אור ברסלב
גשמי ברכה איכה פרק ג

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

איכה פרק ג

איכה פרק ב

פסוק א

ראה ה' והביטה. לא נתבאר תכונת הפעלים ראיה והבטה (וע' להלן במ"ר ריש פרשה ה'), וכפי דמשמע מגמרא מגילה (כ"ח א') דמביא ראי' שאסור להסתכל בפני אדם רשע מהלשון שאמר אלישע ליהורם, לולא פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך (מ"ב ג'), משמע דפעל הבטה עם הסתכלות שוים הם, שהרי מביא ראי' על הסתכלות. וכפי הנראה, אמר אלישע בדרך לא זו אף זו, לא רק שלא אביט אליך (בעומק, בהסתכלות), אך גם לא ראיה שטחית:

וזה דראיה ענינה רק שטחית ולא עמקית, נראה ראי' מגמרא חגיגה (ט"ז א') המסתכל בנשיא עיניו כהות, ולכאורה הא קיי"ל דצריך לקיים והיו עיניך רואות את מורך (הוריות י"ב א'), אלא על כרחיך דראיה היא שטחית, וזה מותר, והסתכלות היא בעומק, וזה אסור:

וממוצא דבר תראה, כי הבאור בפסוק שלפנינו ראה ה' והביטה, כלומר, ראה ה', ולא די בראיה בלבד, אך עוד הביטה בעומק ובהסתכלות:

ועפ"י זה אפשר לפרש להלן בריש פרשה ה', זכור ה' מה היה לנו הביטה וראה, שמכוין לומר, דכל כך גדלה חרפתנו עד כי גם אין צריך להבטה בעומק ודי גם בראיה שטחית לבד. ועיין במ"ר שם. - ועיין בסמ"ע סימן קנ"ד ס"ק י"ד מה שכתב בענין היזק ראיה, ולא העיר מכל מה שכתבנו כאן: אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים אם יהרג במקדש אדני כהן ונביא. לא נתבאר המשך הענינים. והדרש ידרוש, עיין רש"י. ומ"ר. ועל דרך הפשט יש לפרש, דהלשון אם תאכלנה בא בשאלת התמיה, בסגנון לשון "האם", ועל דרך הלשון באיוב (ו') אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש

(ופעם נתתי סימן לדבר, לנקודות אלו, כי הן, כידוע, השו"א נקודותיו לאורך, כזה, ותמונתן כעומדות, ולעומתו - הציר"י נקודותיו לרוחב כזה.. והתמונתן כשוכבות, ואחרי שמתים (חיים) הנקודות כעומדות, ומתים (נפטרים) הנקודות כשוכבות, יוצא כסימן לדבר, חיים עומדים, מתים שוכבים.) נחוש, שהמובן הוא, האם כח אבנים כחי או האם בשרי נחוש, וכן שם (ז') הים אני אם תנין, כמו האם ים או תנין אני. וכאן רוצה המקונן לטעון, כי לו גם נהרג במקדש כהן ונביא, אבל האם בשביל זה יענש ההמון אשר לא נגעי בהרג זה בעונש קשה עד כי תאכלנה נשים פרים, והי' מהראוי שרק החוטאים בזה יענשו. וזה על דרך הטענה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף (פ' קרח), או (בתלמוד, מכות י' ב') טוביה חטא וזיגוד מינגד. ועפ"י זה יתפרש הפסוק במשפט הגיון, ראה ה' והביטה, למי עוללת כה, למי ענשת כה, האם תענש האשה כי תאכל פרי בטנה, ולו גם אם יהרג במקדש כהן ונביא, אבל מה לאשה מן השוק כי תסבול עבור מעשה הריגה זו, ולמה לא די כי יענשו רק החוטאים בזה:

אם תאכלנה וגו'. ראה להלן פרשה ד' פסוק י', ודי נשים רחמניות בשלו ילדיהן:

פסוק ד

בלה בשרי ועורי שבר עצמותי. במדרש, בלה בשרי זה הצבור, ועורי אלו סנהדרין, עצמותי עצומי, העצומים שבבני, ע"כ. הנה אעפ"י שהלשון יוכל להתפרש גם כפשוטו, בלה בשרי ועורי, על דרך הכתוב באיוב (כ"ח) והוא (הגוף) כרקב יבלה, ובתהלים (ק"ב) וכולם כבגד יבלו. וכן שבר עצמותי, כמו כן ישבר כל עצמותי (ישעיה ל"ח), שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה (תהלים ל"ד) - אעפ"י כן מצא הדורש מקום לדרוש, מפני זה שלא חשיב את מבנה הגוף כסדר יצירתו, דהי' לו לחשב מתחלה עור ואח"כ בשר ועצמות, וכלשון הכתוב באיוב (י') עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, או להיפך, מלמטה למעלה, עצמות ובשר ועור כסדר הגידול - ולכן דריש ע"ד דרש בענין כזה, שכמו שחשיב יהי' על הסדר, ודרש בשר, זה הצבור, יסוד האומה, כמו הבשר בגוף, ויש סמך לדרשה זו ביחזקאל (י"א) היא (ירושלם) הסיר ואנחנו (האומה) הבשר, ועורי אלו סנהדרין, כמו שהעור מגין על הבשר כך סנהדרין מגינים על כלל האומה, להשכילם ולהורותם הדרך ילכו בה לטוב להם, או כמ"ש במדרש (שמ"ר על הפסוק כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים ס"ח) למה נמשלו ישראל ליונה מה יונה זו כנפיה מגינים עליה, כך ישראל סנהדרין מגינין עליו. (וע"ע אגדה דומה לזו בחולין צ"ב א'). ושוב חשיב עצמות, שהם החכמים והצדיקים המחזיקים את גוף האומה כעצמות את הבשר:

פסוק ח

שתם תפלתי בא שי"ן שמאלי תחת סמ"ך (סתם), ובמדרש בא דרש על זה. אבל ע"ד הפשיטות, יען כי קרובים הם (השי"ן השמאלי והסמ"ך) במבטא דרכם להתחלף לפעמים, וכמו המלים סער - שער (הים הולך וסוער, יונה א', ומלכיהם שערו שער, יחזקאל כ"ז), סריון - שריון (מגן, מחסה), סנא - שנא, סב שב (זקנה), סבר - שבר (תקוה, תוחלת), תפס - תפש ובתהלים (ד') נסה עלינו אור פניך, תחת נשא:

ורש"י בתהלים (ו') לפסוק אשחה בכל לילה מטתי כתב בזה"ל, אשחה כמו אסחה, מלשון סחי ומאוס, שעל ידי הדמעות יגעל משכבו, עכ"ל, ולולא דבריו אפשר לפרש שאין צריך לחלוף זה, והפירוש אשחה הוא שם הפעל משרש "שחה", שענינו השטה על פני המים וכמו בישעיה (כ"ח) כאשר יפרש השחה לשחות, ועל דרך הפלגת המליצה על רבוי הדמעות, אומר, שאפשר למטתו לוט בדמעות:

פסוק כ

ותשוח עלי נפשי. המובן הפשוט מלשון זה, כי רוצה לומר שנפשו תשפל, תרד ותשקע מטה, ומלשון שחה לעפר נפשנו (תהלים מ"ד) אבל במדרש תנחומא פ' בשלח מפרש, דהלשון מוסב כלפי השכינה, וכמו דכתיב ותשוח עליך נפשך, והכונה שאומר המקונן אל ה', זכור תזכור את כל עניי ומרודי ותשוח עליך נפשך מרוב צער ויגון שנסתבב לי. ויען כי אין מן הכבוד לומר כן, לכן כנה הלשון בהסבה להמקונן:

ולכאורה זה פלא לפרש כן, אבל באמת מצינו הרבה מאוד לשונות כאלה במקרא, שמשום כבוד המקום הסיע הכתוב את הענין כלפי אנשים המתיחשים להענין, וכמו בפ' וירא ואברהם עודנו עומד לפני ה', פירש"י בשם מדרשים, דאמתת הכונה וה' עודנו עומד לפני אברהם אך מפני שאין זה לשין כבוד לפני ה' הפך הכתוב את הלשון כלפי אברהם. וכן בש"א (ג') כי מקללים להם בני (זה ממאמר ה' לעלי) תחת - כי מקללים לי, ובמ"א (כ"א) ברך נבת אלהים, תחת - קלל, ובירמיה (כ') ועמי המיר כבודו, תחת כבודי, וביחזקאל (ח') שולחים את הזמורה אל אפם, תחת - אל אפי' ובחבקוק (א') ה' אלהי קדושי לא נמות, תחת לא תמות, ובזכריה (ב' הנוגע בכם נוגע בבבת עינו, תחת בבבת עיני (כלומר, דמוסב כביכול על עינו של הקב"ה, ומשום דרך כבוד הפך הלשון. ויתכן, דלבאור זה מכוין הירושלמי במס' ברכות (פ"ג הלכה ה') שאמר שם, הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עיניו, ע"כ. וחם מאוד, אשר רוב אנשים אין נזהרים בזה. וכמה נכבדה ומוכרחת מניעה זו, יעיד המאמר הזה.

והנה אעפ"י שמה שאני רוצה להגיד בזה כבר כתבתי באחר מספרי אע"פ כן, ליקרת הדבר ונחיצותו, וגם כי הוא כמעט ממעשים בכל שעה, אשנה הדברים בכאן:

והוא כי לבד המאמר הנזכר מירושלמי יש בענין זה, בענין רקיקה בביהכנ"ס מכשול גם מצד אחר, והוא ממה שאמרו במס' חגיגה (ה' א') על הפסוק בקהלת (י"ב) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם ואמרו, מאי על כל נעלם, זה הרק בפני חבירו וחבירו נמאס בה, ואמרו, כי רבי יוחנן כי הוי מטי להאי קרא הי' בוכה. והנה מכשול כזה הבא לרגעים תכופים כמעט מוצא לו ביותר מקום נאמן ובטוח בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שרבים והמונים ימצאון שם, ועוד בשעת עבודה ותפלה ולמוד. וכמה מצטער הדבר:

והי' מהראוי לגבאי ומפקחי בתי כנסיות ובתי מדרשות וישיבות וקבוצים וכו' לשים לב למנוע המכשול המכוער הזה, ולקבוע כמה כלי רקיקה מכוונים לזה בכמה מקומות ברצפת הבית, ולהורות ולהזהיר את האנשים להשתמש בהם בעת רקיקה וכיחה וניעה, לרוק בתוכם, ובזה היו זוכים לנפשם וזיכו לנפשות קהל עדתם:) ובתהלים (ק"ו) וימירו את כבודם בתבנית שור. תחת את כבודי, ובאיוב (א') וברכו א' תחת

וכן בתלמוד, כמו במגילה (ט"ו א') יאמרו גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה, שהכונה להיפך, ונקט בדרך כבוד, ובגיטין (מ"ו א') והא דלא קטלינהו (יהושע לגבעונים) משום קדוש השם, והכונה, משום חלול השם, ועוד שם (נ"ו ב'), וכסבור (טיטוס) שהרג את עצמו, וזה כנוי כלפי מעלה, כלומר, שכן חשב טיטוס בראותו טיפי דמים בביהמ"ק, ונקט דרך כבוד:

פסוק כב

כי לא תמנו ברש"י שני באורים, האחד, מלשון האם תמנו לגוע (פ' שלח), ואמר כאן חסדי ה' כי לא תמנו ולא כלינו בעונינו, והפירוש השני, דמוסב על החסדים, דחסדי ה' לא תמו, עכ"ל. ולכאורה לפי פירוש זה (השני) הי' לו לומר כי לא תמו, וכמו תמו חרבות לנצח (תהלים ט') תמו מן בלהות (שם ע"ג), תמו דברי איוב (איוב ל"א) ויהי כאשר תמו כל הגוי (יהושע ד'), אבל הנו"ן שבתמנו לכאורה מיותר. אך באמת מצינו כמה פעמים לאות נו"ן שיבא רק לתפארת הלשון, כמו קנצי למלין (איוב י"ח) תחת קצי (כי השרש קץ) והשם אינתתא מן איתתא, והשמות צדקניות, חכמניות תחת צדקות, חכמות. ולדעת אחד המדקדקים הגדולים (ר' יונה אבן גנא"ח) שרש שם אלמנה הוא אלמה, מפני שהיא כאלמת שאינה יכולה לדבר עם אנשי ריבה

(הי' אפשר לו להביא ראי' לזה ממשנה כתובות פ"ד א' ינתנו לכושל שבהן, ופירש"י בגמ' היא, אלמנה, קרויה כושל, שאין דרכה לחזר אחר נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע, עכ"ל:) והנו"ן נוסף, ועיין בדניאל (ה') ומנדע, תחת ומדע, ושם (ב') אנתון תחת אתון, ובקדושין (ע' א') אתרונגא תחת אתרוגא

ועפ"י זה בארתי לשון הרע"ב במס' יומא (פ"ג מ"ז) פלוסין הנדויין. ופירש הרע"ב, מן צמר הבא מארץ הודו, וכתב על זה התוי"ט, לפי זה על מה בא הנו"ן במלה זו, ולפי מה שכתבנו דרך הנו"ן להתוסף לתפארת הלשון:

וכנגד זה דרך הנו"ן להשמט בכמה מלים, וכמו השמות עפ"י השרשים, נדר, נשק, נתן, נגף, נטר, נקם באים בפעלים שלהם בהשמט"ת הנו"ן, וידר, וישק, ויתן, כי יגוף, לא תקום ולא תטור, תחת וינדר, וינשק, וינתן, כי ינגוף, לא תנקום ולא תנטור. ועוד כהנה:

פסוק לג

ויגה בני איש. שרש ויגה הוא יגה. וענינו, לחוץ, מועקה, ואם כן, כאן שבא בפעל עתיד הי' צריך לומר וייגה (יו"ד אחד מן השרש, ויו"ד אחד על הוראת העתיד), וכן להלן בפסוק נ"ג וידו אבן בי, הי' צ"ל ויידו, כי השרש "ידה", וכן בנחום (א') ויבשהו, תחת - וייבשהו. אך כן דרך הלשון. אשר כדי להקל על המבטא, נשמט יו"ד אחד במקום שדרושים לבא שנים, וכמו עברים, מצרים, כנענים, כושים, גוים, תחת - עבריים, מצריים, כנעניים, כושיים, גויים, כי יו"ד אחד מן השרש, עצרי, כנעני וכו', והשני לסימן רבים. ובשמות שבשרש שלהם סופם יו"ד, יפול ביחיד יחוסי יו"ד אחד, וברבי"ם שני יודי"ן, כמו הלוי תחת הלויי, הלוים תחת הלוייים (בשלשה יודי"ן, אחד שרשי, אחד יחוסי ואחד לסימן רבים), והשם נכלי" יבא ברבים כלים, תחת כליים (יו"ד אחד מן השרש ואחד לסימן רבים), וכמו גדי, צבי, יבאו ברבים גדיים צביים (ובדהי"א י"ב ט') בא תחת צביים - צבאים. בחלוף אותיות אהו"י, וכמו פתאים תחת פתיים (כי היחיד "פתי") וכן בתלמוד, במס' נדה ג' ב') דליים, מן היחיד דלי:

פסוק מב

נחנו. באה המלה תחת אנחנו, בחסרון אל"ף, ויש עוד כאלה במקרא. וזה הוא משום דדרך האל"ף להשמט מפני קלות הברתו, כאחת מאותיות אהו"י. וכה מצינו בפ' וירא, ארץ המוריה, וכתב הרשב"ם, דבא תחת שם האמוריה, והאל"ף נשמט, ובפ' תולדות, תומים תחת תאומים, ובפ' ויצא, בגד, תחת בא גד, ושם, אחטנה תחת אחטאנה, ובפ' בא, וימש חשך. תחת ויאמש, ובפ' עקב, מרשית השנה, תחת מראשית. ובש"א (א') שלתך, תחת שאלתך, ובתהלים (י"ב) פסו אמונים, תחת אפסו אמונים ועוד כהנה:

פסוק מג

סכותה באף. מלת סכותה היא מן הכפולים, כי צ"ל סככות, כי השרש סכך, וכן מצינו ומוראכם וחתכם (פ' נח) תחת וחתתכם, כי השרש חתת, והשם שרה, עקרו שררה (רש"י ס"פ נח), וסכותה על השלחן (פ' פקודי) תחת וסככותה, ואכות אותו טחון (פ' עקב) תחת ואכותח, כי השרש כתת. ואבישג השונמית משרת (מ"א א') תחת משרתת, ועוד הרבה. וזה הוא, מפני כי מחוקי הלשון כאשר תפגשנה במלה אחת שתי אותיות דומות ותכופות, אז לתכלית קלות ההברה, תשמט אחת מהן, וכן למעלה פסוק ל"ג, ויגה תחת וייגה, ולהלן פ' נ"ג וידו אבן פ' ויידו.

פסוק נ

עד ישקיף. ראה באורנו לשה"ש בפ' מי זאת הנשקפה (ו' י'):

פסוק נג

וידו אבן. ראה למעלה בפסוק (ל"ג) ויגה בני איש:

פסוק סה

מגינת לב. פירש"י, שבר לב. וע' מש"כ למעלה בפסוק בכה תבכה בלילה (א' ב) [ב']:

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה