דבר אליהו (קלאצקין)· רבי אליהו קלצ'קין
ספר דבר אליהו · סימן ג
ב"ה ב' נצו"י י"ח אלול תרס"ד לנ"ג החו"ש מו"ה ברוך מרדכי נ"י.
כדי להשיבך על קושייתך ראיתי לבאר מ"ש בחדושי הרשב"א נדרים (ד' ט"ו) ד"ה ואמר רב כהנא וז"ל קשיא לי אפי' לאוקימתא דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי דהא מצוה הוא ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה, וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה אין כאן מצוה המחייבתו, ועדיין קשיא לי מ"מ הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי עכ"ל וידוע הקושיא דהא קיי"ל בר"ה (ד' כח) שהמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה, וכמו שהוכיח מזה הר"ן בסוגיין דכי אמרי' מללהנ"נ ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי', ומה שמתרצים דס"ל להרשב"א דמש"ה אין טובל בו בימוה"ח משום שמא ישהה במעיין אחר שכבר טבל, כעין דקאמר בנדרים ד' ל"ט גזירה שמא ישהה מוקשה דא"כ ה"נ יהנה אחר גמ"ב דחשיב עכ"פ הנאה מועטת, ע' שבועות ד' י"ח, ולכאורה יש לפרש דמקשה שאין לבטל מצות פו"ר בשביל גזירה בעלמא שמא ישהה וההנאה המועטת הבאה אח"כ הוה בכלל המצוה כיון דלא אפשר בענין אחר, ויתיישב בזה תירוץ הרשב"א דאפשר לו באשה אחריתי, דהיינו דכיון דאפשר באחריתא יש לחוש לגזירה דשמא ישהה, ויתיישב מה דלכאורה קשה ממה שהמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, הגם דאפשר שיטבול במעיין אחר או בנהר, ועפמ"ש שאני הכא דגזרינן שיהנה הנאת הגוף אחר קיום המצוה, משא"כ כדליכא הנאת הגוף דליכא חשש הנאה אחר שיקיים המצוה, אך פשטות לשון הרשב"א מורה דכיון דאין מחויב להקים זרע מזו לא שייך בזה ענין מללהנ"נ וכמבואר במה דסיים וז"ל אלא שעדיין קשיא לי, דא"כ באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרה עלה דמצוה הוא ומללהנ"נ, ומשמע דכדאפשר באחריתא לא שייך זה, וגם הא אפשר שלא יהנה אח"כ כעין מ"ש בירושלמי רפ"ק דיבמות דרך סדין כו':
ולענ"ד ליישב ולבאר סברת הרשב"א, דגם כשיש הנאת הגוף בהדה, כל היכא דאי אפשר למצוה בלא הנאה זו, חשיב ההנאה צורך המצוה וטפלה אליה, וכאילו הוה ההנאה חלק מהמצוה, כעין סברת התו"ס בשבת ד' כ"ד וביצה ד' כ"ז וכמה דוכתי, דהואיל ואית בי' נמי צורך גבוה, בטל ליה ההנאה וצורך הדיוט אצל צורך גבוה, ומצינו בכתובות ד' ל"א שהזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא, משום דא"א להנחה בלא עקירה, ודמודה רנב"ה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל, ומבואר בש"מ דגם כשהיה כפות או חולה שאין יכול לשוח וליטלו אם לא יגבהנו בידו. אכתי כיון דעצם האכילה הוה משכחת לה בלא הגבהה לא חשיב ההגבהה צורך אכילה. וכעין זה י"ל סברת הרשב"א דכיון דאפשר ליה באשה אחריתי, דהוי גוף חלוק והנאה אחריתא [וע' פנ"י פסחים ד' ל"ג גבי המתעסק בעריות שחייב שכן נהנה, שנהנה מהאיסור מה שלא הי' נהנה מההיתר, לפי שהוא גוף חלוק] אין הנאת ביאה של אשה זו האסורה לו, טפלה למצות פו"ר, הגם שאין בידו לישא אחרת (וגם יצטרך להמתין לכה"פ ז' ימי חמוד), דאכתי כיון דעצם מצות פו"ר אפשר בלא הנאה זו, ממילא המצוה וההנאה המה ענינים חלוקין ואין ההנאה טפלה להמצוה. ומש"ה דוקא כשהאיסור הוי רק מגוף מיוחד, שייך לומר כן, משא"כ כשאומר תשמיש כל הנשים עלי, לא חייל הנדר דמללהנ"נ, דכיון דא"א למצות פו"ר בלא הנאת ביאה, הוי ההנאה חלק מהמצוה וטפלה אליה, והשתא אתי שפיר הא דהמודר הנאה ממעיין אין טובל בו בימות החמה, דהיינו מצד שהנאת הקרירות איננה שייכה להמצוה, דהא אפשר שיטבול במעיין שאיננו קר, או שיטבול בימות הגשמים, או שיקרר עצמו מקודם במים שאובין וכדומה וכיון דאפשר למצות טבילה בלא הנאה זו, אין ההנאה טפלה להמצוה וטובל בו בימות הגשמים, הגם דאפשר במעיין אחר, כיון שאין נהנה כלל בטבילה ומללהנ"נ, [ואפי' אי היה עשיית המצוה נחשב ענין הנאה מצד השכר מצוה, אכתי כיון דא"א למצוה בלא הך הנאה, ממילא אותה הנאה טפלה להמצוה, ועמ"ש הריטב"א בר"ה דאע"ג דאיכא שכ"מ בהאי עלמא אין נהנה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה, וכ"כ הר"ן ר"פ לולב הגזול דאע"פ שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא בעלמא וכדאמרי' בסנדל של עו"ג אע"ג דמרווחא בהחליצה, ועי' קדושין ד' ל"ט], וע"פ האמור, יש מקום לומר דגם הר"ן בסוגיין אינו חולק על הרשב"א, ומ"ש בלשונו דכי אמרי' מללהנ"נ ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי, היינו היכא שאין אותה הנאה חלק מהמצוה, וכהא דהכא, והטבילה במעיין בימות החמה:
ובזה מיושב הא דפריך בנדרים (ד' ל"ט) על הא דתנן שהנודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, דאי כשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי לא והוקשה לך לשיטת הרשב"א דמללהנ"נ גם כדאיכא הנאת הגוף בהדה ועפמ"ש מיושב דכיון דאמרי' לענין מצות פו"ר דהגם דהשתא לית לי' אחריתא ואין בידו שתתרצה לו אחרת אלא שהי' אפשרות לקיום פו"ר באחריתא חשיב הנאת גוף זו לענין חלוק. ואף שחיוב המצוה בכל ביאה וביאה (וגם כשמתבטל עי"ז מת"ת ע' ב"ש ס"א סק"ה) ממילא מכ"ש מצות בק"ח דעצם המצוה אפי' בק"ח זה הי' אפשרות להתקיים שלא ע"י הנאת דריסת רגל בביתו, אם הי' בבית אחר וגם השתא אפשר לשכור מקום דריסת הרגל וכמ"ש לוקח ביותר וגם אפשר ע"י שכיר שיכבד וירבץ לפניו. ואין דומה למצוה שבגופו דעלמא. דהכא המצוה רק בשביל תועלת החולה, אלא דמצוה בגופו יותר מבשלוחו ע' יו"ד ס' רמ"ו סי"ח דלא יפסיק תלמודו כדאפשר למצוה להעשות ע"י אחרים) וגם אם הי' מקום לומר דהגם שאפשר למצוה להתקיים בחולים אחרים, אכתי כיון שלא יבקר חולה זה ופטור רק מטעם עוסק במצוה א"א למצוה להתקיים בלא זה ולא דמי למצות פו"ר שאין הבדל אם יוליד מזו או מאחרת, אכתי כיון שהי' אפשר להתקיים שלא ע"י הנאת דריסת הרגל בחנם בבית החולה חשיב הנאת דרה"ג ענין חלוק שאינו שייך לגוף המצוה ובלא"ה כיון דמצות בק"ח הוי רק מדבריהם ע' רמב"ם רפי"ד מאבל אין הנאת הגוף טפלה לה וע' בעה"מ פ"ג דר"ה אליהו קלאצקין החפ"ק מאריאמפאל.