גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
איכה פרק ד
פסוק ב
המסולאים בפז. פירש"י, הרואה אותם אומר. ראו תוארם של אלו כמראה פז, עכ"ל. וכפי הנראה מפרש בפז כמו כפו, בחלוף בכל"ם:
פסוק ז
זכו נזיריה משלג צחו מחלב. במדרש. זכו נזיריה משלג, מאלה שהיו רוחצין בשלג, צחו מחלב, מאלה שהיו שותין חלב. לא נתבאר, למה הוציא את הלשון מפשטי', שהיו זכים ממראה שלג וצחים ממראה חלב. ואפשר לומר עפ"י המבואר במשנה ריש מס' נגעים בהרת עזה כשלג, כלומר, דהמראה היותר עזה בלבנונית הוא השלג, וכל מיני לובן אחרים הם שניים לה, כלומר, במדרגה נמוכה ממנה, ולפי זה אם בגוף מראות ידבר כאן לא יכון עוד הלשון צחו מחלב, שמראהו שני למראה שלג, ואם כן הלא יש בכלל מאתים מנה, ובכלל שלג בודאי גם מראה חלב בכלל, ולכן מפרש, דלא לענין גוף מראיהם של שלג וחלב איירי, כי אם לענין השמוש בהם, השלג לרחיצה (ועל דרך הכתוב באיוב (ט') אם התרחצתי במי שלג) והחלב לשתיה, (ועל דרך שאמרו בתלמוד, מס' כתובות (נ"ט ב') הרוצה להלבין בתו ישקנה חלב, ואעפ"י שמראה שלג גדולה ממראה חלב, אך השלג לא יכון לשתיה):
פסוק ח
חשך משחור תארם. במדרש, מאיזה שחור, רבי לוי אמר מחושך הלילה. הנה בפסוק מצינו ציור לעומק השחרות מראה עורב, כמ"ש בשה"ש (ה') שחורות כעורב. אך בתלמוד מצינו הקבלה מכנויי אור וחושך למראה לבן ושחור, והוא במס' שבת (ע"ז ב'), מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרי (בעת ששבים מן המרעה לביתם, הולכים מקודם עזים ואחריהם רחלים וכבשים) כברייתו של עולם, דברישא חשיכא והדר נהורא, כדכתיב (פ' בראשית) וחושך.. והדר ויהי אור. והבאור הוא, דסתם עזים שחורות הן וסתם רחלים לבנות, ומכנה את העזים חשכים ואת הרחלים הלבנות מאורים, ומבואר, שהתוארים שחור וחושך ואור ולבן אחד הם. וזו היא כונת הדורש כאן, מאיזה שחור, מחושך הלילה, ועפ"י התלמוד הוא ציור לתוקף או לעומק השחרות.
פסוק יג
מחטאת נביאיה מעון כהניה. מפרש במדרש, שהפירוש מחטאת נביאיה מעון כהניה, שהרגו את נביאיה וכהניה, ויתכן, דעל כן נראה לו לפרש כן ולא מחטאת שעשו נביאיה וכהניה, משום דבאמת היו אז כל העם חוטאים ואין טעם לפרוט פרטים, ולכן מפרש, מחטאת נביאיה ומעון כהניה שעשו בהם שפטים והרגום:
ומה שתפס בנביאים לשון חטאת ובכהנים לשון עון, י"ל עפ"י המבואר במס' יומא (ל"ו ב'), דחטאת ענינו שוגג, ועון היינו מזיד. וידוע, דבעת שקודם החרבן עמדו כמה נביאי שקר להטעות ולהתעות את העם. וזה מבואר בכ"מ במקרא ובתלמוד. והנה בעת הריגת נביא הי' אפשר עוד להפך בזכות ההורגים, ששוגגים היו, מפני שחשבום לנביאי שקר, שמיתתם במיתה, כמבואר בתורה (פ' ראה), אעפ"י דקמי שמיא גליא ועל כן כתיב מחטאת נביאיה (וכהפירוש שלמעלה, שהרגו את נביאיה) אבל בכהנים לא שייך מחשבה זו, כי הכהנים העובדים במקדש מיוחסים הם, מזרע אהרן הכהן, ואין כל ספק במעלתם (וכמ"ש (קדושין ע"ו א') אין בודקין מן המזבח ולמעלה), ועל כן ההרג בהם יחשב למזיד ולכן כתיב בהם מעון כהניה, שהוא מזיד, כמו שכתבנו:
פסוק יז
פני חלקם לא יוסיף להביטם, פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו, ופירש"י, פני ה' פנים של זעם מאת הקב"ה חלקם והפרידם בגוים יען כי פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו, ע"כ. ולא נתבאר יחש העונש מהפרידה לזה אשר פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו:
ולולא דבריו הי' אפשר לפרש, דהלשון לא נשאו ולא חננו מוסב על הלשון כפני ה', שהוא פנים של זעם, וכלשון הפסוק בתורה (פ' קדושים) ונתתי את פני באיש ההוא וגו', ורצונו לומר שהפנים של זעם לא נשאו פני כהנים ולא חננו פני זקנים, וכולם היו בעונש החילוק והפרידה:
פסוק כ
רוח אפינו משיח ה'. מפרש באגדה, דמכוין למלך יאשיהו, שהי' מצוין במלכים בצדקתו ובישרת נפשו, ונאמר בו (מ"ב כ"ג) וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו וגו' ואחריו לא קם כמהו, ועל כן מתואר בשם המעלה, משיח ה', ונהרג ע"י נכו מלך מצרים, ככתוב בדהי"ב (ל"ה), וכתיב שם ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויתנום לחק על ישראל והנם כתובים על הקינות (על ספר הקינות). והבאור הוא, כי אעפ"י שלמיתתו אין שייכות עם זמן חורבן ביהמ"ק. אך ירמיהו נתן לחק, כי כשיבכו ויקוננו על חורבן ביהמ"ק יזכירו גם זה הצער מהריגת יאשיהו (ויתכן, דזה הוא מפני ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו (ר"ה י"ת ב'), וגם כי מיתתו היתה בצער מיוחד, כמש"כ), וכמו שקבועים אצלנו בספר הקינות מצרות ישראל בערי וירמייזא ומגנצא, ועל דרך הלשון יבכון עמי' כל מרירי ליבא (מו"ק ח' א'):
ודע דסגנון זה הפסוק מסורס קצת, ושעורו רוח אפינו משיח ה' אשר אמרנו בצלו נחסה בגוים נלכד בשחיתותם. וכמה פסוקים כאלה במקרא, כמו שהערנו על זה למעלה בפסוק איכה (א' א') והבאנו כמה דוגמאות לזה: