אור ברסלב
גרש ירחים פרק ט המגרש › דף צ.

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ט המגרש · דף צ.

דף פט:

בתוס' ד"ה הלכתא כו' ומעשה בא לפני ר"ת כו' עכ"ל. בתשובותי תמהתי על זה דהא פסק לעיל דף י"ח משעת כתיבה אע"פ שלא נתגרשה כלל כ"ש כאן שנתגרשה והיתה בחזקת מגורשת דלא נתייחד עמה לכ"ע אין חשש שתמתין אפי' למ"ד משעת נתינה

במשנה ב"ש אומר לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר. וקשה לב"ש איך מתפרש קרא דלא תמצא חן בעיניו דאפי' מצאה חן בעיניו כיון דמצא בה ערות דבר מחוייב לגרשה ע"פ דין כיון דאיירי בעדים כדמפרש בגמרא, ואיפשר לומר דבלא"ה מקשה בירושלמי ל"ל קרא דלא ישוב לקחתה שהרי כבר נאסרה עליו, לכן י"ל דמיירי שהוזמו העדים שהעידו עליה שזינתה א"כ לא נאסרה מחמת סוטה, אלא דקשה לפ"ז כיון שגירשה בשביל זנות א"כ הוי גט בטעות ואין כאן גירושין של השני דלא חלו קידושי שני אם הגט נעשה בטעות והיא שנשאת לאחר ה"ל בלא"ה סוטה שהרי ידעה ששקר ענו בה, א"כ לא היה הגט כלל והוי נישואי שני באיסור אשת איש, וצ"ל דמ"מ כיון שנתן הגט בסתם ולא התנה בפירוש שמשום ש"ר מגרשה שפיר הוי גט, וא"כ י"ל דקרא קאמר אם לא תמצא חן בעיניו לאפוקי דאם מצאה חן בעיניו רק שכופין אותו להוציא משום איסורא לא שייך אזהרה דלא ישוב לקחתה דבלא"ה אסורה לו משום זונה, אבל בגירשה סתם הוי גט בכל גווני אפי' הוזמו העדים דמ"מ כדין עביד שגירשה ושפיר שייך האזהרה דלא ישוב לקחתה:

עוד איפשר לומר דבלא"ה קשה לב"ש דס"ל דקרא איירי בגירשה משום ערות דבר, א"כ קשה מנ"ל בגירשה שלא משום ערות דבר שאינו רשאי להחזיר גרושתו כיון דקרא איירי באסורה עליו בלאו הכי כמ"ש התוס' דלא אתי רק לעבור בלאו, א"כ מנ"ל היכא דלא נאסרה עליו שאסור להחזירה כיון דקרא לא איירי בהכי, ואי ס"ל לב"ש באמת בלא גירשה בשביל ערות דבר מותר להחזירה א"כ ה"ל לחושבו מקולי ב"ש דלב"ש מותר להחזיר גרושתו אם גירשה בלא ערות דבר ולב"ה אסור, לכן י"ל דב"ש מודה דדרשינן נמי אם גירשה בשביל שלא מצאה חן נמי אסור להחזירה, אף דכי לשון דהא הוא, מ"מ משמע נמי בגירשה משום שלא מצאה חן דבדיעבד הוי גט מ"מ לא ישוב לקחתה. ובזה איפשר לדרוש סמוכין שנסמכה מסכת קידושין לגיטין כי להורות נתן התנא דלא תימא דלב"ש דס"ל לא יגרש אלא משום ערוה בגירשה בלא ערות דבר מותר להחזירה, אלא דאי איפשר לומר כן דא"כ ליתני גבי מקולי ב"ש, אלא די"ל כיון דאיכא נמי חומרא דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר אינו בכלל מקולי ב"ש, ולזה מייתי דב"ש אומרים בדינר וחשיב מקולי ב"ש אע"ג דנפיק מיניה חומרא בפשטה ידה כמ"ש התוס' התנא עיקר דינא נקט וכמ"ש התוס' שם, וא"כ כ"ש שכשיש דין פרטיי דס"ל לב"ש שמותר להחזיר גרושתו דהוה נקט ליה מקולי ב"ש וחידושא טובא, אלא ודאי גם לב"ש בגירשה בלא ערות דבר אסור להחזירה ג"כ וא"ש. ובהכי ניחא דלא פירש רש"י לקמן בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר אם צריך להחזירה ולא פירש לענין שיועיל הגט, ולפ"ז ניחא דזה מוכח דאל"כ לא תמצא חן בעיניו ל"ל וע"כ דקמ"ל שאם גירשה בשביל שלא מצאה חן בעיניו נמי אסור להחזירה, וא"כ מוכח דהוי גט, לכן פירש"י הבעיא לענין חזרה אם כופין להחזירה, ודוק היטב:

בגמרא הייתי אומר משום דבר תינשא לאחר ומשום ערוה לא תינשא לאחר. וקשה לפ"ז תיקשי ל"ל ונטמאה ונטמאה דאסורה לבועל הא לכ"ע אסורה משום ערוה כשאסורה לבעל כיון דמשום ערוה לא תינשא, אלא ודאי אינה אסורה רק לבועל ולא לאחר, ודוחק לומר דמ"ד בסוטה שאינה רק ספיקא אינה אסורה רק לזה שנסתרה עמו, אבל בדבר ברור לא תינשא לשום אדם דדוחק לחלק בכך, ואיפשר מכאן ראיה להרמב"ם דס"ל בקטנה שזינתה ברצון אסורה לבעלה וא"כ לבועל נמי אסורה, וא"כ י"ל דנהי דמשום ערוה לא תינשא היינו בגדולה שיש עליה איסור אשת איש אבל בקטנה שאף שאסורה לבעלה לאו בת עונשין היא א"כ י"ל דונטמאה להכי אתי דכשאסורה לבעל משום הסתירה אסורה נמי לבועל אבל לאחר שריא כיון דקטנה היא, גם י"ל דנ"מ באשת כהן באונס לפי מה שנסתפק בח"מ דכיון דאסורה לבעלה באונס גם לבועל אסורה ולאחר ודאי שריא, מיהו זה דוחק דפרשת סוטה ברצון איירי, אבל להרמב"ם ניחא די"ל שפיר בקטנה אף דאין משקין את הקטנה כמ"ש הרמב"ם בפ"כ מסוטה מ"מ י"ל כיון דמקנין לה לפוסלה מכתובתה ושתהא אסורה עליו שפיר י"ל דמיירי בקטנה ודו"ק:

שם משום דבר תינשא משום ערוה לא תינשא. ויש לדקדק דה"ל למימר דמשום דבר היא בלאו דלא ישוב לקחתה, משא"כ משום ערוה דאסורה בלא"ה ליכא לאו דלא ישוב בעלה הראשון לקחתה, ואף דאיכא ק"ו הא קיי"ל אין עונשין מן הדין, ומכאן יש להביא ראיה לדברי ה"ה רפ"ב ממאכלות אסורות דהיכא דיש איסור בלאו הכי עונשין מן הדין, ועיין במשנה למלך שם, וא"כ שפיר קשיא ליה לכתוב דבר לחוד:

שם נאמר כאן דבר כו' מה להלן בשני עדים כו'. וקשה הא מוכח מדאיצטריך קרא בסוטה דע"א נאמן לאוסרה ש"מ דבעלמא אין ע"א נאמן בדבר שבערוה:

שם להכי כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי. לכאורה קשה איך משמע מערות דבר תרווייהו דהא מצרכינן להו לעיל, ומה שפירש"י שהיה לו לכתוב ערוה בדבר הוא דחוק דלמה לכתוב יתור, ואיפשר לומר דהכי פירושא דקרא כי מצא בה ערות מכח דבר, והוא דהתוס' הקשו בשם הירושלמי ל"ל לא ישוב לקחתה הא אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים, ולכאורה י"ל בראה בעצמו שזינתה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ומ"מ ליכא לאו דאינו לוקה ע"פ עצמו ולזה צריך ללאו, ואיפשר שזה בכלל שינויא דהתוס', מיהו נראה דודאי לב"ש אפילו טען שראה שזינתה אינו נאמן דשמא קאמר כדי לגרש אותה, וכמ"ש הרמ"א בזמן הזה שיש חר"ג דלא מהימן על אשתו שראה שזינתה וכ"ש לב"ש דמן התורה לא יגרש י"ל דמשקר, אבל לב"ה ודאי כיון דיכול לגרשה משום ערות דבר ודאי דמהימן שהקדיחה תבשילו וכדומה קפידא קלה שאי איפשר ליזהר א"כ ממילא בטען שמצא בה דבר ערוה דשויה אנפשיה חד"א נאמן שמצא בה דבר ערוה שאם בשביל לגרשה יכול לומר שמגרשה מכח דבר, וא"כ מדוייק הכתוב שמצא בה ערות והיינו ע"פ עצמו נאמן שמצא בה ערות דבר והיינו מכח שיכול לגרשה על דבר נאמן נמי שמצא בה דבר ערוה לשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, וא"כ ממילא מוכח שלולא שהיה יכול לגרשה מכח דבר לא היה נאמן, וזהו שמצא בה ערות מכח דבר נאמן שמצא בה לבדו דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וא"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה מה להלן כו' בירושלמי דייק אמאי איצטריך קרא דלא יוכל כו' עכ"ל. הא דלא דייקו התוס' מגרושה לכהן די"ל בעבר וגירש מודה ב"ש כדדייק הש"ס לקמן רק אקרא דלא ישוב דקאי אמצא בה ערות דבר קשיא ליה שפיר, גם י"ל דב"ש מודה שמדעתה תוכל להתגרש ולא קשה רק לישנא דקרא, גם י"ל בכהן מיירי שגירשה שלא תיזקק ליבם, וכן מצינו במלחמת בית דוד שכותב גט כריתות לאשתו, א"כ לא קשיא מגרושה לכהן רק אלא ישוב קשיא ליה שפיר:

מיהו נ"ל ע"פ מה דאיתא במדרש לאל גומר עלי קטנה שנבעלה בת ג' ויום א' אין בתוליה חוזרין נמלכו ב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין, וא"כ משכחת לה נמי שנבעלה כשהיתה י"ב שנים רק שנולדה באדר שני ואז כלתה שנתה באדר סתם והויא כבר גדולה ואם זינתה אסורה לבעלה ויכול לגרשה שאסורה עליו ושוב נמלכו ב"ד לעבר השנה א"כ עדיין לא מלאו לה שנים עשר שנים ויום אחד כיון שנתעברה השנה לא נשלמו לה י"ב שנה רק באדר שני כיון שהשנה מעוברת וא"כ היתה קטנה בשעת הזנות ואינה אסורה לבעלה דהא אחר שכבר גירשה עיברו השנה ומותרת לו, וא"כ צריך קרא דלא ישוב לקחתה, והיינו להפוסקים פיתוי קטנה אונס, מיהו להרמב"ם דס"ל גם בפיתוי קטנה אסורה ל"ל הכי, מיהו י"ל שנבעלה כשהיתה בת ג' שנים ויום אחד להרמב"ם דאסורה לבעלה ונמלכו לעבר השנה ובתוליה חוזרין ולא נאסרה וגירשה קודם שעיברו השנה ואתי קרא דלא ישוב לקחתה, מיהו להחולקים על הרמב"ם לא משכחת לה דהא ס"ל פיתוי קטנה אונס הוא וגם מעיקרא לא נאסרה עליו ומשכחת לה שפיר בהיתה י"ב שנה וכדפרישית כל חד לפום שיטתיה וא"ש ודו"ק:

בגמרא אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כו' מדגלי רחמנא גבי אונס כו'. לכאורה קשה הא לרבא דס"ל אי עביד לא מהני א"כ ס"ד אמינא דלקי ומשום דכתיב כל ימיו הוי ניתק לעשה, וא"כ קשה מנ"ל דאין צריך להחזירה דילמא כל ימיו אתי לניתק לעשה דלא לילקו עליה, דלרבא אע"ג דלא מהני לקי וקמ"ל כל ימיו דהוי ניתק לעשה, וכן הקשה הפ"י, וי"ל לפמ"ש התוס' בתמורה דף ה' בד"ה אמר לך דלהכי לא מיקרי לאו שקדמו עשה דהא יוכל לקיים ולו תהיה לאשה שלא יגרשנה כלל היינו משום דכתיב כל ימיו אחר לא יוכל שלחה ולא כתיב ולו תהיה לאשה כל ימיו, וא"כ שפיר מוכיח מדכתיב כל ימיו דאי בעלמא נמי צריך להחזירה א"כ תיקשי לכתוב כל ימיו אחר ולו תהיה לאשה, ואין לומר דלא הוי חשיב ניתק לעשה דקדמו עשה דא"כ ל"ל כלל כל ימיו דהא בעלמא נמי צריך להחזירה, אלא ע"כ מדאיכפל קרא למיכתב כל ימיו אחר לא יוכל שלחה להורות אניתק משמע אי הוה כתיב קודם לא יוכל שלחה לא הוה מיותר כלל דצריך לגופי' שצריך להחזירה ש"מ דבעלמא אינו בעמוד והחזר ודו"ק:

ומ"ש הפני יהושע בזה מגומגם טובא, דמ"ש לא לכתוב רק לו תהיה לאשה כל ימיו ולא לכתוב כלל לא יוכל שלחה תמוה דהא צריך לכהן שלוקה ואינו מחזיר ואינו ניתק כלל כמפורש בתמורה שם, וגם אין זו סוגיא להקשות ל"ל לאו בניתק לעשה דתיקשי בנותר ובגזילה דליכא שום מלקות ל"ל הלאו וע"כ אין זה קושיא:

מיהו נראה לומר בפשיטות דניתק לעשה לא שייך רק לומר שהוא תיקון הלאו ואילו לא עבר על הלאו לא הוטל עליו תיקון, אבל אם אפי' בלא עבר לעולם הדין דמחזיר לא שייך בזה תיקון הלאו דבכל מקום צריך להחזיר ולא שייך תיקון הלאו בזה, ולא מסתבר דאפיק קרא ניתק לעשה מה דהוטל עליו בלא עבירת הלאו דעכ"פ הך דבעמוד והחזר הוא אפי' בלא עבירת הלאו, וזה ברור ודו"ק. ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה מהו מי כייפינן ליה לאהדורה או לא עכ"ל. משמע דפשיטא ליה דהגט הוי גט רק מספקא לן אי כייפינן ליה להחזיר, ואיפשר דס"ל לרש"י כיון דבגמרא תמורה משמע דלא קשיא לן רק אמאי אינו לוקה אבל אהא דהוי גט לא קשיא לן, וע"כ צ"ל דאע"ג דאי עביד לא מהני פשיטא לן דהוי גט, וצ"ל כמ"ש התוס' שם דאיתקש מיתה לגירושין וא"כ גם הכא לא מספקא לן אי הוי גט רק אם כייפינן ליה להחזיר, מיהו קשיא לי טובא לפ"ז מאי דייק מאונס דילמא בלא מצא בה דבר כייפינן ליה להחזיר אבל באונס אפי' משום דבר לא מצי לגרשה וכופין להחזיר, אבל בלא מצא בה דבר גם בעלמא כייפינן ליה להחזירה, דבשלמא במצא בה דבר ערוה לא מצינן לאוקמא באונס דא"כ גם באונס אינו רשאי לקיימה כיון שאסורה עליו אבל משום דבר פשיטא דבאונס לא יוכל להוציא דהא אונס שותה בעציצו אפי' חיגרת או סומא אבל אדבר פשיטא דלא יכול לגרשה באונס וקמ"ל דבעמוד והחזר, אבל בלא מצא דבר י"ל לעולם צריך להחזירה, לכן לולא פירש"י איפשר לפרש דפשיטא לי' להש"ס דאי הוה הגט גט שא"צ להחזירה רק האיבעיא אי מהני הגט, ונהי דכתבו התוס' סברא דאיתקוש גט למיתה היינו בס"ד דלא מצי לאקשויי אמאי הוי גט, אבל לפי האמת ס"ל להש"ס דלא שייך ההיקש בזה דכיון דאי עביד לא מהני א"כ אינו גט כלל והוי כלא נתן לה כלום ולא שייך בהיקש. ובהכי ניחא סמיכת קידושין לגיטין האשה נקנית בכסף ובשטר ובביאה, ויש לדייק למה נקט כסף וביאה ושטר דהא כתיב כי יקח איש אשה ובעלה דהוי כסף וביאה וא"כ כסף וביאה קדמו, ואפי' למאן דיליף מבעולת בעל מ"מ קדמה ביאה, לכן י"ל אי תני כסף וביאה הוה מצינן למיטעי ששניהם צריכים דמקדש והדר בעיל כדאיתא בקידושין דף ט' ע"ב, אלא בשטר מוכח דקונה וגומר דאל"כ נערה המאורסה איך משכחת לה, וצ"ל בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס, אלא דקשה לפ"ז מוכח גם כסף לחוד גומר דהא איתקוש הויות להדדי, וצ"ל כל כמה דלא ידעינן דכסף הויה הוא אינו בהיקש, א"כ מוכח נמי דלא הוי היקש מיתה לגירושין דאם נימא אי עביד לא מהני י"ל שאינו גט כלל, ואין לומר סברת התוס' דאיתקוש מיתה לגירושין דכל זמן דלא ידעינן דהוי גירושין אינו בהיקש, וצ"ל דלמסקנא באמת ליתא לסברת התוס', א"כ שפיר י"ל דס"ל להש"ס דאי הוה גט בדיעבד א"צ קרא שא"צ להחזיר דפשיטא כיון שגירש והוי גט שא"צ להחזיר, והשתא מוכח שפיר כיון דהגט גט אפילו באונס ממילא מסברא א"צ להחזירה, וי"ל לפי האמת לא שייך כלל ההיקש לגירושין, וא"כ שפיר נקט התנא שטר באמצע דאילו נקט כסף וביאה המ"ל בכסף וביאה תרווייהו חד הויה הוא, אף דנקט שלשה דרכים י"ל דהדרכים הם שלשה אבל כסף וביאה חד הויה הוא, ועוד אי שלשה להכי אתי לא נלמד מיעוטא ממניינא, לכן נקט שטר באמצע להורות דכולהו הויה בפני עצמו דומיא דשטר דע"כ בפני עצמו הוא כיון דלמדוהו מגט וגומר ומוציא, והשתא נמשך שפיר כיון דלא יגרש רק משום ערוה או דבר ופשיטא לן דהוי גט בדיעבד ומנ"ל, וצ"ל מאונס דכתיב כל ימיו, וקשה נימא כל ימיו אתא שאם גירש משום דבר צריך להחזירה אבל בלא דבר לעולם צריך להחזירה, וצ"ל דפשוט לן כשגירשה והוי גט שא"צ להחזירה ועיקר הקרא אתי לומר שהגט בדיעבד מהני ולא אמרינן אי עביד לא מהני, לכן נקט שטר באמצע משום דשטר ליכא למיטעי דבעי שטר וביאה ביחד דפשיטא לן דשטר לחוד מהני אבל כסף וביאה יש לטעות דמקדש והדר בעיל ולא הוי היקשא כל זמן שלא ידעינן שהוא הויה אינו נלמד בהיקש א"כ ממילא נמי לא שייך לאקושי גירושין למיתה שיועיל בלא דבר, רק דלא הוה סברא כלל שיחזיר אם הגט מועיל וא"כ שפיר נדרש לסמוכין להורות נתן דלא שייך ההיקש, וע"כ א"צ קרא כלל שאינו מחוייב להחזירה דאי הוה סברא שיתחייב להחזירה לא מוכח כלל בגירשה שלא בשביל דבר שאין צריך להחזירה, אלא ודאי פשוט מסברא שאם גירשה אינו חייב להחזירה ולא ילפינן מאונס, רק דאמרינן דמהני הגט בדיעבד ממילא אין צריך להחזירה דעל החזרה לא שייך לא מהני דמ"מ כבר גירשה, ודוק היטב. אבל לפירש"י צ"ע מנ"ל בלא מצא בה דבר, וכה"ג קשה מנ"ל בזיווג ראשון דילמא אונס קמ"ל בזיווג שני, מיהו י"ל דלא מסתבר ליה לחלק בשל תורה בין זיווג ראשון לזיווג שני, אף למאי דמפליג לקמן י"ל בדרך אסמכתא בעלמא:

בתוס' ד"ה בית שמאי כו' והרב ר' אלחנן מפרש דר"ע א"ש כב"ה כו' עכ"ל. עפ"ז נ"ל ליישב לשון הירושלמי שהביא הרשב"א והדוה בנדתה זקנים הראשונים אומרים לא תכחול ולא תפרכס עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה, ומסיק בירושלמי זקנים כב"ש ור"ע כב"ה, ותמה הרשב"א למה לא קאמר טעמא דנפשיה דס"ל משום נוי יכול לגרשה, ולפ"ז נראה דודאי לאו ברשיעי עסקינן רק שיוצא ידי חובתו כפי הדין, והנה משום ניוול זה ודאי לא יגרשה ע"פ הדין דלא שייך מצא אחרת נאה ממנה שהרי כל הנשים תקראנה כאלה וכולן יהיו בניוולן דכשרוצה אשה נאה מסתמא עדיין לא פסק וסתה, רק משום דס"ל כב"ה דמשום הקדיחה נמי יוכל לגרשה א"כ כשאינה מגונה בעיניו אינו מקפיד על הקדיחה, אבל בשעה שהיא בגנות י"ל שמקפיד על כל דהו לפי שעה שנראית מגונה בעיניו, וא"כ שפיר קאמר ר"ע כב"ה דוקא והיינו כמ"ש התוס' דע"כ ר"ע נמי דריש דמשום דבר יוכל לגרשה, והדברים ברורים ודו"ק:

בגמרא וזורקו ואינו שותהו. יראה כי הזריקה כינוי לקפידא שקץ בו קצת ומ"מ אינו מקפיד שלא להרגיל איבה בינו ובינה שמתוך כך באה לזנות כפירש"י, לכן אף שפעמים אינו נוח לו בהרבות דברים עם קרוביה מ"מ מניחה, אבל פפוס בשביל הקפידא מונע לגמרי לשתות לכן אמר וזורקו ואינו שותהו בשביל הקפידא, וניחא דקדוקו של המהרש"א שדייק למה זורקו:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה