גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
איכה פרק ה · פסוק יז
על זה היה דוה לבנו וגו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. לא נתבאר הלשון "היה" דוה לבנו, בעבר, בעוד שבכל המגילה לא נזכר כלשון זה, וגם לא שייך כמעט לשון זה, אחרי דירמיהו, כותב הקינות האלה, הי' בשעת החורבן, וכל מה שראה וידע, הכל בהוה מדבר. ועוד זאת, כפי המתבאר מגמרא מכות (כ"ד ב') היו רואים שועלים יוצאים ממקום קה"ק גם לאחר החורבן:
ואולי יתכן עפ"י המבואר בגמרא מכות שם, בעובדא שהיו כמה חכמים, ורבי עקיבא ביניהם, עולין לירושלם, וכיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קה"ק, התחילו החכמים כו' ור' עקיבא מצחק, אמרו לו, מפני מה אתה מצחק, אמר להם, דכתיב (ישעיה ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן ברכיהו, וכי מה ענין אוריה שהי' בבית ראשון לזכריה בבית שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג') לכן בגללכם ציון שדה תחרש, ובזכריה כתיב (זכריה א') עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. אמרו לו (החכמים שהלכו עם ר"ט לר"ע) עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו. ע"כ: ולפי זה י"ל, דירמיה חזה בנבואה, שבאמת אין להצטער על מהלך השועלים, וכמו שלא נצטער רבי עקיבא, יען כי ישועה בטוחה לבא, ורק עד אז, עד התגלות התנחומין אומר, שהיה דוה לבנו על שועלים שהלכו בהר ציון: