גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ז - מי שאחזו
דף סז:
במשנה מי שאחזו כו' ואמר כתבו כו'. כתבו התוס' ואפי' אמר כתבו ותנו, ואיפשר לומר דקמ"ל דודאי באמר תנו פשיטא דאין נותנין אבל באמר כתבו י"ל דעכ"פ יכתבו ויתנו ביד הבעל, ואם מסרוהו להבעל אחר שנתרפא ונתרצה לגרש בו א"כ היה איפשר לומר דאיגלאי מילתא למפרע אשר מחכמה שאל על זאת ויכול לגרש בגט זה, קמ"ל דלא אמר כלום ואם נתרצה לגרש אח"כ צריך לכתוב גט אחר דהגט ראשון נכתב שלא מדעת הבעל, ובהכי ניחא דבגמרא אמרינן דהא רוחא קורדייקוס שמה למאי נ"מ לקמיעא, ויש להבין מאי נפקא מינה לדינא, לכן איפשר כיון שידוע שההוא רוחא קל להתרפאות ע"י קמיעא והוה ס"ד דהכתיבה שכתבו בעודו קורדייקוס תועיל כיון שמתרצה לגרש אחר הרפואה ג"כ, קמ"ל דמכל מקום אינו בדבריו כלום ודו"ק:
בפירש"י ד"ה נשתתק לאו אשאחזו קורדייקוס קאי כו' עכ"ל נראה דס"ל לרש"י דבקורדייקוס לא שייך בדיקה דודאי לאו בר דעת הוא, ואיפשר דאפי' בדיקה לא מהני ביה דקים לן דאינו בדעתו, ועיין בפני יהושע שהבין בדברי רש"י דאיירי בנשתתק מחמת חולי וכתב הטעם דכיון דאמר כתבו לחוד ובאינו חולה לא מהני כתבו, ולפענ"ד ליתא דכל נשתתק אפי' מתוך בריו לא גרע מחולי דמסתמא אית ביה סכנה והוא בהול וסגי בכתבו לחוד, וכן הוא ברמב"ם ובטור ובש"ע סי' קכ"א במי שנשתתק אם בדקו אותו כותבין ונותנין, משמע דנשתתק יש לו דין חולי, וגם בפירש"י כוונתו מחמת חולי ולא מחמת חולי דמעיקרא אלא דהאי גופא חולה הוא כי ניטל המדבר, וא"כ סגי בכתבו לחוד בנשתתק אפי' מתוך בריו דאין לך חולי גדול מזה, כן נ"ל:
בגמרא שמעה ילתא. צ"ל דלא הספיקה לו רפואה דבישרא שמינא וחמרא חייא:
בפירש"י ד"ה רב יוסף איעסק לתלגא כו' עכ"ל. צ"ע דלמה לא הוזכרה רפואה זו, וע"פ פשוטו יש לפרש בלא חולי רק לצינתא בעלמא והיינו דאמר גדולה מלאכה:
בגמרא אמר להו הא בעלת שלש כו' כתב המהרש"א ויש לדקדק מאי קושיא הא בעלת ג' ובעלת ה' כשרים להדיוט, ואין זה קושיא דלא בא רק להראות איך חשידי אאבר מן החי וכיון דבת ג' חסרה רגל א' והם יראים מריש גלותא עד אשר חתכו אבר מן החי, וכה"ג לעיל דף ז' דאל יטיל אימה יתירה כו' ביקשו להאכילו אבר מן החי, ופירש"י שאבד אבר מן השחוטה וחתכו אבר מן החי להשלים:
שם כרכה בסודריה. למאי דמסיק היינו כל החתיכה משום דטעם ביה טעמא דחיורא, והקשה המהרש"א אמאי קאמר גששה דהרגיש באותו עצם אפי' לא היה מרגיש לא היה אוכל משום טעמא דחיורא, ונראה דעשה כן דגששה כדי שידע מקום הצרעת דאולי היתה איזה נקודה קטנה וקשה לבדוק בכל העור, וכה"ג בפוסקים בנקב בחלל הגוף קשה לבדוק כל החלל ולזה היה מגששה כדי לדעת מקומה כדאמרינן לקמן בדקו בדוכתיה ואגב הרגיש שרוצים לחנקו:
דף סח.
בגמרא א"ל ר"ח מנא הוה ידע מר המהרש"א דייק הא נחר ליה, ואיפשר לומר דממה שעשה לו סימן היה לו לעמוד במקומו ואיך היה בטוח כשיפנה לימין או לשמאל שמא גם שם שמו מכשול לפניו, ולזה השיב חדא דנחר לי מר, ואם תראה אותי פונה למקום מכשול תוסיף לרמז לי להיות כלך מדרך זה, ועוד שהינוקא רמז לפנות לימין או שמאל, ועוד שהתקלה ניכרת מתוך הציפיתא וחשידי עבדי על זאת שכוונתם להזיק בידים:
שם שרים ושרות אלו מיני זמר. נראה שהכלים עצמם יש בהם שמות זכר ונקיבה כלי זמר זה נקרא בלשון זכר וזו בלשון נקיבה כמו שיש חילופי שמות בכל כלים יש שנקרא בלשון זכר ויש בלשון נקיבה:
בתוס' ד"ה איכא כו' וצ"ל ששמרוהו מימי שלמה עד חורבן בית שני עכ"ל. קצת קשה למה לא שמרוהו מימות משה עד בית ראשון שלא היה זמן רב כל כך כמו מבית ראשון עד בית שני:
בא"ד הקשה הר"ר אלחנן כו' ולינסרינהו ע"י שמיר עכ"ל. לולא דברי התוס' היה איפשר לומר דקשה בלא"ה איך עשו באבני אפוד באותיות הסתומות כגון מ"ם סתומה וסמ"ך שאם ע"י השמיר הרי נפרד האבן לגמרי והפנימיית נופל מן האבן, ודוחק לומר שאלו האותיות היו פרודות, לכן י"ל דהשמיר אינו בוקע מעבר לעבר ומעט נשאר מחובר למטה ובקל להפרידן שלא ע"י ברזל, וא"כ למזבח כשיפרידוהו הרי הם נשברים ואינם שלימות, והא דלקמן דתרנגולא ברא אייתי ליה לשבר הזכוכית י"ל שקל להשתבר אף שנשאר מעט שלם בתחתיתו, וכן אמרו שנבקעים האותיות כתאנה שמתבקעת אלמא שאין נפרדין, וכן לקמן בשיני דטורא משמע שאין ההר נפרד רק מתבקע:
בגמרא אייתי שידה ושידתין. לא ידעתי שנים ל"ל זכר ונקיבה דוקא
שם כריא ליה בירא. איפשר שלא שתה המים כאשר הם רק אחר שישימם בבור ושם עשה איזה תיקון למים דאל"כ הלא יכול למצוא מים בעולם, לכן סייר לגושפנקיה שאם א' שתה מהם וממלאם במים אחרים אינו נוח לו בכך לכן כי צחי לא השיג מים אחרים ראויים לו:
בתוס' ד"ה זיל כו' לא רצו לשאול באורים ותומים כו' עכ"ל. לכאורה אורים ותומים אינם מייעצין כיצד לעשות רק משיבין הן או לאו אם יצליחו או לא אבל ליתן עצה איך לעשות לא מצינו בשום מלחמה וא"כ אף אם היו משיבין האורים ותומים שהוא אצל שרו של ים לא יבינו איך להשיגו, משא"כ אשמדאי שאמר להם שהשר של ים מסרו לתרנגולא ברא ונתחכמו איך להשיגו, אבל אם היו אורים ותומים משיבים שהוא אצל שרו של ים לא היה עולה על דעתם לשואלו אם מסרו לאחר וכה"ג איפשר שהיה תשובה, אבל זה שכבשוהו הוכרח לברר דבריו שאל"כ לא יאמינו לו אילו לא אמר רק שהוא אצל שר של ים ולא יוכלו להשיגו היו מענין אותו יותר פן כיחש בם והוכרח לברר אמיתת דבריו דע"כ לא יכול לכבוש השר של ים להחזיר השמיר להם:
דף סח:
בגמרא בדקו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני. משמע שהשר של ים מסרו לכל המין תרנגולא ברא וכ"א יכול ליקחו:
בפירש"י ד"ה ובעיא מינטר ליבם קטן כו' ויודע היה זה שעתידה להמתין י"ג שנה עכ"ל. צריך להבין מאי בעי רש"י בזה, ואיפשר דרש"י לשיטתי' דלעיל דף ס"ה ע"א ד"ה חולצת משמע דס"ל בהביא' סימנים בהגיעה לעונת נדרים חולצת, א"כ איפשר שתביא סימנים קודם י"ג שנה לזה אמר יודע היה זה שלא יביא סימנים קודם י"ג שנה, עוד איפשר דקשיא ליה לרש"י אם כבר נולד היבם הרי בציר ליה משלש עשרה הימים אחדים אשר יחיה הבעל ואם לא נולד עדיין איפשר מ"מ שיולד מיד ואין י"ג שנה במילואן, לזה פירש שידע שתמתין אף שכבר נולד מ"מ לא יהיו לו ב' שערות עד עבור י"ג שנה ממיתת הבעל, והראשון נ"ל עיקר:
בגמרא שלחו להו בידקו בכרעיה קשה שהוה ליה לבדוק בבבואה דבבואה דלית להו כדלעיל דף ס"ו, וגם לעיל דפריך אינהו נמי אידמו נימא דחזי ליה ברגלי אדם, וכ"ש דקשה להגאונים שפסקו דאין בקיאין בבבואה דבבואה מ"מ משכחת לה בראו לו רגלי אדם:
שם וקא תבע להו בנידותייהו. קשה כיון דגמר מתיבתא אמאי אינו מחזיק דין נדה ואשת איש, וצ"ל דאינם מצווין על איסורים, ועיין בתשובת מהר"ם לובלין באשה הנבעלת משד שאינה אסורה משום זונה:
בפירש"י ד"ה מלך והדיוט היה שלמה לא חזר שוב למלכותו. בגליון בשם רש"ל כעין מלכות ראשונה שמלך על עליונים ע"כ, איפשר דקשיא ליה מ"ש המהרש"א הא כתיב בקרא שמלך בירושלים ארבעים שנה, לכן פירש שעל העליונים לא מלך כמקדם ומ"מ היה מלך בירושלים, מיהו ברבה פסוק אני קהלת אמר חכם וטיפש וחכם עשיר ועני ועשיר משמע שהיה הדיוט גמור, לכן י"ל שימים רבים שהיה אשמדאי בדמותו נקרא המלכות על שם שלמה והנהגותיו ונימוסיו לכן נקרא המלוכה על שמו:
דף סט.
בתוס' ד"ה לברוקתי הכא משמע דיש כו' וקשה דבבכורות חשיב ליה גבי מומין הקבועין עכ"ל. איפשר ליישב דהך רפואה אינו מרפא לגמרי רק מיקל החולי ויוכל לראות אבל מ"מ אין החולה נרפא לגמרי ושפיר ה"ל מום קבוע:
בד"ה לככא כו'. גם כאן מבואר לחינכי משמע דככי אינם חינכי:
בגמרא כיון דמפומיה קאתי אימר איתמוחי איתמח. ובריאה לא שייך זה די"ל מפנימיות הריאה קאתי דרך הקנה שמחובר לריאה ששם מעלה הלחלוחית וכיחו לפה:
דף ע.
בתוס' ד"ה רב שימי כו' הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא אסור לרפאות כו' עכ"ל. וקשה איך ריפא אלישע צרעת נעמן, וצ"ל שידע שלא יעבוד עבודת גילולים עוד, וא"כ איפשר שגם ההוא עכו"ם לאו עובד עבודת גילולים הוה, ועיין במהרש"א שהקשה איך אמרו חז"ל הרפואות הא חזקיה גנז ספר רפואות שישעבדו לבם למקום, ע"ש מה שתירץ, ואיפשר דספר רפואות היו כולם בדוקות ושוות לכל נפש וקולעים אל השערה אבל רפואות הללו אינם שוות לכל נפש וכפי שינוי הטבעיים לקבל הרפואות וכיון שאינם בדוקות צריך רחמי שמים שיועילו, מיהו קשה אמאי לא ריפא את נעמן ע"י ספר הרפואות ומלך ישראל צווח האלהים אני להמית ולהחיות, ואיפשר שלא היה תחת יד מלכי ישראל רק תחת מלכי יהודה משלמה המלך, אלא מ"מ קשה כיון דאיתא בפ' הפועלים עד אלישע לא הוה אינש דחלה ונתרפא א"כ קשה ספר רפואות מה טיבו, ואיפשר דהיינו לחלאים חיצוניים וחבורות ופצעים כמפורש בתורה ורפא ירפא אבל מי שחלה חולי פנימיי לא היה עוד תקנה להתרפאות, וא"כ י"ל דודאי מה שגילו רפואות כאן כיון שהרבה שלוחים למקום וחלאים רעים ונאמנים אין חשש בהתגלות רפואות על מקצת חליים אבל ספר רפואות כלל לכל חליים החיצוניים ויסיחו דעתם מן הרחמים לכן גנזו:
בגמרא א"ל אליהו לר' נתן אכול שליש כו' לכשתכעוס תעמוד על מילואך. פירש"י אבל אם תמלא מעיך כשתכעוס תבקע, ואיפשר לפרש ע"ד זה טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב כי לבו כואב על השליש שחסר לו מן השביעה וע"י הכעס ממלא בטנו וא"כ ברוע פנים ייטב לב, ועד"ז פירשנו מה שאמרו בקידושין רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ולאדם שטוב מטעימין לו מפרי מעשיו והוא שהשליש שנתמלא מן הכעס אין לו טעם רק כעס ומכאובות א"כ רגזן לא עלתה בידו טעם לשבח משליש שהניחו רק רגזנותו אבל אדם שטוב מטעימין לו מפרי מעשיו, ובזה יש לפרש בפ' בחקותי ואכלתם לחמכם לשובע ולא תניחו שליש וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ ולא תצטרכו לכעוס ללבוש אכזריות במלחמה שהוא הכעס הגדול אבל יהיה לכם שלום ותאכלו לשובע:
דף ע:
בגמרא אמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדייקוס כו' אמר ר"ש בן לקיש כותבין ונותנין כו'. ויש לדקדק הא מתני' בכתבו איירי וא"כ קודם שאחזו קורדייקוס היה בריא ובבריא לא מהני כתבו רק במסוכן ואיך אמר ריש לקיש כותבין ונותנין, ואם נאמר שמעיקרא היה מסוכן ואחזו קורדייקוס בתוך החולי א"כ איך קאמר סמיה בידן בישרא סומקא דילמא לחולה אינה טובה רפואה זו, ואיפשר דמעיקרא נמי היה חולי אשתא כדלעיל דף ס"ז ע"ב דרפואתו שוה עם קורדייקוס, אלא דקשה דא"כ לא הוי מסוכן כיון שיש לו רפואה וצ"ע, ואיפשר דריש לקיש קמ"ל דכותבין ונותנין היינו באמר תנו והוי רבותא דמתני' לענין כתבו לא איירי רק לענין כתיבה לחוד, וס"ל לר"ל דאפי' הנתינה יכול להיות אף שעדיין אינו בדעתו אע"ג דלענין נתינה ודאי בעינן שליחות שידו כיד הבעל לנתינה ס"ל לריש לקיש דכתיבה ונתינה שוין בזה, דגם לענין כתיבה נהי דלא בעינן שליחות מ"מ הכתיבה בכח הבעל כמ"ש בספרי גט מקושר דף ט"ז ומשם בארה הטעם שצריכה להיות הכתיבה ע"י כח והשתדלות הבעל ולא תליא בשליחות ע"ש היטב, ואין מקום לתלונת הפני יהושע כאן ודו"ק:
עוד איפשר לומר הא דקפיד אכתיבה שתהיה בדעת אף דלא בעינן שליחות י"ל כיון דדרשינן לעיל דף כ"א וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה לכן אם כתבו כשהוא קורדייקוס אם אינו ראוי לנתינה ה"ל מחוסר רפואה ונתינה, לכן ס"ל לריש לקיש דנותנין ג"כ וליכא שום חסרון משא"כ לר' יוחנן דאין נותנין אין כותבין ג"כ, מיהו י"ל דלא דמי דמחוסר קציצה החסרון בגט עצמו משא"כ הכא אין חסרון בגט רק בנותן:
ואיפשר לומר עוד לדמות לענין דיחוי כמו באכל חלב ונשתטה דמיקרי דיחוי לענין קרבן כיון שאינו ראוי להביא קרבן בעת שטותו מיקרי דיחוי כדאיתא בזבחים דף י"ב כמו כן י"ל כאן כיון דלר' יוחנן אין ליתנו בשעת שטותו נדחה גם אח"כ ואין הגט ראוי עוד, משא"כ לריש לקיש דנותנין ג"כ אין כאן דיחוי, ואע"ג דלענין דיחוי מהני היכא דבידו וא"כ כאן סמיה בידן כבר כתבו התוס' בסוכה דף ל"ג דצריך לחלק בדברים דבמזבח שנפגם כל קדשים שנשחטו ע"ג מיקרי דחויין אף דבידו לתקן הפגם, וניחא בזה מה שתמה המהרש"א על מ"ש התוס' דצריך ליזהר שיהיה שפוי בין כתיבה לנתינה ותמה המהרש"א מה בכך שאינו שפוי בין כתיבה לנתינה כיון דשפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה, ולפמ"ש ניחא דקשיא להתוס' לשיטתייהו דס"ל לעיל דף כ"ב ע"ב דלא בעינן שליחות בכתיבה וא"כ אמאי יופסל וע"כ משום דאידחי, וא"כ בנשתטה בין כתיבה לנתינה כ"ש דהוי נראה ונדחה דחשיב טפי דיחוי כמבואר ר"פ לולב הגזול שם, ודוק היטב. ועיין בספרי גט מקושר אות י"ג דף כ"א:
בתוס' ד"ה דקתני מיתור הלשון כו' עכ"ל. איפשר לומר דריש לקיש דדייק מן המשנה דאם נימא דאין כותבין רק כשישתפה, א"כ קשה כיון שאמר בשעה שהיה קורדייקוס אל תכתבו גם כשנתרפא למה יכתבו בלא דעתו שמא גם אחר שנשתפה עמד בדיבורו וסובר שבשביל שחזר כשהיה קורדייקוס ימנעו מלכתוב שעכ"פ איפשר שזוכר הדברים שדיבר בהיותו קורדייקוס, ואע"ג דע"פ הדין י"ל כל זמן שלא חזר בהיותו שפוי אין חזרתו כלום ואף שעומד בדעת זה בשפיותו אינו אלא דברים שבלב ס"ל לריש לקיש דמ"מ יש לשואלו דשמא חזר באמת וסובר שיסמכו על חזרתו ולא יכתבו בלא דעתו דלמה נפקיע ממנו אשתו, אלא ודאי כותבין ונותנין גם בהיותו קורדייקוס א"כ עליה דידיה רמיא לשאול שמא כבר כתבו ונתנו בהיותו קורדייקוס, וא"כ מדקתני אין בדבריו כלום מוכח דנותנין מיד, ור' יוחנן ס"ל דלא צריך לאמלוכי ביה דמסיק אדעתיה שלא יסמכו על דבריו וא"צ לשואלו כלל דעליה רמיא לגלויי שנתחרט בשפיותו, כן נ"ל ודו"ק היטב:
בד"ה ומי אמר כו' הקשה הר"ר אלחנן כו' לריש לקיש נמי תיקשי כו' עכ"ל. הקושיא עצומה, עיין בספרי גט מקושר מ"ש ליישב, ונראה עוד דהא ודאי בס"ד שיועיל הגט של הנשחט אף שאינו בר דעת בשעת כתיבה ונתינה ע"כ הסברא דכיון שציוה לכתוב כשהוא שפוי מסר להם כח הגירושין ולא בעינן תו דעתו, ועפ"ז יש לחלק שפיר דודאי בדבר שהוא לו זכות בעצם שלוחיו במקומו אף שעכשיו אינו בר דעת כיון דמילתא דפסיקא הוא שזכות הוא לו, וא"כ י"ל ודאי במשנה שאמר כתבו כשהוא בריא א"כ לא היתה כוונתו רק לאיזה טעם שיהיה דהא אינו מסוכן גם עכשיו, א"כ לא בריר לן שהגירושין הם זכות לו דאפי' באשה שצווחה להתגרש אמרו בירושלמי שמא חזרה בה וכאן נמי אינו זכות בהחלט ואינו דומה לבריא שנשאר בבריאותו דלא חיישינן לחזרה דעליה רמיא לגלויי ואדעתא דהכי עביד שליחא שיהיה במקומו ולא ניחוש לחזרה אף שאין הדבר לו זכות גמור, וא"כ בשחט בו שנים קים לן שלא יחזור שהרי אינו מקוה לחיות וכוונתו שלא תפול קמיה יבם וכשהוא זכות לו בעצם שפיר הם במקומו כמו שזכין לקטן אע"פ שאינו בר דעת כלל לכן גם הם במקומו לגמרי אף לאחר שיצא מדעתו משא"כ במתני', מיהו סברא זו לא שייך לחלק רק על הנתינה שלכך אינם במקומו ליתן דלאו זכות גמור הוא לו שיהיו במקומו שמא יחזור בו, אבל לענין הכתיבה שפיר ה"ל זכות גמור שהרי גילה דעתו שחפץ בגירושין ואם יעמוד בדעתו ה"ל זכות ואם יחזור הרי יכול לחזור קודם נתינה, והשתא שפיר לריש לקיש י"ל הא דמצריך סמיה בידן היינו משום הנתינה שאינו זכות גמור לו ובנתינה שפיר יש לחלק בין שחט בו שנים שזכות גמור הוא לו כדפרישית, אבל ר' יוחנן דס"ל דאפי' כתיבה אין כותבין קודם שישתפה אלמא טעמא משום שפסק ממנו כח הגירושין לגמרי תו אין לחלק בין זכות לחובה פריך שפיר, ודוק היטב:
בד"ה התם כו' דל"ל דבדקוהו כו' דא"כ לא הוה פריך מידי כו' עכ"ל המהרש"א תמה כיון דבס"ד מדמי ליה לקורדייקוס ודאי לא מהני ליה בדיקה ונדחק, ולפענ"ד פשוט בכוונת התוס' דלא יעלה על הדעת לדמות הנשחט לקורדייקוס שלא יועיל לו בדיקה דא"כ תיקשי ליה מתני' גופיה אמאי בנשתתק מהני בדיקה ובקורדייקוס לא מהני בדיקה, אלא ע"כ דזה ידוע שאין בו דעת ונשתתק אינו אלא מחמת חשש חלישת גופו חיישינן שנחלש גם חוש השכל, והשתא המקשה נמי סמך דזה שרמז משמע שאין יכול לדבר וא"כ מידי ספיקא לא נפיק שמא נחלש גם חוש השכל ואמאי יכתבו ויתנו, דנהי דבתחילה עדיין פשוט שלא נחלשו חושיו כמ"ש התוס' מ"מ אחר כך יש לחוש שנחלשו חושיו לגמרי, אבל אי איירי ע"י בדיקה לא היה מקום להקשות כלל, ומשני הכא דעתא צילותא ולא דמי לנשתתק שהוא מחמת איזה מקרה שפגעה בו יש לחוש שנשתנה השכל ג"כ, אבל בנשחט מחזקינן מסתמא לא נשתנה בו השכל שהמקרה ידוע שלא בא רק ע"י מקרה חיצוניי, ולזה נסתפק הר"י דמ"מ הרי אחר כך מסתמא משתנה ומתחלש כל הגוף אם נחשב לדעתא צילותא עד יציאת נפשו יהיה עדיף מנשתתק, כן נ"ל פשוט כוונת התוס' ועיין בפוסקים ובספרי ג"מ החילוק בנשתתק מתוך חוליו:
בגמרא והאמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח כו' וקשה קצת מה ענין קושיא זו לכאן, ואיפשר דהוה מצי למידחי כיון דעשאו שליח ובתחילת עשיית שליחותו היה שפוי בדעתו אהני השליח להיות במקומו אע"פ שאח"כ כמת חשיב, אבל כאן דס"ל בפשיטות דצריך להיות כח הבעל בגירושין א"כ פשיטא שאין נעשה שליח רק בעודנו הבעל חי פריך שפיר:
בתוס' ד"ה ואי כו' וסופו למות כו' קודם שיתירוה ב"ד. וקשה איך פסיקא מילתא שצריכה היתר ב"ד הא בניסת ע"פ שנים א"צ להיתר ב"ד כלל, וי"ל שצריכה להמתין שלשה חדשים משום הבחנה, מיהו משכחת לה שתינשא מיד כגון ששלח לה גט ממדינת הים דמונין משעת כתיבה ונשחט קודם שבא הגט לידה דלשמואל דס"ל לעיל משעת כתיבה א"כ תוכל לינשא מיד, אלא דמ"מ אסורה מפני האיבול, ומכל מקום משכחת לה בארוסה:
בגמרא אלא מעתה יהא גולה על ידו. וקשה לשון אלא מעתה דפשיטא דאינו יכול לחיות עוד וכ"ש אי חשוב כמת, וכמ"ש התוס', ונלע"ד בזה דבלא"ה איכא למידחי דאיכא למימר משום שדעתו מתבלבלת הוא עצמו מקרב מיתתו לכן פטור מגלות, אבל השתא דפשיט לן דדעתא צילותא אית ליה א"כ כל בר דעת משמר עצמו מקירוב מיתה אף בשביל חיי שעה, א"כ אין הנשחט חייב בדמו רק השוחט, פריך שפיר יהיה גולה על ידו, ומשני די"ל הרוח בלבלתו או ע"י פירכוס שאין בידו להשמר ממנו קירב מיתתו, ולפי זה משמע דלעולם חשיב דעתו צילותא ונפשט ספיקא של הר"י לעיל בתוספות כפי דברינו אלה ודו"ק:
בתוס' ד"ה וניחוש דילמא קורא אחדיה ולמה לנו לחושבו כו' עכ"ל המהרש"ל פירש דבבדיקה לא יצא מן הספק שע"י בדיקה זו לא נדע, ולכאורה נראה לפרש דקשיא אפי' אם אומר גלופקרי וסדיני י"ל חמה וקורא אחדיה ואפי' אומר בחורף גלופקרי שמא חמה אחדיה ולפי שאינו בדעתו אומר גלופקרי, מיהו משמע מלשון התוס' דאם מכוון גלופקרי וסדיני שפיר הוי בדיקה ולא נתלה דחמה וקורא אחדיה לדונו כשוטה, וכן משמע נמי מפירש"י ודו"ק:
דף עא.
בגמרא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. לפום מסקנא דש"ס משמע דרב כרשב"ג ס"ל דיכול לדבר מתוך הכתב מיקרי בר דעת לכל מילי, וכן משמע דלעדות נמי הוה כשר אי לאו דכתיב מפיהם, וקשיא לי דלעיל דף כ"ב ע"ב במתני' הכל כשירין לכתוב הגט אפי' חרש שוטה וקטן, ובגמרא פריך הא לאו בני דיעה נינהו ומוקי בגדול עומד על גביו, א"כ משמע דאיירי בחרש שיכול לכתוב וא"כ קשה ל"ל עומד ע"ג הא כיון שיכול לדבר מתוך הכתב הוי בר דעת, ועוד חזינן דבמשנה שאחריה פסיל לחרש לענין הבאה משמע דאותו חרש שכשר לכתיבה פסול להבאה, א"כ חזינן דלאו בר דעת מיקרי דאל"כ למה יופסל להבאה ותיקשי לרב ממתני', ונראה דס"ל דחרש מעיקרו אינו בר דעת ואי איפשר שיכתוב גט שאין לו כתב של דעת כמו שנראה מפירש"י לקמן רק פקח ונתחרש י"ל דהכתב ראיה שהוא בר דעת אם כותב כהוגן, והשתא הא דפריך הא לאו בני דיעה נינהו דאי איפשר שיכתוב כהוגן. ונראה שאינו בר דעת מתוך כתב ידו, ומשני בגדול עומד על גביו יכול לכתוב אף חרש מעיקרו שאינו בר דעת, והך חרש הוא דפסול להבאה, אבל פקח ונתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב שפיר מהני, ולפ"ז הא דמכשיר רב ביכול לדבר מתוך הכתב היינו בכותב מעצמו, אבל אם למדוהו ואחד עומד על גביו שיכתוב מודה רב דלא מהני דבגדול עומד על גביו אף שאינו בר דעת שלימה יכול לכתוב, ולפ"ז איפשר דדוקא בכותב מעצמו נקרא בר דעת, אבל אם למדוהו שיכתוב לא מהני, וא"כ כ"ש דהרכנה לא מהני בחרש להורות שהוא בר דעת דאפי' כתיבה לא מהני רק בכותב מעצמו ולא למדוהו וכמ"ש התוס', ולפמ"ש י"ל דדוקא בכותב מעצמו ולא למדוהו דיש בזה חכמה יתירה, ואיפשר דאפי' ע"י שאלה ורמיזה לא מהני רק כשכותב פלוני יכתוב ופלוני ופלוני יחתמו מעצמו בהא הוא דמהני, ומיושב בזה נמי מה שדייק בפני יהושע לימא רב הלכה כרשב"ג די"ל מדרשב"ג לא מוכח רק שהוא כותב והם חותמין והיינו שכותב כל הגט מעצמו בזה יש חכמה יתירה, אבל אם מצוה לאחר שיכתוב י"ל דלא הוי הוכחה כ"כ שהוא בר דעת קמ"ל רב דבהא נמי סגי כן נ"ל ודו"ק, עיין בסמוך:
בתוס' ד"ה אמר רב יוסף כו' תימא לר"י כו' בהרכנה סגי עכ"ל נראה ליישב דפשיטא לרב יוסף ביכול לדבר מתוך הכתב דפקח הוא וא"כ אפילו בדיקה א"צ ולא משמע דקמ"ל רב רק שא"צ לשמוע מפיו ממש ובזה פריך מאי קמ"ל תנינא דלא בעינן פיו ממש ובדיקה פשיטא דלא צריך טפי מכתב ואין הכי נמי דסגי בהרכנה, אלא דרב קמ"ל ביכול לדבר מתוך הכתב זה עצמו מופת שהוא בר דעת, וכמו שפירש"י לקמן, וה"ה דהרכנה ע"י בדיקה כ"ש דמהני כיון שמוכיח שהוא בר דעת, ורב יוסף פשיטא ליה דמן הכתב מוכח שבר דעת הוא ולא צריך רב לאשמועינן רק דלא בעינן שישמעו מפיו וע"ז פריך שפיר מאי קמ"ל תנינא ורבי זירא שני ליה דודאי חרש י"ל אפי' מדבר מתוך הכתב לאו בר דעת הוא ואילם שאני:
ובהכי ניחא שיטת ר"ת שהביא הרא"ש לקמן דף ע"ג דאפי' בפקח לא מהני כתב ידו והרכנה עדיף שעושה מעשה בגופו וא"כ תיקשי לרב יוסף איך מייתי ראיה מהרכנה לכתב יד, ולפמ"ש ניחא דודאי ס"ל לרב יוסף דרב לא מעייל נפשיה בהכי, דאי בעינן מעשה בגופו גם מדברי רב לא מוכח דלא בעינן מעשה בגופו דנהי דקאמר כותבין ונותנין גט לאשתו לא מוכח שע"י הכתיבה יכתבו, ואי ס"ל כהתוספתא דאפי' בפקח לא מהני כתב יד רק הרכנה שהוא מעשה בגופו' י"ל גם בחרש כן רק הכתב לראיה שהוא בר דעת, אבל פשיטא דלא עדיף מפקח, וע"ז קשיא ליה לרב יוסף דבר דעת פשיטא ליה דמוכח מתוך הכתב וע"כ עיקר רבותא דרב קמ"ל אע"ג דלא איפשר בשמיעת קולו ממש מ"מ כותבין גט, וע"ז פריך כיון דהרכנה שהוא מעשה בגופו מהני א"כ גם בחרש איפשר מעשה זה, ואי קמ"ל רב דלא בעי אפי' הרכנה זה אינו מבואר מדברי רב כלל רק כותבין ונותנין גט והיינו באופן שיועיל, ורבי זירא משני ליה אילם קאמרת היינו דעיקר רבותא דרב לאשמועינן דבר דעת הוא מהוכחת הכתב ולק"מ ודוק היטב, וא"צ לדחוק כדברי פנ"י, ועיין מ"ש בסמוך בתוס':
בא"ד ואור"י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה כו' עכ"ל. נראה הסברא דהרכנה לא מהני רק גילוי דעת שרוצה לגרש, ובחרש שאין בו דעת שלימה לא אהני גילוי דעתו שהרי גם קידושיו אינן קידושין אף שרוצה באשתו, רק ע"י הכתב מתברר שהוא בן דעת משום דבכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב, ולפ"ז גם קידושיו קידושין בכה"ג וקרובים דברי התוס' למ"ש ודו"ק:
בגמרא וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש כו'. יש לדקדק איך שייך לשאול על הלשון ממאי שא"כ נשאול על כל לשון קודש ממאי שזה הוא שנקרא כך, גם מה ענינו לכאן, ונראה דהכא אגב אורחיה קמ"ל דלרב דדוקא חרש מעיקרו מיקרי חרש אבל פקח ונתחרש מיקרי בר דעת, א"כ ל"ל דאילם נקרא על שם אישתקיל מילוליה דא"כ אילם נקרא שבתחילה יכול לדבר ובסוף אישתקיל מילוליה וכיון דמבואר דאילם כפקח לכל דבריו והיינו במדבר ולבסוף נתאלם, א"כ כה"ג באינו שומע ואינו מדבר אפי' פקח מעיקרו בכלל חרש שדיברו בו חכמים, וגם מקרא דואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו משמע מסתמא דחרש יכול לדבר וא"כ ע"כ לא איירי בחרש מעיקרו דכיון דמעולם לא שמע אין יכול לדבר ג"כ א"כ חרש נקרא אפי' שמע מעיקרא, וא"כ דומיא דאמרה הברייתא דחרש ששמע מעיקרא ואילם שהיה מדבר מעיקרא הם כפקחין בכה"ג באינו שומע ואינו מדבר אינם כפקחין, וא"כ לרב צ"ל דכל הני באין יכול לדבר מתוך הכתב ודו"ק:
בתוס' ד"ה א"ר זירא כו' תימה לר"י כו' ואמאי לא פריך כו' הא יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים דהא גם לרב י"ל דכתב רק מוכיח שיש לו דעת ואינו כהגדה בפה, ואיפשר לומר דודאי הרכנה י"ל אינו דבר ברור כ"כ אלא דרוב פעמים יש לסמוך על ההרכנה אבל למיעוט חיישינן וא"כ י"ל באיסור סמכינן על הרכנה, משא"כ בממון דאין הולכין בממון אחר הרוב לא סמכינן על הרכנ' שאינו רצון מבורר, משא"כ בכתב דפירש רצונו שפיר ק"ל הא יכול לברר היטב מתוך הכתב, ובהכי ניחא לשון אי קשיא לי הא קשיא לי דודאי לרב דמרא דשמעתא הוא ס"ל הולכין בממון אחר הרוב וקשיא נמי מהרכנה, אבל לי דס"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב קשיא לי מ"מ הא ע"י הכתב יכול לפרש ודו"ק:
מיהו נראה יותר ליישב קושיית התוס' דודאי מהרכנה לא קשיא די"ל ודאי בעדים שהעידו מפורש שזה חייב לפלוני הוי עדות גמורה ויכול להזימם כשיבאו אחרים יזימום ושפיר מיקרי עדות שאתה יכול להזימה, אלא די"ל כיון דהזמה חידוש הוא שהאמינה התורה לאחרונים י"ל דדוקא בפקחין האמינה התורה להאחרים דאם משקרין הראשונים היו מהדרין אחר האחרונים להכחישן או להזימן לכן נאמנין האחרונים המזימין דעל הראשונים רמיא לברורי שהאחרונים מוזמין, אבל באילם אף שיכול להעיד ע"י הרכנה מ"מ אם באו אחרים והזימום אין בידם לברר דבריהם להזים או להכחיש למזימין אחר שהדיבור אין בהם לא יוכלו לברר ע"י הרכנה באיזה אופן יוזמו או יוכחשו, דבשלמא על העדות עצמו יכולין לכוון בהרכנה שזה חייב לזה וכדומה, אבל להשתדל בהזמת המזימין בלא דיבור אי איפשר שצריך בירור ופירוש באיזה אופן שתבא ההזמה, וא"כ י"ל הא דמיעט אילם הוא משום שברמז קשה לכוון להזים למזימין א"כ לא יועיל עדות המזימין וממילא גם עדותן לא יועיל דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, אבל מתוך הכתב קשיא ליה שפיר שיכול לברר ההזמה כמו בדיבור ממש, א"כ אמאי מיעט אילם ודו"ק
ועוד נראה די"ל מה שהאמינה התורה לעד היינו מתוך שהוזהר על לא תענה אינו חשוד לשקר ולעבור בלאו א"כ י"ל דע"י הרכנה שהוא רמיזה בעלמא ואינו מפרש כ"כ אין כאן לא תענה וממילא אינו נאמן אפי' אם בדעת ידבר, אבל בכתב שמפרש הכל קשיא ליה שפיר דכ"ש דכתב הוי מעשה טפי מן הדיבור שיעבור בלא תענה אי חשיבא הגדה ודו"ק:
מיהו קשיא לי דכיון דר' זירא גופיה ס"ל דאילם כפקח לכל דבר ותיקשי ליה לנפשיה אמאי הא אילם ודאי יכול להגיד מתוך הכתב שהרי הוא בר דעת שלימה ולמה לא יועיל כתב שלו לענין עדות, ומתוך זה נראה דבגט אפי' בפקח בעינן שמיעת קולו וכתב לא מהני ורב הוא דס"ל דכתב כהגדה דאי לא הוי כהגדה גם לענין גט לא מהני ופריך שפיר דע"כ הגדה מעלייתא היא
מיהו להפוסקים דס"ל דמהני בפקח כתב ידו, א"כ קשה תיקשי לר"ז לנפשיה הא אילם שהוא פקח ודאי מהני כתב ידו לענין גט ותיקשי ליה לנפשיה, וי"ל דודאי בס"ד י"ל דכתב לא הוי הגדה, א"כ מודו הפוסקים להך סברא דלא מהני בגט נמי כתב ידו, אבל למסקנא דבעדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ מוכח דאי לאו קרא דמפיהם הוי עדות מפי כתב א"כ מוכח דמפי כתבם נמי הגדה מיקרי, להכי מהני שפיר כתב ידו בפקח, ובחרש טעמא אחרינא שאינו בר דעת אפי' יכול לדבר מתוך הכתב כנ"ל ודו"ק, ועיין בסמוך:
בד"ה והא כו' אע"ג דממעט חרש כו' שאינו בואמר ואמרה כו' עכ"ל לולא דבריהם נלע"ד דודאי היכא דאמירה הוא משום מצוה ודאי בעינן קרא כדכתיב, ובחליצה האמירה משום מצוה שהרי אפי' אמרה כמה פעמים שאינו רוצה ליבמה צריכה לומר דוקא בפני ב"ד שזהו מן המצוה עצמה א"כ פשיטא דכתב אינו בכלל שאין המצוה רק כמו שכתוב בתורה, אבל לעדות שעיקר העדות לברר הענין לאמיתו שפיר יש לו להועיל גם בכתב אם כתב הוא דבר ברור שאין הכוונה רק לאמת הענין לכן צריך קרא למעט מפיהם ולא מפי כתבם, ולפ"ז נראה דלענין שבועה דכתיב לבטא בשפתים והתורה חידשה ששבועה מועלת, א"כ בכתב אינו בכלל ביטוי שפתים ועיקר דין שבועה כמו שכתוב בתורה ואין להמציא שיועיל בכתב, ובתשובה כתבתי בארוכה דין שבועה בכתב:
בא"ד וענתה מוענו הלוים כו' עכ"ל. קשה בעדות כתיב נמי ענייה לא תענה ונימא בלשון קודש, ויש ליישב:
בגמרא שאני עדות כו' מפיהם ולא מפי כתבם. קשה לפי דברי., הש"ך בח"מ סי' מ"ו סל"ד דאילם יכול לחתום על השטר כיון דמהני מפי כתב בשטר א"כ קשה הא משכחת לה שבועת העדות בשטר ג"כ שמשביעו אם חתם בשטר, ואיפשר לומר דמן התורה א"צ קיום ולא משכחת לה מן התורה ומדרבנן שצריך להעיד על כתב ידו בעינן מפיהם, מיהו לדעת הפוסקים והרמב"ם דבטוען מזוייף צריך קיום מן התורה א"כ צריך להעיד על חתימתו, וי"ל דמהני מפי כתב דהא יכול לחתום אפי' לכתחילה בנשתתק לפי דברי הש"ך, מיהו בש"ע מבואר דהוא אינו יכול להעיד על כתב ידו ואפי' לדברי הש"ך כשצריך להעיד בעל פה אינו יכול להעיד בכתב, אלא דאכתי משכחת בקיבל קנין בפני האילם ותובע ממנו שיכתוב לו שטר וטוען אינו יודע דכאן יכול להעיד ע"י שיכתוב השטר ושטר יכול לכתוב לדברי הש"ך דבשטר מהני נמי מפי כתבם, א"כ נתחייב קרבן שבועה על שאומר איני יודע, ואיפשר דבכה"ג אינו חייב קרבן שבועה ובלא"ה אין דברי הש"ך מוכרחים כמ"ש בתומים שם ואין להאריך כאן, ועמ"ש בסמוך לדברי הרמ"א שיכולין לקיים מתוך כתבם:
ושוב ראיתי שאדרבה יש להביא ראיה לדברי הש"ך מן הסוגיא ממקום שהביא בתומים ראיה מדלא מוקי לעדיות היינו בעדות בשטר ולכך בודקין אותו אם הוא בר דעת וי"ל מכאן אדרבה ראיה להש"ך דקשה מה ענין קושיא זו לדרב הכא כמו שנדחקו התוס', אבל לדברי הש"ך ניחא דבלא דרב י"ל דעדיות היינו על שטרות שחתם בודקין אותו אם הוא בן דעת, אבל רב דס"ל דביכול לדבר מתוך הכתב הוי בן דעת א"כ כשחתם בשטר נמי מיקרי בן דעת ופריך שפיר וא"צ לדחוק כדברי התוס', מיהו לפמ"ש לעיל יש ליישב ראיית התומים דהא הוכחתי דכשמלמדין אותו אף שכותב כהוגן לא נקרא בן דעת אפי' בחרש, א"כ כשבא השטר לפנינו ואינו ידוע אם כתב ע"פ לימוד או מעצמו א"כ צריך בדיקה אם הוא בן דעת מהני שפיר חתימתו ואם אינו בן דעת ע"כ ע"י לימוד כתב ולא מהני אפי' לרב, ומ"מ יש לדחות דלעדיות משמע כשבא להעיד, וא"כ ע"כ לומר היינו לעדיות כשבא לחתום שטר, ולזה א"צ בדיקה לרב דכשיחתום כהוגן מיקרי בן דעת כמו בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, וא"כ בשטר שחותם כתיבת ידו הוא בדיקתו, ועיין בסמוך
שם קתני מיהא לעדיות כו'. ויש לדקדק לפמ"ש בתשובת הרא"ש דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן, א"כ י"ל לעדיות לבטל המיגו צריך בדיקה שאם הוא בן דעת מבטלין המיגו, מיהו כבר צווחו עליה דהרא"ש בזה, עיין תומים כללי מיגו סימן י"ח:
תו קשיא לי דילמא בודקין לעדיות היינו אם ידענו שראה העדות וקיי"ל נמצא אחד קרוב או פסול עדות כולם בטלה וא"כ נ"מ טובא דאם האילם בר דעת הוי כמו פסול מכח חסרון שבגופו ופוסל כל העדות ואם אינו בר דעת ודאי אינו פוסל כלל כמו שאין אשה וקטן פוסלין, מיהו י"ל דבסתמא לא נתכוין להעיד כיון שפסול להעיד מפני שהוא אילם ובלא נתכוין אינו פוסל, אך לשיטת הש"ך בר"ס ל"ו דאם גם הכשרים לא נתכוונו פוסל אפילו לא נתכוין קשה דבכה"ג בודקין האילם אם הוא בר דעת פוסל כיון שגם הכשרים לא נתכוונו להעיד ואם אינו בר דעת אינו פוסל, וגם אפי' נימא שלא כדברי הש"ך קשה דנימא בודקין אותו אם הוא בר דעת שואלין אותו אם נתכוין להעיד ופוסל כל העדות ואם אינו בר דעת ודאי אינו פוסל העדות שאין כוונתו כלום, ולדעת הפוסקים דבעינן הגדה ג"כ אתי שפיר דכיון שאינו מעיד לא יפסול וצ"ע, גם קשה לפי דברי הריב"ש שסובר שיכולין להעיד עדות קיום מפי כתבם כמ"ש רמ"א בסימן מ"ו ס"ו א"כ קשה לוקמא לעדות קיום שטר דא"צ להעיד בפה וסגי נמי באילם ומוכרח כדברי התומים דבאינו ראוי לבילה לא היקל הריב"ש:
בתוס' ד"ה קתני כו' דלענין קרבן שבועה לא חשיבא הגדה כו' עכ"ל. סברת התוס' דחוקה, ולולא דבריהם היה נ"ל דבלא דרב איכא למימר הא דממעט אילם היינו נשתתק דבעי בדיקה וממעט קרא פרט לאילם דכיון דאין עדותו מתקבלת בלא בדיקה לא רמיא עליה להעיד שהרי יודע שלא יתקבל עדותו ושיאמר ויבדקוהו אין חיוב עליו להניח לבדוק עצמו כל שאין עדותו מתקבלת בלא בדיקה דהרכנה אבל אם בדקוהו מעיקרא שפיר יכול להעיד או שמרוצה להעיד ושיבדקוהו י"ל שפיר דמהני עדותו, לכן א"ש דבודקין אותו, ומ"מ אין חיוב הגדה עליו קודם הבדיקה שיתחייב קרבן שבועה על ידו, אבל לרב דמתוך הכתב נמי הגדה הוא וע"כ התורה מיעטתו פריך שפיר ולק"מ, וגם לדברי הי"מ לעיל דאילם היינו חרש ניחא ג"כ דדוקא לרב מקשה והתוס' לא הוצרכו לפרש זה, וראיתי עכשיו בפני יהושע שתמה על הי"מ דבחרש פשיטא שאינו מעיד דלאו בר דעת הוא, ולא הבנתי תמיהתו דר' זירא ס"ל דקמ"ל קרא אפי' יכול לדבר מתוך הכתב דרב ס"ל דבר דעת הוא ומיעטו הכתוב דלא סמכינן אכתבו דמ"מ אינו בר דעת אף שיכול לכתוב כהוגן, אבל לרב קשיא דלחרש מעיקרו לא צריך קרא ובנתחרש ויכול לכתוב שפיר מהני, לכן גם מה שהקשה לוקמא בחרש מעיקרו אין מקום לדבריו דחרש מעיקרו שאינו בר דעת לא צריך קרא כלל ואין מקום לכל דברי בעל פני יהושע בזה, אלא דקשיא לי למאי דמשני בעדות כתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ אם לא יגיד פרט לאילם ל"ל מהיכא תיתי יתחייב קרבן שבועה כיון שאין עדותו מועיל פשיטא דאינו חייב קרבן שבועה אם לא יגיד, ואיפשר לומר דאי לאו אם לא יגיד הוה מוקמינן קרא דמפיהם ולא מפי כתבם דלא ממעט רק אילם דאינו ראוי לבילה אבל פקח יכול להעיד בכתב, אבל השתא דכתיב אם לא יגיד פרט לאילם שמעינן אינו ראוי לבילה מואם לא יגיד ע"כ קרא דמפיהם אפילו בראוי להגדה וא"ש, מיהו לשיטת ר"ת דס"ל דביכול להגיד מהני נמי מפי כתב א"כ מפי כתבם היינו באילם א"כ תיקשי אם לא יגיד ל"ל פרט לאילם, וי"ל לפמ"ש התוס' דהרכנה שהוא מעשה בגופו עדיף א"כ צריך קרא לאילם אף שמעיד ע"י הרכנה שהוא מעשה בגופו, ואיפשר לומר עוד דקמ"ל אם השביעו כשהוא אילם אף שנתפקח אח"כ ויכול לדבר א"כ ס"ד שמחוייב להעיד ע"פ שבועה ראשונה, וכשראה העדות ג"כ כשהיה פקח קודם שנתאלם דהוי עדות מעליא דהוה תחילתו וסופו בכשרות מ"מ מיעטו קרא מקרבן שבועה שבשעת שבועה לא היה ראוי להעיד, כן נ"ל ודוק היטב:
בד"ה ירושת בנו הבכור פירש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י דא"כ הל"ל כו' עכ"ל. נראה ליישב בפירש"י דבלא"ה קשה מאי קמ"ל כיון דבר דעת הוא פשיטא שסומכין על דבריו, מיהו בהשוה בכור לפשוט בעינן דוקא לשון מתנה דבירושה הוי מתנה על מ"ש בתורה כמבואר בב"ב דף קכ"ו ע"ב ובח"מ סימן רפ"א, וקמ"ל דסומכין על הרכנה ולא נאמר שאין מבחין בין לשון ירושה למתנה, משא"כ בריבה לא' ליכא רבותא כלל, וגם להתוס' קשה לימא שאומר זה בני, ולפירש"י הכל נכון ודו"ק:
דף עא:
במשנה אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו'. בפני יהושע מקשה דבגמרא משמע דבטל לגמרי בין שכתב הסופר וחתמו הם ובין שכתבו הם וחתמו עדים אחרים, וקשה ממנ"פ אי עדי מסירה כרתי למה יתבטל הגט בכתבו הם וחתמו עדים אחרים הא א"צ ע"ח כלל ומשום מזוייף מתוכו לא מיפסל רק מדרבנן, וכן אי ע"ח כרתי תיקשי איפכא בחתמו הם והסופר כתב למה יתבטל הגט, לכן מסיק כיון דלמ"ד משום בזיון דבעל הבעל קפיד בין בכתיבה בין בחתימה והגט בטל ה"ה למ"ד משום מילי לא מימסרן לשליח, והביא ראיה מדברי התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב דאע"ג דלר"מ במצאו באשפה כשר מ"מ כשציוה לכתוב צריך לעשות ציוויו, וה"ה איפכא למ"ד ע"מ כרתי אם ציוה לחתום ואמרו לאחר לחתום אפי' בע"מ בטל מן התורה, ע"ש שהאריך להשיג על ספר ג"פ, ובעיני יפלא כיון דלמ"ד ע"מ כרתי לא צריך רק כתיבה לשמה וא"כ אם כתבו הם עצמן שנכשר הגט כבר ליתנו בעדי מסירה, ובשביל שחתמו בו אח"כ עדים שלא ציוה הבעל יוחזר ויופסל זהו מן התימה דהא לרוב פוסקים אפי' ביטל הבעל הגט בפירוש לא מהני כיון שנכתב בהכשר, ואפי' לדעת הרמב"ם שיכול לבטל הגט בפירוש הרי כאן לא ביטלו כלל ועשאו בכתיבה כמצות הבעל רק ששינה בחתימה וא"כ כשהבעל נתרצה אח"כ ליתנו בע"מ אמאי יתבטל, כיון שמרוצה בגט זה ונכתב כהוגן והבעל עצמו נתנו כמבואר במשנה אין סברא כלל לומר שבטל מן התורה, והרי אפי' אומר בהדיא לשליח גט שנתתי לך בטל הוא אין בכלל דבריו שביטל גוף הגט כ"ש שלא הוזכר ביטול לגוף הגט כלל, ואם נימא שהבעל סבור שכשר לגמרי אבל כיון שבאמת פסול מדרבנן אדעתא דהכי לא נתנו דא"כ כל פסולי דרבנן יחזרו לשל תורה שהרי לא נתנו ע"ד שיופסל מדרבנן ואיך משכחת לה ג' גיטין פסולין ואם נשאת לא תצא וכן כל פסולי דרבנן, וצ"ל כמ"ש בספרי גט מקושר דהבעל לא קפיד על מה שידונו חכמים בגט זה לפסול מדאורייתא או מדרבנן:
ועיקר ראייתו מן התוס' לעיל לחד שינויא דגם לר"מ בעינן שיכתוב הסופר שציוה בודאי לא יעלה על הדעת דאם כתבו אחר יגרע ממצאו באשפה, ולא אמרו התוס' לעיל רק שאם ציוה שיכתוב וכתבו אחר וחתמו הם י"ל לר"מ דפסול מצד שלא ציוה לחתום על גט שכתבו אחר ובטל ציווי החתימה והוי כחתמו שלא מדעת הבעל, אבל למ"ד ע"מ כרתי שכבר נכתב הגט בהכשר אם קילקל בחתימה לא יופסל הגט מלגרש בו בע"מ, וכן לר"מ אם ציוה שיכתבו הם וכתבו אחר ונתרצה הבעל שיחתמו הם פשיטא דלא גרע ממצאו באשפה, לכן נראה דלא דייקינן כולי האי שיהיה דוקא בטל לגמרי עד שיתקיימו שניהם דאיכא למימר בחדא בטל ובחדא פסול לכל חד כדאית ליה לר"מ בחתימה בטל ובכתיבה איפשר שבטל ג"כ למ"ש התוס' דר"מ מודה בציוה לכתוב, אבל לר' יוסי ע"כ אי ס"ל דלא בעינן לשמה רק בכתיבה אם הכתיבה ע"י עצמן והחתימה ע"י אחר אין כאן פסול דאורייתא דאחר שנכתב בהכשר לא יופסל, מיהו אם לא נתנו הבעל בעצמו רק שהם נעשו שלוחים לנתינה ג"כ ואמרו לאחרים לחתום איפשר דבטל דמאן לימא לן שנתרצה הבעל שאחרים יחתמו, מיהו הא ליתא דהא לרבא לעיל דף כ"ט לא מפליג בין שליח עושה שליח להך דלא יאמרו לאחרים ויכתבו רק משום מילי ומשמע דליכא שום קפידא לבעל בכך, וא"כ לא איכפת לבעל כלל אם אחרים יחתמו רק דהוי ליה מילי ולא מימסרן לשליח, וא"כ בעדי מסירה שא"צ לחתימות כלל תו לא הוי רק פסול דרבנן, מיהו זה קשה גם על דברי התוס' דבאומר הבעל כתבו צריכים לכתוב בעצמם הא לרבא אין קפידא כלל באחר דמדמי לשליח עושה שליח בעלמא, עמ"ש לעיל בסוגיא:
תו קשיא לי למאן דמוקי מתני' כר"מ איך יפרנס המשנה עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, וקשה דלר"מ מצאו באשפה כשר ל"ל אמירתו לסופר כתוב ואם אמר להם כתבו והניחו לסופר לכתוב והבעל נתרצה שיחתמו העדים על הגט שכתבו הסופר איך יעלה על הדעת שיופסל מי גרע ממצאו באשפה, ואם כי אמר תחילה שהם יחתמו אטו לא יוכל לחזור בו שיחתמו אחרים, לכן נראה דהך שיאמר לסופר כתוב ע"כ למ"ד עדי מסירה כרתי והוי כתיבת הסופר מן התורה וחתימת עדים דרבנן משום מזוייף מתוכו, ואף דמוקי לה בגמרא כר"מ היינו בהך דמילי דגם ר' חנינא איש אונו כוותיה אבל בהא דע"ח כרתי לא אתיא כר"מ דאפילו מצאו באשפה כשר וא"צ אמירת סופר:
ועוד נראה דגם לטעמא דבזיון דבעל נוטין הדברים דאין כאן פסול תורה דאטו קים לן דקפיד, ותו נתת דבריך לשיעורין אם כבר ידוע ומפורסם שאין יכול לכתוב איך נבטל הגט, וזימנין דמשכחת לה שגירש אשה אחת ע"י סופר זה ועדים אלו ואח"כ אמר לאלו כתבו ואמרו לסופר ראשון בהא ודאי לא שייך בזיון דבעל שכבר ידעו מזה אטו נימא להכשיר בזה, א"ו בזיון דבעל חששא דרבנן בעלמא הוא ופסול מדרבנן ולא דייקינן בלשון בטל שמן התורה הוא בטל רק הכל לפי עניינו והרמב"ם שהניח הנחה דבטל הוא מן התורה לגרמיה הוא דעביד שלא יצטרך לפרש בחיבור בכל מקום שהוא מן התורה ולמד תלמודו בלשון קצרה ושפתיו ברור מללו, אבל במשנה הרי מצינו ר"פ כל הגט פסול דאפי' לכהונה אינו פוסל א"כ איפשר בלשון המשנה לא דייקינן כולי האי, מ"מ מ"ש מוכח דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי לא שייך שיאמר לסופר כתוב כלל כיון דאפי' מצאו באשפה כשר רק הקפידא על העדים, אפי' לתירוץ התוס' לעיל באמר כתבו קפיד אכתיבה מ"מ יכול לחזור ולהחתים בו עדים כרצונו, גם איפשר דמתני' כרבי יהודה דבעי כתיבה וחתימה לשמה מן התורה כדמוקי רב אשי לעיל דף ד' ואין לבדות דברים שהם נגד השכל ומושכל ראשון, מעתה עמדו דברי בעל גט פשוט דבע"מ ליכא רק פסולא דרבנן בחתימה:
ועוד נראה אפי' ניתן מקום לדייק דבטל הוא בחתימה ג"כ יש לפרש דהגט בטל כשבא לפנינו דכל גט מפקיע חזקת אשת איש דכיון שחתום בעדים מסתמא ניתן לה כדת בעדי מסירה ואפי' אין עדי מסירה בפנינו כמ"ש התוס' והרא"ש לעיל פ' השולח ובכמה דוכתי, אבל בגט זה שנודע שהם אמרו לעדים שיחתמו אין כאן העדאת עדים כלל א"כ איפשר שלא ניתן לה בעדי מסירה כלל שאין עדות זו כלל לראיה על הגט והוי כאילו נחתם בקרובים או אפי' בכשרים וא' מהם קרוב או פסול וחתם להעיד דמחזקינן הגט לבטל, אבל אם ידוע שבא לידה בעדי מסירה ודאי כשר מן התורה:
וסימנים לזה בלשון הרמב"ם שכתב בפ"ב דין ה' אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אע"פ שחזרו ונתנוהו לבעל ונתן גט זה לאשתו בפני עדים ה"ז גט בטל שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו ע"כ הראה באצבע שהביטול הוא משום הכתיבה שהיא מן התורה ולא בשביל החתימה שאינה אלא פסול דרבנן משום מזוייף מתוכו וכדברי בעל ג"פ, ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה אמרו לו לבריא או לשכ"מ חכם עכ"ל. וקשה למאי דפירש"י לר"מ דטעמא משום בזיון דבעל א"כ בשכ"מ מאי בזיון איכא שיאמרו שאינו יודע לכתוב גט דידוע הוא מחמת חולשתו אינו יכול לכתוב, ודוחק לומר דכוונת רש"י בבריא לאביי ובשכ"מ לרבא דטעמא משום מילי, ומכאן מודעא רבה דס"ל לרש"י כדפרישית לעיל דטעמא דבזיון דבעל אין בו אלא פסול דרבנן לכן לא פלוג רבנן בין בריא לשכ"מ, וא"כ ע"כ לא דייקינן לישנא דבטל שיהיה מן התורה, והא דלא אמר נ"מ בין רבא לאביי אי פסול דאורייתא אינו דיוק כ"כ דאיכא נ"מ טובא שיש לומר, גם לקמן בדף הסמוך בעי לפרושי לא אמר כלום להתירה לעלמא:
שם ד"ה טעמא כו' דכיון דאמר להם כתבו מקפיד היה בדבר כו' שבושת הוא לו כו' עכ"ל. משמע מפירש"י דלר"מ ודאי טעמא משום בזיון דאי משום מילי אין לחלק בין שנים לשלשה, וקשה דהא בפ' כל הגט פריך מהך מתני' אמתני' דמשלחו ביד אחר ושני אביי משום בזיון דבעל ורבא שני דה"ל מילי, וקשה מה הועיל בתירוצו הא ע"כ תירוצא דאביי צריך לר"מ דס"ל מילי מימסרן לשליח ואפ"ה בשנים לא יאמרו לאחרים ויכתבו ובקושיית הש"ס לא מייתי דר' יוסי כלל, ועוד דאי דרבא משני אליבא דר' יוסי נימא דלא פליגי אביי ורבא כלל דאביי משני אליבא דר"מ ורבא אליבא דר' יוסי, ותו קשיא דא"כ מנ"ל לרבא דרבי יוסי טעמו משום מילי דילמא טעמא דר' יוסי נמי משום בזיון דבעל וס"ל אפי' בשלשה שייך בזיון דבעל, וצ"ע:
בתוס' ד"ה הכא במאי עסקינן כו' וא"ת וכי לא ידע כו' עכ"ל איפשר לומר דלאביי שפיר יש לפרש דהכי קאמר אם אמר להם כתבו כו' ואמרו לסופר אינו כשר עד שיאמר היינו שיאמר מעיקרא לסופר ואז אפי' לאחר שאמר להם כתבו יכולין לומר לסופר כיון דטעמא משום בזיון דבעל שלא ידעו שאין יכול לכתוב, א"כ באמר מעיקרא לסופר כתוב ולעדים חתומו היינו אותם עדים שאמרו אלו שיחתמו דתו לא שייך בזיון דבעל דגלי דעתיה דלא קפיד, א"כ תו לא קשיא עד שיאמר תנו דזהו רבותא טפי דאפי' בכתבו סגי כיון דכבר נודע לסופר תו ליכא קפידא, ועיקר הקושיא לדידן דקיי"ל כרבא דטעמא משום מילי לא מימסרן לשליח א"כ לא מהני מה שאמר לסופר מעיקרא כיון דחזר ועשה לאלו שלוחים פריך שפיר עד שיאמר תנו מיבעי ליה וא"ש:
ויותר נראה דאביי ס"ל עיקר הקושיא משום דס"ד דכתובו דמתני' לאו דוקא דהא כתבו בבריא לא מהני ומסתמא כשאמרו נכתוב גט לאשתך היינו לגרשה ואמר כתובו היינו כתובו ותנו, והתנא קיצר בדבר ומתני' בכתובו ותנו איירי, לכן דייק שפיר דתנו לחוד שפיר מהני דהא בכתובו ותנו ליכא שום רבותא דבין לר"מ ובין לר' יוסי בכה"ג לא יאמרו לאחרים ויכתבו, וכיון דליכא שום רבותא בזה ע"כ עיקר מאי דקמ"ל היינו למיסתם כר"מ דדוקא בכה"ג הוא דבטל אבל באמר תנו לחוד נותנין וסתם לן כר"מ ופריך שפיר אימא סיפא, אבל אי הוה רבותא ברישא לא קשיא ליה בסיפא לימא עד שיאמר תנו די"ל דתנא דמתני' לא מעייל נפשיה בפלוגתא דר"מ ור' יוסי, רק ברישא קמ"ל מאי דלא מהני אפי' לר"מ ובסיפא קמ"ל מאי דמהני אפי' לר' יוסי, והשתא בס"ד שפיר קשיא ליה כיון דאיירי בכתבו ותנו א"כ ליכא שום רבותא וע"כ למיסתם כר"מ אתי, ופריך אימא סיפא ומשני אביי הכא במאי עסקינן דלא אמר תנו היינו דרישא איירי בכתבו לחוד וקמ"ל שפיר לר"מ דנהי דשמעינן ממתני' דר"מ מודה בכתבו ותנו דלא יאמרו לאחרים ויכתבו לא מוכח מזה בכתבו לחוד והיינו בבריא שאומר כתבו דהדין דכותבין ומוסרין לבעל והיינו דקתני שנתנוהו לו דכן הדין בבריא כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מגירושין, וא"כ י"ל דר"מ דוקא בכתבו ותנו ס"ל דלא יאמרו לאחרים והיינו משום דהוה סגי ליה בתנו לחוד והוא הוסיף לומר כתבו ודאי איכא קפידא נמי אכתיבה, משא"כ באמר כתבו לחוד לא מוכח דקפיד אכתיבה, קמ"ל דבסתמא נמי אמרינן דקפיד אכתיבה שיכתבו ויחתמו הם בעצמם, ולא קשיא ליה עד שיאמר תנו מיבעי ליה כיון דהתנא לא אתא למיסתם כר"מ רק לאשמועינן דאפי' בכתבו לחוד נמי ס"ל לר"מ דלא יאמרו לאחרים אף דליכא לישנא יתירא, ושיעור כוונת התנא דבכתבו אפי' לר"מ לא מהני עד שיאמר לסופר כתוב דמהני נמי לר' יוסי, מיהו נראה דזה דוקא לסברת אביי דס"ל טעמא דר"מ משום בזיון דבעל איכא שפיר רבותא דס"ד בליכא לישנא יתירא לא קפיד, אבל לרבא דס"ל הטעם משום מילי לא מימסרן לשליח אפי' לר' מאיר כדפרישית לעיל א"כ בשלשה דס"ל יאמרו לאחרים ויכתבו היינו משום דבב"ד מילי מימסרן לשליח, א"כ י"ל דפשיטא להש"ס דלא שייך עשאן ב"ד רק בעשאן שלוחין גם לנתינה אבל בלא עשאן שלוחים לנתינה פשיטא דאין תורת ב"ד עליהם וא"כ תו ליכא רבותא בכתבו וע"כ למיסתם כר"מ אתי א"כ עד שיאמר תנו מיבעי ליה וא"ש, ואיפשר גם רש"י לעיל נתכוין לפרש משום בזיון דבעל היינו לסברת אביי דמתרץ לה כדפרישית ובפשיטות נמי י"ל דהמקשה עד שיאמר תנו לא ניחא ליה לפרושי דקמ"ל בסיפא לכ"ע כיון דדייקינן לר"מ כולה מתני' כר"מ, ודוק היטב:
בגמרא הכא במאי עסקינן דלא אמר לבי תלתא. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה כתב ידן כיון דחתם סופר ועד הוא פסול ע"כ נעשה כאומר אמרו על הכתיבה או על החתימה, וא"כ איך תני במתני' אמרו לסופר כו' ולעדים משמע דהפסול מצד שניהם הא כיון דליכא רק שנים ע"כ על כתב הגט או חתימת ידן הוי כאומר אמרו, ואיפשר דהתנא נמי ספוקי מספקא ליה אהיכא קאי הקפידא, לכן דוקא בתרווייהו הגט בטל ובחדא ספיקא הוי אי אמר אמרו על הכתיבה או על החתימה, לכן באמר לסופר וגם לעדים בטל ממנ"פ ואינו כשר רק באמר לסופר ולעדים חתומו, ואיפשר לומר דבהך ס"ד אמרינן דכתובו קאי אתרווייהו דאף דיהיה חתם סופר ועד לא אמרינן נעשה כאומר אמרו רק אם לא עשו הכתיבה וגם החתימה הגט בטל, ובהכי יש ליישב קושיית התוס' שהקשו בלא אמר לתלתא מאי איריא כתבו אפילו תנו לא מהני, ולפ"ז י"ל באמר תנו שפיר י"ל כיון דחתם סופר ועד פסול מסתמא לא נתכוין לשניהם רק שעל אחד יצוו לאחרים כדי שלא יהיה חתם סופר ועד, אבל באמר בפירוש כתבו הגט בטל אפי' בחדא מינייהו כשאמרו לסופר כתוב או לעדים ויחתמו דמשמעות דבריו אכתיבה וגם אחתימה:
דף עב.
בתוס' ד"ה ומשום כו' הוה מצי לשנויי כו' עכ"ל נראה ליישב דודאי קושיא הנ"ל עד שיאמר אמרו לסופר לא קשיא כל כך די"ל דכיון דאמר אמרו כשר הוי כממנה שליח שלא בפניו, א"כ היינו שיאמר לסופר דאע"פ שלא אמר לסופר פה אל פה י"ל דעד שיאמר לסופר היינו אפי' ע"י אחר שיכתוב הסופר, לאפוקי רישא שהם עצמם אמרו לסופר שלא מדעת הבעל י"ל דהיינו אמרו לסופר, מיהו נראה דזה תליא אם אמרו לסופר כשר לכתחילה שפיר י"ל דהיינו שיאמר לסופר אפי' ע"י שלוחו אבל אם אמרו כשר ולא תעשה אין לפרש בלשון המשנה שיאמר אמרו אפי' על ידי אחר דודאי משמע מתני' באומר לסופר כשר לכתחילה אלא דפריך עד שיאמר אמרו מיבעי ליה, אפילו אי אמרו כשר ולא תעשה, מ"מ הדיוק הוא דעד שיאמר לסופר משמע בטל או פסול כמ"ש בפני יהושע, לכן משמע ליה דבלא אמר לסופר כמו במשנה בטל הוא אבל אם אמרו כשר לכתחילה לא קשיא הקושיא עד שיאמר אמרו דהיינו הך דיאמר לסופר הוא או ע"י אחרים, והשתא פריך ממנ"פ עד שיאמר אמרו מיבעי ליה וע"כ תאמר דאמרו נמי בכלל שיאמר לסופר א"כ אפי' לכתחילה כשר, וא"כ נפיק מיניה חורבא, ושתי הקושיות בדרך ממנ"פ, ולק"מ קושיית התוס' ודו"ק, ועיין בסמוך:
בגמרא עד שישמעו קולו כו' לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו וקשה אפי' לא הוה נקט רק עד שיאמר נמי הוה משמע דאמרו לא מהני כדדייק לעיל ממתני', ומכאן ראיה למ"ש בסמוך דממתני' ליכא ראיה כ"כ די"ל ע"י אחר נמי נקרא אמירה:
בתוס' ד"ה קולו כו' וי"ל כו' כיון דקים לן שמתרצה כו' כמו תן גט זה לאשתו כו' עכ"ל הלשון מגומגם, דהא באמר אמרו ודאי קים לן שמתרצה א"כ הוי לו זכות ואמאי לא יועיל, אע"כ בעינן שישמעו מפיו, ונראה כוונתם דודאי בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב ליכא הוכחה כ"כ שהוא בר דעת דהא פליגי ביה רשב"ג ורבנן, אלא דרשב"ג ס"ל דדעת זה חשיב דעת גמורה ורבנן פליגי, ובשמיעת קולו ודאי הוי דעת גמורה שרוצה לגרש, אבל בחרש ליכא מזה ראיה גמורה כמו בפקח בקולו לכן נקט קולו שיהיה מבורר כמו קולו, ובאילם הרכנה נמי מבוררת היא כמו קולו וליכא נ"מ בקולו בפירוש או במבורר כמו קולו רק צריך לשמוע מן הבעל עצמו והרכנה נמי הוא מן הבעל עצמו:
אחר כתבי כל הנ"ל עיינתי בפני יהושע שהאריך להשנות הדברים הנאמרים במשנה להקשות איך איפשר שצריך כתיבה וחתימה, ולדעתי כבר יצאתי ידי חובתי במ"ש במשנה דודאי פסול חתימה אינו אלא דרבנן ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש שהקשה בפני יהושע על מה שנסתפקו באומר אמרו איפשר שגם לר' יוסי אינו אלא פסול דרבנן וכתב דלא דייקו הגדולים דא"כ מאי פריך לעיל מי מודה ר' יוסי באומר אמרו מהא דחתם סופר, ומאי קושיא הא אומר אמרו אינו אלא פסול דרבנן ונסתפק שפיר אם כתב הגט כאומר אמרו אין כאן רק פסול דרבנן ולא תצא, ואני אומר דלא קשיא כלל דודאי לפירוש התוס' דלכך כתב הגט נעשה כאומר אמרו היינו משום דחתם סופר ועד פסול לכן מסתמא נתכוין שיאמרו לאחרים ויכתבו, א"כ משמע דאי ליכא הוכחה אמרינן שנתכוין לכתיבה וגם לחתימה, וא"כ אי אמרו פסול מדרבנן א"כ תו ליכא הוכחה כיון דלא סגי שלא יופסל מדרבנן, א"כ ממילא אין להסתפק שכיוון רק לכתיבה או לחתימה שהרי גם באמרו יופסל מדרבנן א"כ אינו מרויח באמרו דכתב סופר ועד נמי אינו אלא דרבנן וגזירה בעלמא, וא"כ נקטינן כפשטיה שכיוון לשניהם לכתיבה ולחתימה וממילא בטל הוא מן התורה, וזה ברור לפירוש התוס', ואפי' לפירש"י שפירש מדלא קפיד אכתיבה י"ל ודאי אם הכתיבה כשר ע"י אמרו י"ל דלא קפיד אכתיבה, אבל אי איכא פסול באמרו אפי' פסול דרבנן מהיכא תיתי נאמר דלא קפיד דאדרבה י"ל מסתמא רוצה שיהיה הגט כשר, ועיין לעיל מ"ש במהדורא קמא דלפירש"י לא מיקרי מילי דאסיק אדעתיה שיאמרו לאחרים, וא"כ אם פסול מדרבנן ודאי לא אסיק אדעתיה א"כ ממילא נקטינן כתובו לא הוי כאמרו כלל דהוי בכלל מילי כיון דלא אסיק אדעתיה שיאמרו לאחר כיון דפסול מדרבנן עכ"פ א"כ ממילא בטל מן התורה, ובלא"ה הרי כמה פוסקים ס"ל דגם בפסולי דרבנן תצא רק בג' גיטין לא תצא, וא"כ אין לפשוט הספק אי אמרו פסול מן התורה ולק"מ, ודוק היטב:
גם מה שתמה על הפוסקים שפסקו כשמואל דאמרו כשר אף דמברייתא דהכא דייק רב אשי דאמרו פסול א"כ למה לא פסקו כרב בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דס"ל כרשב"ג, וי"ל דברייתא דהכא כרבנן, ונראה דיש לחלק בכמה גווני, חדא דאי אמרינן כשר ולא תעשה י"ל דר' יוסי גופיה מודה באומר אמרו, מיהו ע"ז קשה ברייתא דהכא אמאן תרמיי', מ"מ י"ל דס"ל כולהו אמוראי דפליגי בכשר ולא תעשה ע"כ נ"מ לענין אמרו, משא"כ בחרש דלא מצינו רק רב לחוד, גם כיון דרב כרשב"ג ה"ל לרב לומר הלכה כרשב"ג וע"כ רב גופיה לא שמיעא ליה הברייתא דרשב"ג פליג עם ת"ק, וא"כ איכא למימר אי שמיעא ליה לרב דחכמים פליגי ארשב"ג הוי פוסק כרבים ונקטינן ממילא הלכה כרבים וכברייתא דהכא וסתמא דש"ס לאפוקי מדרב:
במשנה זה גיטך אם מתי כו'. והקשה הפני יהושע ממנ"פ אי לא כפליה לתנאיה ה"ל למימר תנאי בטל ומעשה קיים ואי כפליה לתנאיה הא כתב המ"מ בפ"ט מגירושין לדעת הרמב"ם בכפליה לתנאיה מחיים משמע וכן הקשה בלח"מ פ"ט מגירושין דין כ', ותירצו דאם משמע לאחר מיתה ולא הוי תנאי רק גט לאחר זמן, וקשה דא"כ בכל תנאי אם נימא שהוא לאחר זמן ל"ל הכפל, ובהך דינא שכתב הרמב"ם שם דין ז' הרוצה לגרש על תנאי כגון שיאמר אם לא באתי מכאן ועד ל' יום וכו' וכתב תנאי כפול, משמע באם לא באתי לחוד כיון דלא כפל תנאי בטל ומעשה קיים, וקשה נימא שתולה בזמן שאמר אם לא באתי מכאן עד ל' יום יהיה הגט בזמן ההוא ולא יצטרך כפל כלל, לכן נראה דהכא אמרינן דוקא אם מתי לאחר מיתה משמע והוא ע"פ מה דמבואר לקמן ע"ב גיטו כמתנתו אם עמד חוזר הרי דאומדן הדעת הוא אפי' נתן הגט בסתם אין דעתו לגרש רק מפני פחד מיתה לכן אם עמד חוזר, וא"כ י"ל מה"ט גופיה ס"ל להש"ס דאם מתי לאחר מיתה משמע דאם כוונתו בלשון תנאי ובתנאי שאינו כפול תנאי בטל ומעשה קיים ואתה צריך לומר שגירש לחלוטין וזה אי איפשר שאפי' גירש בסתם סתמא לאחר מיתה קאמר שאינו רוצה לפוטרה בגט רק אם ימות שלא תיזקק ליבום, א"כ אי איפשר לומר שנתכוין לתנאי דהא בתנאי שאינו כפול דמעשה קיים ע"כ הסברא כיון שלא חיזק תנאו אינו מקפיד על קיום התנאי והא קים לן דאינו רוצה לפוטרה רק שלא תיזקק ליבום, אבל אם יחיה רוצה שתהיה אשתו, משא"כ בכפליה לתנאיה שפיר לא נפיק מלשון תנאי כיון דאין הגט חל רק אם ימות משא"כ בשאר תנאי אם לא באתי ממילא לא נפיק מלשון תנאי כמו בבני גד ובבני ראובן שנאמר אם יעברו וכו' ולא אמרינן שהוא קביעות זמן כיון שאין האומד מצד עצמו כמו שכאן האומדנא אפי' גירש לחלוטין לא גירש רק כשימות, ואף דברמב"ם דין י"ג איתא הך דינא גם בבריא שהתנה אם מתי מ"מ כיון שהזכיר מיתה הוי כמו מצוה מחמת מיתה שיש ג"כ אומדנא דדוקא בשביל יבום גירשה לכן לא תלינן שהוא לשון תנאי שאינו כפול כדי לקיים הגט מיד, אבל בשאר התנאים בלשון אם לא נתלה בקביעות זמן, כן נ"ל לדעת הרמב"ם:
מיהו נראה דזה אינו רק לשיטת הרמב"ם דבתנאי מעכשיו אין צריך כפילות, אבל לשיטת הרא"ש דגם במעכשיו בעינן כפול א"כ גבי מהיום אם מתי איירי נמי בכפל תנאי א"כ דון מינה דברישא נמי בכפל ואפ"ה אמרינן דלאחר מיתה משמע, ואיפשר דהרמב"ם הוכיח מכאן דבמעכשיו א"צ לתנאי כפול דאי אמרינן גם במעכשיו בעינן תנאי כפול א"כ מתני' בדכפליה לתנאיה וא"כ רישא נמי בכפליה לתנאיה א"כ קשה איך איפשר לומר דאם מתי לאחר מיתה משמע א"כ ל"ל הכפל הא בגט לאחר זמן א"צ משפטי תנאי כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ט מגירושין, א"כ מדכפליה ודאי מחיים משמע, אע"כ איירי בלא כפליה והשתא תיקשי מעכשיו אם מתי הא לא כפליה לתנאיה וה"ל מעשה קיים בכל גווני, אלא ודאי במעכשיו א"צ כפל וכולה מתני' בלא כפל, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה מהיום כו' כתב ר"ת כו' אם מת בו ביום לא ידענא מאי אדון בה עכ"ל. אין להקשות מאי פריך בגמרא אהא דאמר רב הונא חולצת נימא דקאי אמת בו ביום די"ל בזמן הש"ס לא מספקא ליה כלל מהיום אי שחל מיד וא"צ אפי' חליצה או שבסוף היום הוא דחל ואפי' חליצה לא בעי', ועיין בספרי גט מקושר מה שהקשיתי על סברא זו, ונראה דלסברת ר"ת צריך שיהיה הגט ברשותה עד כלות היום כיון דלא התחילו הגירושין עד סוף היום, גם דחוק לפרש דמהיום אינו דומיא דמעכשיו:
בפירש"י ד"ה ורב הונא כרבי יוסי כו' דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב הזמן בשטר המתנה עכ"ל. בפנ"י האריך להקשות הא הזמן צריך בגט משום תקנת חכמים לכתוב זמן בגט וביקש לומר דבגט שכ"מ א"צ זמן כלל, וגם הקשה כיון שאינה מתגרשת מיד א"כ ה"ל גט מוקדם אם כתוב הזמן בגט, ובאמת כבר הרגיש המהרש"א בכתובות בזה ותירץ דה"ל לכתוב שנה או חודש, ועיין מ"ש בחידושי כתובות שם, ומ"מ מה שהאריך בפני יהושע להקשות בגט על תנאי למה כותבין זמן הא ה"ל מוקדם כיון שאין הגט חל מאותו זמן, ולפענ"ד לק"מ דאדקשיא ליה דהוי מוקדם תיקשי בפשיטות כיון שאין התנאי כתוב בגט א"כ ניחוש שתאמר שנתגרשה בלא תנאי ואיך משכחת לה שיגרש על תנאי, וכן בשכ"מ שמא יעמוד ותאמר שנתגרשה סתם, אלא נראה דמסתמא עליה דבעל לברורי ולהעמיד עדים על כך כדי שלא תכפור בו, וכיון דכשהבעל מגרש על תנאי מסתמא מעמיד עדים שיבורר הדבר לא חיישינן כלל שתאמר שנתגרשה קודם כיון שיתברר שהיה תנאי בגט מסתמא יתברר האמת, ובזה ניחא דגם בעל תנאי תיקנו זמן דאי לא היו מתקנין זמן בעל תנאי היה יכול לחפות ולצוות לעדים שיכתבו לו גט על תנאי כדי שלא יכתבו בו זמן ויוכל לחפות עליה, וכן משום פירי יכול להערים שרוצה לגרש על תנאי שיכתבו בלא זמן כדי שלא יפסיד הפירות משעת חתימה, וגם בשכ"מ תיקנו זמן דאם ירצה לחפות יאמר לעדים שיכתבו לו גט שכ"מ וכי על העדים רמיא לבודקו אם הוא בריא או שכ"מ לכן לא פלוג ותיקנו בכל גיטין זמן. ולא קשה מידי ודו"ק:
אמנם באמת הדבר בלתי מובן מצד עצמו דאיך נשפוט מכתיבת זמן בשטר שנתכוין מעכשיו כיון דאורחא דמילתא לכתוב זמן איך נוכיח מזה הוכחה לסמוך על זה שנתכוין שתחול המתנה מעכשיו דאכתי אם לא ציוה בפירוש על הזמן מאי איכא למימר, גם אם הנותן לאו בר הכי הוא לכוון בדעתו על כך, והארכתי להקשות עוד על תשובת הרשב"א בב"י סימן רנ"ח בח"מ וכתבתי שיש כמה נ"מ בענין הזמן וכתבתי הנלענ"ד בזה דודאי הנותן שנותן ומצוה לכתוב שטר כוונתו באופן שיועיל לקנות בו דא"כ לשוא עט סופר וכל המצוה לכתוב שטר אפי' ע"ה דעתו שיכתוב באופן המועיל, אלא בכותב נכסיו לאחר מיתה אף שכוונתו שתועיל המתנה מ"מ כיון שכח הקנין ע"י השטר לכן בלא כתב זמן בשטר אם כתב נכסיו לאחר מיתה אף שכוונתו שיקנה מ"מ אין כח בשטר לקנות שאין הקנין מבואר דאין שטר לאחר מיתה, ולזה י"ל כיון שכתוב זמן בשטר ואנו יודעין שכוונתו להקנות באופן המועיל יש לכוון שהוא מבואר בלשון השטר על ידי הזמן שכתוב בו אף שכתוב בו אם מתי כיון שכוונתו להקנות ואין שטר לאחר מיתה נוכל לכוון הלשון שהוא מזמן השטר ולאחר מיתה, וכמו כן בגט באמר ה"ז גיטיך אם מתי דמפרשינן לאחר מיתה אף שכוונתו רצויה בודאי שתפטר מיבום אין כח בגט לעשות הכריתות כיון שאינו מבואר בו וס"ל לר' יוסי זמנו של שטר מוכיח ושפיר נגמר הכריתות ע"י זמן השטר אף שאנו יודעין שכוונתו לפטור אשתו מיבום ושיהיה גט באופן המועיל ע"ש שהארכתי בזה, ולפענ"ד דברים ברורים הם אף שהוא קצת נגד הראשונים הדבר מוכרח מעצמו וגם פירש"י קשה לכוון לפמ"ש, מ"מ לענ"ד האמת יורה דרכו, אולי מקום הניחו לי הראשונים:
בתוס' ד"ה הכי כו' והא דאמרינן כו' ולאפוקי מדר' יוסי כו' עכ"ל והקשה המהרש"א מאי קשיא להו להתוס' דילמא רב נמי מספקא ליה אם הלכה כר' יוסי בעל פה כדמספקא ליה לרב הונא, וכן הקשה הפני יהושע, ולענ"ד נראה דרש"י פירש לקמן כדי שיהיו רגילין גם בגט שכ"מ, וקשה דנהי דר' יוסי אמר אפי' בעל פה ונפסוק כר' יוסי אכתי קשה מאי פסקא שיאמר ה"ז גיטיך אם מתי שמא יאמר ה"ז גיטיך לאחר מיתה דאז ודאי הוי ספיקא אפי' לר' יוסי כמו מהיום ולאחר מיתה כמבואר בש"ס לקמן, אע"כ לא תקין רק כדי שלא תפול קמי יבם, אבל לפוטרה מחליצה אין תקנה דכל שכ"מ אומר כפי לשונו ואין תיקון רק לכתוב דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וא"כ כיון דלספק אין תיקון שפיר קשיא להתוס' הא ס"ל כרבי יוסי ואפי' על פה מידי ספיקא לא נפקא דודאי רב הונא לא פליג אדרב רביה וא"כ בלא מן יומא נמי הוי ספיקא ודו"ק:
ודע שדעת הרי"ף בפ' יש נוחלין דבגיטין לא קיי"ל כר' יוסי מדתקין רב מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי וכתב לחלק בין ממון לאיסור, והביאו ה"ה רפ"ח מגירושין, ובלח"מ הקשה עליו דא"כ מנ"ל דר' יוסי אמר כן באיסור דילמא דוקא בממון, ואין זו קושיא דה"ק כר' יוסי היינו אליבא דרבותינו דס"ל גם באיסורא זמנו של שטר מוכיח עליו, וכה"ג כתב בכ"מ לפי דרכו דבגט צריך זמן בלא"ה מתקנת חז"ל:
אלא דתמוה טובא בדברי הרי"ף דא"כ מאי פריך הכא בסוגיין ארב הונא דאמר חולצת ומייתי מדרב ס"ל הלכה כרבי יוסי, ותימה גדולה לדברי הרי"ף א"כ כיון דרב גופיה לא ס"ל כרבי יוסי באיסורא שהרי תקין מן יומא א"כ לא ס"ל באיסורא כר' יוסי ומאי קשיא ליה ארב הונא אי ס"ל כרב לגמרי וכמעט לית נגר דיפרקיניה, אבל ברמב"ם שפוסק בממונות כר' יוסי שפיר י"ל דגרס רבא אתקין מיומא דנן א"כ ע"כ עיקר כלישנא דרבא באיבע"א לקמן דס"ל כרבנן, ומאי דקשיא מה חילוק בין ממונות לכאן, שדברי הכ"מ ודאי דחוקים וכ"ש ה"ה שלא נתן שום טעם לחלק בין ממון לאיסורא, לכן אמינא טעמא דעדיפא מכולהו דהא בלא"ה פריך בב"ב מ"ש בגט מהיום ולאחר מיתה הוי ספק ובמתנה קני, ומשני התם איכא למימר גופא מהיום ופירי לאחר מיתה, והשתא בזה צדקו דברי הרי"ף דגם לענין זה יש לחלק דנהי דאמר רבי יוסי בכותב נכסיו זמנו של שטר מוכיח עליו אין מועיל זמנו של שטר רק שאם כתב בשטר נכסי לבני לאחר מותי וכתב זמן בשטר הועיל זמנו של שטר שיקנה הגוף מהיום ומ"מ אינו סותר למ"ש בשטר לשון לאחר מיתה די"ל דקאי אפירי, משא"כ בגט דאיסורא דלא שייך למימר הכי א"כ אם כתב בגט ה"ז גיטיך לאחר מיתה או אם מתי בלא מהיום א"כ כשתימצי לומר זמנו של שטר מוכיח צריך אתה לבטל לגמרי לשון לאחר מיתה שהרי צריך שלא להיות שום שיור בגט לאחר מיתה לא אמרינן זמנו של שטר שיהיה כאילו כתוב מהיום שאין הוכחה על לשון לאחר מיתה שהרי אין גט לאחר מיתה ומהיום בפירוש לא קאמר והלשון כפשטיה שיהיה הגט לאחר מיתה. לכן תיקן רבא בגט דבהא לא ס"ל כר' יוסי רק כרבנן וסוגיין הכא קאי אליבא דרבותינו דלא מפלגו בהכי, אבל כיון דחזינן דרבא טרח לתקן מן יומא ש"מ לא קיי"ל כר' יוסי בגיטין כלל כיון דסתמא דמתני' דלא כוותיה, וי"ל דר' יוסי גופיה לא אמר רק היכא שיש לפרש לשון לאחר מיתה על הפירות וזמנו של שטר מוכיח על הגוף, אבל בגט לא שייך זה וחילוק זה ברור ונכון לדעת הרמב"ם:
וכן בהך דרבותינו התירוה לינשא בתנאי אם כיון דאם משמע מזמן שקבע לא דמי לדר' יוסי דאם נפרש זמנו של שטר שיהיה מעכשיו סותר משמעות אם שמשמע לזמן שקבע כל שלא אמר בפירוש מהיום משא"כ גבי כותב לאחר מיתה אין הזמן סותר משמעות לאחר מיתה דיש לפרושי אפירות, ובזה ניחא מה שתמה ה"ה שבהלכות אישות פ"ו כתב הרמב"ם שגם בממונות הדין כן, והכ"מ דחה דלא איירי בשטר, ולפמ"ש י"ל אפי' בשטר והיינו במידי דלא שייך בה גוף ופירות כגון שכתב לו אם לא באתי אתן לך מאתים זוז דשפיר יכול לחזור אף שכתב זמן בשטר כיון דלא שייך לחלק בין גוף לפירות דנימא גופא מהיום, וא"כ הזמן סותר המשמעות לכן לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח כיון דאם משמע לאחר זמן, כן נ"ל נכון וברור לדעת הרמב"ם יותר מכל מה שכתבו בזה:
אמנם כן אם שדרך נכון הוא יותר מכל דברי המפרשים בזה מ"מ הסוגיות מתפרשות בדוחק, וגם כיון דרבותינו אמרו ס"ל כר' יוסי איך נפלוג אנן אליבא דר' יוסי, וגם הלשון ס"ל כר' יוסי משמע דס"ל כר' יוסי ממש וגם הקושיא דמקשה מרב דס"ל כר"י אהכא לא אתיא שפיר כיון דאיכא לפלוגי בין איסור לממון, לכן יגעתי ומצאתי דרך מרווח יותר שיתפרשו הסוגיות גם הם על מכונם, והוא די"ל דבלא"ה תמוה הראב"ד שכתב דקיי"ל כרבי יוסי בהחלט, וגם זה יפלא בעיני דהא לאיבע"א דלקמן ס"ל לרבא כרבנן וא"כ מידי ספיקא לא נפקא, לזה אני אומר הנלע"ד דודאי אחר שתפסו ראשונים ההוכחה מדתיקן רבא מיומא דנן לאפוקי מר' יוסי משמע דלא קיי"ל כר' יוסי ואף שהר"ן דחה דלשופרא דמילתא תיקן הכי, נראה דס"ל להראשונים כיון דבאמת דבר שאינו מצוי הוא שיזדמן גט שכ"מ ויפול בו ספק שלא יאמר מהיום עד שנצטרך לדברי רבי יוסי דהא כבר אתקין שמואל התקנה בגיטא דשכ"מ הלשון שיאמר לקמן דף ע"ה, לכן נראה דנהי דס"ל לר' יוסי זמנו של שטר מוכיח מ"מ לענין גט לא מיקרי ידים מוכיחות, ור' יהודה דס"ל לקמן דבעינן ודן שלא יאמרו בדיבור גירשה, א"כ י"ל אף דזמן השטר מוכיח מ"מ כיון דכתיב בשטר לאחר מיתה או בע"פ כדמשמע הכא הוי הזמן יד שאינו מוכיח ולא עדיף מאם לא כתב ודן אף שנתן לה הגט נוכל לומר בדיבור גירשה ושטרא ראיה בעלמא הכא נמי נוכל לומר לאחר מיתה גירשה ושטר ראיה בעלמא מתי נכתב כאשר כתבתי בתשובה כמה נ"מ בידיעת הזמן, וידוע שידים שאינו מוכיחות פלוגתא דאביי ורבא גם פלוגתא דר' יהודה ורבנן, והנה רבי יוסי שהוא בר פלוגתא דר' יהודה הוא בכלל דרבנן דר"י, א"כ ר' יוסי גופיה ס"ל ידים שאינם מוכיחות הויין ידים דלא אשכחן דבעינן ודן רק ר' יהודה, והשתא הסוגיות כפשטן דלרבי יוסי גופיה ליכא לפלוגי בין ממון לגט, אבל לדידן דקיי"ל בגט בעינן ידים מוכיחות זמנו של שטר אינו יד מוכיח כ"כ דהא רבנן דר' יוסי ס"ל אפי' בממון לא מהני, ונהי דקיי"ל כר' יוסי בממון מ"מ בגט דבעינן ודן שיהיה ידים מוכיחות לא קיי"ל כר' יוסי, והשתא נראה דלקמן לתירוצא קמא ס"ל לרבא כר' יוסי ולאבע"א ס"ל כרבנן וא"כ קשה על הרמב"ם למה פסק בהחלט דלא כר' יוסי. ולפ"ז ניחא דאי גרס לקמן רבא דתיקן מיומא דנן, וידוע שידים שאין מוכיחות הוא אחת מסוגיות ההפוכות דיש גירסא דרבא ס"ל הויין ידים ואנן קיי"ל דלא הוו ידים ורבא ס"ל דלא הויין ידים, א"כ נקטינן כאיבעית אימא דרבא כרבנן ס"ל, אלא דלא משמע דפליג ארב נחמן ורב הונא דס"ל הלכה כר' יוסי לכן י"ל רבא לשיטתיה דבגיטין וקידושין בעינן ידים מוכיחות, ועפ"ז יתכנו דברי הרי"ף ג"כ דרב ס"ל לחלק בין איסורא לממונא רק הסוגיא הכא למאן דס"ל ידים שאין מוכיחות הויין ידים א"כ אין חילוק כלל בין גט לשטר דעלמא, ולדידן דנקטינן לישנא דרבא ס"ל דלא הוו ידים נקטינן כאיבעית אימא דלקמן כיון דקיי"ל כרבא ס"ל להרמב"ם דלא הוי גט כלל, והכל נכון וברור כפתור ופרח ות"ל אשר מקום הניחו לי הראשונים בזה להתגדר בו:
דף עב:
בגמרא א אי אמר ר"י בעל פה אי לא אמר כו' ה"ז גיטך אם לא באתי. בפנ"י הקשה דילמא מיירי בכתב שכתב תנאי אם לא באתי בגוף הגט, וי"ל דאף שכתב כן בגט מ"מ אם אמר בעל פה לשון זה י"ל דהדר ביה ממ"ש בשטר ומי עדיף מגט בלא תנאי, ולומר דכתב כן בגט ובעל פה לא אמר הרי זה גיטך סתם לא משמע כלל, ולשון התוס' שכתבו אם מבטל בדיבורו הוכחת זמן השטר כיון שאינו כתוב בו מהיום משמע מלשונם דאם כתוב בו מהיום אפי' אמר ה"ז גיטיך אם מתי נמי מהני דסמיך אלישנא דגט, ואיפשר דמשמע ליה מדתיקן מן יומא דנן לאפוקי מר' יוסי ואם איתא דאם אמר בעל פה בטל מהיום שבשטר א"כ מה הועיל בתיקון מן יומא הא מ"מ אם יאמר בעל פה אם מתי ניחוש דהדר ביה, וגם בכותב נכסיו כשכתוב מהיום ולאחר מיתה נמי ה"ל לחלק אם לא אמר בעל פה לאחר מיתה, מיהו נראה דבשטר ממון דלא בעינן אמירתו לא איכפת לן באמירתו והשטר קונה, אבל בגט שצריך אמירתו י"ל אם אמר אם מתי לא מהני מה שכתוב בשטר מהיום אי אמרינן בעל פה לא וצ"ע:
שם ואיבע"א לעולם דאמר לה מהיום כו' והא דאמר רבא דה"ז גיטיך לאחר מיתה אין זה גט היינו שאינו גט גמור להתירה בלא חליצה וכ"כ הר"ן להדיא בס"פ גבי הכל מודים היכא דאמר לה כשתצא חמה מנרתיקה דל"ל דאינו גט כלל דהא תנן במתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט, וכן נמי בהך לישנא דס"ל לרבא כר' יוסי בלאחר מיתה הוי ספק גט, וא"כ א"צ בזה לדברי הפני יהושע והרי גם לדבריו אינה מתיבמת וע"כ אינו גט לאו דוקא, ועיין בסמוך:
שם דא"ל מהיום ורבנן. ויש לדקדק לפמ"ש הרשב"א בתשובה והביאו בב"י ח"מ סי' רנ"ח דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו רק כשציוה על הזמן או שכתב בעצמו א"כ לימא דאמר מהיום ואפי' לר' יוסי ובלא ציוה על הזמן דלכ"ע לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, מיהו כבר הארכתי בתשובתי להקשות על סברא זו:
מ"מ כאן יש לדקדק לפמ"ש התוס' בכתובות דף ב' ע"ב בד"ה לאפוקי דמרישא דמתני' לא מוכח לאפוקי מדרבותינו דס"ל שאין כתוב בו זמן א"כ לימא רבא ככ"ע ובאמר מהיום ובגט שאין בו זמן, ואיפשר לסייע מכאן להפוסקים שלא פסקו כר' יוסי בגיטין דלפ"ז לא ניחא ליה לומר דרבא כר' יוסי ס"ל רק כרבנן, מיהו איפשר לומר עוד דבלא"ה יש לדקדק דמשני דהני לישני קמ"ל שאני מת כאם מתי דמי כו', ואכתי קשה מאי קמ"ל באם מתי הא מתני' היא דאם מתי כלאחר מיתה משמע, לכן י"ל חדא בחבירתא מיתרצא דבמשנה י"ל דאם מתי כלאחר מיתה היינו באין כתוב זמן בגט וכמ"ש התוס', וקמ"ל רבא דאף שכתוב זמן בגט מכל מקום אם מתי כלאחר מיתה משמע, א"כ על כרחך ביש בו זמן איירי, ועיין בסמוך:
שם ואיכא דמתני לה אסיפא כו' ולדברי ר' יוסי חולצת פשיטא. ויש לדקדק מאי פשיטא דילמא קמ"ל אע"ג דא"ל לאחר מיתה בעל פה נמי חולצת ולא תימא דבעל פה לא אמר רבי יוסי כדס"ד לעיל, וצ"ל דקשיא דכבר נשמע מדרבותינו דמיירי בעל פה באם לא באתי, אלמא ר' יוסי אפי' בעל פה ס"ל כן, ומכאן תשובה לדברי ה"ה והכ"מ רפ"ח מגירושין שביקשו לומר דרבותינו עדיפא מדר' יוסי, דא"כ נימא דקמ"ל רב הונא דר' יוסי גופיה נמי ס"ל חולצת דאפי' בעל פה אמר, וצ"ל דכבר פשיט לן מדרבותינו:
מיהו אכתי יש לדקדק דארבותינו גופיה אין להוכיח דמודו בעל פה רק באם כיון דאמרינן לעיל אם מתי שתי לשונות במשמע א"כ י"ל דאהני זמנו של שטר לפרושי אם כמו במעכשיו, אבל באמר בפירוש לאחר מיתה י"ל דבעל פה לא אמר זמנו של שטר מוכיח עליו וקמ"ל רב הונא אפילו בלאחר מיתה חולצת, ורש"י פירש לקמן בסוף פירקין בהדיא חילוק זה בין אם לכשתצא חמה מנרתיקה, והר"ן הביא שהקשו עליו מכאן מאי פשיטא, ולפי קושייתם אפילו בשטר יש לומר דלא סבירא ליה בלאחר מיתה זמנו של שטר מוכיח עליו, מיהו איפשר דרש"י לא קאמר אלא בעל פה, אבל אם כתוב בגט לאחר מיתה וכתוב בו זמן שפיר יש לומר דהוי כמהיום לר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו דהא ס"ל כן בשטר מתנה שכתוב בו לאחר מיתה דזמנו של שטר מוכיח עליו אף שאינו כתוב בו מהיום כלל והתם לא מפליג כלל בין אם מתי ללאחר מיתה, אלא ודאי לא קאמר אביי לקמן אלא בעל פה די"ל דחזר מן הזמן הכתוב בשטר, אבל בכתוב בשטר הזמן שפיר אמרינן דמעכשיו קאמר לר' יוסי, והשתא לק"מ על פירש"י דודאי י"ל בעל פה פשיטא ליה שאינו גט כלל כדאביי לקמן, וא"כ כ"ש כשאמר לאחר מיתה וא"כ ע"כ רב הונא דאמר חולצת לר' יוסי היינו בכתוב כן בגט גופיה ובהא קשיא ליה שפיר פשיטא דבשטר פשיטא לן לר' יוסי דהזמן הוי כמהיום, ולק"מ על פירש"י וא"צ לדחוק כמ"ש הר"ן ובפני יהושע בדברים רחוקים מכוונת רש"י והדברים ברורים כמ"ש, וא"כ על דברי ה"ה והכ"מ נמי לא קשיא, ודוק היטב:
מיהו לדברי הכ"מ שכתב דר' יוסי גופיה לא אמר רק בממון אבל בגיטין שהזמן צריך לא אמר ר' יוסי, וקשה איך אמר לדברי ר' יוסי חולצת הא ר' יוסי מודה לענין גט שהזמן צריך דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח, ואפי' נימא דרב הונא ס"ל לר' יוסי שוה גט וממון מ"מ קשה מאי פריך פשיטא הא ודאי טובא קמ"ל דר' יוסי אמר גם ששאה בגיטין וצריך עיון:
שם אמר רב הונא גיטו כמתנתו. פירש"י גיטו דשכ"מ כמתנתו, בפני יהושע הקשה אי למתנת שכ"מ במקצת מדמי ליה הא קיי"ל דבעי קנין ואם עמד אינו חוזר, ואי למתנת שכ"מ בכולה מדמי ליה הא מתנת שכ"מ בכולה אינה אלא מדרבנן, וי"ל שלא תיקנו בעמד כיון דטעמא שלא תיטרף דעתו ואי מדמינן למתנת שכ"מ בכולה שקנו מידו דהוי דאורייתא ואפ"ה עמד חוזר כדאמר שמואל בפ' מי שמת, אלא דלפ"ז תלי תניא בדלא תניא ע"ש שהאריך, ולא ידעתי מאי קשיא ליה הא ודאי פשיטא דמדמי ליה למתנת שכ"מ שהוא מן התורה והיינו בקנין, ומ"ש דתלי תניא בדלא תניא הוא תמוה כי נראה שהבין שאין זה מבואר רק בדברי שמואל, ובאמת משנה שלימה היא בפ' מי שמת דף קמ"ו ע"ב שכ"מ שכתב כל נכסיו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר אין מתנתו מתנה והיינו בקנין דבלא קנין לא מהני מתנת שכ"מ במקצת ואפ"ה בכולה חוזר ומטעם אומדנא כמפורש בגמרא שם ומדמי גט למתנת שכ"מ דאומדן דעת הוא שאינו נותן הגט רק שלא תיזקק ליבם, ומ"ש לחלק בין סתם שכ"מ דליכא אומדנא וכאן איירי בקפץ עליו החולי הוא דחוק דסתם שכ"מ לעולם מגרש כדי שלא תפול קמי יבם, גם קשה לדבריו דמוקי דשמואל בסתם שכ"מ שלא קפץ עליו החולי, וקשה לפ"ז מאי פריך הכא ממתני' דאומדין לוקמא בשכ"מ שלא קפץ עליו החולי כדמוקמינן תקנת שמואל לדבריו, ויותר היה נראה לחלק דבשכ"מ שמגרש שלא תפול קמי יבם כיון שאין לו בנים ויש לו אחין מדמי למתנתו, משא"כ בשכ"מ שיש לו בנים ומכל מקום מגרש דליכא אומדנא אף דמסתמא יש לו איזה טעם לגירושין כגון שלא תכלה נכסי יתמי במזונות וכדומה מ"מ לאו אומדן מוכיח הוא, לכן תיקן שמואל בכל שכ"מ הלשון שלא לחלק, מיהו גם לזה קשה נוקמא מתני' דאומדין בהכי, והנלענ"ד בישוב פירש"י דודאי פיר"ת דחוק טובא ופשטן של דברים כפירש"י, לכן נ"ל ליישב כל קושיות התוס' עליו, והוא דאין כוונת רש"י לפרש בדברי רב הונא דהאומדנא דמסתמא לא גירש רק ע"ד אם ימות ואם יחיה לא יהיה גט דבזה ה"ל לאתנויי, וכן בהתנה תנאי שאינו כפול לא מיקרי גילוי דעת ותנאי בטל ומעשה קיים, אבל הכא האומדנא כך הוא שאנו אומרים שבודאי לא נתן לה גט לחלוטין אף אם יחיה רק בשביל שלא תיזקק ליבם ומה שלא התנה היינו משום שנתייאש מן החיים ולא קיוה כלל לחיות לכן לא חשש להתנות ואילו היה עולה על דעתו שיחיה היה באמת מתנה בתנאי כדין, והשתא תו לא קשיא קושיא ראשונה של תוס' למה נקט במשנה מהיום דודאי אם איתא לתנאי בעולם אנו אומרים האומדנא מכח זה עצמו שלא התנה לא נימא שרצה לפוטרה לחלוטין רק מפני שלא עלה על דעתו שיחיה וא"כ כשמסופק באמת אם יחיה בודאי בעינן דין תנאי וכמ"ש במשנה, וגם בדשמואל לא קשיא שיגרש סתם דהא ודאי כשמעלה על דעתו שיחיה אינו מגרש בסתם רק אמרינן מסתמא כיון שלא התנה לא עלה בדעתו שיחיה, והשתא ודאי אם התנה בתנאי שאינו כפול גירש לחלוטין דהא החילוק בין גילוי דעת ובין תנאי שאינו כפול הוא כמ"ש בספרי גט מקושר אות ל"ח דבתנאי שאינו כפול כיון שהעלה על דעתו ספק בדבר היה לו לחזק הדבר בדין תנאי ומדלא חיזק הדבר בדין תנאי אמרינן שגירש בכל גווני, אבל כשבטל מצד אומדנא א"צ כפילות דלא שייך שהיה לו לחזק הדבר די"ל שלא עלה בלבו ספק בדבר כלל לכן לא חשש להתנות בדין תנאי, וא"כ הא דגיטו בטל היינו דאמרינן מסתמא לא עלה על דעתו שיחיה, אבל במעלה בדעתו שיחיה פשיטא דה"ל לאתנויי לחזק בדין תנאי גמור ואם לא כפל תנאי בטל ומעשה קיים וא"כ פשיטא שהתקנה צריכה בשכ"מ שמסופק אם יחיה דצריך תנאי וכפילות כדין תנאי: