גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ט המגרש
במשנה המגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני כו'. לכאורה דאם לא אמר אלא הרי את מותרת אלא לפלוני שאינה מותרת רק לפלוני דהך אלא הוי כמו אלא דלעיל כמ"ש התוס' לקמן ד"ה אמר רבינא רק משום דאמר הרי את מותרת לכל אדם מפרשינן דאלא היינו חוץ, ויש לדקדק דהא לעיל פרק מי שאחזו דף ע"ב גבי מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, וא"כ קשה נימא דפליגי ר"א ורבנן דר"א ס"ל אלא לפלוני חזרה הוי ומותרת רק לפלוני שחזר מן הרי את מותרת לכל אדם ואמר אלא לפלוני, ורבנן מספקא. להו אי הוי חוץ או חזרה לכן אסורה לכל, אבל בחוץ מודו רבנן דהוי גט, ונראה ליישב דבלא"ה הקשה הפני יהושע למאי דקאמר בש"ס אי אלא חוץ הוא בעל מנת מודו רבנן דתנאה הוי וקשה לפ"ז למה נקט יטלנו הימנה ויחזור כו' ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם הל"ל דיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה ע"מ שלא תנשאי לפלוני דנשארה באיסור על אותו פלוני כמו שנתנו לה תחילה, ונדחק ליישב, ונראה ליישב לנכון דבגמרא לקמן דף פ"ד ע"ב אמר כמאן כרשב"א דצריך דוקא ליטלנו ממנה דלרבי סגי שיאמר לה הא גיטיך, ומשני אפי' תימא רבי הואיל וקנאתו ליפסל בו מן הכהונה הרי דס"ד דלרבי א"צ ליטלו ממנה וא"כ י"ל דאי הוי נקט ליטלו כו' ולומר על מנת הוה מצינן למיטעי דבחוץ סגי שיאמר לה הא גיטיך והא דקאמר יטלנו ממנה היינו משום דכשאומר על מנת דהוי תנאי א"כ אי איפשר שיאמר כשהוא בידה דהא בעינן תנאי קודם למעשה וכאן שכבר נתנו לה הוי מעשה קודם לתנאי לכן בהכרח צריך לחזור וליטלו ממנה דודאי בשכבר נתן לה הגט הוי מעשה קודם לתנאי לכ"ע אפי' לשיטת הרמב"ם ואפי' להפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דבעינן הדיבור של התנאי קודם לדיבור המעשה והיינו שיאמר בתחילה על מנת כו' מ"מ ודאי אם כבר נתנו לה כ"ש דמיקרי מעשה קודם לתנאי וא"כ לא הוה מוכח דבעינן נתינה חדשה, אבל מדתנן שיאמר לה הרי את מל"א בסתם בלא תנאי מוכח דבעינן נתינה חדשה וא"ש ונכון, והשתא תו לא קשיא נימא דרבנן דמתני' מספקא להו אי הוי חזרה או חוץ, א"כ קשיא ל"ל שיאמר הרי את מל"א לימא שיאמר לה חוץ מפלוני דלא הוי תנאי ואפ"ה בעינן שיטלנו ממנה כו' מוכח שפיר דבעינן נתינה חדשה ועמ"ש בגמרא ודו"ק, ועמ"ש בדף פ"ג עוד מזה:
בגמרא איבעיא להו כו' אלא חוץ הוא או על מנת, ויש לדקדק דהא ודאי אם לא אמר רק הרי את מותרת אלא לפלוני משמע דאינה מותרת רק לפלוני, וא"כ קשה כי מפרשינן נמי על מנת נימא לפרש שהתנה הרי את מותרת לכל אדם על מנת שתנשאי לפלוני ובכה"ג שפיר הוי גיטא כדלקמן דף פ"ד, דהא מסתבר טפי לפרושי באלא לפלוני ע"מ שתנשאי לפלוני מדנפרש אלא לפלוני ע"מ שלא תנשאי כיון שלא הזכיר האיסור כלל, ואיפשר לומר דבלא"ה יש להבין איך ס"ד דאלא ע"מ הוא לימא על מנת בהדיא, וי"ל לזה דביקש לאסרה על השני בין בזנות בין בנשואין, והשתא אי קאמר שלא תנשאי אין בעילה בכלל ואם אמר ע"מ שלא תבעלי אין נשואין בכלל, לכן נקט התנאי בלשון אלא משמע ע"מ לפלוני לא תותר משמע שאין שום היתר לא בנשואין ולא בזנות, והשתא אי כוונתו אלא שתנשאי לפלוני ה"ל למימר בהדיא על מנת שתנשאי לפלוני דכשאמר ע"מ לפלוני מסתמא בנשואין קאמר ודו"ק:
שם אבל בע"מ מודו ליה. והקשה בפני יהושע אמאי לא מספקא אי פליגי בין בע"מ בין בחוץ והא דנקט בחוץ להודיעך כחו דר"א כחא דהיתרא, ודחק ליישב, ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בעירובין דף ע"ב ע"ב ד"ה כח, דבריש ביצה פריך וליפלגו בתרווייהו והתוס' הקשו שם בכל דוכתי דאמרינן כחא דהיתרא עדיף תיקשי ליפלגו בתרווייהו וכתבו כיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לא חשיבי כ"כ וניחא טפי לאשמועינן כחן דב"ה, א"כ לפמ"ש התוס' בכמה דוכתי דר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי וא"כ טפי עדיף לאשמועינן רבותא דרבנן לאיסורא ובפרט הכא דכולם השיבו על דברי ר"א, וגם לפמ"ש ריש ביצה היכא שא"צ להאריך פריך ליפלגו בתרווייהו א"כ הכא נמי א"צ להאריך רק אמר אלא לפלוני או ע"מ לפלוני לכן אי אלא חוץ הוא ע"כ רבנן מודו בעל מנת דאל"כ ליפלגו בתרווייהו ודו"ק:
אמנם אין זה מספיק לשיטת הרמב"ן דס"ל דבאמת בתרווייהו פליגי א"כ ודאי קשה אמאי לא נקט בהאיבעיא הך ספיקא, והר"ן דחק דקאמר רק בדרך איפשר דרבנן מודו בע"מ, לכן נראה דודאי בס"ד משמע ליה שפיר דרבנן מודו בע"מ דאל"כ אמאי נקט פלוגתייהו בחוץ ליפלגו בע"מ, ואין לומר להודיעך כחו דר"א דאפי' בחוץ מתיר ואי הוה נקט בעל מנת ה"א בחוץ מודה ר"א דא"כ כיון דאלא נמי לאו לישנא ברירא הוא ואיכא למיטעי אכתי דאלא גופא ע"מ הוא אם איתא דרבנן פליגי בחוץ דוקא ולרבותא דר"א נקט אלא להודיעך דפליג אפי' בחוץ טפי ה"ל למיתני בהדיא חוץ דהויא רבותא דר"א מבוררת דהשתא איכא למיטעי דאלא נמי ע"מ הוא, אלא ע"כ אי נקטינן דאלא חוץ הוא סמך התנא דליכא למיטעי כלל באלא דע"מ הוא דאין שום סברא לאסור בעל מנת דלא הוי רק תנאי בעלמא א"כ ממילא רבנן מודו בעל מנת דע"כ אי הוה שום סברא לומר לאסור בעל מנת ה"ל למיתני חוץ בהדיא, משא"כ למסקנא דמוכח ממתני' דנגעים דאלא חוץ הוא א"כ ליכא למיטעי כלל באלא דודאי חוץ הוא, א"כ שפיר י"ל דפליגי בתרווייהו ונקט אלא להודיעך כחו דר"א וליכא למיטעי דאלא נמי על מנת הוא כיון דמוכח ממתני' ובהכי מדוייק לשון הש"ס אלא ודאי חוץ הוא וצדקו דברי הרמב"ן דמדלא סיים דבע"מ מודו מוכח ודאי דאיכא למימר דפליגי רבנן נמי אעל מנת ונקט אלא להודיעך כחו דר"א ולק"מ, ויש להוסיף נופך לזה דבלא"ה קשיא קושיית הפנ"י אי מודה בע"מ לנקוט יחזור ויתננו לה ע"מ שלא תנשא לפלוני, ולפמ"ש מתורץ שפיר דלפום סברא דאלא חוץ הוא תיקשי הא גופא אמאי לא תני לישנא ברירא חוץ וע"כ דא"צ להשמיענו כלל על מנת דפשיטא דלא גרע מכל תנאי דעלמא א"כ ממילא גם זה א"צ לאשמועינן שיחזור ויתננו לה ויאמר על מנת דפשיטא דהיינו מותרת לכל אדם ותנאה בעלמא הוא, אבל למסקנא דאלא נמי לישנא ברירא הוא שהוא חוץ א"כ הדרא קושיית הפני יהושע לדוכתה ליתני שיחזור ויאמר על מנת וע"כ בע"מ נמי פליגי, לכן שפיר י"ל דלמסקנא נמי בעל מנת פליגי ונקט חוץ להודיעך כחו דר"א כחא דהיתרא דאלא נמי לישנא ברירא שהוא חוץ ונכון וברור, ודוק היטב:
שם אבל בע"מ מודו ליה. ואיכא למידק דאיכא למיבעי נמי איפכא דילמא בחוץ הוא דמתיר ר"א משום דמותרת לכל אדם אחר שתינשא לאחר דמינתקא אישות דראשון, אבל בע"מ דאסורה לעולם לפלוני מודה ר"א דאסור, וי"ל לזה דודאי מסברא ה"ל למימר דחוץ הוי שיורא וע"כ אתיא ליה מקראי דלקמן והלכה והיתה לאיש אחר דאפילו לא התירה רק לאיש אחד, א"כ משמע אפי' ע"מ שרי, וכן מקרא דגרושה מאישה ויליף מאיסור כהונה משמע בכל גווני אפי' בע"מ הוי גט כיון דיליף מקרא דבלא קרא אין סברא להתיר חוץ דמ"מ השתא מיהת שיורא הוי ודו"ק, ומיושב נמי בזה מה שדייק בפני יהושע דילמא בע"מ ס"ל טפי אסור מטעמא דקאמרי זקנים לקמן, ולפ"ז ניחא דאי מקרא יליף משמע בכל גווני שאינה מותרת לאחר אפי' ע"י תנאי ודו"ק:
בתוס' ד"ה המגרש כו' אבל בע"מ שלא תבעלי ולא תנשאי כו' עכ"ל הר"ן דייק מדלא מפרש הבעיא בע"מ גופיה אי פליגי בע"מ דלא תבעלי או בע"מ שלא תנשאי לחודיה, ודייק המהרש"א לקמן בתוס' דייקו מלשון הש"ס דקאמר מדפליג בברייתא בין ע"מ לחוץ ולא מפליג בע"מ גופיה, והקשה המהרש"א למה לא דייקו התוס' מהכא מדלא מספקא ליה בע"מ גופיה, ולפענ"ד נראה דלא נסתפקו התוס' רק למסקנא אבל לפום סברא דבעל הבעיא דאלא על מנת הוא א"כ ע"כ לפרושי דה"ק הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני קאי אהיתר והיינו על מנת שלא תהיה מותרת לפלוני א"כ ודאי משמע דאפי' בעילה לפלוני אינה בכלל היתר דהיינו על מנת שלא תהיה מותרת לפלוני א"כ ממילא שהבעילה נמי לא תהיה מותרת לפלוני שהרי התנה שלא יועיל ההיתר של הגט לפלוני ועיקר ספיקא של התוס' לפום מסקנת הש"ס דאלא חוץ הוא, ולקמן יש משמעות שהביאו התוס' דהיינו ע"מ שלא תנשאי וי"ל שלא תבעלי דומה לחוץ, ובזה מובנים דברי התוס' בסיום הדיבור שכתבו ובסמוך קאמר ומתני' דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א, אבל לרבנן אפי' ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי א"ש, ואינו מובן דודאי לפום סברא דע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי דמי לחוץ היינו נמי חוץ, ולפ"ז ניחא דהכי משמע להו להתוס' דמשמע אי מתני' בע"מ א"ש, א"כ מוכח דאפי' לא תבעלי לא קשיא ליה דהא אם פירוש אלא על מנת ע"כ ביאה לחוד נמי אינה בכלל היתר ואפ"ה לא קשיא לן וא"ש דברי התוס', ודוק היטב:
בא"ד ואי בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי כו' מאי קאמר הרי הותרה אצלו בזנות עכ"ל. התוס' דחקו לדחות ראיה זו, ולפענד"נ למאי דמסיק לקמן דף פ"ג ע"ב איכא דשמיע ליה חוץ ואיכא דשמיע ליה בעל מנת א"כ כיון דתשובת ר"ט ור"ע בע"מ שלא תנשאי, וכן ר' יוסי בר' יהודה לקמן בע"מ שלא תנשאי, א"כ משמע כל תנא לפום מה דשמיע ליה משיב מאן דשמיע ליה בע"מ משיב אעל מנת ומאן דשמיע ליה בחוץ משיב אחוץ, וא"כ כיון דליכא רק שמיעת ע"מ שלא תנשאי כשהשיב ר' יוסי מסתמא השיב נמי על ע"מ שלא תנשאי ופריך הרי הותרה אצלו בזנות, אבל לדינא למאן דשמע בחוץ משמע נמי אפי' ע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי לא הוי רק תנאי, לכן מסתבר להש"ס דהשיב על שמיעת חוץ טפי משנאמר דשמע על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי ואיכא ג' טעותים דלא מספקינן אלא אי אמר רבי אליעזר או בע"מ שלא תנשאי כר"י בר' יהודה בברייתא לקמן ודו"ק:
בא"ד דהרי הותרה לכל כיון דלא אסרה אלא דרך תנאי עכ"ל. אינו מובן לי דהא אי ר' יוסי בא לסתור דברי ר"א לפום סברא דעל מנת נמי לא מהני, א"כ ע"כ מאן דס"ל ע"מ לא מהני היינו משום דע"מ נמי שיורא הוי כדאמרינן בגמרא דלהכי לא דמי לתנאי דעלמא דשייר לה בגט דאל"כ אין טעם שתאסר בדרך תנאי טפי מתנאי דעלמא דכל תשובות הזקנים אינם אלא לאסבורי דבכה"ג ראוי שיהיה שיור בגט א"כ אי נקטינן הסברא דהוי שיורא לא שייך לאקשויי דליהוי כתנאי בעלמא די"ל דבאין היתר אפי' בזנות לא דמי לתנאי בעלמא משום שיורא דגט וצ"ע:
בגמרא ת"ש כל הבתים כו' אלא של נכרים כו' חוץ הוא. ויש לדקדק דילמא אלא משמע חוץ ומשמע ע"מ דהא איכא נמי אלא שהוא כמו אבל ורק כמ"ש התוס', א"כ איכא למימר דר"א ס"ל חוץ פסול רק כיון דחוץ פסול מסתמא ע"מ קאמר, משא"כ בנגעים אין פירוש אחר רק חוץ, והכי אמרינן לעיל ר"פ השולח בעל שתי לשונות במשמע גבי גט לישנא דמהני ביה וגבי מתנה לישנא דמהני ביה, ואיפשר לומר דבלא"ה דייק הרמב"ן למאי דפשיט ש"מ חוץ הוא ולא סיים דברי בעל הבעיא אבל בע"מ מודו רבנן, לכן נראה דבלא"ה דחוק לומר דרבנן שהשיבו לאחר פטירתו של רבי אליעזר טעו בשמועתו ולא ידעו אי בחוץ או בעל מנת, לכן י"ל לכל זה דלא פשיט רק דיש אלא שמשמעותו חוץ, ומ"מ י"ל אי מודה ר"א בחוץ ע"כ אלא דהכא על מנת הוא דמסתמא קאמר לישנא דמהני דחוץ לא מהני, והשתא רבנן של אחר פטירתו קיבלו ממנו ג"כ בלשון אלא בפרט ר"א שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו כדאיתא בפ"ב דסוכה, והשתא שפיר השיבו מאן דס"ל בחוץ לא אמר ר"א דלא ס"ל קראי דלקמן א"כ ע"כ משמעות אלא על מנת השיב על על מנת ואידך ס"ל דאיכא למימר דר"א גם בחוץ דריש הני קראי כדלקמן א"כ י"ל שפיר אפי' אי אלא חוץ הוא מצי למימר דמתיר או דס"ל בע"מ ליכא דפליג אר"א דהוי ככולהו תנאי דעלמא וע"כ בחוץ פליגי:
וארווח לן בזה הסוגיא דלקמן תשובת ארבעה זקנים דתשובת ר' טרפון ור' עקיבא על על מנת הוא תמוה דבשביל גרמא כזו נימא שלא יהיה גט מן התורה, וכמעט שאינו מובן כלל, ולפ"ז י"ל דאינהו ס"ל דבחוץ לא אמר ר' אליעזר דהוי שיור בגט ומודה ר"א דלא הוי גט רק באלא קאמר כיון דבחוץ לא הוי גט מסתמא ע"מ קאמר, וע"ז היתה תשובת ר"ט ור"ע דלאו מילתא דפסיקא הוא כיון דגורם לעקור דבר מן התורה אין להעמיד באלא אע"ג דחוץ לא מהני מ"מ לא נימא משום הא דע"מ קאמר כיון דאיכא חששא דר"ט ור' עקיבא, וא"כ נקטינן אלא חוץ ולא הוי גט דבחוץ ס"ל גם ר"א מודה רק באלא ס"ל לר"א דמוטב לפרש ע"מ לישנא דמהני בגט מדנפרש בחוץ, וע"ז באה תשובתם דבע"מ איכא הנך סברות דר"ט ור' עקיבא לכן נקטינן לפרש אלא חוץ ובחוץ מודה ר"א, אבל לא שיהיה תשובה מזו לבטל הגט בעל מנת שנראה תפל מבלי מלח, והשתא שפיר נקטינן דבאמר בפירוש על מנת כ"ע מודו דתנאה בעלמא הוא והגט כשר לכ"ע, ונתבטלה השגת הרמב"ן על הני פוסקים, ואין להקשות איך אמר דר"ט ור"ע אית להו פירכא בע"מ הא אין דבריהם אלא לסעד דנימא טפי דאלא חוץ קאמר דהא לאו קושיא היא דהפירכא הוא לומר דאפי' הוכחה על הכוונה דע"מ. לא מוכח דשפיר י"ל דע"מ קאמר וכמו בבת אחיו שאינו חשש וכן בכל תנאי דעלמא, ונתקיימו שפיר דעת הפוסקים דבע"מ לכ"ע שרי דכולהו זקנים מודו דבאמר בפירוש על מנת דתנאה בעלמא הוא דליכא דפליג בהא והכל נכון וברור, ומקום הניחו לי הראשונים בזה, ודוק היטב:
דף פב:
בתוס' ד"ה שר"א מתיר כו' ומשמע דאפי' בחיי אותו האיש מותרת לינשא עכ"ל. וכתב הפני יהושע דבמתני' דר"א אינו מתיר רק לאחר מיתה וע"ש, ואין צורך דודאי במתני' כיון דאלא חוץ הוא שפיר מתיר לכל אדם דכשתינשא לזה אינתקא מאישות דראשון כדלקמן משא"כ בתנאי הוי אשת איש למפרע, אבל בחוץ ליכא חששא זו, והתוס' משמע להו בפשיטות דמותרת אפי' מדרבנן ודלא כמ"ש התוס' ביבמות דף י' דדוקא מן התורה מותרת דגם התוס' לא כתבו שם לפי האמת רק לאלומי הקושיא, אבל פשטא דמילתא ודאי דר"א מתיר אפי' מדרבנן:
בא"ד ולאחר לא תינשא עד שתתן עכ"ל. ראיה זו יש לדחות בפשיטות, דהא מבואר לעיל דף כ"ח באומר הרי זה גיטיך שעה א' קודם מותי אסורה בתרומה מיד דחיישינן למיתה, א"כ גם כאן חיישינן שמא ימות וקיי"ל לעיל דף ע"ד לי ולא ליורשי, וכן אם תמות האשה תהא באיסור אשת איש למפרע כיון שבודאי לא תקיים, רק עיקר הקושיא מע"מ שלא תבעלי, גם זה לענ"ד י"ל דודאי אם תעבור על התנאי תצא וכופין להוציא, לכן לא חיישינן שתעבור, אבל בע"מ שלא תבעלי חיישינן שתיבעל בצינעה באין יודע, אבל לאבא ולאביך שהאיסור חמור ביותר לא חיישינן, משא"כ הכא בנשואין לא חיישינן שתינשא שהרי כופין להוציא, מיהו לזה י"ל התוס' לשיטתייהו דס"ל דהחשש הוא לאחר מיתת המגרש, כמ"ש התוס' לקמן דף פ"ג ד"ה ועמדה ומותרת לשני רק שבניה ממזרים מן הראשונים, מיהו איכא למימר דלא מקלקלא נפשה בפרהסיא שהיתה מקלקלת עצמה, אבל שתיבעל בצינעא ע"פ מקרה חיישינן טפי:
בא"ד שמא יבא עליה באונס כו' עכ"ל. בתשובותי הקשיתי על זה דא"כ בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ניחוש לאונס שישפוך א' לתוך גרונה או שתשכח או שתשתה לרפואת סכנה וכדומה, וכתבתי שם לדעת רש"י דבע"מ שלא תנשאי י"ל דדוקא מכח נשואי פלוני הוא שהקפיד עליה, אבל אם תינשא ותתגרש י"ל שאינו בכלל תנאו מן הסתם, מיהו למאן דס"ל בע"מ שלא תנשאי נמי הוי שיור ואינו גט אין חילוק בין שהתנה שלא תנשאי לעולם או שלא תנשאי לזה בשעת הגט דאף שהוא לזמן מ"מ במידי דאישות שייך טפי שיור דהא בע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הוי גט מן התורה כיון דלאחר מיתתו מותרת, מ"מ בע"מ שלא תנשאי לפלוני לעולם ודאי הוי שיור למאן דאוסר בעל מנת, וכן בחוץ הוי שיור אף דמותרת לאחר גירושי השני, א"כ ה"ה בהתנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני אף דסתמא לא משמע רק בזה הגט שניתרת על ידו מ"מ הוי שיורא, א"כ בע"מ שלא תנשאי י"ל סתמא לא משמע רק בנשואין ראשונים א"כ ממילא לא קשיא קושיית התוס', והא דר"ע דן לקמן בע"מ משמע דלענין ע"מ לא מהני ההפסק בנשואין שניים היינו ר"ע ור"ט באו לדון דבע"מ שלא תנשאי לעולם הוי שיור באישות וכיון דבע"מ שלא תנשאי לעולם הוי שיור ה"ה בע"מ שלא תנשאי רק בזה הגט שניתרת מכחו נמי הוי שיור, וא"כ י"ל דר"י בע"מ שלא תנשאי דומיא דחוץ קאמר א"כ אין לחוש שמא תינשא אחר גירושין דבסתמא בנשואין ראשונים קאמר וא"כ אין לחוש לתקלה, משא"כ בע"מ שלא תבעלי המציאות בעולה היא לעולם, ודוק היטב:
בגמרא ורבנן האי איש לכל איש ואיש. וקשה הא כיון דצריך קרא לר"א משמע דמסברא אין להתיר שיור בגט, א"כ לרבנן ל"ל קרא דמסברא חיצונה נמי הויא אסורה, והפני יהושע נדחק דצריך קרא דאל"כ אשת שני מתים היכי משכחת לה לכן ס"ד לרבנן דמשום הכי ע"כ הוי גט בכה"ג, ואין דבריו ברורים, דא"כ לר"א נימא טעמא משום הכי, ועוד דאשת שני מתים לא משכחת לה אלא בקדושי שיור וזה לא נזכר עדיין, ולכאורה היה נ"ל דמסברא י"ל דודאי אסורה דהויא מקצת אשת איש כיון שנשארה אשת איש מפלוני ולכן אין קושיא רק על ר"א. דמתיר לגמרי, ולרבנן קשיא איפכא דעכ"פ לא תהיה אשת איש גמורה והויא כמו חציה שפחה וחב"ח שנתקדשה כדלעיל דף מ"ג, לכן אמר לרבנן האי לכל איש ואיש וקמ"ל קרא דלא הוי גט כלל ונשארה אשת איש גמורה, אלא דקשה לר' יוחנן דיליף מאיסור כהונה מנ"ל לרבנן דהוי אשת איש גמורה, וצ"ל דרבנן ס"ל דבשיור לאו כריתות הוא כלל דר' יוחנן לשיטתיה דס"ל דאיכא קידושי שיור במעכשיו ולאחר שלשים יום, ומ"מ בגט פשיטא לן בש"ס שם דגיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא, לכן כיון דס"ל לרבנן איסור כהונה שאני ממילא בעינן כריתות גמורה, אלא דיש לדקדק מנ"ל לר"א דקרא איירי בחוץ דילמא איירי בע"מ שלא תנשאי לשום אדם רק לאחד, ולזה י"ל דע"מ פשיטא ליה לר"א דהוי ככל תנאי דעלמא, מיהו לרבנן כיון דס"ד דאפי' בע"מ פליגי י"ל דמוקי הך קרא בע"מ וי"ל דבעי לאסוקי אי גם בע"מ פליגי רבנן, ועמ"ש לקמן דף פ"ג:
בתוס' ד"ה אפי' כו' ולחשוב נמי אשת איש כו'. לפענ"ד איפשר ליישב דהך לא פטירא דהא ביד המגרש להתירה בגט אחר, ואע"ג דאיתא ביבמות דף ל' כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, י"ל דהיינו באחות אשה שאין ביד אדם להתירה, אבל כאן המגרש בידו להתירה בגט כדי שתתייבם, ואין להקשות מתשובת ר' טרפון לקמן די"ל היינו באין רוצה ליתן גט ודו"ק, ואיפשר שכן כוונת הירושלמי שהביאו התוס' וא"צ לומר שבידו להתירה קודם שתפול ליבום:
בגמרא אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן כו' ומתו שניהם. והקשה הרשב"א בחידושיו איך מתייבמת ללוי הא מיד שמת ראובן אינה ראויה ללוי שהרי מקודשת לשמעון א"כ אף שמת שמעון אח"כ הא קיי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, וכן בהך דמוקי אשת שני מתים קשה קושיא זו, והאריך בזה ונדחק דנפלו כאחת ואיפשר לצמצם, וזה דוחק גדול דלא קיי"ל כר' יוסי הגלילי, וגם לא נזכר בש"ס לר' יוסי הגלילי דוקא, לכן נראה דודאי למ"ד ביבמות דף י"ג דנשואין מפילין א"כ שייכא הזיקה אפי' בחיי אחיו לענין שאפי' גירש הערוה מיקרי אחות אשה דמשנעשית צרת ערוה בשעת נשואין אפי' גירש תצא משום אחות אשה, א"כ אף דלא שייך יבום בחיים מ"מ חשבינן הזיקה בחיי האחין א"כ לא שייך שכבר נאסרה שהרי הזיקה חלה בחיי שניהם ועדיין לא נאסרה רק בשביל שעדיין השני חי, לכן אי לאו משום אשת שני מתים שפיר הוי מתייבמת ואפי' אי מיתה מפלת היינו לענין שאם נפלה אחות אשה לפניו ומתה אשתו אסורה לו לעולם כיון דבשעת נפילה נאסרה לו, אבל כאן לא נגמרה הנפילה עדיין כשהיתה מקודשת לשמעון אין הנפילה עדיין בשלימות שעדיין זיקה שראוי לבא משמעון עליה אע"ג דשמעון עדיין חי מ"מ אין מניעה לזיקה רק בשביל שעדיין אינה ראויה ליבום שאין בה עדיין אלא חצי זיקה שהרי עדיין אשת אחיו של שמעון היא ולא מיקרי רק חצי נפילה כיון דאשת שמעון היא ג"כ ואינה אלא חצי אשת אחיו המת, וא"כ הגמר נפילה היא אחר מיתת שמעון והויא אשת שני מתים וכשראויה להתייבם אז שפיר מותרת אי לאו אשת שני מתים, כן נלע"ד ברור:
בתוס' ד"ה כגון כו' תימא לר"י כו' אמאי לא פקע אישות דראובן מ"ש כו' עכ"ל. לפענד"נ דלק"מ דודאי דאף דראובן קידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם ודאי גם שמעון אסור לשמש בה שהרי יש בה צד אשת איש מחמת קידושי ראובן, וכ"כ הרשב"א בחידושיו דאם בא שמעון וקידשה חוץ מראובן דאע"ג דאמרינן דקידושי דשמעון לא אהני מ"מ אהני לאוסרה על ראובן כיון דיש בה צד אשת איש אם מת ראובן ויש לה בנים אסורה לעלמא מכח קידושי שמעון, א"כ ודאי אסורה לשמעון שהרי כבר נאסרה לעלמא מכח קידושי ראובן ואית בה צד מקודש א"כ לא הותר שמעון להשתמש בה שהרי יש בה צד מקודש לראובן ולעלמא, א"כ ממילא לא פקע אישות דראובן שהרי לא הועילו קידושי שמעון להיות בה מכח קידושי ראשון ועדיין זיקת קידושין עליה ולא נעשית ברשות שמעון לבטל אישות דראובן, אבל לקמן שנעשה לגמרי ברשות הכונסה ובטל חלק שיור ששייר בה הראשון כן נ"ל ברור, דודאי דברי הרשב"א ברורים דלא מצינו שיהיה מותר להשתמש באשת איש, וא"כ לק"מ ודו"ק:
דף פג.
בפירש"י ד"ה מאי כו' דהדר אמר לה קודם מסירה עכ"ל. דאילו לאחר מסירה צריך שיטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם, וא"כ לא שייך לומר אף לראובן ושמעון כיון דאיכא נתינה חדשה דאל"כ ליתני אף לפלוני, וצ"ע דלמה לא יועיל כשיאמר אף לפלוני דבכלל נמי דמותרת לכל אדם כיון שאמר מעיקרא הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני א"כ כשחזר ונטלו שפיר מהני, ואיפשר דרש"י לא קאמר רק כשאמר לראובן ושמעון דאז אם הפסיק בנטילה ונתינה חדשה לא מפרשינן אף לפלוני אם לא אמר בפירוש אף לפלוני וצ"ע, ואיפשר לומר עוד דרש"י ס"ל דהבעיא דוקא לר"א דהוי חוץ לשון גט ואהני לשון הרי את מותרת, אבל לרבנן דכשאמר לשון חוץ אינה מותרת כלל לא מיבעיא לן דודאי לא מהני מה שאומר אף לראובן כיון שלא הותרה לשום אדם ע"פ דיבורו הראשון אפי' אמר אף בפירוש לא מהני, ולר"א ליכא לפרושי לאחר נתינה דפשיטא דלא מהני כיון דליכא נתינה חדשה וכבר זכתה בגט לאשתרויי לכ"ע לא מהני גט זה כלל שכבר נתגרשה בו ואין אשה מתגרשת בגט א' שני פעמים, מיהו כל הפוסקים פסקו גם לרבנן הך דאביי אי ודאי מגורשת או ספק וצ"ע, ועפ"ז מיושב מה שהקשיתי במשנה דילמא רבנן מספקא להו באלא אי חוץ הוא או חזרה הוא שר"ל אלא לפלוני תהיה מותרת לכן אוסרין דשמא חוץ הוא ומותרת לכ"ע או חזרה הוא ומותרת רק לפלוני לכן אוסרין, ולפ"ז ניחא דאי ס"ל לרבנן בחוץ נמי מותרת, אלא שהספק אם התירה רק לפלוני או לכ"ע חוץ מפלוני א"כ איך תנא יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה הא כיון שנתגרשה עכ"פ בגט זה או לכל אדם או לפלוני תו לא מהני מה שיטלנו ממנה כיון דכבר הועיל הגט להתיר תו לא מצי לגרש בו עוד, ועיין בחידושי הרשב"א לקמן דף פ"ד ע"ב בפיסקא דמאן תנא, ודוק היטב:
בגמרא תנו רבנן לאחר פטירתו של ר"א נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו וכו'. כבר דקדק הרמב"ן על הפוסקים שפסקו בע"מ דלאו שיורא הוא דהא ר"ט ור' עקיבא ס"ל בע"מ נמי אמר ר"א ולא מצינו דחכמים פליגי עלייהו, גם אמרו אין משיבין את הארי לאחר מיתה תיקשי לחכמים נמי דס"ל בע"מ מותרת נמי יש להשיב תשובת ר' טרפון ור"ע. וכבר כתבתי לעיל ליישב דברי הפוסקים, וי"ל עוד דודאי כיון דבמתני' מבואר פלוגתייהו באלא י"ל דלא פליגי רק בחוץ כדמשמע פשטא דש"ס לעיל, אלא דכוונת הזקנים להשיב דהא אמרינן לעיל בחוץ מ"ט דר' אליעזר ויליף מקרא דלאיש אחר, וכבר כתבתי דקשה דילמא איירי בעל מנת, וצ"ל דע"מ פשיטא ליה דלא צריך קרא, ועפ"ז יש לפרש שפיר דהתוס' הקשו לקמן מה השיבו הזקנים הא לר"א גזירת הכתוב הוא, וי"ל בפשיטות דודאי קרא יש לפרש בעל מנת, רק משום דלא צריך קרא בע"מ לר"א, וע"ז היתה תשובת הזקנים דבע"מ יש לומר ג"כ דאין זה כריתות וא"כ י"ל דקרא לא מרבה רק על מנת אבל חוץ לא מרבינן כלל, ואי קשיא ל"ל קרא בע"מ י"ל ס"ד כתשובת הזקנים, אבל לפי האמת גם הזקנים מודים דבחוץ פליגי רק לסתור קרא דר"א דמוקי ליה בחוץ השיב דבע"מ נמי צריך קרא, והשתא שפיר כל הזקנים ס"ל דבחוץ פליגי ולא בעי אלא לומר דמצינן לאוקמא קרא בע"מ וליכא רק ר' יוסי בר' יהודה דלעיל, ומתני' משמע נמי דבע"מ מודו רבנן, וצדקו שפיר דברי הפוסקים:
בתוס' ד"ה ועמדה ונשאת כו' וא"ת והלא אין נישואין חלין כו' ומ"ש מהא דתניא בתוספתא כו' עכ"ל. נראה דהביאו התוספתא דלא תימא דדרך נישואין קאמר אף ע"פ שאין נישואין באשת איש דא"כ באבא ואביך נמי משכחת לה דרך נישואין, והרמב"ן שמתרץ באמת קושיית התוס' דדרך נישואין קאמר איכא למימר דבאבא ואביך אפי' דרך נישואין לא הוי מאחר שאינה ראויה לינשא להם בשום אופן, והקשה המהרש"א דילמא בע"מ שלא תבעלי קאמר דביאה משכחת לה, ותירץ דא"כ איך קאמר והלכה זו ונשאת לשוק הא אסורה לינשא שמא תיבעל באונס כמ"ש התוס' לעיל, ובפני יהושע תמה על המהרש"א דכאן בדאורייתא קיימינן ובדאורייתא לא שייך הך חששא, ואין כאן תמיה דשיטת התוס' כאן דפשטא דר"א מתיר לינשא לכתחילה ולא איירי באיסורא וכמ"ש לכל בתוס' ד"ה שר"א, שוב ראיתי ברמב"ן שכתב להדיא בע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך מפליגה בדברים הוא, ובב"ש סימן קמ"ג סקל"א ביקש לדמות ע"מ שלא תנשאי לאבא לע"מ שלא תנשאי לפלוני, לכן הקשה על המחבר למה בע"מ שלא תנשאי לפלוני כתב שנתבטל הגט ובע"מ שלא תנשאי לאבא הוי גט, ולא ראה דברי הרמב"ן גופיה שמחלק בכך, וגם נראה שהוא תוספתא כמ"ש בתוס' כאן ובחידושי הרשב"א:
בגמרא נענה ר' טרפון כו' מתנה מי קאמר לה לא סגי לה דלא מינסבא. בחידושי הרשב"א נתחבט בזה טובא דקשה אדרבה כיון דהוי מתנה על מ"ש בתורה כ"ש דהוי גט, ואם אמר ע"מ שתנשאי לפלוני ולא תנשאי לאחיו כ"ש דהוי מתנה על מ"ש בתורה והיכא דהוי מתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל וא"כ המעשה קיים וכ"ש דהוי הגט גט, ותירץ דבכה"ג לא הוי מתנה על מ"ש בתורה כדאמרינן לקמן גבי ע"מ שתאכלי בשר חזיר לא תיכול ולא תיגרש, וקשה לי דלסברת אביי בכה"ג מיקרי תנאי שאי איפשר לקיימו גבי בשר חזיר, א"כ גם כאן נמי אי חשיב ליה עוקר מ"ש בתורה יהיה תנאו בטל ומעשה קיים, ודוחק לומר דר"ט כרבנן דר"י בן תימא, ועוד קשה דא"כ מאי קאמר ר' טרפון דמתנה לעקור מ"ש בתורה הא בכה"ג לא חשיב עקירה דלא תיכול ולא תיגרש וכ"ש כאן די"ל דלא תינשא לאחר פלוני ולא יהיה העברת מ"ש בתורה כלל:
ומה דתירץ הרשב"א בין היכא דעקר בתנאי מ"ש בתורה אין זו כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואין העקירה מצידה שהיא מותרת לינשא לאחיו, ואין כאן עקירת מ"ש בתורה בנישואין אלו, ולא הבנתי דמ"מ היכא שנשאת לאחיו של פלוני היא הגורמת ביטול מצות יבמין לכן לא נתברר לי דברי הרשב"א בזה, וגם בירושלמי קרי לה בהדיא מתנה על מה שכתוב בתורה והניח הרשב"א בצ"ע, והנלענ"ד בזה דודאי מתנה על מ"ש בתורה דתנאי בטל ומעשה קיים היינו משום שאין גרעון במעשה כגון בקידש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה נמצא שהמעשה חל בשלימות שהרי הקידושין הם ככל קידושין שבעולם וכשלא יהיה לה שאר כסות אין נגרע דבר ממעשה הקידושין עצמן לכן לא שייך לבטל המעשה דמהיכא תיתי לבטל המעשה שאף שיתקיים התנאי אין גרעון בקידושין אלו מאחרים ולא היה התנאי לגרוע כח התקשרות הקידושין רק החיוב הנמשך מן הקידושין ולא שייך ביה ביטול המעשה אבל כשתנאו מגרע גוף המעשה שהרי גט בלא תנאי מותרת היא לכל אדם ותנאו היה לגרוע כח גט זה שלא תינשא לפלוני נמצא תנאו לגרע המעשה שבגט זה והוא מתנה שיחול גט זה באופן שגורם ביטול מ"ש בתורה ומגרע גוף הגט משאר גיטין ונמשך מגרעון זה עקירת מ"ש בתורה נמצא שעקירת דברי תורה באים מחמת גריעות הגט עצמו שאינו מתירה אם תינשא לפלוני וכיון דגרעון מעשה הגט גורם עקירת מ"ש בתורה מבטלין הגט לגמרי ע"י עקירה ונאמר שהגט אינו חל כלל שאם נאמר תנאו בטל והגט קיים בכל אופן הרי הוא לא נתן הגט בשלימות אבל בשאר כסות דהקידושין הם בשלימות אמרינן התנאי בטל, אבל כאן שהגט עצמו לא ניתן בשלימות וע"י זה בא גרעון מ"ש בתורה מבטלין הגט עצמו, והלשון שבירושלמי איך זו מתייבמת לא נמצא מתנה על מ"ש בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל והכוונה דתנאו בטל כדי שלא יתבטלו דברי תורה שלא יחול התנאי לבטל מ"ש בתורה, לכן היכא שהמעשה בשלימות מבטלין התנאי שיתקיים המעשה כמ"ש בתורה והיכא דהתנאי מגרע המעשה מבטלין המעשה שלא יתקיים התנאי, וזה דבר נכון ועמוק למשכיל על דבר אמת, ועיין בסמוך:
שם אלא גורם לעקור דבר מן התורה. וקשה דא"כ אם התנה שלא תנשאי לא' שאין לו אח ואב ליכא גורם ובכה"ג יועיל תנאו, וי"ל דודאי לא נתנה תורה דבריה לשיעורין דע"כ בכה"ג דאיכא גורם לא אמרה שיהיה גט, א"כ ממילא בכה"ג לא הוי גט כלל דלא אמרה התורה כריתות כזה, ובהכי ניחא נימא דבאמת אחיו ג"כ לא ישאנה מה"ט גופיה שלא יעקר מ"ש בתורה, ואיפשר לומר לזה דכיון דאמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אם יאסר גם אחיו שלא התנה עליו א"כ בטל הרי את מותרת לכל אדם דכיון דאמר שלא תנשאי לפלוני ובמותרת לכל אדם גם אחיו בכלל הוי כמו קני את וחמור דכיון דדיבור לכל אדם בטל א"כ גם הגט בטל, ואיפשר דתליא בפלגינן דיבורא לעיל דף ט', מיהו לפמ"ש כאן נראה דמ"מ אי איפשר לבטל הגט משום הכי אי הוי גט לעלמא ממילא לאחיו נמי היא בכלל ההיתר אם הגט חל בכה"ג, אלא ודאי אינו גט כלל, ודוק היטב:
שם נענה ר' יוסי הגלילי כו' אי בע"מ הרי הותרה אצלו בזנות בתוס' לעיל ריש פירקין הוקשה להם אי גם בע"מ שלא תבעלי בעי למימר דמותר בתנאי, א"כ קשה איך פסיקא ליה לאקשויי הרי הותרה אצלו בזנות הא משכחת לה בע"מ שלא תבעלי ונדחקו כמ"ש לעיל, ונ"ל ליישב די"ל דהא דמיבעיא לן בע"מ שלא תנשאי אי הוי שיורא היינו כיון ששייר בדבר שאשה עומדת לכך היינו בנישואין, אבל בהתנה על זנות י"ל בכה"ג בע"מ פשיטא ליה לכ"ע דתנאי בעלמא הוא, דלקמן דף פ"ה דמיבעיא לן בחוץ מזנותיך היינו דוקא בחוץ, אבל בעל מנת י"ל דלא הוי רק תנאי בעלמא כיון שאין אשה בסתמא עומדת לזנות אין כאן רק תנאי בעלמא ותקלה דר"ט לא שייך דבזנות ליכא עקירת דבר וגם תקלה דר"ע אינה אלא בדבר שעומדת לכך היינו לנישואין וע"י תנאי באה התקלה במה שישנה משאר נשים לכן אינו כריתות, אבל במה שהתנה עליה שלא תזנה ולא אסר עליה דבר שאשה עומדת לכך הא פשיטא להש"ס גם לר' עקיבא דהוי כשאר תנאים, וא"כ במה שהתנה עליה שלא תיבעל בזנות תנאי כזה לכ"ע אינו מבטל הגט רק בשביל תנאי הנישאין. וע"ז פריך שפיר דתנאי הנישואין אינו אוסר עליה הזנות וא"כ שפיר פריך דבשביל תנאי הזנות לכ"ע אין לאוסרה, ומשום תנאי הנישואין לא נאסר עליה הזנות, וא"כ שפיר פריך די"ל שנאסרה רק בשביל תנאי הנישואין לחוד דמיקרי שיור בגט אבל משום הזנות בע"מ פשיטא לן דלא מיקרי שיור בגט רק בחוץ מיבעיא לן, ודוק היטב:
שם נענה ר' עקיבא כו' אי בחוץ משרא שרי ר"א. והקשה המהרש"ל תיפוק ליה דבחוץ לא שייך תקלה דר"ע שהרי לא תוכל להנשא לזה שנאסרה עליו, ונדחק בזה, גם בפני יהושע נדחק, ולענ"ד נראה דודאי בחוץ איכא למימר שגם תנאי שייך בו דכיון דהתנה חוץ מפלוני שלא תהיה מותרת לו א"כ י"ל דמיקרי עכ"פ גילוי דעת שאינו חפץ שתינשא לפלוני, וא"כ לפמ"ש התוס' לעיל דהא דעמדה ונשאת דאין נישואין חלין רק לאחר מיתת המגרש וא"כ י"ל כיון דגלי דעתיה שאינו רוצה שתינשא לזה י"ל גם אחר מיתה אינו חפץ שתינשא לזה וגילוי דעת מהני כמו תנאי נמצא שאפי' לאחר מיתת המגרש שאין מועיל החוץ לאוסרה יש בכלל חוץ תנאי ג"כ, וא"כ שפיר איכא תקלה דבניה ממזרים במה שעברה על גילוי דעתו, להכי מייתי דמודה ר"א דמותרת לאחר א"כ ע"כ אין זו גילוי דעת שמועיל כמו תנאי, כמ"ש התוס' לעיל דף מ"ו ושפיר הוכרח להביא הברייתא ולק"מ ודו"ק, ועיין בסמוך:
שם מודה ר"א במגרש את אשתו כו'. התוס' לקמן ע"ב הקשו למאן מודה, וכן הקשה הרשב"א ונדחק, ונראה ליישב דלרבנן יש חילוק בין חוץ לעל מנת דבחוץ אסורה לכל העולם ובע"מ אינה אסורה רק לזה שהתנה לאוסרה עליו, והשתא ס"ד לר"א חוץ וע"מ שוין לגמרי דלעולם מותרת לכל אדם אפי' בע"מ ולאותו שהתנה עליו חוץ מפלוני לעולם אסורה וליכא לר"א שום חילוק בין חוץ לע"מ, קמ"ל דמודה ר"א בחילוק זה באם נשאת לאחר דבהא יש חילוק בין חוץ לע"מ לענין שאם הפסיקו אחר שמותרת בחוץ ולא בע"מ וא"ש: עוד י"ל דס"ד דמודה ר"א דשיור לא מהני בגט רק דמ"מ מתיר בחוץ משום דמסתמא דעתו שיהיה לישנא דמהני וכיון דשיור לא מהני מסתמא כוונתו שתיאסר על הפלוני מטעם תנאי וע"מ שהרי אין כוונתו רק לאוסרה על פלוני ומתוך שאינו מועיל הגט בשיור כוונתו שתיאסר על פלוני מכח תנאי, וא"כ אפי' אפסקי' אחר אסורה קמ"ל דמודה ר"א בחוץ דמותרת בהפסיק אחר והיינו אע"ג דמתיר בחוץ לאו משום דמחשיב לחוץ תנאי ג"כ דמודה דחוץ אינו כתנאי, ודוק היטב: עוד איפשר לומר נ"מ דרבנן לקולא ור"א לחומרא והיינו למאי דקי"ל בנדרים דף פ"ז דבכל התורה כולה תוך כדי דיבור כד"ד חוץ ממקדש ומגרש ומבואר בסימן ל"ח סל"ד, וא"כ נראה דאם אמר חוץ מפלוני תוך כדי דיבור לרבנן הוי חזרה א"כ שרי' אפי' לפלוני, ולר"א דהוי גט אינו רק סיום דבריו ואסורה לפלוני וא"כ שייך שפיר מודה ר"א דבאפסקיה אחר שריא, מיהו לדינא צ"ע בזה אם נדון חוץ לחזרה דלפי טעמו של הר"ן בנדרים שם שמתוך חומר ענינים אלו מסתמא גמרו כדעתו, א"כ בסיים בחוץ איפשר דלא נדון לחזרה דשמא סובר שיועיל החוץ ודו"ק וצ"ע, גם י"ל לרבנן אם קידשה אחר ומת המגרש לרבנן אין קידושי אחר תופסין ומותרת לכל ולר"א אסורה לעלמא בשביל זה שקידשה ומודה במת המגרש מותרת לפלוני ג"כ: בתוס' ד"ה אילימא בחוץ כו' וטעמא כו' עכ"ל. לכאורה נ"ל יותר למאן דיליף לעיל מקרא דוהיתה לאיש אחר שאפי' לא התירה רק לאיש אחד הותרה וס"ל לר"א ג"כ דכריתות בעינן, לזה ס"ל באפסקיה אחר מותר וא"כ כשתינשא לזה מותרת לכל וא"כ הוי שפיר ככל כריתות דאינה יכולה להנשא רק לאחד ואחר פירוד האישות של זה מותרת היא לכל, וא"כ מוכח לה מקרא, מיהו למאן דדריש לה מאיסור כהונה דהוי גט ליכא הוכחה זו:
דף פג:
בתוס' ד"ה רבא כו' וא"ת א"כ ר' יוסי כו' עכ"ל. איפשר ליישב דקשה אר"ע דיליף מק"ו בחוץ דלא הוי גט, וקשה הא כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וכאן אי יליף מק"ו דלא הוי גט א"כ למאי דמסיק ר' אבא לעיל דאיתקש הוי' ליציאה א"כ אי בחוץ אינה מגורשת אינה מקודשת ג"כ וה"ל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל דאינו דין כדאיתא בפסחים דף כ"ז ע"ב תשובת רבנן על ר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה, מיהו י"ל ר"ע לשיטתיה דס"ל בפסחים דף ה' ע"ב דאין ביעור חמץ אלא שריפה וס"ל כר' יהודה ושפיר י"ל דס"ל אע"פ שסופו להקל מ"מ הוי קל וחומר, א"כ י"ל ר' יוסי ס"ל כרבנן דלא הוי ק"ו בכה"ג א"כ שפיר קאמר רואה אני את דברי ר' יוסי מדברי כולן ודו"ק, וי"ל בפשיטות ג"כ לפמ"ש לעיל דנ"מ בענין חזרה תוך כדי דיבור דרבנן לקולא, וכן בפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר דהוי דין שסופו להקל, כן נ"ל בדרך פלפול: בא"ד וא"ת כו' מה משיבין על דבריו כו' עכ"ל. איפשר לומר בפשיטות דודאי קרא דר"א לא ס"ל רק תשובותיהם דלא נילף מילפותא דר' יוחנן דנפסלה לכהונה א"כ ה"ל למילף נמי דהוי גט כיון דלא ס"ל איסור כהונה שאני, רק מכח ק"ו שלהם לא מסתבר ללמוד מאיסור כהונה: בגמרא א אמר רבי יהושע מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה. וקשה א"כ לא יוכל להתנות שום תנאי בגט דאינו דומיא דקודמי הויה דלא הוה אגידא בשום תנאי, דבשלמא משום הא דאגידא שנאסרה בקרוביה לא מיקרי אגידא ביה שהרי נאסרה לגמרי אבל הא קשיא מ"ש תנאי זה או תנאי דעלמא סוף סוף אינו דומיא דהויה ראשונה, ולא שייך סברת התוס' דהא גופא מנ"ל שיכול לגרש בתנאי כלל, ואיפשר לומר דר' יהושע ס"ל כר' יהודה ביומא דאשה אחרת מתקנינן לכהן ולא משכחת לה רק ע"י גירושין של תנאי ומוכח שפיר דתנאי מהני דלא משכחת לה שישא אחרת רק ע"י תנאי גירושין כדאיתא ביומא דף י"ג, מיהו דוחק לומר שזה יהיה מן התורה, אמנם למאי דפרישית לעיל י"ל שפיר דודאי אי הוה היקשא לא היה מועיל תנאי בגט כלל ואין יכול לגרש על תנאי, רק דס"ל נמי הך קרא ויצאה והיתה לאיש אחר אפילו לאיש א' הותרה אלא דמוקי ליה בעל מנת, ור"א ס"ל על מנת לא צריך קרא, ועל זה צדקה תשובת ר' יהושע כיון דאיכא היקשא א"כ ע"כ צריך קרא דלאיש אחר דמהני גירושין על תנאי א"כ לא שמעינן היתרא בחוץ כיון דעל מנת נמי צריך קרא לאפוקי מהיקשא א"כ לא שמעינן חוץ, וקרא בעל מנת מצי איירי וא"ש ודו"ק, ועדיין צריך עיון: שם גופא כו' השיב רשב"א תשובה לדברי ר"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר. קצת קשה דמשמע כל התשובות לסתור דברי ר"א ותשובה זו אינה לסתור דברי ר"א דנימא דבאמת אסורה לזה שאסרה עליו הראשון ומשום הא לא תברא לדברי ר"א, מיהו למאי דפרישית לעיל ע"א בתוס' ד"ה אילימא דר"א טעמא יהיב דמיקרי כריתות משום דשריא אח"כ שפיר הוה תשובה אגופא דדינא דר"א כיון דלעולם אסורה ליה א"כ לא הוה כריתות וא"ש, עוד נ"ל דר"א מוכח ליה לפום שיטתיה למאן דס"ל טעמא דר"א מוהיתה לאיש אחר דאפי' לא התירה רק לאיש א' הותרה, וא"כ מוכח כיון דכתיב ושנאה האיש האחרון ושלחה ביתו לא יוכל בעל הראשון לשוב לקחתה ומשמע דלאחר שריא, א"כ מוכח דאין ביד הראשון לאסור אחר שתינשא לאחר, וע"ז צדקה שפיר תשובת רשב"א היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר א"כ ע"כ קרא לא איירי בהכי כיון דאין השני יכול להתיר מה שאסר הראשון ע"כ קרא לא איירי בלא התירה רק לאיש אחד: שם ורבנן האי כריתות כו' מיבעי להו לכדתניא ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי כו'. ואיכא למידק כיון דקרא קפיד אפי' על אגידא ביה במילתא דלאו אישות מ"מ לא חשיב לה כריתות ואפ"ה אם אמר כל ימי חיי פלוני הוי גט משני דאינה אגידא רק כל ימי חיי פלוני, וא"כ בחוץ למה תחשב אגידא ביה הא בחוץ נמי מותרת לכל אחר שימות פלוני, ומאן פליג לן למיחשב איגוד שאינו מן האישות קיל מאגד שהוא מן האישות כיון דקפיד קרא נמי על אגד שאינו מן האישות, וכן בע"מ שלא תינשאי למה יהיה חמור מלא תשתי יין כל חיי פלוני כיון דבדבר שאינו מן האישות נמי אגידא ביה מיקרי ותרווייהו מכרת כריתות משמע להו, ואפי' לשיטת הרמב"ם דמדמי ע"מ שלא תינשאי לע"מ שלא תשתי יין לעולם מ"מ לדידיה ע"כ הסוגיא מתפרשת בעל מנת לזמן עשר שנים וכדומה, א"כ קשיא נמי מ"ש מע"מ שלא תשתי יין דלא חשיב איגוד כיון דהותרה במה שנאסרה בלא תינשא לזמן נמי תהיה מותרת במה שנאסרה, וי"ל דודאי היכא דאגידא באישות לאו כורת הוא אבל באגידא בדבר אחר שפיר הוי כורת רק מיתורא ומיתורא סגי למילף באומר כל ימי חייכי בין לשיטת הרמב"ם בין לשיטת הפוסקים, ודוק היטב, וביתר הדברים שהביא הרשב"א עיין בתשובותי באריכות: עיין בר"ן שהביא דברי בה"ג ז"ל אמר לה כל ימי חיי פלוני ואינסיבא לאלתר והוה לה בנים בחיי בעל ראשון והדר הוה לה בנים לאחר מיתתו ועדיין האי פלוני דתליא במיתתו קיים ואשתאי בחיי פלוני לאחר מיתתו דבעל כו' ופליגי רבנן דהוו קאמרי כיון דבחיי הבעל לא עברה עלוי תנאה ולאחר מיתתו הא מית בעל בטל ליה תנאיה ולא בטל גיטא למפרע ובתוס' אמרו שהגט בטל וכן עיקר דאי לא תימא הכי אפי' אמר לה כל ימי חייכי הוי כריתות שאין התנאי נמשך אלא בחייו של בעל, עכ"ל הר"ן. ולפענ"ד יש ליישב הני רבנן דס"ל מסתמא לא קפיד רק שלא תעבור על תנאו בחייו אבל לאחר מותו לא איכפת ליה דאילו היה מקפיד גם אחר מותו של הבעל היה לו לתלות טפי בחייה שאז נאסרה ביין לעולם, אלא מסתמא כיון שלא הקפיד רק כל ימי חיי פלוני גם אחר מיתה לא איכפת ליה דהא חזינן דלא בעי לצעורי לעולם אבל באומר כל ימי חייכי י"ל שהקפיד עליה לעולם שתצטער במניעת יין, וקרוב לשמוע דגירסתן היה כל ימי חיי וחייכי וכגירסא דיומא דאז ודאי ע"כ נתכוין גם לאחר מיתתו שלא תשתה דאל"כ סגי בימי חיי לחוד אבל באמר כל ימי חיי פלוני י"ל שלא הקפיד לאחר מיתתו ולהקל בא עליה שאפי' ימות פלוני בחייו תוכל לשתות, אבל בסתמא י"ל דלא קפיד על קיום התנאי לאחר מיתתו ולק"מ, אלא דקשה לפמ"ש התוס' לעיל בהך דרבי עקיבא בעמדה וניסת לאחר מיתתו של הבעל מוכח דאף לאחר מותו צריכה לקיים תנאו, מיהו גם זה לא קשיא דתשובת ר"ע היא באמר בפירוש שתיאסר לעולם אף לאחר מיתתו דלענין ביטול הגט אין לחלק בזה וכמ"ש לעיל, וא"כ אין לדחות דברי הנך רבנן דדברי בה"ג דברי קבלה נינהו ולחומרא יש לחוש להם, ודוק היטב:
דף פד.
בגמרא ומשום גזירה לא מפקינן מיניה ושרינן. כו'. וקשה דאפילו ניחוש לגזירה סגי במה שתצא מזה וגם לא תינשא לפלוני ואיך ס"ד דמשום הא לא מפקינן מן השני הא לתקן החששא סגי במה שלא תינשא לפלוני לכתחילה אחר שתצא מזה: בתוס' ד"ה אלא כו' וא"ת דמעיקרא לא אמר כן עכ"ל. איפשר ליישב הקושיא דמעיקרא איפשר דמוקי לברייתא בלא כפליה לתנאיה וכר"מ דבעינן תנאי כפול וא"כ תנאי בטל ומעשה קיים ומ"מ לכתחילה לא תינשא לאחר, דרב נחמן לשיטתיה דס"ל לעיל דף מ"ו אם כפליה למילתיה אע"ג דלא כפליה לתנאיה מ"מ יש לחוש ללעז, א"כ יש לומר דלאחר לא תינשא ובדיעבד לא תצא כיון דלא כפליה, ורבא דאותביה היינו משום דס"ל בעל מנת לא צריך כפל, וכשיטת הגאונים דבאומר ע"מ לא צריך כפילא ולא ניחא ליה לאוקמא דלא כהלכתא, וכר"מ לעיל דף ע"ו דס"ל בע"מ נמי צריך כפילא לכן הדר ביה רב נחמן, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש בסמוך: בגמרא א"ל רבא לו הוא דלא תינשא הא לאחר תינשא כו'. כבר תמה המהרש"ל דילמא כ"ש לאחר דאפי' תצא משום דבעיא לקיומה תנאה, ונדחק מאד בפירוק קושיא זו, גם בפני יהושע כתב דברים רחוקים ואינם מתיישבים דמ"מ י"ל דרב נחמן לא צריך לאשמועינן דלאחר לא תינשא דפשוט הוא שאין קושיית המהרש"ל שלא יצטרך רבא לפרושי שאפי' יהיה כוונת רב נחמן ג"כ דלאחר נמי לא תינשא אין קושיא אם רבא אמר דבריו בדרך שקלא וטריא לפרושי מילתא דלא נטעה ביה דלאחר תינשא, ועיקר הקושיא איך עלה בדעתו כלל שיהיה מקום טעות דלאחר תינשא דסברא פשוטה היא דלא תינשא ותסמוך על קיום התנאי ולא צריך לפרושי כלל, והנלענ"ד בזה ע"פ מ"ש התוס' בסמוך דמעיקרא ס"ד דרב נחמן להפקיע קידושין לכן אם נשאת לאחר לא תצא, ואני אבא אחריהם ומלאתי את דבריהם דודאי מ"ש התוס' דאין סברא להפקיע קידושין מכח סברא מועטת אינו מוכרח כ"כ דמצינו לפעמים בדבר קל מפקינן קידושין כגון תלוהו וקדיש, וכן ביבמות דף ק"י בחטפה, וא"כ גם כאן י"ל כיון דאי איפשר לה להנשא לשום אדם אם לא תינשא לזה שהתנה עליה א"כ תיעגן ותיתיב והוה שפיר הסברא להפקיע קידושין כדאשכחן בריש כתובות משום צנועות ופרוצות אפקעינהו לקידושין, אלא דהש"ס פריך ומשום גזירה לא מפקינן י"ל הקושיא דוקא דודאי מצינו להפקיע קידושין בשביל תקנת עגונות שלא תתעגן ותיתיב אבל בהא לא שייך תקנת עגונות דכיון דהעמידו חז"ל דבריהם דלכתחילה לא תינשא גם לאחר א"כ לא חששו לעיגון שלה דבדין תיעגן שאי איפשר לה לינשא לשום אדם, ומשום דעברה אדרבנן נתקן להפקיע קידושין הא לא מסתבר כלל לכן אמרינן ומשום גזירה לא מפקינן לה מיניה ושרינן אשת איש לעלמא והיינו כיון דליכא תקנת עיגון שהרי גזרו עליה שתיעגן ותיתיב רק אם ניסת משום גזירה לא נפקיעה ממנו א"כ נפקא מיניה חורבא דשרינן אשת איש לעלמא שאין נראה בזה טעם הפקעת קידושין כיון דליכא משום עגונה א"כ בעלמא נמי נאמר שא"צ לחוש לתנאי הבעל כלל בדיעבד, והשתא ע"ז לפי תשובת רב נחמן מובן דלא חזר בו רק ממה שאין סברא להפקיע קידושין משום גזירה, רק בהא כיון דעכ"פ העמידו דבריהם שתיעגן ותיתיב ומשום דיעבד אין נראה תקנת עיגון ונפיק מינה חורבא שלא יחושו לתנאו, אבל אם נימא לאחר תינשא לכתחילה שפיר יש מקום לומר דמשום תקנת עגונות התירוה לאחר ע"י דאפקעינהו לקידושין משום תקנת עגונות דאם לא נתירה לאחר תיעגן ותיתיב, וע"ז רבא מיאן בסברא זו דהא בעיא לקיומה תנאה א"כ אכתי איכא חורבא שלא יתלו בהפקעת קידושין רק שיאמרו שאין תנאי מועיל בגירושין, והיינו דמקשה הא בעיא לקיומה תנאה דבהא ליכא למימר להפקיע קידושין אפילו שיהיה בזה תקנת עגונות דמ"מ בעיא לקיומה תנאה דאל"כ איכא תקלה שיאמרו שכל תנאים בגט אינן מועילין, ולזה אמר וכ"ת איפשר דמינסבא היום כו', ובודאי תימה גדול שנתירה כשהיא עדיין בחזקת אשת איש ושמא תמות או ימות פלוני ובודאי הפלא ופלא להתיר אשת איש משום הא, אלא דקאמר הכי לעולם הוא משום הפקעת קידושין ואין לחוש שיתלו שאין תנאי בגט דגם הכא נשגיח שתקיים התנאי שלא יבא תקלה לטעות שאין תנאי בגט כו', ע"ז אמר דלא דמי להך כיון דלאו בדידה קיימא א"כ לא תלינן בקיום התנאי רק שיאמרו שאין תנאי בגיטין כלל:
וארווח לן בזה דברי הרמב"ם בפ"ח מגירושין שכתב אם נישאת לאחר הגט בטל, וכתב המ"מ דכוונתו שתינשאי לפלוני קודם שתינשא לאחר, והוא תמוה דא"כ איך בעי רבא לומר לרב נחמן דתינשא לאחר ע"י דמיגרשא למחר הא כוונתו הוא בנישואין ראשונים דוקא, וכן דחה הרשב"א דברי הרמב"ם בזה והוא באמת פלא גדול, ולפמ"ש ניחא די"ל דהרמב"ם סמך דבריו ממסקנת רבא שמסיק אם נישאת לו לא תצא לאחר תצא, וקשה הא לפום ס"ד דרבא בסברת רב נחמן דתינשא לאחר ע"מ שיתן לה גט ותקיים תנאה א"כ פירוש לאחר תינשא היינו ע"י שיתן לה גט ואח"כ תקיים תנאה, ולא פליג רבא רק דאין סומכין על זה כיון דלאו בידה לאיגרושי, וא"כ כי מסיק רבא לאחר לא תינשא היינו דבעי קיום תנאי מ"מ בהא דהבין רבא סברת רב נחמן דתינשא לאחר ותקיים תנאה א"כ בכה"ג באמת לא תצא בדיעבד אי מקיימא תנאה דרב נחמן לא אמר תינשא רק לקיים תנאה וכשמקיימת תנאה באמת לא תצא, אלא ודאי כדברי דבכה"ג תצא בהחלט ואין תקנה עוד לקיים התנאי רק רבא בעי למימר לסברת רב נחמן די"ל בכה"ג אפקעינהו לקידושין משום עגונה, רק דיש לחוש לטעות שיאמרו שאין תנאי מועיל בגט לכן אי הוה מצי לקיומה תנאה שפיר י"ל אע"ג דבאמת התנאי היה שתינשא ראשונה לזה שפיר מסקו דעתייהו דמשום עגונה הוא וליכא חורבא לומר שאין תנאי בגט, אבל כיון דלא מצי לקיומה תנאה ואין לסמוך על זה נפיק מיניה חורבא שמא לא יגרשנה ויאמרו שאין תנאי בגט, והשתא מסיק רבא דלא משכחת קיום תנאי לסמוך עליו להפקיע קידושין, והשתא ממילא אוקמוה אדינא דאין שייך תקנה ואם נישאת תצא ולא מהני שום תקנה עוד, וכדברי הרמב"ם ודוק היטב, ומקום הניחו לי הראשונים בהא מילתא בפירושא דש"ס:
ובהשקפה ראשונה אמרתי טעמו של הרמב"ם דמסתמא כוונתו שלא תינשא לאחר בטרם שתקיים תנאו שהרי רוצה בהכרח שיתקיים תנאו ואם תינשא לאחר קודם אינו בטוח שיגרשנה ותקיים תנאו כיון דלאו בידה לאיגרושי, מיהו בהך ס"ד דמחשיב ליה בידה לאיגרושי א"כ י"ל דלא קפיד הבעל רק שיקויים תנאו ותקיימו אחר שיגרשנה, אבל למסקנא דמסיק דמיקרי לאו בידה לאיגרושי א"כ ודאי חפץ שלא תינשא לאחר כלל קודם שתקיים תנאה לכן כשנישאת טרם שקיימה התנאי ס"ל להרמב"ם דהגט בטל:
ואיפשר לפרש עוד בישוב קושיית המהרש"ל דה"ק לו הוא דלא תינשא הא לאחר תינשא היינו היכא שנישאת לו בשביל שאינה יכולה להנשא לאחר משום דצריכה לקיים תנאה תינשא דלא שייך טעמא שיאמרו נשותיהן נותנין במתנה רק אם כנסה שתשאר לו אבל אם כנסה ע"ד שיגרשנה בכדי שיתקיים תנאה תינשא, ופריך שמא לא תזהר בקיום התנאי כיון דלאו בידה לאיגרושי אף אם תרצה לקיים דברי החכמים ולהתגרש ממנו שמא לא יתרצה לגרשה והוי דינא אם נישאת לא תצא א"כ יש לחוש לגזירת חכמים שיאמרו נשותיהם נותנין במתנה דשמא לא ירצה לגרשה, א"כ ממילא אין ראיה נגד דברי הרמב"ם כיון דלא קאי על אחר רק על פלוני שהתנה עליה, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה הכא בדידה כו' אע"ג דכיון שאינה יכולה כו' מ"מ אינה יכולה לקיים תנאה ולהנשא כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שהאריך, והנכון בכוונת דברי התוס' דס"ל כדברי הר"י הזקן שכתב הרשב"א ונבאר הדברים היטב, והוא דבודאי בקיום תנאה מתגרשת למפרע אלא דהכא אם נשאה האחר טרם שתינשא לפלוני אי איפשר לקידושי האחר לחול שהרי לא נתקיים תנאה להנשא לפלוני ואם תינשא לפלוני אח"כ לא שייך לומר כיון דקיימה התנאי יחולו קידושי האחר דכשתימצי לומר שיחולו קידושי האחר א"כ אין קיום תנאה במה שתינשא לפלוני דאין נישואין באשת איש, וע"כ קידושי האחר לא חלו כלל והוי' בזנות אצלו והיינו אם תינשא לפלוני כשתימצי לומר שהוא קיום התנאי א"כ קידושי האחר לא חלו ובזנות היא אצלו ולא היתה צריכה גט מן האחר כלל דע"כ קידושי האחר לא חלים, דכשתימצי לומר שחלים הרי לא נתקיים התנאי והוי' עדיין אשת איש מן הראשון, אלא ודאי אין קידושי האחר חלין כלל וא"כ היתה יכולה להנשא לפלוני לקיים תנאה דכשמונעין קידושי האחר קיום התנאי אין חלין כלל, ולזה כתבו דכיון דמשכחת לה שיחולו קידושי האחר והיינו כשימות הראשון או יגרשנה א"כ כשתינשא לפלוני אחר גירושי האחר שוב אין מונעין קידושי האחר קיום התנאי כיון דכבר גירשה האחר, וכשתינשא שוב לפלוני א"כ חלים קידושי האחר למפרע כיון דנתקיים התנאי דשפיר הוו נישואין לאחר אע"ג שעדיין לא נתקיים התנאי כיון שנתקיים לבסוף ואין קידושי האחר מונעין קיום התנאי כיון שכבר גירשה האחר, א"כ כשתינשא לפלוני בלא גירושין נהי דכל זמן שלא גירשה אין מקום לקידושי האחר לחול מ"מ כיון שנשארה אצל פלוני אחר שגירשה האחר שאז הוה קיום התנאי אע"פ שלא יחולו נישואי פלוני מעיקרא מ"מ נחשוב הנשואין אחר גירושי האחר, א"כ הויא אצל הפלוני באיסור אשת איש במה שהיתה אצלו קודם גירושי האחר כיון דגירשה ונשאת לו והיינו אפי' נשארה בנישואין שנשאה קודם שגירשה האחר מ"מ כיון שאין קיום התנאי מונע מלחול קידושי האחר שפיר חלין קידושי האחר, וכיון דאם תינשא גם לשני אחר גירושי האחר חלין קידושי האחר א"כ נהי דכל זמן שלא גירשה האחר אין מקום לקידושי האחר לחול שהרי מונעין קיום התנאי מ"מ כשיש מקום לקיים התנאי שפיר חלין קידושי האחר לענין שאם תינשא לפלוני אחר הגירושין חלין שפיר למפרע, א"כ גם כשנשאת לפלוני ואח"כ גירשה האחר דאז נקרא קיום תנאי אחר הגירושין, וא"כ דר אותו פלוני עמה באיסור אשת איש מה שדר עמה קודם גירושי האחר, אבל מאי דמסיק המהרש"א דלעולם לגבי האחר הוי איסור אשת איש אפילו קיימה תנאה לא יתכן לפענ"ד דאם נקרא קיום תנאה א"כ מגורשת היא למפרע ואיך תהיה באיסור אשת איש לגבי האחר, גם ידוע דסוגיית התוס' אליבא דר"י הזקן, לכן נראה ברור כמ"ש, ודוק היטב:
בא"ד וקשה לר' יהודה כו' שתאמר מאיס עלי וכפינן ליה ולפירש"י כו' עכ"ל. לכאורה אין זו טענה רק באמת מאיס עליה אבל שתערים בכך מקלקלת עצמה ולא מיקרי בידה:
בא"ד ולפיר"ת דלא כפינן לה ניחא עכ"ל. ויש לדקדק דהא יכולה לומר נטולה אני מן היהודים דהיא משלש נשים שיוצאות ונוטלות כתובה, בשלהי נדרים, אלא במשנה אחרונה אמרו שיפר חלקו וכאן אין יכול להפר דהא אין לו בה קידושין עדיין כיון שלא קיימה תנאה, וי"ל דכמו דס"ד דיכול להשהותה באיסור אשת איש ע"מ שיגרשנה ותינשא לפלוני לקיומה תנאה וכשיתקיים תנאה אחר גירושי האחר שפיר יחולו קידושי האחר למפרע אם כן גם נישואין שלו יחולו ושפיר מיפר חלקו ודו"ק, מיהו קשה אם תאמר נטולה אני מן היהודים א"כ לא תוכל לקיים תנאה לינשא לפלוני א"כ בודאי צריך לגרשה, או אפילו תאסר עצמה לפלוני לחוד א"כ אין לו היתר על איסורה וצריך לגרשה ובודאי כופין בכה"ג אפי' למ"ד במאיס עלי לא כפינן, ומ"מ אם תרצה להנשא לפלוני אח"כ תתיר נדרה ע"י חכם ותוכל לקיים התנאי, ודו"ק:
בא"ד דודאי אין בידה שישאנה כו' אך אין הלשון משמע כן עכ"ל ודאי דהא גופא קשה למה לא אמר אין בידה לאינסובי, והרשב"א פירש כן באמת, ונ"ל ליישב דלא פסיקא להש"ס לאקשויי מהא דאין בידה לאינסובי די"ל דתליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן לעיל דף ע"ד באיצטלית ובע"מ שתשמשי את אבא ואמר האב אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה דרשב"ג ס"ל להרווחה קא מיכוין, וא"כ אם מגרשה ופלוני אינו רוצה לישאנה י"ל שכבר יצתה ידי תנאה דלא מיכוין אלא להרווחה דהאי לכן מיחזי כנותן אשתו מתנה וא"כ לא פסיקא ליה לאקשויי מזה, אבל קודם גירושין שאינה ראויה לו עדיין לא שייך לומר שיאמר אי איפשי בה כיון דעדיין אינה ראויה לו, ודו"ק:
בד"ה ע"מ שתעלי כו' וי"ל ע"י שם עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז היכי דייק ממתני' שאי איפשר לקיימו תנאו בטל דילמא היינו באי איפשר לקיימו כלל אבל ע"מ שתעלי לרקיע דמשכחת לה ע"י שם י"ל דמיקרי איפשר לקיימו:
בגמרא איבעיא להו כו' ע"מ שתאכלי בשר חזיר כו' ויש לדקדק לפי מה שנסתפק במשנה למלך פ"ה מיסודי התורה אם יכול לקיים מצות עשה כגון אכילת מצה בשלא כדרך הנאתו, א"כ כיון דמיקרי אכילה גם לענין קיום התנאי יהיה מיקרי קיום תנאי במה שתאכל שלא כדרך הנאה, ואי משום דאסור מדרבנן א"כ תיקשי לאביי ע"מ שלא תינשאי לעיל דהוי תנאי הא מדרבנן אסורה להנשא לו כדלעיל, אלמא משום הא לא מיקרי אי איפשר לקיימו וא"כ כאן נמי תוכל לאכול שלא כדרך הנאתן דליכא רק איסורא דרבנן, מיהו אי אמרינן שאינו יוצא בשלא כדרך הנאתן א"כ שפיר י"ל איסורא דרבנן הוא בכלל איפשר לקיימו ולעיל נמי מיקרי איפשר לקיימו, ומיהו הכא בשלא כדרך הנאתן לא הוי אכילה ולא הוי קיום תנאי בהכי, מיהו אכתי קשה אי אין מבטלין איסור לכתחילה דרבנן א"כ תוכל לבטל חד בתרי וביבש ביבש בטל ברובא ושפיר יתקיים תנאה באכילה, ואיפשר דבחזיר לא משכחת ביטול דניכר בטעמא דמשמע דאין היתר שטעמו כטעם החזיר דהא אמרינן בפ' כ"ה אסר לן חזירא שרא לן מוחא דשיבוטא משמע שאין שום טעם בשר כטעם חזיר ולא שייך ביטול, ולהכי דייקא ואמר התנאי על בשר חזיר, מיהו לקמן ע"ב נקט נמי ע"מ שתאכלי תרומה ואם היתה נזירה על מנת שתשתי יין, ואיפשר לומר דאית ביה קפידא ע"פ מה שמבואר בח"מ סימן פ"ב בחשוד שהוציא שטר וטוען הלוה אישתבע לי והוא חשוד נשבע הלוה ונפטר, א"כ י"ל דקפיד דוקא שתעבור על איסור תורה כדי שיהיה פטור מן הכתובה שיטעון אישתבע לי דלא פרעתיך, מיהו לאידך דעה צ"ל דלא הוי קיום תנאי ע"י ביטול, או דאביי ס"ל הך ברייתא ע"מ שלא תינשאי דלא כר"י בן תימא, ודוק היטב:
בפירש"י ד"ה אין חוששין כו' אבל אמר לה ע"מ שלא תבעלי כו' דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם עכ"ל. כולם נתחבטו בדברי רש"י בזה דבשביל חששא שמא נבעלה לא שייך שיתבטל הגט לגמרי כמו בע"מ שלא תלכי לבית אביך, וגם הקשו מ"ש מע"מ שלא תינשאי לפלוני דהוי כריתות רק בשביל שסבורים שהוא שיור בגט מפני שהוא מתנאי האישות, וכבר כתבתי בתשובה ע"ז וכעת אשר זיכני ה' לבא לכאן ע"פ עיון במסכתא זו נ"ל להוסיף נופך דס"ל לרש"י הטעם בשביל שיש איפשרות לגט להתבטל לא מיקרי כריתות גמורה כיון דהכריתות מרופה אם תעבור על תנאה, וכמ"ש בתשובה מלשון התוספתא שנתן טעם דאינו גט שמא תלך דמה"ט משמע דאפי' מן התורה לא הוי גט, והשתא י"ל שפיר דס"ל לרש"י ודאי בע"מ שלא תבעלי לפלוני הכריתות מרופה כיון שאיפשר להתבטל על ידי מידי דאורחא, ואף שהבעילה נמנעת בשביל שיתבטל התנאי ותהיה אשת איש מ"מ לולא התנאי הוה מידי דאורחא ואיפשר לעבור על התנאי לא מיקרי כריתות שאיפשר שתעבור על התנאי, ומה שצריכה להזהר שלא יתבטל התנאי ותמנע מן הבעילה מ"מ לא הוי כריתות, משא"כ באבא ואביך אף שאיפשר שתעבור מ"מ כיון דאפי' בלא תנאי לא הוי מידי דאורחא אין זה גרעון בכריתות שמסתמא בלא תנאו נמי נמנעת מדברים כאלה, וכן בע"מ שלא תינשאי אי לאו שיורא הוא שפיר הוה כריתות שהרי אי איפשר לה לעבור על תנאה דאין נישואין באשת איש, ואי משום שאיפשר שתינשא לו לאחר מיתת הבעל אז בלא"ה פסק הכריתות שהמות הפריד לכן אין זה מניעה בכח הכריתות אי לאו שיורא הוא, משא"כ בע"מ שלא תבעלי שאיפשר שתעבור גם מידי דאורחא הוא לולא התנאי בהא ס"ל לרש"י דדמי לע"מ שלא תשתי יין לעולם דאיפשר לה לעבור אף שאם תינשא צריכה להזהר מיין מחמת שלא יתבטל הגט ותהיה אשת איש, מ"מ שזה האגד מכח התנאי ואיפשר לה לעבור לא מיקרי כריתות, וא"כ צדקו דברי רש"י הדק היטב, ודוק היטב:
דף פד:
פיסקא כיצד יעשה כו' מאן תנא כו' הואיל וקנאתו ליפסל בו מן הכהונה. עיין פירש"י דשם פ' הזורק לא זכתה בו לכלום, והרשב"א הקשה דא"כ איך תתגרש בגט אחד שתי פעמים וביקש לצדד דכאן אפי' מן הכהונה אינו פוסל מן התורה שהרי נתנו לה ע"מ שתהא מותרת לכל אדם ואין בו קנייה גמורה דאפי' מה שהוא פוסל אינו מן התורה רק מדבריהם, וכתב הרשב"א שאינו מחוור דר"א יליף לה מאשה גרושה מאישה אלמא תורה הוא, ולפענ"ד לק"מ דודאי לר"א דהגט מועיל שפיר יש לה בגט קנייה גמורה, אבל לרבנן דס"ל דאינו מועיל להתירה ואין כוונתו בגט רק להתירה לכל אדם חוץ מפלוני א"כ כיון שאין תנאי זה מועיל ה"ל נתינה בטעות ולא קנתה הגט מן התורה כלל רק מדרבנן מפני שמצינו בגט שאינה ניתרת לכל אדם נמי אסורה לכהונה ובמה דדרשינן מאשה גרושה מאישה היינו שאמר בפירוש ה"ז גיטיך ואי את מותרת לכל אדם דבכה"ג קנאתו שפיר שאין כאן נתינה בטעות דנתנו לה ע"ד כן, אבל לרבנן שהגט אינו מועיל לכלום לא נתנו לה ע"ד ליפסל מן הכהונה לחוד וזהו ברור, ומ"מ יליף ר"א שפיר דכיון דקנאתו ליפסל מן הכהונה יכולה להתגרש בו כפי תנאו ואין כאן טעות, אבל כאן הוי נתינה בטעות, ומ"מ כיון דפוסל לכהונה מדרבנן צריך נתינה חדשה:
ובאמת קשה אהא דפסקינן באמר לה ה"ז גיטך ואי את מותרת לכל אדם דהוי ריח הגט שפוסל לכהונה, וכן פסקו כל הפוסקים ואיכא למידק הא לעיל ר"פ הזורק פרכינן חצירו מה שקנתה אשה קנה בעלה ואמר רבא אטו ידה מי לא קניא לבעל אלא גיטה וחצירה באים כאחד, וא"כ קשה איך תקנה הגט הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא קנתה מתנה שלו רק מטעם גיטה וחצירה באים כאחד א"כ כשלא נתגרשה רק מאישה ואינה מותרת לכל אדם נמצא שלא קנתה הגט כלל, מיהו לפיר"י שם שסובר דבמתנה שנותן לה הבעל לא הוי קנין הבעל רק בשאילת חצר לפי שעה ניחא השתא דהגט נקנה לה מטעם מתנה שנתן לאשתו שאין הבעל אוכל פירות, אבל לפיר"ת שם דף ע"ז ע"ב דתליא במכירה ונתינה, א"כ כשלא נתגרשה אלא מאישה לא קנתה הגט כלל ואטו אי יהיב לה ניירא בעלמא מי פסלה מן הכהונה, ובשלמא על התורה לא קשיא דפירות לבעל מדרבנן הם או בארוסה דלית לה פירי, אבל לפי האמת דיש לבעל פירות איך קנתה הגט הא מה שקנתה אשה קנה בעלה וצ"ל שהוא מדרבנן, א"כ לא קנתה מן התורה כלל בכה"ג לפיר"ת לעיל, ודוק היטב וצ"ע, מיהו י"ל דגם למאן דלא ס"ל גיטה וידה ע"כ קנתה הגט לר"ת מ"מ בעיקר סברת הרשב"א שאין אשה מתגרשת בגט אחד שתי פעמים הגם דמסתבר שאם איש אחד כתב גט לאשתו ונתן לה והחזירה שאיפשר שאין יכול לגרשה עוד בגט זה שנית אף שנכתב לשם הבעל ואשתו כיון דאפסקיה בנשואין שניים וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה, ולכאורה לעיל ר"פ כל הגט ליתני יתר מכאן כתב גט לאשתו וגירשה בו והחזירה לא יגרש בו פעם אחרת וצ"ע, מ"מ בזה שעדיין לא נגמר הגט ונהי דקנאתו ליפסל מן הכהונה מ"מ אם חזרה ונתנתו לבעל דכיון שנכתב לשמה לא נתבטל הגט עדיין הגם שצריך להיות הגט שלו מ"מ הרי כבר נכתב והיא הקנתו לו שנית שתתגרש בו, לא ידעתי למה לא יועיל הגט, ובעניותי נ"ל שהדבר צריך תלמוד, ועיין ביבמות דף נ"ב כתוב גט לארוסתי כשאכנסנה אגרשנה ולאשה דעלמא אינו גט, ופירש"י הואיל כשנכתב אינו ראוי לגירושין וצ"ע:
ועיין בר"ן שהקשה למה צריך לומר הרי אמל"א ולא סגי שיאמר לה הא גיטיך סתם כדלעיל דף ע"ח, ותירץ דכשיאמר לה הא גיטיך י"ל ע"ד ראשונה קאמר, וזה דחוק שהרי זאת עצה היעוצה שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וא"כ איך ס"ד דע"ד ראשונה קאמר מה הועיל בתקנתא, לכן נראה דודאי יודע שהיא לתקנתא רק כיון דגילה דעתו שאינו חפץ להתירה לפלוני אם יאמר הא גיטיך סתם שפיר י"ל דע"ד ראשונה עכ"פ שלא תינשא לפלוני ובעל מנת דשפיר הוי הגט גט רק לפלוני אסורה, לכן קמ"ל שאם רוצה להתירה לכל אדם לא סגי בהא גיטיך די"ל דבדעתיה דמעיקרא קאמר רק בע"מ, אלא דקשה אכתי למאי דבעי למימר מתניתין ע"מ קאמר, א"כ תיקשי קושיית הר"ן תיסגי בהא גיטיך דליכא למימר דע"מ קאמר דגם ע"מ הוי שיורא, אלא דקשה איך מיבעי' דאלא ע"מ הוא א"כ קשה ליסגי שיאמר לה הא גיטיך ואין לומר ע"מ קאמר דהא מעיקרא נמי ע"מ קאמר וא"כ מה תיקן, לכן נראה דתליא בבעיא דלעיל דמיבעיא אם אמר לה חוץ מראובן ושמעון ושוב אמר לראובן ושמעון אי אמרינן מה דאסר שרי ומה דשרי אסר או מה דאסר שרי, וכשתימצי לומר דמאי דשרי אסר שפיר יש לומר דאם יאמר הא גיטיך סתם לא מהני דאולי מאי דאסר שרי ומה דשרי אסר והיינו רק לפלוני, ולכל אדם תהיה אסורה, לכן צריך לפרש בפירוש האמל"א, מיהו לשיטת הרמב"ם דפסק כאת"ל א"כ באמת קיי"ל דמאי דאסר שרי, וא"כ מוכח דבע"מ שרי בודאי דאל"כ ל"ל האמל"א ליסגי בהא גיטיך, ואין לומר כוונתו לראובן דאם כוונתו לראובן נמי שריא דמאי דאסר שרי א"כ תיקשי ל"ל הרי את מותרת לכל אדם, אלא ודאי מתניתין בחוץ דוקא אבל בע"מ שריא א"כ כשיאמר הא גיטיך איכא למימר דבע"מ קאמר, ובצדק פסק הרי"ף והרמב"ם דהתירו בע"מ לפי שיטתם דפסקו כאם תימצי לומר דקיי"ל מאי דאסר שרי א"כ אפילו כוונתו לראובן לחוד י"ל דמאי דאסר שרי וע"כ משום דאיכא למימר בע"מ קאמר וע"מ תנאה הוי ושפיר מוכח ממתני' דע"מ לא הוי שיורא ודו"ק, מיהו לפ"ז צ"ל דהרמב"ם והרי"ף ס"ל דאפי' כבר מסר לה הגט וחזר ולקחו הימנה וחזר ונתנו לה ואמר לראובן כיון דעכ"פ מה דאסר שרי שפיר י"ל דמהני דממילא נמי בכלל ההיתר לכל אדם, ואיפשר דגם רש"י מודה באיכא נתינה חדשה, ועמ"ש לעיל דף פ"ג בפירש"י, ודוק היטב:
שם כתבו בתוכו אמר רב ספרא כתבו בתוכו כו' אבל לפני התורף אפי' ע"פ נמי פסול. לכאורה קשה כיון שציוה לכתוב חוץ והסופר לא כתב כרצון הבעל אמאי יוכשר, מיהו נראה דהיינו בחזר בו הבעל קודם נתינה שפיר י"ל דהוי גט דלא נפסל משום שאמר תחילה לכתוב חוץ, ונראה דלרב ספרא לא שייך בזה ברירה כלל דברירה לא שייך רק אם כתב לשם שתי נשים שצריך לכתוב לשמה ואינו לשמה גמור שהרי פסח על שתי הסעיפים ואינו נקרא לשמה בהחלט לכן פסול, אבל כאן אף שאומר לסופר שיכתוב חוץ מפלוני אינו מוטל על הסופר שיכתוב דוקא על כוונה זו דשפיר כותב שתהיה מותרת לכל אדם וחוץ מפלוני הוא בשביל שרצון הבעל בכך, אבל כוונת הסופר שיתכוין דוקא חוץ מפלוני אינו צריך שיכתוב דוקא על דעת כן דזה תליא ברצון הבעל דכוונת הסופר לכתוב לשם כריתות גמורה ולא מיקרי שלא לשמה שאין צריך כוונת הסופר לזה שיתכוין דוקא חוץ מפלוני, משא"כ בכתב לאיזו שארצה אגרש וכדומה שעכ"פ כוונת הסופר לכתוב דוקא לשם זו שרוצה בסוף ובהא שייך אין ברירה, ונראה שזהו כוונת התוס' וברור הוא, ורבא דס"ל דלפני התורף אפי' בעל פה פסול איפשר דאינו אלא מדרבנן דשלא לשמה לא שייך בהא שאין כוונת הסופר שיתכוין בזה בכוונה שיהיה חוץ מפלוני ואיפשר דאינו רק מדרבנן, ואפי' נימא שהוא מה"ת י"ל לאו מטעם ברירה הוא שאין צריך כוונת הסופר לזה שיתכוין דוקא חוץ מפלוני רק ס"ל דהאמירה שאומר חוץ מפלוני סגי, ובכה"ג דלא הוי גט א"כ אמירתו לסופר כמאן דליתא שהרי לפי דבריו אינו גט בענין שאמר וא"כ הוי כאילו לא ציוה לסופר על כתיבת גט כשר שהרי תברא בצידו שאומר חוץ מפלוני והרי אין זה כריתות שהרי כתיבת הסופר לא היה מפי הבעל שהרי בענין שציוה הבעל אין הגט כלום, אבל לאחר התורף בעל פה לא שייך כלל דהוי שלא לשמה שהרי אין לבעל עסק בזה על איזה אופן וכוונה יכתוב הסופר רק שמצוה שיכתוב חוץ מפלוני לאחר התורף כדי שלא יהיה הגט לראיה שתינשא לכל אדם שרוצה להתנות חוץ מפלוני, מ"מ כיון שהגט נכתב בהכשר לשמה לא שייך בחתימת העדים שלא לשמה שאין לעדים לכוון לחתום דוקא חוץ מפלוני ולא שייך שיזהירם שיחתמו דוקא באופן הלזה דאין לעדים עסק בכך שהרי יכול להתנות בשעת נתינה כרצונו, דבשלמא לסופר מזהיר שיכתוב כן בגט, אבל לא שייך שיתכוין הסופר דוקא שלא תהיה מותרת לפלוני רק שחפץ שיהיה מפורש בגט, אבל בלא נכתב בגט והוא לאחר התורף דתו אין צריך לשמה והגט כבר נכתב לשמה והטופס א"צ לשמה א"כ בלא כתבו לאו כלום הוא, כן נ"ל ברור ואמת נכון, ובפני יהושע לא סלקא ליה שפיר והניח בצ"ע, ומה שכתבתי הוא ברור ונכון, ועיין בתוס' ד"ה שתוקי ובד"ה אבל ומ"ש שם:
בפירש"י ד"ה כתבו בתוכו תנן כו' אפי' אמר לעדים ע"מ כן כו' וכן בסמוך הזכיר רש"י ע"מ שלא תנשאי כו' עכ"ל, וצ"ע דהא משמע דמתני' בחוץ הוא וע"מ כשר כדאיתא בגמרא בדף הסמוך, וא"כ גם לרב ספרא דמוקי מתני' לפני התורף מ"מ בחוץ דוקא פסול, אבל ע"מ לא פסיל אפי' לפני התורף והיינו כר' זירא דמוקי פלוגתא דר' ורבנן לפני התורף וס"ל לרבנן דע"מ אינו פוסל אפי' לפני התורף אפי' נכתב בגט, ומתני' בחוץ לכ"ע הוא, אלא דלרב ספרא לפני התורף ורבנן הוא, ולרבא לאחר התורף ורבנן וצ"ע, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא עכ"ל עיין במהרש"א שנדחק מנ"ל להתוס' דר"ז סבר כרב ספרא, ומ"ש המהרש"א דר' זירא דלא גזר חדא גזירה והיינו ע"מ בכתב אטו חוץ ס"ל כרב ספרא דבעל פה בחוץ כשר, קשה מנ"ל דס"ל לרבא דבעל פה בחוץ לפני התורף פסול משום גזירה די"ל דמן התורה פסול לרבא ובהא ס"ל לר' זירא כרבא, ועוד דודאי פשיטא למאי דמוקי מתני' לר' זירא לפני התורף ודאי ר"ז כרב ספרא דהא בעל פה משמע דכשר כר"ס, אבל למאי דקאמר אי בעית אימא לאחר התורף ודברי הכל י"ל שפיר דר"ז ס"ל כרבא דבעל פה לפני התורף בחוץ פסול ודלא כר"ס והיינו מטעם דלא הוי כריתות, וכמו שנראה מדברי התוס' כאן ולא מוכח כלל דר"ז כר"ס בבעל פה לפני התורף, ומזה תראה דליתא למה שביקש לומר בפני יהושע, דעיקר הקושיא כמ"ש דודאי אי מוקי מתני' לפני התורף י"ל בלאחר התורף אפי' כתבו כשר וכן ס"ל לר"ס, אבל למאי דמוקי מתני' לאחר התורף י"ל דלא ס"ל כר"ס כלל, וא"כ אין דברי הפני יהושע מספיקים כלל וכלל, והנלע"ד בכוונת התוס' והוא דודאי רב ספרא דלא קאמר רק כתבו בתוכו תנן ולא מפליג כלל בין לפני התורף ובין לאחר התורף משמע דכתבו בתוכו לעולם פסול אפי' לאחר התורף דמהיכא תיתי לחלק כיון שכתוב בפירוש חוץ הרי הכריתות מתבטל לאימת שכתב, אלא משום דאיכא למימר דלאחר התורף אינו מזיק כלל כתיבת חוץ והוא מילתא דפשיטא להש"ס רק אי גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף פוסל גם לאחר התורף בכתבו בתוכו, משא"כ אי לא גזרינן לא שייך פסול כלל לאחר התורף שכבר נגמר הגט, והשתא ממילא לא הוצרך רב ספרא לפרש דכתבו בתוכו היינו לפני התורף דוקא דנשמע ממילא כיון דלא גזרינן בע"פ אטו כתב ממילא נמי לא גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף, ואין שום סברא לומר אחר התורף שפסול רק מטעם גזירה וכיון דכבר השמיענו כזאת דלא גזרינן ע"פ אטו כתב נשמע ממילא דאין לגזור אפי' בכתב לאחר התורף אטו לפני התורף, וע"ז מייתי שפיר דהא חזינן דר"ז ס"ל כר"ס דלא גזרינן גזירה אפי' בכתב ע"מ אטו חוץ וא"כ ס"ל כרב ספרא דלא גזרינן גזירה ואפ"ה מוקי אליבי' דלאחר התורף כתבו פסול א"כ ע"כ אפי' לא גזרינן גזירה יש לפסול בכתבו לאחר התורף, א"כ ממילא שאין לומר דר"ס סמך עצמו כיון דלא גזרינן ע"פ אטו כתב ממילא גם כתבו לאחר התורף לא גזרינן אטו לפני התורף דהא חזינן דלא תליא בהא, א"כ ממילא לרב ספרא דלא מפליג וקאמר סתמא כתבו בתוכו תנן משמע ודאי אפי' לאחר התורף כל שכתבו פסול כיון דחזינן דר"ז אע"ג דלא גזר גזירה ע"מ בכתב אטו חוץ מ"מ פסיל לאחר התורף, וזהו כוונת התוס' דר"ז ס"ל כר"ס דלא גזרינן גזירה ואפ"ה כתבו לאחר התורף פסול, כן נ"ל ברור בכוונת התוס', ולא מצאו אנשי חיל ידיהם:
בד"ה שתוקי שתקיה כו' בכל שאר תנאים איירי ורבא לטעמיה דלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ עכ"ל. המהרש"א הביא קושיית הר"ן דא"כ אמאי מכשיר רבא בחוץ בעל פה לאחר התורף נגזור אטו חוץ בעל פה לפני התורף דפסול מדינא לשיטת התוס', ועוד הקשה לרבי נגזור ע"מ לאחר התורף אטו ע"מ לפני התורף וע"מ אטו חוץ דרבי גזר גזירה לגזירה, והמהרש"א כתב ליישב רק דבריו באו בקיצור מופלג, לכן כתב בפני יהושע שלא זכה להבין דבריו, והוא דהמהרש"א כתב דודאי בעל פה לא שייך לגזור לאחר התורף אטו לפני התורף דגם לפני התורף בחזר בשעת נתינה כשר, אבל הכא בשתקו שתוקי איירי בלא חזר ומש"ה גזרינן אטו חוץ שלא חזר, ותמה הפני יהושע דבלא חזר לאחר התורף נמי נגזור ע"מ אטו חוץ דבלא חזר פשיטא דפסול מדינא כיון דעומד בדבריו שאומר חוץ וע"כ דבשעת נתינה מסר לידה ואמר הרי את מותרת לכל אדם א"כ אפי' לפני התורף שרי כה"ג, ועוד הקשה דלדברי המהרש"א דבלא חזר גזרינן ע"מ אטו חוץ שלא חזר דכ"ע ידעי דגט פסול הוא ותדע דאפי' ע"מ שלא תינשאי לא גזרינן אטו חוץ ע"כ לא שייך לגזור בזה בחזר אטו לא חזר ע"ש שהאריך, והנה אני זכיתי ת"ל להבין עומק דברי המהרש"א אשר באמת מוקשים הם לפי שדבריו באו בקצרה כדרכו ולשונו הצח במשקל ושומר המילות בלי תוספת ומגרעת, וכוונתו הוא דודאי בעל פה בחוץ לא שייך לפסול כיון שמ"מ אין כתוב החוץ בגט, אלא דחוץ לפני התורף פסול הוא משום דמסתמא כשמצוה לסופר לכתוב חוץ מסתמא כותב הסופר וכשחוזר אח"כ דרך למחוק החוץ הכתוב, לכן אפי' חזר בו קודם שהספיק הסופר לכתוב החוץ פסול דגזרינן שמא יחזור אחר שכתב הסופר החוץ וכשיחזור ימחקנו הסופר, ובהא פסול מדינא דמחיקת חוץ בתורף ודאי פסול מדינא, אבל לאחר התורף כיון שחזר ועדיין הסופר לא כתבו כשר הגט, ואין לגזור שמא יכתוב הסופר החוץ וימחקנו אחר שיחזור בו הבעל דאפי' ימחקנו אחר התורף אין בו פסול דאורייתא כיון שנכתב התורף כהוגן והוי גזירה לגזירה דלא גזרינן לרבנן, והשתא תו לא קשיא קושיית הר"ן דנגזור בחוץ בעל פה לאחר התורף אטו לפני התורף דאפי' לפני התורף בחזר בו ולא כתבו הסופר עדיין אין איסור מדינא כיון דבשעת נתינה אינו נותנו על חוץ אין איסור, רק לפני התורף אסור משום דמסתמא כותב הסופר כמצות הבעל וכשחוזר הבעל מוחקו לכן גזרינן אטו מחיקת חוץ היינו שמא יכתוב החוץ קודם שחוזר הבעל וכשיחזור ימחקנו דבהא פסול מדינא, והשתא רבא דאמר שתקו לבעל היינו שלא יאמר תנאי על מנת דמסתמא הסופר כותב כמצות הבעל, ואם יזכור תנאי מסתמא יכתבו הסופר ובכתב בגט פסלינן ע"מ אטו חוץ שיכתוב הסופר גם חוץ בגט דכפי דברי הבעל מסתמא כותב הסופר ושפיר גזרינן ע"מ אטו חוץ בלא חזר היינו שלא חזר קודם כתיבת הסופר החוץ אף שחוזר אחר כתיבה ונותן הגט בכל אופן ואומר הרי את מותרת לכל אדם מ"מ בכבר כתב בגט חוץ כשחוזר בו הבעל מוחקו הסופר, ובהא ודאי פסול מדינא דמחק קודם התורף בחוץ ודאי פסול מדינא, אבל בחוץ בע"פ לאחר התורף שלא כתבו הסופר כלל והבעל חוזר בו ואינו רוצה ליתנו ע"ד חוץ נמצא דלא שייך לגזור אטו לפני התורף דכיון שאינו כתוב בו החוץ כלל גם לפני התורף אינו פסול מדינא, פקח עיניך איך עמקו דברי המהרש"א, ודוק היטב. ולפי דברי המהרש"א חוץ בעל פה ולא כתבו הסופר אינו פסול מדינא:
מיהו נ"ל די"ל שפיר כדפרישית לעיל דחוץ בע"פ פסול מדינא דהוי כאילו לא ציוהו לכתוב כלל כיון דבענין שציוה לאו גט הוא, ומ"מ לא קשיא קושיית הר"ן דנגזור חוץ לאחר התורף בע"פ אטו לפני התורף די"ל דודאי אין דרך שיתנה חוץ בעל פה דמה לו להתנות על הכתיבה כיון שיכול להתנות בשעת נתינה כרצונו, אלא דכשרוצה שיוכתב בגט לראיה שלא הותרה לכל אדם מצוה לסופר לכתוב בגט וכשהסופר כתבו ע"ד כן י"ל דפסול מדינא אפי' לא כתבו כלל בגט, ומ"מ אחר שכבר גזרו שחוץ בכתב פוסל אחר התורף אפי' מחקו, א"כ בכתב חוץ לעולם פסול ובע"פ לפני התורף פסול מדינא דהסופר כתבו ע"ד כן, ומ"מ לא גזרינן ע"פ לאחר התורף אטו לפני התורף דמסתמא כשמתנה ע"פ לפני התורף היינו ע"ד שיכתבנו הסופר, א"כ מסתמא כתבו הסופר באמת ובהא כבר פסלו אפילו לאחר התורף, ואין לגזור אטו לפני התורף אם לא כתבו דהא לא שכיח דמסתמא כשמצוה לסופר כותבו בגט, ולחוש שמא יצוה לפני התורף ויחזור קודם שכתבו הסופר בגט הא נמי גזירה לגזירה הוא וסגי במה שפסלו בכתבו אפי' לאחר התורף ותו לא גזרינן שיצוה לסופר ויחזור קודם שיכתוב דהא לא שכיח כלל, ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בד"ה כל התנאים פוסלין בגט פי' בקונטרס כו' ואפי' נתקיימו כו' ואין נראה לר"י דמה שייך לגזור בע"מ שתתני כו' ועוד קשה לר"י דא"כ אפי' על פה נמי נגזור כו' עכ"ל. עיין בפנ"י שדחק ליישב פירש"י דגזרינן אטו מחיקת חוץ, ולפענ"ד א"צ לדחוק ודברי רש"י ברורים דכיון שכתוב התנאי בגט ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכדומה, הרי אף שקיימה התנאי מ"מ אין הכריתות מוכח מתוך הגט דאם לא קיימה ודאי אינו כריתות, א"כ אף שידוע שקיימה מ"מ אין הכריתות מוכח מתוך הגט ודמי לחוץ דאף שאין בדעתה כלל לינשא לפלוני לאו כריתות הוא דמתוך הגט מוכח האיגוד, וא"כ לא דמי כלל לתנאי על פה שהרי מ"מ ספר כריתות הוא כפשטיה וכורת, אבל תנאי יש בו דמיון לחוץ שכתוב בגט אף שבעל אומר בפירוש הרי את מותרת לכל אדם מ"מ בגט זה שאין הכריתות מפורש בו אינה יכולה להתגרש לכן גזרו בתנאי, אף דלא דמי לחוץ לגמרי דחוץ בעל פה נמי פוסל דגרע מתנאי, מ"מ בכתב התנאי בגט שפיר דומה לספר שאינו כורת, וחוץ הכתוב בגט נמי מטעם ספר שאינו כורת הוא דהא בעל פה מתירה לכל אדם ומבטל החוץ שבגט אלא דמ"מ אינו כריתות, ודברי רש"י ברורים, ולפ"ז מוכח דחוץ לאחר התורף נמי אינו פוסל מן התורה, ואף שהחוץ מגרע הכריתות לא איכפת לן דהא בעל פה מתירה לכל אדם והתורף שהוא כורת אין כתוב בו חוץ לא איכפת לן במ"ש אחר התורף כיון דאינו מכלל הספר שכורת ויכול לבטל בעל פה תנאי החוץ שלאחר התורף, הגם כי בהשקפה ראשונה אמרתי דחוץ לאחר התורף נמי פסול מדאורייתא, וכן מצאתי בפני יהושע והשיג על הב"ש, אבל באמת אינו מוכרח כלל דשפיר י"ל דחוץ לאחר התורף לא מיפסל מדאורייתא כלל שהרי בעל פה מבטל תנאי החוץ שלאחר התורף, וכמו בדבר שיכול להזדייף שמתגרשת ע"פ ע"מ אף שאינו מוכח מתוך הגט דמ"מ ספר כריתות הוא ובחוץ לאחר התורף נמי כיון שידוע לעדים שגירשה והתירה לכל אדם והתורף יש בו די לכריתות שפיר מתגרשת, וכן משמע פשט דברי הר"ן ומוכרח מפירש"י דאי חוץ לאחר התורף דאורייתא א"כ כמו דגזרינן בתנאי שכתוב בגט לפני התורף אטו חוץ גם לאחר התורף נגזור, אלא ודאי ס"ל לרש"י דחוץ אחר התורף דרבנן, כן נ"ל ברור בפירש"י: