח לישא ממזרת ג"כ, והגם שמבואר ברמב"ם (פט"ו מא"ב ה"ד וע' ב"ש אה"ע ס"ד סקל"א) דממזר נושא שפחה לכתחילה כדי לטהר את בניו, ומשמע שאין עליו חיוב שישא ממזרת ג"כ (וע' יבמות ד' ס"ב תד"ה ה"מ דלא הוה כפינן לשחררו כשיכול לקיים הא דלשבת יצרה) היינו דווקא לפום המסקנא משא"כ לפום האיבעיא דר"ט קאמר בדיעבד, ודממזר לא ישא שפחה לכתחילה וגם אי נימא דגם להס"ד הרשות בידו שלא ישא ממזרת, אכתי כיון דתקנת עצמו הוי שיקיים מצות פו"ר, ממילא לא דמי למ"ש התוס' גבי חציו עבד וחב"ח, דהתם אפשר בתקנה גמורה, משא"כ הכא שבנשואי שפחה אין הולד מתיחס אחריו, ממילא לא הוי זה כדי שתזכה, שאין זה תקנת עצמו רק כדי שיטהרו בניו, (והבנים הנולדין ג"כ אינן חוטאין וממזר ת"ח קודם כו'), והיינו מ"ש הריטב"א שאין אומרין כו' בשביל שתזכה", היינו זכות כזה שהוא רק לטהר בניו ולא תקנת עצמו, ובתורת מכ"ש מייתי הריטב"א ממ"ש גבי בהמה שנמצאת בירושלים, וגם התם הוי רק תיקון הקרבת בהמה דעלמא, ולא מוכח לענין היכא דאיכא זכות דמצוה ממש, ובמ"ש למעלה די"ל שחייב לישא ג"כ אחרת לקיים פו"ר, אין להקשות דכיון שבהכרח יוליד פסולים ג"כ אלא שיטהר יתר הבנים, גם השתא יש לו תקנה (דמסתמא גם עתה עדין הוא בן בנים), דלק"מ, דהשתא לא תניח אשתו הנשואה להכניס שפחה לצרה בתוך ביתה, ובפרט כשאין לו די הספקת מזוניתן יחד (וע' יבמות ד' ס"ה), ובלא"ה, אם הי' נושא אחרת רק לקיום פו"ר דסגי בזכר ונקיבה הי' פורש אח"כ ולא היה מוליד בנים מרובים בפסול, והיו נטהרין יתר הבנים.
ועמ"ש הרשב"א דמי שנשבע שלא לשחוק כו' אין נזקקין לשאול על נדרו, דהשחוק בקוביא עבירה היא, ואם מפני שלא יתקפנו יצרו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו, ובספרי אמ"ש (סי' נ"ג) הבאתי מ"ש בשעה"מ דהגם דאמרי' (גיטין ד' ל"ח) שמחויב לשחררה משום דהוי קעבדו בה אינשי איסורא, היינו לפי שכבר נכשלו בה, ולכאו' י"ל ג"כ דשאני יצר דזנות וכמ"ש בחגיגה ד' י"א דגזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם, וכיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים (כמ"ש ד' מ"א תד"ה כופין) משא"כ תוקף היצר לשחוק בקוביא דלא אלים כ"כ ויוכל להכניע את יצרו, וע' ח"מ וב"ש אה"ע ר"ס כ"ג ממ"ש הס"ח שכשירא שיתקפנו יצרו ויכשל בא"א או בנדה (וגם בזה נכלל חטא השח"ז) מותר השח"ז, וע' ח"ס (אה"ע ח"ב ת' קכ"ה) דשאני אונס גמור כההיא דריש כתובות, משא"כ מ"ש באו"ח סי' ש"ו דחיישי' שתתפתה ויצרה הוא שאונסה דכיון דלא פטורה מעונש החיוב להצילה, והביא מ"ש בהגהת הרי"ף ספי"ד דשבת דהא דר"א שחרר עבדו משום מצוה דרבים היינו משום דגם הוא זכה עמהם ע"ש, והנה בנ"ד החשש מכשול ע"י חסרון מקוה לא דמי לההיא דחצי' ב"ח שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות, ודכיון שאין לה היתר חיישי' טפי כמ"ש בסוטה ד' ז', משא"כ נדה שיש לה היתר, רק שיש טרחה לנסוע למקום אחר, דלא אלים יצרי' כ"כ וכמ"ש בסנהדרין ד' ל"ז לענין היתר יחוד, והחשש מכשול ליכא אצל החוטא בנתינת כסף באיסור, והגם דקיי"ל בקדושין ד' מ' שהחוטא מכריע כל העולם לכף חובה, וכן כאו"א לא יוכל לצאת ידי חובתו במצות תוכחה ואפרושי מאיסורא, מ"מ הא מוכח דדוקא כדהוי תקנת עצמו ממש, ובפרט שביד הציבור לבנות מקוה מכספם או להשיג כסף בהלואה אפי' בריבית דרבנן (ע' ס' ק"ס), וזה שרוצה ליתן הכסף הוא רק לפי שיקבל כספו חזרה בכפלים מהשכירות שיקצבו לו, ויוכלו הציבור בעצמם לבנות מכספם ולמצוא מוצא לכסף פרעון מדי שבוע בשבוע, ונהי דקדירה דבי שותפי לא חמימא כו' (ב"ב ד' כ"ד) ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו ואינו שולט בממונו, מ"מ כיון דצבור לא מיעני רק שמתרשלין בדבר לא חשיבי אונסין והוי ענין פשיעה, והחטא הוי חטא הרבים שהתקנה הוי גם על המקבלין, וממילא גם אי נימא דהוי רק ענין איסור מדרבנן עפמ"ש בספרי אמ"ש סי' ע"ה לענין חלות התקנה על הדורות הבאים (ושאני תקנת חר"ג שניסת לו ע"ד התקנה) ובפרט כשהמו"צ ראוי לכך. וכונת התקנה היתה רק שלא יתמנה מי שאינו ראוי לכך, ורק מטעם לא פלוג ושלא יאמר כאו"א אני הגון לרבנות, כעין מ"ש בחגיגה ד' כ"ב שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא", וגם הוי דרך הערמה, והגם שמפורש בהתקנה שלא להערים י"ל דכיון דזה הוי רק מטעם לא פלוג, הוי רק איסור מדרבנן
, אכתי כיון דלא חשיבי הצבור אנוסין אין להתיר בשביל זה אף חטא קל, ואם נאמר להתיר בזה יתבטל התקנה לגמרי, כאשר תמיד ימצאו אמתלאות לפרוץ גדר התקנה שהוא סייג וגדר לתורה. אליהו קלאצקין החופ"ק לובלין