אור ברסלב
גרש ירחים פרק ו - האומר

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק ו - האומר

פרק ה - הנזקין

דף סב:

במשנה האומר התקבל כו' או הולך כו' לכאורה קשה הא הוי זו ואצ"ל זו דהשתא בהתקבל דהוי כזכי יכול לחזור כ"ש בהולך, ואיפשר דלענין זה הוי הולך רבותא טפי דלא מיבעיא בהתקבל יכול לומר שלא נתנו רק ע"ד שתתגרש בקבלת השליח וכיון דאי איפשר יכול לחזור, משא"כ בהולך ס"ד דכיון דנתנו לשליח ונשאר ביד השליח לא אתי דיבור ומבטל מעשה הנתינה שמסרו לשליח להוליכו, קמ"ל דמ"מ יכול לחזור בו דכל כמה דלא אתי ליד האשה דיבור בעלמא הוא כדאיתא בקידושין בר"פ האומר:

שם האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו'. עיין בפני יהושע שדייק שזו משנה יתירה, ולא הבנתי דכאן עיקר דין שליחות אשמועינן שעושה שליח לקבלה ומתגרשת בקבלתו, וכן אורחא דכל הש"ס, ואיפשר לומר דבהיא אמרה התקבל והשליח לא אמר לבעל כלום או שהבעל לא ידע שהוא שליח של האשה מ"מ כיון שהבעל אמר התקבל גט זה לאשתי דעתו לזכות לה הגט, ואף דאמרינן בגמרא אדם יודע שאין שליחות לקבלה ונתן לשם הולכה מ"מ דעתו ודאי אם איפשר שתזכה בגט תזכה בו מיד, ואם אמרה היא התקבל והוא אמר ג"כ התקבל או זכי אף שלא ידע אם אמרה היא התקבל מ"מ מתגרשת בקבלת השליח, דהא לעיל דף י"א ע"ב באומר תן גט זה לאשתי מפרש טעמא דיכול לחזור משום שהוא חוב א"כ משמע בעשתה שליח לקבלה אף שהבעל לא ידע מ"מ מתגרשת מיד, מיהו בכולה סוגיין מבואר דברי השליח משום האשה וגם מלשון לפיכך אם אמר הבעל אי איפשי משמע דפשוט דמיירי שהודיע לבעל, ועיין ברמ"א סימן ק"מ במומר שיכול לזכות לה גט אם ידענו שמהדרת אחר גט הרי אף שלא אמר השליח כלום משמה הוי זכות, מיהו יש לחלק קצת וצ"ע:

שם אם רצה לחזור לא יחזור. ויש לדקדק לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם לעיל דף י"א דאף בשיחרור דהוי זכות ולא יוכל יחזור מ"מ בעינן מטא לידיה א"כ עיקר רבותא חסר כאן וטפי ה"ל למימר דאפי' מטא לידה לא בעינן ומתגרשת מיד בקבלת השליח דאיכא למיטעי נמי הכא דבעינן מטא לידה כמו בשיחרורי עבדים אע"ג דהוי זכות, וי"ל משום רבותא דרישא דיכול לחזור, דאי תני ברישא אינה מגורשת עד שיגיע לידה ה"א דמ"מ אין יכול לחזור כמו בעבד, ואיידי דרישא תני נמי סיפא ודו"ק:

בפירש"י ד"ה יחזור דגט חוב הוא לה כו'. עיין בפוסקים שהביאו הירושלמי אפי' צווחת להתגרש אימור חזרה בה, ויש לדקדק למה לא נימא דתליא בדעתה אי דעתה להתגרש תתגרש מיד דהוי לה זכות ואם אין דעתה להתגרש מיד לא תתגרש א"כ יהיה לה זכות בקבלת השליח מאחר שהברירה בידה אם חפצה להתגרש, ודוחק לומר דמשום אין ברירה בדאורייתא לא מתגרשה אפי' חפצה בסוף דלא מצינו פלוגתא בזה, וגם לעיל דף י"א ע"ב ס"ל לר' מאיר בשיחרורי עבדים ג"כ יכול לחזור משמע אף שהעבד רוצה להשתחרר, ור"מ ס"ל יש ברירה בלוקח יין כדלעיל דף כ"ה, ואיפשר לומר כיון דבעינן עדים בדבר שבערוה א"כ כיון שתליא ברצונה ואין הרצון מבורר א"כ הוי כמגרש בלא עדים כיון דנחשב לחוב רק שיהיה תולה בדעתה, וכמו דמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כמו כן גירושין בלא עדים וצ"ע, ואיפשר דנהי דהתורה ריבתה שתעשה האשה שליח היינו שיהיה במקומה לקבל הגט צריך שיהיה מבורר שידו כידה אבל כל שאינו מבורר לא מיקרי שלוחה וידה דדומיא דידה בעינן שמבורר רצון שלה להתגרש, גם י"ל דבעינן שלא תהיה משתלחת וחוזרת דלהכי שוטה אינה מתגרשת, א"כ בשלמא בנתברר שרצונה להתגרש שפיר הוי קבלת השליח כקבלתה שבקבלת השליח משתלחת ואינה חוזרת, אבל כשיהיה הברירה בידה א"כ בשעת שילוח יכולה לחזור ג"כ לבית הבעל לכן לא מהני, ולא דמי לתנאי דבתנאי אמרינן איגלאי מילתא למפרע כשנתקיים, ועיין בח"מ סימן רל"ה סכ"ג בזיכה לו קרקע שלא מדעתו לדעת הרמב"ם הברירה בידו, לכן צ"ע בכל זה:

תו איכא למידק מאי חוב הוא לה הא עכ"פ כבר מסר הגט ביד השליח ומאי נ"מ לה אם לא תתגרש מיד תתגרש במסירת השליח לידה ותפסיד ג"כ מזונות א"כ לא איכפת לה במה שתתגרש בקבלת השליח, וצ"ל כיון דעכשיו חזר בו הרי חוב הוא לה אי נתגרשה בקבלת השליח, ועיין מ"ש לעיל דף י"א ע"ב במשנה דלהכי הוי חוב בשביל מזונות דמפסדת למפרע לכן לא ניחא לה בסתמא להתגרש מיד, מיהו גם זה דחוק דאפי' מבית לבית נמי מיקרי חוב, וצ"ל בשביל החזרה לחוד דחושבת שמא יחזור עדיין

שם ד"ה לפיכך כו'. עיין בר"ן שכתב דלשון לפיכך אינו מדוקדק לפירש"י, לכן פירש הר"ן דה"ק אם אמר אי איפשי שתקבל בתורת שליחות שלה אלא הולך ותן לה והולך הוי כזכי ורוצה שהוא יזכה לה הגט אפ"ה יכול לחזור כמ"ש בירושלמי הרי שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ע"ש וצ"ע, דא"כ איך מועיל שליח לקבלה הא יש לחוש שחזרה וביטלה השליחות וע"כ לומר בעבדה שליח לא חיישינן לחזרה וכן בעשה הוא שליח לא חיישינן לחזרה וא"כ אטו בשביל שהוא אומר שרוצה שתזכה על ידו ניחוש טפי לחזרה בה דהא מסתמא היא בדעתה קאי דהיא לא אסקא אדעתה מה שיאמר הבעל, לכן דברי, הר"ן צ"ע ולפענ"ד נראה לפרש דברישא בהתקבל אמרינן התקבל והולך קאמר אלמא דשייך התקבל בלא לשון זכייה לזה קמ"ל באשה שאמרה התקבל לי גיטי לא נימא דהבעל סבר דהיא נמי התקבל והולך קאמרה ולא נתנו לו רק ע"ד הולכה קמ"ל בהיא אמרה התקבל הוי לשון זכייה מבורר, ולזה קאמר לפיכך כלומר כיון דהתקבל מבורר דהוי כזכי אם אמר הבעל אי איפשי שתקבל לה אלא הולך דבלא אמר אי איפשי הוי כזכי והשתא לא תימא דדילמא הבעל סבר דהתקבל לשון הולכה והוא אומר הולך או הילך דהוי לשון זכייה א"כ ס"ד דלא יחזור כיון דבאמת התקבל של האשה הוי לשון זכייה והוא ג"כ חפץ שיזכה לו שהרי אם לא היה אומר אי איפשי לשון זה זכייה משמע א"כ נאמר דלכך אמר אי איפשי לפי שסבור שאינו לשון זכייה והוא רוצה בזכייה שתתגרש מיד דאל"כ למה אמר הילך שהוא ג"כ לשון של זכייה, ולזה קמ"ל דאדרבה התקבל ברור לבעל ללשון זכייה והילך לא קאמר לזכייה רק להולכה, לכן רצה לחזור יחזור כן נ"ל נכון, ודוק היטב:

שם ד"ה אלמא הולך כזכי דמי ופלוגתא היא בפ"ק עכ"ל. תמוה שלא פירש אשמעתין בפלוגתא דרבי ור' נתן לקמן, ומ"ש בפ"י דס"ל מתני' ר' היא הוא דחוק וגם הא גופא קשיא לימא מתני' ר' היא, והנלענ"ד בפירש"י דבפלוגתא דרבי ור' נתן לא נזכר רק הולך ותן, א"כ לא מוכח הולך לחוד בפרט די"ל דהא רבי גופיה ס"ל הולך לאו כזכי דמי, אלא י"ל הולך ותן שאני, מיהו בזה כבר כתבו התוס' לחלק לקמן דהכא שויתיה שליח, מ"מ י"ל דרב ושמואל דפליגי לעיל בהולך כזכי י"ל דלרב מה שנזכר כאן הולך ותן אין חילוק בין הולך להולך ותן, או דס"ל דהולך ותן או או קתני כמו חלץ ועשה בה מאמר ומאן דס"ל הולך כזכי דמי לא מפליג בין הולך ותן להולך לחוד, ושמואל ס"ל דהולך לאו כזכי ופלוגתא דתנאי הכא בהולך ותן דוקא, והשתא למאי דדייק הכא הולך לחוד כזכי דמי היינו כהך מ"ד דלא מפליג בין הולך להולך ותן, וזה פלוגתא דאמוראי הוא לחוד אבל תנאי איפשר דדוקא בהולך ותן קאמרי, ולהכי פירש"י דפלוגתא היא בב"ק דשם הפלוגתא בהולך לחוד, כן נ"ל לפירש"י ודו"ק:

בתוס' ד"ה איש כו' משום דבגט אשה בהולכה כו' עכ"ל. עיין מהרש"א שדחק למה לא פירשו כפירש"י שכן האיש מוליך גט לאשתו שהוא עצמו נותנו, וכן האשה שהיא מקבלת עושה שליח לקבלה, ונראה דקשיא להתוס' דליפשוט ממתני' דלעיל דף י"א ע"ב באומר תן גט זה לאשתי יכול לחזור משום דחוב הוא לה, וא"כ משמע אי הוה זכות לא היה יכול לחזור, והשתא קשה ממנ"פ אם השליח איש מוכח דיכול להיות ש"ק דאל"כ אפי' יהיה זכות אין איש נעשה ש"ק, ואם השליח אשה מוכח דאשה יכולה להיות שליח להולכה דהא אם אינו חוזר יכול ליתן הגט, לזה פירשו התוס' הטעם דאין איש יכול להיות שליח לקבלה משום שאין האיש עושה שליח לקבלה, א"כ שפיר י"ל לעולם השליח איש, ואין לומר ל"ל טעמא דגט הוא חוב, דודאי אי גט הוה זכות היה האיש עושה שליח לזכות לה הגט והיה פשוט לן דיכול להיות שליח לקבלה שהרי ע"י הבעל נעשה שליח לזכות לאשה ולא קמיבעיא לן רק לפי האמת דגט אינו זכות א"כ לעולם אין הבעל יכול לעשות שליח שתזכה האשה אם לא שהאשה תעשה אותו ושפיר י"ל דאיש לא יוכשר לשליח לקבלה והיינו מה"ט גופיה דהוי חוב ואינו נעשה לעולם בלא האשה וא"ש ודו"ק:

מיהו י"ל דמשמע להתוס' מלשון שכן איש מוליך גט לאשתו ולא קאמר שכן איש נותן גט, א"ו היינו משום דהאיש הוא העושה לכן תלי ליה במוליך גט לאשתו שהאיש הוא המשלח שליח להולכה, כן י"ל בפשיטות:

ובלשון הרי"ף ראיתי גימגום שכתב איש הוי שליח קבלה שכן אב מקבל גט ואשה הויא שליח להולכה שכן אשה עצמה מביאה גיטה, הנה בזה שכן אב מקבל גט שפיר יכול להיות שזהו הטעם, אבל בהך דאשה מביאה גיטה הוא תולה הסיבה במסובב שאילו לא היתה אשה יכולה לעשות שליח להולכה לא היתה יכולה להביא גיטה דהיכא רמיזא שתוכל להביא גיטה יותר משליח להולכה דעלמא, ורב מרי פשיט דיכולה לעשות שליח להולכה בלא סיפא דהאשה עצמה מביאה גיטה, גם יש לדקדק לדעת הרמב"ם שסובר דהאשה עושה שליח להבאה א"כ מאי קמיבעיא אם האשה נעשית שליח להולכה הא כיון דחזינן דעושית שליח להולכה אף שלאו בדידה קיימא מילתא כ"ש שתוכל להיות שליח להולכה וכ"ש לפירוש התוס' שכל הבעיא היא מחמת שאשה לא שייכא בהולכה ומשמע דהתוס' ודאי לא ס"ל כדעת הרמב"ם שסובר שהאשה עושה שליח להולכה, מ"מ גם לפירש"י קשה, גם קשה כיון דאפי' הא גופא מיבעיא לן אם האשה נעשית שליח להולכה איך פשיט לן שיכולה לעשות שליח להולכה שזה חידוש יותר שתעשה שליח על דבר שאינו בידה כלל, ועמ"ש בסמוך:

בגמרא הבא לי גיטי. משמע שאשה עושית שליח להבאה וכן דעת הרמב"ם וביארו הרשב"א והר"ן טעמו דהוי כאילו התנית שיהיה שליח קבלה שלה רק באופן שלא תתגרש עד שיגיע לידה, והקשה בפני יהושע א"כ אמאי אינה מגורשת אי אדיבורא דידיה קסמיך הא מ"מ גילתה דעתה שרוצה להתגרש וכן למסקנא דטעמא דעקר שליח שליחותיה מ"מ לפי האמת הוי שליח לקבלה, וזה לא הבנתי דמ"מ כיון שעכ"פ אמרה הבא ולא רצתה להתגרש מיד והשליח עקר שליחותו שאינו רוצה לטרוח א"כ ממילא בטל השליחות דמ"מ אינו רוצה לטרוח רק שתתגרש מיד ועל זה לא נעשה שליח גם מן האשה, מיהו לפום הך ס"ד דאדיבורא דידיה קסמיך והוא נתנו לו לקבלה איפשר שיש להקשות שהרי הוא באמת שליח לקבלה שלה רק שהתנית שלא תתגרש עד שיגיע לידה וגם זו אינה קושיא דכיון דיהיב ליה אדיבורא דידיה שתתגרש מיד י"ל דקפידא הוא דשמא רוצה שלא יתראה הגט כלל במקומות אחרים למוסרו שם בעדים ולא גרע מתן לה במקום פלוני ונתנו במקום אחר דהוי קפידא ואין בזה כדאי להקשות, ואי קשיא לי הא קשיא לפי דברי הרשב"א והר"ן דהוי ש"ק רק שהתנית שלא תתגרש עד שיבא לידה א"כ נימא דאף אם מת בטרם שמסרו לידה ימסרנו אח"כ ותתגרש למפרע וא"כ באמרה התקבל לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה הבא לי גיטי בהגיע הגט לידה כתב הר"ן דמגורשת ממה נפשך אי אדיבורא דידה מיגרשא מיד ואי אדיבורא דידיה מיגרשא כשיבא לידה, מיהו אם מת קודם חולצת, וקשה כיון דגם לפי דיבורא דידיה ה"ל שליח לקבלה רק שהאשה התנית שיבא לידה א"כ נימא כיון שהבעל הסכים אדיבורא דידה ונעשה שליח לקבלה בתנאי שיגיע לידה נימא שאם הגיע לידה נתגרשה למפרע ואמאי חולצת, ותו קשיא אמאי תנן לקמן דף ס"ה באמרה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לידה מנ"ל דלא נתכוונה שתתגרש למפרע כשיבא לידה שאין כאן רק תנאי בעלמא ומנ"ל דנתכוונה שיתחיל הגט דוקא כשיבא לידה דילמא לא התנית רק לענין אם לא יבא לידה כלל כגון שנקרע או נאבד אבל בבא לידה תתגרש למפרע ואף שיש לדחוק בכל זה מ"מ יש להביא ראיה ברורה שאין דעת הרמב"ם כמו שחשב הר"ן דהא ברפ"ו מגירושין כתב דשליח לקבלה צריך עדים, ובדין ד' כתב וכן האשה שולחת כו' ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים ואם איתא דשליח להבאה נקרא שליח לקבלה אמאי א"צ עדים הא מ"מ שליח קבלה הוא רק בתנאי לכן נראה יותר שגם בכוונת הרמב"ם כשהיא עשתה שליח להבאה והבעל נתנו לו בסתם נעשה שליח מכח הבעל שהסכים בנתינתו לידו אף שלא אמר הולך גט זה לאשתי רק השליח אמר אשתך אמרה הבא לי גיטי ונתנו לו בסתם נמי מיקרי שליח מ"מ עיקר כח השליחות מכח הבעל, וכן נראה מלשון הרשב"ץ שבב"י סימן ק"מ א"כ הדין שכתב הר"ן שאפי' אומר הבעל איני רוצה שתהיה שלוחי רק שליח שלה דמהני מכח שליחות שלה צ"ע וליתא ודלא כהב"ש שהביא בסתם דברי הר"ן וחלילה להקל באיסור אשת איש:

דף סג.

בתוס' ד"ה בשלמא כו' בלא איפכא כו' משהגיע הגט לידה כו' דאדיבורא דידה קסמיך עכ"ל. לכאורה י"ל דמ"מ לא ניפשוט מיניה הבעיא בפועלים כדאיתא בפרק האומנין דהוי מצינן למימר טעמא משום כיון דנתן עיניו לגרשה תיגרש כל היכא דמיגרשא דאם יסמוך אדיבורא דידיה לא תתגרש כלל אבל אי איתמר איפכא דבין כך ובין כך מיגרשא שפיר תליא אי סמיך אדיבורא דידיה או אדיבורא דידה:

בפירש"י ד"ה אלא כו' דאי נמי אדיבורא דידה סמיך וכו' אי נמי אמליך כו' עכ"ל. וקשה כיון דאדיבורא דידה קסמיך, א"כ כשאמר הילך כמה שאמרה כוונתו להולכה והוי כאומר הולכה אקבלה דמ"מ נתרצה להיות שליח להולכה שהרי קיבלו ע"ד הולכה כיון דאדיבורא דידה קסמיך א"כ כשאמר לו הילך כמה שאמרה שוייה שליח להולכה הרי קיבלו השליח ע"ד הולכה בפרט שהרי הוכיח סופו שנתנו לאשה ואיך איפשר לומר שלא תהיה מגורשת לגמרי ולא תפסי בה קידושי אחר, ואיפשר שמכאן ראיה לדברי הרמב"ם שהאשה יכולה לעשות שליח להבאה אפי' בלא כח הבעל א"כ כשאמר הילך כמה שאמרה אין בכלל דיבורו שממנה הבעל אותו שליח מכחו רק מכחה שאם אמרה שיהיה שליח להבאה יהיה שליח להבאה מכח מה שעשתה אותו האשה שליח להבאה, וא"כ א"ש טובא כיון דהוא עקר שליחות שלה להבאה והבעל אע"ג דאדיבורא דידה סמיך אין כוונתו רק שיהיה השליחות ע"פ דיבורה והרי השליח עקר השליחות שמפי האשה דאמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא וגם הבעל לא עשאו שליח מכחו בדיבור זה רק שיהיה שליח ע"פ עשייתה לכן לא דמי להולכה אקבלה שהבעל עשאו שליח מעצמו, ומה שהקשה הר"ן איך תתגרש הרי לא בא לידה לא מכח הבעל ולא מכח שלוחו, נראה דכיון דאיירי בסתם שהיא עשתה שליח והוא מסרו לו בסתם אף שהוא שליח מכחה מ"מ לא דמי לטלי גיטיך מע"ג קרקע שאין כאן נתינת הבעל כלל, אבל כאן הרי בא לידה מכח נתינת הבעל שמסרו ליד שלוחה אף שלא עשאו הבעל שליח בפירוש שפיר מיגרשא מכח נתינת הבעל ע"פ הסכמת הבעל על שליחות שלה, ומ"מ באמר בפירוש איני רוצה שתהא שלוחי אין לנו לומר דמתגרשת כמ"ש לעיל, ודוק היטב וצ"ע, עמ"ש לקמן בדעת העיטור:

בגמרא התם אדם יודע כו' הכא טעי, וקשה לפ"ז במזכה גט לאשתו במקום יבם דמיבעי' לן בפ' האשה שלום, א"כ נימא אפי' הגיע הגט לידה מחיים לא תתגרש דכיון דספיקא הוא איכא למימר דטעי שתתגרש מיד ע"פ זיכוי ולא נעשה שליח להולכה כלל, ומדברי הפוסקים משמע דפשיטא בהגיע לידה מחיים מתגרשת, עיין אה"ע סס"י קמ"ה והכא לא שייך אדם יודע כיון דלדידן מספקא לן, ויש ליישב דכאן שהוא סובר שליח לקבלה אינו נעשה שלוחו כלל משא"כ במזכה נעשה שלוחו לזכות לה וכשלא תזכה מיד תתגרש כשיבא לידה דמ"מ שליח הבעל הוא ודו"ק:

שם אמר רבא ת"ש קטנה שאמרה התקבל ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ם בפ"ו מגירושין דין ט' בטעם שאין קטנה עושה ש"ק מפני שש"ק צריך עדים ואין מעידין על הקטן וא"כ משמע בשליח הבאה שא"צ עדים גם קטנה עושה א"כ י"ל כשאמרה התקבל לא נפיק מכלל שליח הבאה ומתגרשת שפיר מצד שליחות שלה, וצריך לומר כיון דס"ד דהבעל סובר שתהיה מגורשת בקבלת השליח א"כ לא נתן כי אם ע"ד לקבלה וגם היא איפשר שרצונה דוקא בקבלה ואינה מגורשת רק מצד שליחות הבעל:

שם מאי לאו קבלה אקבלה כו'. מכאן הקשו הרשב"א והר"ן על בעה"ע שסובר בהך דלעיל דאמרה הבא והשליח אמר התקבל והבעל אמר הילך כמה שאמרה דמבואר לעיל דאינה מגורשת וכתב בעה"ע דוקא באמר הילך כמה שאמרה אבל באמר התקבל לה מגורשת כשהגיע הגט לידה וקשה סוגיין מאי פריך הכא הא הבעל אמר התקבל לה ובודאי תימה גדולה שהבה"ע לא ראה הסוגיא במקומה, והנלענ"ד ליישב והוא דבודאי אי לא אמרינן סברת רב אשי רק טעמא דאינה מגורשת הוא משום דאדיבורא דידי' קסמיך ואינו עולה בדעתו ליתן כלל להולכה שפיר מדמי הש"ס דלפ"ז גם כאן לא תתגרש שהרי לא עשאו שליח להולכה כלל שהרי סמיכתו על דיבורו של השליח ואינו עושה שליח להולכה והיא לא עשתה לקבלה, אבל אי אמרינן סברת רב אשי דטעמא הוא דעקר שליח השליחות שפיר יש לחלק כדברי העיטור דדוקא באמר הילך כמה שאמרה שלא נעשה שליח מצד הבעל רק מצד אמירת האשה י"ל כיון דהשליח עקר אמירת האשה אינו שליח כלל, אבל אם הבעל אמר התקבל לה הרי נעשה שליח מצד אמירת הבעל ושליחות זו לא נעקרה שהרי אם הבעל אמר התקבל נעשה ג"כ שליח להולכה, והשתא י"ל דס"ל להעיטור דהך ת"ש דמדמי להך דלעיל היינו משום דהסוגיא קאי לסברא דטעמא דרב משום אדיבוריה דידיה קסמיך כדמשמע, דלרב אשי דטעמא משום דעקר שליחותיה לא קשיא כלל ממתני' דדוקא הכא דחזינן דהשליח שינה ממה שאמרה האשה י"ל עקר, אבל במתני' אין כאן שינוי מצד השליח, ולרב אשי שפיר יש לחלק דלא שייך עקר רק כשאמר הילך כמה שאמרה שנעשה שליח מצד האשה, אבל באומר הבעל התקבל לה והבעל עושה שליח להולכה ג"כ בלשון התקבל שפיר י"ל דמגורשת מצד שליחות הבעל ושליחות זו לא נעקרה ושפיר הוי שליח של הבעל, ולהכי לא קשיא כלל ממתניתין לרב אשי דלרב אשי פשוט לן דבאמר התקבל ישנו בכללו שליחות הולכה ג"כ אף שאמר לשון התקבל וזכי, רק בשינה השליח אמרינן דעקר השליחות ומיושבים דברי העיטור, ודוק היטב:.

ובאמת צ"ע לענ"ד למה פסקו בהחלט בהך דלעיל באמרה הבא והוא אמר אשתך אמרה התקבל דאינה מגורשת משום דעקר שליח שליחותיה למה לא יהיה השליח נאמן שלא נתכוין לעקור השליחות דהא קיי"ל שליח נאמן דהימניה, וכתבו התוס' לקמן דף ס"ד דאפי' משקר האמינו שיהיה כדבריו וכ"ש כאן שהוכיח סופו על תחילתו שהרי מסרו ליד האשה ולמה נימא דמעיקרא לא קיבל עליו דילמא טעי וסבור שיוכל להיות ש"ק, דהא ע"כ צ"ל דטעה דאם לא טעה למה לקח הגט שהרי יודע שאין הבעל עושה ש"ק וע"כ צריך לומר שטעה, א"כ מנ"ל דעקר השליחות ואיך נסמוך על זה להחזיקה באשת איש גמורה שלא יתפסו בה קידושין ושתתייבם, ואיפשר לומר ע"פ ספיקו של המשנה למלך פ"ז מאישות דין כ' בעשה שליח לקדש וקידש קידושי ספק דהוי עיוות בשליחות, לכן סבירא ליה לרב אשי כיון שאי איפשר לומר שתתגרש בהחלט א"כ ע"ד שתהיה ספק מגורשת לא היה דעת הבעל והאשה ולא דמי לדלקמן באמר הולך ותן לה דחולצת דשם אין כאן עיוות דעכ"פ אם יבא הגט לידה מחיים תתגרש, אבל כאן שיש ספק אי עקר לשליחות ואין תקנה לגט לכן בטל השליחות לגמרי כיון דאיכא למימר דעקר השליחות ואינה מגורשת לחלוטין, ודוק היטב וצ"ע:

וראיתי בלשון הרמב"ם פ"ו דין י"א שהעתיק דין הלזה וז"ל, שליח האשה שבא לקבל גט מן הבעל ואומר לו ש"ק אני ואומר לו הבעל הילך גט זה כמו שאמרה כלומר איני עוקר שליחותך אלא שבין שעשתה אותך ש"ק או שליח הבאה הרי אתה כמו שאמרת והביא את הגט ואמרה לו לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה אפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת שהרי עקר השליח השליחות ואמר לבעל מעולם לא נעשיתי שליח הבאה לה ובדין י"ב אמר השליח לבעל שליח הבאה אני וא"ל הבעל הילך כמה שאמרה והביא הגט ואמרה לו שליח לקבלה שמתיך כיון שהגיע הגט לידה מגורשת שהרי לא עקר השליחות שאמרה אלא גרע אותה שהיא אומרת לקבלה והוא אומר לבעל להבאה בלבד עכ"ל, והנה אין ספק שלא לחנם האריך הרב במקום שאמרו לקצר ומה גם רבינו הגדול אשר שפתיו ברור מללו ושנה תלמודו בלשון קצרה רק אסברא לה בדדמי דהיינו טעמא לפי שהשליח לקבלה בא מצד האשה ושליח הבאה עיקרו מצד הבעל כדפרישית לעיל, ומפרש הטעם לפי שהשליח נעתק לשליחות שלא נעשה בו שליח שהרי האשה עשתה שליח להבאה שעיקרו בכח הבעל וחפץ להיות שליח מצד האשה שהרי הוא אמר שליח קבלה והבעל אין יכול להכריח לשליח על רצונו לכן מיקרי עקירת השליח שהרי השליח לא לקחו אלא על דעתו ולא דמי להך דפ' האומנין בא"ל הפועלים כמו שאמר בעה"ב דשם עיקר דין הפועלים על הבעה"ב אבל השליח כפי רצונו יכול להיות, נמצא כשרצה להיות שליח מצד האשה ובאמת לא נעשה שליח כלל רק להבאה שתליא בכח הבעל, אבל באמרה היא לקבלה והוא אמר להבאה א"כ נתרצה להיות שליח מצד הבעל ושפיר מתגרשת ולא עקר השליחות שהרי של הבאה שנתרצה שפיר יכול להיות, אבל באמרה להבאה אם אמר השליח לקבלה הרי עקר השליחות שהרי לקבלה לא נעשה כלל לא מצד האשה והבעל אף שנתן לו לקבלה אין זה בידו לכן לא נעשה שליח כלל מעתה אין צריך לדחוק כלל כפירש"י דמשום טירחא דתמוה הוא דנסמוך על סברא קלישתא לבטל הגט שהרי מ"מ טרח ולמה לא יהיה השליח נאמן שלא ביטל, אבל להרמב"ם ניחא דבפירוש אמר לקבלה אין בכלל נתינת הבעל רק לקבלה ועל זה אין בידו, פקח עיניך וראה מה עמקו מחשבותיו של הרמב"ם, אלא שעדיין אינו מתחוור במה שתלה הדבר בטענת האשה שאמרה לא ש"ק שמתיך, ונראה מדבריו דאם האשה מרוצה להתגרש בגט זה שפיר נעשה שליח הבעל ושפיר יכולה להתגרש שהרי הבעל הסכים גם על שליחות הולכה שהרי הבעל מסכים על כל אופן שנעשה בין ש"ה בין ש"ק רק אם היא אינה רוצה מאחר שאמר לבעל שיקבלנו בתורת שליחות לקבלה בהא הוא דאינה מגורשת, והא דאמרינן בגמרא הכא טעי ר"ל דאין הבעל רוצה דוקא שיהיה שליח להולכה שיגרשנה בעל כרחה שסבור שנעשה ש"ק והשתא האשה חוזרת ואומרת לא שמתיך ש"ק נמצא שאין אתה שלוחי כלל שהרי אמרת שאתה ש"ק וע"ז לא שלחתיך וצ"ע טובא בזה, ותמוה לי טובא איך לא שתו לבם נושאי כליו לדקדק בלשונו במאי דהלכתא גברוותא איכא למישמע מיניה וצ"ע:

דף סג:

בגמרא מאי לאו בהילך ור' נתן לא בהולך ורבי. תמוה לי הא כבר שני לעיל דאקבלה לחוד קאי ואמאי מוקי ליה דוקא כרבי, ונראה דדוקא לעיל דלא אסיק אדעתיה לפלוגי בין הולך להילך שפיר י"ל דאקבלה לחוד קאמר אבל לבתר דאסיק אדעתיה לפלוגי בין הולך להילך א"כ אי תני במתני' הולך ע"כ הילך כזכי לר' נתן דל"ל דהילך נמי לאו כזכי דא"כ למה נקט במתני' הולך וסיפא דהאשה שאמרה אקבלה לחוד ליתני הילך אע"כ משום סיפא קמ"ל דבאשה אפי' הילך כזכי דמי לכן פריך שפיר ודו"ק:

שם לא בהולך ורבי. משמע דלרבי אפי' בהולך לחוד הוי כזכי, ויש לדקדק לדעת הפוסקים דתן כזכי במתנה כדאיתא בח"מ סימן קכ"ה, א"כ קשה מנ"ל דרבי ס"ל דהולך לחוד כזכי דמי הא רבי איירי בהולך ותן, אבל הולך לחוד י"ל גם לרבי לאו כזכי דמי, ונראה דודאי אין להעמיד בלשון הולך שיהיה זכי דאין זה פירושו של הולך אלא דמאן דס"ל הולך כזכי היינו מאחר שכבר נותן הגט ואינו מקפיד מתי ינתן לידו אפי' ברגע זו לכן ממילא כזכי דמי שהרי אינו מקפיד והשליח נעשה שליח מן האשה וממילא זוכה לה, והשתא נראה בהולך ותן לה אי איפשר לומר דהוי כזכי דהא בשליח לקבלה צריך למוסרו מיד שיזכה בו מיד וגם לא הוי כזכי רק במוסר לו מיד ליד כדאיתא בסי' קכ"ה ס"ו, וא"כ אי איפשר לומר למאן דאמר הילך לאו כזכי א"כ כיון שלא אמר רק הולך אין להעמיד בכוונתו שאומר שיזכה בגט בשבילה שהרי הולך קאמר וכיון שאינו זוכה מיד גם תן אינו מועיל דהוי כאילו לא מסר לו מיד ליד דלא הוי תן כזכי ומ"ד הולך כזכי ס"ל דממילא כל שאינו מקפיד הרי זוכה מצד האשה שמאחר שרוצה לגרש לא עקר שליחות של האשה אף שאין הלשון זכי, וגם הב"ש סימן ק"מ כתב ג"כ לחלק רק שלא ביאר טעמא דמילתא, ועפ"ז איפשר בשיטת הרמב"ם דתן לחוד שפיר הוי כזכי כמו במתנה לשיטת הרמב"ם, וכן משמע לכאורה דהא במתנה לא מצינו חילוק בין הולך להילך ומשמע דאפי' הילך לאו כזכי ובגט קיי"ל הילך כזכי כיון שעשתה שליח לקבלה, א"כ תן דמהני במתנה משמע דעדיף מהילך דלא מצינו שיועיל כלל וגם כיון דטול לשון קבלה משמע דתן נמי לא גרע מטול ודו"ק:

מיהו דעת הטור דתן לא הוי כזכי, ואיפשר דמפרש הולך ותן לה או הולך או תן לה כמו חלץ ועשה בה מאמר, ולפ"ז צריך לחלק בין גט למתנה, ונראה דס"ל להטור דהא דס"ל להרמב"ם במתנה תן כזכי יש הוכחה ממתני' דפ"ק דף י"א ע"ב דאמר בתן גט זה לאשתי יכול לחזור משום שהוא חוב, וקשה בלא"ה אפי' במתנה שהוא זכות תן לאו כזכי רק בשיחרור דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא כמ"ש הר"ן, וא"כ קשה ל"ל בגט משום חוב, אלא נראה דהא בהא תליא אי גט הוי זכות הוה אמרינן ביה תן כזכי וא"כ ממילא אפי' עשתה שליח לקבלה תן לאו כזכי דמי כיון דהגט מצד עצמו אינו זכות, ולהכי אמרינן פרק השולח שליח מתנה הרי הוא כגט נ"מ להולך לאו כזכי ולא קאמר תן אלא לענין תן לא הוי כגט ובמתנה הוי כזכי, והא דמקשה מחוב אגט י"ל, דחוב ג"כ מצד עצמו אינו זכות דשמא לא ניחא ליה שיהיה החוב ביד זה ואינו זכות בעצם רק בשביל שחייב באחריותו כמו כן בגט אשה אף שבעצם אינו זכות מ"מ מצד שרצונה להתגרש עשתה שליח לקבלה לכן מדמי להו להדדי, אבל לענין תן שפיר יש לחלק ביניהם ודו"ק, ועיין מ"ש לעיל פרק קמא דף י"ד שכתבתי לחלק ג"כ בין מתנה לגט בענין תן, ודוק היטב:

ועיין בחידושי הרשב"א שנסתפק אפי' למ"ד הולך כזכה מ"מ בעינן דלימטייה לידה ועד דלא מטא גיטא לידה לא מיגרשא והוי כאילו התנה ע"מ שיבא לידה, וצ"ע דא"כ איך אמר רצה לחזור לא יחזור הא יכול ליקח הגט מן השליח וממילא לא תתגרש, וצ"ל דהשליח אינו מחוייב ליתן לו הגט וא"כ לא הוי דומיא דהתקבל וזכי דבהתקבל, וזכי אפי' השליח רוצה להחזיר הגט כבר נתגרשה משא"כ בהולך, ותו קשיא לי א"כ איך אמר רב בסמוך נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת משום דמספקא ליה אי הולך כזכי דמי והא ע"כ איירי בלא בא מחיים לידה וכיון שכן למה דוקא חולצת ישרוף הגט ותוכל להתייבם, גם מדברי הפוסקים שפסקו בהילך דמתגרשת בהגיע ליד השליח שלא חילקו בין הילך להתקבל משמע דלא כהרשב"א דהילך לרבי נתן לא עדיף מהולך לרבי וצ"ע, ותו קשה לי על דברי הרשב"א דלעיל דף י"ד ע"ב בהולך מנה לפלוני משמע דלמ"ד הולך כזכי מחזירין ליורשי מי שנשתלחו לו, וחכמים אומרים מה שירצה השליח יעשה היינו משום דמספקא להו ע"ש בגמ', אבל למ"ד הולך כזכי משמע שאין ביד השליח להחזיר עוד לבעלים, ואם נימא דהוי תנאי דלימטיה לידיה א"כ יהיה הברירה ביד השליח להחזירם למשלח שהרי אם לא יתקיים התנאי בטלה המתנה וצ"ע:

ועפמ"ש יתיישב מה דקשה לי על הרי"ף שהביא הך מימרא דרב דנעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דמספקא ליה לרב ובסוף מסיק דקיי"ל כרבי נתן דהולך לאו כזכי, וקשה למה הביא מימרא דרב כלל כיון דפסק כר' נתן, ולפמ"ש ניחא דקמ"ל דלא תימא הא דס"ל לר' נתן הולך לאו כזכי היינו משום דמסתמא שייר לו הזכות שיוכל לחזור מיהו אם לא חזר ניחא ליה שיהיה הגט גט למפרע, אבל ממימרא דרב דאמר חולצת משמע אפי' לא חזר מחיים נמי חולצת אלמא דהולך לאו כזכי הוא כלל וכן בהילך דכזכי דמי משמע אפי' חליצה לא בעי' אע"ג דלא מטא לידה כלל דסתמא קאמר חולצת שאין שום תיקון אפי' ישרוף הגט דאי כזכי דמי לא בעינן מטא לידה, אע"ג דשיטת הרי"ף בעבד אע"ג דתן כזכי בעינן מטא לידיה הכא שהאשה עשתה שליח אי כזכי דמי גם הרי"ף מודה דלא בעינן מטא לידה, ועיין בסמוך:

שם התם ספק ממונא לקולא. פשטן של דברים דהך דהולך הוי ספיקא אי כזכי דמי אי לא, וקשה לפ"ז מה שדייקו הפוסקים לעיל דף מ"ד בעובדא דר' אחי בר' יאשיה שאם החזיר הפקדון בלא אונס שחייב השליח לשלם איך נוציא מן השליח מספיקא שמא הולך לאו כזכי וכדין החזיר, וגם מכאן קשה על הרשב"א שנסתפק דילמא בעינן מטא לידיה ואי בעינן מטא לידיה שיזכה למפרע א"כ בהחזיר השליח לנפקד למה יתחייב אם החזיר הפקדון למשלח הא כיון שהחזירו איגלאי מילתא שלא זכה בו מי שנשתלח ליה שהרי התנה כשיבא לידו הוא שיקנה וצ"ע, ועיין בסמוך:

שם ספק ממונא לקולא. לפי הפוסקים שפסקו כן קשה איך אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט נ"מ דהולך לאו כזכי דמי הא מספיקא זכה השליח בשביל המשלח כיון דבמתנה נמי ספיקא, ואיפשר דלעיל דשליח מתנה כשליח הגט היינו במסר לו שטר מתנה דהקרקע בחזקת מרא קמא, אבל במסר לו מעות באמת מיקרי השליח מוחזק לתפוס בשביל המקבל, ועיין לעיל דף מ"ד ע"ב דמשמע בספיקא פליגי אי יחלוקו או שודא עדיף ומה שירצה השליח יעשה, ואיפשר לומר דאין השליח יכול לתפוס בשביל המקבל, רק לפמ"ש הרא"ש שם דקנה מטעם תופס לב"ח רק בתופס לב"ח יכול לומר קבל עליך אחריות ובהא י"ל שפיר ספיקא לקולא דאין הספק רק על קבלת האחריות הוי ספק ממונא לקולא על השליח, מיהו קשה כיון דספיקא הוא לדעת הפוסקים דמהני תפיסה א"כ למה לא יוכל השליח להחזיר למשלח דכיון דלא זכה למקבל רק מספיקא א"כ למחר כשיתפוס משל השליח יפסיד השליח ומה לו לשליח ליכנס בהפסד ולהתעבר על ריב לא לו, לכן לעיל בספיקא מה שירצה השליח יעשה והרשות בידו אבל לא שיתחייב השליח באחריות שלמי שיחזיר יתפוס זה שכנגדו מספיקא, לכן איפשר לומר דבכה"ג באמת יכול השליח לעשות כרצונו רק בחוב ופקדון אין יכול להחזיר למשלח שהרי אינו ירא מתפיסת המשלח שהרי באמת הוא חייב, וא"כ אתי שפיר במתנה הולך לאו כזכי ומה שירצה השליח יעשה דאינו מחוייב ליכנס באחריות:

תו קשיא לי א"כ בכל ספיקא דדינא נימא דכל מי שיש לו מעות של המוחזק יכול לתפוס בשביל זה, ועיין בש"ך ותומים סוף סימן ע"ה משמע בפשיטות דהאחר אין יכול לתפוס בלא הרשאה או שקנה החוב ובברי אבל בשמא איך יתפוס בשביל אחר, ויש לחלק דבעלמא כיון שנתחייב בודאי אין יכול להחזיק בשביל אחר שהרי נתחייב בהשבה למי שחייב לו, אבל הכא שנתן לו שלא להחזירם רק לפלוני בהא שפיר יכול לתפוס גם מספיקא בשביל אותו פלוני ששלחם לו, ודוק היטב וצ"ע. ועיין מ"ש בפירש"י בסמוך:

בפירש"י ד"ה משום בזיון דבעל כו' דאילו כי עבדה לקבל כו' דהא ידע עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז מאי פריך דרב אדרב נימא להכי בגט מספקא ליה אי הולך כזכי משום דכיון דלא אמר לישנא ברירא י"ל דקפיד שיבא לידה על ידי שלוחו דכיון דאמר הולך אין הוכחה דלא קפיד ויש לנו לומר טפי משום בזיון קפיד שיהיה דוקא שליח להולכה, ואיפשר דבס"ד אכתי לא סליק אדעתיה סברא דבזיון דבעל, ולמסקנא שפיר יש לחלק כדפרישית:

וארווח לן בזה מה שנתחבטו הקדמונים דאנן קיי"ל בגט הולך לאו כזכי ובחוב קיי"ל כרב דהולך כזכי דמי, ולפ"ז ניחא דלפי האמת יש לחלק בגט משום בזיון דבעל הולך לאו כזכי דמי וא"ש ודו"ק:

ועיין לעיל שהבאתי דברי הרמב"ם באמרה היא התקבל והשליח אמר שליח הבאה אני כיון שהגיע הגט לידה מגורשת משמע קודם שהגיע גט לידה אינה מגורשת כלל, וקשה הא הוי בעי' דלא איפשטא בפ' הפועלים, ובגמרא נמי אמרינן אי איתמר התקבל והוא אומר הבא כיון שהגיע הגט לידו מגורשת מוכח דאדיבורא דידה קסמיך, א"כ ס"ל להרמב"ם דספק מגורשת היא כשהגיע ליד שליח, וכ"כ הב"י בסימן ק"מ, ונראה ליישב דברי הרמב"ם עפמ"ש לעיל בשם משנה למלך פ"ז מאישות דין כ' שנסתפק אם אמר לשליח לקדש לו אשה וקידשה קידושי ספק אם היא מקודשת, ולפ"ז יש לומר דודאי אי אמרינן ודאי אדיבורא דידה קסמיך שפיר הויא מתגרשת בהגיע גט ליד השליח, אבל כיון שהדבר ספק א"כ מה לה ליכנס בספק גירושין, ואיפשר דכאן לכ"ע הוי שינוי דמה לה להיות אגידא ביה וקרח מכאן וקרח מכאן לכן כיון ששינה השליח והספק בא על ידי שינוי שלו בטל שליחות קבלה שלו לגמרי ואינה מגורשת רק מצד שנתן לו הבעל להבאה ואז מגורשת בודאי, כנ"ל לדעת הרמב"ם:

בגמרא איבע"א משום חצרה הבאה לאחר מכאן. לכאורה קשה אי בעינן חזרת שליחות א"כ אינה יכולה לעשות שליח שעשאו הבעל להולכה וצריכה לעשות שליח אחר לקבל הגט מיד שליח בעלה, א"כ ליכא למיגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן שאינה יכולה לעשות חצר לשתקנה החצר שהרי נעשה כבר שליח בעלה ואין האשה יכולה לעשות שליח בעלה להולכה שיהיה לה לקבלה, ואיפשר לומר באמת דאי בעינן חזרת שליחות לא שייך לגזור משום חצירה הבאה לאחר מכאן ואין הטעם לרב רק משום בזיון דבעל, ובהכי ניחא דהרמב"ם פסק כר"ח דאשה עושה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה והיינו מכח ראיות הרי"ף דכולהו דחששו לחזרת שליחות לא חששו לדרב, וקשה הא שיטת הרמב"ם בכל פסולי דרבנן לא תצא וא"כ י"ל דשפיר ס"ל כרב דאין אשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה, אלא דנסתפקו דמשום דר"ח אינו אלא דרבנן ואם נשאת לא תצא משא"כ משום חזרת שליחות הוי ספיקא דאורייתא ואפי' נשאת תצא, וכ"ש לפמ"ש הב"י סימן ק"נ בשם הרמב"ן דגם הרי"ף מודה בשאר פסולי דרבנן דלא תצא א"כ אין ראיה לפסוק כר"ח, ולפמ"ש ניחא דודאי אי לא עבדינן עובדא בחזרת שליחות ממילא בטלה גזירה משום חצירה הבאה לאחר מכאן דהיינו שאשה עושה שליח בעלה לשליח, וזה אי איפשר כיון דבעינן חזרת שליחות, ואין לחוש רק לטעמא דרב דקאמר משום בזיון דבעל ע"כ לרב נמי מדאורייתא אינה מגורשת ול"ל הטעם מכח חזרת שליחות אלא ודאי הלכה כר"ח וא"ש, ודוק היטב, מיהו איפשר לדחות בפשיטות דבדרבנן לא הוצרך הרי"ף להרבות בראיות די"ל בלא"ה נקטינן להקל רק עיקר ראייתו אסברא דבזיון דבעל דהוי חששא דאורייתא וע"ז מייתי ראיה שפיר דליכא למימר טעמא דחזרת שליחות:

ומ"ש הר"ן לדחות די"ל נ"מ בקדמה איהי ושויא שליח מעיקרא צ"ע כיון דהבעל עשה שליח להולכה א"כ אם האשה עשתה מעיקרא שליח זה לקבלה והבעל עשהו להולכה הרי נתבטל שליחות קבלה שלה לגמרי כמבואר לעיל בסוגיא ואם לא נתבטל הרי אין השליח של הבעל כלל רק של האשה לחוד וצ"ע:

גם קשה על מ"ש לעיל דאי בעינן חזרת שליחות ליכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, וקשה דלעיל ספ"ב דף כ"ד מעיקרא בעינן לאוקמא הא דאשה עצמה מביאה את גיטה איירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה ופריך הא לא חזרה שליחות וכי מוקי דמטית התם שוי שליח פריך למ"ד משום חצירה הבאה לאחר מכאן, ולפמ"ש קשה הא אי בעינן חזרת שליחות ליכא למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן וא"כ א"ש ממנ"פ אי לא בעינן חזרת שליחות איכא לאוקמא כדמוקי מעיקרא דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם ואי בעינן חזרת שליחות לא שייך למיגזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן, ועמ"ש לעיל דף כ"ד באריכות ובספרי גט מקושר סס"ג שלישי:

במשנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל דף י' ע"ב בשם הירושלמי הרי שצווחת להתגרש אמרינן שמא חזרה בה א"כ קשה מאי מהני שתעשה שליח לקבלה נימא שמא חזרה בה וביטלה השליחות, ואין לומר דמוכח מן התורה שהאשה עושה שליח לקבלה כדאיתא בר"פ האיש מקדש ומוכח דלא חיישינן לחזרה, דמן התורה לא מוכח מידי די"ל דשליח לקבלה היינו כשלא זזה ידו מיד האשה ויש עדים שלא חזרה בה, ואיפשר לומר דודאי כיון שכבר עשתה שליח שיהיה במקומה תו לא מצית לבטל השליחות בלא עדים, ואף דקודם שהגיע הגט ליד השליח ודאי יכולה לומר שביטלה השליחות היינו משום דזו עצמה חזרה היא שאינה רוצה שיקבל לה אבל אם אחר שהגיע הגט ליד השליח תו לא מהני מה שביטלה בלא עדים ולא נפקע השליחות במה שביטלה בלא עדים, ועיין בתוס' לעיל פ' השולח דף ל"ב ע"ב ד"ה ורב נחמן דבפחות משנים לגבי בעל לא הוי ביטול, א"כ י"ל גם לגבי אשה לא הוי ביטול, וכיון דבלא עדים לא הוי ביטול א"כ אין לחוש שביטלה השליחות כיון דליכא סהדי קמן:

ובזה איפשר ליישב קושיית התוס' שהקשו מאי קמ"ל בהך אפילו הן הראשונים פשיטא דהכי עדיף טפי, ולפ"ז י"ל דקמ"ל שלא תטעה לומר דקשה איך יועיל שתעשה ש"ק שמא חזרה בה, ואי קשיא דמן התורה מרבינן ש"ק י"ל שלא זזה ידו מתוך ידה והיינו שכולם במקום אחד והיא מקבלת הגט ע"י שליח, א"כ איירי שהם במקום אחד דאטו בכיפי תלי להו ולא זזה יד העדים מתוך ידה באופן דליכא למיחש לחזרה, אלא דאי לא מהני שיהיו עדי אמירה עדי קבלה הוה מצי למימר דגם שתי כיתי עדים איירי שהיו בשעה מועטת ועדי אמירה לא זזו מתוך ידה עד שקיבל לה השליח הגט אבל אם הלכו עדי אמירה חיישינן לחזרה, ולזה קמ"ל מתני' דסגי בעדי אמירה שיהיו עדי קבלה ג"כ, א"כ סתמא דמילתא שצריכה שתי כיתי עדים הוא כשאין עדי קבלה במקום עדי אמירה, א"כ מסתמא לא איירי בלא זזה יד העדים מתוך ידה וקמ"ל דמ"מ לא חיישינן לחזרה, ושיעור לשון המשנה כך שאע"פ שעדי אמירה מועילין על הקבלה ג"כ א"כ ע"כ שתי כיתי עדים איירי כשהלך השליח למקום אחר א"כ מסתמא לא איירי בלא זזה יד עדי אמירה מיד האשה ואפ"ה מהני שפיר, ודוק היטב:

ולפ"ז איפשר אם האשה חזרה באמת ואמרה שביטלה השליח בינה לבין עצמה כיון שביטלה בלא עדים שפיר הוי מגורשת, וצ"ע דלפי מה שנראה מלשון התוס' לעיל דטעמא משום מה כח ב"ד יפה א"כ י"ל דדוקא בבעל לא מהני ביטול בינו לבין עצמו דאיפשר שתינשא האשה אבל האשה עצמה שביטלה איפשר דאפי' ביטלה בינה לבין עצמה הוי ביטול אלא דלא חיישינן לביטול וצ"ע, עיין בסמוך

בתוס' ד"ה אפי' כו' וא"ת כו' וי"ל דבכת א' דומה לשקר כו' שמא שכרתן האשה כו' עכ"ל. והקשה בפני יהושע דדיבורא בעלמא עבדי אבל מעשה לא עבדי כדלקמן דף ס"ז, וכתב שאין זו ראיה גמורה, ולדידי קשיא אי ניחוש ששכרתן ל"ל כולי האי שתי כיתי עדים תשכור כת א' שיאמרו בפנינו גירשה או שלח לה גט ובא לידה, לכן נראה דודאי לשכור עדים לא חיישינן אלא דחיישינן כיון שמסתמא לא היו במקום שאמרו רק הלכו במכוון ממקום שאמרה למקום הבעל שיקבלו הגט וא"כ יש לחוש ששכרתן כדי שילכו למקום קבלה שיהיו עדי קבלה ג"כ, וא"כ הוו נוגעין בעדותן שע"כ צריכין לומר על הקבלה דאל"כ יפסידו שכרן, קמ"ל דנאמנין ולא חיישינן להכי, לכן כיון שדומה לשקר הוה ס"ד דמסתמא באו בשכרן וא"כ הוו נוגעין בעדות קמ"ל דלא חיישינן להכי, והשתא שפיר דמי להך שתשכור עדים דדיבורא בעלמא הכא נמי חיישינן שמא הם הלכו בשכר ובמכוון שיהיו עדי קבלה והוו נוגעין בעדותן דשמא שכרתן שיהיו עדים על הקבלה וזה דבר נקל יותר מדיבורא בעלמא:

בא"ד וא"ת לר' עקיבא כו'. התוס' בב"ק דף ע' כתבו דמתניתין כרבנן, ואיפשר דכאן לא כתבו התוס' להקשות רק מקמי דאסיקו התוס' אדעתייהו דבאינו בעיר מודה ר"ה, והוא ע"פ זה דקשה לר"ה דס"ל בעל נאמן א"כ אמאי נקט בקרע בעי ב' כיתות הא אפי' הגט בעין נמי טעון ב' כיתות כיון דשליש לא מהימן א"כ אמאי איכפל תנא לאשמועינן הדין בשעת הגזירה בענין קרע דלא נפיק גיטא מתותי ידיה הא בלא קרע הוי רבותא טפי, וצ"ל דקמ"ל בהא דלא מיבעיא בלא קרע לא מיקרי חצי דבר דהא כשהוא שלם ודאי יכול למוסרו לאשה ונאמן בלא עדים ופשיטא דלא מיקרי חצי דבר, לזה קמ"ל אע"פ שנקרע מ"מ לא הוי חצי דבר, והשתא לרבנן הא מילתא דפשיטא הוא דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר דאפילו בעדי חזקה לא חשיב חצי דבר וכ"ש הכא שיש מציאות שיהיה נאמן בלא עדי קבלה, וע"כ הרבותא לר' עקיבא הוא, וקשיא להו שפיר אמאי באמת לא הוי חצי דבר, ובתוס' ב"ק נקטו למסקנא דבב' עיירות מודה רב הונא, וא"כ תו לא קשיא אמאי נקט קרע די"ל מתני' איירי בכל גווני אפי' בב' עיירות, והשתא שפיר מצי לאוקמא כרבנן ומ"מ נקט בגוונא דלא נפיק גיטא מתותי ידיה משום דבכה"ג אפי' בב' עיירות צריכה שתי כיתי עדים ודו"ק:

ובאמת נ"ל ליישב עיקר קושיית התוס' אמאי נקט אפילו, וי"ל דה"ק דהתוס' כתבו שם בב"ק דלרבנן לא מיקרי חצי דבר כיון שהעידו על מה שיכולין לראות, וא"כ המשנה הכי קתני דצריכה שתי כיתי עדים ולא מיקרי חצי דבר ולא תימא הטעם משום דלא סגי רק בשתי כיתי עדים דעדי אמירה אין יכולין לראות הקבלה ולהכי לא מיקרי חצי דבר, ולזה קמ"ל אפי' הן הראשונים כו' הרי שאיפשר שעדי אמירה יראו הקבלה ואפ"ה מהני שתי כיתי עדים, אף דאיפשר לעדי אמירה לראות הקבלה והיינו משום דבשעה שראו ושמעו האמירה עדיין לא יכולין לראות הקבלה ותו לא מיקרי חצי דבר, וכמו שכתבתי בספרי גט מקושר, ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דלמ"ד בגמרא כו' לא צריכי עדי אמירה כו' עכ"ל לכאורה קשה דה"ל למימר בפשיטות דאם יטעון שמסרו לשליח קבלה נאמן דהוי כאומר גרשתיך ולא תצטרך לעדי קבלה, ואיפשר לומר דטעמא משום שבידו לגרשה ואם לא יהיו העדים נאמנין על הגירושין מטעם חצי דבר א"כ לא מיקרי בידו לגרשה שהרי לא יהיו העדים נאמנין על הקבלה, מיהו קשה דהוו מצי למימר אם תהיה האשה אצל הקבלה תוכל לטעון גרשתני וא"צ להביא שום עדים כדלקמן בסוגיין:

בא"ד כיון דאם אין שלשתן בעיר כו'. וכתב המהרש"א אע"ג דבעינן הכא עדי מסירה אפ"ה כיון דבאיכא עדי חתימה לא צריך לעדי מסירה כולי דבר הוא, ואי משום ע"ח גופייהו ע"ח מילתא אחריתא הוא, ובספר פ"י תמה על זה אמאי הוי מילתא אחריתא, וביקש לומר דסגי בכתב ידו של הבעל אלא שאין זה במשמעות לשון המהרש"א, ולענ"ד בלא"ה אין זו סברא דכתב ידו כתבו התוס' לעיל דף ג' דהוי כעדים א"כ צריכין לכתב ידו והרי ה"ל חצי דבר, ולענ"ד כוונת המהרש"א דודאי באיכא ע"ח והשליח מוסרו ליד האשה נאמנת בלא שום עדים שיאמרו בפנינו, א"כ ע"ח לא צריכי לשום עדים שכשהגט יוצא מת"י האשה בעדי חתימה היא נאמנת שעשתה שליח לקבלה כיון דע"ח לא צריכי לעדי אמירה, וכעין שאמרו בב"ק דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה, ודוק היטב:

בד"ה בעל כו' הא דלא נקט בעל אומר להולכה כו' משום דלא שייך כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א כיון דגם בהולכה שייך אם איתא אמאי לא מפרשי התוס' דשליש אומר להולכה והגט ביד האשה, ותירץ דא"כ לא מהימן כיון דאין השלישות יוצא מתחת ידו, ולכאורה תמוהין דבריו דהתוס' כתבו בהדיא לקמן בדף הסמוך בד"ה בעל הא דבעי מערסא לערסא היינו כר"ח דס"ל שליש נאמן הרי מבואר דס"ל לר"ח גם בהולכה שליש נאמן וע"כ הגט יוצא מת"י האשה, ולכאורה נראה דמודה המהרש"א בפירש בשעה שהוציא השלישות מת"י, וא"כ בשליח להולכה שמוסר לאשה בפני שנים לגירושין הוי כאילו פירש השלישות, ולא קאמר רק דלא ניחא לפרש בשליח להולכה דא"כ איירי כשהוא ביד האשה ובזה ס"ל כיון שהוא ביד האשה ולא נודע באיזה אופן בא לידה וכבר יצא השלישות מת"י שוב אינו נאמן, וא"כ שפיר כתבו התוס' גבי מערסא לערסא כיון דאיירי שאומר בפנ"כ ומפרש השליחות ה"ל כאילו הוא בידו: ועד"ז יש לפרש לשון המחבר באה"ע סימן קמ"א סי"א שכתב אין שליח להולכה צריך עדים אם הודו השליח והמשלח ואם כופר הרי זה ספק, וגימגם בו הב"ש דהא השליח נאמן והאריך הב"ש, ולפ"ז י"ל דאיירי שיוצא מת"י האשה והאשה קבלתו מן השליח ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם והאשה טוענת שנתנו לה לגירושין והבעל טוען שלא עשאו שליח, וס"ל דאם אומר בפנ"כ שפיר הימנוהו רבנן גם על השליחות, משא"כ כשלא אמר בפני נכתב אם טען הבעל שלא עשאו שליח אין תקנה לגט זה שיחזור אותו לאשה ויאמר בפ"נ דהא הבעל כופר ומתחרט ואינו רוצה לגרש לכן יכול לכפור בשליחות ג"כ, ואע"ג דבא"י ע"כ נאמן על השליחות היינו משום דליכא ריעותא אבל בח"ל שצ"ל בפ"נ ולא אמר גם על השליחות אינו נאמן כיון שכבר יצא השלישות מתחת ידו, לכן בהודה הבעל שפיר נאמן שנתנו לגירושין דהרי בידו לגרשה ולא גרע מאומר גרשתיך, ועוד דכל תיקון בפני נכתב משום ערעור הבעל לכן בהודה שפיר מהני, אבל בכופר הבעל ואומר שנתנו לפקדון שוב אין לו דין שליש מאחר שכבר יצא השלישות מת"י לכן אין השליש נאמן עוד:

אלא דקשה למה לא תהא האשה עצמה נאמנת שפירש השלישות לפניה ונתנו לה לגירושין דהא יש לה מיגו דאי בעי' אמרה שהיא קיבלה הגט בעצמה, ואיפשר דהגה"מ ס"ל כשיטת הראב"ד דכשהגט יוצא מת"י האשה אינה נאמנת לומר שנתנו לה אם לא נתקיים, וכדאיתא בסימן קמ"ב סי"ד, א"כ אין לה מיגו:

והשתא דאתינן להכי י"ל דהגה"מ איירי שאין לה קיום על הגט אלא דכשאומר לפקדון והוא שליש נאמן כיון דהימניה אף דיש לבעל מיגו דמזוייף כיון דהימניה, וכמ"ש הש"ך בסימן נ"ו סק"א דעדיף שליש מבעל דבר כיון דמודה דהימניה, משא"כ כשהגט יוצא מתחת יד האשה י"ל שנאמן לפקדון במיגו דמזוייף כיון דאין השלישות בידו וליכא מיגו לאשה דאם תאמר גרשתני תצטרך קיום דיהיה נאמן נגדה במיגו דמזוייף, אפי' לשיטת הרמב"ם דתוכל לינשא בלא קיום מ"מ כשיש לו לבעל מיגו דמזוייף יכול לערער ג"כ לפקדון, משא"כ אם השלישות יוצא מתחת ידו ומודה שהיה גט מעליא שפיר אמרינן דהימניה דלא מהני מיגו נגד השליש דמ"מ הימניה, וכמ"ש הש"ך שם:

ומה שהקשה הב"ש עוד על הגה"מ דאם הגט ביד השליח למה לא, יוכל לטעון לפקדון, דנהי דהשלישות בידו מ"מ בשליח להולכה יכול לחזור שלא ליתן הגט ויהיה נאמן במיגו, ותירץ דהוי מיגו במקום עדים דהימניה כבי תרי, ודבריו תמוהים דאיך יעלה על הדעת בשליח להולכה אם צווח לפקדון שיתנהו בעל כרחו של הבעל דכשאומר לפקדון לא גרע מחזרה, דטעמא דהימניה כתבו התוס' שאפי' באמת מסרו לפקדון מ"מ כיון דהימניה סמך עליו אם יאמר לגירושין יהיה לגירושין, וא"כ עכשיו שצווח לפקדון וחוזר מזה שנתן רשות לשליש ליתנו לגירושין פשיטא שאין הגט כלום אם נתנו שלא מדעת הבעל, ולא דמי לאמר גט שנתתי לך אינו גט או פסול דלא מהני לבטל הגט כדאיתא בר"פ השולח ובסימן קמ"א סעיף ס"ג היינו שם אינו מדבר רק על הגט, אבל כאן שאומר לפקדון פשיטא שרוצה שלא יגרש בו, וחלילה להקל בזה הס מלהזכיר, אמנם למאי דפרישית ניחא דמיירי שהגט יוצא מתחת ידה לכן לא נקרא שליש עוד אף שהיא טוענת שנתן לה לגירושין לא מהני מאחר שאין לה עדים שנתן לה לגירושין וכבר יצא השלישות מתחת ידו, אבל אם פירש בשעת מסירת הגט שנתנו לה לגירושין ויש עדים על זה הרי כבר היה נאמן בשעה שהיה השלישות תחת ידו, וכדאיתא בח"מ סימן נ"ו סעיף ג' הוי כאילו יוצא השלישות מתחת ידו, אבל אם הגט יוצא מתחת יד האשה ואין לה עדים שפירש בשעה שנתנו לה שהוא לגירושין בזה י"ל דלא מהימן כיון שכבר הוציא השלישות מתחת ידו והאשה עצמה אינה נאמנת שפירש לה לגירושין דמהימנינן לבעל במיגו דמזוייף ולק"מ, ובלא"ה נמי אינו מבואר כלל בהגה"מ שיהיה נאמן השליח כשהגט בידו רק כוונתו כיון דאם יצא השלישות מת"י אינו נאמן, א"כ כאן אינו נאמן ממנ"פ דקודם נתינה יכול לחזור ואחר שנתן ליד האשה שוב אין השלישות בידו ואינו נאמן ודוק היטב, ועיין בסמוך:

בא"ד דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא כו' עכ"ל. ולפ"ז אם הבעל טוען להולכה אינו נאמן כיון דלא שייך טעמא דאם איתא דגם בלהולכה ה"ל למסור לה, וכ"כ בטור אה"ע סי' קמ"א ובש"ע סעיף נ"ה ולא מצינו חולק בזה, אלא דלענ"ד צ"ע בזה דכיון דמהימן לומר לפקדון א"כ יש להאמינו ג"כ להולכה אע"ג דלא שייך טעמא דאם איתא מ"מ יש לו מיגו דאי בעי אמר לפקדון יהיב ליה, ומ"מ לא שייך למינקט הפלוגתא בבעל אומר להולכה כיון דבהא לא שייך האי טעמא, אבל לבתר דחדית הש"ס סברא דאם איתא י"ל באומר להולכה נאמן במיגו דלפקדון דאז הוה מהימן משום סברא דאם איתא, ואיפשר לומר דמ"מ לפי שיטת הש"ך דאע"ג דיש לבע"ד מיגו מ"מ מהימן השליש, א"כ י"ל דוקא היכא דמצי למימר אם איתא דלגירושין לדידה יהביה לא הימניה כלום דסמך אאם איתא, אבל במודה דלהולכה נתנו כיון דהימניה לפי דבריו לא אהני ליה המיגו וצ"ע, עוד איפשר לומר דקשה הא יש לשליש מיגו דאי בעי אמר שניתן לו על תנאי ונתקיים התנאי דתו לא שייך אם איתא דלהכי לא יהיב לדידה שעדיין לא נתקיים התנאי, וצ"ל דלא מהני מיגו של השליש כיון דהשתא איכא למימר אם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה וא"כ גם מיגו דידיה לא שייכא דאם יאמר לפקדון הרי גם השליש יכול לומר לגירושין על תנאי ויבטל סברא דאם איתא, וגם זה צ"ע, מיהו לקמן כתבתי בתוס' ד"ה שליש דגם בשליש אומר על תנאי אינו נאמן וע"ש:

דף סד.

בגמרא איתמר בעל אומר לפקדון. וכתב הרשב"א בחידושיו דדוקא בטוען לפקדון אבל במזוייף יתקיים בחותמיו ואי טען ממני נפל אינו נאמן דלנפילה לא חיישינן, ובספר פני יהושע הקשה עליו הא הכא לר"ה קיימינן דחייש לנפילה בב"ב דף קע"ב ע"ב גבי ממך אפי' מריש גלותא, ותירץ דבשליח לקבלה ה"ל נפילה דחד, ומסיק דאפי' לפירש"י דשליש נאמן נמי על עדי אמירה מ"מ כאן איירי באיכא עדי אמירה דאל"כ לר"ה לשיטתיה חיישינן לנפילה ע"ש שהאריך בזה, ולפענ"ד תמוה אם ניחוש לנפילה מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו בפ"נ הא יכול לטעון ממני נפל, ואפי' תימא דבשליח להולכה שאומר בפ"נ לא חיישינן לנפילה מטעם מידק דייק מ"מ קשה בארץ ישראל או במקויים בחותמיו שא"צ לומר בפ"נ אכתי יערער הבעל שממנו נפל, [ודברי תשובת הרא"ש יתבאר בחידושי לח"מ], אלא ע"כ לא חיישינן לנפילה בגט אי משום דלפירוש התוס' שם בב"ב מיקרי נפילה דיחיד כשאין לתלות רק שנפל מאחד נמי מיקרי נפילה דיחיד ודוקא גבי ממך מיקרי נפילה דרבים דיש לספק על כל העולם שהיה השטר בידו ואולי יש אחד שלא נזהר, א"כ הכא אפי' בשליח להולכה מיקרי נפילה דיחיד שאין לספק רק שנפל מן הבעל לחוד, ותמהני שלא זכר בפ"י דברי התוס', ואם נימא כפירשב"ם דנפילה דיחיד היינו שנאבד מיוסף בן שמעון ומצאו יוסף בן שמעון אחר מ"מ צריך לפרש דבגט לא חיישינן לנפילה, או יש לחלק בין שטר זה שכתוב בו ממך ולא חייש לפרש איתרע טפי דאולי משטה בו והבל הוא וסמך שיטעון שלא זה הוא המלוה ואיכא ריעותא מדלא חש לפרש היטב, וכן בשני יוסף בן שמעון ה"ל לפרש בשטר, עכ"פ בגט מוכח דלא חיישינן לנפילה דאל"כ פסלתינהו לכולהו גיטא שע"י השליח, לכן לא ראיתי להאריך בזה:

אלא דקשיא לי על הרשב"א מנ"ל דטענת פקדון עדיפא מטענת נפילה דילמא לר"ה ס"ל סברא דאם איתא מהך טעמא גופא נאמן ג"כ לטעון שנפל ממנו כיון דאיכא הוכחה דלא יהביה לגירושין אבל ודאי בעלמא לא חיישינן לנפילה, ואיפשר לומר דס"ל להרשב"א דודאי סברא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה סברא מעלייתא היא אלא דר"ח ס"ל כיון דהימניה אפי' מסרו באמת לפקדון כמ"ש התוס', א"כ ליכא ריעותא מזה דאין ה"נ שמסרו לפקדון מ"מ סמך עליו אם יאמר לגירושין, וא"כ אם נימא דטענת נפילה הוי טענה א"כ גם לרב חסדא כשאומר לפקדון יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר ממני נפל, מיהו לפמ"ש הש"ך בח"מ דבשליש לא מהני מיגו א"כ שפיר י"ל אפי' לר"ח אם טען ממנו נפל נאמן רק מיגו לא מהני בשליש, ובהכי ניחא הא דאמר רבה ומודה ר"ה באמרה קמאי דידי כו', והוקשה למפרשים הא אנן קיי"ל כרב חסדא ומאי נ"מ, ולפ"ז ניחא דבטענת נפל מודה ר"ח דהוי טענה דיכול לטעון כן מכח הוכחה זו דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה, והשתא באמרה קמאי דידי אפי' אמר ממני נפל נמי לא מהימן, וא"ש הכל ודו"ק:

איברא די"ל דע"כ מוכח דגם נפל לא מהימן לר"ח דאל"כ מאי פריך בש"ס לר"ח ממתני' ניהמניה לשליש נימא דר"ח מודה דיכול לטעון ממני נפל מכח הוכחה דאם איתא, א"כ צריך שתי כיתי עדים שמא יטעון הבעל נפילה דלא שייך הימניה, אלא דמ"מ אינו מוכרח לר"ה דלא מהימן לטעון נפל במיגו דלפקדון, רק לר"ח דאין יכול לומר לפקדון גם נפל אינו יכול לטעון ופריך שפיר לר"ח, וא"כ להפוסקים דפסקו כר"ה י"ל אפי' טען נפל כיון דיש לו מיגו דלפקדון שפיר מהימן דאין דברי הרשב"א מוכרחים בזה אליבא דרב הונא, ומ"ש בספר פני יהושע דבלא"ה קשה להרשב"א שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר להולכה ומחמת כיסופא לא יהיב לדידה, דברי תימה הם דלהך סברא דבלהולכה לא שייך אם איתא א"כ בטוען להולכה גם לר"ה שליש נאמן:

מיהו איפשר דהרשב"א לא ס"ל כדברי הש"ך רק כשיש מיגו לבע"ד לא מהני נאמנות השליש, והשתא שפיר דברי הרשב"א מוכרחים דנפילה אינה טענה אפילו היכא דשייך אם איתא דאי נפילה הוי טענה תיקשי לר"ח ליהימן לפקדון במיגו דנפילה אע"כ נפילה אינה טענה כלל, א"כ ממילא גם לר"ה אינו נאמן לטעון שממני נפל אע"ג דמסייע ליה סברא דאם איתא, ודוק היטב, וכן משמע באמת מלשון הרשב"א בד"ה ורב חסדא אחר שהביא דברי הראב"ד וכתב ולדידי ניחא וכו' וכתב וטעמא דמילתא כו' מיהו דוקא במקיימתו ע"ש:

בפירש"י ד"ה בעל אומר לפקדון כו' והאיש והאשה יחד בעיר עכ"ל. עיין בס' פ"י שכ' שיש לתמוה שלא נזכר בש"ס מזה ונדחק בדברים רחוקים, ולעד"נ דודאי ס"ל להש"ס דמילתא דפשיטא הוא דלא שייך ליתן גט לפקדון שהרי נפסל בלינה ונעשה מוקדם ומיפסל, וע"כ טעין לפקדון לפי שעה הפקידו, אלא דקאמר לפקדון מהאי טעמא גופיה שביקש ליתנו בעצמו לאשתו ולא ע"י שליח ונתנו לפי שעה לפקדון עד שתבא האשה ויתנהו לה בעצמו, ויש להסביר דפעמים אשה עושה שליח לקבלה מחמת כיסופא דכסיפא לה מילתא לקבל הגט בעצמה והבעל פעמים שרוצה דוקא ליתן בעצמו לידה כדאמרינן לקמן פרק מי שאחזו דף ע"ד גבי גט לצעורה קא מיכוון, והשתא הבעל קאמר לפקדון והיינו עד שתבא האשה ויתנהו לה בעצמו ושליש אומר לגירושין, והשתא ממילא איירי שהאשה בעיר אחת עמו דאם אינה בעיר מה לו ליתן גט לפקדון שמא לא תבא מיד ונפסל הגט בלינה כיון שרוצה ליתן לה בעצמו לידה והוי טענה גרועה מצד עצמה, ולזה קאמר ר"ה בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה בעצמו דאין דרכו ליתן הגט לשלוחה כשיוכל ליתנו בעצמו דהוא לא חייש לכיסופא דידה, וא"כ אם אין האשה) בעיר ודאי לאו טענה הוא לפקדון דלא עביד דמפקיד גיטא רק שיחזור ויקבלנו ויגרש בעצמו, והאשה דרכה לעשות שליח לקבלה משום כיסופא ולפי שהשליח בא משם האשה שנעשה שלוחה לקבל פעמים שאומר הילך הגט לפקדון וכשתבא האשה אטלנו ממך ואתננו לאשה, וס"ל לר"ה דאין דרכו ליתן הגט לשלוחה כשהאשה מזומנת ויוכל ליתנו לאשה עצמה אבל בלא"ה אין דרך כלל להפקיד גט, והשתא ממילא בשליח להולכה לא שייך טענה לפקדון אפי' בעיר אחת כיון שלא בא השליח משמה מה לו להפקיד הגט ביד אחר ודאי טענה גרועה היא, רק בשליח קבלה שבא משם האשה דרכו לפעמים לומר הילך הגט לפקדון עד שאתננו בעצמו אבל שיפקיד גט מעצמו לא הוי טענה כלל, ומיושבים כל קושיות התוס':

וגם מה שדייק המהרש"א אמאי לא פירש שליש אומר להולכה דבהא אפי' לר"ה מהימן השליש דמה לו ליתן הגט לפקדון ודוקא היכא דמצי למיהב לדידה פליגי, ור"ח ס"ל דשליש נאמן משום דהימניה, כן נ"ל לולא שהראשונים לא פירשו כן:

בתוס' ד"ה בעל כו' וא"ת מה הועילו כו'. לכאורה י"ל דלא פליגי רק בש"ק שא"צ לומר בפ"נ אבל היכא דאומר בפ"נ כי היכי דמהני לבטל ערעור של הבעל שלא יטעון מזוייף ולא מהני טענתו כדכתבו התוס' בריש מכילתין והיינו משום דאמרינן מידק דייק, הכי נמי לא מצי לטעון לפקדון, אלא דאין זה מספיק דקשה בא"י אמאי א"צ לומר בפני נכתב דאף שעדים מצויין לקיימו מ"מ שמא יטעון לפקדון, מיהו הך קושיא דמערסא לערסא לא קשיא די"ל שפיר היכא דאמר בפנ"כ לא פליג ר"ה, וא"ש בזה פירש"י שפירש דפליגי בשליח קבלה דבשליח הולכה רב הונא מודה, ובלא"ה י"ל הא דמערסא לערסא כיון דלא יהביה לדידה ע"כ איכא טעמא וממילא גם לר"ה שליש נאמן, וכן העירני לזה בני הרבני החריף מהור"ר אהרן נ"י:

בד"ה שליש נאמן דהא הימניה אפילו אומר הבעל שנתן לו בפני עדים כו' עכ"ל. נראה דלשיטת התוס' דלעולם בעינן עדי מסירה ע"כ כשאומר השליש שנמסר לו בפני עדים דאל"כ לא אהני מידי אפי' מסרו לגירושין, א"כ מוכרח ע"כ דאפי' מסר לו בפני עדים נאמן, אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דביש ע"ח א"צ לעדי מסירה י"ל שמסר לו בלא עדים, ואף שהבעל טוען שמסר לו בעדים י"ל דלא מהימן כיון שאין העדים בפנינו ולא מרעינן להימנותא דשליש. ויש לדקדק לדברי התוס' מאי פריך הש"ס משליש נאמן בדיני ממונות נימא בדיני ממונות שייך טפי הימניה כיון דאין עדים בפנינו ע"כ הימניה אבל בגט שהשליש בעצמו מוכרח לומר שמסר לו בעדים י"ל דלא שייך הימניה לכן בסברא כל דהו מרעינן להימנותיה, להכי קאמר ר"ה משום אם איתא לא מהימן, וי"ל דלקמן דף פ"ו ע"ב משמע דמספקא לן אי ס"ל לר"ה הלכה כר"א בגיטין, לכן מסיק הש"ס אפי' אי ר"ה ס"ל כר"מ א"כ לא בעי עדי מסירה כלל ושפיר אית לן למימר דהימניה כמו בממון, מיהו לפי שיטת ר"ת לעיל דף ד' ד"ה דקיימא דאפי' לר"מ בעינן למוסרו בפני שנים א"כ קשיא איך מדמי נאמנות דממון לנאמנות דגט דלא סגי בלא עדים, ועיין בספרי גט מקושר ריש סדר גט שני:

בא"ד חדא דבלא שום מיגו כו' עכ"ל. איפשר לומר דרש"י לשיטתיה אזיל כפי מה שכתבו קצת פוסקים דס"ל לרש"י מיגו למפרע, וא"כ לעולם אי הוה ליה מיגו מעיקרא שפיר נקרא מיגו לגבי שליש, וגם שם בפרק ז"ב ס"ל כיון דאיתחזק בבי דינא לא אמרינן מיגו מ"מ איכא מיגו קודם דאיתחזק וע"כ ס"ל דשליש אינו נאמן במיגו דלמפרע, ואהא מותיב ליה הש"ס דגם מיגו למפרע מהני, אלא דהפוסקים ס"ל מיגו למפרע לא אמרינן דשמא מעיקרא לא ס"ד לשקר עד עכשיו שנהפך לבו לרמיה, ובזה ס"ל לרש"י דמ"מ הוי מיגו, והשתא י"ל ר"ה ס"ל הסברא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה מרעא לנאמנות לכן לא אהני מיגו דלמפרע דהוה מסר לה מעיקרא, וכאן נמי מיירי דראו הגט ביד שליש וליכא מיגו השתא רק למפרע, לכן מהני הסברא דאם איתא לר"ה דיש הוכחה שעכשיו רוצה לשקר אבל במיגו מעליא מודה רב הונא, מיהו קשה לפ"ז ל"ל למימר באמרה קמאי דידי לימא בפשיטות דבלא ראו הגט מהימן במיגו, לכן יש לפרש פירש"י בפשיטות כמ"ש בש"ך סימן נ"ו סק"א דפעם א' צריך להיות בידו מיגו דאל"כ לא מיקרי הימניה, והשתא כוונת רש"י ג"כ כן דלא ידענא שהימניה בשום פעם כיון שבא לפנינו קרוע איפשר שלא היה בידו מעולם למוסרו לה ושפיר ס"ל כפירוש התוס' דכאן לא הוי מיגו דאיפשר שלא תרצה האשה לקבל, וגם רש"י פירש בענין אחר באיתחזק ע"ש ואין כאן מקומו:

בא"ד ועוד אי חשיב מיגו לא הוה פליג ר"ה. איפשר ליישב קושיא זו דשפיר הוי מיגו אלא דס"ל דחזקה דאם איתא מרעא למיגו והשתא לקמן דאיכא נגד חזקה דאם איתא חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שפיר מהני המיגו, ועמ"ש לקמן בישוב שיטת רש"י כל הקושיות ועיין בסמוך: בא"ד לכן נראה לפרש כו' עכ"ל. וקשה לשיטת התוס' דשליש מהימן במיגו גם לר"ה, א"כ קשה הא יש לו מיגו להשליש דאי בעי אמר שמסר לו הגט על תנאי ונתקיים התנאי דתו לא שייך סברא דלדידה יהיב לה, גם הפוסקים כר"ה לא חילקו כלל בין שאמר השליש שעל תנאי נתנו לה ולא שייך לדידה יהיב דילמא אינו מאמינה, ונראה דאין הכי נמי קאמרינן דכיון דהם בעיר אחת מה לו למסור לשליש כלל היה לו להחזיק הגט בידו עד שיתנהו לה והיינו דקאמרינן לדידה יהיב לה וימתין עד שיקיים התנאי ויתננו לה בעצמו:

ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א לעיל בתוס' ד"ה בעל אמר שהקשה אמאי לא מפרשי בשליח להולכה והגט ביד האשה, ולפ"ז לק"מ דודאי בבעל אומר להולכה בלא תנאי אין שייך לומר דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה יהיב לה דלטעמיה דמסרו להולכה והאשה כאן היה לו למסור הגט לדידה כמ"ש התוס' גופייהו לעיל, אלא באומר להולכה על תנאי אין ראיה ממה שלא מסרו לדידה די"ל שאינו מאמינה בקיום התנאי, ושפיר הוה מצי למימר בכה"ג בעל אומר להולכה על תנאי דשייכא נמי פלוגתייהו היכא דהגט ביד שליש וטוען לקבלה דאיכא נמי סברא דאם כדברי השליש שמסרו לקבלה לדידה הוה יהיב, אלא ודאי כדבריו שמסרו להולכה על תנאי ולא האמינה בקיום התנאי רק לשליש ועכשיו שלא בא הגט ליד האשה חוזר בו, אלא דהש"ס לא איירי בהכי והשתא תו לא קשיא קושיית המהרש"א דיפרשו התוס' כשיטת הרי"ף בשליש אומר להולכה והגט יוצא מת"י האשה דהא התוס' ס"ל ביש מיגו שליש נאמן אף לר"ה א"כ כשהשליש אומר להולכה שפיר מהימן במיגו דיהב ליה בעל על תנאי ונתקיים התנאי ומסרו ליד האשה דתו לא מצי למימר לדידה יהיב לה די"ל שאינו מאמינה בקיום התנאי, ואין לומר שיחזיק הגט אצלו עד שתקיים התנאי די"ל שמא לא תקיים התנאי עד למחר ויפסל הגט דה"ל מוקדם לכן נתנו ביד שליש להולכה שאף אם לא תקיים עד למחר לא יפסל משום מוקדם כיון שהוא ביד שליש משא"כ אם היה הגט אצלו היה פסול משום מוקדם, ולא היה תקנה למוסרו לשליח לכמה פוסקים כיון שנעשה מוקדם ביד הבעל, ואפי' להפוסקים דכשר ע"י שליח מה לו לבקש שליח אח"כ טוב שימסרנו מיד לשליח, וא"כ בשליש אומר להולכה מסרו לו אפי' בלא תנאי נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שמסרו לו על תנאי דלא הוה שייך סברא דאם איתא דלגירושין לדידה יהיב, משא"כ אי איירי בש"ק שפיר י"ל לדידה יהיב, ואין לומר דמסרו על תנאי דמ"מ מה לו למוסרו לשליש כלל, ואין לומר משום מוקדם דבשליח לקבלה אם לא תקיים התנאי ביום זה נמי ה"ל מוקדם ודברי התוס' ברורים ונכונים:

ולפ"ז נראה דשיטת התוס' כשיטת הראב"ן שהביא הש"ך ח"מ סימן מ"ז דכשהשטר ביד ב"ד לא הוי מיגו דהא קשה לפ"ז מאי קשיא להו להתוס' מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו מערסא לערסא הא יכול לומר לפקדון, ולפמ"ש לק"מ דבשליח אומר להולכה והגט ביד האשה נאמן במיגו דאי בעי אמר על תנאי ניתן לו ולא שייך אם איתא, אלא די"ל בקושיית התוס' דהא צ"ל בפ"נ בפני ב"ד ותו לא הוי מיגו דאיתחזק בבי דינא, אבל מ"מ לא מצי לאוקמא הסוגיא בש"ה דמשמע אפי' לא אמר כלל בפ"נ והגט ביד האשה כגון שמקויים או באותה מדינה, ובזה שפיר י"ל מיגו דעל תנאי ניתן לו, אבל מערסא לערסא שאומר בפני ב"ד סתם לא שייך מיגו דאיתחזק בב"ד וכפירוש ראב"ן, ומ"מ לא מתפרשא הסוגיא להולכה דלעולם יש לו מיגו דאי בעי אמר על תנאי ניתן כשלא איתחזק, וא"כ למאי דמסיק הש"ך דאם מפרש בב"ד נאמן במיגו א"כ גם מערסא לערסא נאמן במיגו דאי בעי אמר קודם שהראה הגט בב"ד שניתן לו על תנאי ואח"כ היה מראהו, והכל ניחא ודוק היטב:

ויצא לנו מזה לשיטת התוס' אם אמר שניתן לו על תנאי ג"כ שייך אם איתא אם הוא שליח לקבלה ואם הוא שליח להולכה וטוען שנמסר. לו על תנאי שליש מהימן גם לר"ה דיש לומר דלא מסרו לה מפני שלא האמינה בקיום התנאי וגם בעצמו לא היה יכול להחזיקו שלא יפסל משום מוקדם:

מיהו שיטת הרי"ף דגם בש"ה שייך אם איתא א"כ י"ל דאפי' טוען על תנאי ניתן לו אינו נאמן ג"כ דמ"מ לא היה נותנו לשליח רק היה מחזיקו אצלו, מיהו הדין נמי כן בש"ק כמ"ש הרשב"א בשמו, ולמ"ש לקמן גם רש"י מודה דגם בש"ה הדין כן, או דס"ל להרי"ף דגט מוקדם ביד בעל נמי כשר ע"י שליח:

בא"ד אלא לא חשיב מיגו כו' כיון דבעלה אומר לפקדון עכ"ל וברא"ש כתב שאינה רוצה להתגרש מספק, ובב"ש סימן קמ"א סעיף נ"ה ס"ק פ"א עשה מחלוקת בין התוס' להרא"ש דלהתוס' כשאינה יודעת שהבעל יערער מקבלת הגט, ואין דבריו ברורים דגם כוונת התוס' דלא שייך מיגו רק כשא' משקר אמרינן דיכול לטעון שקר שהיה עדיף אבל היא שאינה חפצה להתגרש שלא כדין א"כ תאמר האמת אף שתקבל הגט שקיבלתו מיד השליח וכיון שהבעל אומר לפקדון ומהימן על זה משום דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה וגם היא תאמר כן ואינה רוצה להתגרש מספק ואף שתקבלנו לא יועיל לה, ומ"ש התוס' שלא תתרצה לקבל הגט היינו כשכבר שמעה דלפקדון היינו משום שאינה רוצה להתגרש שלא כדין א"כ גם כשתקבלנו מעיקרא כשתאמר האמת אינו מועיל לה כלום, וכן משמע ממה שהקשו התוס' לעיל מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו מערסא לערסא דאף שהגט בידה קודם עירעור הבעל לא אהני לה מידי, ואין כאן מחלוקת כלל וקושטא דמילתא נקטו דכששומעת שהבעל אומר לפקדון לא תקבלנו ואפי' כבר קיבלתו תאמר האמת כיון שאין רצונה להתגרש שלא כדין וזה פשוט וברור:

בא"ד לכך נראה לפרש דהא הימניה כו' ואע"פ שהוא משקר עכ"ל וקשה לפ"ז מ"ט דר"ה דאם איתא דלגירושין לדידה יהיב לה דילמא אין ה"נ דמסרו לפקדון ומ"מ הא הימניה אפי' משקר וא"כ אף כשנתנו לפקדון מ"מ ע"ד כן מסר לו שאם ישקר יהיה לגירושין לכן לא מסרו לדידה, ואין לומר משום סברא דאם איתא אמרינן דלא הימניה כלל דסמך על זה שיאמר אח"כ בודאי לפקדון מסרתיו מדלא נתתיו לאשה דהא הימניה היינו משום שהיה יכול למוסרו לאשה, וא"כ אם היה מוסרו לאשה והאשה היתה יכולה לומר שמסר לה הגט בעצמו דלהכי מיקרי הימניה, וצ"ל דמ"מ לא הימניה רק בשקר שאינו מבורר, אבל הכא מכח סברא דאם איתא ה"ל שקר מבורר וע"ז לא הימניה, ור"ח לא ס"ל סברא זו דאין זה מבורר כ"כ א"כ משמע דבבאו עדים שנתנו לפקדון ודאי לא מהימן שהרי בודאי נתברר שקרו, לכן תמוה לי על רי"ו שכתב בשם התוס' והרא"ש, וכ"מ בחידושי הרשב"א שאפי' באו עדים שלפקדון נאמן השליש דא"כ קשה מ"ט דר"ה הא אפי' מסרו באמת לפקדון מ"מ סמך עליו אם יאמר לגירושין וסברא דאם איתא מי עדיפא מעדים אלא ודאי ליתא וגם ר"ח מודה בעדים, וי"ל דבהא גופא פליגי דר"ה לא סבירא ליה הימניה באיסורא לכן אמרינן אם איתא, ור"ח. ס"ל הימניה אפי' באיסורא ודו"ק:

בגמרא מתיב ר' אבא כו' ושליש נאמן כו' ויש לדקדק לפמ"ש התוס' דבאשה ליכא מיגו שאינה רוצה להתגרש שלא כדין, וא"נ דאיירי בברי כדמשמע לשון זה אומר כך וזה אומר כך הרי יש לו מיגו דאי בעי היה לוקחו מיד השליש ובמיגו ר"ה מודה כדמוכח בסוגיין, וי"ל דלשון זה אומר כך וזה אומר כך משמע שכבר נחלקו התובע והנתבע שהתובע אומר שהחפץ הושלש בידו להחזירו למפקיד וזה אומר שהופקד להחזירו לזה שטוען עליו וע"ז קאמר דשליש נאמן מה שיאמר אח"כ ובזה ליכא מיגו לשליש כיון שכבר נפלו חלוקי טענות שביניהם והודו שהוא ביד שליש אף שהשליש אומר עכשיו כדברי הא' כיון שכבר נפלו חלוקי הטענות ביניהם ה"ל מיגו למפרע וכמ"ש הש"ך ר"ס מ"ז א"כ מוכח דשליש נאמן בלא מיגו דכיון שכבר הודו הבע"ד שהוא ביד שליש מה שהשליש אומר עכשיו כדברי הא' אין ראיה דשמא מעיקרא לא רצה השליש לשקר עד עכשיו:

מיהו אכתי איכא למידק דילמא ע"כ לא קאמר ר"ה רק בברי ושמא דהאשה טוענת שמא, משא"כ הכא דטוען ברי רב הונא מודה, וי"ל דטענה דלפקדון טענה גרועה היא דבכל דוכתי לא חיישינן להכי דבשתי עיירות אע"פ שהאשה טוענת שמא אין יכול לטעון לפקדון, אע"ג דר"ה ס"ל ברי ושמא ברי עדיף מ"מ לא חשיב ליה טענה רק מכח אם איתא לכן מדמי ליה שפיר כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י ד"ה ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה כו' והקשה המהרש"א דהא לא פליגי ר"ה ור"ח רק אם אמרינן הימניה וא"כ אי לא בעי עדי אמירה גם לר"ה לא בעינן וא"כ תיקשי לר"ה ג"כ ממתני', ונדחק דבעדי אמירה הקושיא לר"ה ג"כ והוא דחוק ולא משמע כן בלשון רש"י, לכן נראה ליישב דודאי רש"י פירש דשליש נאמן מטעם מיגו כמ"ש כאן, והתוס' הקשו עליו דבמיגו מודה ר"ה ותירצו דכאן לא הוי מיגו דאיפשר שאין רצון האשה לקבל, מיהו רש"י ס"ל דמ"מ מיגו הוא דהא מסתמא אין לחשוד לשליח שישקר בחנם דאין אדם חוטא ולא לו ואי חשדינן ליה למשקר היינו ע"פ איזה חשד שעושה כן לבקשת האשה א"כ ע"כ לומר שגם היא חפצה להתגרש שלא כדת וא"כ שפיר היתה יכולה לקבל ממנו הגט, אלא דר"ה ס"ל אע"ג דשייך אין אדם חוטא מ"מ איכא כנגדו חזקה דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לכן איפשר שאף שאין האשה חפצה לקבלו מ"מ יש חשש על השליש, משא"כ בהך קמאי דידי ודאי מיגו מעליא הוא ובמיגו מעליא מודה וא"כ בעדי אמירה קושטא דמילתא דשייך מיגו שהיא אומרת שעשאתו ש"ק בעדים וע"ז שטוענת ברי גם לר"ה מהימנא במיגו דאי בעי היתה מקבלתו מיד השליש, אלא דהא בהא תליא כיון דלר"ה בעל מהימן שמסרו לפקדון וא"כ לא סגי דתתגרש רק כשבאים עדים שהבעל מסרו לגירושין א"כ לא סגי בלא עדי אמירה כיון דאיכא עדים שנמסר לשליש תו ליכא מיגו דהיתה לוקחתו מיד שליש על עדי אמירה דכיון דבאים עדי קבלה לפנינו תו ליכא מיגו על עדי אמירה, וא"כ ממילא לעולם צריך עדי אמירה שהרי בלא ע"ק לא תתגרש וא"כ לא שייך מיגו על אמירה דבודאי אמת אומרת על אמירה כיון דטענה ברי, מ"מ כשאין עדי קבלה לא סגי דתיגרש וכשבאים עדי קבלה בטל המיגו דכל טיב מיגו הוא כל זמן שלא באו עדים להכחיש טענה ראשונה שהיה יכול לטעון כמו בשדה זו של אביך שכל זמן שאין עדים נאמן וכשיבאו עדים אח"כ נתבטל המיגו שלו, וא"כ בהכרח צריכה לעדי אמירה וגם לע"ק דכיון דצריכה לע"ק שקיבלו השליח לא סגי בלא עדי אמירה שהרי כשיש ע"ק לא מצי למימר שלדידה יהיב לה, וא"כ לר"ה א"ש דבעינן תרווייהו משא"כ לר"ח דס"ל דשליש נאמן א"כ לא צריכי לא לעדי קבלה וכשלא תהיה שום עדות ודאי נאמנת נמי על האמירה שהרי יכולה ליקח הגט מיד השליש וכשאין עדים בפנינו שפיר מהימן במיגו גם אאמירה, דר"ח ס"ל דזה הוי מיגו שיכולה לקבל הגט מיד שליש ולא תצטרך לעדי קבלה וכ"ש על אמירה דאנו חושדין אותה למשקרת דודאי הוי מיגו מעליא, ומיושב קושיית הר"ן דמאי הימניה שייך על אמירה שהרי אין בידו לעשות ש"ק, ולפ"ז לק"מ דאאמירה הוי מיגו מעליא ודברי רש"י ברורים ונכונים, ודוק היטב:

ועוד נראה ליישב פירש"י דבהא גופא פליגי ר"ה ור"ח דר"ה ס"ל שאין זה מיגו שלא תרצה האשה לקבל הגט ור"ח ס"ל דשפיר הוי מיגו ולכ"ע שליש נאמן בלא מיגו רק הכא דשייך סברא דאם איתא לא מהימן בלא מיגו ופליגי במיגו זה, ואיפשר דר"ה ס"ל דלא הוי מיגו שתקבל הגט ותאמר דלדידה יהיב לה די"ל דהוי מיגו דהעזה ור"ח ס"ל דשפיר הוי מיגו, ולפ"ז לכ"ע שליש נאמן בלא מיגו רק הכא משום סברא דאם איתא צריך מיגו דוקא ופליגי אי הוי מיגו בכה"ג, משא"כ בקמאי דידי דהוי מיגו מעליא גם ר"ה מודה, ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א ג"כ דלר"ה צריך עדי אמירה דאף דעל עדי אמירה ישנה מיגו דהיינו שיכולה לקבל הגט ולומר דהבעל נתנו לה, לר"ה לא הוי מיגו דהוי מיגו דהעזה ולא מהני הך מיגו ואם תטעון שהשליח נתנו לה תו לא מהימנא דשייך אם איתא, משא"כ לר"ח דס"ל מיגו בכה"ג לא צריך לא עדי אמירה ולא ע"ק וא"ש ודו"ק:

עוד איפשר לומר ליישב פירש"י ויתיישב מה שלא פירש"י בש"ה כפירוש הרי"ף, דבלא"ה הקשו התוס' לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתן הא יטעון לפקדון, לכן י"ל דודאי גם לר"ה הך אם איתא לא אלים כ"כ לבטל נאמנות השליש דשמא יש לו איזה טעם שלא ליתן בעצמו, אלא דיש כאן אם איתא משני הצדדין דגם באשה כיון דמיירי בעיר א' א"כ ריעא טענתה ג"כ דמה לה לעשות ש"ק הרי יכולה לקבל הגט בעצמה וע"כ לומר שגם לה יש טעם שלא לקבל בעצמה וגם לבעל יש טעם שלא רצה ליתן בעצמו והוי כמו נפילה דחד, לכן ס"ל לר"ה דבעל נאמן דיש ריעותא משני הצדדין ופלוגתא דר"ה ור"ח בליכא עדי אמירה ולא ע"ק דיכול לטעון לפקדון דגם טענה זו גרועה שתעשה ש"ק בעיר א' ולא קיבלה הגט בעצמה וגם הוא נתכוין לדעת אחת שלא ליתנו בעצמו לכן הוי טענה גרועה, משא"כ בשליח הולכה שאין הריעותא רק מצד א' לא מרעינן להימנותיה דשליש, לכן בש"ה לכ"ע שליש נאמן, ומיושב קושיית התוס' וגם פירש"י שפירש בש"ק דבהולכה לכ"ע שליש נאמן, והשתא א"ש דלר"ח באמת לא בעי לא עדי אמירה ולא ע"ק דלא חייש לסברא דאם איתא אבל לר"ה בעינן גם אאמירה דלא מהימן לומר שנעשה שליח לקבלה ושלא קיבלה בעצמה דגם לגבי שליחות שלה שייך ג"כ אם איתא וא"ש הכל ודו"ק:

ועוד נ"ל ליישב פירש"י מכל הקושיות הן מה שהקשו התוס' דשליש נאמן בלא מיגו ועוד דבמיגו ר"ה מודה ג"כ, וגם קושיית המהרש"א דתיקשי ליה מעדי אמירה, ועוד קשה מה שפירש"י קיבל ל"ל הרי הוא בידו ומאי כוונת רש"י דאם כוונתו כשהוא בידו נאמן והיינו בראוהו בידו שלם מאי משני הש"ס הא מני ר"א היא הא מ"מ כיון שראוהו בידו נאמן שניתן לו בע"מ כמו בלא קרעו, לכן נראה ליישב דודאי גם רש"י ס"ל סברת התוס' דלא שייך מיגו דהיה מוסרו לידה דגם כשימסרנו לידה תאמר האמת שקיבלתו מיד השליח ונגד השליח בעל נאמן, אלא דודאי אף דפירש"י פלוגתייהו בש"ק היינו משום דפשטא דמילתא משמע דבהכי איירי דסתם שליש איירי בשלישותו תחת ידו אף דגם בלהולכה שהגט ביד האשה לא גרע כמו שהוא לשיטת הרי"ף דמפרש סוגיין בלהולכה ואפ"ה נאמן השליש אף שהגט ביד האשה מ"מ פירוש הסוגיא משמע ליה בש"ק וכן משמע מקושיית הש"ס דאיירי בשליח קבלה, וכן כל הפוסקים לא חילקו בין לקבלה ללהולכה הגם שנמצא איזה סברא לחלק, מיהו קושטא דמילתא דכשהגט ביד שליח להולכה ומסרו ליד האשה נמי דינא הכי דלר"ח שליש נאמן ור"ה ס"ל בעל נאמן דהך אם איתא דלדידה שייך נמי בלהולכה והשתא שפיר לר"ח א"צ לא עדי אמירה ולא ע"ק שהרי יש לו מיגו דאי בעי אמר שנתנו לו להולכה ואז היתה האשה נוטלת הגט והיה אומר להולכה אף שאין האשה יודעת כיון דשליש נאמן שנמסר לו להולכה א"כ שפיר היתה מתגרשת אפי' שתאמר האמת שנמסר לה מיד השליח מ"מ תתגרש דהרי גם בשליח להולכה שליש נאמן וא"כ א"צ לע"ק גם עדי אמירה א"צ לרב חסדא דהא השליח נאמן שנעשה שליח לקבלה במיגו דבעי הוה מוסרו לה להולכה ואם כן היתה מגורשת משא"כ לר"ה. דס"ל באומר לפקדון נאמן א"כ גם כשיאמר השליח שהיה שליח להולכה וימסרנו ליד האשה והאשה תאמר האמת שקיבלתו להולכה מיד השליח ג"כ לא תתגרש שהרי גם בלהולכה שייך סברא דלדידה הוה יהיב וא"כ אין לו מיגו לשליח לכן צריך עדי אמירה ג"כ שהרי אין לו מיגו וא"כ מיושב פירש"י מכל הקושיות של התוס' גם קושיית המהרש"א דודאי לרב הונא דליכא מיגו גם עדי אמירה צריך דעל שליחות לקבלה לא שייך הימניה שאין בידו לעשות ש"ק, אלא דלר"ח איכא מיגו דמוסרו לה להולכה, משא"כ לר"ה גם בהא לא מהימן:

ועפ"ז יתפרשו שפיר דברי רש"י שפירש קיבל ל"ל הרי הוא בידו בפנינו, וקשה ממנ"פ אם סבירא ליה לרש"י דסגי בהא מאי משני הא מני ר"א היא הא גם כשהוא אצל שליש בעינן ע"מ ואפ"ה שליש נאמן וע"כ לומר דמסתמא נמסר בע"מ וא"כ מאי משני הש"ס והתוס' הוכרחו לידחק דמיירי בלא ע"ח, אבל פירש"י לא משמע כן, ולמאי דפרישית א"ש טובא דבלא"ה הקשה הר"ן מנ"ל דמוסרו לקבלה אף שהיא עשתה ש"ק דילמא הוא מסרו להולכה, ותירץ דמסתמא מוסרו סתמא כיון שידע שהוא ש"ק והשתא שפיר משני דלהכי צריך ע"ק דודאי מיקרי שליש כיון שראוהו בידו שלם והימניה אבל אכתי יש לחוש שמא להולכה מסר לו, ואין לומר סתמא לקבלה די"ל שמא לא נזדמנו לו עדי מסירה למוסרו להולכה והשתא ודאי בנפיק גיטא מתותי ידיה נאמן שמסרו לקבלה דהא יש לו מיגו דאי בעי היה מוסרו ליד האשה בתורת הולכה, אבל כשנקרע הגט שאין בידו למוסרו לה אם כן אף שראוהו בידו שלם לית ליה מיגו עכשיו כיון שכבר נקרע, ואף דראוהו בידו שלם אמרינן מסתמא נמסר לו מיד הבעל, מ"מ איפשר שנמסר בלא ע"מ ואף שעכשיו אומר שנמסר לו בע"מ אין לו מיגו על זה ואינו נאמן, והכל נכון וברור כפתור ופרח בפירש"י, ועמ"ש לקמן עוד בישוב פירש"י:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה