גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ד - השולח
דף לב.
במשנה השולח גט לאשתו וכו' או ששלח אחריו שליח כו'. כתב בספר פני יהושע נראה מפשט לשון המשנה דאם נאנס השליח בדרך עד שכבר מסר השליח ראשון לא הוי ביטול אף דבשעה ששלחו עדיין לא נמסר ליד האשה, וביקש להביא ראיה מהא דלקמן דאמר זילו אטמורו ומאי הועיל הא יכול לבטל ע"י שליח ע"ש. ולדידי מילתא דפשיטא לי דבשלח אחריו שליח מתבטל הגט מיד בביתו, ולענ"ד הא ליתא ובששלח אחריו שליח אינו עושה רק שמוסר לו כחו שיוכל לבטל שיהיה במקומו לבטל הגט ואין דעתו לבטלו מיד בביתו, וראיה לזה מדאמרינן לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא ואם איתא דנתבטל מיד הרי מדין ביטול עצמו נגעו בו ואין עושה שליח רק כדי שתדע בטרם שיגיע לידה שכבר ביטל בביתו, וגם למה נקט ששלח אחריו שליח הרי כבר נתבטל בעודו בביתו א"ו לא מבטלו מיד, וכן נראה דהא לרב ששת אין הטעם רק משום תקנת עגונות ואע"פ שיוודע לה הביטול מ"מ חששו לתקנת עגונות וא"כ מה תועלת יש בשליחת השליחות הרי בלא"ה יוודע לאשה ולמה ע"י שליח יכול לבטל ושלא בפני השליח אינו יכול לבטל, אלא ודאי לענין זה חששו לתקנת עגונות מאחר שכבר קיבלה האשה הגט והיתה בחזקת מגורשת שייך תקנת עגונות מאחר שכבר הותרה להנשא משא"כ בשולח שליח או שיבטל בפני השליח לא שייך תקנת עגונות מאחר שעדיין לא בא הגט לידה, וא"כ בבא הגט לידה אע"פ שנאנס השליח בודאי למ"ד ביטלו אינו מבוטל לא בטל דמ"מ שייך תקנת עגונות, וה"ה לרב נחמן דבהא לא פליגי דכל שיעשה הביטול שלא בפני השליח לא מהני ואפי' נודע לאשה אח"כ אחר שבא לידה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אלא בודאי תקנת ר"ג היתה שלא יבטל כלל בביתו שלא בפני השליח, דאי תימא דעיקר תקנתו היתה להודיע לאשה לא משמע כלל הכי דא"כ יוכל כמה פעמים למצא עילות וטעמים על האונס אח"כ, אלא ברור דתקנת ר"ג היתה שלא יבטל כלל בביתו כי אם כשיפגע בשליח או שישלח שליח שיבטל כשיפגע בשליח ואם נתאחר בדרך עד שכבר מסר השליח הגט הרי לא התחיל הביטול כלל, מיהו בהא איכא לעיוני אם ביטל שלא בפני השליח ונודע לשליח הביטול לרשב"ג אם יוכל למוסרו לאשה ויתבאר בע"ה לקמן גבי אמר לעשרה אבל כאן הדבר פשוט דלא איירי רק מביטול השליח כדאמרינן בגמ' דס"ד לא אלימא שליחותי' דבתרא משליחותי' דקמא, אלא דיש לעיין איך יכול לעשות שליח על הביטול הא אמרינן לעיל דף כ"ט דמילי לא מימסרן לשליח ולכן באומר לשנים או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ואין להם רשות לעשות שליח ופירש"י שלא מסר להם אלא דברים אבל גט דאית ביה מששא חוזר ונמסר, וא"כ איך עושה שליח לביטול שהשליח יבטל הא ה"ל מילי, מיהו י"ל דבאומר אמרו מבואר לקמן דמודה ר' יוסי דלא מיקרי מילי שהרי הוא בעצמו מצוה שיאמרו לסופר שיכתוב הגט וא"כ לא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח, רק בלא ציוה לשליח בפירוש והשליח מעצמו עושה שליח אחר בהא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח, וא"כ כשמצוה להשליח בפירוש שהשליח בעצמו יבטל השליח לא מיקרי מילי דהרי הוא בעצמו מצוה לו שיבטל, ועיין בירושלמי, לכן בחמץ קיי"ל דאף שלוחו יכול לבטל, ולפ"ז אין השליח עושה שליח לבטל דמילי לא מימסרן לשליח, ועיין במ"מ פ"ז מגירושין דין כ"ב, וגם מלשון הירושלמי דקאמר עשה שליח להוליך הגט צריך להחזיקו בפני שנים, עשה שליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני שנים משמע דהשליח מבטלו בפני שנים והשליח הוא המבטל, וכן מוכח דאי תימא דהוא מבטל בביתו רק שהשליח עושה להודיעו למה נצטרך שנים ולא יעלה השליח לשנים, דבשלמא אם השליח הוא המבטל הגט שפיר י"ל דהוי כמו שליח להולכה דס"ל להירושלמי דאינו עולה מן השנים דה"ל כבעל דבר שהוא בעל המעשה, משא"כ אם מבטלו בביתו והשליח אינו רק להודיע לא ה"ל בע"ד רק עד בעלמא, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה גט כו' דהשתא א"צ ב"ד כתב בס' פ"י משמע מדבריהם דגם בשלח אחריו שליח א"צ ב"ד, וזהו נגד הירושלמי שאמר צריך לבטלו בפני שנים ע"ש, וכוונתו לרב נחמן ב"ד היינו תרי, וא"כ י"ל להתוס' דלא צריך ב"ד היינו דאפי' תרי לא בעי, ובאמת י"ל דודאי אין צריך אפי' שנים והיינו לענין שאם אמר לשליח שעשאו הבעל שליח לבטל הגט אין השליח רשאי תו למוסרו ליד האשה, ואף שהירושלמי מצריך לבטלו בפני שנים היינו משום חששא שלא ימסור הגט ליד האשה וא"כ תו לא יהא נאמן שביטלו, אבל לפי האמת הגט מתבטל אף שלא בפני שנים ושפיר בטל לענין זה שאין השליח רשאי תו למוסרו ליד האשה, מיהו לפי מה שנראה מדבריהם בד"ה רבי דגם בבעל המבטל בפני השליח צריך שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ אפי' הבעל עצמו צריך שנים כשמבטלו בפני השליח, מיהו י"ל דהתוס' ס"ל דהירושלמי לשיטתיה דס"ל אין שליח נעשה עד ולכן ס"ל דאין השליח עולה לשנים, משא"כ למאי דקיי"ל שליח נעשה עד וא"כ סגי בחד בפני שליח, וכ"ש לפמ"ש הטור דגם הירושלמי לא קאמר רק שאין עולה לשנים אבל לאחד עולה שפיר, מיהו עיקר דיוקו על שלח אחריו שליח לאו דיוקא הוא כלל דהא אמרינן בגמרא דטובא קמ"ל דס"ד לא אלימא שליחותי' כו', ואין כוונתן רק ארישא דהגיע בשליח ולא משמע להו דקמ"ל דלא אמרינן לצעורא קא מכוין כדאמרינן בש"ס דכבר נשמע מאידך בבא כמה גווני דלא אמרינן לצעורא, ולא משמע להו בהך תירוצא דמשום דהגיע ממילא הוי סברא טפי דילמא לצעורא דמ"מ טפי הוה ליה לאשמועינן רבותא בעיקר הביטול דהא חזינן דלא נחית תנא לפרושי כולהו גווני דשייך לצעורא דהא לא פריש נזדמן אצל אשתו, וע"כ כיון דאשמועינן בכמה גווני דלא אמרינן לצעורא תו לא אמרינן כלל לצעורא ולכן כתבו התוס' ה"ט דא"צ ב"ד, אבל אבבא דשלח לא קשיא להו כלל, ואעפ"כ כתבו בא"נ די"ל דקמ"ל בהא דאפי' בממילא לא אמרינן לצעורא:
עוד נ"ל דבלא"ה י"ל לפי דעת הפוסקים לקמן הא דחוזר ומגרש בו משום דלא בטליה מתורת גיטא והר"ן הקשה מנ"ל דלא בטליה לגוף הגט עמ"ש, דהא י"ל שביטלו מתורת גט שהרי הלשון משמע ג"כ הגוף הגט, וי"ל הטעם להנך פוסקים דאי איתא דבטליה לגוף הגט למה הניח הגט ביד השליח, וא"כ באם מבטלו שלא בפני השליח בהאי לישנא י"ל דגם גוף הגט בטל ואינו חוזר ומגרש בו דבטליה לגוף הגט, וא"כ קמ"ל בשליח דאף שאין הגט מתבטל השליחות מתבטל לבד, משא"כ אי הוה נקט האי לישנא בביטלו שלא בפני השליח ואמר גט שנתתי לשליח בטל מבטל לגוף הגט ולהכי נקטיה בשליח דאפי' בהאי לישנא לא בטיל רק השליחות, ולא קשה דיוק התוס', אלא די"ל דהתוס' קשיא להו לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו וגוף הגט בטל ולרב ששת שפיר תירצו דלשיטתו א"ש דא"צ ב"ד דאיהו ס"ל בפני שלשה, וא"ש ודו"ק: הנה הטור בסימן קמ"א הביא דברי הרא"ש כאן שנראה מדבריו דבעשה שליח צריך להחזיקו בפני שנים היינו שאין השליח ממנין השנים, והוא השיג עליו דכוונת הירושלמי שאין השליח עולה לשנים וצריך אחר לצרף עמו אבל וודאי שליח נעשה עד כדקיי"ל הן הן שלוחיו הן הן עדיו, ובוודאי שלכאורה ראיית הטור ברורה שתלמוד ערוך הוא, אבל פירושו בירושלמי קשה לי מ"ש עשה שליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני שנים למה לי אחר יצטרף השליח הראשון עם השני ששניהם מעידין על הביטול, ואיפשר לומר דאיירי דעשה שליח בשכר וקצץ לו שכירות, וא"כ השליח השני הוא נוגע שאומר שעשה שליחותו כדי שיתן לו שכרו משום דמאחר שאומר שעשה שליחותו והמשלח אינו יודע מחוייב ליתן לו שכרו, משא"כ בעשה שליח מתחילה להולכה שפיר י"ל דהשליח עולה לאחד להצטרף עם השני דל"ל דאומר שנעשה שליח כדי שיתן לו שכרו דאם לא עשאו שליח באמת לא יתן לו שיאמר שלא עשאו שליח, משא"כ בעשאו שליח בוודאי מחוייב ליתן לו שכרו והוי נוגע במה שאומר שעשה שליחותו, ועפ"ז איפשר ליישב ג"כ דברי הרא"ש דאיירי ג"כ בשכר ומיקרי נוגע כיון דאי הוה המשלח כופר ואומר דלא עשאו שליח לא הוה השליח נאמן דאומר כן כדי שיתן לו שכרו, ואע"ג דבכופר לא יתן מ"מ יחייב את הבעה"ב שבועת היסת, וא"כ לא קשה מהך דקידושין דשם איירי קודם שתיקנו שבועת היסת וגם שם נקט אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה והיינו שלא עשאם שלוחים בפרטות שיקצוץ להם שכר, ובירושלמי נקט עשה שליח ומסתמא לאו בשופטני עסקינן שיהיה שליח בחנם וא"ש, אלא שהרא"ש סיים שהרי הוא עולה במקום הבעל משמע מטעמא דה"ל בע"ד, והאי טעמא אמרינן התם בקידושין לרב ולא קיי"ל הכי, ותימא על הרא"ש שהרי גם הירושלמי ס"ל הכי כמ"ש בפ"ב דקידושין בשליח נעשה עד, ומדברי הב"ש סימן קמ"א ס"ק י"א נראה בשם הב"ח שמחלק בין אחד לשנים לא נחה דעתי בזה ואין להאריך כאן בזה, גם בקידושין בפ"ב נסתפק הרא"ש בזה אם צריך עדים, ואיפשר לומר בלשון הטור דמ"ש צריך לבטלו בפני שנים לא בא אלא לאורויי דצריך עדים בדבר ולא אתי לאפוקי שיהיה השליח עד ונ"מ אם הוא קרוב או פסול: בפירש"י ד"ה בראשונה כו' אלא כו' היה מבטל בפני שלשה. ובד"ה מפני תיקון העולם פירש שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו כו'. משמע משום תקנת ממזרים, והוא תמוה לכאורה נגד הש"ס לקמן למ"ד משום תקנת ממזרים ס"ל כרב נחמן, ועלה בדעתי לומר דבלא"ה כתבו התוס' די"ל דרב נחמן לשיטתיה אזיל דס"ל שנים שדנו דיניהן דין והקשו דרבא אית ליה כרב נחמן דסבירא ליה נמי הלכה כר' יוחנן, ולכן י"ל דהא דאמרינן לקמן בי תלתא אית להו קלא הא ודאי קודם תקנת ר"ג היה יכול לבטלו מתי שהיה רוצה א"כ אפי' ביום שבא ליד האשה היה יכול לבטלו וא"כ בודאי יש לחוש שתינשא בטרם שיוודע לה ואיכא ממזרים אלא דצריכה להמתין ג' חדשים, מיהו אי אמרינן משעת כתיבה א"כ גם בפני ג' יש לחוש לתקנת ממזרים, וא"כ לקמן דקאמר ר' יוחנן ס"ל בפני שנים היינו רק למ"ד משעת נתינה משא"כ למאי דפסיק לעיל משעת כתיבה גם בפני ג' איכא תקנת ממזרים, וא"כ א"ש דרבא פסק כר' יוחנן משום דס"ל משעת כתיבה ושפיר י"ל אף דס"ל דב"ד היינו ג' מ"מ שייך תקנת ממזרים, וא"כ גם דברי רש"י מיושבים לדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהן דין וגם ס"ל דהלכתא משעת כתיבה, ובהכי מיושבים דברי הרי"ף שפסק משעת כתיבה והרא"ש הקשה עליו דקיי"ל כרב באיסורא, ולפ"ז ניחא דמוכח הכי למאי דפסקינן כר' יוחנן וגם קיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין מוכח דסבירא ליה משעת כתיבה כדפרישית ודו"ק: ובזה יש ליישב דעת הטור בח"מ סימן מ"ז שפסק בפרוזבול בעינן שלשה והוא תמוה, דהא קיי"ל כאן כרב נחמן דלתרי נמי ב"ד קרי להו והב"י כתב דשם לענין איסורא קיי"ל כרב ששת והוא תמוה, דהא בגט דאיסורא הוא וקיי"ל כרב נחמן דמבטלו בפני שנים, ולמאי דפרישית א"ש דלדידן שפיר י"ל דגם בג' שייך תקנת ממזרים ושפיר הפירוש לפני ג', אלא דהא דפסקינן כרב נחמן היינו משום דבהא קיי"ל כוותי' אפי' בפני שנים הביטול מהני בדיעבד דכיון דאפי' בג' דשייך תקנת ממזרים מהני הביטול ממילא ה"ה בפני שנים, דמאי יש לחלק דכיון דגם בפני ג' שייך תקנת ממזרים וא"ש, אלא דלדעת הטור א"א לומר כן דהרי הטור פסק באה"ע סימן מ"ג דמנין ג' חדשים משעת נתינה וכמ"ש הרא"ש לעיל, וא"כ אי איפשר לומר כמ"ש: ולכן נ"ל ליישב דברי רש"י באופן אחר דהא בלא"ה י"ל שפיר דגם בג' שייך תקנת ממזרים, דכי מילתא דפסיקא שלעולם תדע דלפעמים ודאי משכחת לה שלא תדע כגון שרב הדרך ביניהם וכה"ג טובא, אלא דמשמע ליה להש"ס כיון דחזינן דרשב"ג ס"ל אפי' בדיעבד ביטלו אינו מבוטל ומשום הך תקלה, דבפני ג' רובא דרובא יוודע לה ואף אם לפעמים לא יוודע לה לא מסתבר להפקיע קידושין בשביל כך, וא"כ תיקשי לרשב"ג היכי קאמר ביטלו אינו מבוטל דבפני ג' אין סברא לומר שנתקן שלא יהא ביטולו ביטול ולהפקיע קידושין שהרי רוב פעמים נודע לה במשך ימי הבחנה, אלא די"ל בלא"ה פליגי ר"מ ור"י בכתובות ברדופה לילך לבית אביה א"כ י"ל בקטנה וחולה וזקנה וכה"ג טובא שא"צ להמתין ג' חדשים ומותרת לינשא מיד, וא"כ אף בג' שייך תקנת ממזרים כיון דמותרת לינשא מיד ואי איפשר שיוודע לה כל כך במהרה, וא"כ י"ל דרשב"ג דס"ל בכל גווני ביטלו אינו מבוטל משום דס"ל כר' יהודה דאיכא טובא נשים שאינן צריכות להמתין וא"כ אין חילוק בין שנים לשלשה ולהכי גם בשלשה ביטלו אינו מבוטל, וכן בפ' החולץ למ"ד הארוסות ינשאו א"כ א"צ להמתין ג' חדשים וגם בג' שייך תקנת ממזרים, אלא דלקמן מפרש דלר' יוחנן לשיטתיה ור' יוחנן ס"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו, ולפמ"ש הש"ך בח"מ סי' קע"ו גם בברייתא יש לפסוק כרשב"ג והביא ראיה מדברי התוס' דפרק איזהו נשך, ואף דשם אגב שיטפא לא דק דשם באמת הוא משנה שלימה מ"מ כיון דלקמן מדמינן הך דשום הדיינים לרשב"ג דמכרן קיים משום מה כח ב"ד יפה לגט, ואף דמפלגינן בין ממונא לאיסורא כבר כתבו התוס' דהיינו בין ממונא דלא טעו לאיסורא משא"כ אי פסקינן בממונא דטעו כרשב"ג ה"ה באיסורא, וא"כ ר' יוחנן פסק כרשב"ג בממונא דטעו ממילא פסק נמי בביטלו אינו מבוטל כרשב"ג, ואם איתא דתקנת רב"ג היתה על שלשה לא מסתבר לעשות תקנה להפקיע הקידושין כיון דליכא תקלה כ"כ, ולהכי מוכרח לומר משום תקנת עגונות דמשום תקנת עגונות אשכחן נמי בריש כתובות דהפקיע הקידושין, ור' יוחנן מסתמא ס"ל לענין הבחנה כר' מאיר דהלכה כר' מאיר בגזרותיו וליכא מאן דפליג ע"ז כדמשמע בכתובות פ' אע"פ, וזהו דוקא לר' יוחנן לשיטתיה דפוסק כרשב"ג, ולכן צריך לפרש דס"ל בפני שנים דשייך תקנת ממזרים ושפיר הפקיעו רבנן הקידושין, משא"כ לדידן דקיי"ל כרבי שפיר י"ל אף דבתחילה חשש בפני ג' ואפ"ה פסקינן כרב נחמן דגם בפני שנים ביטלו מבוטל דהא לא סבירא ליה כלל כח ב"ד יפה אפי' בממונא דטעו ה"ה באיסורא ובכל גווני ס"ל לרבי ביטלו מבוטל דלא סבירא ליה לרבי כלל באיסורא כח ב"ד יפה, ורשב"ג דס"ל אף בגט ביטלו אינו מבוטל היינו משום דס"ל דלא כר' מאיר ואיכא נשים טובא שאינן צריכות הבחנה ושייך גם בג' תקנת ממזרים, וא"ש דברי רש"י: מיהו אכתי יש להבין דל"ל למימר דר' יוחנן סבר בפני שנים ה"ל למימר דסבירא ליה בפני ג' ואף דפוסק כרשב"ג מ"מ הכא לית ליה הלכתא כוותיה, דרשב"ג טעמיה משום תקנת ממזרים והיינו משום דס"ל דלא כר"מ בהבחנה, ולדידן דקיי"ל כר' מאיר בהבחנה לא שייך לומר מה כח ב"ד יפה כיון דליכא חששא דממזרות, ומ"מ יש ליישב זאת דכיון דלרשב"ג גופיה דקאמר התם מה כח ב"ד יפה הדין גם בגט ביטלו אינו מבוטל שפיר י"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו, גם י"ל דא"כ כיון דר' יוחנן פוסק בכל מקום כרשב"ג במשנתנו ולפום פשטן של דברים הני תרתי מילי דרשב"ג שייכן בהדדי אם איתא דסובר לית הלכתא כרשב"ג הכא הוה ליה לפרושי ולהכי נקט בש"ס לפום פשטא דמילתא, אבל לפי האמת לדידן דקיימא לן שנים שדנו אין דיניהם דין לא מסתבר לקרות לשנים ב"ד וע"כ ב"ד היינו שלשה ודו"ק, ואף דפסקינן לקמן כרב נחמן היינו בהא דאפי' ביטלו בפני שנים מבוטל, אבל ב"ד דמתני' י"ל דהיינו שלשה ואפ"ה הטעם משום תקנות עגונות:
ויותר נ"ל דהא יש לדייק לריש לקיש דמוקי משום תקנת עגונות הא לעיל דף כ"ו בכותב טופסי גיטין נקט שיניח כו' מפני התקנה ומפרש בש"ס משום תקנת עגונות, הרי דמשום תקנת עגונות לא נקט מפני תיקון העולם ואמאי נקט כאן מפני תיקון העולם ה"ל לומר ג"כ מפני התקנה, וגם לא מסתבר למינקט תיקון העולם כיון שאינו רק משום תקנת עגונות לחוד, ולכן נראה דלא פליגי רק בתחילת התקנה למה נמנה ר"ג לתקן שלא יהיו עושין כן וקאמר מפני תקנת עגונות דאי לאו תקנת עגונות לא היה ר"ג נמנה לתקן שלא יבטל בפני שלשה שהרי בשלשה יש לו קול וליכא למיחש לממזרים רק משום תקנת עגונות יש לתקן כן, וכיון שכבר תיקן כן מפני תקנת עגונות ממילא השתא איכא תיקון עולם, והוא ע"פ מ"ש התוס' דאע"ג דמלוה בעדים לא גבי ממשעבדי היינו משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ואינו רוצה שיצא הקול, וא"כ מאחר שתיקן ר"ג שלא יהיו עושין כן מפני תקנת עגונות, ממילא דהשתא איכא תיקון עולם דמי שמבטל אחר תקנת ר"ג אינו חפץ שיצא הקול שעבר על תקנת ר"ג שהרי רב מנגיד אמאן דמבטל גיטא, וא"כ לא יוציאו הקול ושפיר איכא תקנת ממזרים גם בשלשה, והן הן דברי רש"י, ולהכי נקט נמי כפל דברים התיקון שלא יהו עושין כן, וכיון שאין רשאין לעשות כן ממילא עכשיו מה שאינו מבטל יש בו תיקון עולם, ומי שמבטל אף בפני ג' יש לחוש לממזרים שלא יוציאו הקול דמסתמא לא ניחא ליה ודו"ק:
בתוס' ד"ה ולא אמרינן לצעורא קא מיכוין וא"ת פשיטא וכו' והוא עומד וצווח עכ"ל. הא דפסיקא להו דמיירי בעומד וצווח הא י"ל אדרבה דקיי"ל בכל גווני בטל אע"ג דאמר בהדיא דמכוין לצעורא, ואיפשר לומר דאי אמר בהדיא דמכוין לצעורא מהימן הואיל ובידו לגרשה כדאשכחן בבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, מיהו אכתי י"ל למפרע דלא מהימן כדאיתא בב"ב ושם מיבעיא לן אם אמר גרשתי את אשתי למפרע אי מהימן להבא אי פלגינן דיבורא או לאו, ועיין באה"ע סי' קנ"ב בב"ש שם, ואיפשר לומר כוונת התוס' הרי עומד וצווח הכוונה מה שהוא אומר גט שנתתי לך בטל הוא, ולכן אפי' יחשוב בלבו לצעורא לא הוי רק דברים שבלב ואפי' אומר בפירוש שנתכוין לצעורא, וע"ז תירצו כיון שאינו מביא עדים על כך והיינו לפמ"ש כשמבטלו בפני שליח אין צריך עדים והרי השליח יכול למסור לאשה ושוב לא יהא נאמן שביטלו דיש דברים שבלב דמוכחי שנתכוין לצעורא כנ"ל, ואיפשר לומר עוד כיון דלקמן מסיק דבטל שתי לשונות משמע ומשמע נמי לשעבר רק בגט נקט לישנא דמהני ביה ובוודאי נתכוין לבטל, וכמו שפירש"י לקמן דסתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהניא במילתי' קטעין, וא"כ י"ל כאן בהגיע ממילא וגם לא אמר בפירוש לישנא דלהבא י"ל דלצעורא בעלמא קאמר וכיון דאין הביטול מוכח ממה שמוציא בשפתים] ואין משמעות מלשונו רק שאיפשר שנתכוון בלשונו לשעבר ואומר כדי לצערה כי השליח יסתפק לו ולא ימסרנו לידה מיד, ולפ"ז איפשר לומר אי הכי כיון די"ל לצעורא קמכווין א"כ אין משמעות בלשונו שנתכוון דוקא להבא די"ל דלצעורא בעלמא קאמר וכיון דאין הביטול מוכח ממה שמוציא בשפתיו אין בביטולו כלום וא"ש כנ"ל נכון, ולענין דינא אם אמר בפירוש שנתכוון לצעורא אם נימא דמהימן הואיל ובידו לגרשה הדבר צריך אצלי תלמוד:
וי"ל עוד דהא לקמן דף ס"ד שם אמרינן דשליש נאמן, ופירשו התוס' דאף אם מסר ליה בפני עדים מ"מ סמך עליו ואפי' אם משקר, וא"כ גם כאן כיון דמניח הגט ביד השליח ואם ימסרנו השליח לא יהא נאמן והאשה תהא מגורשת אמרי' שע"ד כן מניחו בידו נמצא דכ"ז שהגט ביד השליח אין הביטול מוחלט ומניחו ע"ד השליח, ולכן אי הוה חפץ לבטלו היה לוקח הגט מיד השליח, אלא ודאי לצעורא קא מיכוין, ולכן קמ"ל דלא אמרינן הכי, ועיין מ"ש בסמוך, ובזה איפשר ליישב פירש"י בקידושין שפי' דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא בהגיע בשליח, ותמהו התוס' אטו ברשיעי עסקינן, ולפ"ז ניחא דאפי' משקר ע"ד כן הניחו בידו וא"כ לאו ברשיעי עסקינן והיינו משום דקשיא ליה קושיית התוס' הא ביטלו אינו מבוטל לרב יוסף:
בד"ה איהו כו' ותימא דאמאי לא נקט רבותא טפי נזדמן כו' עכ"ל הר"ן דחק ליישב, ולי נראה דאהא דאמרינן לדידה ודאי לצעורא קא מיכוון היינו משום דמסתמא השליח היה קרוב יותר למקום הבעל מן האשה וקמ"ל דאפי' עבר על מקום השליח וקידם אצל אשתו וא"כ יש הוכחה דלצעורא מיכוין דאל"כ למה לו להרבות בדרך היה לו לבטל במקום השליח שכבר עבר במקומו וקמ"ל דמ"מ לא אמרינן לצעורא כיון שביטלו בפירוש, וגם בשליח י"ל כיון שציוה לו דווקא לילך אצלה ולא להשליח הראשון שמסתמא קרוב יותר ואפ"ה לא אמרינן לצעורא, וא"כ בנזדמן לא שייך הך אומדנא, כנ"ל נכון וברור:
בד"ה מהו וכו' וסבר שליח דהא דרהיט בתריה כו' עכ"ל. ולכאורה נראה לי דכאן אפי' גילוי דעת אין כאן כי בוודאי תקנת ר"ג היתה שלא יבטל אלא בפני השליח דוקא וא"כ הוא אע"ג דרהיט בתריה היינו משום שאינו מבקש לעבור על תקנת ר"ג ומבקש להשיג השליח דווקא, א"כ אף הוא אין דעתו לבטל כי אם כשישיג את השליח ויבטל בפניו, משא"כ שלא בפניו אינו חפץ לבטל כלל, וא"כ אינו מוכח כלל שרוצה בביטול רק בטרם שיגיע ליד האשה, אבל אם יגיע לידה אף הוא אין דעתו לבטלו, ואפי' קודם התקנה של ר"ג ג"כ בודאי כיון דחזינן דאינו מבטל שלא בפניו חזינן דהוא מהדר דוקא לבטל בפניו וכשאין משיג השליח אף הוא אינו חפץ בביטול כלל ואף שאומר שהיה בלבו לבטל בכל אופן הוי דברים שבלב ממש:
בא"ד וצ"ע כי שמא ביטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל כו' עכ"ל הלשון מגומגם, כי אם נחליט מ"ש התוס' לקמן דפליגי רב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו דדוקא בכה"ג הוי הביטול א"כ צריך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין, ובזה ודאי אין לומר שלהחמיר הפקיעו הקידושין, ואם מספקא להו אם התירוץ דלקמן מוחלט הל"ל בפשיטות שצ"ע אי סמכינן על הך סברא שלא יועיל ביטול שלא בב"ד ומ"מ עיקר כוונתם אם נחליט מה שכתבו לקמן דדוקא בכה"ג פליגי ועמ"ש בס"ד:
בגמרא אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו, פשיטא. ויש לדקדק נימא דקמשמע לן דאפי' ביטלו תוך כדי דיבור אע"ג דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בגט אינו כן כדקיי"ל חוץ ממקדש ומגרש כדאיתא בנדרים דף פ"ח ובפי"נ, וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין דין ט"ז, ואיפשר דלא ניחא לן לשנויי הכי דאמאי קמ"ל הך מילתא בשליח הא גם בינו לבין עצמו מצי לאשמועינן הך מילתא, מיהו י"ל דרבותא קמ"ל כשקידם אצל אשתו ולא הספיק לבא אצלה עד שניתן לה הגט ובתוך כדי דיבור ביטלו או ששלח אצלה שליח ולא הספיק השליח לבא אצלה עד שכבר קיבלה הגט, אף דהא י"ל דפשיטא לן דכיון דהגיע לידה כבר היא מגורשת ולא איכפת לן מה שקידם לשלוח שליח דסוף סוף לא ביטלו עד שיבטלו השליח בפירוש, ולהכי נמי לא משני דקמ"ל אע"ג דכבר שלח השליח ולא הספיק לבא אצלה עד שכבר בא לידה די"ל דהא מילתא דפשיטא הוא דכל שלא נעשה הביטול בטרם שהגיע לידה אין בביטולו כלום, אך הא קשה דנוקמא דביטלו תכ"ד כדפרישית, ואיפשר לומר דהש"ס משני קושטא דמילתא לדידן דקיי"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, וא"כ מיושב קושיית התוס' (ד"ה איהו] די"ל דקמ"ל לרבא דגם תכ"ד לא מהני וא"ש, מיהו לפי מ"ש הר"ן בנדרים הטעם דבמגרש מתוך חומר הענין עושה אותו בהסכמה גמורה, ולכן גם תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור, וא"כ צ"ע בכה"ג דשלח שליח או שקידם בעצמו וביטל הגט תוך כדי דיבור שלא הספיק לבא מקודם א"כ לא שייך לומר שעשה אותו בהסכמה גמורה דמאי הוה ליה למיעבד א"כ איפשר דמהני הביטול תוך כדי דיבור דהא בכל דוכתי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והרי בודאי עשה הביטול בהסכמה גמורה שהרי טרח ובא או שלח שליח, דנהי די"ל דבא לאחר כדי דיבור לא מהני מה שהקדים וטרח דלא טרח רק אדעתא דכדי שיבא אליה בטרם ימסר הגט לידה ואין דעתו לבטלו כלל שלא בפניו מ"מ בתוך כדי דיבור בכל דוכתי כדיבור דמי, ומדברי הר"ן בתשובה שהביא ב"י באה"ע ס"ס קל"ד שכתב ועוד דאם אין יכול לבטל אחר כדי דיבור גם תכ"ד אין יכול לבטל, ובזה כתב לדחות מה שכתב שם דהא דאשקליה לגיטא לחתני' דר' ירמיה וביקש לדחות דירא פן יבטל הביטול תכ"ד וע"ז כתב דבזה גם תכ"ד לא מהני אף דשם לא שייך הך סברא דעושה בהסכמה גמורה שהרי ע"פ כפיי' נותן גט ואפ"ה ס"ל להר"ן דלא מצי למיהדר אף תכ"ד וצ"ע, ולפי מה שמבואר בדברי רשב"ם בב"ב דף קכ"ט דהא דלא מהני תכ"ד במקדש היינו לחומרא וצריכה גט, א"כ לפ"ז גם מה שאמרו בנדרים בר ממגרש היינו נמי לחומרא דאי חזר תוך כדי דיבור הוי גט מדרבנן לפוסלה לכהונה ושיתפסו בה קידושין של אחר א"ש דלא מצי לאוקמא תכ"ד דאין יכול לבטלו משמע דהוי גט גמור ומגורשת בו לגמרי כנ"ל ודו"ק, וצ"ע מב"ש סימן מ"ט משמע דס"ל כרשב"ם דלחומרא צריכה גט ואח"כ בסי' קמ"א סעיף י"ט כתב דאפי' תוכ"ד א"י לבטלו, גם צ"ע אם אמר גט שנתתי לך ולא הספיק לומר בטל עד שבא ליד האשה:
שם פסול הוא אינו גט לא אמר כלום עכ"ל. קשה לרבא דס"ל גילוי דעתא בגט הוי מילתא א"כ מי גרע לשון זה מאילו אמר ברוך הטוב והמטיב שהרי מגלה דעתו במה שרץ אחר השליח או ששלח אחריו שליח ויאמר לו פסול הוא, וצ"ל דזה גרע דמזה לא משמע רק שמוציא שם פסול עליו והיינו לענין שיתקיים בחותמיו, וכמ"ש באה"ע שם, ועיין בטור מה שמחלק בין גילה דעתו שחפץ לבטלו, ולפ"ז לרבא י"ל דלא איירי בגילה דעתו, ובאמת הוי ערעור ולא אמר כלום אם נתקיים בחותמיו:
בפירש"י ד"ה לא אמר כלום וזכה בה על כרחו ואם יש לו ב"ח גובה אותה. לכאורה י"ל דלא קאמר איפכא דאין ב"ח של הנותן גובה אותה היינו משום דלא פסיקא לי' דאם הוא מלוה בשטר גובה גם ממשעבדי, אלא דלפ"ז קשה איך כתב רש"י בסיפא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי הא קיי"ל דלחוב לאחרים לא מהני ההודאה ושמא אומר כן להפקיע מב"ח, ואי איירי במלוה ע"פ א"ש דכאן נאמן אע"ג דמפסיד לב"ח דאי בעי יהיב ליה במתנה ומלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי וכ"ש לפי מה שאפרש דההודאה הוי במתנה, מיהו במלוה בשטר תיקשי הרי הוא מפסידו דאף אם יתננו במתנה מ"מ יגבה הב"ח דמלוה בשטר גבי ממשעבדי, מיהו י"ל דלא כתיב ביה דאקני א"כ י"ל דמהימן אף נגד מלוה בשטר דאי יחזור ויתננו לו לא יגבה הב"ח דה"ל דאקני, ובטור ח"מ סימן רמ"ה כתב שדעת רש"י שנאמן לחוב לאחרים כיון דלא היתה בחזקתו עדיין, והראב"ד ס"ל דאינו נאמן, וצ"ע דאם יש עדים שניתנה לו ולולא הודאתו היתה בחזקתו למה יהיה נאמן בדבריו להפקיע כח הב"ח, ואי ליכא עדים שניתנה לו רק הוא מודה שניתנה לו אמאי פליג הראב"ד הא מהימן במיגו דאי בעי לא הודה במתנה כלל, וגם אם נפרש דברי רש"י כמ"ש אין הכרח מדבריו כלל דשאני הכא דבידו להפקיעה מן הב"ח וכ"ש אי איירי במלוה ע"פ שיכול לטעון פרעתי א"כ אין לחוש לקנוניא, גם י"ל דרש"י מיירי דעדי השטר הם עדי המתנה והוא מודה שלא נתן לו וגם המתנה קדמה להשטר כפי דברי העדים או שאין כ"י יוצא ממקום אחר והם מעידים על חתימת ידם, וי"ל דהוי עדות המתנה עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי הנותן הודה שלא ניתן לו ולא יצטרכו לשלם לנותן, ואין לומר דמ"מ יפסידו לב"ח דאם יזימו העדים ויפסלו בשביל המתנה לא שייך לומר דישלמו לב"ח שביקשו להפסידו דאם מזימין אותן הרי נפסלו מזמן שהעידו על המתנה וא"כ אין עדותן על השטר כלום, משא"כ ברישא דאמר לשון להבא שהמתנה נשארה בחזקת המקבל ושפיר הב"ח גובה ממנו דעדי המתנה מיקרי יכול להזימן שהפסידו למקבל ודו"ק:
שם בטלה היא משמע בטלה הית' מקודם שקבלתי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי עכ"ל. ויש לדקדק לפ"ז מאי קשיא לן מבטל דגט דלהבא משמע נימא בגט נמי לשעבר משמע רק דקאמר שבטל הוא והוי כאילו הודה שכבר ביטלו והרי הוא נאמן לומר שביטלו במיגו דאי בעי מבטלו השתא ודו"ק, אבל פסול הוא ואינו גט שמשמע לשון ביטול ומוציא שם פסול לא מהני שהרי הלשון משמע שעתה פוסלו ואומר שאינו גט, משא"כ בטל דמשמע לשעבר שפיר מהני שהרי בידו לבטלו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו, מיהו י"ל דמתני' משמע דהוא מבטלו עכשיו בלשון זה שהוא אומר, כדמשמע לשון הרי זה בטל משמע דעכשיו הוא שמתבטל בלשון זה שהוא אומר, ומיירי בהוא עצמו מודה שלא ביטלו מקודם שאין כוונתו לזה כלל רק שעכשיו חפץ לבטלו בזה הלשון שאומר, ובפרט דמתני' מיירי בתר תקנת ר"ג ואינו עובר על תקנת ר"ג וא"כ מסתמא לא ביטלו שלא בפניו ואיירי שמבטלו עכשיו, ולפ"ז למ"ש הרמב"ם דמיבעיא לן בבטל בפת"ח שהוא משמעות פועל עבר אם לשון זה יש לפרש שביטלו מתחילתו, ואם אמר שביטלו מתחילתו ולזה כיון בלשון בטל שפיר י"ל דמהימן הואיל ואז בידו לבטלו, מיהו איפשר דלפירש"י שפירש בטילה היתה קודם שקבלתי ובגט אין לפרש שהכוונה שבטל היה הגט קודם שניתן לשליח שהרי מסרו אח"כ לשליח לגרש בו ובגט לא שייך הודאת בע"ד, וכ"ש לפי מ"ש לדעת רש"י דעכשיו הוא שמקנה לו בקנין אודיתא וא"כ א"ש טובא דזה לא שייך בגט וא"ש, וא"כ בגט לא מהני כלל לשון עבר:
ואיפשר לומר לפמ"ש ליישב דברי רמ"א שכתב בסי' קמ"א סעיף ס' דאין הבעל נאמן לומר שביטלו, וקשה יהא נאמן במיגו שביטלו, ולפ"ז ניחא כיון דתיקון ר"ג שלא יבטל ורב מנגיד אמאן דבטל גיטא ובמקום דמשווי נפשיה רשיעא לא מהימן אפי' במיגו, כמו באנוסים היינו מחמת ממון או באמנה וצ"ע, וגם לפי דברי התוס' לקמן דבביטלו שלא בב"ד אין הביטול כלום א"כ אם אומר שביטלו בינו לבין עצמו שלא בעדים אין הביטול כלום אף דיש להאמינו על כך מ"מ אין בדבריו כלום, וגם זה צ"ע ויבואר לקמן בס"ד:
בתוס' ד"ה מבוטלת כו' תימא דבפ"ב כו' גרסינן איפכא כו' עכ"ל בספר פ"י תמה איך ס"ד לענין הדרא למרא והא עדיף לישנא דלהבא מלישנא דלשעבר ע"ש, ואין כאן תמיה דהא בלא"ה בעי טעמא איך ס"ד למימר באמר לשון אי איפשי שבודאי להבא משמע שתיהדר למרא הרי כבר זכה בה ואיך תחזיר למרא במה שאמר שאינו רוצה בה או בתיבטל להך גירסא, וע"כ צ"ל בהך ס"ד ס"ל דמסתמא כי יהיב אינש מתנה יהיב לה אדעתא דליקבלה מיניה והיינו שתשאר שלו ויהנה ממנה, אבל ע"ד שיפקירנה ואולי יזכה בה איש אשר לא חפץ בו בודאי לא יהיב ליה והוי כאילו התנה שאם יפקירנה קודם שיהנה ממנה לא תהא מתנתו כלום, וא"כ שפיר י"ל בשלמא בלהבא כיון דהוא מפקירה ואדעתא דהכי לא יהיב ליה ולכן הדרא למרא, משא"כ בלשון לשעבר ודאי אינה כלום דלהך גירסא לא ס"ל כלל הך סברא דהודאה היא רק דקאמר שבטילה מתחילה וזה לא הוי לשון הפקר וזה פשוט, אלא דקשיא לי איך ס"ד לומר דבריו קיימים והדרא למרא דתיקשי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דפליגי התם ולכ"ע דווקא בשתק ולבסוף צווח אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, משא"כ היכא דקיבלה בעצמו לכ"ע הוי מתנה, וא"כ רב ששת דמיירי לאחר שבאה המתנה לידיה ובזה לכ"ע כבר זכה המקבל, ואיפשר לומר דבהך ס"ד איכא למימר דפליגי רשב"ג ורבנן בהך סברא דרשב"ג ס"ל דאם אמר אי איפשי קודם שנהנה הדרא למרא ורב ששת ס"ל כרשב"ג, ורבנן ס"ל דאינו כלום כיון שכבר זכה ובהך ס"ד סבירא להו לרבנן דלגמרי הוי ברשות השני, ודוקא למסקנא דקיי"ל כריש לקיש דאי איפשי הוי הפקר צריך לאוקמא דפליגי אם הוכיח סופו על תחילתו, משא"כ לס"ד דהדרא למרא י"ל דרב ששת כרשב"ג ולרבנן אי איפשי אינו כלום ואפי' הפקר לא הוי וא"ש, עוד איפשר לומר דודאי אם נימא דהדרא למרא אף לאחר שזכה יש לחלק דבכותב נכסיו והיינו בשכ"מ לא שייך הך אומדנא דאם לא יקבלה ממנו תחזיר אליו דאינו מוכח כיון דבא להפקיע מן היורשים ס"ל גם באי איפשי תו לא יזכו בה היורשים, משא"כ נגד עצמו ודאי מסתמא נותן אדעתא דאם לא יחפוץ ליהנות ממנה תחזיר אליו כנ"ל:
והר"ן כתב ליישב דהא דאמרינן התם להבא דבריו קיימין ולשעבר לא אמר כלום והכא דא ודא אחת, רק שם מיירי לענין הפקר ולענין הפקר דווקא להבא דבריו קיימין משא"כ לשעבר לא אמר כלום לענין הפקר, והכא מיירי לענין דתיהדר למרא דבזו דוקא לשעבר בעינן, ויש לתמוה טובא דא"כ איך ס"ד התם למימר דבריו קיימין והדרא למרא דהא הכא אמר בהדיא לא אמר כלום, ולשיטת הר"ן היינו לענין דתהדר למרא, ועוד קשה מאי משני גבי מתנה לישנא דמהני בה נקט ואכתי נימא דלהבא משמע והוי לישנא דמהני דהא גם בלהבא משמע דהוי הפקר מיהת כמו ברישא דקאמר מבוטלת תיבטל דלהר"ן לא אמר כלום דלא הדרא למרא, אבל לענין הפקר דבריו קיימין ומנ"ל דכוון להודאה והנראה ליישב דברי הר"ן דיש שני אופנים כי יש אופן דמהני דוקא הודאה ולא הפקר ויש אופן דמהני הפקר ולא הודאה והוא למאי דקיי"ל בנדרים דף מ"ה דהפקר בעינן דוקא בפני שלשה וא"כ בליכא שלשה לא מהני מדין הפקר רק בע"כ מדין הודאה, וא"כ א"ש הגירסא דהכא דקאמר בלשון להבא לא אמר כלום היינו בשביל שלא אמר כן בפני שלשה וא"כ לא מהני מדין הפקר, ולכן ע"כ מדין הודאה הוא דקאמר ולכן אמר לישנא דמהני היינו דהוי הודאה דמדין הפקר לא מהני, ובכריתות איירי היכא דלא מהני מדין הודאה כגון שחב לאחרים וס"ל כהראב"ד דבחב לאחרים לא מהני ההודאה וע"כ מדין הפקר קאמר ולכן להבא מהני שפיר, משא"כ בלשון עבר לא מהני לענין הפקר וא"ש, אלא דקשה בבטילה היא דמשמע שתי לשונות והתם דלא מהני מדין הודאה נימא דמהני מדין הפקר ולהבא משמע כיון דמשמע שתי לשונות, ונראה ליישב דבלא"ה קשה נימא הודאת הנותן כמאה עדים דמי, ולכן איפשר לומר דהא דקאמר בטילה דהוי הודאה לאו דמיקרי הודאה לענין שמבוטלת מעיקרא, רק דמבואר בב"ב גבי זוזי דרב מרי דקני להו באודיתא אלמא באודיתא יכול להקנות, וכאן נמי בזה שמודה שבטילה היא וכיון דמהני הודאתו קני ליה הנותן מטעם קנין אודיתא, ובהכי ניחא דקאמר לישנא דמהני בין בגט בין במתנה, וקשה בשלמא בגט י"ל לישנא דמהני ביה שמסתמא הוא רוצה שיהיה קיום לדבריו וכוונתו שיתבטל עתה, משא"כ גבי מתנה איך נימא שכוון ללישנא דמהני שהרי אין זה לשון מתנה כי אם הודאה, ואיך נוכיח מדבריו הודאת בע"ד כיון דאיפשר דלהבא קאמר ואין כאן הודאה כלל, ולפ"ז ניחא דמ"מ שפיר הוי לישנא דמהני והיינו שמתכוין לקנין ובזה שאומר בטילה היא היינו שהיתה בטילה מעיקרא הרי הודה בשדה שהוא של הנותן וקני ליה מדין אודיתא עכשיו שהוא של הנותן, ולכן לא שייך לומר לגבי הנותן הודאת בע"ד כמאה עדים דאנן הכי קאמרינן שבאמת ניתן לו רק בזו ההודאה הוא שחוזר ומקנה לו כמו בזוזי דאיסור אף שידעינן שלא היו המעות לרב מרי מעולם מ"מ מהני מדין הודאה וכאן נמי מהני מדין הודאה שהוא מטעם קנין ולכן שפיר שייך לישנא דמהני ביה שמסתמא כוון שיהיה לשון קנין, משא"כ בכריתות דאיירי בחב לאחרים שאין הודאתו כלום לא אמרינן דנימא דכיון ללישנא דמהני ביה שיהיה הפקר דאנן אמרינן שנתכוין להודאה לחוב לאחרים כדי להפסיד לב"ח וא"ש, וא"כ אתי שפיר נמי דס"ד היכא דהוי הפקר בדבריו הדרא למרא והיינו שמפקירה עכשיו ואנן אמרינן דלא נתן רק אדעתא שיקבל ויהנה מן המתנה, דהא ע"כ הכי ס"ד דלריש לקיש באמר אי איפשי בה ס"ד דהדרא למרא וא"כ שפיר י"ל ברישא דאפקרה דבריו קיימין והדרא למרא, משא"כ בסיפא דהודאה בעלמא קאמר שפיר י"ל דלא אמר כלום דלא מהני מטעם הודאה כנ"ל, עוד י"ל דלהכי לא מהני התם מטעם הודאה דבלא"ה כתבו התוס' לקמן נימא דהודאת הנותן כמאה עדים וכתבו דהנותן לא קים ליה, וא"כ י"ל דשם איירי שהנותן אמר שבודאי קיבלה ממנו א"כ לא שייך לומר הודאת בע"ד דאדרבה נחשוב הודאת הנותן כעדים, ובזה ניחא דנהי דאמרינן לישנא דמהני ביה היינו בדאיהו קא מודה להנותן וכוון להודאה, אלא דאנן אמרינן דניזיל בתר הודאת הנותן שהוא שקיבלה היפך דבריו שאומר בטילה היא, וכאן י"ל דאיירי היכא די"ל דלא קים ליה להנותן דאז הוי הודאת המקבל כמאה עדים כנ"ל:
וכבר עלה בדעתי לקיים בכריתות גירסא הנאמרת כאן וכפירש"י שם, רק שנאמר דריש לקיש שקאמר הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי, ורב ששת קאמר לאחר שבאה מתנה לידו, וא"כ י"ל דריש לקיש קאמר שאף שבשעה שבאה לידו אמר אי איפשי בה מ"מ הוי הפקר שכבר נסתלק הנותן ממנה וה"ל הפקר, ותיקשי התם מסיפא דדבריו קיימין מטעם הודאת בע"ד והדרא למרא, וקשה הא י"ל דמה שאמר בטילה היא הוי הודאה דמעיקרא אמר אי איפשי בה וה"ל למימר דתיהוי הפקר אע"כ גם באמר תחילה אי אפשי בה נמי הדרא למרא, ובזה מיושב בריוח, וכן פירש רשב"ם בב"ב דריש לקיש איירי בשעת מתנה, אלא שאין הסוגיא מתיישבת שם בדבר הלזה דתיקשי מאי מייתי מדין ודברים הא שם היה שדה שלו מקודם, וגם פלוגתא דרשב"ג ורבנן משמע דלכ"ע בשעת מתנה אם אמר אי איפשי הדרא למרא דכי יהיב אינש אדעתא דליקבלה מיניה יהיב וגם מוכח משם דלרבנן אף דלא הוכיח סופו על תחילתו והשתא דקהדר ביה הפקר מיהא הוי, וכבר תמהו התו' בב"ב שם דף קל"ה על פירוש רשב"ם בזה, ומ"מ אחר שכבר טרחתי בזה לא ישוב דברי ריקם ואומר מ"מ הנלענ"ד כי בודאי בדריש לקיש שלא נאמר אחר שבאה מתנה לידו משמע ודאי דבשעת מתנה קאמר, אלא דריש לקיש קאמר הנותן מתנה ולא קאמר מי שנתן, אלא שאף לאחר ששומע הנותן שאומר אי איפשי בה אפי' הכי לא הדר הנותן וקאמר שמ"מ אני נותן לך והוי כאילו גם הנותן אמר אי איפשי בה, ולהכי ס"ל לריש לקיש דהוי הפקר דמאחר שהנותן אינו חוזר בו שפיר הוי ליה הפקר, וא"כ מוכח מדברי ריש לקיש שזה שאומר בשעת מתנה אי איפשי וגם הנותן שאמר אעפ"כ אני נותנה לך מ"מ לא הדרא לנותן ובזה לא שייך אדעתא דליקבלה מיניה דהא חזינן דאף ששומע שאמר אי איפשי בה אינו חוזר ממתנתו, ופריך מדרב ששת, והנה מרישא דקאמר אי איפשי בה לא אמר כלום לא קשיא ליה לריש לקיש והוא דיש הפרש דריש לקיש קאמר באי איפשי בה היינו שאינו חפץ בשדה המתנה ולכן אמרינן דהוי הפקר, משא"כ רב ששת איירי באי איפשי דומיא דתיבטל והיינו אי איפשי שתהיה מתנה ובזה לא אמר כלום שאין רצונו לומר אי איפשי בשדה הניתן ודבר הלמד מענינו הוא דריש לקיש משום דאיירי בשעת מתנה לא שייך לומר אי איפשי שתהיה המתנה שהרי עדיין לא ניתנה לו וממילא אי איפשי בה קאי אשדה, משא"כ רב ששת איירי לאחר שבאה מתנה לידו י"ל דאי איפשי ר"ל איני רוצה שתהא המתנה מתנה, אלא דמדריש לקיש ילפינן אם אמר בפירוש איני רוצה בשדה זו הוי הפקר דהא מוכח כן מדחזינן דאף דבשעת מתנה ודאי אמרינן כי יהיב איניש מתנה אדעתא דליקבלה מיניה ואפ"ה אמרינן דהוי הפקר והיינו משום סירוב הנותן לחזור ולקבלו ואומר אעפ"כ אני נותנה לך וא"כ נשמע ממילא דאי איפשי גם אח"כ הוי הפקר, והשתא פריך שפיר מסיפא דדבריו קיימין והיינו משום דהוי הודאת בע"ד והדרא למרא, וקשה דהוה ליה למימר דתיהוי הפקר דהא כאן באמת כבר נסתלק הנותן ממנו ולא שייך לומר אדעתא דליקבלה מיניה שהרי כבר באה לידו ואנן סהדי שזכה בה נמצא שכבר נסתלק הנותן רק דמחייבינן ליה מטעם הודאת בע"ד לחייב עצמו נגד העדים, מ"מ לענין הנותן מהני העדים לומר שכבר נסתלק וה"ל למימר דתיהוי הפקר ונימא דלא הוי הודאת בע"ד רק שבטלה בשביל שאמר תחילה אי איפשי בה, ומ"מ הנותן נסתלק דהזוכה מן ההפקר יוכל לומר ע"ז נגד הנותן אנא אעדים סמיכנא שכבר נסתלקת וא"כ הל"ל דהוי הפקר, כן נלענ"ד ברור בישוב הגירסא, ואולי מקום הניחו לי הראשונים בזה:
בא"ד והאי דקאמר כו' ולישנא דמהני בה כו' ע"כ. לכאורה יש לחלק בלא"ה דגבי גט כיון שמבקש לבטלו בודאי רוצה שיהיה הביטול עכשיו כי אם לא עכשיו אימתי דכשיגיע הגט לידה שוב אינו יכול לבטלו, משא"כ במתנה אפי' לא יועיל לשון זה אם רוצה שיהיה הפקר הרי גם עכשיו בידו להפקירה נמצא שלא תפסד מחשבתו במה שלא יועיל הלשון שאמר עכשיו:
דף לב:
בא"ד ורש"י פירש בכריתות כו' דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין כו' אבל זה לא הפקיר את השדה כו' ע"כ נראה כוונת רש"י לחלק ג"כ דמה שאומר ריש לקיש אי איפשי כוונתו אי איפשי בדבר הניתן לי, נמצא שסילק עצמו מן הדבר הניתן והפקר הוי, משא"כ הכא דקאמר אי איפשי אין כוונתו על הדבר הניתן רק אי איפשי שתהא מתנה והרי בע"כ כשקיבלה כבר נעשה מתנה, אלא שצ"ע מי הכריחו לחלק בין קרקע למטלטלין הרי יש חילוק בפשיטות דבריש לקיש הפקיר המתנה ובדרב ששת לא הפקיר, וצ"ל דמשמע כיון דנאמר בלשון אחד ולכן ס"ל בסתמא במטלטלין כיון שמוציאה מתחת ידו ואומר אי איפשי בה הכוונה שאינו רוצה בדבר הניתן, משא"כ בשדה באומרו סתם אי איפשי בה מפרשינן לה שאינו רוצה שתהא מתנה, ולהכי לא אמר כלום, ומ"ש ופריך מסיפא נראה כוונתו כדפרישית לעיל דכיון דמטעם הודאת בע"ד אתינן עלה א"כ ס"ל שהודה שתהיה ברשות נותן נימא דלא מיקרי הודאה רק לענין שתהא הפקר והכי קאמר בטילה היתה מעיקרא בשביל שהפקרתי' ואמרתי אי איפשי בדבר הניתן. ובזה מובן מ"ש רש"י דהוה מצי לשנויי דבדרב ששת שמודה שבטילה היתה מעיקרא אפי' תימא דמשום לשון הפקר נתבטלה שפיר הדרא למרא דבאמר אי איפשי מתחילה קודם שבאה לידו לכ"ע חזרה לנותן כדאמר לרשב"ג, אלא דמשמע דמשום הכי לא איריא דנפרש דברי ריש לקיש דוקא קודם שבאה לידו, אבל למסקנא ע"כ מוכח דריש לקיש איירי דוקא לאחר שבאה מתנה לידו, א"כ ממילא בבטילה היתה מעיקרא שפיר הדרא למרא, ובעל ספר פ"י לא ירד למכוון בכוונת רש"י, והנלענ"ד כתבתי, ודוק היטב. וכבר כתבתי למעלה מה שנ"ל:
בגמרא אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כו' נ"מ להולך לאו כזכי הקשו המפרשים הא בגט אפי' זכי לא מהני, ובתוס' נדחקו ג"כ בזה, ולולא דבריהם היה נ"ל בפשיטות, וכן נראה מפירש"י דודאי אביי קאמר שליח מתנה כשליח הגט שאם ביטלה הרי היא מבוטלת כיון שלא הגיע עדיין ליד המקבל, אלא דמפרש דקשיא הא במתנה לא שייך למימר הכי שהרי מיד כשבא ליד השליח זכה המקבל, וע"ז קאמר נ"מ להולך לאו כזכי, וא"כ שפיר משכחת לה ביטול במתנה וזה ונדכג גם יש לפרש דקאי אמאי דסליק דבטל שתי לשונות משמע, נמצא בין המקבל מפרשינן בטילה לשעבר מ"מ בשליח מתנה והנותן קאמר מתנה שנתתי בטילה היא מפרשינן לה על להבא כיון דלשעבר לא מהני, אלא דלא תימא הרי כבר זכה בה השליח בשבילו, ומפרש דנ"מ להולך לאו כזכי וכאמור ודו"ק, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה להולך כו' בגט כו' דאפי' זכי נמי לא מהני כו' עכ"ל לכאורה יש לפרש בגט נמי שייך הולך לאו כזכי כגון שעשתה שליח קבלה והבעל אמר הולך ותן לה דשייך לומר לאו כזכי דבשליח קבלה מהני זכי, מיהו לקמן דף ס"ג ע"ב מספקא לן בהא אי הולך כזכי דמי, ופריך מהולך מנה לפלוני ואמר רב אם בא לחזור אינו חוזר ומשני התם ספק ממונא ולקולא, ופירש"י דזה שבא להוציא עליו הראיה, וא"כ היכי קאמר כשליח הגט הא בגט בכה"ג ספיקא הוי והל"ל במתנה דאינו חוזר שאינו יכול להוציא מן השליח, מיהו צ"ע מספיקא ה"ל לאוקמא בחזקת מרא קמא, ולפמ"ש הש"ך בח"מ ס"ס צ"א דבמעות לא שייך מרא קמא כיון שאינו חייב להחזיר אותן המעות, א"כ י"ל דוקא במתנה אינו חוזר ומיירי ביש לו רשות להשתמש בהם, או איפשר שיש לחלק דבמלוה כיון דבודאי חייב לו זכה, משא"כ במתנה מספיקא לא זכה אף כשהוא ביד השליח, וא"כ שפיר קאמרינן דהולך לאו כזכי דמי ומצי למיהדר ביה כנ"ל ודו"ק, ואין להאריך כאן בזה:
בגמרא וקא מיבעיא ליה בטל מהו. רש"י פירש שלא אמר הוא, והרמב"ם מפרש בטל בפת"ח שהוא פועל עבר, ולדידי לפירש"י קשה ל"ל במשנה הוא, ולדעת הרמב"ם אתי שפיר דאיפשר דמספקא לן בלשון מתניתין גופא, ואי נגרוס במתני' בטל בציר"י א"כ מאי פריך מרב ששת דבטילה י"ל שהוא ג"כ בפועל עבר, ואולי י"ל דקים ליה דבטילה דרב ששת הוא כמו בטל בציר"י וא"כ פריך שפיר, או איפשר דלא פריך רק אם נימא במשנה דאפי' בטל נמי הוי ביטול להבא, משא"כ אם נימא דבמתני' דוקא בציר"י י"ל דלא קשיא כלל די"ל דרב ששת דומה לבטל בפת"ח רק אביי מסיק הכא משום דמספקא ליה ג"כ בטל בפתח, ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה שכתב בהרי היא בטילה הרי היא הפקר, ותמהו עליו המ"מ והר"ן דמנ"ל לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל דבטילה בציר"י ודאי להבא משמע ולכן מבואר ברמב"ם בטילה בציר"י שיש יו"ד בין טי"ת ללמ"ד, א"כ י"ל דס"ל בציר"י ודאי להבא משמע ולא קשיא לן רק ארב ששת דקאמר בטלה בלא יו"ד בין טי"ת ללמ"ד שהוא ג"כ משמעו פועל עבר ולא צריך לומר ב' לשונות במשמע רק אי בגט מהני בטל בפת"ח, משא"כ בבטל בציר"י ודאי להבא משמע, ולכן כתב שם דבטילה כמו אי איפשי הוא שהוא אינו רוצה בה, וכמו שפירש בכ"מ שם, ובזו יש ליישב דאם נימא דכוונת הרמב"ם לחלק בין בטילה היא להרי היא בטילה, וכמ"ש הר"ן ומ"מ וראב"ד, א"כ תיקשי אמאי לא מייתי בטילה היא דאע"ג דבגט להבא משמע מ"מ במתנה לשעבר משמע וע"ז לא שייך תירוץ הכ"מ שסמך עצמו על מ"ש בנתתי שדה פלונית כו' והלה אומר לא קבלתי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ע"ש, דמ"מ קשה הו"ל לאתויי דבטילה היא נמי משמע לשעבר אע"ג דבגט להבא משמע, וצ"ל שסמך עצמו אדיוקא שכתב דוקא בהרי היא בטילה ולא זולת, ולפמ"ש י"ל שפיר דהא הרמב"ם מייתי אפי' בגט דבבטל הוי ספק, וא"כ כ"ש במתנה דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, וא"כ מוקמינן להמתנה בחזקת מרא קמא מספיקא דאי להבא משמע הוי הפקר ואי מעיקרא משמע הדרא למרא לפי גירסת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ, א"כ לא היה צריך הרמב"ם להביא זאת כלל, והא דצריך אביי למימר דשתי לשונות משמע היינו אם נימא דבגט להבא משמע אפי' בבטל בפת"ח, וצ"ל דמ"מ במתנה לישנא דמהני בה והוי לשעבר, משא"כ למאי דמספקא להרמב"ם בפועל עבר ממילא במתנה מספיקא הדרא למרא קמא כנ"ל לכאורה, אלא שראיתי להרמב"ם שם דין ג' גבי שתק ולבסוף צווח כתב שזכה הזוכה מן ההפקר אע"ג דמספקא לן אם הוכיח סופו על תחילתו ולא ס"ל לאוקמא בחזקת מרא קמא, ומיהו למאי דפרישית י"ל דפשיטא ליה דבטילה בציר"י טפי משמע להבא מבטלה שהוא לשון עבר וממילא מוכח מינה דבטלה בלא ציר"י הוי לשון עבר, ודוק היטב:
ולדעת הרמב"ם ניחא מנהג העולם שאומרים פרורין הפקר דדוקא בבטל שמשמעו פועל עבר מיבעיא לן משא"כ בהפקר, ואצ"ל למ"ש בעל ספר חק יעקב שיש חילוק בין הפקר בציר"י להפקר בפת"ח שאפי' הפקר בפתח איננו פועל עבר שדוקא בטל י"ל שהוא פועל עבר ויוכל לומר בטל את הדבר כמו פקד או שמר, משא"כ בהפקר העבר לא נאמר כי אם הפקיר שהוא הפעיל, וא"כ לעולם להבא משמע ולכן אין העולם מדקדקין בזה
ועיין ברמב"ם הלכות תרומות פ"ט דין ה' ו' שהביא ג"כ הך דשתק ולבסוף צווח וכתב שלכך אין אוכלין בתרומה משום דמספקא לן אם הוכיח סופו על תחילתו, ומייתי בכסף משנה ואמרינן התם דת"ק סבר מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה וכוונתו לסוגיא דכריתות דלדידן דקי"ל כריש לקיש וא"כ לרבנן הפקר הוי עכ"פ ואמאי יאכלו בתרומה וע"ז קאמר דס"ל מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, ובמשנה למלך כתב בדברי מרן הגדילו התערובות דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין שם זכר למעוכב גט שיחרור ע"ש, ולא זכר סוגיא דכריתות, אלא יש תימה על הרמב"ם הא לריש לקיש שמוכח דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ורשב"ג לא פליג בהא כלל, והכא נראה שרצה ליישב זאת במה שאמר שם ויש מקום שרשב"ג פליג בהא והוא תימה, דהא רשב"ג קאמר דזכו בהם יורשים ובודאי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ואי איפשר לומר דרשב"ג פליג משום הא דוקא דס"ל מעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה דהיכי קאמר זכו בהם יורשים ואם הם כהנים אוכלים בתרומה, וגם מדזכו בהם ש"מ דלאו הפקירא נינהו וצ"ע, ואין כאן מקומו:
שם איבעיא להו הרי הוא חרס מהו. פירש"י להבא משמע או לשעבר משמע, עיין בר"ן ובמ"מ פ"ט מזכיה שתמה על הרמב"ם שחילק בין בטילה היא זו להרי היא בטילה דמנ"ל לחלק בכך, ובס' לחם משנה כתב דנפקא ליה מדהכא חרס הוא לא מהני והרי הוא חרס מהני ע"ש. ולי נראה דעדיין אינו מוכח דהא לא מפליג רב ששת בהא ול"ל למימר ברישא מבוטלת תיבטל ליתני הרי היא בטלה וליפלוג בדידי' ומהכא לא מוכח רק דמהני בגט והיינו משום דשתי לשונות משמע ובגט משום לישנא דמהני ביה קאמר להבא וחרס הוא גרע דאפי' בגט לשעבר משמע, וא"כ במתנה דאמרינן לישנא דמהני בה וקאמר לשעבר גם בהרי היא בטילה י"ל לשעבר הוא, מיהו נ"ל ליישב דהא בלא"ה הקשו התוס' הא ככר זה הקדש מהני וכ"ש למאי דפרישית לעיל בדעת הרמב"ם דבטל דוקא י"ל לשעבר נמי משמע, וא"כ מאי מייתי מהרי הוא הקדש, ולכן נראה דכך מייתי דאם איתא שגם בהרי הוא יש מקום ספק אי להבא אי לשעבר הרי לישנא דהרי הוא מורגל אצל העולם בלהבא איך מעשים בכל יום במי שרוצה להקדיש או להפקיר אומר הרי הוא ולא פריש יהיה הקדש והפקר, אלא ודאי פשטות הלשון הוא להבא בלי שום משמעות לשעבר ולכן גם בחרס אע"ג דחרס הוא לא מהני הך לישנא דפשיטא לן דהוי להבא ומורגל בפי כל להבא גם בחרס להבא, וא"כ מיושב קושיית התוס' דככר זה הקדש י"ל דדומה לבטל ומשמע שתי לשונות ובחרס לא מהני מה שאינו ברור דלהבא משמע דחרס הוא לא מהני ודו"ק:
שם חוזר ומגרש בו ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו. התוס' תמהו למה יפסל הגט כמבואר בדבריהם, ולולא דבריהם וכל דברי הראשונים היה נ"ל לפרש הפלוגתא דבלא"ה יש להבין לפמ"ש לעיל דהני גיטין הבאים ממדינת הים אע"ג שלא נמסרו ביום הכתיבה כשרים והיינו ע"י שליח אע"ג דמוקדמין הן וא"כ הוא בעצמו אין יכול למסור הגט, וא"כ למאי דאיתא בנזיר דף י"ב דלא משוי שליח רק במידי דאיהו מצי עביד השתא משא"כ במידי דלא מצי עביד לא משוי שליח, וא"כ כיון דאיהו לא מצי לגרש בו איך משוי שליח, ועיין בתוס' שם, וכן נמי מסיק בפ"ק דקידושין גבי כהנים דשלוחי דרחמנא נינהו דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן עבדי, וא"כ כאן בסתמא כבר הגט מוקדם מאותו יום ובאותו יום איהו לא מצי למיעבד וכשהוא עצמו יתננו יהיה פסול, ולכן ס"ל לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו כיון דצריך למנותו שנית על השליחות וכבר נעשה מוקדם, ורב נחמן ס"ל דמ"מ חוזר ומגרש בו כיון דמן התורה כשר גם בשנותנו בעצמו וא"ש, וא"כ י"ל דליכא למאן דאמר שיכול לבטל גוף הגט שהוא נגד הסברא כמ"ש כל הראשונים, רק דמ"מ הסברא מוכרחת מרב ששת, ולמאי דפרישית לא מוכח מידי ודו"ק, ועיין במשנה למלך פ"ט מאישות:
(פיסקא בראשונה היה עושה כו' איתמר בפני כמה מבטלו עבו הקשו התוס' מאי נ"מ בתר תקנת ר"ג הרי תיקן שלא לבטלו, והתוס' ביקשו להמציא שבפחות מב"ד אין ביטולו כלום, והדבר קשה להמציא, וגם פשטא דשמעתא משמע דלא צריך להפקעת קידושין אלא לרשב"ג, ולענ"ד נראה כי בלא"ה צריך ביאור לישנא בראשונה היה עושה ב"ד ולא נקט היה מבטלו בפני ב"ד וכ"ש אי סגי בשנים ה"ל למימר בפשיטות היה מבטלו בפני שנים וגם שנים בוודאי לא סגי בלא"ה, ולכן נראה דבלא"ה נקט במתני' ממקום אחר ולכן נראה שההנהגה היתה שהבעל שהיה מבטלו במקום אחר ולא ידע אם כבר הגיע השליח למקום שנשלח ואיפשר שכבר הגיע ליד האשה ולכן היה עושה ב"ד ולוקח מהם כתוב וחתום שביטלו אז בפניהם כדי לעמוד על הדבר אם כבר הגיע אז הגט ליד האשה וגם פן ילכו העדים למקום אחר ולא ימצא עדים על הביטול ואי איפשר שיקח מהם בכתב דהוי מפי כתבם ואין עדותן כלום ונמצא שלא יהיה לו עדים על הביטול ולא יהיה נאמן בלי עדים ולכן עשה ב"ד ומב"ד סגי נמי כשלוקח מהם כתב כתוב וחתום דלגבי ב"ד לא הוי מפי כתבם ולהכי נקט עושה ב"ד ממקום אחר, ולפ"ז י"ל דלרב נחמן גם השתא אם יש לו כתוב וחתום משנים שחתמו בתורת ב"ד הוי ביטולו ביטול ולא מיקרי מפי כתבם דלהך מילתא גם תרי ב"ד קרי להו כמו בפרוזבול דמייתי מינה, משא"כ לרב ששת בפחות משלשה לא מיקרי ב"ד ואין יכול ליקח מאתם כתוב דהוי ליה מפי כתבם, והכי הוא לרב נחמן בכל מידי דאודועי בעלמא הוא סגי בתרי והיינו טעמא דגם בפרוזבול סגי בתרי, והיינו דמוכח נמי מדחתמו בפרוזבול תרי ש"מ דבתרי לא מיקרי מפי כתבם דתרי נמי ב"ד הוו בכה"ג שאינו על הכחשה והדבר נעשה בפניהם סגי בתרי, ואף דבקיום בעי ג' היינו משום דדמי לעד מפי עד, משא"כ על דבר שנעשה בפניהם להודיע אמיתת הדברים תרי נמי מיקרו ב"ד, כן נ"ל ברור, ונ"מ טובא לדינא דלדידן דקיי"ל כרב נחמן וכרבי דביטלו מבוטל גם אם יש לו כתוב משנים נמי ה"ל ב"ד ולא מיקרי מפי כתבם. ובזה יש ליישב נמי קושיית התוס' שהקשו ביבמות דקאמר התם מפני שהוא ב"ד הא תרי לא הא לתרי נמי ב"ד קרי להו, ולפ"ז ניחא דהא לענין מיאון ע"כ לא קרי לתרי ב"ד דהא מתני' הוא ר"פ ב"ש דב"ה קאמרי בב"ד ושלא בב"ד, ונהי דשלא בב"ד נמי מ"מ בציר מתרי לא סגי, וא"כ חזינן דלתרי קרי לענין מיאון שלא בב"ד, וגם לב"ה נמי בעי ג' רק מומחין אין צריך, כסתמא דמתניתין ריש סנהדרין ודו"ק, ולפ"ז צל"ע מ"ש התוס' בפרק ב"ש דף ק"ז ע"ב דה"ה דסגי בחד דהא התם רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן להדא מילתא, וא"כ י"ל רב נחמן לשיטתיה דלתרי נמי ב"ד קרי להו ומ"מ ב"ד בעי, ואיפשר דזה שלא בפני זה לא מהני, וגם נ"מ כששנים ביחד מיקרו ב"ד לענין מיאון ויכולין לכתוב לה ולא מיקרי מפי כתבם משא"כ בחד דלא מיקרי ב"ד כלל הוי מפי כתבם למאי דפרישית, וצ"ע:
בתוס' ד"ה ורב נחמן כו' וי"ל דהתם כיון דבעינן ג' באודיתא כו' עכ"ל צ"ע דהא השתא קיימינן בהך סברא דתרי נמי מהני לענין אודיתא, וא"כ שפיר קרי להו ב"ד דהא התם ה"ק דאי כתיב ב"ד לא צריך ופריך דילמא ב"ד חצוף הוה ועיקר חששא שמא חשבו שדי בשנים וא"כ לא תירצו כלום ע"ז, וצ"ל לדברי התוס' דלהא לא חיישינן דס"ל בהודאה סגי בב"ד של שנים דפשיטא לן אי ידעי דבעי ב"ד מסתמא בעינן ב"ד של שלשה כמו בכל דינים, אלא דאיכא למיחש דילמא לא ידעי כלל הך מילתא דבעי ב"ד וסבירא להו דסגי בהעדאת עדים בלבד לגלויי מילתא בעלמא, וא"כ כיון דכתבו ב"ד ע"כ ס"ל דבעי ב"ד וכיון דבעי ב"ד ודאי בעי ב"ד הכשר לדיני ממונות, וכיון דלכל ד"ת בעי שלשה גם בהודאה לא הוי בציר מג', דלהודאה אי בעי ב"ד צריך ב"ד הראוי לדון ע"פ ההודאה, ולכן פריך דילמא ב"ד חצוף הוה וס"ל דגם שנים הם ב"ד הראויים לדון דיני ממונות, ובזה ניחא מ"ש בקיום שטרות דילמא ב"ד חצוף הוה, והא לפי האמת כתבו התוס' בכתובות ובריש סנהדרין דלקיום שטרות אף לשטרות בעי ג', ולפ"ז ניחא דה"ק דילמא ב"ד חצוף הוה ומיטעי קטעו דגם בקיום שטרות סגי בשנים, כנ"ל ודו"ק, עיין מ"ש לעיל במשנה:
בא"ד וא"ת מאי נ"מ. כבר כתבתי לעיל בזה, ולא ניחא להו למימר לענין פרוזבול דא"כ הוה ליה לפלוגי בפרוזבול:
בגמרא מוסרני לפניכם פלוני ופלוני כו'. משמע דלרב נחמן סגי בפרוזבול בשנים ובטור פסק בפרוזבול בעי שלשה, ועיין מ"ש לעיל במשנה, ואיפשר דלדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין צריך בפרוזבול שלשה דלאפקועי ממונא ודאי בעי ב"ד, ורב נחמן דוקא לשיטתיה דס"ל שנים שדנו דיניהן דין שפיר י"ל דתרי סגי בפרוזבול משא"כ לדידן לא סגי בלא ג':
דף לג.
בגמרא סבר לה כרב נחמן דאמר בפני שנים כו' ובי תלתא אית להו קלא. פי' וליכא תקנת ממזרים, ויש לתמוה איך סמכו על זה שכיון שמבטל בפני שלשה מיד יגיע הקול אצלה שהרי היה יכול לבטל אפי' ברגע אחרונה קודם שיגיע הגט לידה והיא איפשר שתינשא מיד למ"ד משעת כתיבה, ואפי' למ"ד משעת נתינה הרי לא חילקו חכמים, ולפעמים יש מהלך ביניהם יותר מצ"א יום ונמצא כשמבטל ביום האחרון אין בכדי שיוודע לה עד שיעברו צ"א יום, וצ"ל דכיון דקיי"ל אשה דייקא ומינסבא אינה ניסת בלי חקירה היטב אם ביטל הבעל הגט, רק דמ"מ בתרי דלית להו קלא ואי איפשר שיוודע לה אף לאחר דיוקא משא"כ בתלתא שפיר יוודע לה, ובזה מיושב מ"ש התוס' דמלוה ע"פ אינו גובה אפי' הלוהו בפני כמה עדים, ולמ"ש ניחא דכאן איכא דייקא ומנסבא, מיהו בתרי לא סגי כיון שאי איפשר שתדע מיד ובתוך כך תינשא לכן צריך שמיד אחר החקירה יתגלה לה משא"כ בתלתא דאית להו קלא מסתמא יוודע לה אחר החקירה וגם היא מסתמא שלא תינשא כ"ז שלא יוודע לה אחר החקירה שלא ביטל הגט שאין איסור בדבר:
בתוס' ד"ה ובי תרי כו' וא"ת ולתקנו שיבטל בפני ג' וי"ל מפני תקנת עגונות. עיין במהרש"א הפירוש, ולפי דבריו הוה מצי לתרוצי ג"כ דגם בג' שייך לפעמים תקנת ממזרים דאטו בכל פעם תדע, אלא די"ל דמ"מ לכתחילה לא היו מתקנין בשביל תקנת ממזרים משא"כ כשכבר הוצרכו לתקן שלא יבטל בפני שנים דהוי תקנת ממזרים גם בפני ג' תיקנו שלא יבטל, ובזה יש ליישב דברי רש"י במשנה שפירש ב"ד של ג', ולפ"ז י"ל דלדידן דקיי"ל שנים שדנו אין דיניהם דין ע"כ ב"ד הוא של ג', ומ"מ כיון דקודם תקנה גם בפני שנים היה הביטול הוצרכו לתקן שלא יבטל גם בפני ג':
בד"ה ושמעה כו' אע"ג דבדין לא מינסבא כו'. לכאורה נ"ל דמ"מ לפעמים שלא כדין מיעגנה שאם נמלך לגרש בו א"כ יוכל לעשותו שליח ע"פ שנים וא"כ לא תשמע ותיעגן בחנם, אלא דקושיית התוס' לרב ששת דאינו חוזר ומגרש בו, מיהו י"ל גם לרב ששת דוקא בביטלו סתם משא"כ באמר בפירוש שמבטל השליחות לבד אין הגט בטל, וא"כ לפעמים שמבטל השליחות לחוד וא"כ יכול לחזור ולעשותו שליח וא"כ לפעמים מיעגנה בחנם:
בגמרא ומי איכא מידי כו' אע"ג דכתבו התוס' לעיל דגם לרבי הפקיעו הקידושין בפחות מג' לרב ששת ותרי לרב נחמן היינו אליבא דאמת דאין לנו להפליג פלוגתתן בפלוגתא רחוקה, ובזה י"ל רבי מודה לרשב"ג, וא"כ הקושיא היא לרשב"ג גופיה, וכיון דרשב"ג קשה ממילא גם לרבי אין לומר כן:
בתוס' ד"ה ואפקעינהו כו' הקשה ה"ר שמואל א"כ יחפה על בת אחותו כו' עכ"ל. לכאורה לפמ"ש רמ"א בסימן דבאשה הנאסרת הוי הגט זכות א"כ מתגרשה מיד בקבלת השליח ואין בידו לבטלו דהשליח במקומה וכן שמעתי זה כמה שנים מאב"ד דק"ק נ"ש, ודוחק לומר כיון שמסתעף לה מזה חוב שלא יפקעו הקידושין לא מיקרי זכות דלא מסתבר כיון דבעיקר הדבר הוי זכות, וכמ"ש הר"ן לקמן גבי פרוזבול דמזכה לו קרקע, אלא נראה דיוכל לפרש בהדיא הרי הגט בידך ע"מ שלא תתגרש עד שיבא לידה ובודאי יכול להתנות שהרי אפי' אם הוא נותנו ביד האשה יכול להתנות כרצונו, ובזה יש לעמוד על תירוץ ר"ת במ"ש אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קידושין ואכתי קשה מנא ידעינן ואדרבה בזה תתחזק הקושיא שהרי י"ל שהוא במכוון עושה כן ומ"מ לא נקטלה דשמא לא נתכוין לכך, ולפ"ז ניחא דממ"נ אם נותן לה סתם הרי מתגרשת מיד ואם מפרש שלא תתגרש עד שיבא לידה ע"כ ידע מן הזנות דאל"כ למה ליה לפרש הרי בלא"ה כל אשה אינה מתגרשת עד שיבא גט לידה וע"כ שידע מן הזנות, וא"כ לא מפקעינן קידושין:
בא"ד דאם לא כן נזיר כו' אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת כו' ע"כ. והקשה מהרש"א אמאי לא מייתי בפשיטות דאיך חייב אפי' אחת הא ה"ל התראת ספק, ונ"ל ליישב דהא לכאורה י"ל שנדר על דעת רבים ואין לו הפרה, וצ"ל דלדבר מצוה יש לו הפרה עכ"פ וכאן נמי חשיב דבר מצוה במה שמתירין לו שבזה לא עבר על נזירותו, מיהו י"ל שנדר מככר ואמר ככר זה עלי אם לא אהא נזיר ואכל הככר וקיבל נזירות עליו, וא"כ כאן אין להתיר לו הנזירות שא"כ אכל הככר באיסור ולכן אין מתירין לו ושפיר ה"ל התראת ודאי, ואע"ג דקיי"ל נשבע על הככר ואכלה נשאל עליה וא"כ יוכל להשאל גם על הככר, מ"מ הכא אין הקושיא רק למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה והך מ"ד מצי סבר כרבא דאכלה כולה אין נשאל עליה, ולכן מייתי מאל תשתה אל תשתה חייב על כאו"א משמע אפי' כמה זימנין, וא"כ י"ל שיש להתיר לו דמ"מ חשיב דבר מצוה דבככר לא עבד רק פעם אחת איסור ובשתייה שתה כמה פעמים וקשיא להו שפיר ודו"ק:
בגמרא אמר לעשרה כתבו כו'. האי כתבו ע"כ כתבו ותנו קאמר דאם לא אמר תנו ולא עשאם שלוחים רק על הכתיבה לחוד אין לחוש לתקלה שהרי אי איפשר שיתנו הגט בלי שיעשם הבעל שלוחים והרי הוא כבר ביטלם אם לא דאיירי במפרש ויוצא בשיירא דאין צריך לומר תנו, אלא דקשה למה נקט בכה"ג ולא קאמר בפירוש כתבו ותנו, ואיפשר דקמ"ל רבותא לרבי דאע"ג דבהול ואח"כ פגע בקצתן וביטלן מ"מ לא נתבטלו כולם, וא"כ מיושב קושיית התוס' לר' די"ל דכ"ע ס"ל בטלה כולה, א"כ למה נקט בכה"ג ודו"ק, ובהכי ניחא למ"ד דאיירי בעדי כתיבה דנקט תנו רבותא לרשב"ג:
בתוס' ד"ה רבי כו' וא"ת מנ"ל להש"ס כו' ואפ"ה יכול לבטל בדיעבד עכ"ל. וקשיא לי דאי טעמא משום ביטלו מבוטל מאי איריא דנקט זה שלא בפני זה אפי' שלא בפני כולם יכול לבטל לנקוט אפי' שלא בפני כולם דהא השתא איכא למיטעי דמשום דלא בטלה כולה הוא דיכול לבטל וכדקאמר הש"ס באמת, ואין לומר כוונת התוס' דכיון דיכול משמע להו דוקא דיעבד כדמוכחי מפ' הזהב, וקשיא להו דבדיעבד אפי' אי בטלה כולה נמי מבוטל דהא ע"כ למאי דמוקי לקמן בעדי כתיבה ודאי יכול לכתחילה קאמר, ועוד דא"כ מאי תירצו בזה דלפי האמת דבטלה כולה ה"ל להתיר לבטל אפי' לכתחילה, מיהו זה היה באיפשר ליישב אך למאי דמוקי בעדי כתיבה ודאי יכול לכתחילה משמע, ואיפשר לומר דגם בס"ד משמע להו להתוס' דקמ"ל אע"ג דבטלה כולה באמת ויש לחוש שיטעו ויסברו דלא בטלה כולה ואיכא חשש ממזרות ואפ"ה קמ"ל דמהני הביטול בדיעבד, מיהו אכתי קשה דמצי למיתני יכול לבטל אפי' מקצתן שלא בפני כולם, מיהו נ"ל דהתוס' ס"ל הא דלר' לא בטלה כולה ולרשב"ג בטלה כולה אין הטעם כמו בעלמא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא לעיל מבואר דאפי' בכולכם לר' יוחנן שנים משום עדים ואינך משום תנאי ואפי' נמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר, וע"כ לומר כמ"ש בס' פ"י דפליגי אם נתכוין לבטל כולם במה שביטל מקצתן ורשב"ג ס"ל שנתכוין לבטל כולם ואם לא בטלה כולה אמרינן שלא נתכוין לבטל כולם, וא"כ לא שייך שלא בפניהם דאי פורט פלוני ופלוני אל יכתבו מסתמא לא נתכוין על כולם מדפרט הני דוקא וא"כ לרבי דס"ל ביטלו מבוטל ועיקר הרבותא לרשב"ג דס"ל בטלה כולה, וא"כ גם לרבי הרבותא בזה שלא בפני זה דבכה"ג י"ל דבטלה כולה ואפ"ה הוי הביטול, משא"כ שלא בפניהם אין רבותא כלל בביטל מקצתן דאפי' לכתחילה שרי דשלא בפניהם בודאי לא בטלה כולה שהרי פרט פלוני ופלוני דוקא וא"כ לא מצי למיתני אפי' מקצתן שלא בפני כולם דזה אינו רבותא כיון שלא בטלה כולה ודו"ק, ועיין מ"ש בגמרא הנראה לפענ"ר בזה:
בא"ד דיכול לבטל אפי' בפני אחד כו' כיון שלשליח עצמו וכו' אי נמי אפי' לא מהני כו' עכ"ל. התוס' נראה דפשיטא להו דודאי שלא בפני השליח לא סגי בלא שנים דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה, ומה שכתבו התוס' לעיל לרב נחמן הטעם משום כח ב"ד יפה כוונתם כמ"ש כאן בפני שנים זה שלא בפני זה, וכמבואר בדבריהם כאן להדיא וכ"כ בס' פ"י לעיל, ולא ידעתי למה חזר כאן מדבריו שהרי כאן מוכיחין דברי התוס' על דבריהם לעיל שכיוונו ג"כ לזה, ומה שנסתפק להם. אם אפי' בפני השליח בעינן שנים אע"ג דהשליח לחוד ודאי כיון דבידו שלא ליתן הגט ודאי נאמן לבדו, מ"מ י"ל כיון דאיפשר שיתננו השליח לאשה וכשיצא שלישותו מת"י שוב לא יהא נאמן להכי צריך שנים גם עכשיו ואינו מבטל בפחות משנים, אף דעכשיו יש להאמין לשליח מיקרי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים שצריך שיהיה הדבר מבורר ע"פ העדים ולא יבא לידי ספק, ומה שתמה בספר פ"י למה מהני זה שלא בפני זה ובקידושין בראה אחד שחרית וא' ערבית לא מהני נראה דלק"מ דבשלמא בקידושין כל אחד מעיד על מעשה אחר שהרי הקידושין שקדשה בהם שחרית כבר הלכו להם והיתה פנויה ואילו קבלה קידושין מאחר היתה מקודשת וא"כ איך יהיו קידושין ע"פ השני, דעל מה שאומר בפני השני שקידשה בפני אחד ע"ז גופא לא מהימן בלי עדים והרי אין כאן יותר מע"א, משא"כ כאן בביטול דודאי מהימן שביטל בפני הראשון הואיל ובידו לבטל וא"כ כשאומר בפני השני שביטל בפני הראשון ממילא נעשה השני עד על ביטול הראשון שהרי אז היה בידו לבטל, וגם זהו ביטול בפני השני ג"כ וא"כ תרווייהו אחד ביטול קמסהדי, ואף דגם כאן אם נתנו הראשון לא מהני שוב ביטול בפני השני היינו משום דאז אינו בידו ושוב אינו נאמן כלל שביטל בלי עדים וכיון דאינו נאמן צריך שנים דוקא, ועוד דהכא בשעה שמבטל אכתי לא אתא גיטא לידה והרי הגט אינו כלום עד שיבא לידה, נמצא שעדותן אינה רק על שעה של מסירת הגט ואז כבר נתבטל בפני שניהם, ולא שייך לומר כיון שלא חל הביטול מיד שוב לא יהא חל אח"כ שהרי עיקר פעולת הביטול אינו רק על שעה שיבא לידה ואז כבר יש שני עדים, משא"כ בקידושין כיון שכבר חלפו הקידושין הראשונים לא מהני עד השני לחדש קידושין הראשונים שהרי היתה פנויה קודם עד השני, כן נראה לי ברור:
אלא דיש לדקדק למה להו להתוס' לומר דיכול לבטלו בפני שנים זה שלא בפני זה הא אפי' בפני שנים ביחד כאן אינו יכול לבטל כיון דאפי' ישמעו יטעו דלא בטלה כולה ואיכא חשש ממזרות וכדמסקו התוס', שוב ראיתי שבאמת כן כוונת התוס', ומ"ש ומ"מ יכול לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה אין הכוונה על השנים שיבטל בפניהם די"ל אפי' השנים ביחד אין יכול לבטל, רק זה שלא בפני זה היינו בפני ב' השלוחים וזה פשוט, ויש לעיין לפי זה אם ביטל בפני אחד מן העשרה וחזר וביטל בפני אחר שלא בפני אחד מן העשרה אי הוי ביטולו ביטול לרבי דהא אם לא היה מבטל לא היה הביטול בפני שנים וא"כ יש חשש ממזרות דאולי השליח לא מסיק שיבטל גם בפני אחר שלא בפניו ובפני אחד אין הביטול כלום לפום הך סברא דכתבו התוס' דגם בפני השליח בעי שנים וא"כ יש לחוש שהשליח יתננו לה דלא מסיק אדעתא שיבטל אח"כ עוד בפני אחר וכשלא יבטל עוד לא מהני בלא שנים, ואיפשר דבכה"ג לא שייך חשש ממזרות דלמה יתננו השליח מאחר שביטלו בפניו ולאו בשופטני עסקינן, ולכן אפי' איתרמי שנתנו לה כשביטל אח"כ בפני עד א' הרי הוא מבוטל, ובזה ניחא מ"ש התוס' במשנה דבהגיע בשליח א"צ ב"ד אע"ג דכאן נסתפקו בדבר דגם בפני השליח צריך שנים מ"מ א"צ ב"ד שא"צ שיהיו שניהם ביחד כמו שלא בפני השליח לרב נחמן דהיינו משום חשש ממזרות דלית ליה קלא, משא"כ בפני השליח א"צ שיהיו שניהם ביחד ועמ"ש במשנה, ואיפשר דאפי' לרשב"ג בכה"ג ביטלו מבוטל דנהי דביטלו בפני השליח לחוד לא היה לו למוסרו לאשה שמא יבטל עוד בפני א' ויצטרף העדות, ובזה יש ליישב מה שפירש"י בקידושין דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא בפגע בשליח, ותמהו התוס' עליו מידי ברשיעי עסקינן, ולפ"ז א"ש דקשיא ליה לרש"י קושיית התוס' הא רב יוסף ס"ל לקמן ביטלו אינו מבוטל, ולכן ס"ל לרש"י דאיירי בפגע בשליח ומבטלו בפני השליח לחוד ואח"כ מבטלו בפני אחר והשליח נעשה עד והרי יש שני עדים על הביטול והשליח מוסרו ליד האשה מאחר שאינו יודע אם ביטלו בפני אחר ולכן מנגדין ליה ודו"ק: וגם מפירש"י שפירש יכול לבטלו בפני שנים מהם ולומר אל תכתבו משמע לכאורה דס"ל דלא מהני בלא שנים אף בפני השליח, ולכן צריך שנים מהם שהם נעשים עדים דקיי"ל שליח נעשה עד, ועיין מ"ש בגמרא ע"ז:
בא"ד אבל כאן אפי' כשידעו וכו' לפעמים יטעו כו' עכ"ל וקשה לפ"ז היכי קאמר רשב"ג אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה, ואפי' זה בפני זה למה יוכל לבטל הא לפעמים יטעו שאחרים לא נתבטלו ומ"מ יכתבו הנשארים, ואיפשר לומר דבשלמא כשאין האחרים בפניהם י"ל דנתכוין אכולהו ולכן ס"ל דבטלה כולה, משא"כ כשכולם כאן ואומר על מקצתן שלא יכתבו משמע שאין מבטל רק אותן שפורט וממילא לא נתבטלו השאר דהא דפליגי בעדות שבטלה מקצתה היינו אם נתכוין לכולם וכמ"ש לעיל, וכמ"ש ג"כ בספר פ"י, ולקמן בעה"ש אכתוב שאין זה נכון ואכתוב הנראה לפע"ד וע"ש:
בא"ד ולפי זה אתי שפיר מה שמסתפק הש"ס כו' בזה שלא בפני זה מצי שפיר לפסוק כרשב"ג עכ"ל. אע"ג דבלא"ה נמי איכא נ"מ דהלכה כרשב"ג לענין דבטלה כולה ואי כתבי אינך לאו גיטא הוא, התוס' משמע להו בגוף הדין דאין יכול לבטל אלא זה בפני זה הלכה כרשב"ג, ואע"ג דרשב"ג ודאי קאמר אינו יכול לבטל אפי' יבטל כולם אלא זה בפני זה ובהא הלכתא כרבי גם לפי דברי התוס', מ"מ זה אינו מוכח מדרשב"ג די"ל דוקא מקצתן אלא דרשב"ג ס"ל הכי בעלמא ואינו בכלל פלוגתא זו ודו"ק:
בא"ד וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא דמו אהדדי עכ"ל והקשה בספר פ"י דא"כ תיקשי אמאי קאמר רשב"ג א"י לבטל אלא זה בפני זה יבטל בפני ג' כיון דלא שייך כאן תקנת עגונות ע"ש שדחק, ונראה דהתוס' משמע להו בפשיטות מדקאמר הש"ס בפשיטות דאזלי הני וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא ולא מפליג בין מבטל בפני שנים או ג' וגם לא קאמר נמי תקנת עגונות, אלא ע"כ דבהא לא שייך תקנת עגונות כיון שכבר טרח ומבטל בפני השליח, וגם הכא שייך בכל גווני הך חששא דאפי' לתירוץ הראשון שכתבו התוס' ולא המציאו סברא זו דיטעו לומר לא נתבטלו כולם היינו לרבי כיון דס"ל אפי' בפני שנים אליבא דרב נחמן הוי ביטול אלמא דלא חייש לתקנת ממזרים ואע"ג דאיכא למיחש, משא"כ לרשב"ג ודאי פשיטא להו דיש לחוש בכה"ג דכיון דבטלה כולה ואף אם האשה תשמע שביטל קצתן תחשוב שנעשו אלו שלוחים. ועוד נראה כיון דאין הקול יוצא רק שביטל קצתן, ואם בפירוש אמר שאינו מבטל רק אותן שפורט הוו מצו הנשארים לכתוב, וא"כ אף כשיוודע לה תחשוב שמסתמא לא ביטל רק פרט קצתן דוקא ויש לחוש דשרו א"א לעלמא, וגם רב ששת חייש להכי, בפרט לפמ"ש התוס' לעיל דבפני שנים לרב ששת לא הוי ביטול, וכ"ש דא"ש לפי מ"ש לעיל דאטו פסיקא לן שיגיע הקול לאזנה שהרי יכול לבטל אף בשעה אחרונה קודם שיגיע לידה, אע"כ דסמכינן אדיוקא דידה דדייקא ומינסבא וחוקרת אם ביטל השליחות, וא"כ י"ל דלא חקרה רק השליח המביא הגט, משא"כ שתחקור אם לא אמר כן לעשרה הא ודאי לא מסקא אדעתה וא"כ אפי' בג' לא יוודע לה ודו"ק:
מיהו י"ל לפמ"ש לעיל במשנה דשפיר שייך גם כאן תקנת עגונות והיינו כשתשמע מן זה שביטל קצתן, ולרשב"ג בטלה כולה, אלא דבאמת לכאורה סברא קלישא הוא לאפקועי קידושין משום הך תקנתא דמה תעשה כשיבטל בפני השליח, ועיקר הטעם כיון שכבר תיקנו שלא יבטל לכתחילה דמי להלואה שעושה בצינעא ואינו חפץ לפרסם שעבר על תקנת ר"ג, וא"כ לא יוודע לה כלל, וא"כ לפי האמת גם למ"ד משום תקנת עגונות הטעם דביטלו אינו מבוטל משום תקנת ממזרים, וא"כ א"ש טובא ולק"מ מ"ש התוס' ודו"ק:
אלא דקשיא לי על סברא זו שהמציאו התוס' שיטעו, דא"כ קשיא דאע"ג אם נימא לא בטלה כולה למה יועיל הביטול לאותן שנים הא איכא למימר דיטעו איפכא דבטלה כולה וא"כ אין ביטולו כלום לסברת התוס' וא"כ אפי' אותן שביטל בפניהם יכתבו, ואיכא חשש דשרו א"א לעלמא, ואין לומר דעל אותן שביטלן בפניהם אין חשש דמסתמא לא יכתבו מאחר דלא ניחא ליה, דא"כ קשה לרשב"ג אמאי אין יכול לבטל אלא זה בפני זה הא אפי' אחד אחד יכול לבטל ואותו שמבטל אינו כותב, ואם ביטל לאחדים עד שכולם נתבטלו גם לרשב"ג יהיה הביטול, וע"כ כיון דביטלו אינו מבוטל רק אותן שביטלן בפניהם יכולין לכתוב ולכן אפי' ביטל לאחדים כולם אין ביטולו ביטול, וכמ"ש התוס' לקמן ג"כ, וא"כ גם לרבי קשה שמא יטעו ויסברו שנתבטלו כולם וא"כ לא יהא ביטולו ביטול ויכתבו אותן שביטלן בעצמן, ונראה ליישב דבשלמא בהא דיטעו שלא נתבטלו כולם שפיר יש לטעות דמהיכא תיתי לומר שנתבטלו כולם, משא"כ הך דניחוש שמא יסברו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ ודאי לא יכתבו, ואי ידעי מהך סברא כיון דנתבטלו כולם אינו אלא משום הפקעת קידושין בודאי לא יסמכו ע"ז בלי שאלת חכם, כי כה"ג צריכא רבא, אבל אם יסברו דלא נתבטלו כולם, זה י"ל לסברא פשוטה, כן נ"ל:
בגמרא במאי קמיפלגי כו' רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. עיין בספר פני יהושע במ"ש שיש לדקדק אם ביטל כולם היאך מצו כתבי הא יכול לבטל שלא בפניהם ג"כ לרבי דס"ל ביטלו מבוטל, ואי לא ביטל כל העשרה רק אחד מהם או שנים מהם איך שייך לומר לרשב"ג בטלה כולה הא אפי' ביטל בפירוש כל העשרה שלא בפניהם לא מהני לרשב"ג ע"ש, ודבריו תמוהין דהא הא גופא טעמא דרשב"ג דבטלה כולה ע"פ הדין ולכן לא הוי ביטולו ביטול משום דס"ל ביטלו אינו מבוטל, משא"כ אי הוה סבר כרבי שפיר היו מקצתן מתבטלין כמבואר בלשון הש"ס, אלא דזה גופא צריך ביאור, שאם לא ביטל אלא מקצתן למה יתבטלו כולם, ובספר פ"י מסיק דפלוגתייהו אי דעתיה דהבעל אכולהו, ורבי ס"ל דאין דעתו רק אהני דבטיל, ורשב"ג ס"ל דדעתו לבטל כולם, וזה דחוק שיהיה מחלוקתן בכוונתו, ואם עומד וצווח שלא נתכוין רק אקצתן למה לא נאמינו על כך, וכמו כן בצווח שנתכוין לבטל כולם איך נימא לרבי שאם כתבו האחרים יהא הגט קיים, ואף לשון בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מדוייק דה"ל למימר דפליגי אי דעתיה אהני דביטל או דעתיה אכולהו, ועוד למה נאמר שיהיה דעתו אכולם לעבור על תקנת ר"ג, ואינו דומה לדלעיל דבטל שתי לשונות משמע ואמרינן דסבר לישנא דמהני ביה דשם נתכוון למה שיהיה במשמעות לשונו, אבל כאן שאומר אל תכתבו לשנים מהם למה נאמר שנתכוון לכולם, מיהו ודאי נראה דלא דמי לשאר עדות שבטלה מקצתה לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא לעיל דף י"ח אפי' בכולכם ס"ל לר' יוחנן משום תנאי, ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין עדותן של כולם בטלה, ולכן נראה לפענ"ד בזה דהא בלא"ה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בקידושין אי דיבור מבטל דיבור, ונהי דקיי"ל דיבור מבטל דיבור, וגם ריש לקיש מודה בזה כמבואר בקידושין פ' האומר, וכאן פליגי בהך סברא שמתחלה אמר לעשרה כתבו כו' נמצא שבדיבור זה נעשו כולם שלוחים, והשתא ס"ל לרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, נמצא אע"פ שנעקר הדיבור הראשון מקצתו בביטולו שמבטל מקצתן וס"ל לרבי דמ"מ נשאר הדיבור הראשון על האחרים והיינו דקאמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, והא דנקט בלשון עדות היינו בגט צריך להעיד עדים והוא מרשה כולם להיות עדים בדבר, ונהי דבטלו מקצתן לא בטלו כולהו, ורשב"ג ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והיינו משום דכיון דכולם נעשו עדים על הגט בדיבורו הראשון מ"מ מאחר שבעצמו ביטל הדיבור הראשון כבר נעקר הציווי שלו שציוה אותן להיות כולן עדים בדבר ובטל כל הדיבור, ולפ"ז לא דמי לנמצא אחד קרוב ופסול דהתם לא קאי דיבורו רק לאותן הראויין לעדות, משא"כ כאן שהוא עוקר הדיבור דמעיקרא ואפי' נפסל אח"כ איפשר דלא דמי כיון דהוא לא עקר לדיבורו שפיר מתקיים הגט בשאר משא"כ הכא, ואיפשר לומר דהך מילתא גופיה דמשמע לעיל בנמצא א' קרוב ופסול לא נתבטל הגט אפי' בכולכם היינו משום דקיי"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, וא"כ אפי' אם מקצת הדיבור מתבטל אין כולו מתבטל, משא"כ למ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, גם בנמצא אחד קרוב ופסול בטל הדיבור. ובזה יש ליישב הרי"ף שלא הביא הך דלא בטלה כולה שסמך על דלעיל, מיהו נ"ל עיקר כמ"ש דיש חילוק בין כשהוא עוקר מקצת מן הדיבור לאו כל כמיניה שיתקיימו השאר עד שיעשם שלוחים ע"פ דיבור חדש וכמ"ש, ולפ"ז איפשר לומר עוד דגם לרשב"ג הטעם בשביל שאומר אל תכתבו ואותו דיבור מבטל דיבור הראשון שאמר כתבו שהרי אם היו כולם במעמד זה ואמר להם אל תכתבו הרי ביטל כולם, ולכן באמר לקצתן אל תכתבו נמי מתבטלין אף שלא נתכוון לאותן שאינם כאן מאחר שדיבור זה כדאי לעקור הדיבור הראשון מכל וכל, ובזה יובנו דברי רש"י לעיל שכתב יכול לבטל ולומר לשנים אל תכתבו, והוא שפת יתר לכאורה ובפרט לפי דעת האומרים דבפני השליח יכול לבטל בלי עדים, וא"כ אפי' באמר לאחד אל תכתוב נמי סגי, ואפי' תימא דסבירא ליה דגם בפני השליח בעינן עדים מ"מ א"צ שיהיו הם דוקא שהרי יכול לבטל בפני שנים אחרים, ולפ"ז ניחא דקשיא ליה למה נימא בטלה כולה הא בנמצא אחד מהם קרוב ופסול לא בטלה כולה, ולהכי ס"ל לרש"י דדוקא בהאי לישנא שעוקר הדיבור דמעיקרא ממילא נתבטלו כולם שהרי הדיבור ההוא היה מספיק לבטל כולם ולכן מתבטלין כולם מכח אותו הדיבור, משא"כ עדות שבטלה מקצתה ממילא מכח שנמצא אחד קרוב לא מתבטלת כולה כן נ"ל לכאורה, אלא דלקמן גבי עדי הולכה משמע דגם אחד מבטל אף שלא אומר בלשון אל תוליכו רק אל תוליך, ואיפשר דלהכי משמע דבעינן תרווייהו, ודלעיל י"ל דוקא משום שמבטלו בלשון רבים ונעקר הדיבור הראשון, וקמ"ל לקמן גם בעדי הולכה נמי בטלה כולה אף שאינו אומר בלשון רבים והדיבור הראשון היה בלשון רבים, ומכאן תשובה ג"כ לדברי בעל פ"י שסובר שנתכוין לבטל שניהם, ובשלמא כשאמר אל תכתבו איפשר לומר שנתכוין שגם הם לא יכתבו, משא"כ בשליחות שאומר בלשון יחיד אל תוליך למה נימא שביטל גם השני ואי אמר בפירוש אל תוליכו הרי גם לרבי ביטל שניהם, וצריך לדחוק שאמר לזה אל תוליך וכיוון גם לזה, ולא נהירא כלל, אכן למאי דפרישית א"ש שכיון שעשאן שניהם בדיבור אחד לשלוחים וביטל אחד מהם כבר נעקר הדיבור הראשון, כנלענ"ד ברור ונכון: