אור ברסלב
גשמי ברכה איכה פרק א

גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין

איכה פרק א

רות פרק ד

פסוק א

איכה. במדרש, רבי יצחק פתח, ובאו עליך וגו' תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (פ' תבא). אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה איכה אשא לבדי (פ' דברים), עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים איכה ישבה בדד, ע"כ. ולא נתבאר למה סמיך דרשתו אלו זכיתם וכו' על הפסוק תחת אשר לא עבדת וגו', מה שייכות זל"ז. וכן לא נתבאר מה שאמר אלו זכיתם הייתם קוראים איכה אשא לבדי, מה זכות בזה, ולשמחה מה עושה במקרא לשון זה:

אמנם יתבאר עפ"י מ"ש במ"ר כאן ריש פרשה א', בפסוק זה, איכה אשא לבדי טרחכם וגו', אמר משה כשראה את ישראל בכבודם ובשלותם. ואעפ"י שהי' שמח על זה, אעפ"י כן תמה, איך ישא לבדו טרחתם. ונראה דסמיך המדרש את זה על הפסוקים הקודמים לפסוק איכה אשא לבדי, והם, ה' אלהי אבותיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים, ה' יוסף עליכם ככם אלף פעמים, וסמוך לזה אמר איכה אשא לבדי, ובאמת עיקר יסוד הדרשה אלו זכיתם הייתם קוראים איכה אשא לבדי הוא על הפסוקים הקודמים עד הפסוק איכה, שהיו ככוכבי השמים ועוד ברכם בתוספת אלף פעמים ככה. אך לרגלי שיוי הלשונות איכה - איכה, תלי הדרש במלת איכה, אבל עיקר הכונה, עד מלת איכה. ועל זה אמר, אלו זכיתם לעבוד את ה' בשמחה הייתם שמחים לעולם בכבודכם ובטובכם וברבוייכם, כמו שכתוב עד איכה אשא לבדי, עכשיו שלא זכיתם - שלא עבדתם בשמחה, נטלה מכם השמחה מכבודכם ומגדולתכם ומרבוייכם, ובאתם עד מדרגה איכה ישבה בדד:

אך אמנם בכלל הדבר פלא, הן ידוע, כי עבודה בשמחה, כלומר, בשמחת הנפש, היא מדרגה היותר גבוהה בנפש האדם, ולא כל אדם זוכה לזה, ואם כן כי על זה שעבודתם היתה שלא בשמחה, דבר שזוכים רק יחידי סגולה ורמי המעלה על דבר כזה יענשו בתוכחה נמרצה, וזה פלא:

ולכן נראה לי, כי לשון פסוק זה, תחת אשר לא עבדת וגו', בא בסרוס ובהפוך, ותחת הכתוב לפנינו תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ענינו כמו שכתוב תחת אשר בשמחה ובטוב לבב לא עבדת את ה' אלהיך, כלומר, מניעת העבודה את ה' היתה לך לשמחה ולטוב לב, כי שמחת והטיבות לבך על אשר לא תעבוד את ה', וזה אמנם מדרגה שפלה ועזה עד מאוד, מעין מומר להכעיס, וכמו שאמר אמון בן מנשה לאמו, כלום אני עושה זה אלא להכעיס את בוראי (סנהדרין ק"ג ב'), ולא יפלא, כי על עון ברגש כזה יבא עונש היותר גדול:

ופסוקים הפוכים כאלה הם חזון נפרץ במקרא, ובספרנו מקור ברוך הראנו כמה וכמה כאלה, וכאן, שלא יהי' הדבר לפלא ולחדוש גדול, נביא אחדים מאלה:

בפ' ויצא, וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבא על שכרי לפניך, תחת וענתה בי צדקתי לפניך ביום מחר כי תבא על שכרי

בפ' אמור, דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי, תחת וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי (עיין רש"י).

בפ' בהעלתך. ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את אהל מועד וטהרת אותם והנפת אותם תנופה, תחת - וטהרת אותם והנפת אותם תנופה ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את אהל מועד:

בפ' חקת. ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב, תחת - ורחץ בשרו במים וטמא הכהן עד הערב ואחר יבא אל המחנה (עיין רש"י)

בפ' בלק. כי עתה גם אותך הרגתי, אין הלשון מדויק, כי את מי עוד הי' הורג, אך הלשון מסורס, תחת רב כי עתה גם הרגתי אותך.

בפ' ואתחנן. אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר אנכי ה' אלהיך, תחת אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר להגיד לכם את דבר ה' אנכי ה' אלהיך.

בפ' שופטים. כי תצור אל עור וגו', לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, תחת - לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן לבא מפניך במצור כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה (כלומר, כי חיי האדם תלוים בעץ השדה בישעיה (כ"ו י"א). אף אש צריך תאכלם, תחת אף צריך אש תאכלם. שם (נ"ט כ"א) ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, תחת - ודברי אשר שמתי בפיך אמר ה' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם

בירמיה (י"ז ג') במותיך בחטאת תחת - בחטאת במותיך.

בהושע (ח' ב') לי יזעקו אלהי ידענוך. תחת לי יזעקו ישראל אלהי ידענוך

שם (י"ד ג') אמרו אליו כל תשא עון, תחת - כל עון תשא.

תהלים (ע"ב ג') כל הרע אויב בקידש, תחת - כל אויב הרע בקודש שם (פ' ו') ותשקמו בדמעות שליש - תחת ותשקמו דמעות בשליש (שלישית האיפה, מדת סאה)

שם (קי"ג ה'). מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, תחת ר מי כה' אלהינו בשמים ובארץ המגביהי לשבת המשפילי לראות.

שם (קי"ט ח'). את חקיך אשמור אל תעזבני עד מאוד, תחת - את חקיך אשמור עד מאוד אל תעזבני.

שם

(קל"ח ב'). כי הגדלת על כל שמך אמרתך תחת - כי הגדלת שמך על כל אמרתך.

במשלי (כ' י"א). גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו, תחת - גם נער במעלליו יתנכר אם זך ואם ישר פעלו.

באסתר (ג' ד'). לראת היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי תחת - היעמדו דברי מרדכי אשר הגיד להם כי הוא יהודי.

וכן להלן (ד' כ'). רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה, תחת רוח אפינו משיח ה' אשר אמרנו בצלו נחיה נלכד בשחיתותם. והבקי במקרא ימצא כהנה וכהנה, כי כן דרך המליצה וסגנון הלשון (וע' מש"כ להלן פרשה ב' פסוק (ה') תאניה ואניה, בדבר סגנון לשון קדשנו): רבתי עם. רבתי בגוים שרתי במדינות. היודי"ן מן רבתי ושרתי באים רק לתפארת הלשון וצחות המליצה, דבלא זה היה צריך לומר רבת עם, רבת גוים שרת במדינות. וכזה מצינו הרבה במקרא, כמו בפ' בשלח, ימינך ה' נאדרי בכח, תחת - נאדר, בפ' ברכה, ורצון שוכני סנה, תחת - שוכן. ובתהלים (ק"ג) עוניכי, תחלואיכי, חייכי, תחת - עוניך, תחלואיך חייך. ועוד שם (קי"ג) המגביהי לשבת המשפילי לראות, תחת - המגביה, המשפיל ועוד הרבה:

אמנם מה שיש להעיר בזה בפסוק שלפנינו דבר פלא, כי גם בעת שהאדם נפשו מרה לי, וכולו אומר צער ויגון, ומציע קול נהי ויללה ובוכה ומקונן על שברו ועל אסונו. גם אז מטבעו מגמת פניו ליפות לשונו ולפאר סגנון דבריו, שהרי כל מגילה זו כולה צער ויגון ומפח נפש, קול נהי ויללה, ואעפ"י כן משתדל לפאר הלשון וליפות המליצה, כי כפי שכתבנו באים היודי"ן מן רבתי ושרת רק לתכלית הפאר והיופי:

ויש סמך לרות האדם בזה בתלמוד מס' קדושין (פ' ב'). שאמרו, אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו עליו. ואם כי הענינים שונים אך בכלל הנה זה מעיד על רגשותיו של אדם בעת ההיא, כי עם כל צערו ודאגתו, רגש חיים משיב נפש בקרבו:

פסוק ב

בכה תבכה בלי לה. בתלמוד מס' סנהדרין (ק"ד ב'), בכה תבכה בלילה, שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה עמו. וכנראה מפרש המלה תבכה כמו תבכה, בהפעיל, תבכה לאחרים, ומביא שם מעשה באשה אחת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה והיתה בוכה בלילה ושמע ר"ג ובכה כנגדה וכו'. ומכל זה מבואר שהלילה מסוגל לבכי:

ועפ"י זה אמרתי להגיה במס' מו"ק (כ"ה ב') בלשון אחד הספדנים בהספדו על חכם אחד ששקד על התורה יום ולילה, אמר, נשים לילות כימים לבכי על מי ששם לילות כימים לתורה, ולפי המתבאר דהלילה מסוגל לבכי יותר מן היום צריך לומר להיפך, נשים ימים כלילות לבכי, יען כי לפי הנוסחא שלפנינו "תלי תניא בדלא תניא":

ובטעם הדבר שבכתה דוקא בלילה, י"ל משום דקיי"ל, דמי שהוא שרוי בצער צריך להודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים (מו"ק ה' א'), ועל כן בכתה בלילה, שאז כל השומע יבכה עמה וישתתף בצערה ויבקש עליה רחמים:

ועפ"י זה יתבאר מ"ש בסנהדרין (ק"ד ב') שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו, ולא נתבאר מה יחושם של אלה לבכי זה. אך הנה אמרו בע"ז (י"ז א') שכוכבים ומזלות עלולים לבקש רחמים, ואשר על כן ביקש אחד החכמים מהם שיבקשו עליו רחמים, ולכן הם בוכים עם הבוכה, כדי לעורר רחמים, כי שערי דמעות לא ננעלו:

בכה תבכה בלילה. במדרש, זשה"כ (תהלים ע"ז) אזכרה נגינתי בלילה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, נזכרת אני שבר שהשברת לפני בלילה של מלכיות, כמו שנאמר (פ' לך) וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך, ע"כ.

ומוסב על מלחמת אברהם עם הארבעה מלכים, דכתיב שם ויחלק עליהם לילה, וזהו מה שאמר כאן. בכה תבכה בלילה, כי זכרה העת לפנים שבאה הישועה בלילה, ועתה תבכה בלילה. ולא נתבאר איך דריש מלשון אשר מגן ענין שבר שהשביר הקב"ה לפני אברהם. ויתכן דאות הנו"ן עם אות הרי"ש שניהן מבטאן בעזר הלשון, ונקראים בדקדוק "אותיות השטוף" ועל כן מתחלפים לפעמים זה עם זה. (וידועים בדקדוק בשם "אותיות למנ"ר", והיינו כי אלו ד' אותיות מתחלפות לפעמים זע"ז), ובאמת מצינו הרבה מלים בחלוף נ' עם רי"ש, כמו, טמן - טמר, כנערה - כרע, נבוכדנצר - נבוכדרצר, ובמס' ערכין (ל"ג א') דרשו השם קציר (הושע ו') כמו קצין, ופירש"י, רי"ש מתחלף בנו"ן, עכ"ל. וכן נראה בישעיה (מ"ח) בחרתיך בכור עני, שהוא תחת בחנתיך, וכמו בירמיה (ט') הנני צורפם ובחנתים. וכן נראה לפרש הפסוק בתורה (פ' תצא) ויתד תהיה לך על אזנך, ועמלו המפרשים בזה, וגם באה דרשה על זה, וי"ל, כמש"כ רש"י למעלה, ריש מתחלף בנו"ן, שבא במקום אזרך, שהיא חגורה, שתולין בה כלים במלחמה:

והנה מכל זה קרוב לומר, דמפרש כאן אשר מגן, כמו אשר מגר, מלשון וכסאו לארץ מגרתה תהלים פ"ט), שפירושו שברת, וכן פירש"י להלן ג' ס"ה) תתן להם מגינת לב שברון לב:

וזהו שדריש כאן על הפסוק אזכרה נגינתי בלילה - כמו אזכרה נגירתי בלילה, ומפרש איזוהי נגירה שבר שהשברת לפני בלילה של מלכיות, כמש"כ אשר מגן צריך בידך, כמו אשר מגר צריך:

ועל דרך זה, בחלוף נו"ן עם רי"ש (וכמש"כ רש"י בערכין) בארתי אגדה אחת במס' תמורה (ט"ז א') שדרשו הפ' דכתיב בעכסה בת כלב, ותצנת מעל החמור (יהושע ט"ו), ודרשו, שאמרה, מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד הוא צועק, כך האשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה, מיד היא צועקת, ע"כ. ולא נתבאר איפה מרומז בלשון ותצנח ענין צעקה, כי יסוד פעל צנת ענינו שמוט ממקומו, כמו ותצנח בארץ (שופטים ד'). אך דריש ותצנח בחלוף רי"ש בנו"ן וכמו דכתיב ותצרא, מלשון קול מר צורח (צפניה א'), יריע אף יצריח (ישעי' מ"ב), והכונה, שצעקה במשל מן החמור, כדמפרש, מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד הוא צועק, כך האשה וכו':

וכן יתפרש עפ"י זה במשלי (ו'), לך אל נמלה עצל אשר אין לה קצין, ותרגומו - דלית לה חצדא, וחצרא בעברית ח קציר, ולא נתבאר איך דריש כן מלשון אין לה קצין, אך מפרש, שבאה המלה בחלוף רי"ש בנו"ן, ויוצא אשר אין לה קציר. ובספרנו מקור ברוך כתבנו עוד מזה:

פסוק ג

גלתה יהודה. הי' צריך לומר גלה יהודה, אך המובן הוא, גלתה ארץ יהודה. וכן אנו מוצאים חסר שם ארץ בכמה מקומות, כמו בירמיה (כ"ה) תושע יהודה, תחת - תושע ארץ יהודה, כי תושע פעל נקבה, וכן שם ארץ, ועוד שם (מ"ט) והיתה אדום לשמה, תחת - והיתה ארץ אדום, ובתהלים (קי"ד) היתה יהודה לקדשו, תחת - היתה ארץ יהודה, ועוד שם (ק"כ) אויה לי כי גרתי משך, תחת - כי גרתי ארץ משך. ובטעם השמטה זו בשם יהודה י"ל, מפני כי למיום התחלק מלכות בני יעקב לשתי ממלכות הי' שם יהודה בעצמו מורה לשם ארץ ממשלת מלכי בית דוד, ובכללה גם ארץ בנימין ועל כן בא שם הויתו כענינו. וכן צ"ל בשמות אדום ומשך. - ואמנם מצינו בא שם יהודה בפעל זכר, כמו כשלה ירושלם ויהודה נפל (ישעיה נ'), ושם ענינו- עם יהודה:

פסוק ד

ד

היו צריה לראש. בתלמוד (סנהדרין ק"ד ב'), כדאמר רבי יוחנן, כל המיצר לישראל נעשה ראש. ולא נתבאר טעם הדבר למה זה יזכה כן זה המיצר לישראל. ובתוס' חגיגה (י"ג ב') פרשו, כדי שלא יאמרו, תחת אומה שפלה גלה הקב"ה את בניו. אבל אין זה מספיק, דהלא אפשר שימצא מיצר לישראל גם באומה גבוהה. ובכלל קשה הדבר, דבגלל כבוד חצוני שלא יאמרו וכו' בין כה יהי' זה המיצר צורר את ישראל, ועוד יתעלה לגדולה להיות ראש בעמו או במדינתו. פלא מאוד:

ונראה לי בטעם הדבר, שהוא לזכות ולנוחם לישראל, עפ"י הכתוב במשלי (כ"א) פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו, וכן אמרו לב מלך ושרים ביד ה', ומתבאר מזה, שזה שעומד לשר, שולל הקב"ה את הבחירה הפרטית שלו ממנו, ומטה אותו לכל אשר יחפוץ הוא, הקב"ה, ולא כן באיש פחות המדרגה, בחירתו בידו, ולכן זה העומד להצר לישראל, מעלה אותו הקב"ה לשר וראש, ובזה נוטל הבחירה ממנו, וממילא לא יוכל עוד לצרור לישראל:

פסוק יב

מכאוב כשמכאבי. יש להעיר, כי השם מכאוב בא מלא ו', והשם כמכאבי חסר, ולא יתכן שבא זה שלא בדיוק וכונה. ואולי רוצה בזה המקונן להגדיל ערך המכאוב, לומר, כי גם מכאוב גדול ומלא אשר יקרה בעולם לא ישוה גם אל המכאוב הקטן והחסר שבא עלי בחורבני זה:

פסוק יד

נשקד עול פשעי וגו'. עיין ברש"י שכתב, אין למלה זו (נשקד) דמיון במקרא, עכ"ל. ולא אדע למה, והלא כמה מלים משרש זה במקרא, כמו שוא שקד שומר (תהלים קכ"ז), שוקדי און (ישעיה כ"ט), כאשר שקדתי עליהם לנתוש. כן אשקוד עליהם לבנות (ירמיה ל"א), ובלשון חז"ל, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל (כתובות ה' א'), והמובן בכל אלה, היות ער וזריז בענין, וכן כאן הכונה, שמתאונן המקונן, ששקד כביכול הקב"ה לשים על צוארו עול פשעיו. וצ"ע:

ואמנם כנראה ממדרש, מפרש המלה נשקד כמו נשקט, בטי"ת, בחלוף ט' בדלי"ת, מפני שהן ממצא אחד (דטלנ"ת, מן הלשון), שכן לשון המדרש, אמרה כנסת ישראל שקטה הייתי מעוני בשעה ששמעתי ששטר חוב עלי נקרע, ומרמז לסליחת עון העגל. ובאמת חלוף ד' עם ט' הוא חזון נפרץ במקרא, כמו דלדול - טלטול, דבח ר טבח, דפוס - טפוס:

ובמק"א בארתי עפ"י חלוף זה פסוק אחד שעמלו בו רבים ולא פרשוהו, עד שהניחו לי מקום לפרשו בעז"ה בפירוש קל וצח ופשוט ואמת. והוא בחבקוק (ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, ועמלו המפרשים על הלשון וימודד ארץ, מה זענין מדידה לכאן במקום שמצייר אך הירוס עולם ומהפכת ארץ:

ופרשתי, דבאים הדלית"ן ממלה וימודד במקום טתי"ן, בחלוף טתי"ן בדלית"ן, ויתבאר עמד וימוטט ארץ, ומלשון הפסוק בישעיה (כ"ד) מוט התמוטטה הארץ, ובתהלים (פ"ב) ימטו כל מוסדי ארץ, והיתה מליצה זו כאן מענין כל המשך הפסוק דאיירי בהירוס עולם, כמבואר:

ובדבר הלשון במדרש שזכרתי, שקטה הייתי מעוני בשעה ששמעתי ששטר חוב שלי נקרע בענין זה כתבתי דבר יקר ביחש נוסח התפלה אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו, וערכתי זה בספר מקור ברוך (זכרונות) בחלק ראשון פרק ז' סעיף א' בהערה. וטורח עלי להעתיקם לכאן, אם כי ראוים הם מאוד להשנות:

בידי לא אוכל קום. בתלמוד מס' יבמת (ס"ג ב') אמרו על דרך רמז ואסמכתא, זה שמזונותיו תלויין בכספו, ופירש"י, שאין לו זריעה בקרקע, דכל שעה היא מיצר ודואג שמא תתיקר התבואה או ינעלו שערי שבר, עכ"ל.

אבל זה קשה, דלמה דוקא זה שמזונותיו תלויין בכספו, הא אפילו זה שיש לו עסקים ופרגמטיא ג"כ עליו לדאוג דאגה זו, כל זמן שאין לו קרקע שלו. ויותר מכיון לענין הי', אם הי' אומר בשלילה, זה שאין לו תבואה משדהו או זה שאין לו קרקע, והי' כולל כל הענינים המשוללים מזה: ולדעתי נראה הכונה משום דזה שכל חייו הוא מכספו המזומן דרכו להשתדל שישא כספו ריוח, ומלוה אותם לאחרים ואפשר כי אלה יעמדו מלשלם, ואז אין לו תקומה:

פסוק יט

וישיבו את נפשם. פירש"י, כדי שישיבו את נפשם, עכ"ל. ונראה, דפירוש זה מכוון למה שבארנו במק"א, דמסגולת אות הוא"ו שהיא בא תחת המלה "למען, כמו בפ' ויצא, ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה, שבאורו, למען אבנה גם אנכי ממנה, ובפ' אחרי, ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' ולא תקיא הארץ אתכם, שבאורו, למען לא תקיא הארץ, ובפ' קדושים הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, שבאורו, למען לא תשא עליו חטא, ובפ' שופטים, לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה שבאורו, למען לא ישיב. ועוד בפרשה זו, מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו, והבאור - למען לא ימס, ובש"א (י"ב), ומיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני ממנו, שבאורו, ומיד מי לקחתי כופר למען אעלים עיני ממנו. וכן כאן, כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם למען ישיבו את נפשם, וכמבואר:

ועוד בארתי עפ"י כלל זה ענין אזהרת בל תוסיף שבתורה, שצותה התורה (פ' ואתחנן) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, אשר לכאורה אינו מובן, אם למשל יקח אדם שני אתרוגים או יניח חמש פרשיות בתפילין, מה ההפסד בזה, ולמה זה הקפידה כל כך התורה על זה.

ובארתי, כי אמנם כן, אמת הדבר, כי אין כל הפסד בהתוספת עצמה. אך ההפסד הוא צדדי, כי כאשר יראה האדם שאפשר להוסיף על המספר שבתורה, להוסיף על אתרוג אחד ועל ארבע פרשיות וכדומה, אז יחשב, כי הכמות הקבועה בתורה איננה חיובית בהחלט, וכשם שמותר להוסיף כך מותר לגרוע, ועל כן ירשה לעצמו אתרוג חסר או מחצית, או שלש פרשיות בתפילין, וכדומה. ויהי' לפי זה באור הלשון לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו - לא תוסיפו למען שלא תגרעו, וכמו שבארנו.

וזו היא כונת הלשון בעלמא, כל המוסיף גורע, כלומר, שהתוספת יכול להביא לגרעון. - ובספרנו מקור ברוך ישבנו עפ"י כלל זה קושית רבי עקיבא איגר, ואכ"מ.

פסוק כ

מעי חמרמרו. המובן ממלה זו הוא צביה, נפוח, וכמו פני חמרמרו מני בכי (איוב ט"ו), שפירושו פני צבו. ובא כאן השם כפול, ולא כמו בתהלים (ט"ו) יחמרו מעיו, ובלשון המשנה (חולין נ"ו א') נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, יען כי הכפול מורה על תוקף הפעולה, וכמו השמות אדמדם, ירקרק, שחרחרת, חברבורות, חלחלה חלקלקות, חתחתים, תלתלים והרבה כהנה. וכמ"ש בתו"כ פ' תזריע בזה"ל:

אדמדם, - אדום שבאדומים, ירקרק - ירוק שבירוקים, שחרחורת - שחור שבשחורים, עכ"ל. והראב"ע בפרשה הנ"ל כתב בזה"ל:

ירקרק מורה לחסרון, וכן שחרחרת, ויש אומרים היפך הדבר (שמורה על יתרון), עכ"ל. והנה היש אומרים הוא, כמבואר, ספר תורת כהנים (ספרא), והנה לא די שלא הסמיך לדעת התו"כ מאלה המלים שחשבנו. אך עוד את ההיפך מדעה זו (שאינו נובע מיסודי ספרותנו העתיקה) קבע כעקרית ויסודית לראשונה, וזו שבתו"כ לאחרונה ובשם יש אומרים. חבל מאוד, וזה אחד מן הדברים שאי אפשר לסבול דבריו בשויון נפש:

ואשוב אל תחלת דברינו, על תכונת המלה שלפנינו חמרמרו. לבד מה שבארנו עליה, קרוב לומר, כי ענינה הוא מענין רתיחה, והיינו שמעלה קצף גלים לרגלי הרתיחה, וכמו ירתיח כסיר מצולה (איוב מ"א), וכמו שמצינו שם פעל זה בנמשל לתנור, עורנו כתנור נכמרו (להלן ה' י'). ואעפ"י דכאן בא בחי"ת ושם בכ"ף. אך ידוע, כי האותיות אשר שוות בהברתן דרכן להתחלף זו בזו, והחי"ת עם הכ"ף הברתן שוה, ועל כן מצינו יך ויחבשנו (הושע ז') וכנגדו יכבוש עונותינו (מיכה ז'), ושניהם מהוראת אגוד וצבור. חכלילי עינים (פ' ויחי) כחלת עיניך (יחזקאל כ"ג), חפו איש ראשו (ש"ב ט"ו) מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א), ושניהם מהוראת כסוי:

תוכן העניינים

גשמי ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה