גשמי ברכה· הרב ברוך הלוי אפשטיין
רות פרק ד
פסוק ב
ויקח עשרה אנשים מזקני העיר. בגמרא כתובות (ח' ב') מפרש, דבאותו יום נתחדשה ההלכה שהנקבות מעמון ומואב מותרות לבא בקהל, שדרשו, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, ולכן לקח עשרה אנשים כדי לפרסם הדבר, ומפרש עוד בגמרא לראי' שזה הי' לתכלית הפרסום, כדאמר לי' שמואל לרב חנא, פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה, וזהו כדי שיתפרסם הדין:
ומה שאמר מזקני העיר. יתכן שהכונה מחכמי העיר, עפ"י הדרשה אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ועשה כן, למען תתקבל ההלכה החדשה הנזכרת, ובמעמד חכמים יאמנו הדברים ביותר:
והנה איתא במס' שבועות (כ"ה ב') בענין דאיירי שם, והוא שניכר לשלשה בני אדם, ופירש"י, שכבר ידעו שלשה וכו'. דמידי דידעו בו תלתא בני אדם הוי מפורסם, עכ"ל, וכן קיי"ל במס' ערכין (ט"ז א') כל מילתא דמתאמרי באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, מאי טעמא, חברך חברא אית לי' וחברא דחברך חברא אית לי'. ומתבאר, דגם ע"י שלשה מתפרסם הדבר, וכן קיי"ל בב"ב (ל"ט ב') מחאה בפני שלשה, ומתבאר שם דזה מטעם פרסום, וכן בגיטין (מ"ו א') במשנה, כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר, ואמרו שם בגמרא וכמה רבים שלשה, ופירש הרמב"ם שם בפי' המשנה דהוא מטעם פרסום, ואיך זה ישתוו כל הענינים ההם עם זה שבכאן שלקח לתכלית הפרסום עשרה אנשים, וכן מאמר שמואל שהבאנו:
ואולי יש לחלק, דאעפ"י שע"י שלשה ג"כ יודע הדבר, אבל אינו בהכרח שיתודע לכל העולם, ולמען יתודע לכל העולם אינו מתפרסם בפחות מעשרה, ולפי זה יש סברא לומר, דבכל אלה המקומות שחשבנו שדי בשלשה אנשים איירו הענינים פרטיים, הנוגעים ליחידים. ואינם נוגעים כלל לכלל האומה, ולכן די בשלשה עפ"י הסברא חברך חברא אית לי' וכו' ויגיע הדבר למי שדרוש לדעת. אבל כאן בענין שלפנינו איירי בהלכות שנוגעים לכלל דיני התורה שכל ישראל צריכים לדעת זה, כמו הדין דעמוני ולא עמונית וכו' והדין המזכה לעוברה לכן באופנים כאלה צריכים להשתדל שיתפרסם בטח לכל ישראל ולזה דרוש עשרה אנשים דוקא:
ודבר פלא בענין זה במס' יבמות (ק"א ב'), רב שמואל בר יהודה הוי קאי המי' דרב יהודה, אמר לי', סק (עייל) לאצטרופי בי חמשה לפרסומא מילתא, ואיירי התם לענין חליצה דכתיב בה ונקרא שמו בישראל, וצריך לפרסם זה, ודבר פלא הוא, כי מעולם שמענו שני מספרים לתכלית הפרסום, שלשה ועשרה, אבל חמשה לא שמענו. וצ"ע:
פסוק ז
שלף איש נעלו. רגילים אנו לפרש שם נעל - נעל הרגלים, אכן כאן תרגומו וטלע גבר ית נרתק יד ימינו. וי"ל בטעמו, משום דעל הרוב, כשנזכר שם נעל סמיך לי' שם רגל, כמו בפ' שמות של נעלך מעל רגליך, ובפ' בא, ונעליכם ברגליכם, ובפ' תצא, וחלצה נעלו מעל רגלו, וביחזקאל (כ"ב) ונעליך תשים ברגליך, וגם מלשון מחוט ועד שרוך נעל (פ' לך) משמע דמוסב על בתי רגלים, שהם נקשרים בשרוך, וכמו בישעיה (ה') ולא נתק שרוך רגליו, וכאן כתיב השם נעל בהתבודדות משם רגל:
ועם זה י"ל בטעמו שביכר לפרש נעל יד מאשר נעל הרגל, שעכ"פ אין הכרח מוכרח לזה, משום דמצינו שם נעל המורה על בוז וכלימה, כמו על אדום אשליך נעלי (תהלים ס' וק"ח). ושם בודאי מוסב על נעל הרגלים ובדרך בזיון, וכהוראת תחלת הפסוק, מואב סיר רחצי אשתמש ב' (כמו עם סיר רחיצה) על. אדום אשליך נעלי אסגור רגליהם בנעליהם, עליהם, וכן בחציצה. משתמשים בנעל הרגל לאות בזיון להנחלץ, מבואר בתורה. ולכן דעתו של בעל התרגום. שלא יתכן, שבדבר הנועד לבזיון ישתמשו לקנין בכבוד לאנשי כבוד:
פסוק י
קניתי לי לאשה. ובפסוק הקודם אמר, קניתי את כל אשר לאלימלך, ולא אמר קניתי לי. ויתכן עפ"י המבואר במס' ערכין (ט"ז א') על הפסוק דפ' מצורע, ובא אשר לו הבית מי שמייחד ביתו לו ואינו רוצה להשאיל כליו לאחר, ומדייק זה מלשון לו' (אשר לו הבית), שמחשב, שביתו אשר אתו, לו לבדו הוא לדבר קיימי ונצחי (כי כן מורה הלשון "לו". כמ"ש במ"ר ויקרא (פ"כ) כל מקום שנאמר לו אינו זז לעולם), ולכן אינו רוצה להשאיל מה שיש לו, ולכן נענש שש בנגעי בתים:
אבל ביעקב כתיב (פ' ויצא) וינהג את כל מקנהו, ולא כתיב את כל המקנה אשר לו, להורות, שלא חשבם לשלו ביחוד, אך הי' קנינו, וכן באיוב (א') ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן, ולא כתיב מקנהו אשר לו. וזה לשון צדיקים ואנשי מעלה:
ולפי זה מדויק לשון בועז, שאמר, קניתי את כל אשר לאלימלך, ולא אמר קניתי לי, שהי' במשמע שמיוחד לו כדבר נצחי, אלא הם רק קנין לזמנו. ולא כן בקנין רות לאשה, שהיא באמת מיוחדת רק לו, ובקנינו אותה הוא אוסר אותה על כל העולם, וכמ"ש בקדושין (ב' ב') מהו לשון קדושין, דאסר לה אכולא עלמא כהקדש, ועל כך אמר קניתי לי לאשה:
פסוק יא
כרחל וכלאה יתכן, דתפסו שמות אלו, כדי להרגיע רוחו של בועז, כי אולי יש לו הרהורי דאגה על אשר מוצאה של רות מאנשי רשע, כי כך הי' מוצאן של רחל ולאה, ובעל זאת בנו שתיהן את בית ישראל. ולא אמרו כשרה ורבקה, מפני שלשרה הי' בן חורג ישמעאל, ולרבקה בן שלה עשו, מה שאין כן בני רחל ולאה כולם שבטי יה, עדות לישראל:
וגם מפני זה דמתה רות לרחל וללאה, שגם הן עזבו את אביהן ואת אלהיו ואת כל עניניו ודבקו ביעקב, כמש"כ בס"פ ויצא, וגם רות עזבה אביה ואמה וארץ מולדתה ותדבק בעם ישראל, כמפורש למעלה (ב' י"א): ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם. הנה ידוע בתורה, דאפרתה היא בית לחם, וכמו שאמר יעקב ליוסף בענין מיתת רחל (ר"פ ויחי) ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, וכן בפורש במיכה (ה') ואתה בית לחם אפרתה, וכפי הנראה כך הי' המנהג לכנות את העיר הזאת בשני השמות, ואולי הטעם בזה, כדי להבדילה משם עוד עיר בית לחם אשר בגבול זבולן. כמבואר ביהושע (י"ט ט"ו):
פסוק יב
אשר ילדה תמר ליהודה. יתכן דהעלו עתה לפני בועז את זכרון תמר ויהודה, כדי לחזק רוחו, כי אולי צר לו על האופן הבלתי נמוסי שנתקרבה רות אליו כמבואר בפרשה הקודמת (ז'), זכרו לו את תמר, שגם היא נתקרבה ליהודה באופן בלתי נמוסי, כמבואר בפרשת וישב, אך מפני שהיתה כוונתה לשמים הי' זרעה זרע קודש וברכה לבית ישראל, וכן יעלה ברות: