גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
איכה פרק ה
פסוק א
הביטה וראה ראה למעלה בפסוק ראה ה' והביטה (פרשה ב' פסוק כ') וצרף לכאן:
פסוק ג
אמותינו כאלמנות. ולא אמר אלמנות. וי"ל הטעם, כי בעת ששלום בעולם והשנים כתקונן אז אם מת איש יתקיים הדבר ממיתתו בעדים כדין, ואז אשתו אלמנה ממש, אבל בעת הרת עולם ומלחמות וגירושים ואסונות וחורבנות ומהומות ובלבולים בעולם אז יאבדון כמה אנשים אשר גם אין ידוע בבירור אם מתו או חיים ונדודים הם בעולם הגדול, וגם אם מתו אין מי שיעיד על מיתתם, ועל כן נשותיהם אסורות להנשא ואינן אלמנות רק כאלמנות
פסוק ד
מימינו בכסף שתינו וגו'. אמר מימינו ועצינו, ביחס הקנין כי אעפ"י שהמים והעצים הם נחשבים לקניננו כמו לכל אדם בעולם, מפני שהם באים ממתנת הבריאה בנהרים ויערות, שוים לכל אדם, והי' מן הדין שנחשב אותם כשלנו, כמימינו ועצינו, ונזכה בהם חפשי - אעפ"י כן היינו מוכרחים לשלם עבורם לזולתנו כסף במחיר. וזה מעיד על חרפתנו בגוים, ומוסב זה הלשון על פסוק ראשון הביטה וראה את חרפתנו בגוים
פסוק ח
עבדים מ משלו בנו וגו'. יש לפרש המשך לשון הפסוק, עבדים משלו בנו פורק אין מידם, עפ"י מ"ש כל המיצר לישראל נעשה ראש (סנהדרין ק"ד ב'), וטבע העבדים כי בהרחיב להם מצבם ישאפו לנקום מבעליהם הקודמים ולהציר להם, ומכיון שהם מושלים ונעשים ראשים הם מציקים ומריעים עד כי פורק אין מידם, וכמו שמצייר הלאה, נשים בציון ענו, שרים בידם נתלו ו' ועיין עוד מש"כ בסמוך פסוק י"ב בפ' שרים בידם נתלו:
פסוק י
עורנו כתנור נכמרו. ראה מש"כ למעלה בפסוק מעי חמרמרו (פרשה א' פסוק כ'):
פסוק יב
שרים בידם נתלו. לא נתבאר למה הוא מדגיש "בידם" כי איזו נ"מ מי תלה אותם, ואולי י"ל, שבא להורות אכזריות אלה העבדים המושלים, כמש"כ למעלה (פסוק ח') עבדים משלו בנו, כי בנוהג שבמלוכות, מי שנתחייב תליה נתלה ע"י תלין המופקד על זה, אבל השר והמושל בעצמו גם לא יגע בזה, וגם ישתמט מלראות הדבר, וכאן אלה העבדים המושלים, מרוב רשעתם ואכזריותם תלו הם בידיהם שלהם, והוא על דרך הכתוב (קהלת ד') כי מבית האסורים יצא למלוך, ועל כן גם בממשלתו יתנהג בעריצות כמו סבת היותו בבית האסורים. - ויתפרש, שרים - הם שרי ישראל וגדוליו, נתלו בידיהם של העבדים, גם אחרי, שעלו (העבדים) לגדולה ולממשלה מרוב אכזריותם:
פסוק יג
בחורים טחון נשאו. במדרש דריש, טחון לשון נקיה הוא, וכמו שנאמר (שופטים ט"ז) ויהי טוחן בבית האסורים (מוסב על שמשון), ע"כ. וענין הטחינה הוא רמז לזיווג טבעיי, ויחש פעל זה לטבע זה, י"ל עפ"י תרגום יונתן בפ' תצא (כ"ד ו') על הפסוק לא יחבול רחיים ורכב, תרגם: ולא יהוון איסורין כלין וחתנין (כלומר, שהבעל חוב לא ימשכן כלות וחתנין (כמנהג האומות בימים ההם). ופעל "טחן" מקביל לרחיים, ומזה מליצת התלמוד על נשואי אשה "רחיים בצוארו" (קדושין כ"ט ב'). ועיין מש"כ בבאורנו לקהלת (א' ב') בפסוק הכל הבל:
ויש להעיר על שלא הביאו במדרש סמך לפעל טחן לענין זה מפסוק באיוב (ל"א) תטחן לאחר אשתי, והוא יותר מכוון למה שרצו לפרש:
ובענין הלשון בשמשון, שהבאנו למעלה, ויהי טוחן בבית האסורים, מבארים בגמרא מס' סוטה (י' א'), שהפלשתים הביאו את נשותיהם לשמשון כדי שתתעברנה ממנו ובניהן יהיו גבורים כמהו. ומהרש"א שם תמה, מה הכריח לחז"ל להוציא לשון הפסוק ויהי טוחן בבית האסורים מפשטי', שהעמידוהו להיות טוחן ברחיים:
ופרשתי עפ"י המבואר במס' ב"ק (פ"ח ב') דחיגר אינו יכול לטחון ברחיים, מפני שהמלאכה דורשת תנועה תכופית ומהירית ברגלים, ובמס' סנהדרין (ק"ה א') אמרו, חיגר בשתי רגליו הי'. ואם כן בהכרח אי אפשר לפרש טוחן ממש, אחרי שלא הי' מוכשר לזה, ולכן הוציאוהו לדרשה:
פסוק יז
על זה היה דוה לבנו וגו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. לא נתבאר הלשון "היה" דוה לבנו, בעבר, בעוד שבכל המגילה לא נזכר כלשון זה, וגם לא שייך כמעט לשון זה, אחרי דירמיהו, כותב הקינות האלה, הי' בשעת החורבן, וכל מה שראה וידע, הכל בהוה מדבר. ועוד זאת, כפי המתבאר מגמרא מכות (כ"ד ב') היו רואים שועלים יוצאים ממקום קה"ק גם לאחר החורבן:
ואולי יתכן עפ"י המבואר בגמרא מכות שם, בעובדא שהיו כמה חכמים, ורבי עקיבא ביניהם, עולין לירושלם, וכיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קה"ק, התחילו החכמים כו' ור' עקיבא מצחק, אמרו לו, מפני מה אתה מצחק, אמר להם, דכתיב (ישעיה ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן ברכיהו, וכי מה ענין אוריה שהי' בבית ראשון לזכריה בבית שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג') לכן בגללכם ציון שדה תחרש, ובזכריה כתיב (זכריה א') עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. אמרו לו (החכמים שהלכו עם ר"ט לר"ע) עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו. ע"כ: ולפי זה י"ל, דירמיה חזה בנבואה, שבאמת אין להצטער על מהלך השועלים, וכמו שלא נצטער רבי עקיבא, יען כי ישועה בטוחה לבא, ורק עד אז, עד התגלות התנחומין אומר, שהיה דוה לבנו על שועלים שהלכו בהר ציון:
פסוק יט
אתה ה' לעולם תשב וגו'. רוצה לומר בזה, כי אעפ"י שלבנו דוה על כל חורבננו, הנה זה הוא חסרון ומגרעת רק לנו. אבל אתה ה' לעולם תשב וכסאך לדור ודור, ועל הדבר הנצחי לא שייך חסרון ומגרעת, כי כל חסרון לא יגרע דבר ממנו, ואם כן, אין לך סבה לשכחנו לנצח ולעזבנו לאורך ימים, ולכן השיבנו ה' אליך וגו':
פסוק כב
כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד. לכאורה אין סגנון פסוק זה מקביל להקודם, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, כי שם מדבר בלשון נחמה וישועה, ואיך זה ישוב מיד לדבר בלשון סר וזעף, ממיאוס ומקצף. וגם אין מחציתו השניה של הפסוק מקבלת למחציתו הראשונה, כי באמרו אם מאוס מאסתנו, בתמיה, כאומר, האם מאוס מאסתנו, איך זה מסיים קצפת עלינו עד מאוד, כי מצינו לשון "אם" במובן "האם?", שמכריח השלילה שבו, כמו באיוב (ו') אם כח אבנים כחי, אם בשרי נחוש, או (שם ז') הים אני, אם תנין, וכן כאן, האם מאוס מאסתנו, זה לא יתכן: אך צריך באור, איך תתבאר מחציתו השניה של הפסוק, קצפת עלינו עד מאוד, למחציתו הראשונה, כמו שהערנו, שלשון זה סותר להקודם. ונראה, דהלשון "אם" מוסב גם על הלשון קצפת וגו', וכאומר, האם מאוס מאסתנו, האם קצפת עלינו עד מאוד, הן בודאי לא כן הוא, כי לא ישכח לעולם בריתו, ולכן בדין הוא שתרחמנו ותשיבנו אליך ותחדש ימינו כקדם: