גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ח - הזורק
במשנה הזורק גט לאשתו. ויש לדקדק הא בקרבנות מפלגינן בין זריקה לנתינה ובחטאת בעי מתנה ביד כדאיתא בזבחים דף נ"ג וברמב"ם פ"ה ממעה"ק, א"כ זריקה אינה בכלל נתינה, ועיין שלהי פסחים אי שפיכה בכלל זריקה, מ"מ ודאי זריקה אינה בכלל נתינה א"כ בגט דכתיב ונתן מנ"ל דמתגרשת בזריקה דילמא בנתינה דוקא, וי"ל דבגט מפרשינן נתינה מרשות לרשות שהרי הגט שלו וע"י זריקה נעשה שלה ושפיר מיקרי נתינה, והא דלא מהני טלי גיטיך מע"ג קרקע עיין בספרי גט מקושר אות רכ"ד:
בגמרא ת"ל ונתן. עיין פירש"י והמפרשים כתבו דתרי ונתן בידה כתיבי, והר"ן תירץ דתרי ונתן בידה הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות משמע דס"ל דבידה מיעוט הוא, ויש לתמוה איך אמרינן בגמרא ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא, ולדברי הר"ן אי לא כתיב תרי מיעוטי א"כ הוה ממעטינן מונתן בידה דדוקא הוא ולא מצינו למילף מגנב, וצ"ע:
שם וצריכא דאי אשמועינן גט משום דבע"כ כו'. ויש לדקדק הא מגט ילפינן קידושין דויצאה והיתה כתיב א"כ נילף מקידושין דחצר קונה בגנב, מיהו י"ל ודאי מקידושין לא נילף גנב דבקידושין רוצה לקנות והגנב אין רצונו לקנות רק לגנוב, ואפי' אמר בפירוש שאינו רוצה לקנות ע"כ אוקמה התורה ברשותו ומיחייב כפל, רק מ"מ לא דמי בע"כ דגנב לבע"כ דגט שהוא אפי' שלא מדעתה ליקח הגט כלל ולק"מ, וניחא בזה הא דקשיא לי מנ"ל בעלמא חצירו קונה דילמא גט וגנב דוקא קונין משום דלענין זה שניהם שוין שקונין בעל כרחן שלא מרצונן לקנות אבל בעלמא דבעינן דעתו לקנות מנ"ל דקני ע"י חצירו, ולפ"ז ניחא דשפיר ילפינן מקידושין שחצירה קונה מהיקשא דויצאה והיתה ודו"ק, ועיין בסמוך:
שם ואי אשמעינן גנב. וקשה דמגנב לא נשמע חצר בקטנה דקטן שגנב פטור, ותו קשיא לי דבהא גופא דגנב ליתא בעל כרחו י"ל דבגנב בדין הוא שיקנה לו חצירו כיון דגנב מדעתו אבל האשה שאינה רוצה בגט כלל לא שמעינן דתתגרש ע"י חצירה שאינה רוצה שיתן הגט כלל בחצירה, וי"ל דמגנב נלמד ממה נפשך או קידושין דמדעתה וע"כ תאמר דסברא דבגנב קונה בע"כ אהני חצירה טפי א"כ כ"ש בגט, וכשתימצי לומר הסברא דבגט הוי בע"כ טפי מגנב א"כ תלמד קידושין, וכיון דעכ"פ חדא נלמד נלמד מהיקשא בין קידושין ובין גיטין לכן צריך לסברת הש"ס, ודוק היטב:
שם אמר ר"א בכותב לה דין ודברים כו'. וקשה לפ"ז אדתני סיפא לתוך חצירו אינה מגורשת ליפלוג בדידיה אפי' לתוך חצירה אם לא כתב לה דין ודברים אינה מגורשת, וצ"ל דבתוך חצירו ואפי' כותב לה דין ודברים אין לי על חצר זה לא מהני דלא הוי לשון מתנה רק סילוק בעלמא, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' דלוקמא בלשון מתנה דאם כן בתוך חצירו נמי מהני כשכתב לה בלשון מתנה, ואיפשר שלזה נתכוין המהרש"א ודו"ק:
מ"מ תמוה לי בעיקר הקושיא דמה שקנתה אשה קנה בעלה דמ"מ גוף החצר שלה, ובב"מ דף ק"ב בחצר דמשכיר ותורי דעלמא קמו בה אמרינן דחצירו קונה למשכיר אע"פ שהשוכר משתמש בחצר מיקרי חצירו של משכיר, וכן הוא בח"מ סימן שי"ג, א"כ נהי דיש לבעל קנין הפירות מ"מ גוף החצר של האשה, וצ"ל דאלמוהו לשיעבודא דבעל טפי ממשכיר) מ"מ הוא תמוה וכי לא יהיה חצר שהגוף שלה כשאילת מקום ברשות הבעל לקבל הגט ולמה לא יהיה רשות גם לאשה להניח חפציה בחצר כמו בשאילת מקום עכ"פ להניח בו חפץ, ותו קשיא לי דאמרינן בב"ב דף נ"א דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה אלמא דלא קפיד, וא"כ אמאי לא תקנה הגט הא מבואר בגמרא היכא דלא קפיד שפיר הוי גט כדאמרינן אמקום כרעי לא קפיד וא"כ מאי פריך הש"ס, וצריך לחלק בזה וצ"ע, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה בכותב כו' וא"ת והא אכתי אית ליה לבעל פירי עכ"ל בפני יהושע דייק דאי אין לבעל פירות משעת כתיבה א"כ לא קשיא דמיד שחתם הגט אין לו פירות, ולכן כתב דהקושיא אליבא דר' יוחנן דסבירא ליה דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, ולא הבנתי דבריו דמשמע דקושיית הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה אפילו לריש לקיש דמפסיד הבעל הפירות, ולכאורה נראה דפשיטא דלריש לקיש שאין לבעל פירות משעת חתימה דאין מקום לקושיית הש"ס דכיון שהפירות שלה א"כ פשיטא דלא גרע מאושלה מקום בחצירו, וכן אמרתי בהשקפה ראשונה דהקושיא דוקא לרבי יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אבל לריש לקיש לא קשיא כלל כיון דמפסיד הפירות משעת חתימה, ומכאן ראיה ברורה שלא כדברי העיטור דס"ל איפוך וריש לקיש ס"ל משעת נתינה ור' יוחנן ס"ל משעת כתיבה, דא"כ רבא לקמן דאיכסיף משום קושיא דמה שקנתה אשה קנה בעלה וכיון שהפירות הם לאשה איך שייך מה שקנתה אשה קנה בעלה דהרי הוא שלה לפירות דרבא ס"ל הלכתא כר"ל רק בתלת, וגם על דברי ר"ת שסובר דאע"פ שאינו אוכל פירות מ"מ הוי רשות בעלה ובעיני יפלא דמי גרע משאילת מקום דודאי אין בידה למכור ומ"מ מתגרשת, עמ"ש לקמן ע"ב:
ובדברי התוס' פה כבר הארכתי בספרי לכתובות ונדפס ג"כ ביעלת חן לכן לא ראיתי להאריך בהם:
דף עז:
בתוס' ד"ה ידה כו' וא"ת חצירה נמי לא קניא ליה גופיה כו' עכ"ל. לפמ"ש לעיל ע"א לא קשיא דהא בחצר ע"כ לומר דידו עדיפא דגרע מחצר דמשכיר שקונה למשכיר א"כ בידה גופה לא גרע מחצר דמשכיר שקונה למשכיר אע"ג דהשוכר משתמש בחצר ודו"ק, ועיין בסמוך:
בגמרא א"ל רבא יד עבד קא קשיא ליה כו'. לכאורה הוא תמוה דרבא לא זכר יד עבד כלל, לכן איפשר לומר דבלא"ה הקשו התוס' הא חצירה נמי לא קניא ליה גופיה, לכן יש לפרש דהא גופא קשיא ליה אטו ידה גופיה מי לא קניא ליה דקשה איך תתגרש בידה כיון דקניא ליה מדרבנן כמו חצירה, וצ"ל דקרא כתיב ונתן בידה, אלא דקשה הא מקרא לא מוכח רק דמן התורה מגורשת א"כ קשיא כיון דרבנן תיקנו דידה קניא ליה לא תתגרש דמסברא אין לומר זאת, וא"כ י"ל דהכי קשיא ליה דנהי דקניא לי' ידה לפירא גופא מי קני ליה, וא"כ הא גופא קשיא מנ"ל דמיגרשא בידה לפי האמת שתיקנו רבנן דקניא ליה לפירא וא"כ מנ"ל הך סברא לומר גיטה וידה באים כאחד, דמן התורה לא מוכח דלא קניא ליה, ומדרבנן לא מוכח שתתגרש ע"י ידה דשמא בידה נמי בעינן סילוק, ומסיק רבא יד עבד קשיא ליה דמיד עבד מוכח גיטה וידה באים כאחד דכיון דבעבד מהני גיטו וידו באים כאחד נלמד גם באשה, וא"כ שפיר הוכיח רבא אטו ידה לא קניא ליה ואיך תתגרש ע"י ידה מדרבנן, וע"כ לומר דמוכח גיטה וידה באים כאחד מן התורה מעבד ע"י עצמו ועבד ע"י עצמו יליף לה לה מאשה דמתגרש ע"י עצמו, א"כ ע"כ לומר גיטו וידו באים כאחד וא"כ ה"ה באשה, ודוק היטב:
אלא דקשה לפ"ז לרשב"א בקידושין דף כ"ג דלא ס"ל גיטו וידו באים כאחד א"כ קשיא איך תתגרש הא ידה קנויה לו, וליכא ראיה לומר גיטה וידה באים כאחד כיון דבעבד נמי לא אמרינן גיטו וידו באים כאחד, וי"ל לזה דבלא"ה קשה מאי פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה הא י"ל דנהי דס"ל לר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה דילמא גם לר' יוחנן לא תיקנו הפירות רק עד רגע סמוך לנתינה וא"כ פסק כחו בפירות ברגע קודם נתינה ושפיר תוכל לקנות, וצ"ל הקושיא לר' יוחנן לשיטתיה דס"ל לעיל דף מ"ח האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה, וא"כ כיון דסמוך לנתינה אינו מבורר לא שייך לתקן קנין עד רגע סמוך לנתינה דאינו מבורר, ועיין בתוס' לעיל דף כ"ה, ור' יוחנן ס"ל משעת נתינה א"כ לא קשיא ארשב"א דלא ס"ל גיטו וידו באים כאחד בעבד די"ל באשה ס"ל שפסק כחו ברגע קודם נתינה ולא תיקשי תו מה שקנתה אשה קנה בעלה, ודוק היטב, מיהו צ"ע דהא בר"פ המפקיד משמע דיכול להקנות הפרה סמוך לגניבתה משמע דלא תליא בברירה, עיין בשו"ת שלי, לכן צ"ל דפריך הכא מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא משנינן דקניינו פוסק סמוך לנתינת הגט דמשום חצירה אין לתקן דתוכל להתגרש בידה, והשתא מיושב ג"כ קושיית התוס' דהכי קשיא ליה מנ"ל דגיטה וידה באים כאחד אי משום דידה קניא לבעל הא לא קני ליה רק לפירא, וא"כ אין קושיא רק לפי תיקון חכמים א"כ תו לא קשיא מידה די"ל שתיקנו עד סמוך לגירושין, ואין לומר ל"ל לתקן כן דודאי אי גם בידה לא תתגרש ע"כ שתיקנו כן דאל"כ לא תתגרש כלל, ונהי דיש לתרץ הקושיא גם בחצירה תיקנו ג"כ עד סמוך לנתינה מ"מ לא מוכח גיטה וידה באים כאחד, ומשני דיד עבד קשיא ליה דמוכח גיטו וידו באים כא' לכן לא בעי לתרוצי מטעם שסמוך לנתינה פוסק קנינו, ודוק היטב:
שם ההוא שכ"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא כו' ליקניי' ניהלה לההוא דוכתא כו'. בפני יהושע הקשה דה"ל מוקדם, וכן הקשה הב"ש בסימן קל"ו, ובאמת נראה דלפמ"ש התוס' לעיל דף ע"ג דבגט שכ"מ לא מיגרשא רק מעת שאני בעולם א"כ כל גט שכ"מ שאינה מתגרשת רק סמוך למיתה א"כ לעולם ה"ל מוקדם אם יחיה עוד ימים אחדים, ואפי' לפירש"י מ"מ באמר בהדיא מעת שאני בעולם שפיר הוי גט ולא חיישינן למוקדם, וכ"ש לשיטת התוס' כיון שידוע ששכ"מ הוא לא מיגרשא רק סמוך למותו ואין בו חשש טפי מכולהו גיטי דשכ"מ, וצ"ל לפי דברי התוס' שמקנה לה המקום מיד אע"פ שאינה מתגרשת עד רגע סמוך למיתה דקנין חזקה בעינן שיקנה מיד דאל"כ פסקה החזקה כמ"ש התוס' בפ' האשה רבה, ואיכא לתמוה לפ"ז א"כ איך מסיק רבא הכא גיטה וחצירה באים כאחד הא אם לא מת מיד בזו הרגע ע"כ צ"ל דהחזקה מהני קודם חלות הגט דקנין חזקה צריך שיחול מיד כמ"ש התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג וברמ"א ח"מ סס"י קנ"א, א"כ בשעת חזקה לא קנתה דמה שקנתה אשה קנה בעלה כקושיית הש"ס ולא הוי גיטה וידה באים כאחד דבשעת הגט כבר פסקה החזקה ובשעת חזקה שעדיין לא מת אינה יכולה לקנות דהגט אינו חל רק ברגע הסמוך למיתה לדברי התוס' דסתם גט שכ"מ אינו חל רק מעת שאני בעולם, א"כ לפירש"י דסתם גט שכ"מ חל מיד א"ש, וכמעט מכאן ראיה ברורה לפירש"י, ודברי התוס' וסייעתם צ"ע, ואין לומר דמשום הא גופא התנה בפירוש שתתגרש משעה זו דהא רבא מעיקרא לא אסיק אדעתי' הך דמה שקנתה אשה כו', א"כ לא היה לשנות משאר גט שכ"מ דפירושו מעת שאני בעולם, דהא לפום ס"ד דרבא דלא חייש להך מה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ היתה יכולה לקנות המקום מיד ושתתגרש סמוך למיתה כמו בכל גט שכ"מ, וכיון דחזינן דרבא נשאר בדבריו הראשונים א"כ ע"כ לומר שלא כדברי התוס' וסייעתם שאינה מתגרשת רק סמוך למיתה דא"כ פסקה חזקה ראשונה, ולכן צ"ע דברי הפוסקים בזה ליישבם, וכמעט מוכרח כדברי רש"י דבגט שכ"מ מתגרשת מיד אם אמר מהיום, ואיפשר לשיטת התוס' צריך לפרש שגירשה בלא תנאי כלל, ודחוק הוא למה ישיאוהו עצה לגרש בלא תנאי, וכן סתם גט שכ"מ בתנאי הוא כדאיתא לעיל דף ע"ה ע"ב אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ, מיהו בפרק איזהו נשך מצינו גט שכ"מ בלא תנאי וצ"ע, גם בפני יהושע כתב בפשיטות דגט שכ"מ על תנאי הוי:
בפירש"י ד"ה ה"ז חזקה כו' דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות כו' עכ"ל. והרשב"א הקשה דא"כ ל"ל לאקנויי האי חצר, ובאמת דברי רש"י תמוהים למה לא פירש מטעם חצר, ובהשקפה ראשונה אמרתי לפום הך סברא דלא אסיק אדעתיה גיטה וידה באים כאחד לא מהני הך כיון דמ"מ צ"ל דקנאתו ומתגרשת בו וה"ל גיטה וחצירה באים כאחד, וכן מצאתי בפני יהושע והניח בצ"ע על הרשב"א, מיהו בתר עיון נראה דלא דמי כלל דבכה"ג שקנתה החצר פשיטא שמתגרשת כיון שעכ"פ יכולה לקנות החצר ממילא הגט מונח בחצירה ושפיר מתגרשת, ורבא לא חידש לעיל רק אי אמרינן שאין לה כח לקנות החצר כלל רק כשתתגרש לומר גיטה וחצירה באים כאחד שעדיין אין לה יד לקנות החצר כלל ואיך תתגרש אבל כשתוכל לקנות החצר פשיטא דמתגרשת שאפי' לא תתגרש החצר יוכל להיות שלה א"כ ודאי מתגרשת שפיר ולא דמי להך דלעיל כלל, וזה ברור, ובמח"כ של הרב בעל פני יהושע שלא הבחין בנושאים:
ואיפשר דקשיא ליה לרש"י אי הוי חצירה בשאילת מקום הא כתבו התוס' בב"מ דף י"א וכ"כ לקמן דף ע"ט ע"ב בד"ה פנימית דביתו של ר"ג לא היה משתמר לזקנים כיון שבני ביתו של ר"ג משתמשים שם א"כ מאי אהני שתיחוד ותפתח הא היו שם חפצים שלו ג"כ מסתמא ולא מיקרי חצר המשתמרת, ועוד אטו חצירה ממש אין לה רשות להניח חפצים שלה ואפ"ה מקשינן מה שקנתה אשה קנה בעלה כדפרישית לעיל, וע"כ משום השאלה לפי שעה לא מיקרי חצירה, והא דמקומו מושכר לו מהני מדין חצר צ"ל דשכירות שהוא שיניח שם החפצים מיקרי חצירו טפי משאלת מקום לפי שעה לכן לא ניחא ליה לפרושי מדין חצר רק מדין אגב, ומה שהקשה הרשב"א ל"ל האי דוכתא אינה קושיא דהא בקידושין דף כ"ז נמי דייקינן ל"ל מקומו מושכר לו ומשני דלא נטרחינהו, וכ"ש כאן דע"כ צריך לייחד מקום שתקנה בחזקה, ולפ"ז לפירש"י כל שאילת מקום הוא מטעם אגב, וצ"ע דא"כ מאי קאמר לקמן חד מקום מושלי אינשי הא א"צ רק חד מקום ותקנה הגט באגב דציבורין לא בעינן, וע"כ גם לרש"י הטעם לקמן משום חצר ולא משום אגב והיינו משום דאושיל לה מקום קודם קניית הגט, וצ"ע:
בתוס' ד"ה ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח פירש"י כו' אע"ג כו' תניא אין מגרשין בשבת כו' עכ"ל. איפשר לפרש טעמא משום שמקנה לה גופה א"כ בגט שכ"מ שמסתמא הוא על תנאי שימות א"כ קונה עצמה במיתה ג"כ ולא שייך קונה קנין אף שמועיל לפטור מיבום אינו קנין ניכר דאכתי ליכא יבום, גם איפשר דאין מגרשין משום טלטול הגט וצ"ל דדומיא דאין מקדשין משמע נמי אין מגרשין, ומה שתירץ הר"ן בשם העיטור דהיה הגט בר"ה ולא היה איפשר לטלטלו קשה לפמ"ש דאיירי ע"י שליח א"כ יכול השליח לילך וליתנו לאשה, מיהו איפשר שהגט היה מונח בין חפצים שאסורים בטלטול:
בד"ה מה שקנתה כו' וא"ת והא אמרינן כו' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כו' עכ"ל. לכאורה נראה דבלא"ה קשה דהא משמע שלא הקנה לה המקום רק לקבל הגט ואם אין גט אין קנין, וא"כ אי לא אמרינן גיטה וחצירה באים כאחד בתר מעיקרא אזלינן ונשאר המקום של הבעל וממילא אין גט, ולישנא דמה שקנתה לאו דוקא אלא שלא נתן לה כלום רק לקבל הגט וסירכא דלישנא דלעיל נקט דאפי' בחצירה אינה מגורשת דאמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה ואין כאן לא קנין ולא גט, א"כ כ"ש כאן די"ל כיון שבאין לדון אם קנתה ע"י הגט המקום אמרינן דלא קנתה ואין כאן לא קנין ולא גט כיון דלא אמרינן גיטה וחצירה באים כאחד, דלעיל נמי כשיהיה גט החצר שלה אלא משום שאין החצר שלה רק מכח הגט אמרינן אין גט ואין חצר, וזה שייך נמי כאן והיינו מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו מה שקנתה המקום להתגרש נשאר ברשות בעלה ודו"ק, וצ"ע:
בא"ד ור"ת מפרש דאע"ג דבמתנה כו' ותדע כו' ואע"ג דאכתי הבעל אוכל פירות כו' עכ"ל. וקשה לי לפ"ז מאי פריך לעיל מה שקנתה אשה קנה בעלה הא מצי לאוקמא בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת דמכרה ונתינתה קיים לדינא דמתני' כדאיתא במשנה ר"פ האשה שנפלו, וצ"ע:
בגמרא ומ"ס חצר משום שליחות איתרבאי. וקשה איך תתגרש בעל כרחה ע"י חצירה וכי יכול לעשות שליח שתתגרש בע"כ, ואם נימא גזירת הכתוב הוא כמו בגנב אע"פ שאינו רוצה לקנות קמה הגניבה ברשותו לענין אונסין א"כ יגרשנה בע"כ ע"י שליח ג"כ, וי"ל דא"כ ושלחה ל"ל שהיא עושה שליח תיפוק ליה דמהני מכח שליחות שלו בע"כ, מיהו קשה דילמא צריך ושלחה לאקושי קידושין לגירושין שיכולה לעשות שליח קבלה לקידושין ג"כ ולעולם מצי מגרש לה בע"כ ע"י שליח לפום סברא דס"ל דחצר משום שליחות איתרבאי:
ועיין בר"ן שהביא דברי חידושי הרשב"א שאם נתן הגט בחצירה ואמרה תזכה לי חצירי שהיא מגורשת, ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין ואמרה זרוק לי גיטי בחצירי ותזכה לי חצירי מגורשת דחצר לא גרע משליחות ע"ש, והר"ן הקשה עליו דבגוונא קמא שכתב הרשב"א שאם נתן הגט בחצירה ע"כ איירי שאמר לה הא גיטיך דאל"כ לא הוי החצר בשעה שזרקו לא שליח שלו ולא שליח שלה, וע"כ איירי שא"ל אח"כ הא גיטיך וא"כ היינו גוונא בתרא שאמרה זרוק לי גיטי ותזכה לי חצירי דבשעת נתינה לא הוי רק לפקדון ע"ש, ולפענ"ד יש לפרש דברי הרשב"א דבלא"ה הקשה הר"ן עליו על גוונא בתרא שאמרה זרוק לי גיטי ותזכה לי חצירי למה תתגרש ניחוש שמא חזרה בה, וקושיא זו אינה מובנת דהא הרשב"א כתב דלא גרע משליחות א"כ כי היכי דלא חיישינן בעבדה שליח שמא חזרה בה וביטלה השליחות הכי נמי לא חיישינן באמרה תזכה לי חצירי שמא חזרה בה, וא"כ י"ל דבגוונא קמא פשיטא ליה להרשב"א טפי כיון שכבר נתן הגט בחצירה לא שייך שמא חזרה שהרי ידעה שהגט בחצירה, לזה כתב ולא עוד היינו דאף שלא נתן עדיין הגט בחצירה לא חיישינן לחזרה כמו בכל שליח דלא חיישינן לביטול השליחות, ולא ידעתי איך מדמה הר"ן באמרה תזכה לי חצירי לצווחת להתגרש דא"כ גם בשליח נימא דילמא חזרה, וע"כ לאו בחדא מחתא מחתינהו וכמו שדייק הרשב"א דלא גרע משליחות:
אלא דתמוה לי מ"ש הרשב"א הראיה מן הירושלמי נתן לה גיטה ואמרה תזכה לי חצירי שבעכו אמר רבי חנינא נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה, וכתב הרשב"א אא"כ תדחה דרבי חנינא כרב אושעיא ס"ל, ותמוה לי דמשמע לרב אושעיא ודאי אפי' בע"כ מתגרשת דחצירה כידה ומתגרשת אפי' בע"כ דאין חילוק לרב אושעיא בין עומדת בצד ביתה או לא, וא"כ ל"ל למימר תזכה לי חצירי שבעכו, וע"כ לא ס"ל כרב אושעיא ואפילו הכי מתגרשת באומרת תזכה לי חצירי שבעכו הרי מפורש כדברי הרשב"א ז"ל:
שם חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי. צ"ע הא לא מושיל רק מקום לקנות הגט ואם מושיל לה הפיסלא לא מושיל לה החצר רק א' מהם מקום שיונח הגט בו, ואיפשר לומר דהא צריכה להחזיק במקום שמשאיל לה כדלעיל תיחוד ותפתח א"כ כשמחזקת בחצר ע"כ לקנות שאילת כל החצר ואם גם הפיסלא תהיה שאולה לה הוי שני מקומות, וצ"ע:
דף עח.
בתוס' ד"ה כגון כו' וא"ת ותיפשוט כו' עכ"ל איפשר לומר לפי מאי דמקשינן מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשנינן בכתב לה דין ודברים מיהו בידה ודאי מתגרשת א"כ בקלתה קשורה יש לומר דהוי כידה ולא צריך לכתוב דין ודברים, וא"כ לא מוכח די"ל דלהכי מוקי בקלתה תלויה או קשורה דכה"ג הוי כידה, ובזה איפשר ליישב פירש"י לקמן דף ע"ט ע"ב דפירש"י אויר כלי אינו קונה והתוס' הקשו מע"ז, ולפ"ז י"ל בתופסת בידה הוי כידה להכי אפי' מאוירא קניא, ע"ש ומ"ש שם ודו"ק וצ"ע:
בד"ה אינו כו'. עיין בספרי גט מקושר:
במשנה היתה עומדת ברה"ר כו'. בסוגיא זו כבר הארכתי ותמצא בהלכות קידושין סימן ל"א בארוכה וקצת נוסף אכתוב:
בגמרא וליחזי הי מינייהו קדים. צ"ע מנ"ל דתיקנו ד' אמות קודם. שבאה המציאה לד' אמות דילמא לא תקינו ד' אמות רק כשבאה המציאה לתוך ד' אמותיו אבל כל שלא באה המציאה לד' אמות לא איכפת לן דטעמא משום אינצויי א"כ די לתקן כשבאה המציאה תוך ד' אמות, אבל שנאמר שאם בא א' קודם לחבירו בד' אמות וכשבאה המציאה בא גם חבירו לד' אמות שיזכה הקודם כיון שעדיין לא היתה המציאה בתוך ד' אמות, וא"כ כשהיה תוך ד' אמות בטרם שזרק הגט י"ל שניהם שוין כיון כשבא החפץ שניהם היו תוך ד' אמות וצ"ע, גם קשה דילמא היה רשות שלו תחילה וכשכבר באו שניהם לד' אמות הפקיר רשותו לרבים, נמצא שבשעת זריקת הגט שניהם תוך ד' אמות ובשעה שהיה רשות של הבעל לא שייכי ד' אמות, גם קשה לי למאי דאיתא בב"מ בנפל אמרינן בנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני א"כ כיון שהבעל רוצה שתתגרש א"כ לא ניחא ליה שיקנו לו הד' אמות, וא"כ אפי' הוא עומד ג"כ בד' אמות תתגרש דהא לבעל לא ניחא ליה דליקנו לו הד' אמות, מיהו לזה י"ל דלא תיקנו ד' אמות בגט רק דומיא דבמציאה וכיון דבמציאה מסתמא הוה ניחא ליה שיקנו לו הד' אמות גם בגט לא תיקנו שיהיו הד' אמות שלה, ובהכי ניחא מה ששמעתי מקשין דילמא היה אחר תוך ד' אמות ואח"כ באו האיש והאשה בעוד האחר כאן והלך האחר נמצא שהד' אמות נשארו לשניהם, ולפמ"ש נראה דלזה שלא בא החפץ לרשותו לא שייך ביה הקנין ד' אמות כלל דלא איכפת ליה בקנין ד' אמות כיון שהלך לדרכו בטל קנינו לגמרי דלא ניחא ליה דליקני, ואפי' לאידך תירוצא דבב"מ דבשדה דבעה"ב לא תקינו וליתא לתירוצא דבנפילה ניחא ליה דליקני מ"מ פשוט דלא תקינו ליה שיהיו הד' אמות שלו רק בעודנו שם ובאה מציאה אח"כ, אבל אם הלך קודם שבאה המציאה איגלאי מילתא דלא היו הד' אמות שייכים לו כלל והם לזה שבא קודם והמציאה באה בגבולו דאין דעתו כלל לקנות אם לא איתרמי ליה מציאה גם אין לו רשות לעמוד ולהתעכב במקום דריסת רבים, לכן כשהלך לדרכו נשארים הד' אמות למי שקדם לבא בהם מחבירו הנשאר, כן נ"ל ודו"ק:
דף עח:
בתוס' ד"ה רבי יוחנן כו' וקשה כו' דקטנה כו' ויש לה ד' אמות כו' עכ"ל. איפשר לומר דבקטנה לא מהני יכול לשומרו דהא בקטן חשבינן ליה אבידה מדעת בפ' הספינה דף פ"ז ע"ב, א"כ ע"כ צריך ד' אמות דוקא ואף דבעינן יודעת לשמור את גיטה ולעיל פ' התקבל דף ס"ה חשיב גם בקטנה יודעת לשמור גיטה, איפשר דיכולה לשמור הוי טפי מיודעת לשמור גיטה דהיינו רק לפי שעה בעלמא אבל לשמירה גמורה אינה בקטנה וא"כ דוקא בקטנה בעינן ד' אמות ודו"ק, וצ"ע כי לא מצינו בראשונים לחלק בזה בין גדולה לקטנה:
בא"ד ועוד קשה דרב אשי אית ליה התם בר"ה כו' עכ"ל. איפשר המשך דברי התוס' דבלא"ה לא קשיא להו די"ל דדוקא במציאה לא תיקנו ד' אמות בר"ה דדחקי בה רבים וזה לא שייך רק במציאה שכל אחד יוכל לזכות בה, אבל היכא דתליא בדעת אחרת י"ל אפי' בר"ה דאין אחר יכול לזכות שלא מדעת מקנה, אבל אחר שהביאו התוס' דילפינן מציאה מגט, א"כ אי הוי בגט תיקון ד' אמות ה"ה במציאה ותיקשי שפיר ודו"ק:
בד"ה והא כו' וא"ת ולישני כו' ולכך הוי ספיקא כו' עכ"ל. איפשר לומר דמספיקא כיון דהגט אינו בידה איכא לאוקמיה בחזקת הבעל שהוא מרא קמא ולא נכנס הגט לרשותה ואינה יכולה להתגרש בגט זה, אבל בשתי כיתי עדים י"ל רבה ורב יוסף לשיטתייהו דס"ל ביבמות דף ל"א דתרי ותרי ספיקא דאורייתא, א"כ גם לענין ממון לא מהני חזקת הבעל כדמשמע התם ביבמות דמנכסי דבר שטיא דייקינן דהוי ספיקא דרבנן א"כ לרבה ורב יוסף גם לענין ממון הוי ספיקא דאורייתא ודו"ק, עמ"ש בחידושי להלכות קידושין סימן ל"א סק"ח לדעת הגמ"ר מיקרי מקדש בלא עדים ולא קשיא קושיית התוס' ודו"ק ע"ש:
בד"ה שניהם כו' פי' אין יכולין כו' אבל אם אין יכולין לשומרו כלל כו' עכ"ל. וכן הך דהוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו היינו נמי לבדה אבל עם הבעל יכולה לשומרו כמ"ש רש"ל בשם הגליון, וצ"ע אם הוא תוך ד' אמות שלה רק שאין יכולה לשמרו אם היא מגורשת, ועיין לקמן דף הסמוך דפריך הא לא מינטר ופירש"י אם בא כלב ונטלו אמאי מגורשת מן האויר א"כ משמע בנח אף שאינה יכולה לשומרו הוי גט, ובהכי ניחא דלא מקשו התוס' אהא דהוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו כדמקשי הגליון דל"ל הוא יכול לשומרו דיש לפרש תוך ד' אמות שלה לכן אם שניהם אין יכולין לשומרו י"ל דשפיר הוי מגורשת מכח ד' אמות, אבל אשניהם אין יכולין לשמרו ע"כ איירי חוץ לד' אמות קשיא שפיר דפשיטא דאינה מגורשת אם אינה יכולה לשומרו ודו"ק וצ"ע:
בד"ה לגיטין כו' פי' בקונטרס משום דבגט נתינה בע"כ כו' הקשה ר"י לר"י דלדבר אחר נמי אמרו כו' עכ"ל. לעד"נ ליישב ע"פ מ"ש בספרי גט מקושר דבגיטין הוי נתינה בע"כ נתינה והגט נעשה ברשותה ע"י הנתינה, אבל בחוב אף שמחזיר לו החוב בעל כרחו אינו רק פוטר עצמו מן השיעבוד מ"מ לא נכנסו המעות ברשותו של המלוה שלא מדעתו כשאינו רוצה לקנות, וא"כ בעינן דוקא שנתנו לחצירו של המלוה ממש, אבל בתוך ד' אמות לא מהני דלא ניחא ליה למלוה לקנות וכ"ש ביכול לשומרו לחוד, וכן משמע בטח"מ ובש"ע סימן ק"כ דדוקא באמר זרוק לי חובי בתורת גיטין מהני ד' אמות:
בד"ה מחצה כו' הכא לא שייך כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א לרבה ורב יוסף דמוקי בשתי כיתי עדים א"כ תיקשי נימא המוציא מחבירו עליו הראיה, ונראה דלפמ"ש לעיל דלרבה ורב יוסף דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא גם חזקת ממון לא מהני דהא ביבמות מסיק דתרי ותרי ספיקא דרבנן מנכסי דבר שטיא א"כ ממילא לרבה אפילו בממון לא מהני חזקת ממון ויחלוקו שפיר, והשתא שפיר מיושב קושיית התוס' דלוקמא בלא ידיע הי מינייהו קדים דא"כ תיקשי נימא בחוב המוציא מחבירו עליו הראיה ודו"ק, מ"מ קושיית המהרש"א שפיר כפי לשון התוס' דתרי ותרי ספיקא דרבנן א"כ לענין ממון ודאי המוציא מחבירו עליו הראיה, והמהרש"א נדחק ליישב דלרבה יש לפרש כדברי המרדכי שהמלוה בעין רק שהלוה טוען שעדיין לא הגיע זמנו ורוצה לחזור ולעכב המעות עד הזמן והמלוה טוען כבר זכיתי בו ע"ש, ובודאי אין להעמיד זה בלשון התוס', גם קשה לי על סברת הר"י אם הלוה זרק זמנו א"כ המעות בחזקת הלוה א"כ קשיא נוקמא המעות בחזקת מרא קמא ולא יוציא המלוה קודם הזמן וצ"ע, ובפנ"י כתב דאמרינן מסתמא לא טעו העדים והוי באמצע בשמונה אמות מצומצמות וכתב שזה נכון, ותמוה בעיני דא"כ בגט נפרש דברי העדים שהיו בתוך שמונה אמות וכשהגט מונח באמצע אינה מגורשת כלל דהא אגיד גביה כדפריך לעיל, לכן נ"ל ליישב קושיית המהרש"א בפשיטות דלרבה ורב יוסף מיתוקם שפיר דאמר זרוק לי חובי בתורת גיטין וכיון דאמר בתורת גיטין יש בכלל תנאו שיהיו כל חלוקות שיש בגיטין והיינו קרוב לו וקרוב לה ומחצה על מחצה א"כ גם זה בכלל תנאו שאם יהיה קרוב למלוה יזכה המלוה וקרוב ללוה יזכה הלוה, והשתא יש גם תנאי זה בכלל שאם לא יתברר הדבר כמו שבגיטין מגורשת ואינה מגורשת ככה בממון יחלוקו ביניהם ויהיה באחריות שניהם, וא"כ לרבה ורב יוסף דלא משכחת רק קרוב ללוה ולמלוה וספק ע"כ גם בממון קיבל עליו הפרש כל החלוקות ובתרי ותרי נמי יחלוקו שכן התנה בפירוש, ומ"ש התוס' הכא לא שייך המוציא מחבירו עליו הראיה ולא ניחא בסברא שקיבל עליו לחלוק הספק היינו דקשיא מאי פריך מאי למימרא הא טובא קמ"ל דלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ותורת גיטין קאי על כל חלוקות הספק לכן כתבו דכאן לא שייך המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לרבה ורב יוסף שפיר י"ל כמ"ש דבתורת גיטין היינו לכל חלוקות הספיקות, ודוק היטב:
דף עט.
בתוס' ד"ה היתה עומדת כו' לרב אושעיא דאמר לעיל כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשיטות דגג מיקרי חצר שאינה משתמרת ובאינה משתמרת גם במציאה בעינן עומד בצד שדהו כדאיתא בב"מ דף י"א ואף דמוקי ביש לו מעקה מ"מ איפשר שאינה משתמרת לגגין אחרים לכן בעינן עומדת בצד חצירה, שוב ראיתי במהרש"א שכתב כה"ג:
בפירש"י ד"ה והא לא מינטר כו' וכי לא שדיי' זיקא כו' הא בעינן אויר שסופו לנוח עכ"ל. עיין בתוס' לקמן ד"ה דרך דאיבעיא דלא איפשטא הוא, ועיין בפני יהושע, ואיפשר דכאן נמי הוי כמו דרך עלי', ועיין בפני יהושע, מיהו לענ"ד נראה בפירש"י דנהי דמיבעיא לן באויר שאין סופו לנוח י"ל דוקא במתנה וכדומה דאמרינן בב"מ חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה בעינן עומדת בצד ביתה, וא"כ י"ל דאויר שאין סופו לנוח לא מיבעיא לן רק במתנה די"ל דלא גרע משליחות, אבל בגט פשיטא לן דבעינן אויר שסופו לנוח דומיא דידה וכפשטא דש"ס לקמן דמעיקרא לאו למינח קאי אלמא בגט פשיטא לן דבעינן סופו לנוח, כן נ"ל בשיטת רש"י ודוק:
בתוס' ד"ה כגון כו' וא"ת דאמרינן במרובה כו' והא לענין שבת מיחייב כו' עכ"ל. מוכח מדברי התוס' אף שעדיין עומד בחיוב מיתה מ"מ כיון שכבר נתחייב לא מיפטר מתשלומין ושלא כדברי הש"ך ח"מ סימן שנ"א שנעלמו ממנו דברי התוס' כאן ובמרובה, ועיין בספרי לכתובות בקונטרס יעלת חן שהשגתי עליו שם בזה ע"ש בארוכה, מיהו נ"ל ליישב קושיית התוס' לפירש"י שפירש הקושיא דהוי אויר שאין סופו לנוח, א"כ י"ל דודאי אי לא קלטו כלב י"ל דמיגרשא שפיר מכי מטא לאויר אם נח לבסוף וא"כ שם שנח לבסוף שפיר י"ל דהקנין מיד כי מטא לאויר אפי' למעלה מן המחיצות כיון דנייח לבסוף והכא עיקר הקושיא בלא נייח כפירש"י, ודוק היטב:
בד"ה כמאן כרבי כו' ודר' עקיבא ה"ל למינקט כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה מהרש"ל מאי פריך כמאן כרבי לימא דע"כ לא קאמרי רבנן רק באויר שאין סופו לנוח אבל בסופו לנוח מודו, לכן נראה דגם במתני' כיון דמגורשת אפי' קלטו כלב א"כ גם מעיקרא לא היה סופו לנוח ואיגלאי מילתא למפרע דהוי אויר שאין סופו לנוח, אלא דהך מילתא תליא בברירה דאי אמרינן אין ברירה שפיר דנין על אותו שעה שבא לאויר ומיקרי אויר שסופו לנוח, משא"כ אי אמרינן יש ברירה שפיר י"ל דהוי אויר שאין סופו לנוח ופשיטא לן דלא הויא מגורשת באויר שאין סופו לנוח, רק דכאן ס"ל דמיקרי אויר שסופו לנוח משום דאין ברירה וא"כ י"ל דלהכי מדמי דוקא לדר' ברה"י מקורה שפיר מהני דכמאן דמליא דמי והוי כמאן דנח והכא נמי כמאן דנח דמי אבל כרבי עקיבא לא אתיא דהא פשיטא לן באויר דאין סופו לנוח לא קנתה, אף דלענין שבת ר' עקיבא מחייב מ"מ לענין חצירו לא מהני רק בסופו לנוח ולהכי מוקי כר' דס"ל לעיל דף מ"ז ע"ב אין ברירה ושפיר מיקרי סופו לנוח, אבל רבנן דס"ל דאפי' במקורה לא מהני אף די"ל דלא ס"ל ביתא כמאן דמליא דמי מ"מ פשיטא לן באין סופו לנוח ודאי לא קני רק כר' דס"ל ביתא כמאן דמליא דמי אע"פ שאין סופו לנוח וכאן דמיקרי סופו לנוח שפיר מהני ודו"ק:
ויותר נראה דודאי לר' עקיבא י"ל דנהי דס"ל לענין שבת קלוטה כמי שהונחה אין ללמוד ממנו דהא לר' עקיבא קשיא איך משכחת לה זורק ד' אמות בר"ה, וצ"ל דהלכתא גמירי לה א"כ לענין זורק ההלכתא נאמרה דלאו כמי שהונחה דמיא, וכמ"ש התוס' שבת דף ה' ע"ב ד"ה בשלמא, א"כ אין ללמוד חצר במציאה וגט דהא לענין שבת גופא לענין זורק לאו כמי שהונחה דמיא, ור' עקיבא איפשר דמהא גופא דייק כיון דהלכתא אתיא לזורק דלאו כמי שהונחה אין ללמוד ממנו לגט, אבל לר' שפיר י"ל דס"ל מסברא כמי שהונחה דמי' היינו ברה"י ולא איירי ברה"י מקורה כלל, דהתוס' שבת דף ה' דייקו דמנ"ל דר' לא מחייב רק ברה"י מקורה ותירצו מדלא נקט ר"ה באמצע כמו רבי עקיבא, ולפמ"ש י"ל דדוקא ברה"י ס"ל לר' כמי שהונחה דמיא מסברא, אבל בר"ה דמצינו דזורק חייב ע"כ לאו כמי שהונחה דמיא וא"כ לא מוכח כלל דר' איירי ברה"י מקורה, אלא דס"ל להש"ס דלא מסתבר לעשות שלש פלוגתות, דלר' עקיבא אפי' בר"ה כמו שהונחה, ולר' דוקא ברה"י כמי שהונחה, ולרבנן אפי' ברה"י לאו כמי שהונחה, לכן מוקמינן דר' לא איירי רק ברה"י מקורה וליכא רק שתי פלוגתות בקלוטה, דהך דביתא כמאן דמליא דמי אינו ענין לקלוטה כמי שהונחה, והשתא לפום סברא דהש"ס פשיטא לן דע"כ לא אתיא אלא כר' דכר"ע נמי לא אתיא דהא לענין זורק לאו כמי שהונחה דמיא ע"כ לומר דכר' אתיא וס"ל ברה"י דעולה עד לרקיע שפיר כמי שהונחה דמיא דאל"כ לא מיתוקמא מתני', והא דאמרינן דלא מחייב ר' רק במקורה היינו לפי האמת דלא מסתבר לעשות פלוגתא בין ר' עקיבא לר' בקלוטה בין רה"י לר"ה, ואמתני' מתרצינן משום דמינטר, אבל בהך ס"ד ע"כ ר' לא איירי במקורה ודוקא ברה"י כמי שהונחה דמיא ולא בר"ה כיון דזורק חייב בר"ה י"ל ע"כ לאו כמי שהונחה דמיא לכל מילי, לכן גם לר' עקיבא אין ללמוד חצר משבת, והכל נכון יותר ממה שדחקו התוס', ודוק היטב:
בא"ד ס"ד דטעמא דרבי לאו משום קירוי. והקשה המהרש"א השתא דס"ד דשבת וקנין שוין א"כ מי הכריחו לאוקמא כרבי ה"ל לאוקמא כר' עקיבא אפי' באינן עודפות כיון דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא, וכתב ליישב דמוקי כר' דהלכתא כוותיה ולא כר"ע ע"ש, ולא ידעתי מנ"ל דהלכתא כר' דהא רבנן פליגי עליה ואין הלכה כר' מחבריו, וגם הרמב"ם בפי"ג משבת פסק כרבנן, ועיקר הקושיא של המהרש"א לא קשיא דהיינו הקושיא כמאן כר' דוקא מוקמית ולא כר' עקיבא גם דלא כרבנן, וגם זה בכלל הקושיא ולק"מ, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה המהרש"ל דנימא דבסופו לנוח רבנן מודו, ולפמ"ש לק"מ דבס"ד ס"ל דלא תליא במינטר רק אם כמי שהונחה דמיא א"כ ס"ד דלהכי בעינן מחיצות עודפות שיהיה כמי שהונחה ולר' עקיבא אפי' אינן עודפות כמי שהונחה דמיא א"כ ל"ל דמוקי כרבנן ומשום סופו לנוח, דא"כ הא גופיה קשיא ל"ל עודפות דבסופו לנוח י"ל לכ"ע כמי שהונחה דמיא דמהיכא תיתי לומר דפליגי אי ס"ל סברא לחלק בין סופו לנוח או לא וע"כ ס"ל דאין חילוק בין סופו לנוח רק אי כמי שהונחה דמיא וסבירא ליה לר' דוקא במחיצות אמרינן כמי שהונחה דמיא וא"כ פריך שפיר, ומשני דלא דמי שבת לקנין, ודוק היטב:
בגמרא אמר רבא שלש מדות בגיטין הא דאמר רבי קלוטה כמי שהונחה דמיא. קצת קשה לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה כמאן דנקט כר' לס"ד א"כ לפי האמת דמיירי ברה"י מקורה טפי ה"ל למימר ר' עקיבא דס"ל אפי' באינה מקורה קלוטה כמי שהונחה, ורבנן מודו הכא אפי' באינה מקורה:
שם ה"מ לענין שבת. כתב המהרש"ל צ"ע דלעיל אמרינן בפחות מג' סמוך לגג כגג דמי מכח לבוד אע"פ שאינו משתמר מפני הרוח, והמהרש"א כתב שדברי המהרש"ל דחוקים, וכתב המהרש"א דעל הגג הוי מינטר מן הרוח כשעומד שם אבל על הקנה ואפילו ע"ג הטרסקל לא מינטר מן הרוח ע"ש, ולא הבנתי דא"כ מאי תליא בפחות משלשה אטו בשביל משהו טפי לא מינטר ובודאי לישנא דש"ס דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי משמע ודאי דמדין לבוד אתי עלה, והנלענ"ד דרש"י הרגיש בזה לכן פירש הא לא מינטר שאין סופו לנוח וכוונתו דנהי דאויר חצירו קונה היינו בסופו לנוח אמרינן דבאויר הוי כאילו היה בחצירו ממש, אבל כשאינו בטוח מאויר שיבא לחצירו לא קנה אויר החצר, וא"כ כשהוא ממש בחצר לא איכפת לן שאם יבא כלב ויטלנו בטרם שירד דלענין זה איפשר דשפיר מיקרי מינטר כיון שכבר בא לחצירה ממש כיון דכלבוד דמי שפיר מהני, ולא מהני סברא דלא מינטר רק דאינו בטוח שיבא לתחתית החצר לא דמי לידה, אבל כשהוא ממש בידה לא קפדינן אמינטר דסתמא כיון שהגג מינטר גם בסמוך מינטר כיון דכבר בא לחצירה, רק למעלה מג' שעדיין לא בא לחצירה בעינן מינטר שיבא בטח לחצירה דאיפשר דאתי זיקא ושדי ליה כפירש"י לעיל, אבל בפחות משלשה דכבר הוי בחצר שפיר דמי, כן נ"ל ברור בפירש"י דלא מיקרי לא מינטר רק משום דאיפשר דשדי ליה זיקא קודם שיבא לחצירה, אבל בשביל כלב שפיר מיקרי מינטר דאין שהייה כ"כ קודם שירד, מיהו לפ"ז איפשר דלמאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא איפשר דאפי' למעלה מג' מיקרי מינטר כיון דכמי שהונחה דמיא, אלא די"ל גם בזה דאף דכמי שהונחה דמיא מ"מ חצירו לא מיקרי כי אם כשהוא בטוח שירד לחצר דבענין אחר לא הוי דומיא דידה, והכא בטרסקל כיון דאתי זיקא ושדי ליה חוץ לחצר לא מיקרי מינטר והטרסקל עצמו לא מיקרי חצר משתמרת כיון שגבוה למעלה ממחיצות החצר והיא למטה לא מיקרי עומדת בצד ביתה, וא"כ בלא"ה א"ש בפשיטות דכשהוא בגובה למעלה לא מיקרי עומדת בצד חצירה דלא מינטר על ידה, וא"כ בסמוך לגג כיון דחשוב כאילו מונח על הגג הוי כמו מינטר על ידה ועומדת בצידה דכשינוח שפיר מינטר על ידה, אבל בטרסקל אפילו לאחר שמונח על הטרסקל לא מינטר על ידה הוי כאינה עומדת בצד חצירה, ודוק היטב:
דף עט:
בתוס' בד"ה פנימית כו' מה שפירש בקונטרס כו' דא"כ אדמפליג כו' ליפלוג בחצירות גופייהו כו' עכ"ל לכאורה נראה לפי מה שפירש"י דבקופות אפילו לאויר פנימית אינה מגורשת דאין אויר כלי קונה, אם כן זה אינו בחצירות דאויר חצר ודאי קונה:
בא"ד כדפריך גבי עובדא דר"ג וזקנים כו' מפני בני ביתו כו' עכ"ל וקשה א"כ תיקשי מאי מהני לעיל תיחוד ותפתח הא לא היה הפסק בין מקום המושאל למקום שהוא שלו, ואיפשר כיון דהיא נעלה החדר לא איכפת לן במה שבני ביתו של הבעל יש להם השתמשות בכל החדר, מיהו כל שאלת מקום קשה הא לא אושלה רק מקום וההשתמשות שלו וצ"ע, ולסברא שכתבו לחלק בין שהיא עומדת שם ניחא הכל ודו"ק:
בד"ה דהא לא נח פי' בקונט' כו' ואין נראה כו' מכי מטא לאוירא דמנא קנייה כו' עכ"ל. כל הראשונים דחו פירש"י מכח קושיא זו, ולפענ"ד אין כאן קושיא כלל על פירש"י דשפיר י"ל דאויר כלי אינו קונה, מיהו כיון דמבואר לעיל בפחות משלשה לגג כגג א"כ י"ל דנהי דאויר כלי אינו קונה מ"מ בפחות משלשה לשולי הכלי הוי ככלי ולא קאמר רש"י רק בהגיע לאויר פנימית רחוק שלשה משולי הכלי, א"כ קאמר שפיר כי מטא לאוירא דמנא קניא ויי"נ לא הוי עד דמטא לארעיתא דמנא, והא דנקט בשתי קופות ולא אשמועינן הא בקופה אחת דאויר כלי אינו קונה י"ל דקמ"ל אף שהחיצונה מרוחקת מן הפנימית והקרקע שלה והוי ס"ד דכיון דקרקע שלה היא א"כ הוי כחצירה שמוקף מן קופה שלו קא משמע לן כיון דאין הקופה משועבדת לקרקע לא מיקרי חצר משתמרת, ודוק היטב:
במשנה ב"ש אומרים פוטר כו' בגט ישן. ומקשין הראשונים הא ה"ל מוקדם וכתבו דמיירי ע"י שליח, רק על הרמ"ה והרא"ש הקשו דהרמ"ה שהביאו הרא"ש כתב דדוקא במוסר מידו לידה אבל ע"י שליח לא תינשא לכתחילה דבנותן לה בעצמו אמרינן דגם הוא חייש לפגמא דבריה ומסתמא לא בא עליה משא"כ ע"י שליח, וע"ז קשה דה"ל מוקדם, ועיין ב"ש סימן קמ"ח שהאריך בקושיא זו וגם בפני יהושע, ולענ"ד נראה דהא בלא"ה לטעמא דהרמ"ה דשליח לא מימלך בבעל, א"כ נראה דאם נמלך בבעל תינשא לכתחילה, וא"כ למה כתב הרמ"ה דדוקא בנתנו מידו לידה, וצ"ל דבהא ודאי אמרינן לא פלוג בשליח בין נמלך ללא נמלך וא"כ י"ל מ"ש בנתנו מידו לידה היינו משום דכיון דע"י עצמה ה"ל מוקדם וגם ע"י שליח לא תינשא לכתחילה א"כ י"ל כשנתנו מידו לידה והיינו שעושה לאשה עצמה שליח להולכה כדלעיל דף כ"ד דמוקמינן דאשה עצמה מביאה את גיטה באומר הוי את שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שויא שליח להולכה וקבלי את גיטך דבכה"ג שהדבר נעשה ע"י האשה עצמה ודאי תינשא לכתחילה, כן נ"ל נכון ודו"ק:
בפירש"י ד"ה גיטה קודם לבנה שמא ישהה הגט כו' ויאמרו משנתגרשה נולד והוי פגם עכ"ל. ותמוה לי דטפי אית לן למיחש דכיון שיחשבו שנתגרשה מזמן הכתוב בגט א"כ לא נחזיקו לבן המגרש די"ל שזינתה עם אחר וכשימות בלא בנים תיזקק אשתו ליבום ותתייבם לאחיו ובאמת הוא בנו והבנים ממזרים מאשת אח שלא במקום מצוה, גם יוכל לישא אחותו מאביו מאחר שמחזיקין אותו לבן פנויה ותלינן ברובא דעלמא, ואף דאם לא נבדקה אמו הולד שתוקי ואסור בקהל, מ"מ לפמ"ש בב"ש בסימן ג' ס"ק מ"ג ובס"ק מ"ו דהיכא דאין חשש ממזרות מותר לישא אשה ואין חוששין שמא ישא אחותו, א"כ כ"ש שיש לחוש לזה טפי מפגמא בעלמא וצ"ע:
בתוס' ד"ה ב"ש כו' בירושלמי מפרש כו' דב"ש כו' הילכך מזוהמת היא בעיניו כו' עכ"ל. לכאורה קשה דלאו כללא הוא דאם היא חפיצה להתגרש או שמרדה בו למה לא יגרשנה, וכן בהנך דפ' המדיר שהדירה דיוציא ויתן כתובה ודאי אינה מזוהמת כי לא מצא בה ערות דבר, וא"כ קשה איך כייל כללא דפוטר אשתו בגט ישן דאיכא כמה גווני שמתגרשת בלא ערות דבר ויש לחוש לגיטה קודם לבנה ואיך כייל ב"ש דפוטר אדם אשתו בגט ישן וצ"ע, עמ"ש בסוף מכילתין אי"ה:
בד"ה וצריכה גט מזה ומזה פי' בקונטרס כו' ואין נראה לה"ר יוסף כו' עכ"ל. בודאי תמיה קיימת על פירש"י בזה, וכבר נתעורר בפני יהושע ליישב בכמה דרכים וכולם בחזקת סכנה באין פותר על נכונה, עיין בספרי גט מקושר דף נ"ג מה שדחיתי דברי הפני יהושע, ואשר אחזה אנכי אחרי אשר החילותי לחבר על מסכתא זו, נ"ל דמשמע ליה לרש"י דודאי ל"ל שיהיה מילתא דפשיטא שיהיה מן הראשון ממזר ודאי דהתינח כשידע שהגט פסול וקידשה, אבל אם לא ידע שהגט פסול היו נראין הדברים שקידושי שני קידושי טעות הם דודאי אין לך מקח טעות גדול מזה שאסורה לו א"כ בכה"ג אין לומר שיהיה הולד ממזר מן הראשון מן התורה כיון דקידושי שני טעות הם דאטו ברשיעי עסקינן שידע שהולד ממזר ואעפ"כ ישאנה ואין לך מום גדול מזה, נמצא לפ"ז לא היתה ראויה להצריכה גט משני כלל וע"כ מטעמא דיאמרו גירש ראשון כדין ונשא שני, אלא דמפירש"י נראה שכתב אם החזירה הראשון הוי ממזר מדרבנן אפי' נימא דבכל גווני איירי אפי' עבר השני ונשאה אף שידע שהגט פסול מ"מ כיון דהש"ס לא מפליג כלל בין היכא שידע שהוי ממזר מן הראשון מן התורה ובלא ידע אינו רק ממזר מדרבנן ואסור בממזרת, לכן ס"ל לרש"י להשוות החילוקים לגמרי והיינו דודאי לר"מ דס"ל דעשו חכמים חיזוק לעשות הולד ממזר כאילו היה הגט בטל מן התורה א"כ כ"ש שראוי לעשות חיזוק לדבריהם להפקיע קידושי שני וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ובקל מצינו בימי הש"ס הפקעת קידושין כשעשה שלא כהוגן כדאיתא ביבמות דף ק"י בחטפה אפקעינהו לקידושין וכ"ש בכה"ג דהוי' אשת איש מדרבנן שיש לחזק שיפקיעו קידושי השני לכן לא משוינן פלוגתא דבכל אנפי הולד ממזר מדרבנן כיון דלא מפליג ביה הש"ס, נמצא לפ"ז ס"ל לרש"י דגם משני אינו רק ממזר מדרבנן כיון דמן התורה הגט כשר, אבל מ"מ גם קידושי השני הפקיעו וגם מראשון אינו רק ממזר מדבריהם, ולזה כתב רש"י דאע"ג דראוי להפקיע קידושי שני לגמרי מ"מ לא סגי בלא גט שלא יאמרו גירש זה ונשא זה בהיתר ואשת איש יוצאה בלא גט, נמצא לפ"ז גם לפירש"י גם מן השני אינו ממזר דאורייתא ודלא כהב"ש, וכבר השגתי עליו בספרי גט מקושר דף נ"ג ע"ד ע"ש, ודוק היטב. וכ"ש לפמ"ש דגם רש"י מודה דמן השני נמי רק ממזר מדרבנן:
דף פ.
בתוס' ד"ה ושם עירו כו' אור"י כו' אבל עיר שנולד בה אפי' שינה כשר כיון שא"צ כו' עכ"ל. בפני יהושע הביא הקושיא בשם הגאון מהר"א ברודא דא"כ תיקשי בהיה במזרח וכתב במערב ממנ"פ בלא כתבו אם כשר למה יופסל שינוי ואם פסול ליתני לא כתבו כלל, ועמ"ש בספרי גט מקושר אות ק"ח סק"ו דף נ"ד ע"ג והארכתי שם, ונראה עוד דודאי אין הוכחה דליתני לא כתבו כלל רק בשמות דבעינן לכתבן מן התורה שיהיה מוכיח מתוכו כשיטת התוס', וא"כ בשינה השם הרי אין כתוב השם כלל ופשיטא טפי דפסול בשינוי מלא כתבו דבשינה איכא תרתי לריעותא שאינו מוכיח מתוכו ואדרבה מורה ההיפך שאין זה המגרש, אבל במקום סופר ועדים כשתימצי לומר לא כתבו פסול היינו ע"כ מטעם שלא עשה כתיקון חכמים שעשו חיזוק לדבריהם לפוסלו אפילו דיעבד דאל"כ לא מיקיימא תקנתא דרבנן, וא"כ לא מוכח בכתב המקום רק שטעה די"ל דטעות לא שכיח ולא גזרו ביה רבנן וא"כ אין ראיה מלא כתבו לשינוי ולק"מ ודו"ק, ועמ"ש עוד שם בארוכה באות קי"ז בהג"ה לדחות הך כללא דהיכא דלא כתבו כשר יוכשר גם בשינוי דליתא:
בד"ה מפני מה כו' וא"ת והא אמרינן בפ"ק דע"ז ובגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד עכ"ל. עיין בפ"י שהקשה דאי איפשר לומר שלא היה מונין רק למלכי יון דהא בתשרי מנינן למלכי אומות העולם כדאיתא בריש ר"ה, והוקשה לו הא דבב"ב פ' ג"פ משמע שהיו מונין למלכים שעמדו, ע"ש שהאריך, ולא ידעתי מאי קשיא ליה דודאי בגולה משמע בבבל ולא בארץ ישראל כדאיתא בר"ה דף כ"ד מאי גולה זו פומבדיתא, וכן בסנהדרין ראשי גליות שבבבל, ובגמרא לקמן משמע דגם בבבל כתבו לשנות מלכים כדאיתא לקמן אסטנדרא דבשכר, וכן אמוראי דבבל דאיירי לקמן משמע דאפי' בבל בעינן לשנות מלכים:
בד"ה כי יתביתו כו'. עיין בספרי גט מקושר דף נ"ג באריכות:
בא"ד אך קשה לר"י דבפ' ג"פ משמע דגיטין מאוחרין כשירים כו' עכ"ל. והקשה הפני יהושע עד דמייתו התוס' מרחב"ג לייתי מרבנן דהשיב רבי דאין זמנו של זה כשל זה אלמא מאוחר פסול, ע"ש שהאריך, ולא הבנתי קושייתו דמ"מ סוגיין דעלמא דמאוחר כשר כמבואר בב"ב דף קע"א ע"ב, וא"כ ע"כ ליתא לתשובת רבי, רק התוס' הביאו ראיה דלא תימא דבגט מיפסל טפי מטעם שהקשו התוס' לעיל דף י"ז הביאו מר' חנינא דמשמע אפי' בגט כשר דודאי בגט נמי איירי דעיקר תקנת מקושר אגט היה ובשטרות תיקנו שלא תחלוק בין גיטין לשטרות כמבואר בריש פ' גט פשוט א"כ תקנת רבי היתה על שטרות, מ"מ לדידן דמאוחר כשר בשטרות א"כ ליכא מאן דפליג ארחב"ג לענין גט עכ"פ דאי מאוחר כשר גם בגט כשר, ובהיה במזרח אפילו לדידן עכ"פ פסול לכתחילה כמבואר בתוס' לקמן, ובזה ניחא נמי שדייק בפני יהושע דילמא מאוחר כשר ע"י שליח, ולפ"ז לק"מ דלרחב"ג משמע דמאוחר כשר דומיא דשאר שטרות דכשר לגמרי בלא שליח ואין מקום להקושיא:
דף פ:
בתוס' ד"ה זו דברי ר"מ כו' וקשה לר"ת דא"כ פליגי אדר"י כו' עכ"ל. עיין במהרש"א, וכבר כתבתי בספרי גט מקושר דף נ"ג אות ק"ז ליישב קושיית המהרש"א דמגורשת משמע שאפי' לכתחילה א"צ דאם תינשא לכתחילה מאי הועילו חכמים בתקנתן כדלעיל דף י"ז ע"ב בגמרא, ואין להקשות דבגט ישן דתינשא אפילו לכתחילה מ"מ אין יכול ליתן הגט דהיינו מחששא אבל בתקנתא לכתוב לא מהני אי לא אהני אפי' לכתחילה:
בפירש"י ד"ה זינו לא כו' דנישאו חמור שמא יאמרו חלץ לה וניסת כו' עכ"ל. והתוס' הקשו עליו, וכבר הארכתי בתשובה ליישב פירש"י בדברים ברורים ותורף הדברים דס"ל לרש"י דכל הטעם דצריכה גט משני הוא משום קנסא כדי שלא תחזור על הראשון דלא משמע ליה דאסורה דאנוסה היא לכן אמרינן בגמרא יבמות דף פ"א דמשום קנסא הוא, והוא תמוה דמה קנס הוא לה בזה דהא על השני אסורה מדינא שהרי אשת איש היא, רק עיקר הקנס כדי שתתגרש וממילא אסורה על הראשון כיון שנתגרשה מאיש אחר אסור להחזיר גרושתו לכן בקידושין לא גזרו, אלא דכיון דהוא מילתא בלא טעמא להצריך גט משני דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין דכר"ע מוקמינן לה וכן באשה שהלך בעלה דאשת איש גמורה היא, לכן צריך ליתן טעם משום גזירה שיאמרו גירש ראשון וע"י זה שגירשה מתקיימא גזירת חכמים שתאסר על הראשון דכל גרושה אסורה לחזור לבעלה הראשון, וביבמה לא שייך זה אי ליתא לדרב המנונא ומותרת אפילו זינתה לכן צריך טעם משום איחלופי, ובזה ניחא פירוש רש"י שכתב בד"ה דמיחלפא אע"פ שאנוסה היא כו' גזירה שמא יאמרו גירש ראשון, והוא תמוה דתלי תניא בדלא תניא דהא דאסורה לראשון מפורש ביבמות משום דה"ל למידק והגט הוא שצריך מפני שלא יאמרו כו', אלא הדבר ברור דכל זה שצריכה גט הוא לברר איסורו של הראשון כדאיתא בירושלמי אבל מדינא אנוסה היא רק מטעם קנס עשו שתצטרך גט כדי שיתקיים האיסור על הראשון, וביבמה אי ליתא לדר"ה לא שייך איסורא על הראשון אף משום גזירה דיאמרו שחלץ שאין בזה טעם רק על הקנס שקנסו להצריכה גט משני, משא"כ בארוסה לא קנסו כיון דלא עבדה איסורא כמפורש ביבמות דהיכא דלא עבדה לא קנסוה ולא צריכה נמי גט משני, א"כ כל זה שגזרו שלא יאמרו גירש ראשון אינו אלא קנסא בעלמא והיינו היכא דנאסרה בזנות, משא"כ אי ליתא לדר"ה לא שייך למיקנסה דאפילו גירשה אין איסור למחזיר יבמתו אחר גירושין, וכיון שכן לר"ע דס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא שייך להצריכה גט כיון דלא תפסי קידושי השני ואין טעם לגט רק שמא יאמרו שכבר חלץ לה והוי מחזיר חלוצתו ומ"מ לא הוה קנסינן לה אי ליתא לדר"ה, וכמו שהארכתי שם דהאיסור לבעלה לא תליא בתפיסת קידושין לרב המנונא רק משום איחלופי בא"א שהרי אנוסה מותרת אף דלא תפסי קידושין באשת איש, ע"ש שדחיתי שיטת התוס' והרא"ש בראיות ברורות והתרתי להלכה למעשה בת יבמה לקהל הכל באריכות גדול ובראיות ברורות ודוק היטב, כי קצרתי כאן למאד ולא יובן היטב רק בתשובתי בא הדבר בארוכה גם ישוב הרי"ף:
דף פא.
בתוס' ד"ה לא כו' וא"ת לרב אדא בר אהבה כו' משום חששא דקנוניא כו' דתצא מזה ומזה כו' עכ"ל. לכאורה אין קושיא דהקנוניא להפקיע מן השני שרוצה להתגרש מן השני וביקשה מבעל הראשון שיחליף השובר בגט ולק"מ, אלא דתמוה לי לפירש"י משום קנוניא א"כ איך אמר לאו כל כמיניה לאבד זכות הראוי לשני ומשמע שיכול אחר ליקחנה כמו שפירש"י, ואי טעמא משום קנוניא הא כיון שמודה היא שלא נתגרשה איך תינשא לאחר הא שויא נפשה חד"א, וצ"ל שטענה שאינה יודעת אם החליפו הבעל אח"כ, וא"כ קשה ל"ל לרש"י טעמא דקנוניא הא יש לפרש ג"כ שהיא אינה יודעת אם הוחלף, גם הרא"ש הקשה לשמואל מאי קנוניא שייך הא יכול להחזירה ואם נאמר שאינה יודעת י"ל שאינה חפיצה לחזור ולא כל הימנו לאסרה, גם לישנא דגמרא קשה ל"ל לתלות לא כל הימנו לאבד זכות הראוי לשני הא גם עליה אינו נאמן לאוסרה לעלמא כיון שנעשית בחזקת מגורשת ולמה תלה הדבר בזכותו של שני, וצ"ע:
והרמב"ם בפ"י מגירושין כתב אם נשאת אינו נאמן שמא ממנה נפל ומצאו הבעל, א"כ משמע שאין האשה מודה שקיבלה השובר במקום הגט, וגם לדבריו קשה כיון שהיא אינה מודה אפי' לא נישאת למה יהיה נאמן לאבד זכותה, וצ"ל דמיירי שהוא רוצה ליתן גט אחר לכן קודם נישואין אמרינן מסתמא קושטא קאמר שהרי רוצה ליתן לה גט בפנינו אבל אחר נישואין הרי אוסרה על השני לכן אינו נאמן ליתן גט אחר, אלא דקשה א"כ למה נקט התנא השובר כלל שיוצא מת"י האשה שאם אבדה הגט ומצאו הבעל שובר זה מה טיבו אצל האשה הרי כיון שקיבלה הגט מסתמא הבעל קיבל השובר שהרי לא נתן לאחד מהם גם שניהם, וע"כ לומר כפירש"י שהיא בעצמה החליפה הגט בשובר ומשום קנוניא א"כ משמע שהיא מודה שלא קיבלה הגט רק השובר, ולפ"ז באמרה ברי שקיבלה הגט והבעל החליפו בשובר כגון שהניחתו מתוך ידה איפשר שאין הבעל נאמן וצ"ע, גם לפי טעמו של הרמב"ם איפשר דאם הודית האשה נאמנת שהוחלף מדנקט שמא מצאו משמע דלקנוניא לא חייש, והוא תמוה דהא מדתלי בשובר שיוצא מתחת יד האשה משמע ודאי אפי' האשה אומרת ג"כ שהוחלף מ"מ לא מהימנא, וע"כ משום קנוניא, ותימא על הטור שהעתיק לשון הרמב"ם, וברא"ש מפורש כפירש"י, גם קשה להלום דברי הרמב"ם והתמיהה קיימת על נושאי כליו שלא הרגישו בזה:
במשנה כתב לגרש את אשתו ונמלך ב"ש אומרים פסלה מן הכהונה ויש לדקדק הא ב"ש ס"ל לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, ומטעם זה כתבו התוס' לעיל דס"ל לב"ש דפוטר אשתו בגט ישן וכיון דמצא בה ערות דבר בלא"ה פסולה מן הכהונה, וי"ל דלב"ש אין זה רק לכתחילה אבל אם גירשה בלא ערות דבר נמי מגורשת כדלקמן שלהי מכילתין, וא"כ שפיר י"ל לעיל דאמרי ב"ש פוטר אשתו היינו לכתחילה א"כ ע"כ במצא בה ערות דבר איירי דאל"כ בלא"ה לא יגרשנה אבל הכא דנקט כתב לגרש היינו אפי' בלא ערות דבר אם כתב לגרש פסלה, ועמ"ש בלשון התוס' ד"ה דורות:
שם אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה. לכאורה קשה בהא דלא נעשה התנאי בלאו הכי לא תוכל לינשא לכהן שהרי בידה עוד לקיים התנאי, וצ"ל שמת אח"כ ולא קיימה התנאי דתו לא תוכל לקיים התנאי עוד כגון שאמר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת דקיי"ל לי ולא ליורשי, מיהו לשיטת הרמב"ם דבתנאי שעדיין לא עבר כגון שלא קבע לה זמן חולצת ולא מתייבמת, אלמא דלא מיקרי העברת תנאי אף שאי איפשר לה לקיימו עוד א"כ הך דלא נעשה התנאי אי איפשר לה להנשא לכהן כיון שלא נתבטל קיום התנאי בפועל אע"פ שמת א"כ איך תינשא לכהן, וע"כ לומר שלא נעשה התנאי בתוך הזמן שקבע דתו לא שייך בה קיום התנאי א"כ קשה דטפי ה"ל למימר ועברה על התנאי בהחלט דבהא דלא נעשה התנאי משכחת לה שהתנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת אע"פ שאי איפשר לה לקיים התנאי עוד מ"מ אסורה לכהן כיון דצריכה חליצה ע"כ עדיין לא מיקרי העברת התנאי:
בפירש"י ד"ה מהו כו' שלא יאמרו גירשה והחזירה כו' עכ"ל לכאורה ליכא נ"מ דכיון שגירשה הרי אסורה עליו אפי' בלא קידושין, מיהו לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות בחייבי לאוין רק בקידש ובעל חוץ מאלמנה לכהן גדול וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו מאיסורי ביאה דין ב' א"כ עיקר הלעז שהחזירה דהוי איסור מלקות נמי:
בתוס' ד"ה ובנהרדעא כו' והא דאמרינן כו' ובפ"ב דכתובות גבי מעלין לכהונה כו' דמבטלין קלא כו' עכ"ל. לכאורה יש לומר בפשיטות דהכא לקלא דבתר נישואין לא חיישינן, אלמא שאין מוציאין אשה מבעלה ע"פ הקול רק מקמי נישואין דלא היה לו לכונסה, וא"כ התם לפסול גברא דמי לקלא דבתר נישואין, וצ"ל דמ"מ לא מקילינן בכהונה משום מעלת יוחסין, וא"כ כיון דהא גופא חומרא לפוסלו בקלא מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו מקילין בסופו לבטולי קלא עכ"פ כיון דבתחילה נמי חומרא הוא טפי מבאשה:
בד"ה דורות אחרונים כו' אע"ג דבאלו נערות כו' ר"י ור' דוסא אמרו דבר אחד כו' עכ"ל איפשר לומר דבלא"ה כתבו התוס' שם דמן התורה שבויה לא הויא בחזקת בעולה רק משום גזירה שלא תינשא לכהן, וא"כ יש לומר ודאי בשבויה בתולה אין לחוש כיון שכונסה בחזקת בתולה ואם תינשא לכהן תאסר עליו דהא קיי"ל באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו, א"כ מסתמא כשאינה בתולה לא תינשא לכהן לכן ס"ל דהיא בקדושתה, מיהו בשבויה בעולה מקדם בהא לא שייך סברא זו דהא בלא"ה בחזקת בעולה היא א"כ אין ראיה ממה שמחזקת עצמה לבתולה דאין לה לחוש דליכא לברורי, אלא דר' יהודה ס"ל כיון דבשבויה שהיתה בחזקת בתולה לא גזרו לכן ס"ל לענין קנס ג"כ הרי היא בקדושתה כיון שהחזיקה עצמה בחזקת בתולה, ור' דוסא ס"ל כיון דבשבויה בתולה ליכא למיגזר גם בשבויה בעולה לא גזרינן דהא ר' דוסא לא איירי בשבויה בתולה כמו ר' יהודה דמיירי לענין קנס, אבל בדברי רבי יהודה אינו מבואר שבויה בעולה א"כ מה שאמר דבר אחד היינו משום דר' דוסא שייכא בדרבי יהודה דכיון דאין להחמיר בבתולה גם בבעולה אין להחמיר, והשתא נראה דכאן אמר ר' יהודה דב"ש דס"ל בכתב לגרש פסלה מן הכהונה איפשר דב"ש לשיטתייהו דס"ל דלא יגרש אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר א"כ פסולה לכהונה מדינא רק דב"ש ס"ל לא פלוג להחמיר כיון דבגירושין שיש בהם ערות דבר פסולה לכהונה אמרינן לא פלוג להחמיר, א"כ קאמר שפיר דדורות ראשונים ב"ש ס"ל לא פלוג להחמיר אפי' מגרשה בלא ערות דבר, ור' דוסא ס"ל לא פלוג להקל אבל ר' יהודה גופיה אינו מיקל רק בבתולה דאיכא טעמא כיון דמחזקא נפשה בבתולה מסתמא קושטא קאמרה דהא בכהן נאמן לאסרה ובישראל נמי נאמן להפסידה כתובתה והשתא דורות ראשונים דנו לא פלוג להחמיר ור' דוסא ס"ל לא פלוג להקל ודו"ק: ובהכי ניחא הא ב"ה נמי מיקל אע"פ שהוא מדורות הראשונים, וכן הקשה מהר"ם שי"ף, ולפמ"ש ניחא דב"ה לשיטתייהו שיכול לגרשה בלא ערות דבר א"כ אין מקום להחמיר כלל דרובא דרובא גיטין הם בלא ערות דבר, ודוק היטב:
בד"ה טרקסמון כו' ובערוך פירש טרקסמון מין ירק כו' דא"כ ה"ל למימר ירק סתם עכ"ל. תמוה לי דפשיטא דירק חייב במעשר כמפורש בפ"א דמעשרות רק אותו ירק ששמו טרקסמון פטור מן המעשר וקאמר שמכניסין אותו דרך פתחים כמו שמכניסין ירק טרקסמון שפטור מן המעשר אבל שאר ירקות ודאי חייבין במעשר כמפורש במשנה פ"א דמעשרות משנה ד', ונ"ל שצ"ל בתוס' דהל"ל פתח סתם, גם במ"ש וצ"ע אם דרך טרקסמון פטור אפי' מדרבנן אינו מובן, וצ"ל אם ירק טרקסמון כו', ותימא שלא הרגישו המפרשים בזה:
במשנה המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כו'. ויש לדייק למה לא נקט בפשיטות המגרש אשתו ונתייחד עמה, ואיפשר לומר מכאן סיוע למ"ש בש"ע סימן מ"ב דבעינן דוקא שיהיו יודעין שיש עדים א"כ בפונדקי מסתמא יודעין שיש עדים אבל בעלמא אפי' יש עדי יחוד מ"מ איפשר שהם לא ידעו והוי קידושין בלא עדים, אלא דמ"מ י"ל כיון דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אמרינן מסתמא ידעו שיש עדים, מיהו אין זה מוכרח די"ל דדוקא בידוע שיש עדים מסתמא בעל לשם קידושין, ובש"ע סימן קמ"ט מפורש וראו הוא והיא את העדים משמע דבעינן שידוע שראו את העדים שהעדים עצמם יודעים שראו אותם אבל אם העדים אין יודעין אם ראו אותם איפשר דלא חיישינן לקידושין דשמא לא ידע שיש עדים ויצרו תקפו ובעל לשם זנות ואפי' מודים שידעו שיש עדים איפשר דהוי כמקדש בלא עדים, גם יש להאמינם שלא נתכוונו לקידושין במיגו דאי בעו אמרו שלא ראו העדים ולא הוי קידושין, וצ"ע לדינא, ומתוך לשון הרשב"א שכתב אבל אם ראו אותן שנים מן החלון והם רואים ואין נראין לו אינה צריכה ממנו גט לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים הילכך כשבעל לשם זנות בעל, עכ"ל הרשב"א, ומשמע בלא נודע אם ראו אותן אמרינן מסתמא ראו מכח הך חזקה גופא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצ"ע, עמ"ש בע"ב:
דף פא:
בגמרא וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ותמוה לי מאיזה צד אתה בא לדון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מצד חזקת כשרות אם כן אם אמרו שלא נתכוונו לקידושין איך נימא שמשקרין ורוצים להפקיע אשת איש בלא גט הרי קם להו בדרבה מיניה מביאת פנויה, וא"כ איך נימא בשביל חזקת כשרות ודאי נתכוונו לקידושין דא"כ איך נהפך לבה בקרבה לינשא לאחר באיסור אשת איש כל ימיה, ונראה שזהו טעמו של בעל ש"ג שהביאו הב"ש שסובר דבשניהם מודים שלא נתכוונו לקידושין אין לחוש, והב"ש בסימן קמ"ט סק"ד כתב מנ"ל זאת, ולפמ"ש י"ל שזהו טעמו דנגד איסור אשת איש הוי טפי חזקת כשרות שיצרן תקפן ובא עליה לשם זנות משנאמר שמבקשים להתיר איסור אשת איש, אלא דצ"ע דאם האשה לבד אמרה שלא נתכוונה לקידושין איך נחזיקה שעכשיו תקלקל עצמה באיסור אשת איש ויהיו בניה ממזרים שזה עבירה יותר מביאת פנויה, ודוחק לומר דמחזקינן לה דהשתא איתרע חזקתה לגמרי ורוצה לעבור איסור אשת איש ומעיקרא היתה חזקתה בכשרות אפילו באיסור פנויה לא עבדה דזהו דחוק ורחוק, ועוד דא"כ אשה פנויה שנתעברה נחזיקה בחזקת אשת איש ונאמר שנתקדשה לאחד וביאתה בהיתר ולא נימא שזינתה ולא תהיה מותרת לינשא, וכ"ש לדעת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים בחזקתה לשם קידושין נבעלה איך נאמר שנתעברה בזנות, ואיפשר דהגאונים לא אמרו רק בהודו שלשם קידושין נבעלה דאמרינן דהוי כקידושין בעדים, דלא תימא דלא אמרינן הן הן עדי יחוד א"כ אף שנתכוונו לשם קידושין לא מהני דסתם ביאה לאו לשם קידושין הוא לכן אמרינן מסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וסתמא לשם קידושין הוא אבל באמרה בפירוש שלשם זנות נבעלה א"צ גט, ומיושב מה שטען הרשב"א על הגאונים מהך דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו דבטענו שלא נתכוונו לשם קידושין לא חיישינן לקידושין והיינו מטעמא דפרישית דלא שייך להחזיקן בחזקת כשרות ורוצים לעבור איסור אשת איש, גם קשה למה לא יהיה הבעל נאמן במה לו לשקר דהא בידו לגרשה, ובקידושין דף פ"ג איתא מה לי לשקר לחזקה דמיא אליבא דכ"ע, ועיין בר"ן שם בקידושין שכתב דהך מה לי לשקר עדיף מחזקה כיון שהוא בידו, ורבי נתן ס"ל כעדים דמי א"כ למה לא יהיה נאמן נגד הך חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, מיהו גם בהך דפ' המדיר בקידש על תנאי ובעל ג"כ קשה על זה וצ"ע:
שם תנן ומודים בנתגרשה מן האירוסין כו' ואי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין כו'. ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"י מגירושין דדוקא באשתו שגירשה אמרינן חזקה זו אבל בשאר אשה מסתמא לשם זנות בעל, א"כ קשה דילמא להכי מן האירוסין שאין לבו גס בה הויא כאשה אחרת דהא ע"כ טעמא בעי דבאשה אחרת לא אמרינן הך חזקה וי"ל בלבו גס בה מסתמא דיבר עמה לבעלה לשם קידושין, משא"כ מן האירוסין אינה אלא כאשה אחרת, ויש ליישב:
והרא"ש הסכים עם הרמב"ם וביבמות פ' כיצד הסכים עם הגאונים בבא על שפחתו דאמרינן מסתמא שיחררה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וברמב"ם מבואר דחשיב ואין צריך לומר בשפחה שהוא ביאת זנות, ועיין בב"ש סימן ט"ו סק"ט ובר"ס קנ"ו, ואיפשר לומר דהרא"ש לשיטתיה אזיל דודאי טעמו של הרמב"ם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה, וקשה הא אם יבעול לשם קידושין יצטרך ליתן לה כתובה אי יש כתובה לארוסה משא"כ בבועל לשם זנות, וא"כ י"ל שלא ביקש להתחייב כתובה ובעל לשם זנות, מיהו ברמב"ם יש לומר דלשיטתיה אזיל דס"ל שאין כתובה לארוסה, אבל הרא"ש לשיטתיה דס"ל יש כתובה לארוסה כמ"ש בפ' נערה סי' ד' א"כ י"ל באשתו שגירשה אפילו מן האירוסין י"ל שבעל לשם קידושין ואינו מפסיד הכתובה שהמגרש אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה לכן אמרינן שבעל לשם קידושין שכבר נתחייב לה כתובה מאירוסין הראשונים, משא"כ בשפחתו נהי דאמרינן ששיחררה מ"מ לא אמרינן שקידשה דא"כ יפסיד הכתובה ובמקום פסידא לא שייך חזקה זו, ולפ"ז הכא מיירי דעדיין לא גבתה כתובה הראשונה, ודו"ק וצ"ע:
בתוס' ד"ה בגט קרח כו' הא דלא תנא לה כו' אומר ה"ר יוסף כו' עכ"ל. דבריו דחוקים, ולולא דבריהם היה נלע"ד דודאי הך דגט קרח איירי שחתמו כל העדים שהזמין רק שעשו קשרים יותר מן העדים דאילו חסר מאותן שהזמין ודאי פסול שלא נתקיים תנאו ובכולכם כולם צריכים לחתום אי משום עדים אי משום תנאי כדלעיל דף י"ח ע"ב, אלא ע"כ איירי שאין הפסול רק מכח שנחסר עדים למנין הקשרים, וא"כ לכאורה נראה כיון דאינו אלא משום גזירה אם לא נישאת יש תיקון להשלים ע"א מן השוק שיהיו כפי מנין הקשרים כדאיתא לקמן השלם עליו עבד מן השוק וכפיר"ת לקמן, וא"כ הכא דוקא בכנסה גזרו שתצא מזה ומזה אבל מעיקרא יש תיקון להשלים החסרון והיינו אם חתומים הראשונים הם כשרים, משא"כ בהנך דלעיל הוא מעוות בכתיבה ואין לו תיקון, והשתא באה המשנה על סדרה דלעיל בכולהו טעותי אין תיקון לגט להשלים כיון שנכתב שלא כהוגן ופסיק דאף אם לא נישאת עדיין אם תינשא תצא מזה ומזה והדר תנינן המקרה והחשש שבא לאחר כתיבת הגט כתב לגרש אשתו וכו' והדר תני החשש לאחר נתינת הגט, ושוב תנא התנא מה שמתהוה אחר כניסתה ע"י הגט דקודם כניסה איפשר להשלים החסרון והיינו כשהיו הראשונים כשרים וההשלמה חסר וזה הפסול אינו אלא אחר כניסה ודו"ק:
דף פב.
בתוס' ד"ה צא כו' ומיהו בקונט' פירש כו' משמע שסובר דבעינן זה בפני זה ומה שפירש ועדיין לא נמסר לה ר"ל שהעדים לא חתמו כו' עכ"ל. לפענ"ד הוא דחוק בפירש"י, אלא נראה דס"ל דכיון דכבר חתמו הצריכים לגט זה בפני זה אין חתימתן בטילה רק הנוסף צריך לחתום בפני הראשונים שלא יטעה שיסבור שא"צ זה בפני זה כי לא ידע שהראשונים חתמו זה בפני זה אבל אותן שכבר חתמו ונצטרפו אין לחוש בהם לטעות, ולהכי כתב רש"י שעדיין לא נמסר שאם כבר נמסר הרי נמסר בפסול וצריך להחזירו לבעל ולחזור וליתנו לכן פירש"י שעדיין לא נמסר כפשוטו, וגם מה שפירש"י הסופר לפענ"ד הוא טעות סופר וצ"ל הבעל והעדים בפנינו, נמצא פירש"י הוא הכרעה בין רבינו משולם לה"ר אלחנן ודו"ק:
סליק פרק שמיני