גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ה - הנזקין
דף מח:
במשנה הניזקין כו' וב"ח בבינונית. יש לדייק למה בניזקין נקט לשון רבים וב"ח וכו' לשון יחיד, ויש לומר דקמ"ל דשיימינן בדמזיק כדמסיק א"כ שני ניזקין דין א' להם משא"כ אי בדניזק שמין כ"א בניזק ואין שני הניזקין שוין מיהו י"ל בפשיטות דמיטב לא כתיב רק בשן ורגל קמ"ל בכולהו ניזקין שמין בעידית מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף כדאיתא בב"ק דף ה':
בפירש"י ד"ה בעידית כו' שנוח לו לאדם בו'. בפ"י דייק הא הוי יפוי כח שיכול לגבות ממה שירצה אם ניחא ליה בעדית יטול עידית ואם ניחא ליה בזיבורית טפי פורתא ג"כ יטול כדפריך בפשיטות בב"ק, א"כ הורעת כחן של ניזקין דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מזיבורית נמי לא, וביקש לדון מדברי רש"י דס"ל כהרא"ש, ואין דבריו מוכרחים כלל ולא דק בדקדוק זה, דודאי הא דלא מסתבר לאורועי כחן של ניזקין משום דרחמנא אמר ממיטב א"כ הוצרך רש"י להשמיענו כזאת דמיטב הוא מעלה, וע"ז פריך א"כ הורעת כחן של ניזקין דרחמנא אמר ממיטב למעלה, משא"כ אי לא ידעינן מעליותא דמיטב לא שייך לאקשויי דרחמנא אמר ממיטב דאין זו מעליותא שהרי נוטל עידית בציר מזיבורית, וא"כ הוכרח רש"י לפרש עיקר המעלה וזה ברור, ועוד דהא מבואר בש"ס דמפני תיקון העולם בדמזיק שיימינן אלמא הלא דבר הוא לגבות מעידית, ולזה פירש"י דניחא ליה:
שם ד"ה אין מוציאין כו' וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה עכ"ל. בפני יהושע דייק ל"ל לרש"י זה הא קיי"ל בב"ב דף מ"ב דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי, ואין זו קושיא מוכרחת דרש"י פירש לפום פשטא דמתני' דקמ"ל דאין מוציאין לשבח קרקעות ובלא שטר איפשר בלא תיקון עולם נמי לא יגבה השבח ממשועבדים דמהיכא תיתי לומר שקיבל עליו אחריות השבח, וס"ל לרש"י דעיקר רבותא דשבח קרקעות אפי' פירש בשטר כמ"ש לקמן דף נ' ע"ב אע"ג דכתב עמליהון ושבחיהון וזה עיקר הרבותא, אף דקיי"ל בלא פירש השבח גובה מיהת מבני חורין היינו מטעם אחריות ט"ס, ונקט רש"י עיקר הרבותא דאין מוציאין, וכ"ש אם נימא דרש"י ס"ל כרשב"ם דבמוכר בעדים לא אמרינן אחריות ט"ס, וכמ"ש לקמן דף נ"א, דשפיר נקט רש"י שטר דסתמא באחריות הוא, וא"כ אין סברא לחלק לומר דרב לא אמר בשדה גזולה, ועוד הא מבואר בח"מ סימן קט"ז דדוקא כשעדים מעידים שלא על שום שטר מכר דאל"כ יש לחוש דטריף והדר טריף, וא"כ ניחא ליה לרש"י למינקט בשטר כפשטה ואין מקום לדיוק כלל, ומה שהוקשה לו הסוגיא דפ' איזהו נשך דפריך הא לא ניתן ליכתב ליהוי כמוכר שדהו בעדים, גם בתומים סימן קט"ז נדחק בזה, ולענ"ד לק"מ דודאי אפי' אי בעדים גבי ממשעבדי מ"מ שטר לא הוי עדות דהוי מפי כתבם אלא כשנכתב כתיקון שטר כדאיתא בסימן ל"ט, ע"ש בש"ך סק"ט, וא"כ כיון דאין עדים בפנינו ואיירי בשטר פריך שפיר הא לא ניתן ליכתב וכיון דלא ניתן ליכתב גם העדאת עדים לא הוי דהוי מפי כתבם, והשתא שפיר הוכיח רש"י דס"ל להש"ס דאיירי בשטר דאי בעדים מאי פריך הא לא ניתן ליכתב הא י"ל דבעדים לחודיה גבי, אלא ודאי ס"ל עיקר תיקון העולם דלא גבי שבח ממשעבדי לא צריך אם לא כתב לו שטר, ורבותא הוא דאפי' כתב לו שטר לא גבי ממשעבדי, לכן פריך שפיר הא לא ניתן ליכתב ולא הוי אפי' העדאת עדים, ודברי רש"י ברורים ודוק היטב:
בתוס' ד"ה וכתובת כו' וקשה דלמ"ד כתובה דאורייתא כו' ואמאי הפקיעו חכמים דינה עכ"ל. איפשר לומר דמשום נעילת דלת דב"ח אם יגבה זיבורית הפקיעו דין האשה דאל"כ איכא נעילת דלת בב"ח דאם ירצה להגבות לב"ח זיבורית יעשה קנוניא עם אשתו ויגרשנה ותקדים לגבות הבינונית וישאר לב"ח זיבורית כדאמרינן בערב לאשה בכתובה בפ' בתרא דב"ב ובערכין דף כ"ג לכן עבדו דינה בזיבורית:
בא"ד וי"ל דטעמא דהפקיעו כו' שמא תקניטנו כו'. ויש לדקדק דאכתי קשה למה לא תגבה מטלטלין מיניה דידיה, דשיטת התוס' כתובות ד' פ"א דאפי' מיני' לדידן דלא קיי"ל כר"מ לא גביא ממטלטלי הא בקנס גבי ממטלטלין ואמאי הפקיעו דינה, ובכתובות דף י' כתבו באמת טעם אחר שיקפצו עליהם, וי"ל דהך טעמא נמי שייך דתקניטנו לגבות מטלטלין, אבל בב"ח לא שייך שהרי נותן לו מעות:
בד"ה אין נפרעין כו' אע"ג דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא כו' עכ"ל כתב בפני יהושע דמשמע מכאן דס"ל להתוס' אפילו פירש אחריות לא גבי ממשעבדי דלא כשיטת הש"ך סי' ל"ט דבשיעבדו בפירוש שעד"א, ותמה עליו דלדבריו מאי מקשי הש"ס פ' ג"פ ארבה דאמר שיעבודא לאו דאורייתא דאמר גבו קרקע יש לו ומאי קושיא הא מיירי בשטר ובשטר אחריות ט"ס וה"ל שיעבדו בפירוש, אע"כ אפי' מפורש האחריות שיעבודא לאו דאורייתא וכתב שהיא קושיא עצומה, ודבריו תמוהים, דלפי סברתו תיקשי ליה דברי רבה מיניה וביה דהא קאמר ד"ת א' מלוה בע"פ וא' מלוה בשטר אינו גובה רק מבני חורין ומ"ט אמרו בשטר גובה ממשועבדים משום נעילת דלת ול"ל טעמא דנעילת דלת הא מדינא גבי בשטר דאחריות ט"ס הוא, ובאמת כבר הרגשתי בזה בחידושי כתובות דף נ"א וכתבתי שם דאחריות ט"ס אין הכוונה שהוא כאילו כתוב שהרי מ"מ לא התנה כלל על האחריות, אלא מאחר שהדין לגבות בשטר ממשעבדי בין למ"ד שיעבודא דאורייתא מן התורה ולמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מדרבנן עכ"פ משום נעילת דלת, ור"מ ס"ל אחריות לאו ט"ס היינו מדלא חשש לכתבו מחל השיעבוד, לכן איכא מ"ד בשטר שאין בו אחריות לר"מ אפי' מבני חורין לא טריף כדאיתא בב"מ דף י"ג, ואנן קיי"ל ט"ס היינו שלא מחל השיעבוד אבל מ"מ לא שיעבדו בפירוש, וא"כ פריך שפיר דרבה אדרבה כיון דס"ל אפי' בסתם שטר שיעבודא לאו דאורייתא, והך דגבו קרקע נמי איירי אפי' בסתם שטר שלא שיעבדו בפירוש, א"כ ע"כ לומר שיעבודא דאורייתא ואין מקום לדברי הפני יהושע בזה כלל ופשוט:
בא"ד ואפילו למאן דאמר שיעבודא דאורייתא מ"מ בעל חוב דינו בזיבורית מן התורה עכ"ל. לכאורה אין טעם לדיוקם בזה דאי שיעבודא דאורייתא וכבר תיקנו משום נעילת דלת שיגבה ב"ח הבינונית וחל שיעבודו על הבינונית א"כ אי לאו תיקון העולם מה לי שהם אצל לוה או אצל הלוקח אי לאו תיקון העולם, וצ"ל דלא כתבו רק לרווחא דמילתא ועיקר דיוקא אי שיעבודא לאו דאורייתא, ומה שדייק בפני יהושע דילמא משום תיקון העולם קאי על ניזקין נראה דאיפכא קשיא למה תיקנו להפקיע דין הב"ח מן הלוקח הא מלוה בשטר אית ליה קלא ולמה לקח שיעבודא של הב"ח, אלא נראה דהתיקון שפעמים המוכר דחוק למעות ולא ימצא קונים על זיבורית ואם יגבה הב"ח מלוקח לא יקנה כלל, לכן הפקיעו שיעבודו של הב"ח לגבות מבנ"ח אפי' הן זיבורית, וא"כ נראה משום ניזקין לחוד אין לעשות תקנה דאדרבה הלוקח לא היה לו ליכנס בשיעבודו של ניזק להפקיע דין תורה אלא ע"כ משום לא פלוג הדין בניזקין, וא"כ עיקר התקנה היה משום בעל חוב דבשביל המזיק אין לעשות תקנה דהיה לו להשמר מן הנזק כדמשמע בגמרא, וע"כ הא דתקינו גם בניזק הוא משום לא פלוג עם ב"ח ושפיר דייקו התוס' למאן דאמר שיעבודא דאורייתא ודו"ק:
ואיפשר ליישב קושיית התוס' דאפי' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא נמי משכחת לה תיקון כגון שיש לו לגבות מב"ח של ראובן שיש לו בינונית ומשתעבד ליה מכח שיעבודא דר' נתן ושיעבודא דר"נ דאורייתא לפמ"ש הש"ך סימן פ"ו סק"ה אפי' באית ליה נכסי, אלא דאם יש לו לגבות מן הלוה לא גבי מן החייב ללוה מטעם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין, ובזה צריך תיקון העולם כיון דאין זה תובעו אין יכול לגבות מן הנושה מראובן רק מראובן עצמו ושיעבודא דר' נתן מן התורה הוא וא"ש, גם י"ל דנ"מ אם מכר בראשונה בינונית וזיבורית באחרונה, דאי משום שיעבודא לאו דאורייתא היה הלוקח אחרון יכול לדחותו לבינונית של הראשון שהרי אי שיעבודא לאו דאורייתא מן התורה גם מן הלוקח שני אין לו לגבות והיה יכול לדחותו אצל שיעבודו, אבל כיון דיש תיקון עולם שיגבה מן הנשאר גובה מלוקח האחרון אפי' הוא זיבורית ודו"ק:
בגמרא מפני תיקון העולם דאורייתא היא. ויש לדקדק מנ"ל דתיקון העולם קאי על ניזקין הא לעיל דף מ"ו ע"ב מוקי רב ששת תיקון העולם ארישא כ"ש הכא דשייך אכולהו רק אניזקין א"צ תיקון העולם, ואפי' למ"ש התוס' דאין ענין ניזקין אצל גיטין רק משום תיקון עולם תני להו, מ"מ לא קשיא למה תני ניזקין כיון דתני כולהו דיני, דגוביינא דשייך בהו תיקון עולם, וי"ל דהך דניזקין משנה יתירא היא לגמרי דכבר תנינן לה בריש ב"ק דחב המזיק בתשלומי נזק במיטב הארץ וע"כ לא תני ליה רק משום תיקון עולם, ומזה משמע דהך דאין נפרעין כו' עיקרו בב"ח דאל"כ נימא דלהכי תני ניזקין משום אידך דינא דאין נפרעין, אלא ע"כ לא מוכח רק בב"ח ולא בניזקין ודו"ק:
בתוס' ד"ה ור' ישמעאל כו' ולא קנסינן ליה כו' עכ"ל. וקשה הא כן מצינו ג"כ בשלשים של עבד דאם שוה סלע נותן שלשים ובשוה מאה ג"כ נותן שלשים, ועמ"ש בחידושי ב"ק בסוגיא באריכות:
דף מט.
בתוס' ד"ה כגון כו' ואיפכא לא מצי למימר כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א לפ"ז תיקשי מתני' מפני תיקון העולם דאורייתא היא כיון דלכ"ע מדאורייתא נותן לו עידית דמזיק. ולכאורה י"ל דכוונת התוס' דלר' ישמעאל לעולם נותן לו עידית דניזק הן אם הוא כזיבורית דמזיק ואם עדיפא מעידית דמזיק צריך לקנות לו, ושפיר שייך תיקון עולם לענין שאם היתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, מיהו יש לומר דכיון דעכ"פ דריש מיטב שדהו דהיאך דמשלם משמע אם יש למזיק עידית משלם לו עידית שלו דאל"כ לעולם משלם כעידית דניזק ולא משכחת לה עידית דהיאך דמשלם: מיהו נראה כוונת התוס' כפשטה דלכ"ע בדניזק שיימינן רק פליגי אם צריך לקנות דלר' ישמעאל צריך לקנות כעידית דניזק ואם זיבורית דמזיק כעידית דניזק לכ"ע מסלק לו בזיבורית דמזיק, והשתא א"ש מפני תיקון העולם לכ"ע בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא דמשלם לו בעידית דמזיק היינו בעידית דניזק כזיבורית דמזיק ופלוגתייהו בעידית דניזק עדיף מעידית דמזיק דלרבי ישמעאל צריך לקנות ולרבי עקיבא אין צריך לקנות, ולק"מ ודו"ק:
בד"ה שור רעהו כו' תימא אמאי לא מוקי בשן ורגל שהזיק את ההקדש כו' עכ"ל. לכאורה י"ל בפשיטות דאי שן ורגל חייב בהקדש ע"כ הוא מדלא כתב רעהו הוי בכלל סתם שן ורגל א"כ למה צריך קל וחומר הא מהיכא דנפקא לן החיוב בשן ורגל כתיב ביה נמי מיטב, אבל למאי דמסיק דקאי על קרן דחדית לן קרא דמשלם נזק שלם ובקרן אינו כתיב מיטב דהא קרן תמה משלם מגופו, א"כ שפיר צריך ק"ו להקדש בתם שאין כתוב בו מיטב דמרעהו לא שמעינן רק נזק שלם שפיר יליף למיטב בקל וחומר, כן נ"ל:
בא"ד דהא כי מוקי לה כר"ש בן מנסיא כו' שכן יפה כחו לענין רבית ואונאה. והקשה המהרש"א אמאי לא קאמרי הפירכא דלקמן שיפה כחו לענין נזקי אדם ובור וע"כ קרן מקרן יליף ע"ש, וכבר כתב בעל פני יהושע בזה דודאי אי חייב שן ורגל בהקדש משמע דמשלמי נמי מיטב ולא שייך למילף קרן מקרן רק לתירוץ שכתבו התוס' דכולהו ניזקין פטירי בהקדש אבל אם חייבין גם אדם המזיק חייב, וליכא לאקשויי כלל קושיית התוס' לקמן דשפיר נילף ק"ו להקדש לענין מיטב דאדם ודאי חייב, וגם ליכא למיפרך שיפה כחו לענין נזקי בור דאכתי איכא למילף מיטב מכלים דשן ורגל דפטירי בבור גם בהדיוט, ולק"מ:
ובהכי יש ליישב מה שקשה על לשון התוס' לקמן שהזכירו אדם ובור וקשה למ"ש התוס' דאי לא דרשינן רעהו אין ממועט מזיק הקדש רק מחומש, וכ"כ התוס' בב"ק ג"כ, ולפ"ז נראה דלא הזכירו אדם אלא אגב גררא והיינו דממה נפשך יש להקשות שאם תאמר דאדם המזיק חייב בקרן תיקשי הקושיא מנ"ל מיטב הא אין ללמוד מהדיוט שיפה כחו לענין נזקי בור דבהקדש פטור בור לגמרי ופשיטא דר"ע דאמר ק"ו להקדש אכל חיובים שבהקדש וע"כ תאמר שגם לר"ע פטור אדם בהקדש א"כ ממילא לא קאי ק"ו להקדש כיון דליכא חיוב באדם בהקדש, א"כ תיקשי איך נלמוד מיטב הא איכא למיפרך שכן יפה כחו לנזקי אדם ובור וא"ש ודו"ק, אלא דלפ"ז צ"ל דגם למסקנא ס"ל לר"ע אדם המזיק פטור פטור בהקדש אע"ג דלא דריש רעהו לפטורא, ושפיר שייך תירוץ התוס' דקרן מקרן יליף ודו"ק:
בא"ד וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא ל"ל עכ"ל. בהיות כי איתרמי מילתא שאיקלע חג השבועות מה' שומה בפי לדבר דבר בעתו בסוגיא זו, כי קשה לאישתמוטי ממסכתא למסכתא ואמרתי בחדא מחתא ליישב קושיית התוס' בביצה דף י"ב אהך דתני תנא קמיה דר"י השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דלא אמרינן מתוך אבל לב"ה אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך, וכתבו התוס' המ"ל ר"ע היא דס"ל דלא אמרינן מתוך, גם הקשו למה נקט עולת נדבה לנקוט אפי' עולת חובה לב"ש, וליישב הכל נראה דעל מה שהקשו התוס' רעהו ל"ל איפשר לומר דמכי יאכל לא מוכח רק מזיק הקדש לחוד שאינו נוגע להדיוט אבל אם הקדיש בהמה לשלמים דהבעלים אוכלים הבשר א"כ ההיזק הוא להדיוט לא מוכח פרט למזיק שהרי הפסיד להדיוט, וא"כ י"ל דקמ"ל מ"מ כיון דאיתא בביצה דף כ"א בהמה חציה של נכרי מותר לשוחטה ביו"ט ופריך וכי מה בין זה לנדרים ונדבות ומשני כהנים משלחן גבוה קא זכו וכתבו התוס' ה"ה ישראלים בבשר, א"כ כאן נמי פטור משום דכתיב רעהו, אע"ג דההפסד להדיוט שהבשר לבעלים מ"מ לאו רעהו מיקרי, ועפ"ז נראה דבלא"ה קשה למה נקט עולת נדבה הא אפי' בנדר נמי הדין כן כיון שאינו לצורך הדיוט, לכן נראה ע"פ מה דאיתא בכתובות פ' אלו נערות דף ל"ב דעולא ס"ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, והשתא נראה דבעולת נדר שחייבין הבעלים באחריותה, ומבואר שם בביצה דף כ' ע"ב לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט עבר ושחט מאי רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה ורבה ב"ה ס"ל להקטיר אימורין לערב, ואמר מאי בינייהו נטמא הבשר לרבא לא זריק לרבה זריק, ופריך מכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' דיעבד אין לכתחילה לא ומסיק בתיובתא, נמצא לפ"ז כיון דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא יזרוק הדם, וכיון דבנדר חייב באחריותו אינו לוקה ומשלם, וכיון דצריך לשלם לההדיוט אמרינן אינו לוקה ומשלם ואמרינן ממונא משלם מילקא לא לקי, להכי נקט בנדבה ונדבה היינו באומר הרי זו עולה וא"כ אין הבעלים חייבין באחריות וליכא תשלומין לכן לקי, והשתא לא מצי למימר דר"ע היא דר"ע ס"ל מזיק הקדש חייב וא"כ צריך לשלם להקדש ואין כאן מלקות, ובזה מיושב קושיית התוס' למה לא נקט עולת חובה, ולפ"ז ניחא דבעולת חובה ודאי צריך לשלם לבעלים שהרי צריכין להביא אחרת א"כ איכא תשלומין וליכא מלקות דהוי מזיק הדיוט, להכי נקט עולת נדבה ובנדבה שאומר הרי זו לא מיקרי מזיק הדיוט רק מזיק הקדש ומזיק הקדש פטור לרבנן דר"ע דלא קיי"ל כר"ע, ולכן מוקי כבית שמאי דלא ס"ל מתוך אבל כר"ע לא אתיא כיון דאיתיה בתשלומין, ודוק היטב:
ובהכי ניחא דלא נקט שלמי נדבה כיון דאין קרבין ביו"ט נמי איכא מלקות, ולפמ"ש ניחא דהא גופא קמ"ל דמזיק הקדש פטור לכן חייב מלקות, משא"כ בשלמי נדבה לא הוה מוכח דמזיק הקדש פטור דלא הוי מזיק כלל דהא בשלמי נדבה לכ"ע זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה, וא"כ ליכא תשלומין שלא הפסיד להקדש כלום, לכן נקט עולת נדבה דמוכח דמזיק הקדש פטור דכיון דאינו זורק את הדם כיון דליכא היתר בשר לאכילה א"כ אזלא לשריפה ומזיק הקדש מיקרי ואפ"ה פטור, והכל נכון וברור כפתור ופרח, ודוק היטב:
בפירש"י ד"ה ועוד אי ר"ע קולא קאמר כו' וק"ו דמקילינן נמי גבי הקדש עכ"ל. ודאי דברי רש"י צריכים ביאור, דקשיא קושיית התוס' דהא לעיקר מיטב צריך ק"ו אפילו יהיה בדניזק, גם התוס' נדחקו, ואיפשר ליישב פירש"י דודאי אהך דגמרינן בהקדש דתם חייב כיון דתם ומועד שוין בהקדש לא צריך ק"ו דמסתמא משלם כדינו בדמזיק מעידית, אלא די"ל למסקנא צריך הק"ו באומר הרי עלי מנה דגמרינן בק"ו דמשלם מעידית, אלא דהש"ס פריך לא יהיה אלא ב"ח וצ"ל ב"ח דינו בעידית, אלא דיש להבין מנ"ל דב"ח דינו בעידית ואי משום דילפינן מניזקין דכמו שניזקין דינן בעידית ה"ה בע"ח איכא למיפרך לפי שיטת הש"ך בח"מ סימן ל"ט דשיעבודא לאו דאורייתא רק במלוה הכתובה בתורה הוא דאורייתא, א"כ ליכא למילף ב"ח מניזקין דשיעבודא דנכסי מן התורה לכן שקיל מעידית, משא"כ ב"ח שאינו רק מצוה לפרוע ולא רמי שיעבודא אנכסי י"ל דלא שקיל מעידית, וצ"ל לפום סברא דלעיל היינו לאביי דגם במלוה הכתובה בתורה שיעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוס' לעיל, וא"כ י"ל דהש"ס ס"ל לפי האמת במלוה הכתובה בתורה שיעבודא דאורייתא וא"כ לא נלמוד ב"ח מניזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה, וצ"ל דר"ש דס"ל ב"ח דינו בעידית נפיק ליה מיוציא אליך העבוט ומטלטלין כל מילי מיטב, עמ"ש לקמן דף נ', וא"כ כיון דהלוה נותן מיטב ה"ל ממילא בדמזיק, אלא ע"כ קאי אניזקין של הקדש והק"ו הוא דאם בהדיוט בדניזק ק"ו להקדש דבדניזק א"כ לאקולי אתי, אלא ודאי ר"ע ס"ל בדמזיק שיימינן והיינו חומרא וק"ו להקדש דאמרינן חומרא זו לשום בדמזיק אע"ג דבשדה אחר כתיב ואינו מפורש לשום בדמזיק כיון דבהדיוט דינא הכי קל וחומר להקדש, וא"כ מוכח דבדמזיק שיימינן דלא קאי הקל וחומר רק על זה בשל מי הן שמין ודו"ק:
ועוד נראה דהתוס' הקשו כיון דמזיק הקדש פטור רעהו ל"ל, ולכאורה נראה דאם נגח קדשים שחייב באחריותן לדידן דלא קיי"ל כר"ש בב"ק דף ע"ד דס"ל קדשים שחייב באחריותן חייב ד' וה' משום דבר הגורם לממון כממון דמי ואנן קיי"ל דפטור מד' וה' מ"מ הקרן חייב לשלם לבעלים, וכן משמע בב"ק דף ע"ח דבעי רבא באמר הרי עלי קרבן והפריש שורו בא אחר וגנבו אי מצי פטר גנב נפשיה בכבש ע"ש, וכן פסק הרמב"ם משמע שחייב לשלם לבעלים, וא"כ בנגיחה איפשר דאימעוט מרעהו דאם נגח שור שחייב באחריותו מ"מ פטור דכיון דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מיקרי רעהו, [מיהו איפשר דבכה"ג שהפסיד להדיוט חייב מ"מ מה שהזיקו שצריך להביא קרבן אחר וצ"ע], מיהו בהפריש שור לעולה ובעלים יכולין לפטור עצמן בכבש א"כ הזיק להדיוט ולהקדש דלהדיוט צריך להפריש כבש אחר לעולה ולהקדש הפסיד המותרות ולר' עקיבא חייב על מה שהפסיד להקדש א"כ יש שני היזיקות להדיוט ולהקדש, והשתא י"ל דע"ז לא בעינן ק"ו להקדש דמשלם ממיטב דכיון דאיתרבי לכולי מילתא איתרבי אפי' למיטב, רק הק"ו הוא דבהקדש כ"ש ששמין בשל מזיק דלא נילף מפשוטו דחייב מיטב דאי שיימינן בדניזק בכה"ג ליכא ניזק ידוע דמחיים הוא ההקדש ואחר נגיחה יש שני ניזקין ההקדש וההדיוט שמחוייב אחריות ופטר נפשיה בכבש וכל זמן שלא נגחו כולו להקדש א"כ י"ל דלא משלם רק עידית דניזק דהיינו ההקדש כיון דמחיים הוא הקדש גם על האחריות שחייב המקדיש לא ישלם יותר רק לשום כפי עידית דהקדש ולא שייך ללמוד דניזק בהקדש בכה"ג, אבל אי אמרינן בדמזיק לעולם הוי ק"ו להקדש שמשלם ג"כ בדמזיק דהא אין כאן ניזק מסויים והכי קאי הק"ו אם שמין בדמזיק ביש ניזק מבורר וק"ו להקדש באין ניזק מבורר דמחיים ההקדש הוא הניזק ולאחר שנגחו חייבין הבעלים לשלם האחריות שאין ניזק מבורר כ"ש ששמין, ועפ"ז יש ליישב דהתוס' הקשו מנ"ל דפליגי אי נידון במשוייר ותירצו דלא בא הכתוב משמע קולא על המזיק, וקשה דילמא פליגי בנידון במשוייר לחוד, וצ"ל דא"כ הוי קולא ואיך אמר ק"ו להקדש שאינו נידון במשוייר א"כ מוכח דפליגי בדמזיק והוי חומרא ושייך ק"ו להקדש:
והשתא יש לפרש בפירש"י מאי לא בא הכתוב ועוד מאי ק"ו להקדש, המשך הדברים כך דהא קשה למ"ש התוס' לעיל מאי פריך א"כ מאי לא בא הכתוב דמשמע קולא דילמא אנידון במשוייר קאי, עמ"ש בחידושי ב"ק, לכן י"ל דתרווייהו חדא פירכא נינהו א"כ מאי לא בא הכתוב הא אי בדניזק שיימינן לענין מאי אמר לא בא הכתוב, וע"כ לומר דקאמר להקל שאינו נידון במשוייר א"כ מאי ק"ו להקדש הא קולא היא, אלא ודאי ר"ע קולא וחומרא קאמר דלענין במשוייר מיקל ואמר לא בא הכתוב רק לגבות מן העידית וק"ו להקדש דלא שייך לפעמים בדניזק דהיינו בהפריש שור לעולה דהוה מחיים הקדש ואחר נגיחה צריך לשלם להדיוט שיביא כבש עכ"פ ואין כאן ניזק מבורר כ"ש ששמין בדמזיק, אבל על גוף התשלומין שישלם מיטב א"צ ק"ו כלל דאי איתרבי לכולי דינא איתרבי גם למיטב רק עיקר הק"ו שבהקדש שייך טפי לשום בדמזיק, ודוק היטב, וא"כ לפירש"י היינו אי ר"ע קולא קאמר גבי מזיק היינו לענין נידון במשוייר לחוד לא שייך ק"ו וכדפרישית א"כ מאי ק"ו להקדש לגרועי לומר נידון במשוייר וע"כ הק"ו הוא על עידית א"כ לזה לא צריך קרא רק הק"ו על בדמזיק דבהקדש שמין בדמזיק שאין ניזק מבורר ודו"ק:
מיהו לפ"ז יש לפרש דברי רש"י אי נוכל לפרש ועוד קאי אמאי לא בא הכתוב לגבות מן עידית דעל עידית לא צריך ק"ו, וע"כ לא בא הכתוב היינו לומר שאינו נידון במשוייר א"כ מאי ק"ו להקדש והכל קושיא א' הא קולא היא וע"כ אעידית קאי והיינו לשום בדמזיק, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה ועוד מאי קל וחומר להקדש פי' בקונט' כו' וקשה דמ"מ איצטריך ק"ו כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב דברי רש"י רק שהוא דרך פלפול, מיהו נראה ליישב ע"פ פשוטו כפמ"ש לעיל דודאי לא צריך ק"ו דפשיטא דאיתרבי הקדש לכל מילי גם למיטב איתרבי כמ"ש לעיל דמאן פליג לן ולא צריך ק"ו על זה, אלא נראה דודאי ר' ישמעאל ס"ל בדניזק ור"ע ס"ל בדמזיק וקראי לא מכרעי אי כר' ישמעאל אי כר' עקיבא לכן ס"ל לר"ע בדמזיק, והיינו ע"פ מ"ש התוס' בב"ק דף ג' ד"ה דומיא דרגל, וכתבו התוס' וא"ת נימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא היינו באיסורא אבל בממונא לא ותירצו דזו מידה בתורה לאקושי לחומרא ל"ש ממונא ל"ש איסורא, והשתא לפ"ז ה"ק ר"ע אפי' לא יהיה הכרע אי בדניזק או בדמזיק לחומרא מקשינן לומר בדמזיק שיימינן אפי' בממון ק"ו להקדש דהוי איסורא טפי מממונא שבין איש לרעהו, וא"כ ממילא א"ש פירש"י דעל עיקר מיטב לא צריך ק"ו כלל רק הק"ו הוא דבהקדש מפרשינן טפי לחומרא ואי בדניזק היינו קולא, ודברי רש"י נכונים, והמשך דברי ר"ע לא בא הכתוב רק לגבות לנזקין מן העידית וליכא שום הכרעה אי בדניזק או מזיק רק מדה הוא בתור' לומר לחומרא לשום בדמזיק וכ"ש להקדש דהוי איסורא לצאת ידי הקדש לשלם מיטב דמזיק משא"כ אי קאי בדניזק לגרועי קאתי, ודברי רש"י נכונים ודוק היטב, והוא מרווח טפי מפירושי התוס': ומה שהקשה המהרש"א דילמא הק"ו קאי לדרוש רעהו לחיובא בהקדש ולא לפטור, נראה דלק"מ דהתוס' כתבו לעיל דמרבית ואונאה לא פריך, וקשה לפי האמת איך יליף ק"ו להקדש הא הורע כחו לענין רבית ואונאה, לכן נראה דבמידי דלא שייך החיוב בהקדש כלל ליכא למיפרך דיש לומר שאין חיוב זה בהקדש כלל והיכא דחייב חייב בכל החומרות, וא"כ דוקא כי בעית ללמוד מיטב בק"ו לב"ח מניזקין פריך שפיר דהורע כחו בניזקין גופא, אבל אי יש מקום לדרוש רעהו לפטורא אינו בדין החיוב כלל ולא שייך ללמוד החיוב בק"ו דלענין גוף החיוב י"ל שאינו בר חיובא כלל כמו רבית ואונאה, אבל אם יש בו חיוב אין שייך למיפרך מרבית ואונאה שאין בו חיוב כלל ודו"ק:
ואיפשר לפרש דלא שייך ניזק בהקדש למאי דאיתא בפסחים דף מ"ה דאי אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עליה חשיב כשלו, וא"כ בהקדש שיכולין הבעלים לישאל עליו הוי של המקדיש ולא שייך לשום בשל מקדיש דמ"מ השתא לא ניזוק המקדיש כל זמן שלא נשאל עליו ועכ"פ לא שייך לשום בדהקדש, ובזה יש ליישב מה שהקשה בפני יהושע בשם בנו הרב ז"ל דלוקמא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דלר"ע ליכא למיפרך שכן הורע כחו בניזקין דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא, ולפ"ז ניחא דבלא"ה קשה איך נלמוד הרי עלי מנה מניזקין וב"ח הא הקדש ישנו בשאלה ואם ירצה לישאל פקע כח הקדש לגמרי וזה חשיב קולא ביבמות דף ה' וא"כ לא נלמד מהדיוט, ולפי זה ניחא דודאי לעיל צ"ל דר"ע ס"ל אין שאלה בהקדש כב"ש, אבל הכא דפריך דילמא כ"ע בדניזק הוא כדי לאוקמא מתני' כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו, אבל לאוקמא מתני' דאין שאלה בהקדש כב"ש לא מסתבר כלל, ודוק היטב:
מיהו נ"ל דעיקר הקושיא אינה כלום דלעיל אמרינן דר"ע ס"ל ב"ח שקיל בעידית כניזקין והיינו ע"כ דנלמד מניזקין כי היכי דניזקין משלמין בעידית הכי נמי ב"ח, ונראה דזה לא שייך רק אי בדמזיק שיימינן יש לדמות הלוה שחייב לו מעות למזיק אבל לא מסתבר כלל שיתחייב הלוה לשלם עידית דמלוה, דבשלמא במזיק שהזיק של הניזק שייך לשום בעידית דניזק אבל לא לשום ללוה שיתן לו עידית של המלוה שאין ללוה עסק בנכסי המלוה, ולא דמי לניזק שהמזיק הזיק נכסי הלוה, דא"כ אם אין למלוה שום שדה ישלם עידית דלוה וכשיהיה למלוה שדה יוגרע כחו זה אינו סברא כלל, והא דס"ל לר"י בדניזק ויש חילוק בתשלומין היינו דוקא במזיק דמזיק נקרא מלוה הכתובה בתורה דאי לאו קרא לא הוה מחייבינן ליה י"ל דגזירת הכתוב הוא באיזה אופן שיהיה תשלומי הנזק, אבל פרעון חוב לא נקרא מלוה הכתובה בתורה כמ"ש התוס' בבכורות דף מ"ח דמסברא משלם מה שלוה, א"כ לא שייך לתלות הפירעון בנכסי המלוה דאם ראוי שישלם עידית אין טעם לחלק בין יש למלוה שדות אחרות או אין לו, וא"כ ממילא אי בדניזק שיימינן לא שייך כלל לדון ב"ח ממזיק שהרי לא החמירה התורה כ"כ במזיק לשלם עידית דמזיק לעולם, כנ"ל ברור ודו"ק:
ואיפשר דלר' ישמעאל ס"ל דוקא בניזק דכתיב בתורה משלם עידית אבל בהנך כ"ד אבות לא שייך מיטב כיון דלא שייך לפלוגי בין מיטב דניזק או דמזיק כיון שאין ההיזק בקרקע, ובהכי ניחא הא דקאמר לעיל מפני תיקון העולם תיקנו בדמזיק, והוא תמוה אטו בשביל הפרש זה ימנע להזיק מאחר שזיבורית שלו שויא כעידית דניזק לא ישמר מן הנזק ומה תיקון העולם שייך בזה, אלא נראה כמ"ש דהך דבדניזק לא שייך רק בהזיק קרקע כדכתיב בקרא וביער בשדה, אבל בגנב וגזלן ואונס ומפתה ודומיהן לא שייך בהו דניזק מאחר שאין ההיזק בקרקע א"כ אי איפשר להשוותן לניזק דכתיב בתורה, אבל כי תיקנו בדמזיק שפיר יש להשוות כל המזיקין וגוזל וחומס ודו"ק:
דף מט:
בגמרא דתניא אמר ר"ש מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית. לשון מפני מה אמרו קשה דכיון דמן התורה הוא למה נקט אמרו ואדרבה מצינו על דרבנן אמרה תורה כמו שכתב הרמב"ן בשורש ראשון מספר המצות בהשגותיו על הרמב"ם כמ"ש בר"ה דף ט"ז אמרה תורה נסכו מים לפני כו' אף שהוא דרבנן, אבל על מה שהוא מן התורה לא יצדק לשון מפני מה אמרו, ונראה דודאי לר' ישמעאל דס"ל בדניזק שיימינן וס"ל נידון במשוייר ונראה דתליא בשיטתיה דאי מפרשינן מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק שייך לומר נידון במשוייר אבל אם אין זכר לדניזק כלל רק שישלם מיטב דמזיק אין לומר נידון במשוייר, והשתא ס"ל לר"ש דודאי יש להחמיר על המזיק והשתא לר' ישמעאל איכא חומרא במזיק דנידון במשוייר שהוא יותר הפסד מההפרש שבין זיבורית דמזיק לעידית שלו ויותר ס"ל לדרוש לחומרא להחמיר, אלא דלפ"ז לא שייך חומרא זו רק בניזק אבל בגזלן וחמסן לא שייך חומרא דנידון במשוייר, והשתא אמרו חז"ל דניזקין שמין בעידית דמזיק אף שהוא קולא למזיק שלא לידון במשוייר לא חיישינן דחיישינן טפי אתיקון עולם דגזלן וחומס דהשתא ילפי כולהו ממיטב, כ"ש לפמ"ש לעיל בסמוך דלר' ישמעאל לא שייך ללמוד מניזק דא"ש טובא כמ"ש, ודוק היטב, וא"ש בזה מ"ש וסומכין על מ"ש בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם שהוא כשפת יתר, אלא נראה שלהורות נתן בפסוק זה דמשמע דהיאך דקא משלם לכן כולהו בעידית גם גוזל וחומס, משא"כ אי אמרינן בדניזק לא שייך בגוזל וחומס שאין סברא לחלק בשביל שיש לנגזל עידית גרוע יפסיד יותר ודו"ק, וברי"ף וברא"ש הגירסא מפני מה אמרה תורה:
בפירש"י ד"ה גזלן כו' חמסן יהיב דמי עכ"ל. וקשה כיון דיהיב דמי מה יש לו עוד לשלם הא מטלטלין כל מילי מיטב, ואיפשר דלא יהיב כל הדמים ואח"כ תובע הנגזל המותרות, עיין בח"מ סימן ר"ה סעיף ד': בגמרא מפני מה אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם כו' אקפוץ ואלונו כו'. בילדותי הקשיתי הא קיי"ל שומא הדרא לעולם א"כ יוכל לפדותה בכל עת שירצה ולא תועיל לו הגבייה, מיהו אי קאי על התורה י"ל דמן התורה לא הדרא שומא אבל אי קאי אדרבנן שהיה ראוי שיתקנו עידית משום נעילת דלת קשה בלא"ה שומא הדרא, וגם אי מדאורייתא קאמר קשה אחר שתיקנו שומא הדרא יחזור לדין תורה, ויש ליישב:
מיהו קשה מנ"ל מן התורה דינו בבינונית, עיין בירושלמי, וי"ל דיוציא אליך העבוט היינו מטלטלין ומטלטלין כל מילי מיטב, אלא דמ"מ אינו מיטב ממש דהא אינו יכול למוכרו וגם זיבורית אינו והוי ממוצע והוא בינונית, עוד י"ל דר"ש לשיטתיה אזיל אף שאין יכול למוכרו עכשיו יוכל למוכרו אחר שלשים יום לרשב"ג בב"מ פ' המקבל, ולר"ש חשיב מה שעתיד להיות ממון כממון א"כ עתיד להיות עידית, מיהו מ"מ כיון דעכשיו אינו יכול למוכרו מכונה לבינונית, ועמ"ש לקמן דף נ':
בתוס' ד"ה וכי תימא כו' ונראה לפרש כו' עכ"ל. ולולא דבריהם נ"ל יותר דה"ק כיון דאמרת יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא א"כ כי היכי דהוא נותן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמא שאינו נמנע מלישא בשביל הכתובה א"כ ליתקנו ליה כתובה מינה אם תתבע הגט, ואין לחוש שתמנע מלינשא דכיון דהאיש אינו נמנע בשביל הכתובה כ"ש שהיא לא תמנע אף אם תתן לו הכתובה, ע"ז משני שאין צריך שלאו בדידה תליא מילתא ואין צריך לתקן כתובה, ונכון:
בגמרא איפשר דמשהי לה בגיטא. עיין תוס' כתובות דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל שהקשה ר"ת אי במאיס עלי כופין להוציא ה"ל לתקן כתובה מינה, וכן הקשו כמה קדמונים על דעת הרמב"ם שסובר במאיס עלי כופין להוציא, ולפענ"ד אדרבה מכאן סיוע להרמב"ם דאם אין כופין להוציא א"כ מאי קמ"ל זיל קרי בי רב שאין האשה יכולה לכוף לבעל על הגט, וגם לשון הש"ס דמשהי לה בגיטא הא אם לא ירצה לא יתן גט כלל, אלא ודאי יש מציאות שכופין לבעל ליתן גט דהיינו במאיס ובכה"ג ה"ל לתקן שלא תטעון בקל מאיס עלי, ולזה קאמר אף אם לא יתקנו לו כתובה אם תרצה להפטר ממנו משהי לה בגיטא ומשתמט, וע"כ תפייסו שיתן לה גט ולא תמתין על הכפייה ולא יהיה קל בעיניה לצאת ממנו כיון דיכול להשהות ולהשתמט ולא תשיג הגט בקל כמו שהבעל יכול ליתנו שלא לרצונה, וזה סעד לדברי הרמב"ם:
בתוס' ד"ה משום כו' דאדרבה האיש כושל כו' עכ"ל. אינו הדמיון דלענין נישואין אמרינן כפירש"י אבל מענין אחר מה ענין האיש שהוא ב"ח לזה, אלא דעיקר קושיית התוס' איך תקרא היא כושל משום שלא תרצה להנשא לאיש אדרבה ידה למעלה, מיהו יש ליישב דמ"מ כיון שהאשה כושל קשה עליה פרנסתה נקראת כושל מצד עצמה, אלא דלא סגי משום הכי דמאי איכפת לבעל חוב במה שהיא כושל ולא עבדו תיקון משום הכי, לזה אמר הטעם משום חינא שיש תיקון לעלמא בדין זה, שוב ראיתי שרש"י פירש כן בכתובות בהדיא שהאשה נקראת כושל שאין דרכה לחזור על נכסי המת, הרי שאין נקראת כושל משום חינא רק נקראת כושל בלא"ה והיינו כדפרישית, ואין מקום לדיוק התוס' בזה:
בא"ד ולעיל נמי יותר משהאיש כו' עכ"ל. יש ליישב פירש"י דודאי האשה רוצה להנשא היינו לפי האמת שכולן בזיבורית לא תמנע מלהנשא מאחר שגם גרושה בזיבורית, וכן למר זוטרא אי ס"ל מיניה בבינונית ע"כ שלא תמנע מלהנשא אף אם תטול מיתמי בזיבורית, אבל לפום סברא דמר זוטרא דמיניה בבינונית ס"ד דגם מיתמי מבינונית, והיינו מטעם שלא תרצה להנשא שמא תתאלמן ולא תמצא מי שיקפוץ עליה לישאנה דעד שישאו אלמנה שגבתה זיבורית יקפצו על הגרושות שגובין בינונית, קמ"ל כיון דמ"מ אם מגרשה נוטלת בינונית אינה חוששת לספק ארמלות:
ובלא"ה נמי לא קשיא דודאי משום הפרש שבין בינונית לזיבורית לא תמנע מלהנשא דיותר ממה שהאיש רוצה כו', מיהו זהו אחר תיקון חכמים שיש לה כתובה כדינה אפי' שתהא בזיבורית תינשא לבעל ולא תמנע, אבל הכא ס"ד דאם תטול זיבורית תמנע מלהנשא קמ"ל, ועיין תוס' כתובות שם ולק"מ, ודו"ק:
בגמרא א ת"ש הניזקין כו' אילימא מיתמי כו'. ויש לדקדק נימא דאיירי שפיר מיתמי והיינו בלא נשאר רק לסלק הניזק וב"ח וכתובת אשה וא"כ אין ליתומים תועלת וראוי שכל אחד יגבה כדינו, אלא דמ"מ הב"ח עדיף מן הכתובה לענין בינונית דהכי אשכחן בכתובות דף פ"ו בליכא אלא חד ארעא לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש כו', ובודאי הך אוקימתא רויחא טפי מלאוקמא בערב כשינויא דרב אחא בר יעקב, וצ"ע:
בפירש"י ד"ה בקבלן שנעשה עליה קבלן שהתפיסה בנו מטלטלין כו' והחזירתן לבנו עכ"ל. לכאורה תמוה אמאי לא פירש כפשוטו כמ"ש הפוסקים שאמר תינשאי לזה ואני קבלן, וגם נקט והחזירתן היינו שהיא החזירתן וקשה מאי חייב הקבלן כיון שהחזירתן היא, ובודאי שדברי רש"י צריכים ביאור דלא לחנם נקט רש"י בגוונא שאינו ע"פ פשוט, ונראה לענ"ד בכוונת דברי רש"י דס"ל דכיון דערב דכתובה לא משתעבד משום מצוה קא עביד ולאו מידי חסרה א"כ גם קבלן לא ישתעבד מה"ט דמה לי ערב מה לי קבלן, לכן ס"ל לרש"י דקבלן היינו שהבעל התפיסה מטלטלין ומסרתן לידו בתורת קבלנות ואחר שקיבל עליו להיות קבלן אמרה שע"י היא תחזירם שוב לבעלה, וכיון שכבר התפיסה המטלטלין והחזירה המשכון ע"י הקבלן שנעשה לה קבלן שפיר משתעבד דמיקרי שפיר חסרה כיון שע"י שנעשה קבלן החזירה המטלטלין לבנו, מיהו קשה לפ"ז ערב נמי ישתעבד כיון דחסרה, לכן י"ל דמ"מ לא מיקרי חסרה דהמדובר היה מתחילה כן שתינשאי לזה וכדי שישתעבד בערבות מוסר לה מטלטלין לשיעבוד כתובה ואחר שיקבלם הערב ויקבל עליו להיות קבלן תחזירם לבעלה, לכן בכה"ג שכבר מסר לה הבעל מטלטלין והוא קיבלם אדעתא להיות קבלן שע"ד כן מסרתן לו שעל ידי שיעשה קבלן תחזירם לבעלה, ומיהו כשקיבל בעצמו המטלטלין ממנה והיא מסרתן ע"ד שיחזירם לה להחזירם לבעלה ע"י קבלנותו שפיר נקרא קבלן, ויותר נ"ל בדברי רש"י דלאו בלשון תליא מילתא דהא קיי"ל כרבא בב"ב דף קע"ד דאפי' תן לו ואני קבלן אינו קבלן עד שיאמר תן לו ואני נותן אלמא דלאו בלשון אמירתו קבלן תליא, לכן מפרש קבלן דכתובה היינו שקיבל המטלטלין שהתפיסה וה"ה בכה"ג אם החזיר לה המטלטלין להחזירם לבעל אפי' אמר החזירם ע"פ ערבותי נמי משתעבד ולא נקרא קבלן רק בשביל דלא משתעבד עד שיקבל המטלטלין והחזירם לה שתחזירם ע"י ערבותו וקבלנותו לבעל דבכה"ג מיקרי חסרה, ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בד"ה אלא דהכא איירי בקבלן, ולפ"ז לק"מ דלא נקרא קבלן רק בשביל שקיבל המטלטלין מ"מ לא הוי טפי מערב דעלמא, רק קבלן שקיבל מטלטלין מיקרי חסרה, כנ"ל בפירש"י ודוק היטב, ועיין מ"ש עוד בזה בסמוך:
בתוס' ד"ה בקבלן כו' אע"ג דמשמע התם דבלשון תליא מילתא עכ"ל עיין במהרש"א היינו דקבלן תליא בלשון, ולפמ"ש נראה דגם רש"י מודה דבעלמא סגי בלשון ואני קבלן, אבל בכתובה דלא מידי חסרה צריך לפרש באופן שכתב רש"י והיינו משום דקבלן דכתובה לא שייך בענין אחר, ולפי הבנת התוס' בפירש"י צריך לפרש דכל קבלן הוא באופן הלזה שמקבל מטלטלין מן הלוה ונותן לקבלן והקבלן מחזירן, ובודאי דחוק הוא, לכן לעד"נ דדוקא בכתובה פירש"י כן דלא שייך לשון קבלנות דעלמא שהוא תן לו ואני נותן, לכן פירש"י כנ"ל ודו"ק:
בפירש"י ד"ה מאי כו' הא ודאי לית ליה כו' דאי הוה ליה כו' עכ"ל. וקשה הא רש"י גופיה פירש שמסר לה מטלטלין א"כ הרי אית ליה עכ"פ בשעת הערבות המטלטלין שהתפיס, ואיפשר כיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיניה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי לא מיקרי אית ליה, וצ"ע:
בא"ד דאי ה"ל נכסים כו' לא יפרע מן הערב תחילה עכ"ל. וקשה למאי דלא אסיק אדעתיה דמיירי באישתדוף איך משכחת לה קבלן כלל, דאי לית ליה לא משתעבד ואי אית ליה נ"ל קבלן הא לא יפרע מן הערב תחילה לפום סברת רש"י ולא משכחת לה קבלן בענין אחר, וכמו שפירש"י גופיה בסמוך, וא"כ מאי קשיא ליה הכא טפי כיון דעיקר קבלנות הוא על אופן הלזה וצ"ע, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה אלא כו' והכא מיירי בדלית ליה כו' ניזקין אמאי בעידית עכ"ל. עיין ברשב"א ומהרש"א שנתחבטו למה לא יגבה מן הערב כדינו אף שליתומים אינו רק זיבורית, ועיין פני יהושע שהביא דברי המ"מ שכתב שכן משמע בסוגיא דאם לבע"ד זיבורית גם מן הקבלן אינו גובה רק זיבורית וכתב פ"י שיש בו סתירה, ולעד"נ שאין בו סתירה רק הרשב"א מתחילה מפרש שכיון שליורשים רק זיבורית גם מן הקבלן לא יגבה אלא זיבורית ומ"ש כדרך שהוא גובה מן היורשים היינו משום שמן היורשים אפי' יש להם עידית אינו גובה אלא מן הזיבורית ומיניה יליף הרשב"א שאף אם הלוה חי ואין לו אלא זיבורית גם מן הקבלן לא יגבה רק זיבורית, אלא שבשם הרמב"ן הביא דאיירי שיתומים רוצים לשלם בעצמן ובתירוץ זה הקשה עליו דמנ"ל דמיירי בכה"ג והניח בצ"ע, ולהיות שנראה שהרשב"א כתב כן בימי חורפו שכ"כ הרמב"ן נ"י י"ל שבזקנותו דחה דברי הרמב"ן לגמרי אף שבילדותו לא עלה על לבו לחלוק על הרמב"ן נקט כפשט הסוגיא, כן נ"ל פשוט דוק ותשכח, ומה שביקש בפני יהושע לחלק בין כנגד היתומים דוקא מגבי בחיים לא נהירא כלל דהא טעמו של הרמב"ן הוא כשמגבין מעצמן אין לו על הקבלן וכ"ש דהאי טעמא שייך כשהלוה חי ואינו מגבהו מעצמו שלא יפרע רק זיבורית:
אמנם בעיקר דברי הרשב"א שלמד כן מן הסוגיא, לענ"ד נראה דודאי לפום סברא דבלית ליה לא משתעבד יש לומר שאינו עולה ע"ד הקבלן להשתעבד רק על מה שנותן עין לחזור על הלוה א"כ ממילא לא ישתעבד רק כפי מה שיחזור לגבות מן הלוה שבאם ללוה זיבורית לא משתעבד רק זיבורית כפי מה שיחזור על נכסי הלוה ולא נכנס רק לספק זה שבאם ישתדפו נכסי הלוה ישלם כדינו דבזה אינו מקפיד כיון שמפסיד לגמרי אין להסתכל בנכסי הלוה מה שהיו קודם שנפסדו לכן לגבי עידית מיקרי לית ליה, לכן כיון שאינו משועבד כשהלוה חי לבינונית אם אין לו רק זיבורית גם מן היתומים לא יגבה רק זיבורית, אבל למאי דקיי"ל דאפי' בלית ליה משתעבד ה"ה נמי בלית ליה עידית רק זיבורית משתעבד הקבלן כדינו ואין דינו של הרשב"א מוכרח כלל למאי דפסקינן דאפי' בלית ליה משתעבד, כן נראה נכון לדינא וא"צ לדחוק ודברי הרשב"א צ"ע, ועיין בסמוך:
בא"ד וקשה דהכא בקבלן איירי עכ"ל. נראה ליישב פירש"י בפשיטות דודאי בעלמא כיון דערב משתעבד א"כ כשקיבל עליו להיות קבלן לטפויי קאתי שיוכל לגבות ממנו אם ירצה אפי' יש ללוה, אבל בערב בכתובה דלא משתעבד א"כ בשביל שיעבוד ערבות צריך ג"כ לומר לשון קבלנות א"כ י"ל דמ"מ לא יפרע תחילה מן הקבלן דקבלן דכתובה לא עדיף מערב דחוב ולק"מ על פירש"י, ואי קשיא לי הא קשיא לי אי ס"ל לרש"י דכשיש לערב בינונית אין יכול לדחותו אצל הלוה לזיבורית א"כ מאי קשיא נימא שיש ללוה זיבורית ולערב בינונית, ואי ס"ל כמ"ש התוס' דביש ליתומים זיבורית יכול לדחותו א"כ למה דחק רש"י לימא הקושיא כמ"ש התוס' דלמה יגבה מן הערב קבלן עידית ובינונית, מיהו י"ל דס"ל כיון דלא יפרע מן הערב תחילה אפילו יש זיבורית לבעל לא תגבה מן הערב אבל אי הוה נפרע מן הערב תחילה יגבה בינונית אע"פ שהערב יחזור על זיבורית לכן הוכרח רש"י לומר דלא יפרע מן הערב תחילה:
ועוד נ"ל שא"צ לדחוק כלל כדברי התוס' אלא דהקושיא כיון דבברייתא נקט כתובת אשה בזיבורית ומשמע נמי דמן הערב קאמר דומיא דאינך והשתא קשיא כיון דבלית ליה לא משתעבד א"כ עכ"פ זיבורית יש להם וא"כ איך קאמר דאשה גובה זיבורית מן הערב דאף דאיירי בקבלן שנפרע מן הערב תחילה מ"מ כיון שהערב חוזר על זיבורית דיתמי א"כ הפוכי מטרתי ל"ל והיה לו לדחות לכתובת אשה מיד לזיבורית, ודוקא בהלוהו מעות יתבע מן הערב קבלן שדינו בזוזי אבל כתובת אשה שדינה בזיבורית וליתומים זיבורית יש לה לגבות מן הזיבורית, ואף דמשכחת לה ביתומים קטנים שאין יכול הערב לגבות זה בכלל שינויא דש"ס דה"ל ואשתדוף ואין דינו של הרשב"א מוכרח כלל ודו"ק:
דף נ.
בגמרא ת"ש מעיקרא דתקנתין יותר כו'. ויש לדקדק דהא אמרינן לעיל טעמא דר"מ דס"ל כתובת אשה אפי' מיתמי בבינונית משום חינא א"כ י"ל לרבנן צריך טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא דלא נימא משום חינא תהיה בבינונית אפי' מיתמי, מיהו לפירוש התוס' י"ל דחינא אינו מטעם שתינשא האשה לאיש אבל לפירש"י קשה, וגם לפירוש התוס' קשה דילמא צריך לטעמא דלא נתקן כתובת אשה מיתמי בבינונית כדי שתרצה להנשא דהא חזינן דיהיב טעמא ע"ז ע"כ ס"ד לתקן כדי שתנשא האשה לזה קאמר יותר ממה שהאיש כו' דלהכי לא תקינו לה בינונית אפי' מיתמי ועיין בפני יהושע שהאריך, ולא נתקררה דעתי בדבריו דהא מ"מ יהיב טעמא לזה א"כ איכא למימר דאי לאו האי טעמא הוה מתקנינן גם ביתמי בינונית, והנלענ"ד בזה דמשום אלמנה ס"ל להש"ס דלא תקינו כלל דאי מסקא אדעתה דמית בעלה בלא"ה קיי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא משום מזוני בכתובת אשה א"כ ממילא אם לא תרצה ליטול כתובה ותיזון מנכסי בעלה עד כלותם ואמרינן התם בערכין מי שבקינן מזוני דודאי מפסדה ונקטינן הכרזה אלמא בכדי שלא תפסיד מזונות מוכרין לכתובה אפי' בלא הכרזה א"כ ודאי שבידה שלא לתבוע הכתובה עדי יבטיחו לה אפי' עידית ובודאי נוח להם ליתומים שתגבה עידית משתכלה ממון היתומים במזונות א"כ לא שייך תקנה על זה, ואפי' לאנשי יהודה שכותבין עד שירצו היורשים ליתן ליך כתובתיך נראה דבקטנים לכ"ע אין הב"ד מסלקין אותה שלא מרצונה וא"כ לא צריך לתקנה כלל רק בגרושה ופריך שפיר, ודוק היטב: אמר מר זוטרא כו' אע"פ שכתוב בו שבח כו' אמר אביי תדע כו'. ויש לדקדק ממה נפשך אם כבר שיעבד לו בשטר השבח אם יכול לשעבד גם לאחר מותו כמו שיכול ליתן מתנה א"כ מה ענין זה לניזקין שתיקנו חכמים והפקיעו שיעבודו מן היתומים, ואם נימא שאין בכלל שיעבודו רק מחיים אפי' בלא הך טעמא דניזקין הא לא נשתעבד כלל על של יתומים, והרמב"ן כתב בהדיא שאם פירש בשטר שגם מן היתומים יגבה שבח שגובה מן היתומים א"כ ע"כ אין הבעיא רק אם נתכוין גם משבח דיתומים א"כ מה ענין זה לניזקין הא בדעת המתחייב תליא מילתא, ולולא דברי הרמב"ן היה נ"ל שאין יכול לשעבד כלל את היורשים דלאחר מותו פקע ממונו וברשות היורשים הוא רק השיעבוד חל מצד עצמו על הנכסים ששיעבד לו השבח שיגבה מן העידית, אבל תנאו על היורשים אינו מועיל כלל ואינו דומה לנאמנות שמועיל לגבי יורשים בפירוש די"ל דהתם טעמא מחשש פירעון וכיון שהתנה לא גרע מאילו נותן לו במתנה או מוחל לו מה שקיבל ממנו אבל לשעבד היורשים אין יכול רק שמשעבד הקרקע וממילא השיעבוד נשאר על היורשים ואפי' שיעבד בפירוש שיגבה מן היורשים לא מהני מידי שאינו יכול לשעבד מה שהוא של יורשים רק השיעבוד שחל עכשיו חל ממילא על היורשים, והשתא שפיר מדמי ליה לניזקין וב"ח ודברי הרמב"ן צ"ע לענ"ד, ובש"ע סימן ק"ח פסק בפשיטות כהרמב"ן שכן הסכימו הרא"ש ורשב"א ור"ן, ואיני כדאי לחלוק ומ"מ צ"ע:
שם אמר אביי תדע דהא ב"ח דינו בבינונית. מדלא דייק אביי מניזקין שהם דאורייתא בעידית אלמא לא פסיקא ליה אי ניזקין מיתמי בזיבורית ולקמן מייתי מברייתא דאברם חוזאה וא"כ קשה לאביי למה אמר רב נחמן דינו כשט"ח שכתוב בו שבח ולא אמר אניזקין עצמן כיון דלא מפליג בין דאורייתא לדרבנן וכיון דניזקין מיתמי בזיבורית ממילא בשט"ח שכתוב בו שבח נמי מיתמי בזיבורית, ולפמ"ש התוס' דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא י"ל דבניזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה שיעבודא דאורייתא וגבי מיתמי בעידית וכן לטעמא דלא פלוג רבנן ביתמי י"ל דוקא בחוב לא מפלגינן בין כתב ללא כתב אבל בניזקין ס"ל לאביי לעולם בעידית ודו"ק:
שם א"ל רבא הכי השתא בשלמא ב"ח דיניה מדאורייתא בזיבורית כדעולא כו'. בב"ב מוכחינן מהא דעולא דס"ל שיעבודא דאורייתא, ותמהו בתוס' שם מנ"ל מזה שיעבודא דאורייתא ובודאי תמוה הוא, ונלענ"ד דאיפשר לסייע מכאן לסברת הש"ך דבשיעבדו בפירוש ודאי שיעבודא דאורייתא והשתא א"ש דדייק דעולא ס"ל דינו בזיבורית בכל ענין אפי' שיעבדו בפירוש וקשה איך מוכח מעבוט דילמא התם בלא שיעבדו בפירוש דבהא שיעבודא לאו דאורייתא לכן דינו בזיבורית משא"כ בשיעבדו בפירוש אלא ודאי ס"ל לעולם שיעבודא דאורייתא ודו"ק:
עוד י"ל דאי שיעבודא לאו דאורייתא לא צריך להביא קרא דב"ח דינו בזיבורית כיון דליכא אלא מצוה לפרוע מסתמא יתן לו הלוה מה שירצה ואין ללמוד מניזקין דזה מלוה הכתובה בתורה והתורה שיעבדה לו מיטב, אבל חוב בעלמא לא מוכח מניזקין דכיון דליכא שיעבודא ממילא יתן לו מה שירצה ולא צריך קרא על זה, ועוד דניזקין ילפינן מינייהו כל כ"ד אבות בג"ש תחת נתינה ישלם כסף א"כ ה"ל כמה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולא צריך קרא ע"ז אלא ודאי ס"ל שיעבודא דאורייתא וכולהו נכסי דלוה אשתעבדו למלוה וס"ד שאין רשאי ליתן לו הגרוע כיון דכולהו נכסי משועבדים למלוה לכן צריך קרא אבל אי שיעבודא לאו דאורייתא לא צריך קרא להכי כלל ושפיר מוכח דעולא ס"ל שיעבודא דאורייתא, מיהו אי שיעבודא לאו דאורייתא לא צריך קרא כלל דפשיטא דב"ח בזיבורית מעתה שקטה תמיהת בעל פני יהושע על הש"ך דביקש לומר דרבא ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ותמה עליו דהא מקרא דעולא דייקינן דס"ל שיעבודא דאורייתא ולק"מ דלרווחא דמילתא מייתי דעולא דאפי' אי שיעבודא דאורייתא אין דינו אלא בזיבורית כ"ש אי שיעבודא לאו דאורייתא שאין כחו יפה יותר לגבות מן העידית ואין מקום לתמיהתו, ודוק היטב. ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה פחות שבכלים וה"ה כשבא ליתן לו קרקע כו' עכ"ל אינו מובן היטב, ומהרש"א דחק, והנלענ"ד דודאי ס"ל דלא צריך קרא על זה דמניזקין לא ילפינן דהוי כמה כתובים כדפרישית לעיל, אלא דמשום סברא הוה אמרינן דדינו בעידית שהרי קיבל ממנו מעות ואין לך מיטב גדול ממעות והוה אמרינן מכח סברא דדינו בעידית לזה מייתי כיון דחזינן דלא חסה התורה על המלוה אע"פ שלוה לו מעות וראוי שיתן לו מיטב שבכלים ע"כ לא אזלינן בתר סברא והשתא ממילא דינו בזיבורית כיון דחזינן דהתורה לא חסה עליו בשביל שלוה מעות אין לנו ראיה שיתן לו הלוה יותר מזיבורית כיון דחזינן דלא אהני ליה מה שנתן מעות והדברים נכונים:
ובהכי ניחא דלענין אם יש לו מעות הוי ב"ח עדיף מניזק שצריך ליתן לו מעות ובאין לו מעות גרוע מניזק ונותן לו זיבורית, ולפ"ז ניחא דביש לו מעות כיון שהלוהו מעות מחמת שחסרו לו מעות ללוה לא חסה התורה עליו וכשיתן המעות ג"כ לא גרע ממה שהיה בשעת הלואה שלא היו לו מעות אבל אם אין ללוה מעות חסה התורה על הלוה לשלם בגרוע שיש לו שלא יאבד העידית, ובניזקין אין לחוס על המזיק דאיהו דאפסיד אנפשיה וצריך ליתן לו לעולם עידית וא"צ ליתן לו מעות מאחר שלא קיבל המזיק כלום, ולפי זה נראה בגזלן שגזל מעות לא גרע מב"ח, ודוק היטב:
בד"ה כיון כו' נראה דסבר שיעבודא דאורייתא כו' עכ"ל. עיין ש"ך סימן ל"ט שביקש לצדד דגם רבא ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, ולכאורה קשה לפ"ז איך משכחת לה שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דהיורש אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וקשה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא אינו גובה מן היורש כלל, דבשלמא הא לא קשיא הא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי די"ל דשיעבד מטלטלי אגב קרקע וכן ראיתי בתומים, אבל אם שיעבודא לאו דאורייתא קשה הא אין היורש מחוייב לשלם כלל כיון דשיעבודא לאו דאורייתא אפי' שיעבדו בפירוש, מיהו לרב ושמואל דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא בלא"ה לא ס"ל שבועת ה' תהיה בין שניהם כיון דלא ס"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם א"כ דרשינן שהשבועה חלה על שניהם, אבל רבא גופיה דאמר כוותיה דר' אבא מסתברא אי ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא קשה הא אין היורש חייב לשלם כלל, ובני מוה' אהרן תירץ די"ל דתפס מחיים מטלטלין ותובע המעות ומשכון לא חשיב הילך כדאיתא בסימן פ"ז א"כ שפיר משכחת לה שכיון שתפס מחיים כבר זכה, ובהכי ניחא דבכתובות פ' הכותב דף פ"ד לר"ע תפיסה לא מהני כלל ודחקו התוס' דילמא באמת לא מהני, ולפ"ז ניחא דשם משני רב נחמן והוא שתפס מחיים, ולפמ"ש התוס' כאן רב נחמן ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ורב נחמן ס"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור וא"כ צריך לאוקמא מתני' דפ' השואל בעסק שבועה ביניהם, וצ"ל דרב נחמן ס"ל דרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ותיקשי הא שיעבודא לאו דאורייתא, וצ"ל דתפיסה מהני ושפיר פריך ודו"ק:
מיהו יש ליישב עוד דמשכחת לה שהפקיד אצל אביו שני מנין מותרין ונשארו ליורש והשתמש בהם רק ממנה אחת יודע שהוא פקדון והשניה אינו יודע דמגיע לשלם מן היורש עצמו וגם הוציאן דליכא הילך, והשתא כשאמר על מנה א' איני יודע שפיר ה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ודו"ק, ועיין בש"ך ופני יהושע שדחקו לדחות ראיית התוס' מן הש"ס:
ומה שנראה לי לדחות ראיית התוס' י"ל באופן הלזה דיש להבין מאי כולי האי שחסו על יורשים שלא לגבות רק מזיבורית הרי הירושה באה להם בלא עמל ויגיעה ואמרו שעה ראשונה מאכל יורשים וא"כ מאי האי דחסו על היתומים, מיהו אי שיעבודא דאורייתא ומן התורה ב"ח בזיבורית ביתמי לא תקינו כלל ונשאר הדבר על דין תורה כיון דטעמא דבינונית הוא משום נעילת דלת וביתמי לא מסיק אדעתיה דמיית לכן אין לחדש תקנה ביורשים ואוקמוה אדאורייתא, מיהו זה דוקא למ"ד שיעבודא דאורייתא, משא"כ למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ולא גבי כלל מן היתומים רק מכח תקנה דנעילת דלת א"כ יש לתקן כעין דאורייתא דודאי הא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמיית אטו לעולם לא מסיק אדעתיה לפעמים מלוה לזקן או לחולה, אלא דלא מסתבר ליפות כח ב"ח מניזקין דניזקין י"ל דנהי דכתיב מיטב לפי הטעם דיהיב לעיל מפני הגזלנין כו' א"כ י"ל גם בניזקין מיתמי בזיבורית ולא מסתבר ליפות כח ב"ח ביתמי מניזקין דמן התורה מיניה בעידית אף דאיכא למימר בב"ח שייך טפי נעילת דלת אי מסיק אדעתיה דמיית מ"מ לא מסתבר ליפות כח הב"ח מניזקין, לכן בהתנה דמדאורייתא דיניה בעידית א"כ אין לתקן ביתומים גבייה חדשה שאינו מיניה דמיניה יגבה בעידית ולמה יחוסו על היתומים כיון שתיקנו פרעון משום נעילת דלת יש לתקן הגבייה לגמרי כמו מאביהם דבשלמא בסתמא לא שייך להעדיף כחם מניזקין אבל בהתנה יש לתקן גם מיתומים כמו שתיקנו עיקר הגבייה משום נעילת דלת דכיון דהתנה י"ל דאסיק אדעתיה ושייך נעילת דלת, ודוק היטב:
בא"ד ומר זוטרא ואביי כו' צ"ל דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא עכ"ל בפני יהושע תמה דהא אביי ס"ל למפרע גובה ואי ס"ל כיון דשיעבודא דרבנן שייך נמי למפרע גובה מאי פריך ארבה בב"ב דף קע"ה איך ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא הא אמר גבו קרקע יש לו לבכור גבו מעות אין לו ומאי קושיא דילמא ס"ל למפרע גובה, ע"ש שהניח בצ"ע, ודבריו תמוהים דכולה סוגיין בפסחים היא דגם במטלטלי ס"ל לאביי גבי נכרי שהלוה דאמרינן נמי למפרע גובה אין לחלק בין מעות למטלטלין דהני מעות לא הוו בשעת הלואה דא"כ ליפלוג במטלטלין גופיה אם גבו מה. שהיה לו בשעת ההלואה יש לו דלמפרע גובה אע"כ לאו טעמיה משום למפרע גובה ואין מקום לדבריו:
ולפמ"ש הפוסקים דבמטלטלין לכ"ע שיעבודא לאו דאורייתא א"כ משמע דלמפרע גובה לא תליא בשיעבודא דאורייתא כלל, עיין בתומים סימן ל"ט, ובאמת י"ל עכ"פ למ"ד שיעבודא דאורייתא אי ס"ל לאביי שיעבודא דאורייתא י"ל דדוקא בקרקע ס"ל הכי ולא במטלטלין, וא"כ יש לומר למסקנת הש"ס לא אמר אביי רק בקרקע ולא במטלטלין ומיושב קושיית התוס' שם דבמטלטלין דשיעבודא לאו דאורייתא י"ל דמודה רק בס"ד ע"כ ס"ל גם במטלטלין למפרע גובה ולמסקנא לא תיקשי הברייתא לאביי די"ל דמודה במטלטלין, עכ"פ לא קשיא על התוס' דאי שיעבודא לאו דאורייתא ומ"מ למפרע גובה אין לחלק בין מטלטלין לקרקע ודו"ק היטב:
ואיפשר ליישב עיקר דיוקן של התוס' דאי שיעבודא דאורייתא למה הפקיעו דינו, וי"ל לשיטת הרמב"ם דשטר רק מדרבנן א"כ מן התורה אין עדות שבשטר עדות כלל, ואף להפוסקים דשטר דאורייתא י"ל דשטר סתמא אינו ראוי להזמה ולא הוי עדות מן התורה דאינו ראוי להזמה רק אם כתוב בו בזמנו כתבנוהו וא"כ רובא דרובא שטרות אינן רק דרבנן, וא"כ לא קשיא איך הפקיעו דינן, ובניזקין י"ל דס"ל לאביי באמת דינן בעידית מיתמי כדמוקי לרבא ברייתא דאברם חוזאה מיתוקמא נמי לאביי ושפיר ס"ל שיעבודא דאורייתא, ודוק היטב:
בגמרא ולרבא והתני אברם חוזאה כו' ור' ישמעאל היא כו' ויש לדקדק דלמה מוקים לה כר' ישמעאל הא איכא לאוקמא שפיר כר"ע והיינו למאי דמוקי רבינא לעיל כר"ש דהתורה אמרה ניזקין בעידית מפני הגזלנין וא"כ ביתמי דלא שייך האי טעמא גבי מזיבורית, ויותר קשה על הרא"ש שכתב לסייע לרי"ף דאין הלכה כרבא כיון דדחיק לאוקמא ברייתא דאברם חוזאה כר' ישמעאל ולעיל מוקמינן מתני' כר' עקיבא וקשה הא להך אוקימתא א"ש לר' עקיבא טפי, ונראה דמ"מ אחר ששיעבדה התורה עידית דמזיק א"כ כשמת לא פקע שיעבודו מעידית, ומזה נראה ג"כ כדברי התוס' דרבא ס"ל שיעבודא דאורייתא דאם כדברי הש"ך דרבא ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא רק דיש לתקן כמו מיניה מאי קשיא מניזקין דבשלמא בב"ח שפיר יש לתקן כמו מיניה אבל בניזקין דהתורה גופיה לא שיעבדה עידית רק מפני הגזלנין א"כ מהיכא תיתי לתקן ביתמי עידית, אלא עיקר טעמא משום דשיעבודא דאורייתא וכבר נשתעבדו העידית ודו"ק:
אלא דמ"מ צ"ע מה שהביאו דברי רבינא לעיל דהא אנן לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא בב"מ פ' המקבל גבי אלמנה וכמה דוכתי:
שם והתני רבי אליעזר כו' ואפי' הן עידית. ויש לדקדק למה דחק הש"ס הא יש לפרש בפשיטות דאפי' זיבורית דיתומים כעידית דעלמא ורוצים להחליף העידית בזיבורית שיגבו לב"ח שלהם אין רשאים והב"ח גובה מהם ומיתוקם בפשיטות:
בפירש"י ד"ה שפאי עידית לאחר היזק ועדיין יש לו עידית כו' עכ"ל. ויש לדקדק ל"ל לרש"י לפרושי בעידי עידית הא יש לפרש שלא היה לו רק עידית ובינונית וזיבורית ושטפה לעידית ונשאר בינונית וזיבורית דמדאורייתא דינו בזיבורית דאזיל ליה לדיניה ומפני תיקון העולם דינא בבינונית וביתמי מזיבורית כדינו דאורייתא, ונראה דרש"י ס"ל דבהא לא שייך תיקון עולם לתקן לניזקין בבינונית דמה תיקון עולם יש בזה אטו בשביל זה ישמר מן ההיזק יותר, לכן ס"ל לרש"י דעיקר תיקון עולם שלא יאמרו שניזק פחות מן ב"ח שהרי ב"ח גובה בינונית והניזק יגבה זיבורית ואיפשר שיבטלו לגמרי דין ניזק בעידית וא"כ אם אין לו רק עידית ובינונית וזיבורית אפי' שיהיה הניזק כב"ח ג"כ לא יגבה רק זיבורית דהא הבינונית נעשין עידית כיון שהעידית אינם בשעת גוביינא וקיי"ל בשלו הן שמין לזה פירש"י בעידי עידית ונשאר עדיין עידית ובינונית וזיבורית דבהא שייך תיקון עולם שלא יגרע הניזק מב"ח:
ובזה מיושב קושיית התוס' על פירש"י שהקשו איך יגבה מזיבורית א"כ הורעת כחן של נזיקין אצל בינונית דכי כה"ג פריך בב"ק, ולפ"ז ניחא דודאי הך דהורעת כחן של ניזקין הוא עצמו משום דלא מסתבר לגרוע ניזק מן ב"ח והיינו משום דהתורה אמרה בעידית לא לגרוע כחו מב"ח רק להעדיף כחו מב"ח וא"כ כשיש עידית מסתבר שלא חייבה התורה לעידית שלא מרצונו דכ"ש אם רוצה בינונית דלגבי דידיה מיטב הוא צריך ליתן לו אבל כאן שהיה מתרצה בסתמא לעידית אם שטפה נהר בטל שיעבודו, או דהוא עצמו התיקון עולם שלא לגרוע ניזק מב"ח ולק"מ על פירש"י ודו"ק:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בני מוה' אהרן נ"י מאי פריך לעיל מפני תיקון העולם דאורייתא היא נימא ג"כ בשפאי עידית ולא נשאר רק בינונית וזיבורית דמ"מ גובה מעידית דה"ל בינונית עידית, ולפ"ז ניחא דבכה"ג באמת לא גבו ניזקין כיון דב"ח אינו גובה לא שייך תיקון עולם ובנשאר לו עידית בינונית וזיבורית באמת אינו גובה רק בינונית וניחא, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה מאי כו' דגריעי מזיבורית. וקשה לפ"ז מנ"ל שיסלקו בשפאי עידית הא מקרא דעבוט לא מוכח רק זיבורית ומנ"ל גרוע מזיבורית ולמאי דפרישית לעיל בדברי התוס' ניחא ודו"ק:
בא"ד וכדרבא כו'. וכתב מהרש"א וקצת קשה דא"כ לא הוזכרה מילתא דרבא רק על אפי' דברייתא, ובחידושי הרשב"א פירש דקאי אברייתא דקאמר אפי' הן עידית היינו אפי' הזיק עידית והיינו שפאי עידית, ונראה דגם לפי זה תיקשי קושיית התוס' דילמא הכא במאי עסקינן בשפאי עידית וכמו שהקשו על פירש"י כיון דמוקמינן בהזיק שפאי עידית וגם הל"ל הב"ע בניזקין לכן לא פירשו התוס' כן, ויותר קשה לפירוש הרשב"א ל"ל לדחוקי דברייתא דאברם חוזאה דאין נפרעין מיתומים אלא מזיבורית אפי' הן ניזקין ודחק לדיניה אמאי לא מוקי בהזיק שפאי עידית דטפי יש להעמיד בברייתא דלעיל אפי' הן ניזקין היינו בהזיק שפאי עידית מברייתא דכאן, אלא ודאי סתם ניזקין לא משמע להש"ס בהזיק שפאי עידית כ"ש דהכא אין להעמיד בלשון אפי' הן עידית שהזיק שפאי עידית לכן דברי הרשב"א צ"ע:
ודע שלכאורה היה נ"ל דאביי ומר זוטרא נמי ס"ל שיעבודא דאורייתא אלא דוקא מיניה שייך שיעבודא דאורייתא אבל ביורשים ליכא שיעבודא דאורייתא דלפמ"ש ר"ת שלכך מכירת שטרות דאורייתא ומ"מ מצי מחיל מטעם ששיעבוד הגוף אינו נמכר רק שיעבוד נכסים וכשמחל שיעבוד הגוף בטל שיעבוד נכסים, וקשה לדבריו א"כ במת הלוה הרי בטל שיעבוד הגוף ואיך יגבה מנכסים ומשמע דלאו סברא הוא, מיהו אביי דס"ל דגבי מיורשים בזיבורית איפשר דסבר לחלק דמיורשים אפי' שיעבודא דאורייתא לא גבי, א"כ י"ל מלקוחות גבי טפי אי שיעבודא דאורייתא כשהלוה חי דיש שיעבוד הגוף אבל ביורשים בטל שיעבוד הגוף לגמרי, והא דפריך ב"ב דף קע"ה אי עולא ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא מהא דס"ל ד"ת ב"ח דינו בזיבורית לא קשיא רק אשיעבוד לקוחות, אבל אביי ומר זוטרא איפשר דמחלקין בין שיעבוד לקוחות לשיעבוד יורשים דס"ל ביורשים שיעבודא לאו דאורייתא כיון דבטל שיעבוד הגוף, מיהו מאן דס"ל שיעבודא דאורייתא אפי' לגבות מן היורשים ע"כ לא ס"ל סברת ר"ת דהא במת ודאי פקע שיעבוד הגוף, וא"כ דברי הר"ת צ"ע דלמאן דס"ל שיעבודא דאורייתא אפי' מן היורשים ע"כ לא ס"ל דשיעבוד נכסים עריבין לשיעבוד הגוף וצ"ע:
בגמרא משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית כו'. והא דמלוה ע"פ גובה מיורשים מטעם נעילת דלת היינו לעיקר החוב חושש שלא יפסיד אבל משום הפרש בינונית וזיבורית אינו חושש, וכ"כ פני יהושע, וי"ל עוד דבשלמא אי מסיק אדעתיה יכול להתנות בשטר בפירוש שיגבה מן היורשים לפי סברת הרמב"ן דמהני, אבל אי שיעבודא לאו דאורייתא לא יועיל לו כלל לגבות מיורשים אפי' תנאי: אלא דיש לדקדק כיון דמן התורה ב"ח דינו בזיבורית ואינו גובה בינונית אלא מתקנתא דנעילת דלת, וא"כ איפכא ה"ל למיבעי תקנתא עבוד רבנן לב"ח ל"ש בו ל"ש ביורשים גדולים או דלא מסיק אדעתיה דמית ואפי' גדולים נמי דהא ע"כ משום נעילת דלת לא שייך בקטנים ואי ס"ל מדאורייתא ב"ח בבינונית א"כ מה בכך דלא מסיק אדעתיה כיון דליכא תקנתא בגדולים למה לא יגבה בינונית מגדולים כיון דלא עבוד תקנתא, עכ"פ מוכח מהך איבעיא ומהא דקיי"ל דגם בגדולים דינו בזיבורית מוכח דקיי"ל כעולא דאי מן התורה בבינונית אפי' לא מסיק אדעתיה יגבה מבינונית כיון דלא עבוד תקנתא בגדולים ודלא כפני יהושע שפקפק בזה:
דף נ:
בתוס' ד"ה יתומים כו' בין לשבועה כו' וא"ת לשבועה היכי משכחת לה עכ"ל. הא דלא קשיא להו מיד דקאמר ודילמא לענין שבועה, י"ל דהכי קאמר דאי הוה הדין שבגדולים א"צ שבועה הוה נזקקים לקטנים כדי להרויח השבועה לכן אמר גדולים שאמרו היינו ג"כ לשבועה, והשתא א"צ לומר קטנים דודאי אין נזקקין כיון דליכא ריוח אבל הכא דקאמר בין לשבועה משמע דמשכחת לה מציאות שבועה בקטנים קשיא להו שפיר הא אין נזקקין, והתוס' נדחקו למאד בפירוק קושיא זו, ולכאורה נראה ליישב לפמ"ש בח"מ סי' פ"ד בפוגם שטרו תוך זמנו דפטור משבועה, ובסמ"ע פקפק בזה דאיתרע חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ואם נימא דבכה"ג צריך לישבע א"כ י"ל דאיירי בפוגם שטרו שלא בעדים די"ל לענין פירעון נאמן במיגו דאי בעי אמר שלא נפרע כלום, אלא משום דהוי מיגו לאפטורי משבועה צריך לישבע אבל בהא שפיר נזקקין דמהימן במיגו דאי בעי אמר לא נפרעתי כלום, אבל מ"מ צריך לישבע אף שיש לו מיגו, והא דלא מוקי הכרזה בכה"ג לא קשיא דהא ודאי מצי לאוקמא תוך זמנו והיינו בכלל שינויא דש"ס שהודה או שמתוהו ומית בשמתיה:
עוד י"ל דאיירי בתפס מטלטלין מחיים ובתפיסה בעדים דבכה"ג י"ל לכ"ע נזקקין, ועיין בתומים סימן ק"י, ומ"מ שבועה צריך וא"צ לדחוק כמ"ש התוס':
עוד איפשר לומר לפמ"ש רמ"א בס"ס ק"י בב"ח רוצה לוותר ויש בו טובת יתומים נזקקין א"כ י"ל דמ"מ בלא שבועה אינו פטור דשמא נפרע הכל, אבל אהכרזה פריך שפיר דא"כ גם הכרזה אין צריך דלא שבקינן מידי דמרויחין בודאי ונקטינן הכרזה, ועיין בש"ך שם ביש קנס על הפירעון:
בגמרא בעי רב אחדבוי בר אמי במתנה היאך כו'. פירש"י לענין מכר בינונית ושייר זיבורית לפניו, ולכאורה קשה למאי דקיי"ל שיעבודא דאורייתא א"כ מן התורה מלוה בשטר גובה בין מיורשים בין מלקוחות רק משום פסידא דלקוחות לא גבי מלוקח וא"כ איכא למיבעיא מקבל מתנה מאי, מיהו הך מילתא איכא למיפשט ממתני' דמצא שט"ח דבאין בו אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהם, וקשה הא יש לחוש לפסידא דמקבל מתנה שמא יגבה ממקבל מתנה, וא"כ מוכרח דגם ממקבל מתנה אינו גובה א"כ מוכח דמתנה הוי נמי כלוקח, וא"כ קשה מאי מיבעיא ליה הכא תיפשוט ליה ממתני' דמקבל מתנה דינו כלוקח דאל"כ גם מלוה על פה יגבה ממקבל מתנה, וי"ל דמצינן לפרושי מתני' כשמואל דבשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי וא"כ לפי האמת דאיתותב שמואל וקיי"ל שיעבודא דאורייתא נפשטה הבעיא דמקבל מתנה הוי כלוקח, וצדקו דברי הרי"ף שכתב דהנך אוקימתי דחייתא נינהו וקיי"ל דמקבל מתנה כלוקח ודו"ק:
שם תנו מאתים זוז לפלוני וכו'. ויש לדקדק להך דעה שכתב בש"ע סימן רנ"ג סעיף י"ט באומר תנו מנה דוקא קאמר ואם אין לו מעות אינו נוטל כלום א"כ לא יטלו כלום באין מעות בעין וממעות אין בעל חוב גובה כלל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח והכא אמרינן דקמא בינונית משמע דמיירי בקרקעות, מיהו בגמרא יש לומר דתניא בפלוגתא דרב ושמואל פ' שבועת הדיינין אי מנה דוקא קאמר, אבל לפמ"ש הרי"ף ורשב"א דלפי האמת מיירי בהכי דדחייאתה נינהו א"כ איך יטול המקבל מתנה כלום כיון דדוקא קאמר, וצ"ל דאמר בפירוש מנכסי ולא נזכר בפוסקים ובש"ע גופיה בסימן קי"א וסימן רנ"ג סעיף ט':
בתוס' ד"ה תנו מאתים כו' אבל אם היה נותן להם בשוה אפי' בלא אחריו עכ"ל. וקשה לפ"ז למה נקט אחריו ליפלוג בדידיה דאם נותן להם בשוה כל הקודם זכה, ואיפשר לומר דנהי דבנתן להם בשוה כל הקודם זכה איפשר לומר דהיינו לענין שאם יחסר לא' יהיה ההפסד לאחרון והיינו כשיעלו הנכסים פחות ממה שנותן יפסיד האחרון אבל לענין ב"ח י"ל שלא נתכוין שיגבה מא' רק ממי שקיבל בינונית או מכולם, אבל באמר בפירוש ואחריו אמרינן שנתכוין ג"כ שהב"ח יטול מן האחרון, והשתא סיפא דאם אמר ואחריו לפלוני י"ל באמת דנתן לכולם בשוה וא"כ מדהוה ליה למימר בלא ואחריו והיה הראשון ג"כ קודם אם יחסר מן הנכסים ע"כ כי אמר ואחריו היינו לענין שיגבה הב"ח מן האחרון, ובהכי ניחא דקאמר בש"ס ואע"ג דקמא בינונית תיקשי ליה טפי כיון דלא עבוד תקנתא במתנה א"כ שוין בני חורין ומשועבדים דמקבל מתנה והוי כאילו כולם בני חורין ולמה יגבה מן האחרון, ולפ"ז ניחא דכיון דאמר ואחריו ע"כ נתכוין שיגבה מן האחרון, כן י"ל בגמרא, אבל פשט לשון התוס' והרא"ש ס"פ יש נוחלין וגם רמ"א בסימן קי"א שהביא דעתם משמע דשוה לגמרי לאמר ואחריו, גם משמע דאפי' הוסיף לאחר מ"מ גובה מן האחרון ולא ס"ל הסברא שכתבתי שלא נתכוין רק אם יחסר לא', ודוק היטב:
ואיפשר לומר עוד דנותן לכולם בשוה אין כוונתו רק שיברור לו היפה ולא לענין שיפסיד האחרון דדוקא לענין זה יפה כחו אבל לא שיפסיד לגמרי, ועפ"ז ניחא דקאמר ואע"ג דקמא בינונית, וקשה דקארי לה מאי קארי לה דילמא בכולם שוין, ולפ"ז ניחא דאם נימא באם דקמא בינונית גובה מן הראשון א"כ תיקשי ל"ל ואחריו ליתני בכולם שוין וע"כ לומר דנתן לו יפוי כח לברור היפה ואם איתא דאי דקמא בינונית גובה מן הראשון א"כ אין זה יפוי כח שהרי ע"י זה יגבה מן הראשון וא"כ אפי' לא אמר ואחריו רק נתן לכולם בשוה נימא שכוונתו לגבות מן האחרון, דאין לומר דליפות כחו הזכירו ראשון דהא בקמא בינונית מיגרע גרע שהרי גובה מן הראשון וא"כ בכולן שוין אפי' לא אמר ואחריו יגבה מן האחרון דאין לומר שיברור לו היפה דא"כ הב"ח יחזור על בינונית, אלא ודאי לעולם חוזר על האחרון ובנותן לכולם בשוה ולא אמר ואחריו גובה מכולן רק שהראשון בורר לו היפה:
בגמרא דקמא בינונית והקשה הרשב"א בחידושיו הא מתנת שכ"מ כירושה ומיורשים אפי' גדולים לא גבי אלא מזיבורית, ותירץ דלא פלוג בין מתנת שכ"מ למתנת בריא, ושוב הקשה איך מדמי מתנת שכ"מ למשעבדי הא אשה ובנות ניזונין מהם, ותירץ דהכא במתנת בריא עסקינן הילכך במתנת שכ"מ אי דקמא בינונית גבי מבינונית וכתב כן בשם הרי"ף והר"י מיג"ש ור' יונה, וצ"ע דלא קשיא הקושיא של הרשב"א דודאי לענין יורשים גבי לעולם מזיבורית אלא די"ל לא פלוג א"כ מתנת שכ"מ ממה נפשך אי דיינינן ליה כירושה אין לב"ח רק זיבורית וכשתימצי לומר לא פלוג הרי הוא כמו מתנת בריא דג"כ גבי מבתרא וצ"ע:
שם ואע"ג דקמא בינונית כו' מזיבורית גבי. והקשה הרשב"א למה יפה כחו של ראשון ליטול בינונית, ואין לומר שנתרצו האחרים שגבה הראשון בינונית א"כ האחרון נכנס תחת הבעלים שיגבה מן האחרון שהרי כך הוא דינו והראשון הוי כאילו קנה הבינונית מן האחרון א"כ דינו שיגבה מן הראשון הבינונית כדאיתא בב"ק דף ח' ע"ב בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחד ללוי ובא ב"ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה בלא שייר בינונית דכוותיה, וכן הוא כוונת הר"ן רק שיש חסרון איזה תיבות, וצ"ל אע"ג דקמא בינונית שדינו בבינונית, ואי משום דסתמא קתני משמע אפי' נתרצה דחה סברא זו דכיון דנתרצה הוי כמכרו וכדברי הרשב"א ממש, אלא ודאי כדאמרן שדינו בבינונית בשביל שיפה כחו, ע"ש ותראה שהדברים ברורים בדברי הר"ן כמ"ש, לכן כתב ובתוס' נסתפקו בכך והוא ברור, רק בלשון מהר"ם ברי"ף לא הבין דברי הר"ן אולי לא ראה דברי הרשב"א בחידושיו והדבר פשוט כמ"ש בר"ן בלי ספק, אלא דלענ"ד יש לדחות ראיית הרשב"א דיש לפרש דקמא בינונית כגון שעדיין לא היו הזיבורית כגון שבשעה שבא הראשון לגבות עדיין לא נגבו הזיבורית שהיה לו חוב אצל אחר ובזו יפה כחו של ראשון שגובה מבני חורין שנמצאו שכל זמן שלא טריף הבינונית אינו יכול לגבות ממשעבדי וה"ה מב"ח שלו, או שהיה לשכיב מרע לגבות מכח אחריות שדה שקנה ושפיר משכחת לה שיגבה הראשון בינונית:
ועוד על גוף סברת הרשב"א דכשנתרצה לו הוי כמכרו לו יש לדחות דודאי בלא ריצוי נהי דלכתחילה יכול השני לעכב כי מאי אולמא דהאי מהאי מ"מ אם קדם א' וגבה הבינונית על חלקו י"ל מה שגבה גבה דאמרינן דהנותן לא הקפיד על מי שיגבה והרי איכא מ"ד אפי' ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה א"כ אילו הגבו לראשון בינונית על מאתים שלו בטרם שנודע שנתן גם לאחר הוה מה שגבה גבה וא"כ. נהי דבתחילה כולן שוין מ"מ אם בא לידו בינונית לא דמי ללוקח שלא זכה רק מכח ראשון אבל זה שכבר בא בינונית לידו שוב לא יוכל זה להוציא ממנו ואפי' הגבהו בטעות מ"מ כיון דתפיס תפיס די"ל דהנותן לא הקפיד וכל מה שיבא ליד אחד יהיה שלו וכ"ש אם יש ברירה דהוברר הדבר למפרע שהיה שלו מעיקרא ולא זכה מכח הריצוי כלל ואין דברי הרשב"א מוכרחים כלל, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה ש"מ כו' דאע"ג דיש לחלק בין מתנת שכ"מ כו' עכ"ל לכאורה הוא תמוה דנימא דמסיק אדעתיה שיתן נכסיו לאחר ולא יפרע החוב שמגיע ממנו, וע"כ הא דבעי במתנה אם גובה ממקבל מתנה הבינונית, ואף דלא מסיק אדעתיה שיתן לאחר ולא יפרע החוב מ"מ כיון דאין למקבל מתנה דין לקוחות ממילא לא ידחה הבעל חוב משיעבודו, דהא גם בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומכר בינונית ללוי גובה ג"כ בינונית מלוי אף דלא מסיק אדעתיה שיבא לידי כך מ"מ כיון דכבר נשתעבד לו בינונית אין חילוק, ולעיל דאמרינן ביורשים טעמא דלא מסיק אדעתיה היינו משום הא לא חילקו בין קטנים לגדולים וכיון דפקע שיעבוד בינונית מן הקטנים גם בגדולים לא תיקנו שיעבוד כלל ואוקמוה אדאורייתא, אבל במקבל מתנה אי לא תיקנו הוי כאילו היו בני חורין, לכן נראה דכוונת התוס' ג"כ למ"ש הרשב"א דמתנת שכ"מ כירושה היא א"כ כמו שאמרו גבי ירושה משום דלא מסיק אדעתיה דמית גובה מזיבורית גם ממתנת שכ"מ לא יגבה רק זיבורית דכירושה היא, כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:
בגמרא דליכא שטרא. הקשה הרשב"א מה תועיל אמירתו לגרוע לב"ח, ותירץ דכל מה שאומר תנו לפלוני בחובו הוא ע"פ אמירתו ואין לו ראיה אפי' בעדים דבמלוה ע"פ נמי כל הקודם קודם לגבות, וקשה איך יהיה נאמן להפסיד לבעל השטר שמגיע לו בינונית לפום הך דיחויא דדחי וס"ל דבמתנה לא תיקנו א"כ למה יועיל הודאתו לחוב לבעל השטר שדינו בבינונית, וי"ל דכאן אין הב"ח נפסד שאפי' מן היורשים אינו גובה רק זיבורית וא"כ אילו לא נתן כלום היה דינו ג"כ בזיבורית, ובזה נדחה מה שדייקו התוס' דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דאל"כ למה יצא עליו שט"ח גובה מהנך ב"ח, ולפי דברי הרשב"א לא מוכח מידי דבודאי לבטל השט"ח שלא יגבה אינו נאמן כיון דחב לאחרים אינו נאמן כלל שחייב לאלו, אבל בחוב ברור י"ל מה שגבה גבה ודו"ק:
אלא דלפמ"ש התוס' ע"כ שהחובות ידועים וקשה ג"כ יגבה המוקדם כמ"ש הרשב"א, וצ"ל דהתוס' ס"ל דאין קדימה במלוה ע"פ ושפיר י"ל דאיירי שיש עדים על ההלואות ומ"מ כיון דאין קדימה במלוה ע"פ לא גבי, אלא דקשה מ"מ איך הוא יכול להפסיד לאחרון כיון שחובו ידוע מה איכפת ליה במה שציוה ליתן לזה אחרון יגבה הב"ח מכולם אם הוא מוקדם לכולם והני חובות על פה אין בהם דין קדימה ומה תועיל אמירתו להפסיד לאחרון כיון שחובו הוא ידוע, וי"ל לפמ"ש דאיירי במתנת בריא א"כ הקנה לראשון וזכה בשלו והוי כלוקח כיון דאמר תנו בחובו ויוכל לומר על האחרון הנחתי לך מקום לגבות ולכן דוחין אותו אצל אחרון, אף דלפום הך דחייה במתנה לא עבוד תקנתא מ"מ כאן שנותן לו בחובו הוי כמכר שהרי הקנה לו בחובו לכן האחרון נפסד, וא"כ אדרבה דברי הרשב"א צ"ע דלמאי דמסיק דמיירי במתנת בריא ובקנין יש לפרש תנו בחובי ג"כ בכה"ג שהקנה לו מאתים בעד חובו מנכסיו, אלא דהרשב"א משמע ליה אי תנו בחובי קאמר לא איירי בקנין, אבל להתוס' צ"ל שהקנה לו המאתים מנכסיו בחובו לכן הראשון הוי לוקח ראשון ודו"ק, וצ"ע:
ועיין ברי"ף שכתב דהנך דחייאתה נינהו ולא גבי ממקבל מתנה, וקשה אפי' יהיה בעיא דלא איפשיטא ג"כ לא יוציא מן המקבל מתנה שהרי המקבל מתנה הוא מוחזק, ואיפשר לומר דנ"מ אם נתן מתנה לא' והניח לו מקום לגבות בני חורין ושוב מכר הבני חורין, ואי מקבל מתנה כלוקח יכול לדחותו ללוקח שני, משא"כ אי לא תיקנו במקבל מתנה כשנתן לו בינונית הרי גובה מן המקבל מתנה שהרי לא תיקנו במקבל מתנה וא"כ כשבא לגבות מלוקח אחרון הרי מספיקא לא יוציא מן הלוקח שני שהשני דוחהו לשיעבודו בינונית דקמא וא"כ לא יוכל המקבל לדחותו ללוקח השני כיון שלא יוכל לגבות ממנו והוי כמו אישתדוף בני חרי דטריף ממשעבדי, אבל אם נפשטה האיבעיא דוחהו המקבל מתנה ללוקח השני, ודו"ק וצ"ע:
שם אין מוציאין לאכילת פירות כו' אמר עולא לפי שאין כתובין. עיין פנ"י שדייק מאי מפני תיקון העולם הא בלא"ה מלוה ע"פ הוא, ומה שתירץ דכיון דשיעבודא דאורייתא יש למלוה ע"פ ג"כ לגבות ממשעבדי דחוק, דלא קאי תיקון העולם אמלוה על פה דמשנה שלימה שנינו בשילהי ב"ב דמלוה ע"פ גובה מבני חורין, לכן י"ל דמסתמא ה"ל למימר במזון אשה ובנות דתנאי כתובה ככתובה דמי וליגבי ממשעבדי קמ"ל שאין נקראין כתובין לענין זה, וכן בשבח קרקעות אילו תיקנו בו כתיבה כמו שתיקנו באחריות בשטר דט"ס הוא היה הדין לגבות ממשעבדי אבל לא תיקנו בו כתיבה שיכתוב בשטר שלא יגבה ממשעבדי, לכן אע"פ דכתב שבח מ"מ אינו גובה ממשעבדי מאחר שלא תיקנו בו כתיבה, וניחא דקשה הא כיון שכותב לו ושבחיהון הרי ידוע לכל שכותבין כן, אלא נראה שהיה תקנת חכמים שלא לכתוב כדי שלא יפסידו הלקוחות כל כך לכן אפי' כתב לא תיקנו כתיבה לזה ולא מהני, ומה שפירש"י אין קול יוצא לאותה כתיבה צ"ע, דידוע שכותבין כולם כן ואיך שייך לומר שאין לו קול, וצ"ע ודו"ק:
שם ר' חנינא אמר לפי שאין קצובין. מכאן כתב בש"ך סי' ס' דקשה לדעת הרמב"ם שסובר דדבר שאינו קצוב אינו משתעבד, ובבעה"ת שער ס"ד ח"א מבואר שהקשה דאכילת פירות ושבח ממשעבדי הוא דלא גבי משום תיקון העולם הא מדינא גבי אפי' ממשעבדי, ונראה דמהא דמזון אשה ובנות לא קשיא ליה ל"ל טעמא דתיקון העולם הא בלא"ה אין קצובין די"ל דהרמב"ם לא קאמר רק שאינו יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אבל במזון אשה ובנות דהחיוב מתנאי ב"ד שפיר היה מהני לגבות גם ממשעבדי רק משום שאין קצובין, ואיפשר לדעת הרמב"ם דלא קאמר רק במידי שאין דרך להתחייב ואין חיובו ברור דהיינו לחייב במזונות כיון שאין קצוב לא גמר ומקני שאין חיובו ברור ופסוק, אבל במה שדרך להתחייב בו שהרי כל העולם יורדין לשדות על מנת להשביח ושיהיה השבח שלו כיון שדרך להתחייב בו משתעבד אף אאינו קצוב, ובהכי ניחא מה שתמה הרמב"ן מפירות דקל וממה שתעלה מצודתי מכור לך דדוקא משום דבר שלא בא לעולם לא מהני אבל בלא"ה אע"ג דלא קצוב מהני, ובגי"ת תמה דמה שהעלתה כבר הוא קצוב, ולק"מ דעיקר קושיית הרמב"ן ממה שתעלה דלא קאמר רק משום דשלב"ל אבל אי הוה נקרא בא לעולם הוה משתעבד, ולפמ"ש לק"מ דהא גם בשבח קרקעות דרך להשתעבד עליו דהא אפי' יורד ברשות יש לו שבח כדאיתא בסימן שע"ה א"כ ממילא כל קונה שדה קונה על דעת שירויח השבח לכן גם המוכר משתעבד על כך, א"כ י"ל דלא קאמר הרמב"ם רק שאינו מעלה בדעתו להפסיד כ"כ כיון שאיפשר שיתייקרו מזונות אבל בפירות דקל ומה שתעלה מצודתי לא מפסיד מידי ומה שיעלה פירות דקלו או מצודתו הוא ריוח ואינו מפסיד כלום ממה שהוא תחת ידו לעת עתה שפיר משתעבד גם להרמב"ם אע"פ שאינו קצוב שאינו מפסיד משלו כלום, ובהכי ניחא נמי מה שהקשה בגדולי תרומה מהולך לחלוב את עיזיו וכו' דהוי אינו קצוב, ולפ"ז לק"מ דאינו נקרא נפסד בזה שלא זכה עדיין הוא עצמו בזה ושפיר מתחייב ודו"ק: