גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
איכה פרק ב
פסוק א
איכה יעיב פשוט דמלה זו (יעיב) הוא פעל מן שם עב, ובא כאן בהפעיל, על משקל המטיר, והמובן איכה ילביש קדרות אבל ויגון כמו כסה בעבים. ובמדרש דריש, איכה יעיב - איכה יחייב, וזה הוא, מפני שהח' והעי"ן מתחלפין, מפני שהם ממוצא אחד, ואהח"ע, מן הגרון), וכמו ולא יזח החושן (פ' תצוה) - ולא קם ולא זע (אסתר ג'), וביואל (ד') עושו ובאו - תחת חושו, ורמב"ן בפ' דברים (ב' כ"ג) כתב, כי הלשון והעוים היושבים בחצרים הוא כמו והחוים, ובראב"ע לקהלת (י"ב ה') ויסתבל החגב תחת העגב, עיי"ש, ובמכילתא פ' בא דרשו ופסחתי עליכם כמו ופסעתי, וכתבתי במק"א, דמה שדחיק להמכילתא לפרש כן, הוא משום דהלשון ופסחתי אינו עולה יפה כלפי המקום, מפני כי עקרו של שם פסח בא על חגר בעל מום או על התועה הנה והנה מבלי דעת במה יבחר, כמו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים (מ"א י"ח), ולכן דריש בחלוף עי"ן שהענין אחד הוא עם הפעל ופסחתי, רק יותר מכובד. ומה שלא כתב הפסוק מפורש ופסעתי, רק ופסחתי, י"ל שהוא כדי לבטא בסגנון לשון נופל על לשון משם "פסח", וכמש"כ שם בפרשה, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל:
פסוק ב
את כל נאות יעקב וגו'. את כל נאות יעקב הרם בעברתו, מבצרי בת יהודה הגיע לארץ, חלל ממלכה ושריה. יש לפרש בסדר העונשים עפ"י מה שאמרו אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה (ויק"ר י"ז), אך הולך מן הקל אל החמור, אולי ישובו, ואמר בזה, כי מתחלה הרס את כל בתי יעקב, בתי דירה, ואח"כ הפיל המבצרים, מגיני הערים, הכל אולי ישובו, וכיון שלא שבו חלל ממלכה ושריה, קודם להמון העם, וזה עפ"י מ"ש (ב"ק ס' א') כשפורעניות באה לעולם מתחלת מן הגדולים שבעם ומן הצדיקים:
פסוק ה
תאניה ואניה. וכלשון זה נמצא בישעיה (כ"ט). והנה שרש שני השמות האלה הוא "אנה", כמו ואנו ואבלו פתחיה (ישעיה ג'), ואנו הדייגים (שם י"ט), והתי"ו מן תאניה הוא נוסף רק לתפארת הלשין, כדרכו בכמה שמות, כמו תאלה (השרש אלה, קללה), תבלול, תגמול, תחבולה, תחכמוני (ולפעמים בא בסוף המלה לתפארת הלשון, כמו דבשת (ישעיה ל') השרש דבש, כבדות (פ' בשלח, וינהגהו בכבדות, תחת בכובד), צפחת (צפחת המים (ש"א כ"ו), השרש צפח, וענינו פח משוטך להולכי דרך), ראשית, שארית, ולפעמים יפאר התי"ו את המלה בשתי קצותיה:
תבנית, תזנות (יחזקאל ט"ז), תכלית (איוב כ"ו, עד תכלית אור עם חושך, ושרשה "כלה", וענינו קץ וסוף), תפארת, תרבות (פ' מטות ל"ב) שרשה "רבה" וענינו רבוי הקובץ.
ולפעמים יחדור התי"ו לתוך המלה, כלומר, לתוך (לאמצע) המלה עשתר (ועשתרות צאנך, השרש עשר, וענינו, רבוי עדרי הצאן), צנתר (שני צנתרות הזהב (זכריה ד' י"ב, וענינו צנור), שתן (מי רגלים, משתין בקיר, ש"א (כ"ח כ"ב), ושרשו נשן", ומלשון ולשתות את שיניהם (ישעיה ל"ו י"ב). ובתמונה זו בא התי"ו גם בחז"ל:
צלתה מרובה - תחת צלה. - ולפעמים יחדור התי"ו בעצם יסוד המקור אימתה ופחד, תחת אימה, תבואתה (פ' ברכה, תבואתה לראש יוסף, תחת תבואה, ותבאתי לקראתי (ש"א כ"ה) תחת ותבאי, ובמלואת (ובמלואת הימים (אסתר א') תחת ובמלוא. - ולפעמים יבא התי"ו בנסמך אשה יראת ה' (משלי ל"א) תחת אשה יראה ה', ועוד כהנה:
(ועפ"י מש"כ כאן מסגולת אות התי"ו לבא בסוף המלה לתפארת הלשון, עפ"י זה כתבתי בספרי מקור ברוך להעיר על דברי התוי"ט במס' שבת פ"ט מ"ו, שכתב, דהשם "פלפלת" אינו מן פלפל, מפני שזה חתימתו בתי"ו, ועל כן שני מינים הן, עכ"ל. וכתבתי, שאין זה מוכרח כלל, אחרי שמדרך התי"ו להתוסף רק לצחות הלשון בלבד, אבל אין לו כל הוראה, ולפי"ז בענין זה, היינו פלפל והיינו פלפלת:
ועוד כתבתי שם עפ"י המבואר כאן דמדרך התי"ו לחדור לתוך המלה, וכתבתי לבאר דברי הגמרא במס' חולין (פ"ד ב') עה"פ בפ' עקב,)
ונשוב אל ענין שהתחלנו בו בפסוק זה. הנה אחרי אשר תאניה היינו אניה, רק בתוספת תי"ו, אם כן, איך יבאו שני שמות תכופים מהוראה אחת. ואמנם מצאתי עוד סגנון כזה, בישעיה (ג') משען ומשענה, וביחזקאל (ו') שממה ומשמה. ובעל כרחיך צ"ל שכן הוא מדרכי הלשון. וכבר כתבתי במבוא לספרי מקור ברוך (פרק י"ג), כי מסבת המשך גלותנו המר והארוך, ומרוב נדודותינו וטלטולינו בגוים ובארצות, ומזרם גלי הפגעים והתלאות שעברו ועוברים עלינו, אבדנו עומק טעם שפתנו, דרכה, טבעה, סגנונה ומערכתה, ביתר עם יפיה, צחותה, נעימת לשונה ויקרת ספרותה, ועל כן כתיב (ירמיה מ"ח) שאנן מואב מנעוריו ושוקט על שמריו על כן עמד טעמו בו. וספרי דניאל, עזרא ונחמיה יוכיחו, כי יען כי נכתבו בגולה, נכתבו בארמית ולא בלשה"ק, מפני כי טרדת הרעיון הכביד את עומק ההרגשה הדרושה - ובהיות כן, עלינו לדעת, כי כל מה שנמצא בספרי חוזינו ונביאינו, עלינו לקבל באהבה וברצון ובתום לב:
פסוק ח
נטה קו. הקו הוא כמו פתיל המדה להגביל מקום או זמן הפעולה שחושב לעשות, ומזה בישעיה (מ"ד) חרש עצים נטה קו, כלומר, פתיל, עד מתי להקציע את הקורה. ובירמיה (ל"א) מפורש קו המדה. וזהו שרוצה כאן לומר, כי יען שנטה קו עד אנה לבלע, לכן לא השיב ידו מבלע כל עוד שלא הגיע להקו הנרשם. ומעין זה נמצא במ"ב (כ"א) ונטיתי על ירושלם את קו שומרון, הוא הקו שמדדו בו להרס את שומרון:
פסוק ט
מלכה ושריה בגוים. במדרש, אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, דכתיב (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, ואם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין, שנאמר, מלכה ושריה בגוים אין תורה, ע"כ. וכונת הראי', דכיון דאמר כאן שיתערבו בגוים וישכחו את התורה, ממילא מבואר שאין תורה בגוים, דאלו הי' לא הי' חשש לשכות בתוכם:
ואמנם לכאורה צ"ע, ממה שאמרו בתלמוד בכ"מ אפילו עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ואם בכלל אין בו חכמת התורה, אם כן, עסקו בה אינו עסק ולמודו לא כלום. וא"כ מה חשיבות יש לעסקו בה עד שתגיע מעלתו למעלת כהן גדול?
אך בגמרא סנהדרין (נ"ט א') אמרו, דעסק זה של העכו"ם בתורה איירי שעוסק רק בשבע מצות דדהו (הם שבע מצות שנצטוו בני נח דינין, ברכת השם, ע"ז, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל ואבר מן החי), ואלה יש בו כח לתפוס:
ובזה ישתוו ויתבארו היטב שני מאמרים בתלמוד אשר לכאורה מנגדים הם זה לזה, האחד, הוא המאמר שזכרנו, אפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככה"ג, והשני הוא מ"ש (סנהדרין נ"ח ב') עכו"ם העוסק בתורה חייב (ועשתרות צאנך, ודרשו, למה נקרא שמן עשתרות, שמעשרות את בעליהן, ע"כ. ולא נתבאר מה יחש המלה עשתרות לשם עשירות. אך ס"ל דהתי"ו חדר לתוך המלה רק לצחות הלשון, ועקרו - עשרות) מיתה, כלומר, גדול עונו כעון של זה העושה עבירה שחייבים עליה מיתה, ומסמיכים זה על הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה (פ' ברכה), ודרשו, לנו מורשה ולא להם מורשה, וכמה קשה התנגדות המאמרים, כי מצד אחד תהי' מעלתו ככה"ג ומצד השני יהי' איסור למודו חמור כל כך:
אך לפי המבואר, איירי המאמר דמגיע מעלתו למעלת כה"ג, בעוסק בשבע מצות דדהו, והא דאסור לו ללמוד איירי בכל דיני התורה אשר אינו מצווה עליהן ואין לו חלק בהן:
ואני תמה בדברי הרמב"ם, שכתב באחת מאגרותיו (דף כ"ג) בהמשך הדברים כדברים האלה:
אין ספק בדבר, שכל מי שהתקין עצמו ונפשו בכשרון המדות והדעות באמונת הבורא ית' הוא מבני עולם הבא. ולכן אמרו חכמי האמת, אפילו עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. וכל עצמו של דבר ומגמת תורת משה הוא תקון הגוף והנפש לבורא ית', עכ"ל. והנה הוא מפרש המאמר עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג, כפשוטו, שעוסק בכל התורה, בעוד שבגמרא אוקמי זה המאמר שעוסק רק בשבע מצות ב"נ, כמו שבארנו. וזה פלא:
וראוי להעיר, כי בכלל כל המדובר בזה איירי בעכו"ם בימים הקדמונים, שלא היו נזהרים בשבע מצות וחיו חיי פראות ופרעות, חיי שובבים ופרוצים כפריצי חיות, אבל האומות שבזה"ז, הם אנשים מתוקנים ומנומסים, חיים חיי צדק ויושר, ועליהם אין מוסב חומר האיסור בלמוד תורה. והארכתי בענין זה ובענין למוד תורה לאומות ע"י ישראל (ע' תגינה י"ג א') בספרי מקור ברוך, חלק רביעי, פרק מ"ה. ולולא האריכות היו כדאים להעתיק לכאן:
פסוק יא
חמרמרו מעי. ראה למעלה בפרשה הקודמת, בפסוק (כ') מעי חמרמרו:
פסוק יג
מה אעירך וגו' יש לפרש המשך ענין ולשון הפסוק עפ"י מה שכתבו ספרי מוסר ופלוסופיא, דבכל אדם יש בטבע נצוץ רע ואכזרי, וקוראים לזה החיה שבאדם, כלומר ר, נצוץ חיה, שהיא אכזרית, ורק התורה והמוסר כמו חונקים נצוץ זה ומעצרים אותו מבלי להשתמש בו. אבל כשתבא לאדם צרה מענית, ומתוך מרירותו שב אל טבעו החייתי, ועל כן צערו בכפלים, האחד, על מה שבאה עליו הצרה, והשני, על פי "החיה שבאדם על מה שלא אירע כזו לזולתו ובזה יתבאר מאמר העולם "צרת רבים חצי נחמה", יען כי בצרת רבים מוצא המצטער חצי נחמה בדאגתו החייתית מה שלא אירע זה לזולתו, כי אמנם אירע ואירע:
ואמנם גם אם מוצא המצטער קצת נחמה במציאות הצרה גם לזולתו. הנה זה יכון רק אם הנפגע זולתו הוא איש כערכו, ולמצער, בערך ערכו, אבל אם הנפגע הוא רחוק מאוד מערכו, כמלך והדיוט, אז לא יוכל המלך למצוא נוחם בזה, שגם לההדיוט אירע כזה, יען כי ההדיוט אינו עומד בגרם המעלה וחיי נחת וכבוד כמו המלך, ואף לא בערכו ובפחות ערכו, ועל כן אי אפשר לנחמו בזה:
וזו היא כונת הכתוב כאן, מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלם, מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון, כלומר, את לא תוכלי להתנחם באסן שאירע גם לזולתך, יען כי אין דומה לך לגדולתך ולערכך שלך שתתנחמי בזה. וגם אין דומה לערך אסונך שלך, כי גדול כים שברך, וכל שבר לא ישוה בו, ועל כן כפלים למניעת קבלת תנחומין לך:
פסוק טו
שיאמרו כלילת יופי. לא אמר הזאת העיר שהיא כלילת יופי. אך שיאמרו כן, עפ"י הכלל יהללך זר ולא פיך (משלי כ"ז):
פסוק יט
קומי רוני בלילה. רגילים אנו להבין השם רנה או הפעל רנן ממובן קול שאון של שמחה ועליצות, שמחת לב ורחבת הנפש, כמו צהלי ורוני (ישעיה י"ב), רני ושמתי בת ציון (זכריה ב'), והרבה כהנה. אבל לפי זה לא יתיחש כאן פעל זה, דכאן המובן. קומי הלילי וספדי בלילה, וכהמשך הכתוב, שפכי כמים לבך, שאי אליו כפיך על נפש עולליך, וכל זה רחוק מרגשי צהלה ושמחה. אבל האמת הוא, כי השם רנה כולל כל עניני תפלה. אף כזו שלא תתייחש כלל לשמחה, ונהפך הוא, כי יבא השם הזה גם במקום דאגה וצער, וכמו תבא לפניך תפלתי, הטה אזנך לרנתי כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור וגו' (תהלים פ"ח) וכן, הקשיבה אל רנתי כי דליתי מאוד הצילני מרודפי כי אמצו ממני הוציאה ממסגר נפשי (שם קמ"ב), והנה את כל ענינים אלה הלא תלוה דאגה ומרירות, ובכל זאת נשתמש הכתוב בפעל רנה. וכן, וירא בצר להם בשמעו את רנתם (שם ק"ו), והנה בצר להם בודאי לא שמחו, רק זעקו בתפלה, וזה הוא משום דבא פעל זה גם באופן עצבות ומרירות:
ובאמת מצינו כמה שמות ופעלים שפעמים הוראתם כך ופעמים הפכו ממש, כמו למשל תואר הפעל "אחור" מורה על הדבר הפונה לאחור ולא לפנים, כמו אחור וקדם צרתני (תהלים קל"ט), יסוב לאחור (שם קי"ד), נסגו אחור (ירמיה ל"ח) והרבה כהנה, ולפעמים מורה ההיפך, על זמן העתיד וההולך לפנים. כמו הגידו האותיות לאחור (ישעיה מ"א), מי בכם יאזין יקשיב וישמע לאחור (שם) שבאורם, הגידו המקרים שיבאו בעתיד, ומי בכם יבין מה שיבא לפנים. וכן הפעל "גלה", ענינו ידוע, היפך המכוסה והנעלם, הנסתרות והנגלות (פ' נצבים), גלוי לכל העמים (אסתר ב') והרבה כהנה, ולפעמים מורה מובן הפכי, שהדבר נכסה ונעלם, כמו גלה חציר ונראה דשא, (משלי כ"ז) שפירושו, שחלף ונעלם החציר הנקצר ומתוך כך נראה דשא, וכן גלה כבוד מישראל (ש"א ד') גלה משוש הארץ (ישעיה כ"ד) ומובנם כסוי ונעלם והפעל סקל' ענינו, רגום באבנים, וסקלתו באבנים, ולפעמים מורה השלילה בזה, הסר והרחק אבנים, כמו ויעזקהו ויסקלהו (ישעיה ח') סלו סלו המסלה, סקלו מאבן (שם מ"ב), והשם צמתים' ענינו ידוע, אנשים נפטרים מן החיים, כמו ודורש אל המתים (פ' שופטים), לא המתים יהללו יה (תהלים קי"ב) והרבה מאוד, ולפעמים מורה הפכו, אנשים חיים בעולם, כמו במתי מעט באו אבותינו וגו' (פ' תבא), ויהי מתיו מספר (פ' ברכה), ממתים ידך ה', ממתים מחלד (תהלים י"ז), ועוד הרבה.
(ואמנם נפרדים הם השמות האלה בהוראותיהם עפ"י נקוד המ"ם שבהם, כי מתים' במובן נפטרים נקוד המ"ם בציר"י' וצמתיס שמובנם חיים נקוד המ"ם בשו"א) ומלת הקריאה "אכן", לפעמים בא לקיים ולהחליט הפעולה הבאה אחריו, כמו, אכן יש ה' ה' במקום הזה (פ"ו ויצא), אכן נודע הדבר (פ' שמות), ולפעמים בא להוציא ולשלול את הדבר שהי' מחשב ומשער מקודם, כמו ואני אמרתי נגרזתי, אכן שמעתי וגו' (תהלים ל"א) אני אמרתי אלהים אתם אכן כאדם תמותון (שם מ"ט):
ולפעמים יש הפכים כאלה, אשר אף כי הפוכים הם גם בל שונם וגם בענינם, אעפ"י כן תכליתם אחד, כמו למשל במדת עונשין, מצינו הלשון והסתרתי פני מהם ומצאוהו רעות וגו' (פ' וילך), והרי זה עונש הבא בדרך שלילה, ע"י הסתר פנים, וכנגד זה מצינו, ונתתי את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו' (פ' קדושים), הרי זה עונש בדרך חיובי, במראה פנים, ובכל זאת תכליתם אחד הוא - לעונש:
(ועל דרך זו פרשתי הלשון בתפלת עננו, אל תפן אל רשענו ואל תסתר פניך ממנו, שמבקשים על מניעת שני מיני עונשין, על מניעת עונש בדרך חיובי (ע"ד הלשון ונתתי את פני וגו'). ועל מניעת עונש בשלילה (ע"ד הלשון והסתרתי פני מהם וגו')