גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ג - כל הגט
במשנה כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול. צ"ע כל לאתויי מאי, ואיפשר דאתא לרבויי אפי' גט קטנה שיוצאה במיאון ואם נותן לה גט קמ"ל דמ"מ בעינן לשמה אף בגט דרבנן, ובהכי ניחא הסיפא כתב לגרש הגדולה לא יגרש הקטנה ולא נקט בסתמא כתב לגרש א' לא יגרש השניה, אלא משום דבעי למיתני סיפא כתב לאיזו שארצה אגרש פסול והיינו משום דאין ברירה, וא"כ בקטנה דהגט מדרבנן קיי"ל בדרבנן יש ברירה וס"ד דיגרש הקטנה, קמ"ל דלא פלוג רבנן בהא דאיכא למיגזר אטו הגדולה ודו"ק:
בתוס' ד"ה יתר מיכן כו' ומיהו אפ"ה כריתות של ס"ת אינו כשר לגרש בו עכ"ל. והקשה המהרש"א אמאי לא קתני יתר מיכן ס"ת דפסול, ונראה דס"ת ס"ד דכשר טפי משום שנכתב אם יזדמן שיהיה לכריתות כמו בסוטה, מיהו לפי האמת דבעינן שמו ושמה א"כ מסתמא לא נכתב הס"ת שאם יזדמן לכריתות שיכתוב בה שמו ושמה דודאי אסור להשתמש בה להדיוט, א"כ ממילא לא כתב הסופר ע"ד כריתות כלל והוי כמו סופרים עשויים להתלמד ודו"ק, עיין בסמוך, וניחא בזה דעת רבינו יואל דאם לא כתב השמות כשר בעדי מסירה די"ל דהסופר מסתמא לא כתבו לכריתות:
דף כד:
בא"ד וא"ת בהכותב טופסי גיטין ה"ל נמי למיתני יתר מיכן עכ"ל. נראה דזה נמשך עפמ"ש בחד צד נמי שייך יתר מיכן אבל מטופסי גיטין לא נשמע הך דלאיזו שארצה אגרש דאי יש ברירה עדיף מסתמא, מ"מ נ"ל ליישב קושיית התוס' דודאי אי סתמא כשר משכחת לה קול סופרים מקרין להתלמד, היינו דהסופר מתלמד מגיטין שכותב סתמא דלמה יפסיד הנייר בחנם כיון דסגי לכתוב סתמא שיוכל להועיל להתלמד ולגרש, מיהו אי סתמא כשר ע"כ מתני' לאורויי בסופרים העשויין להתלמד ולא מגיטין שכותבין סתמא, אבל לפי האמת דסתמא פסול ממילא נכלל ברישא סופרים העשויים להתלמד בכל אופן אפי' מגיטין שכותבין בסתמא דלא משכחת שיוכשר מעשויין להתלמד, א"כ כבר נכלל סתמא ברישא ג"כ שאילו יוכשר סתמא לא הוה פסיקא לפסול מסופרים עשויין להתלמד דיוכל להתלמד מגט שכתב סתמא שיוכשר לגרש אם נזדמן, כנ"ל ודו"ק:
בגמרא אי כתב רחמנא ונתן כו' כתב רחמנא וכתב. ויש לדקדק דהא צריך לדרשא דלעיל דף כ"א ע"ב דלא ליהוי מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה, וצ"ל דאמסקנא דכתיב לה סמיך דמשמע גם הכתיבה בעינן לשמה, מיהו קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ג ע"ב והרא"ש דוכתב לא קאי אבעל אלא אסופר א"כ קשה מנ"ל דבעינן ציווי הבעל כלל דילמא סגי שהסופר יכתוב לשם האשה המתגרשת אע"פ שלא ציוהו הבעל, וי"ל דכתיבת הסופר לא מיקרי לשמה כיון שלא נכתב בציווי הבעל ובבעל תליא מילתא ולא מיקרי לשמה אלא כשהבעל מצוהו לכותבו, וכמ"ש התוס' לעיל שצריך לשמוע מפי הבעל:
שם קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה אמר רבא ז"א. הקשה בני מהר"א הנ"ל דילמא גדולה מצי מגרש אף שלא יועיל לה לראיה מ"מ נ"מ במה שהיא מגורשת א"כ תוכל לומר לבעל גרשתני דודאי כיון שנתגרשה באמת לא שייך אינה מעיזה, אבל לעולם אם מביאתו לראיה אינו מועיל לה דכשהגט בידה מעיזה ואין מאמינין לה, ונראה דקשה עוד דילמא נ"מ כשאומר הבעל גרשתי הגדולה דבהא מהימן כיון דבידו לגרשה והקטנה לא יוכל לגרש לפי האמת בגט זה, לכן נראה ליישב דקשיא ליה לישנא דמתני' דנקט היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות וקשיא ל"ל למינקט ושמותיהן שוות דאפי' אין שמותיהן שוות נמי משכחת שכתב לגרש הגדולה וקודם שכתב שמה נמלך לגרש הקטנה דבכה"ג נמי פסול שהרי כשכתב שמו היה בשביל לגרש הגדולה א"כ שם הבעל לא נכתב לשם האשה המתגרשת, אלא משמע דרבותא דדיוקא קמ"ל דאף שיוכשר לגרש הגדולה דגדולה עכ"פ מצי לגרש בגט זה לכתחלה, או משום דאתיא ליה בפשיטות שיגרש הגדולה בגט נקט שמותיהן שוות, אבל אי לא מצי לגרש לגדולה כפשוטו טפי ה"ל למינקט בנמלך אחר שכתב שמו דבכה"ג נמי פסול לגרש בו, אלא ודאי אורחא דמילתא נקט שדרך לכתוב לשם הגדולה ולחזור ולימלך לגרש הקטנה, ואם איתא דבכה"ג אין יכול לכתוב לגדולה כפשוטו טפי ה"ל למימר באין שמותיהן שוות ונמלך אחר שכתב שם עצמו, כן נ"ל להפיל כמה קושיות אשר נפלו בזה:
וארווח לן בזה שיטת רש"י דלר"מ נמי לא בעינן מתוכו א"כ קשה מאי קאמר בעדי מסירה ור"א היא כר"מ נמי אתי' בע"מ, ולפ"ז ניחא דודאי משמע ליה דמתני' כפשוטה וא"כ אי מיירי ע"י מציאות שאינו פשוט טפי ה"ל למימר באין שמותיהן שוות ומשום שהבעל נמלך אחר שכתב שמו, אלא ודאי גם בשמותיהן שוות אתיא כפשוטו שמגרש הגדולה, וא"כ בשלמא אי אתיא כר"א א"ש שכל גט צריך ע"מ ואפי' לשיטת הרמב"ם וסייעתו דסגי נמי בע"ח לחוד, מ"מ לכתחילה צריך ליתנו לה בעדי מסירה, וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מגירושין דין י"ז ועבר ונתנו לה בינו לבינה א"כ אי אתיא כר"א לא סגי בלא ע"מ ולא קשיא דנקט שמותיהן שוות, אבל אי אתיא כר"מ ובמציאות שאינו פשוט ה"ל למינקט טפי באין שמותיהן שוות והכל ניחא, ודוק היטב:
מיהו לשיטת התוס' דבעינן מוכח מתוכו לר"מ א"כ א"ש הסוגיא בפשיטות דדייק דאי אין מוציאין שט"ח על אחרים א"כ לא מהני הגט דהא אין מוכח מתוכו למי גירש, אבל השתא דאמרת מוציאין שט"ח על אחרים שפיר מיקרי מוכח מתוכו כיון שבתפיסתו מוכיח שהוא שלה, וכן הרישא דאי אין מוציאין שט"ח על אחרים לא מיקרי מוכח מתוכו דשמא האחר נתנו לה ולא מוכח שבעלה גירשה כלל ולא קשה מידי:
בפירש"י ד"ה הא גדולה כו' וכי מפקא ליה לא חיישינן לאיסור אשת איש למימר וכו' ונפל כו' עכ"ל. וקשה אם ניחוש לנפילה גם הבעל יטעון שממנו נפל ולא משכחת גט כלל, מיהו לזה איפשר לומר דהבעל מיזהר ביה טפי, אבל האשה שכבר נתגרשה בו אינה חוששת לשומרו מאחר שכבר הוחזקה מגורשת, אלא דקשה מה שפירש"י בשני יוסף בן שמעון שיטעון ממנו נפל, וקשה אם יוכל לטעון נפילה לא משכחת שום שטר שהלוה יטעון שממנו נפל ומצאו המלוה ומ"ל טענת נפילה מן הלוה או מן יב"ש לחבירו, ואיפשר לומר לזה דודאי הלוה שנותן שטר מדעתו הוי כאילו הימניה שלא יוכל לטעון נפילה דמסתמא לא נתרצה להלוות לו בלא שטר, אבל מיוסף בן שמעון לחבירו לא הימניה ויוכל לטעון לאו בע"ד דידי את, אלא דאכתי קשה מה שפירש"י לקמן בד"ה הא אמרינן דניחוש דיוסף בן שמעון אחר כתבו לאשתו ונמלך להשליכו לאיבוד, וקשה לפ"ז לא משכחת גט כלל שיטעון גם נגד אשתו שנמלך והשליכו לאיבוד ומצאתו אשתו וע"כ לומר דמיזהר זהיר ביה א"כ גם יב"ש האחר נזהר פן תמצא אותו אשתו, ואיפשר דהחששא הוא שמא כתבו לאשתו ונמלך מלגרש א"כ אחר זמן שנעשה הגט מוקדם נתן לה גט אחר וכיון שכבר נתגרשה אין לו ליזהר בו עוד בראשון מאחר שאין לו לירא שתמצאנו אשתו שכבר נתגרשה בלאו הכי, כן נ"ל לפירש"י:
אבל לולא פירושו היה נלע"ד בפשוט דמשמע כיון דלא חיישינן שמא מסרתו הקטנה אחר שנתגרשה לגדולה דאחר שנתגרשה אין הגט צריך לה, כמו כן בשני יב"ש אין חוששין שמא יב"ש האחר מסרו לזה בפקדון וכ"ש הוא מכאן דמוציאין שט"ח על אחרים דלפקדון ליכא למיחש כולי האי דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה כדאיתא ביבמות דף קט"ו ופריך ולטעמיך דראשון מצי מגרש ביה והא ודאי אין יכולין להוציא על אחרים שיאמר שהאחר חייב לו וכאן נמי יוכל לומר שיוסף בן שמעון אחר מסרו לאשתו של זה כדאיתא ב"ב הך חששא גופא דממטי לאיתתא דהך, ומשני דלא מיגרשא רק בעדי מסירה וצריכה להביא ע"מ בפנינו, כן נראה פירוש הסוגיא ודברי רש"י צ"ע:
ואיפשר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש שהקטנה מסרתו לגדולה לפמ"ש לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון דשליש נאמן משום דהימניה, ופירשו התוס' והמפרשים שאפי' מסרו באמת לפקדון כיון דהימניה אמרינן דסמך עליו אם יאמר לגירושין שיהיה לגירושין א"כ לולא הטעם שנכתב שלא לשמה אם נתנו לקטנה היתה הקטנה כמו שליש וכשתמסרנו לגדולה אדעתא דהכי מסרו לה שאם תאמר לגירושין של גדולה שתהא מגורשת רק משום שנכתב שלא לשמה לא מהני והיינו דינא דמתני' ודו"ק, ולזה פירש"י שנפל מידה, מיהו לקמן אכתי לא א"ש די"ל שיב"ש מסרו לאשת יב"ש האחר, וגם רש"י גופיה פירש לקמן בד"ה בעדי מסירה שיש לחוש שנמלך ומסרו לאשת חבירו וצ"ע:
בתוס' ד"ה בעדי מסירה כו' אבל לר"מ בעינן שיהיה מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו וכו' עכ"ל. לכאורה אינו מדוקדק דלר"מ אפי' מצאו באשפה כשר, וצ"ל שנחתם לשם זה המגרש, מיהו לענ"ד איפשר דודאי אי בעינן לר"מ תרתי כתיבה וחתימה לשמה וכדס"ד לעיל דף כ"ג ע"ש ובתוס' דף כ"ב ע"ב ד"ה והא שפיר י"ל שבעינן שמוכח שנכתב לשם זה המגרש והמתגרשת כלשון התוס', אבל אי כשר לר"מ אפי' מצאו באשפה ולא בעינן כתיבה לשמה כלל לא איכפת לן במוכח מתוכו כלל כיון דלא קפדינן אכתיבה שנכתב לשם מי שיהיה, והשתא תו א"צ לדחוק כדברי התוס' דהא דקאמר בעדי מסירה ור"א היא מילתא דפסיקא נקט אפי' נימא דלר"מ בעינן כתיבה נמי לשמה י"ל דבעינן מוכח מתוכו, אבל למאי דס"ל לרב נחמן דאפי' מצאו באשפה כשר לר"מ לא בעינן כלל מוכח מתוכו, וא"כ א"ש לפי האמת גם לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ולא ק"מ קושיית התוס' מהך דשני גיטין, גם הרמב"ן דחק לדחות הראיה מכאן, ולפמ"ש א"ש ודוק, מיהו לר"א אע"ג דבעינן כתיבה לשמה כיון דלא בעינן ע"ח אין שייך מוכח מתוכו כלל דבלא עדים לאו כלום הוא רק ע"פ המסירה וזה העדים יודעין:
ועוד נ"ל ליישב דהש"ס בעי לאסוקי דאפי' לכתחילה ראוי לגרש, והשתא לר"מ אפי' איכא עדי מסירה אין ראוי לגרש בגט כזה דיש לחוש שמא תמסרנו לחבירתה אף שלא תהא נאמנת להנשא מ"מ י"ל שתתפוס שיעור כתובה מבעלה ותאמר שנתגרשה דמידי ספיקא לא נפיק וי"ל דאהני תפיסתה, לכן קאמר בעדי מסירה ור"א א"כ איירי שאין עדים חתומים בגט כלל ולא תוכל לתפוס בלא עדי מסירה בפנינו, גם י"ל דדוקא לר"מ לשיטתיה דמטלטלי משתעבדי לכתובה שייך תפיסה משא"כ לדידן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא שייך תפיסה לכן אין חשש אפי' עדים חתומים עליו דלעולם צריכה להביא ע"מ בפנינו ונקט מילתא דפסיקא דלר"א ליכא שום חששא די"ל דמצי איירי בלא ע"ח כלל ודוק היטב:
אמנם למאי דפרישית לעיל דף כ"ב בד"ה וחכמים דלר"מ אין להתיר לכתוב על דבר שיכול להזדייף שלא תצטרך ע"מ א"כ בלא"ה לק"מ קושיית התוס' דלר"מ הוי כמו בדבר שיכול לזייף שאין לעשות לכתחילה שתצטרך ע"מ, משא"כ לר"א והכל ניחא ודוק היטב, הארכתי לפי שהרמב"ן דחק מאד לדחות ראיית התוס' מכאן ע"כ כתבתי הנלע"ד בכמה אנפי, והמעיין יבחר הישר בעיניו, וביתר דברי התוס' עיין בספרי גט מקושר אות י"ח בארוכה
בא"ד וא"ת ומנין דחייש כו' עכ"ל. לכאורה י"ל דקושיא ראשונה בירך חבירתה מיתרצא דודאי למאן דחייש לשני שוירי אפי' בלא הוחזק מוכח מהא גופיה דלא קפדינן אמוכח מתוכו דאל"כ לא משכחת שום גט, מיהו למאי דקיי"ל דבעינן תרתי הוחזקו ושכיחי שיירתא כמ"ש התוס' ביבמות דף קט"ו בד"ה יצחק, א"כ לרבא לשיטתיה הכא דס"ל דבעינן תרווייהו שפיר י"ל דלר"מ בעינן מוכח מתוכו לכן מוקי לה כר"א, וכן אי גרס הכא רבה נמי ס"ל לקמן דף כ"ז דבעינן הוחזקו ושכיחי שיירתא, וא"כ י"ל ר' ירמיה לשיטתיה משמע לקמן דמוקי באומרים עדים מעולם לא חתמנו משמע דלעולם חיישינן לשני שוירי א"כ מהא גופיה מוכח דלא בעינן מוכח מתוכו וא"ש ודו"ק:
דף כה.
בגמרא ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר"י האחין שחלקו לקוחות הם כו'. לכאורה קשה הא גם שמואל ס"ל בב"ק דף ט' ובב"ב דף ק"ו דאחין שחלקו לקוחות הן ואפ"ה ס"ל כולן פוסלין, מיהו הא ליתא דשמואל ס"ל משום ריח הגט פסול דהא קמאי לית בהו שום דררא דהיתרא מ"מ פוסלין מכהונה, אבל ר' יוחנן ס"ל דאינו פסול ע"כ ס"ל דלא הוי גט כלל שפיר קאמר דלטעמיה אזיל דס"ל אין ברירה וזה פשוט, מיהו נלע"ד עוד ויתיישב ג"כ פסק הרמב"ם דפסק בהך דהכא דהוי ספק גירושין, וקשה הא פסק כר' יוחנן בהך דאחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, ותמהו עליו, גם מהרש"ל ביש"ש כתב שהוא כשגגה, ונראה ליישב פסקי הרמב"ם גם במה שפסק קנין פירות לאו כקנין הגוף וגם מחזירין זה לזה ביובל, ולקמן דף מ"ח אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ואנן פסקינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' ב"ק דף פ"ח ע"ב דשמואל ס"ל ג"כ ק"פ לאו כקהג"ד וס"ל נמי אחין שחלקו לקוחות, לכן נראה ליישב הכל כחדא דבלא"ה יש להבין דהא ודאי ר' יוחנן ס"ל אין ברירה אפי' בדרבנן כדאיתא בביצה דף ל"ז, ועיין בפ"י מ"ש בזה, דע"כ פשיטא דלחומרא אפי' בדרבנן אין ברירה, ובהא גופיה יש להבין למה נחמיר במילתא דרבנן, לכן נראה לחלק דודאי פשיטא דר' יוחנן ס"ל אין ברירה והיינו בחבית וכדומה לומר שיברור לו חלקו ושיתבטל שותפות חבירו מחלקו בהא פשיטא לן טפי דאין ברירה שהרי חבירו שותף בכל טיפה וטיפה מן החבית, וכן בעירוב א"א לברור מקום שבא החכם שלא הונח העירוב עליו ובהא לא אמרינן ברירה לבטל א' לגמרי שהרי בין השמשות קניית העירוב לרוח זה כמו לרוח זה שהרי לא נתברר מקום שיבא החכם, אבל ענין הברירה שחידש ר' יוחנן כאן הוא כן שהרי מ"מ נכתב לשם אחת מהנה רק שלא נתברר בשביל מי מהן א"כ מן הסברא אין לומר שנתבטל הכתיבה לשמה לגמרי משניהם שהרי עכ"פ לשם א' נכתב ואין לך לומר אלא מפני שאינו מבורר מידי ספיקא לא נפיק שהרי איפשר שהיה אתמול כוונתו לזו והיום לזו ובהא מכח סברא עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק וע"ז חידש ר' יוחנן כאן לומר מאחר שלא הובררה הכתיבה לשם מי נתבטלה הכוונה לגמרי כיון שהכוונה אינה מבוררת וזה ענין חדש שלא מצינו רק לר' יוחנן שיהא מחמת שאינו ברור בטל המציאות לגמרי, והנה כי כן באחין שחלקו נהי דלקוחות הם מחמת שאין ברירה מ"מ י"ל שאינו בטל במציאות לגמרי אם אמת שצריך להחזיר ביובל מחמת שאי איפשר שיברור זה חלקו משעה ראשונה והם כלקוחות, אלא דלפי האמת דר' יוחנן ס"ל כאן שבטל ממציאות מכח ברירה א"כ ודאי באחין שאין חלקו מבורר הם רק לקוחות ובטל החלק במציאות כלל א"כ לפי סברת ר' יוחנן כאן בגט גם שם בטלה החלוקה לגמרי ביובל ויעידו על זה דבחי ר' יוחנן כאן שע"כ מחזירין לגמרי שדבר שאינו מבורר בטל במציאות לגמרי, וא"כ שפיר קאמר ר' יוחנן לטעמיה אלא דבגמרא מצריך להו דהוה מצינו למימר התם לחומרא אבל לפי האמת דאמר ר' יוחנן כאן דאין פוסל אפי' לכהונה ממילא דחוזרין ביובל מדינא, ובא זה ולימד על זה, והשתא נראה נמי למה שהקשו התוס' הא שמואל ס"ל נמי אחין שחלקו לקוחות הן וס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ונראה דלפמ"ש בודאי אע"ג דאין ברירה מ"מ הוי כאילו לא, מ"מ לכל אחד עכ"פ חלק בקרקע ואי איפשר לבטל מציאות של חלקו לגמרי ושפיר שייך על האדמה שהרי יש לו חלק בכל גוש וגוש והא דאמרינן דר' יוחנן לא מצא ידיו ורגליו היינו לר' יוחנן לשיטתיה דהכא דס"ל דדבר שאינו מבורר בטל במציאות לגמרי א"כ אין לו כלום רק חלק הנקנה ואין לו בגוף כלום ובהך מילתא ר' יוחנן יחידאה דס"ל אפי' אחרון אינו פוסל ולא נקטינן כוותיה רק דמ"מ נכתב לשם אחת ואינו מבורר בשביל מי ושפיר הוי ספיקא בכה"ג, ולענין ביכורים שפיר מביא שהרי עכ"פ יש לו בקרקע חלק אף שאינו מבורר שפיר יכול לקרות הפרשה על האדמה אשר נתת לי, ובכן צדקו דברי הרמב"ם ברורים ומוכרחים דספיקא הוי כה"ג כדהוכיחו התוס' משמואל ורב יהודה דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף ואין ברירה ופסקי הרמב"ם נכונים וברורים, ופשיטא שיש לדונה בספק מגורשת דלא כמהרש"ל שהפריז על מדותיו, וכתב על הרמב"ם שהוא כשגגה מלפני השליט וקורא אני עליו אמרם ז"ל ביקש שלמה להיות כמשה יצאה בת קול וכתוב יושר דברי אמת לא קם כמשה כי בודאי שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר כתבתי במקומות אחרים הרבה בישוב דברי הרמב"ם ועוד ידי נטויה אחר אשר זכני ה' אשר החילותי לחבר על המסכת כסדרה וה' יגמור בעדי לגומרה:
ואפילו אם נימא דגם ר' יוחנן ס"ל דאין חוזרין לבטלה וכפירש"י לא קשיא ג"כ על הרמב"ם דנימא דאי אמר ר' יוחנן הך דאחין שחלקו מחזירין לא מוכח מזה בגט די"ל דאינו בטל המציאות לגמרי, תשובתך כי לא על הרמב"ם תלונתך דגם על פשטא דגמרא תיקשי מאי מצריך גט עם הך דחוזרין ביובל הא פשיטא דמהתם לא שמעינן פסול כהונה דהא ס"ל אפי' בראשונים שאין כאן היתר אשת איש כלל מ"מ פוסלין לכהונה וא"כ פשיטא דדבר גדול השמיענו ר' יוחנן בכזאת שלא יפסל אפי' לכהונה, ונראה דהש"ס תפס לישנא דבכורות דף נ"ו דמצריך אהא דצריך ר' יוחנן לומר דאפי' חלקו גדיים נגד גדיים פטורין ושם הוכרח לאמר הך טעמא, אבל פשיטא דכאן צריך לאשמועינן דאינו פוסל, ומה שהקשה עוד מהרש"ל שפסק לענין חלקו גדיים נגד גדיים נמי פטור לא ידעתי מי סני ליה הך דמצריך בגמרא דצאנך דומיא דבנך ואף דר"י י"ל לטעמיה אזיל הא גם רב נחמן משמע דס"ל הכי דלא מפליג בין חלקו ט' נגד ט' עד שאני תמה על התוס' כאן מה ראו בקושיא זו שמפורש כן בגמ' דבכורות, עכ"פ פסקי הרמב"ם ברורים כהלכה למ"מ:
ולפמ"ש ס"ל להרמב"ם בעלמא אין ברירה מטעם ודאי בדאורייתא ולא מטעם ספק רק בהך דלאיזו שארצה שעכ"פ נכתב בשביל א' מהם אלא שאינו מבורר:
מיהו נראה דמהרש"ל לפי שיטתו שפירש דהא דאמרינן בבכורות צאנך ברור לך לאו יתורא דקרא הוא רק משום דאין ברירה נקרא אינו ברור לך, אבל אם יש ברירה שפיר נקרא ברור לך, ופירש דאי איתמר בהא ה"א מה בנך ברור לך אף צאנך ברור לך היינו משום אין ברירה, אבל התם אע"ג דאין ברירה מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא, לכן משמע ליה למהרש"ל דפירוש צאנך ברור לך היינו משום דאין ברירה לא מיקרי ברור אבל אי יש ברירה מיקרי ברור, וכדדייקת שפיר ליתא דא"כ תיקשי הצריכא כיון דכבר אמר בצאנך אין ברירה מאי קמ"ל הכא בגט דאין ברירה כיון דמפרש הכל בחד טעמא, וזה נראה שהוא כוונת התוס' דכבר נשמע לקולא מהך דפטורין ממעשר אף שמבואר בגמרא הצריכא נראה דס"ד דהתוס' לפרש כפירוש מהרש"ל דצאנך יש לפרש אי אין ברירה לא מיקרי ברור אבל אם יש ברירה נקרא ברור וע"ז קשיא להו שפיר דמוכח אף לקולא אין ברירה וא"כ לא צריך להא דגט כלל, לכן תירצו התוס' דמצאנך לא שמעינן אין ברירה לקולא די"ל לקולא לא אמרינן אין ברירה, ומ"מ פטור ממעשר דאינו ברור ובעינן צאנך ברור, וא"כ ליתא לפירושו של מהרש"ל בהך דצאנך דמשמע דאפי' יש ברירה י"ל דמ"מ לא הוי ברור, מיהו לישנא דקאמר אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא משמע דאפי' אין ברירה מ"מ י"ל דלא מיהדר ביובל דאל"כ ה"ל למימר בקצרה דאי בהא קאמר ר' יוחנן משום דכתיב צאנך אבל התם אמרינן יש ברירה, לכן נראה דלהש"ס מילתא דפסיקא דבין יש ברירה ובין אין ברירה י"ל דמצאנך אפי' יש ברירה י"ל דמ"מ פטור, וכמו כן בירושה ומתנה אפי' אין ברירה י"ל אינו חוזרת ביובל, ועפ"ז צדקו דברי הר"י בתוס' לעיל דדייק דאפי' אי בעלמא יש ברירה י"ל בגט אין ברירה משום דכתיב לה לשמה משמע שיהיה מבורר, ונסתייע מלשון הגמרא דקאמר אי קאמר בהא ה"ח בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה משמע אע"ג דבעלמא יש ברירה הכא פסול דבעינן לה לשמה ע"כ, ומהרש"ל הרבה להשיב עליו מדאיכפל לומר אבל ירושה ומתנה לא למה היזכר מתנה הא קיי"ל כרבנן דגם מתנה חוזרת ביובל, אלא ודאי קאמר דבגיטין אמרינן אין ברירה והיינו משום דבעינן לשמה אין ברירה ולא הוי לשמה ולא משום דהכא גרע טפי, אבל באחין אפי' אמרינן אין ברירה מ"מ דוקא מכר חוזר ביובל אבל ירושה אף דאין ברירה מ"מ כיון שלא קנו בדמים הוי כמו מתנה לר"מ שאינה חוזרת ביובל אבל אי מתנה חוזרת ודאי כיון דאין ברירה פשיטא דחוזרת ביובל, אלו תורף דברי מהרש"ל בקצרה, ובעיני יפלא איך חשד לר"י בעל התוס' שממקום שבא להביא ראיה יהיה סתירה לדבריו ומי לנו גדול ועצום מר"י בעל התוס' סיני ועוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא ובגמרא, ובודאי לשון הש"ס מוכח כוותיה כיון דכבר אמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה והיינו משום דאין ברירה א"כ סגי למימר דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן משום דאין ברירה ול"ל הטעם דבעינן לה לשמה הא פשיטא אי לא בעינן לשמה אין ענינו לברירה כלל דאפי' מצאו באשפה כשר, אלא ידים מוכיחות כפירוש ר"י כיון דבעינן לה לשמה לא מהני שיהיה לשמה ע"י ברירה די"ל דלא מיקרי לה לשמה, וא"כ מגיטין לא מוכח בעלמא לומר אין ברירה דאפי' אי בעלמא יש ברירה י"ל דלא מיקרי לה לשמה, אבל התם י"ל בין שיש ברירה בין שאין ברירה מכר הוא דאמר רחמנא דניהדר ולא ירושה ומתנה והא דלא קאמר אבל התם איכא למימר יש ברירה היינו דלפי האמת ס"ל לר' יוחנן אין ברירה גם בחבית ותחומין, ולהכי נקט מילתא פסיקא דאפי' אי ס"ל אין ברירה יש לומר בירושה ומתנה לא אמר רחמנא דניהדר:
ומה שהוקשה עוד למהרש"ל על דברי הר"י דמחלק בין גיטין לשאר ברירה מהא דפשיט מפסחים לגיטין מהא דהריני שוחט הפסח ולדברי ר"י קשה דילמא גיטין שאני דכתיב לה לשמה, ועל זה הנני יוסיף להפליא איך חשד למאורן של ישראל דנהירין לי' שבילי דכולי תלמודא
אם יהיה בקיאות בקצה השמים משם יקחנו הר"י בעל התוס' רב ועצום בחריפות ובקיאות כל רז לא אניס ליה ח"ו נעלם ממנו דיוקי הסוגיא במקומה, אלא ברור כונת הר"י דבגיטין בעינן הכתיבה לשמה א"כ בעינן שיהיה מבורר בשעת כתיבה שהרי מ"מ אינו יודע לשם מי כותב כיון שאינו מבורר, וזה נראה כוונת הש"ס הכא בעינן לה לשמה ואחר שלא נתברר בשביל מי נכתב הרי לא כתב לשם אשה מבוררת מאחר שלא ידע בעצמו לשם מי יהיה הגט, אבל בהך דאחין שחלקו י"ל כיון שבשעה שדנין שיוחזר ביובל כבר נברר החלק י"ל דנהי דבתחילה לא נבררו החלקים של מי שיהיו שייכים, מ"מ אחר שכבר חלקו ונבררו החלקים שפיר י"ל שכבר נברר חלק ירושה של כל אחד וירושה אינה חוזרת ביובל, והשתא גם בפסחים כיון שמצוה שישחוט לשם מי שנמנה א"כ בשעת שחיטה לא ידע בשביל מי שוחט ודמי ממש לגיטין שדנין על שעת כתיבה לשם מי יהיה, וזהו ברור ופשוט בדברי הר"י:
אמנם בעיקר מה שפירש מהרש"ל דירושה ומתנה היינו משום דס"ל כר"מ דמתנה אינה חוזרת ביובל וה"ה ירושה דלאו מכר הוא, לא כן אנכי עמדי דודאי הא לא צריך לר' יוחנן לאשמועינן דלית הלכתא כר"מ, ועוד ל"ל לומר ירושה ומתנה לא, ופירש מהרש"ל כיון דלא קנו בדמים הוי כמו מתנה, ודבר תימה הוא דתלי תניא בדלא תניא דפשיטא דירושה לכ"ע אינה חוזרת ביובל אף לרבנן כדאיתא בהדיא בבכורות דף נ"ב ע"ב והנך כולהו ירושה נינהו וא"כ למה תלו ירושה במתנה שאינו אלא אליבא דר' מאיר, לכן לענ"ד הפירוש הברור דה"ק דוקא מכר אמר רחמנא דניהדר, אבל ירושה ומתנה היינו בדבר שנפל בירושה וחלקו בו וכן בדבר שניתן במתנה וחלקו בו לא מיהדר ביובל דבשלמא בדבר שהיה כבר מוחזק בשלו ומכרו כתבה התורה שיחזור לאשר קנהו מאתו ולא תוחלט נחלתו לצמיתות, אבל בזה שלא בא לו ע"י שום הפסד ולא חלק רק כדי שיזכה בחלקו שמגיע לו ירושה ולא עשאו בשביל מכירה שסתם מוכר מוכר מדוחק, אבל באלו שע"י מה שהקנו לו ירושה מן השמים ולא כוון למכור לחבירו רק לזכות בחלק ירושתו, וכן בניתן מתנה לשני בני אדם וחלקו בה אין הכוונה בשביל שמוכרח למכור שלו דאדרבה ע"י זה בירר לו חלקו, ולפענ"ד נקט תרתי והוא להורות דילפינן מתחילת קנין ארץ ישראל דבב"ב דף קי"ט איכא פלוגתא אם א"י מוחזקת בידינו מאבותינו, והנה זה פשוט שעכ"פ בימי יהושע בן נון אותן שחלקו בביאת הארץ שאין חוזרין ביובל והיינו טעמא דאם נימא דא"י אינה מוחזקת בידינו מאבותינו מ"מ הוי כמו מתנה שנתן לנו הקב"ה וחלקוהו ישראל ביחד כ"א חלקו לכן אינו חוזר ביובל שממקבל מתנה למקבל מתנה לכ"ע אין בו דין חזרה שהרי ע"ד זה זוכה שיעמוד כ"א בשלו, וכן אם מוחזקת בידינו מאבותינו הרי חלקנו בירושה ואינו חוזר ביובל (אלא) הדבר שבא לו מה שהקנו לו מן השמים הן בתורת ירושה הן בתורת מתנה וחלקו המקבלים במתנה אינה חוזרת ביובל וכל אחד עומד בחלקו כמו שהיה בתחילת ביאת הארץ, ס"ד דלא ניהדר דמ"מ אחר שהחזיק בחלקו בירושה או במתנה כל אחד עומד בשלו ואינו דומה למוכר שדהו שכבר הוחזק בו אבל כאן לא יוכל להחזיק בענין אחר כי אם שיסלק לחבירו חלקו לכן אין מן הדין שיחזור ביובל שלא נעשה החלוקה רק לברר לכ"א חלק ירושתו או חלקו במתנה, ולר' יוחנן דס"ל לפי האמת דמ"מ חוזר ביובל צ"ל כמ"ש דלא ילפינן מתחילת ביאתן לארץ כמ"ש התוס' בבכורות שם שחלקו ע"פ גורל ואורים ותומים מודה ר' יוחנן, עכ"פ הפירוש הברור והאמתי כמ"ש, ומקום הניח לי מהרש"ל בזה, ואין מקום להשגתו על הר"י
שם אי נמי כתחילה. ופירש"י וטעמא לאו משום דאין ברירה הוא, עמ"ש לקמן ע"ב:
שם בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה כו' בספר פני יהושע האריך להקשות הא רב הושעיא ס"ל בעירובין דף ס"ח דב"ה ס"ל יש ברירה אף לקולא א"כ לא ס"ל כמתני' כלל דלאיזו שארצה אגרש והאריך, ובאמת לק"מ דודאי למסקנא דפשיט ליה רב הושעיא איפשר דס"ל ברירה לפי האמת לכן מוקי ליה לב"ה דס"ל ברירה מ"מ בעא מיניה מרב יהודה לדעת סברתו ורב יהודה פשיט ליה דסתם מתני' ס"ל אין ברירה והוא מקשה ליה מפסח דיש ברירה ואין ראיה ממאי דבעי למאי דס"ל לפי האמת, והא דלא פשיט לנפשיה מב"ה היינו משום דלא מוכח דשמא לטהר הפתחים להבא פליגי כדמוקי במס' ביצה בדף ל"ז, ולפי האמת ס"ל יש ברירה לכן מוקי דב"ה ס"ל ברירה, והברייתות איכא תנאי טובי דפליגי בברירה, אלא דקשה אטו רב הושעיא לא ידע מתני' דלאיזו שארצה אגרש, וצ"ל דרב הושעיא ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ותמיהת אביי ארב יהודה דלא מפליג, אלא דקשה כיון דרב הושעיא דייק ממתני' דפסחים דיש ברירה מאי קמיבעי' ליה הא מוכח ממתני' דפסחים דיש ברירה, ואי קשיא ליה מתני' דפסחים אמתני' דהכא ה"ל לאקשויי בהדיא למירמי מתני' אהדדי, והנלע"ד בזה דבלא"ה דייקו התוס' על לשון אביי דאמר קבעי מיניה תולה בדעת אחרים קפשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים, והתוס' תמהו דשפיר מותיב ליה אמאי דפשיט ליה וכתבו שע"ז אינו תמיה ולא משמע כן פשטא דש"ס דלמה מייתי כלל הך דהדר מותיב ליה, והנלע"ד בזה דודאי באיזו שארצה ודאי מיקרי תולה בדעת עצמו מטעם שפירש"י דהיה פוסח על שתי סעיפים ובהך לאיזו שתצא בפתח עדיף מתולה בדעת עצמו מאחר שתלה באותה שתצא בפתח וזה לאו בידו, מיהו מ"מ בגט דעדיין לא נגמר עד שיבא לידו א"כ כיון דחזינן דלא בריר לו לאיזו שיגרש א"כ גם אם אחת יוצאת בפתח תחילה עדיין לא נגמרו הגירושין דמ"מ איפשר לפי דעתו שנדמה לו שזו תצא בפתח, ואיפשר דמ"מ לא יתרצה לגרש לזו שיצאה בפתח תחילה, לכן הך מילתא הוי מילתא מציעתא, מיהו נגד לאיזו שארצה אגרש מיקרי תולה בדעת אחרים, והך דשחיטת פסח הוי תולה בדעת אחרים שהרי אחר שנשחט הפסח אין בידו עוד לשנות, והשתא שפיר מיבעיא ליה לרב הושעיא לאיזו שתצא בפתח דלאיזו שארצה לא דמי דנגד זה הוי כתולה בדעת אחרים וגם לפסח לא דמי דשם תלה בדעת אחרים ואין בידו לשנות, לכן לא פשיט רב הושעיא לנפשיה משם דשם מיקרי לגמרי תולה בדעת אחרים, אבל בגט כל זמן שלא נתנו לה בידו לשנות כרצונו וכיון שלא הוחלט בדעתו למי יגרש ועדיין לא נגמר הדבר לא דמי לפסח, רק דארב יהודה דלא מפליג בין לאיזו שארצה לאיזו שתצא בפתח משמע ליה דליכא שום סברא לחלק בכך מותיב ליה שפיר כיון דע"כ צריך לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לא תוכל לפשוט לאיזו שתצא בפתח מלאיזו שארצה, והשתא פירוש דברי אביי הכי בעי מיניה תולה בדעת אחרים נגד מה דפשיט ליה דנקרא תולה בדעת עצמו ומותיב ליה תולה בדעת אחרים לגמרי דודאי לאו קושיא גמורה היא דתולה בדעת אחרים דפסח ודאי עדיף מהך לאיזו שתצא בפתח והיינו דודאי יש לחלק בכולהו רק דה"ל לפרושי באיזו סברא נחלקו ואיך פשיט ליה ר"י בסתמא שהרי ע"כ סברת רב הושעיא לחלק בכך, וע"ז דחי רבא דרב יהודה דפשיטא ליה היינו דלא משמע ליה לחלק בכך רק רב הושעיא דס"ד דהך דפסחים דתליא בברירה מוכרח לו לחלק בין תולה בדעת עצמו לאחרים, אבל רב יהודה דדחי ואמר מה ענין פסחים אצל גיטין לא צריך ליה לפרושי כלל די"ל בפשיטות שאין לחלק דרב הושעיא גופיה לא עלה בדעתו לחלק רק מכח הכרח משנה דפסחים, ורב יהודה דס"ל דאין ענין פסחים אצל גיטין נקטינן הסברא כפשטה דאין לחלק כלל, כן נ"ל פירושא דשמעתא ודוק היטב:
בפירש"י ד"ה מבין הכותים כו' גרי אמת חשיב להו ואין א"י נפקעת כו' עכ"ל. צ"ע לפירש"י הא ר"י ור"ש ס"ל גרי אריות הם כמ"ש התוס' וא"כ אין יינם חייב במעשר, ואי ס"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר א"כ למה פירש"י דגרי אמת חשיב להו, הא אפי' גרי אריות הם ע"כ יינם חייב במעשר, ואיפשר דקשיא ליה למה נקט כותים וע"כ ס"ל יש קנין לנכרי, מיהו ר' יוסי ור"ש ס"ל אין קנין וצ"ע, ועיין לעיל דף כ"ג ע"ב בפירש"י ותוס':
בתוס' ד"ה הלוקח כו' מ"מ כיון שפורשים מע"ז כו' עכ"ל. צ"ע דבע"ז דף נ"ט משמע דגר שמל ולא טבל נמי עושה יי"נ:
דף כה:
בתוס' ד"ה דברי ר"מ משמע כו' ואילו בפ' יש בכור כו' ויש לחלק כו' עכ"ל. דברי התוס' בחילוק זה קצת דחוקים דגם באחין נימא שמברר דבריו לומר אני נוטל חלק ירושה שלי ואתה שלך, ולפענ"ד נראה לחלק דבשלמא בשני לוגין אפי' לא תאמר ברירה עכ"פ בידו להפריש לכן אמרינן דגם כשההפרשה מתבררת אח"כ נמי מהני, משא"כ באחין שחלקו אין בידו לברר חלק ירושה כלל דאין בידו לעשות ירושה מה שאינו ירושה לו, וכיון דאין ברירה ולא זכה בשום חלק מבורר כי אם ע"פ החלוקה והחלוקה עצמו דנין עליה שהיא מכירה מחמת שאין ברירה א"כ אין בידו לברר חלק ירושה כלל, לכן לא זכה בחלקו מחמת ירושה רק מחמת חילוף עם אחיו, וזה ענין ברירה אחרת שיהיה כל כמיניה לברור חלק שיהיה לו בתורת ירושה ובהא מספקא ליה, מיהו אכתי אינו מיושב מהך דכל המתלקט דפריך מר' יוחנן אדר' יוחנן לפי חילוק שכתבתי, אלא די"ל כמ"ש התוס' דהוה מצי לחלק בהכי, ובלא"ה לא קשיא דלא מצי לעשות חילוק זה לר' יוחנן דהא אפי' בחבית בביצה דף ל"ז שבידו לברר חלקו לא ס"ל ברירה, גם התוס' לא ידעתי למה הוצרכו לדחוק הא ר' יוחנן משמע דס"ל גבי תחומין דאין ברירה אפי' פירש למקום שארצה אלך:
ועוד נראה לחלק דבשני לוגין כיון דבידו להפריש השני לוגין גם עכשיו אף שאיפשר שלמחר יהיו שני לוגין אחרים שישארו מ"מ עכ"פ לולא איסור שבת גם אז בידו להפריש השני לוגין, לכן אמרינן למחר הוברר הדבר והוי כאילו הפריש השני לוגין אתמול, אבל באחין שחלקו כשתימצי לומר אין ברירה אין בידו לעשות שיהיו כיורשים דלקוחות נינהו איך שיחלקו ביניהם, והשתא ניחא הך דלקט ג"כ שהרי אין בידו להפקיר עכשיו השיבלים של עני אם לא שיפקיר השדה כולה שהרי עכשיו לא יתקן בהפקיר מקצת השיבלים שאינו יודע איזו ישארו בלקט לכן לא אמרינן ברירה בזה:
בא"ד ובהא טעמא מיתרצא נמי דשמואל אדשמואל כו' אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ כו' עכ"ל. איפשר לתרץ דברירה לא שייך רק היכא שצריך לתנאי, משא"כ בגט שכיב מרע דרב הונא ס"ל לקמן דף ע"ג גיטו כמתנתו שיוכל לחזור אף בלא תנאי. א"כ אפי' בסתמא אינו מגרש רק אם ימות ולא שייך ברירה בזו כיון שא"צ להתנות כלל, אלא דמסיק שם דרבה ורבא לא ס"ל דרב הונא דגזירה דיאמרו יש גט לאחר מיתה א"כ אין התנאי רק שלא תהיה שייך הגזירה דיש גט לאח"מ לכן לא שייך בזה ברירה, והא דמדמי הכא לברירה היינו דמתני' משמע דאפי' אינו שכ"מ נמי מהני התנאי, ובהא ודאי צריך לתנאי דבסתמא הוי גט בלא תנאי לכן תליא בברירה וא"ש, ועיין בסמוך:
בד"ה ר' יהודה כו' משמע דר' יוסי כו' וקשה דתנן כו' ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת עכ"ל. נראה ליישב דהא דמדמי גט שכ"מ לברירה אף דלכאורה רק תנאי בעלמא הוא י"ל דודאי אם היה מעיקרא מעותד למות מחולי זה הוי רק תנאי בעלמא, אלא דאיפשר שבתחילה לא היה מעותד למיתה רק ע"י מקריים שונים שלא נזהר כראוי או מצנים ופחים וכדומה, וא"כ בשעת תנאי לא היה ראוי למות רק שנתגלגל ע"י סיבה מקריית שמת לכן תליא בברירה, וא"כ י"ל הא גופא ספיקא אי תליא בברירה דשמא מעיקרא היה מעותד למות, וא"כ י"ל דר' יוסי דס"ל במעשר שני דלא חילל היינו משום דמספקא ליה אי אמרינן ברירה, והשתא בשכיב מרע דבלא"ה הוי ספק א"כ הוי ס"ס שמא מעיקרא היה מעותד למיתה, ואת"ל ע"י סיבה נולדת מ"מ דילמא אמרינן ברירה לכן אי מיית הוי גיטא, וא"ש ודו"ק:
עוד איפשר לומר הא דמדמינן גט שכ"מ לברירה היינו משום דקיי"ל רוב חולים לחיים וכדלקמן דף כ"ח דנותנו לה בחזקת שהוא קיים א"כ מסתמא אין הגט עומד לגרש, לכן כי מיית הוי בכלל ברירה, וא"כ יש לומר לר' יוסי לשיטתיה דס"ל ביבמות דחיישינן למיעוטא א"כ מסתמא נמי חיישינן שימות ולא מיקרי דבר חדש והוי כתנאי דעלמא, ודוקא למאן דלא חייש למיעוטא וס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי לא חשיב תנאי כיון דאינו בידו ומחזקינן שהוא נגד הרוב, משא"כ ר' יוסי דחייש למיעוטא ע"כ לא ס"ל מיעוטא כמאן דליתא דמי לא תליא בברירה כלל והוי כתנאי בעלמא:
בא"ד וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר כו'. והקשה מהרש"ל מאי קשיא ליה אדר' יהודה מגט שכיב מרע לימא שאני הכא שפירש, ואיפשר לומר דבלא"ה צריך להבין איך כתבו שיכול שלא לבא לידי הפרשה לעולם הא ודאי סופו שיפריש, וצ"ל אי חיישינן שמא יבקע הנוד א"כ איפשר לא יבא לידי הפרשה, וא"כ בס"ד דלא אסיק אדעתיה משום הכי שפיר מדמי לגט שכ"מ, והתוס' כתבו לר' יוסי למסקנא דחיישינן שמא יבקע הנוד, א"כ שפיר י"ל סברת התוס' דאיפשר שלא יבא לידי הפרשה מהאי טעמא גופא דשמא יבקע הנוד, ומהרש"א תירץ לפי שיטת התוס' לקמן דמעת שאני בעולם קאמר מיקרי אינו מבורר, ובפני יהושע תפס עליו דגם ר' יוסי מספקא ליה אי מעכשיו אי מעת שאני בעולם קאמר, וכמ"ש התוס' לקמן פרק מי שאחזו, ואין כאן תפיסה על מהרש"א שבודאי לא נעלם ממנו דברי התוס' שם במקומן, אלא נראה שכוונתו דודאי לר' יוסי דס"ל דהוי ספק מגורשת י"ל שפיר דס"ל דמגורשת ואינה מגורשת משום הא גופא שמא לא ימות מחולי זה ואינו גט ושמא ימות והוי גט מעכשיו, וכמ"ש מהרש"א גופא, ואף דלשון התוס' לקמן פרק מי שאחזו משמע דגם לר' יוסי הספק שמא מעת שאני בעולם קאמר, היינו דהתם לא נחתו התוס' לפלוגי אי ר' יוסי ס"ל אין ברירה, ואי ס"ל יש ברירה שפיר י"ל דמעת שאני בעולם קאמר מטעם שכתבו התוס' שם בד"ה אמר רבא שדעתו לאחר הגט כמו שיוכל, ואי ס"ל אין ברירה א"כ לא יהיה גט כלל, א"כ ע"כ דעתו שתתגרש מיד ואין הספק רק פן לא ימות מחולי זה, וכמ"ש מהרש"א:
ועוד נראה דלר' יוסי נוכל לפרש דמגורשת ואינה מגורשת אפי' אי מיית מהך ספיקא גופא דשמא מעת שאני בעולם קאמר ואין ברירה ואין הגט כלום, אלא דקושיית התוס' בס"ד לא תתגרש כלל דהא ר' יוסי ס"ל אין ברירה וליכא ספק גירושין כלל, אבל אחר שתירצו דר' יוסי ס"ל במברר דבריו ברירה וא"כ לפי צד הספק שגירשה מעכשיו שפיר הויא מגורשת שפיר י"ל דספק גירושין הוא אפי' כי מיית הוי ספק גירושין דשמא מעת שאני בעולם קאמר ואין ברירה, ואף דלשון התוס' בד"ה אמר משמע דלר' יוסי הוי גט משעת מיתה ואילך שם לא נחתו לדיני ברירה אליבא דר' יוסי, אבל אי ס"ל לר' יוסי אין ברירה י"ל דאפי' אי מיית הוי ספק גירושין:
ועוד נראה דודאי לא מוכח דר' יוסי ס"ל אין ברירה בהחלט דמשום הא דאמר כאן במעשר לא חילל היינו נמי משום דמספקא ליה אי יש ברירה אי אין ברירה, והשתא י"ל לפמ"ש התוס' שם דמעת שאני בעולם שדעתו לאחר הגט, א"כ כשתימצי לומר אין ברירה ולא מהני מעת שאני בעולם ע"כ לומר שגירש מיד, וא"כ הא גופא תליא בספיקא דברירה ולכי מיית הוי גט ממה נפשך אם יש ברירה הרי נתגרשה סמוך למיתה אפי' אי לא אמר מעכשיו ואי אין ברירה ע"כ דעתו שיחול הגט מיד דאל"כ לא אהני ליה, וא"כ לר' יוסי נמי כי מיית הוי גט, ונתקיימו שפיר דברי מהרש"א, וסרה תלונת פני יהושע, והדברים ברורים ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בא"ד תימא למאי דס"ד דר"י לית ליה ברירה כו'. התוס' נדחקו, גם לקמן דף מ"ח הקשו אליבא דידן איך מצינו ידינו ורגלינו דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף וקיי"ל אין ברירה ונדחקו, וכבר כתבתי במקומות אחרים וגם לעיל, ונראה עוד בסברא נכונה דודאי י"ל אע"ג דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היינו משום דלא אלים קנין פירות נגד קנין הגוף ונשאר קנין הגוף למי שיש לו קנין הגוף ובטל קנין הפירות נגד קנין הגוף, וא"כ א"ש בהך דהמוכר שדהו לפירות לקמן דמביא ואינו קורא כיון שהגוף של אחר, וכן בזמן שהיובל נוהג י"ל דקנין הגוף עיקר והקרקע למי שיש לו קנין הגוף ובטל קנין הפירות נגד קנין הגוף, וא"כ ודאי באחין שחלקו דליכא לשום א' קנין הגוף בבירור שהרי שניהם מחזירין ביובל, א"כ שפיר י"ל בהא קנין פירות כקנין הגוף דמי שהרי אין לאחר קנין הגוף יותר מאחיו, וא"כ י"ל בזה כקנין הגוף דמי, וא"כ אין מקום לדברי רב יוסף דבהא י"ל שפיר דבשני אחין שהרי עכ"פ יש לו קנין פירות, וגם השני אף שתחזור לו הקרקע ביובל מ"מ הרי אין גם לו קנין הגוף שהרי צריך להחזיר ג"כ ביובל, ושפיר יש לומר בכה"ג כקנין הגוף דמי, אלא דרב יוסף קשיא ליה את"ל שקנין אחין אינו קנין הגוף בבירור א"כ למה יחזיר כלל ביובל שהרי אין לשני ג"כ קנין הגוף, וע"כ ס"ל לר' יוחנן דקנין הגוף שאינו מבורר נמי נקרא קנין הגוף, דאל"כ למה יחזיר ביובל הרי אין לשני ג"כ קנין הגוף, וע"כ ר' יוחנן חשיב ליה קנין הגוף גם בכה"ג, לכן קאמר שפיר דלא מצא ידיו ורגליו שהרי ע"כ ס"ל דגם קנין הגוף כה"ג נחשב לקנין הגוף דאי לא נחשב לקנין הגוף למה יחזיר ביובל, והשתא נראה דלהך שינויא דמשני לעיל דאף אי הוה ס"ל לר' יוחנן כיורשים דמו מ"מ י"ל כתחילה, א"כ כ"ש דיש לומר דלפי האמת לכך חוזר ביובל אף דלא אלים קנין הגוף מ"מ בעינן שיהיה כתחילה, וא"כ א"ש אע"ג דאין ברירה מ"מ יש לומר שיכול להביא ביכורים דלא אלים קנין הגוף של שום א', א"כ קנין פירות כזה שפיר הוי כקנין הגוף, אלא דרב יוסף לא ס"ל כשינויא דלעיל דמשני כתחילה לכן משמע ליה מדחוזר ביובל ע"כ דחשיב שפיר קנין הגוף, א"כ לא קשיא לסברת הש"ס דר' יהודה לית ליה ברירה י"ל דתופס באמת הך שינויא דכתחילה, וא"כ י"ל באחין שחלקו לכ"ע כקנין הגוף דמי כיון דליכא לשום א' קנין הגוף גמור, וצדקו דברי הרמב"ם ג"כ דפסק אין ברירה ומ"מ משכחת ביכורים, והא דחוזרין כאן ביובל היינו משום דסתמא דש"ס ס"ל דחוזרין ביובל משום דכתחילה, וגם קושיית התוס' לקמן ניחא וא"צ לדחוק כלל, והכל נכון וברור ומוכרח לדידן דקיי"ל אין ברירה וגם קיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וא"צ לדחוק כדברי התוס' כלל:
ובהכי ניחא דקשה מאי משני לעיל א"נ כתחילה הא מ"מ מוכח דר' יוחנן ס"ל אין ברירה מהא דס"ל כלקוחות דמו, וכן הקשה בפ"י, ולפ"ז ניחא דהוכרח הש"ס לסברא זו לדידן דקיי"ל נמי אין ברירה וקנין פירות לאו כקנין הגוף, וקשה איך מייתי ביכורים וע"כ לומר קנין פירות דאחין הוי כקנין הגוף, וא"כ אמאי יחזיר ביובל הא אין להשני ג"כ קנין הגוף לכן מייתי סברא דכתחילה, והכל נכון ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בא"ד ולר' יוסי נמי קשיא כו' ובהחובל מספקא ליה כו' עכ"ל נראה ליישב בפשיטות די"ל דר' יוסי מספקא ליה נמי בברירה וא"כ חדא מגו חדא מספקא דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף ע"כ יש ברירה, או כקנין הגוף דמי וי"ל אין ברירה ולק"מ, וכבר כתבתי בסמוך שאינו מוכרח ולא תליא זה בזה רק צריך לסברא זו לרב יוסף דלא תיקשי ליה ר' יוסי, וכמ"ש לעיל ודו"ק:
בא"ד ותירץ רבינו יצחק דמדין יום או יומים כו' דכתיבי קראי כספו ותחתיו עכ"ל. וקשה לפ"ז לריש לקיש כמאן ס"ל דהא י"ל כיון דר"מ ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי איך פליג עליה דהא שאר תנאי לא פליגי רק בהני דגזירת הכתוב הוא:
בד"ה ולכי מיית כו' ומ"מ כדברי רש"י כן הוא כו' דהריני בועליך כו' עכ"ל. לענ"ד נראה ליישב דבשלמא בקידושין דכסף יש בנתינה זו שני ענינים או שהוא לשם קידושין או למתנה ופקדון, א"כ כשהתנה ע"מ שתתן מאתים זוז וכדומה נגמר הענין או שתהיה הנתינה לשם קידושין או לפקדון בעלמא וכן בכל תנאים, אבל בביאה שהיא עצמה ענין האישות ואין חילוק בעצם הביאה בין שהיא ביאת זנות לביאת קידושין רק בכוונתו תליא מילתא וביאת זנות אינה אוסרתה לעלמא היינו שלא נעשית אשתו בביאה זו עד שיקדשנה בביאה זו נעשית מיוחדת ומקודשת לו לאסרה לעלמא, וא"כ כל כח הביאה שתתקדש בה היינו מהך גופא שבועלה ע"ד שתאסר לעלמא לזו נעשה תפיסת קידושין בביאה זו, והשתא בבעל על תנאי שפיר י"ל דתליא בברירה שעכשיו לא שייך עדיין תפיסת קידושין בביאה זו מאחר שאי איפשר לדון שביאה תופסת הקידושין לאוסרה לעלמא דאכתי אי איפשר לגזור עליה איסור מצד הביאה א"כ דמי לביאת זנות עכשיו ואתה רוצה ע"י ברירה שיבורר אח"כ שיעשה מביאת זנות ביאת קידושין זה תליא שפיר בברירה:
והשתא תו א"צ לדחוק כלל דנדמה תנאים לברירה רק הך דגט שכ"מ לר' יהודה דקאמר מעת שאני בעולם בהא שייך ברירה כמ"ש התוס', וניחא מה שהקשו לשמואל איך מועיל גט שכ"מ הא אין ברירה ונדחקו בחילוקים שונים, ולפ"ז לא קשיא כלל דדוקא לר' יהודה דס"ל דהיא כאשת איש לכל דבריה וע"כ מעת שאני בעולם קאמר שפיר מדייק דס"ל ברירה, דאי אין ברירה א"כ בנתכוין לאחר הגט לא מיגרשה כלל דאין ברירה א"כ ע"כ הוי גט מיד, אבל לשמואל דס"ל אין ברירה והוא נתכוין לגרש ואי איפשר שיהיה הגט תלוי בבירור הזמן דאין ברירה א"כ ממילא הוי גט מעכשיו אי מיית והוי כתנאי דעלמא ולא שייך ביה ברירה כלל, וזה נכון וברור וא"צ לדחוק כלל, ועיין בסמוך:
בא"ד תימא דבפ' בכל מערבין אמר רב כו' ליתא לדאיו כו' עכ"ל לעד"נ ליישב דנראה לחלק דר' יהודה לא ס"ל ברירה היינו כי הא דהלוקח יין שהאיסור הוא טבל ובא לתקן האיסור ע"י ברירה, וכן בתחומין בא להתיר התחום ע"י ברירה, וכן הך דקינין שנתערב האיסור אין יכול להתירו ע"י ברירה, משא"כ בהך דמה היא באותן הימים אין התנאי על היתר האיסור, אף דאיכא איסור אשת איש מ"מ הרי מוסר לה הגט פטורין שמפקיע איסור אשת איש רק שאינו מבורר זמן חלות הגט בהא שפיר ס"ל ברירה, אלא דסוגיין דהכא הוא למאי דמדמי לאיזו שארצה אגרש שהתנאי רק על אופן כתיבת הגט ואפי' הכי ס"ל דתליא בברירה מוכח שפיר דר' יהודה ע"כ אית ליה ברירה, אבל אם נימא דר' יהודה דוקא על בירור איסור לא ס"ל ברירה וכן בתחומין שהרי נאסר חוץ לתחום ובא להתיר ע"י ברירה באיזו צד שיערב י"ל דלא ס"ל ברירה, וא"כ לא מוכח כלל הך ברירה לר"י בתנאי הכתיבה או בתנאי הגט, אלא למאי דמשמע ליה כאן דס"ל גם בתנאי כתיבה אין ברירה מפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, אבל רב שפיר מפליג לרבי יהודה דמצי סבר ברירה היכא דאינו צריך לברר היתר האיסור, כן נ"ל ודוק היטב. ובאמת יש כמה סברות שונות בעניני ברירה עד שקשה לקבוע בה מסמורות כי שערי סברות לא ננעלו למשכיל על דבר
וגם הלום ראיתי לבאר דברי הרמב"ם במה שתמהו עליו במה שפסק בפ"ד מאיסורי מזבח גבי מחיר כלב בשני שותפין שחלקו א' נטל עשרה וא' נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר, ובגמרא פריך וניפוק חדא להדי כלבא ואידך נשתרי ומשני כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו, וכתבו התוס' דלמ"ד יש ברירה פריך, והרמב"ם העתיק ג"כ הך אוקימתא, ותמה עליו מהרש"ל דהא לדידיה דאין ברירה בלא"ה כולן אסורין, לכן דחה דבריו:
ובאמת נראה ברור ליישב דברי הרמב"ם על מכונם מלבד מה שכתבתי בספרי מגן אלף סי' תמ"ח, אלא די"ל בסברא אחרת דבלא"ה תמה הר"ן בנדרים דבהך דהשותפין קיי"ל כר"א בן יעקב דכל אחד יכול לומר לתוך שלי אני נכנס ופליגי ג"כ ביש ברירה וראב"י ס"ל יש ברירה ויכול לומר לתוך שלי אני נכנס, ועיין בר"ן שם שהאריכו הראשונים ליישב וכולם דחוקים, וגם דברי הר"ן דחוקים בחילוק שחילק בין הך ברירה לברירה דעלמא, לזה אומר הנלענ"ד אולי מקום הניחו לי רבותינו הקדמונים להתגדר בו, והוא דודאי הא דקיי"ל אין ברירה היינו בדבר מבורר כגון בלוקח יין מן הכותים שאיסור טבל הוא מבורר והוא בא לתקן האיסור ליתן תרומות ומעשרות שאין מבוררין כמו הך שאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש אמרינן מאחר שהאיסור והתרומה אינה מבוררת אין יכול לתקן איסור מבורר בתיקון שאינו מבורר, אבל בשותפין שנדרו הנאה זה מזה כיון דזה יש לו ג"כ חלק בכל החצר כמו זה א"כ מה שאוסר חלקו ג"כ אינו מבורר שהרי אין חלקו מבורר מה שאסר עליו, וכיון שהאיסור ג"כ אינו מבורר ס"ל לר"א בן יעקב בכה"ג אמרינן ברירה שהרי גם חלק חבירו שאוסר עליו אינו מבורר שפיר יכול לברור חלקו ולומר לתוך שלי אני נכנס שהרי חלק חבירו בלתי מבורר מה שאוסר עליו, וכיון שאין גם לחבירו חלק מבורר שפיר יכול לברור חלקו מאחר שגם הנאסר אינו מבורר, לכן פסקינן בהא כר"א בן יעקב:
ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם שם ביש בה דין חלוקה וחלקו אין נאסרין, והר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב הביא דברי הרשב"א שחלק עליו דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ואיך יהיה מותר לאחר חלוקה והר"ן נדחק, ולפמ"ש נראה דגם ביש בה דין חלוקה מ"מ כשתאמר אין ברירה הרי אינו מבורר מה שאסר עליו שפיר יכול לברר חלקו, מיהו קודם חלוקה אסור שהרי אין יכול לברור חלקו שמא יתרצה חבירו בחלק שבורר א"כ אינו יכול לברור שלא מדעת חבירו וליהנות משל חבירו כיון שאסור בהנאתו, אבל בחלקו שפיר אמרינן דמברר חלקו ומסלק את חבירו ולא שייך לומר שמא היה זה שייך לחבירו כיון דהאיסור ג"כ אינו מבורר אמרינן מנ"ל שאוסר חלק זה שנוטל אחר החלוקה שהרי לא היה מבורר שהיה שלו כדי שיוכל לאוסרו עליו רק מפני החלק שעכ"פ יש לו אע"פ שאינו מבורר בהא אמרינן שפיר ברירה ולק"מ:
והשתא א"ש טובא דבתמורה פריך וניפוק חדא להדי כלבא ואידך נשתרי דאף דקיי"ל אין ברירה מ"מ גם האיסור דמחיר כלב אינו מבורר שהרי אי אתה יכול לומר על שום טלה שהוא מחיר כלב כיון דאין ברירה אין איסור מבורר רק בכללות שעכ"פ יש ביניהם מחיר כלב שאינו מבורר ובהא שפיר אמרינן ברירה, ודברי הרמב"ם מבוררין, ופשטא דש"ס מסייע ליה דפריך מברירה, ומכאן ראית הר"י דקיי"ל יש ברירה והוא דחוק, ולמ"ש א"ש טובא ודברים ברורים הם, ובחנם כתב רש"ל על הרמב"ם שהוא כשגגה לפני השליט כי באמת הוא השליט בכל חכמה ומדע ככלכל ודרדע:
וא"ת לפ"ז איך פסקינן דאחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה הא גם באחין לא היה חלקן מבורר וא"כ נימא שיכולין לברר כ"א חלקו, ובאמת י"ל דאחין שחלקו אפי' אי יש ברירה יש להם דין לקוחות שהרי עכ"פ הוא מרצון שניהם להקנות זה לזה א"כ הוי מ"מ כחליפין שהרי כ"א מסכים שיקח חבירו חלק זה והוא חלק זה לכן דמי למכירה ולא דמי לברירה דעלמא שבידו לברור ולהפריש זה מזה כגון בלוקח יין הרי התרומה בידו, אבל כאן אם אין ברירה אין בידו לברור רק ע"פ חפצו ורצונו לכן הוי מכירה שהרי אין בידו להחליט החלק בתורת ירושה רק ע"פ רצון והיינו מכירה ואין בידו לעשותו ירושה לכן לענין זה אין ברירה שיהיה בתורת ירושה, ונראה שזה עצמו סברת הש"ס לעיל א"נ כתחילה שאינו מובן, אלא נראה דה"ק דאפי' אם נימא ברירה מ"מ זה שזוכה בחלק א' לגמרי הוא ע"פ הסכמת חבירו ואותה הסכמה נידונית כמכירה שהוא מרצון המוכר לכן חוזרת ביובל דלענין זה כמכירה הוא שהרי בתחילה יד שניהם שוין בחלק ועכשיו שהסכים שיהיה לזה לבדו זה ענין מכירה מאחר דבעינן שיהיה יד שניהם שוין נמצא שזכה לבדו במה שהיה יד שניהם שוין וזה עצמו מכירה שהסכים שלחבירו לבדו יהיה אותה הסכמה היא עצמה מכירה היא וא"ש הכל:
וארווח לן בזה עוד מה שתמה מהרש"ל עוד על מ"ש הרמב"ם בפ"ח מפסולי המוקדשין דין ח' בשתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן לאיזו שירצה יקריב חטאת ולאיזו שירצה יקריב עולה, ובגמרא דייק מכאן דר' יוסי ס"ל יש ברירה, ולפמ"ש לק"מ דהרמב"ם לשיטתיה דפסק כראב"י ולראב"י היכא דאין שום חלק מבורר אמרינן יש ברירה, וא"כ התם נמי אין מבורר שום חלק, ואי קשיא אמאי לא משני בגמרא דר' יוסי ס"ל סברא זו דבאינו מבורר ס"ל ברירה, דלאו קושיא הוא דבלא"ה כתבו התוס' דמצי לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכ"ש למ"ש דלא קשיא כלל דלא שמעינן סברא זו רק לראב"י אבל כולהו תנאי לא מפלגי בהא, אלא אי יש ברירה לגמרי יש ברירה ואי אין ברירה לגמרי אין ברירה, ולק"מ על הרמב"ם:
ולא נשאר לבאר רק מ"ש הרמב"ם בפ"ז מנדרים שאסורים בדברים שהם של אנשי העיר, ותמה עליו הרמב"ן והר"ן כיון דפסק כראב"י א"כ יכול לומר לתוך שלי אני נכנס, לכן דחו דברי הרמב"ם ומהרש"ל נמשך אחריהם, ואני אומר אף בזה דברי הרמב"ם ברורים משה אמת ותורתו אמת, ותחילה נביא ראיה לדבריו דהא לפום מאי דדחי רבא בסוגיין גם ר"י אית ליה ברירה, והשתא תיקשי איך אמר ר' יהודה התם אחד כותב לנשיא אחד כותב להדיוט, והשתא תמה על עצמך אי ס"ל לר' יהודה ברירה כתיבה ל"ל הא אפי' בהך ברירה דלוקח יין דלא קיי"ל הכי ס"ל לר"י ברירה כ"ש בהך דראב"י דלכל הפירושים צריך לחלק ביניהם, וגם המשנה מעידה על עצמה שרחוק מאד שיהיו כל הסתמיות דלא כראב"י מבלי זכרו קדמונים שהנהיגו לכתוב לנשיא נימא כולהו דלא כראב"י, אלא ברור דאפי' ראב"י מודה בהא דנהי דס"ל בחצר שאין בו דין חלוקה שאין חבירו יוכל לאסור עליו ויכול לומר לתוך שלי אני נכנס י"ל דהיינו מפני שעכ"פ יש לו קנין הגוף בחצר אף שאין בו דין חלוקה מ"מ החצר שלו ואילו הוסיפו לקנות עד שיהיה בו כשיעור הרי עכ"פ גוף החצר שלו לכן אין יכול להפקיע חלקו אף דקונם מפקיע מידי שיעבוד מ"מ חלק שיש לחבירו בגופו אינו יכול להפקיע, אבל דברים של אנשי העיר שלא ניתנו לחלק כלל לא שייך ביה קנין הגוף רק שיעבוד בעלמא וקונם מפקיע מידי שיעבוד לכן יכול לאוסרו על חבירו אף שגם הוא אין לו אלא קנין שיעבוד בעלמא להשתמשות מ"מ כיון שהשיעבודים מעורבים קונם מפקיע השיעבוד ויכול לאסור עליו, והשתא א"צ לדחוק כלל דאתיא כרבנן דוקא, אלא הנכון והברור כדברי הרמב"ם דלא אמרינן שיכול לברר חלקו רק היכא שהגוף שלו יכול לברר חלקו, אבל כאן שאין לו בגוף כלום לא שייך שיברר חלקו, ולכן סתמא דמתני' שאסור בדברים אלו שאין לו בהם שום כח לא למוכרן ולא לחלקן, ופסקי הרמב"ם ברורים וצדיק הוא בכל דרכיו דרכי נועם ודברים של טעם:
דף כו.
במשנה הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו'. לכאורה קשה לדברי רבינו יואל שהביא במרדכי ובהג"א דאפי' לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר, וא"כ למאי דמוקי בגמרא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי למה יצטרך להניח שם האיש והאשה אפי' לא כתבן לשמן נמי יהיה גט דע"י עדי מסירה הוי גט אפי' אין כתובין השמות כלל, וצ"ל דאף דבלא כתב השמות כלל כשר מ"מ בכתב השמות שלא לשמן ודאי פסול גם לשיטתו, ואיפשר דבטל נמי הוי וכמ"ש בספרי גט מקושר דף נ"ו ע"ד בישוב דברי רבינו יואל מהך דלעיל דף כ' בס"ת וע"ש:
שם שטרי מלוה צריך שיניח כו'. פירש"י גזירה אטו גיטין, ולכאורה י"ל דלא ניחא ליה ללוה לכתוב עליו שהוא חייב וגם המלוה איפשר לא ניחא ליה שלא להשביע עצמו, ואיפשר דקשיא למה צריך מקום המעות, אלא ודאי כל שהוא עיקרו של שטר נקרא תורף ושייך למיגזר ביה אטו גיטין, ובאמת קשה למה יצטרך להניח מקום המעות, ואיפשר לומר דבסתמא נותן לו מטבע של מקום שנכתב השטר ושמא ילוה לו מטבע אחרת ויצטרך לפרש המטבע לכן צריך להניח מקום המעות וגם על מקום השדה קשה ג"כ, ולמאי דפרישית ניחא דלא ניחא ליה לכתוב שטר שמוכר שדותיו, אבל מפירש"י משמע משום גזירה דכל שהוא תורפו של שטר גזר אטו גיטין, ועמ"ש ע"ב בגמרא ודו"ק:
בתוס' ד"ה ר' אלעזר כו' פי' בקונטרס ובלבד שיניח כו' וקשה לר"י כו' ועוד כו' עכ"ל. ליישב פירש"י אמרתי בהשקפה ראשונה דמודה רש"י דבטופס לא שייך מיחזי כשיקרא, ומ"מ פריך שפיר אר"פ דהא ר"א ס"ל בגיטי נשים אפי' טופס פסול דגזרינן טופס אטו תורף וא"כ כיון דר"פ ס"ל דבאשרתא פסול א"כ אם איתא דבשטרות מיחזי כשיקרא פסול כי היכי דגזר בגיטין טופס אטו תורף יש לגזור גם בשטרות ולא היה לו להתיר אפי' טופס בשטרות כיון דתורף פסול אפי' בדיעבד, אלא ודאי ליתא לדר"פ ובתורף נמי לא מיפסל משום מיחזי כשיקרא, והשתא תו לא קשיא מרבנן לר"פ די"ל ודאי בטופס שהתירו לא שייך מיחזי כשיקרא, ואין לומר נגזור תופס אטו תורף דהא רבנן אפי' בגיטין דהתורף מן התורה לא גזרו טופס אטו תורף כ"ש בשטרות ובטופס לא שייך מיחזי כשיקרא, וקרוב לזה מצאתי בתומים ר"ס מ"ח:
עוד נ"ל דודאי בטופס נמי שייך מיחזי כשיקרא דהא כתב לוה ועדיין לא היה ההלואה בעולם, אלא דמ"מ לא תיקשי מת"ק דת"ק כיון דמכשיר בטופסי גיטין משום תקנת סופר אם כן לא שייך להחמיר בשטרות טפי מגיטין דבעינן לשמה לכן הכשירו בכולן ולא מקשה רק מר"א דס"ל דבגיטין אין לכתוב ולא ס"ל התקנה א"כ קשיא למה נקיל בשטרות כיון דהוא מיחזי כשיקרא, אלא ודאי לא חיישינן למיחזי כשיקרא, והא דאין כותבין תורף בשטרות היינו גזירה אטו גיטין, ולק"מ על פירשי:
אלא דקשה כיון דבגמרא מסיק וליתא לדר"פ מדאמר רב נחמן לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר ואפי' רבנן לא פליגי רק בגיטין א"כ משמע דבשטרות כשר מצאו באשפה והא ס"ל לרש"י דגזרינן תורף דשטרות אטו גיטין, וכן בהא דדייקינן בלוה בו ופרעו טעמא דנמחל שיעבודו אבל למיחזי כשיקרא לא חיישינן משמע דכל השטר כשר, ונראה דס"ל לרש"י דלא גזרינן שטרות אטו גיטין רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר לכ"ע אפי' בתורף רק לכתחילה צריך שיניח, לכן במצאו באשפה כשר לר"מ דלדידיה לא שייך למיגזר שטרות אטו גיטין, אבל לרבנן לא גזרינן רק לכתחילה ובדיעבד כשר, ואיפשר אם כבר כתבו הסופר לא פסלינן ליה רק לכתחילה אין לכתוב, מיהו לשון ר"י פוסל משמע אפי' בדיעבד פסול משום דגזרינן שטרות אטו גיטין ודו"ק וצ"ע, ועיין ברא"ש דמשמע גם לר"י פוסל היינו לכתחילה, וקשה הא ר"י ס"ל לעיל כ"א ע"ב גבי מחובר דר"י פוסל עד שיהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש, ולמאן דמוקי בשייר מקום התורף א"כ משמע דר"י פוסל במחובר אפי' בטופס משום דגזרינן טופס אטו תורף א"כ כ"ש בטופסי גיטין דאיכא למיגזר טופס אטו תורף וצ"ע:
בד"ה חוץ כו' אין לומר בשיחרורי עבדים כו' עכ"ל. והרשב"א כתב דהיינו הך כיון דכאן פסול משום דגזרינן טופס אטו תורף ה"ה נמי בשיחרור, ותימא על התוס' דלעיל דף ט' ע"ב כתבו התוס' גופייהו כן לענין מחובר דמחובר דטופס אע"ג דהוא דרבנן מ"מ עיקר מחובר דאורייתא, ואיפשר דאין כוונת התוס' לעשות קושיא מזה דפשיטא דיש לדחות, אלא שנקשר לדבריהם דבסמוך דקשיא להו לפי פירושם דר"א מכשיר בשטרות אפי' בתורף א"כ קשה מאי פריך בגמרא והא כי כתיב לה לשמה אתורף דילמא באמת קאי אתורף, וע"ז כתבו דאין לומר דגם בשיחרורי עבדים פסול דא"כ ה"ל למימר כדברי ר"א בארבע, והשתא ס"ל להש"ס דבכה"ג ה"ל למיתניי' ולא דמי למחובר, דאף בטופס דרבנן לא שייך למיתנייה דהא ודאי הא פשיטא דאין כותבין במחובר לכתחילה דמהיכא תיתי לכתוב במחובר דאפי' לר"מ דס"ל דמצאו באשפה כשר משמע לעיל דס"ל דאין כותבין במחובר וליכא שום רבותא לר"א דס"ל ע"מ כרתי דאפי' לר"מ גזרינן אטו חתימה דל"ל לכתוב במחובר ואין כאן רבותא כלל, אבל בהך דטופסי גיטין דת"ק מתיר מפני תקנת הסופר א"כ איכא רבותא לר"א דלא ס"ל התקנה ואוסר לכתוב טופסין ואינו מוכרח שיגזור הן בגיטין הן בשיחרור, דאיפשר דאין כותבין טופס היינו בגיטי נשים דשכיחי טובא גזרו אבל שיחרור דלא שכיח כ"כ דהמשחרר עבדו עובר בעשה איפשר דלא גזרו, וכיון דאינם שוין לגמרי שפיר ה"ל למיתנינהו, אלא ודאי באמת לא גזר ר"א בשיחרור וא"כ פריך שפיר לקמן דס"ל דר"א איירי בתורף שפיר ה"ל למיתני דשוין עם שיחרורי עבדים והא דאין לכתוב תורף בשניהם נמי הוי רבותא דמהא פשטינן בזבחים דסתמא פסול, אלא ודאי כיון דלא שוין לענין טופס לא שייך לומר דשוין ודו"ק, מיהו למסקנא דלעיל דמסיק דמידי דאיתיה בקידושין לא קתני א"כ אין הוכחה משם מדלא נקט תורף דתורף איתא נמי בקידושין, לכן צ"ל בפשוט דבין בגיטי נשים בין בשיחרורי עבדים איכא רבותא דטופס פסול עכ"פ, משא"כ במחובר למה יכתוב על מחובר ומילתא דפשיטא היא אם אין כותב התורף למה יכתוב הטופס על מחובר דאפי' לר"מ אינו כותב על המחובר כיון דצריך לחתום בתלוש, וכן משמע בגמרא דאמר בדין הוא אפילו טופס לא לכתוב משמע דפשוט שאין לכתוב טופס רק מפני תקנת הסופר א"כ במחובר פשיטא שאין לכתוב ודו"ק:
בגמרא אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא. אע"ג דבפ"ב דעדיות איתא נמי להאי לישנא ושם לא נזכרה הרישא דהכל כותבין אפי' חרש שוטה וקטן מ"מ י"ל הכא דנישנית במקומה קאי ארישא נמי וכן נראה מפירש"י, אך מה שדחק רש"י לר"א משום דרוב עדי מסירה הם חתומים בו כבר כתבתי לעיל דף כ"ג דיש לפרש בפשיטות שאין קיום הגט אלא בחותמיו דהיא כותבת הגט ולא תוכל לומר מגורשת אני ע"פ הגט שאין קיום הגט אלא בחותמיו ובלא חתימות אינה נאמנת שניתן לה בעדי מסירה, ולהכי בפ"ב דעדיות יהיב הך טעמא נמי אשובר:
בתוס' ד"ה אבל כו' תימא דבספ"ב כו' עכ"ל. לענ"ד לא קשה מידי דקשיא לן אלישנא דאמר כאן הודיעך שאין כח לשמה משמע כוונתו דהודיעך בסתם משנה שאין כח לשמה ומשמע דלהורות בא דס"ל לרבי שסתם המשניות כר"מ, ואם איתא דמשנה דאין כותבין כר"א מאי הודיעך דקאמר מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא, אלא ודאי ס"ל לר' יוחנן כולהו סתמיות הם לר"מ שאין כח לשמה לכן פריך שפיר, ומשמע דלהך מ"ד גם מתני' דהכא כר"מ ויחידאה פליג עליה ר"א וא"כ פריך שפיר, אבל לשמואל מצינן למימר שפיר דאף דסתמא קמא כר"א מ"מ הך סתמא כר"מ ולק"מ, כן נ"ל לולא דברי התוס':
בד"ה מפני התקנה כו' מקום הזמן דתנא ברישא כו' עכ"ל. לענ"ד ודאי עיקר הקפידא שלא יצטרך לכתוב הזמן בארוסה, וכמ"ש בספרי גט מקושר דף נ"ו ע"ד ע"ש, וא"כ למאן דמוקי לקמן כר' מאיר ומשום קטטה א"כ ודאי בדיעבד כשר הגט דהא אפי' מצאו באשפה כשר, ועיקר הקושיא אי מוקמינן כר"א דלעיכובא צריך להניח י"ל דמשמע ליה גם בארוסה כן, אם כן ע"כ צריך לפרש מעיקרא טעמא דמפני התקנה אי שייך לאקשויי הך קפסיק ותני ודו"ק:
דף כו:
בגמרא ר' שבתי אמר חזקיה משום קטטה ור"מ היא וקשה א"כ בשטרות למה צריך להניח ולא שייך למיגזר אטו גיטין דבגיטין גופא משמע דבדיעבד כשר דהא אפי' מצאו באשפה כשר וחששא דקטטה רחוקה היא ולא שייך לפסול טפי ממצאו באשפה, ואיפשר לומר כיון דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, כדאיתא באה"ע סימן י"ז ובמקום קטטה אינה נאמנת א"כ יש לחוש שע"י זה יסובב קטטה ביניהם כי תעלה חמתה באפה ותאמר גרשתני והקטטה לא תהיה נודעת ותפקיע עצמה מבעלה ע"י זה לכן פסול אפי' דיעבד וגזרינן שטרות אטו גיטין וצ"ע, ויותר נראה דס"ל בשטרות הטעם משום מיחזי כשיקרא שכתוב בשטר פלוני לוה ועדיין לא לוה כלום, אבל בגט לא שייך מיחזי כשיקרא שאינו מעיד על המעשה רק על נוסח הגט וספר כריתות ואינה מגורשת עד שיבא לידה לא שייך ביה מיחזי כשיקרא כ"כ, מיהו לקמן משמע דגם בגט שייך מיחזי כשיקרא דהא דייק ממצאו באשפה דלא חיישינן למיחזי כשיקרא וצ"ע:
שם וזריק ליה ניהלה ומעגן. עיין ברשב"א שיהיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה, וי"ל עוד מחמת שאינה מרוצה בגט כשהוא פתאום דרכה לכפור בגט א"כ שויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא והוי כאומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך וכאן דאיכא עדים שנתן לה גט רק היא שויתיה חתיכה דאיסורא לא יתרצה ליתן גט שנית ותוכל לבא לידי עיגון:
בפירש"י ד"ה לא שנא מן האירוסין כו' צריך לכתוב זמן כשר ולא מוקדם עכ"ל. לכאורה קשה דה"ל לרש"י לפרושי בפשיטות לא יכתוב זמן כלל בארוסה ולא יצטרך לשייר מקום הזמן ונראה דמשמע ליה לרש"י דאם לא יכתוב זמן כלל א"כ יש לחוש שמא אחר שתינשא לאחר כשתצטרך להביא גיטה מאחר שהיתה בחזקת אשת איש אם לא יהיה כתוב בו זמן כלל יהיה לעז שנתגרשה בגט פסול דשמא ישתכח הדבר שנתגרשה באירוסין, אבל אם כתוב בו זמן אם ישתכח שהיתה ארוסה גם הקדימה תשתכח וליכא למיחש למידי, והא דלא אמרינן דתיקנו זמן פן תינשא לאחר ויאמר שנשאת באיסור שעכשיו גירשה אחר נשואין י"ל להא לא חיישינן כיון שאין זמן בגט כלל, אבל כיון שתיקנו זמן בנשואה א"כ כשישתכח שנתגרשה מאירוסין יאמרו שנתגרשה בגט בלא זמן כן נ"ל בפירש"י, ובעיקר הסוגיא ותוס' תמצא מפורש בספרי גט מקושר דף נ"ו בארוכה, ומ"מ אין זה מוכרח דאדרבה כשיראו שאין זמן בגט יש לתלות טפי שחתמו עדים על גט ארוסה משנאמר שחתמו על גט פסול, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה קפסיק כו' הא דלא דייק לעיל כו' עכ"ל. דברי התוס' דחוקים, ולענ"ד נראה דבלא"ה צריך להבין מאי קדייק על שצריך להניח מקום הזמן אפי' בארוסה, וקשה הא ממילא צריך להניח שמא לא יזדמן לו גט ארוסה, וצ"ל דמתני' קאי אהנהגת הסופר להכין לו טופסין לעת שיצטרך ואצל סופר שכיחי גיטין טובי הן ארוסות הן נשואות, נמצא לפ"ז אם בארוסה א"צ זמן איך פסיק ותני להניח מקום הזמן הא בארוסה א"צ זמן רק בשביל גיטין של נשואות צריך זמן א"כ יש לו לכתוב מקצתן עם זמן ומקצתן בלא זמן וה"ל למיתני צריך להניח במקצת גיטין מקום הזמן בשביל גיטי נשואות, אלא ודאי משמע דליכא שום מציאות שיכתוב טופס עם זמן ופריך שפיר קפסיק ותני, אבל לעיל נכתב ביום לאו מילתא דפסיקא הוא די"ל היינו היכא דבעי זמן, ועפ"ז איפשר להבין כוונת רש"י שפירש משום מוקדם כמ"ש בסמוך, ולפ"ז י"ל דודאי אין דקדוק כ"כ על שלכתחלה יכתוב גם בארוסה זמן כשר דמה לו לחלק בין ארוסה לנשואה, אלא דסמיך אדלעיל דקפסיק ותני דמוקדם פסול אלא דאדלעיל לא מצי לדייק די"ל דוקא היכא דבעי זמן מוקדם פסול, והשתא דמוכח מכאן דעכ"פ לכתחילה כותב זמן בארוסה א"כ ממילא דנכתב ביום מוקדם פסול אפי' בארוסה כיון דבעי זמן ממילא מוקדם פסול דעכ"פ קפסיק ותני דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול מיהת היכא דבעי זמן, כן נ"ל ודו"ק:
ונראה שדברי רש"י מוכרחים דאם הכוונה שלא יכתבו זמן כלל בגט ארוסה לא הוה משני הש"ס גזירה שיאמרו גיטה קודם לבנה דבאין בו זמן לא יאמרו כן, מיהו אין זה מוכרח דכיון שיראו שאין בו זמן ידעו שנתגרשה באירוסין, וכמ"ש בספרי גט מקושר דף נ"ו ע"ד, וע"ש באריכות בסוגיא ובפירש"י ותוס':
בד"ה הכא כו' וא"ת ור"פ מ"ש דנקט אשרתא כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל במשנה ליישב פירש"י דלת"ק אי איפשר לגזור בטופס משום מיחזי כשיקרא כיון שכשר בגט, וא"כ בשאר שטר בתורף בלא"ה צריך להניח גזירה שטרות אטו גיטין לת"ק דמתני' ובטופס שכשר בגיטין כשר גם בשטרו' ולא נקט רק באשרתא דלא שייך בה גזיר' אטו גיטין:
ואיכא למידק לרב פפי תיקשי מתני' דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אמאי הא מיחזי כשיקרא, ודוחק לומר דס"ל כרב אסי דאיירי בשטרי הקנאה ולפירש"י משתעבד בין ילוה בין לא ילוה ולא שייך מיחזי כשיקרא דזהו דחוק, ועוד דלשיטת הרי"ף דבעינן מטא לידיה א"כ תיקשי הא מיחזי כשיקרא, וי"ל דלא שייך מיחזי כשיקרא רק כשאין הדבר חל מיד אבל אי עדיו בחתומיו זכין לו או בשטרי הקנאה שהשיעבוד חל מיד אם ילוה אח"כ לא שייך מיחזי כשיקרא דעכ"פ הלוה משתעבד ע"י זה אף שכותבין פלוני לוה מפלוני, ואיפשר דס"ל לר"פ דטעמא דת"ק דמתני' דצריך לשייר היינו משום מיחזי כשיקרא ולא משום דגזר שטרות אטו גיטין ומתני' דכותבין שטר ללוה כר"א אתיא:
ובזה יש ליישב מה שפסק הרמב"ם לענין טופסי גיטין כת"ק ואפ"ה לא הביא הך דבשטרי הלואה צריך להניח מקומות שמבואר במשנה, ולפי"ז י"ל כיון דרב פסק כר"א, והש"ס דייק כן מרב נחמן ור' יוחנן, מוכח דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן א"כ כיון דלר"פ משמיה דרבא ע"כ טעמא דת"ק משום מיחזי כשיקרא וא"צ לומר דת"ק ס"ל גזירה שטרות אטו גיטין רק משום מיחזי כשיקרא ובהא פסקינן כמ"ד למיחזי כשיקרא לא חיישינן, אבל בהך דגזר ר"א טופס אטו תורף בגיטין לא קי"ל כוותיה דבהא הלכה כרבים שהתירו מפני תקנת הסופר, ואף דרב פסק כר"א הא ר"פ משמיה דרבא דבתראה הוא הלא פסק כת"ק ונהי דבהא לא קיי"ל כוותיה דלא חיישינן למיחזי כשיקרא כדמוכח מר"נ ור"י מ"מ בהא דפסק כת"ק עכ"פ לענין טופסי גיטין קיי"ל כת"ק, כן נראה לי, ודוק היטב:
דף כז.
במשנה מצאו לאלתר כשר. לכאורה קשה דהא מילתא דפשיטא היא דלאלתר כשר דלמאי ניחוש לה בפרט למ"ד שלא עבר אדם שם א"כ ליכא שום רבותא בהא דכשר וכמ"ש התוס' נמי דלאלתר פשיטא, מיהו אין זה דיוק במשנה דעיקרא קמ"ל דאם לאו פסול, אלא דיש לעיין בזה דיש לדקדק אם כבר נתייאש השליח ממנו ונעשה הפקר א"כ יצא מרשות הבעל והגט צריך להיות של הבעל ואיך תתגרש בו, וצ"ל דמ"מ השליח כשהגביהו בשביל הבעל זוכה בו בשביל הבעל, אלא דקשה למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים א"כ איך יזכה בו השליח בשביל הבעל אם כבר נתייאש ממנו ולא הוי הגט של הבעל, ואם השליח זכה בו לעצמו א"כ כשיתננו לאשה איך הוי של הבעל הא של השליח הוא, ולכאורה י"ל כיון דהבעל לא ידע שאבדו מיקרי יאוש שלא מדעת, אלא דבב"מ דף כ"א משמע בשוייה שליח מהני יאוש שלא מדעת דהא מוקמינן הך דכלך אצל יפות בשוייה שליח א"כ כי נתייאש השליח נעשה הפקר ואין השליח זוכה לבעל למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מיהו לפירש"י בב"מ דף י' דס"ל בשוייה שליח מהני א"כ כאן שנעשה שלוחו לגרש הוי נמי במקומו ויוכל לזכות בגט בשביל הבעל, ובזה יש ליישב קושיית התוס' שם על פירש"י מיימר בר חשו דלא מהני שוייה שליח, ולפ"ז י"ל דאין כוונת רש"י רק למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ותיקשי מתני' איך יוכשר הגט בנאבד אם נתייאש ממנו, לכן ע"כ לומר דשוייה שליח מהני וזה דוקא במציאה דשייך ביה מיגו דזכי לנפשיה, אבל בחוב י"ל גם שוייה שליח לא מהני כיון דאינו חייב לתופס וא"ש, מיהו איפשר דכאן לא שייך שיזכה השליח לנפשו כיון שהוא נעשה שומר עליו והוא איבדו ולאלתר כשר היינו משום הא גופא שלא נתייאש לאלתר שהרי בלאלתר אין לחוש לאחר, א"כ מה"ט גופא לא הוי יאוש דזה שנכתב בו שם הבעל והאשה ממילא זה עצמו סימן כיון שאין לחוש לאחר, ולפ"ז איפשר בשלא לאלתר פסול כיון דיש לחוש לאחר א"כ אין השמות סימן והוי יאוש וי"ל שאינו זוכה בו בשביל הבעל:
וארווח לן בהכי גירסת הקדמונים מצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר, וקשה במכירו ל"ל חפיסה ודלוסקמא וכן אם יש סימן בחפיסה ל"ל מכירו, עיין תוס' לקמן דף כ"ח ובר"ן, ולפ"ז י"ל שפיר כיון דיש לחוש לאחר יש לחוש שמא נתייאש ממנו ויצא מרשות הבעל ולא יוכשר לגרש, מיהו בחפיסה ודלוסקמא דהוי דבר שיש בו סימן א"כ אינו יאוש ושפיר לא יצא הגט מרשותו, מיהו בסימן דחפיסה לא סגי אי סימנין דרבנן להכי בעי תרתי דמכירו לחוד לא מהני שמא נתייאש ממנו וחפיסה לחוד נמי לא מהני דסימנין דרבנן, מיהו בתרתי דיש לו סימן בחפיסה א"כ הגט נשאר של השליח כיון דמדרבנן צריך להחזירו עכ"פ שפיר הוי של הבעל דבזה מהני תיקון חכמים שיהיה של הבעל כדלעיל דף כ' דאקנויי אקנו ליה רבנן ושפיר מהני מכירו לגט ואתי שפיר:
אלא דצריך ישוב למ"ד סימנין דאורייתא ל"ל מכירו, וי"ל דאינו יודע הסימן בחפיסה אף שיש סימן בחפיסה, וא"כ לפמ"ש התוס' לקמן בדבר שיש בו סימן למ"ד סימנין מדרבנן מ"מ אינו יאוש שיוכל להביא עדים, א"כ גם בזה כיון שיש סימן בחפיסה אף שאינו יודע אותו מ"מ אינו מתייאש ושפיר מהני הכרת הגט שעכ"פ הוא של הבעל כיון שלא נתייאש ממנו דבדבר שיש בו סימן יוכל להביא עדים כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה סימנין:
ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה כאן אמאי לא מוקי מתני' דב"מ בשיירות מצויות ולא הוחזקו, ולפ"ז ניחא די"ל משמעות דמצא גיטי נשים מי שמצא ואינו שליח הבעל רק באמר תנו נותנין שעכשיו נעשה שליח הבעל ליתן, וא"כ בשיירות מצויות קיי"ל כרשב"א דבמקום שרבים מצויים אפי' דבר שיש בו סימן הוי יאוש, א"כ כבר זכה המוצא בגט ואינו של הבעל עד שיחזירנו ויזכה אותו לבעל, ובאמר תנו משמע דנותנין אפי' בלא זיכוי הבעל, להכי מוקי במקום שאין השיירות מצויות דאז כיון דלא חיישינן לאחר שאבד א"כ לא הוי יאוש ושפיר נותנין בלא זיכוי הבעל ועדיף ליה לאוקמא בהכי, כל זה כתבתי בדברים של טעם ולפלפולא, מיהו למ"ש התוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה כיון דיאוש אינו כהפקר י"ל אפי' נתייאש מ"מ במצאו השליח בעצמו לא יצא מרשותו כלל, אבל כבר כתבתי שם דאין דברי התוס' מוכרחים וי"ל דיאוש הוי כהפקר ושפיר יש מקום לכל מה שכתבתי, והך קושיא דשיירות מצויות ניחא אפי' לדברי התוס' שהרי מצאו אחר וזכה בו, ולק"מ ודוק היטב, ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה מצאו בחפיסה כלי ויש סימן בכלי כו' או שמכירו לכאורה קשה כיון דסימן מהני כ"ש טביעת עין דעדיף, מיהו לזה י"ל דקמ"ל דמהני הכרה בגט ולא חיישינן שאומר בדדמי לפי שנראה לו שאין יוסף בן שמעון אחר שאבד גט כמ"ש התוס' לקמן אלא דקשה ל"ל חפיסה ליתני בגט גופיה יש בו סימן או מכירו כשר ולמה נקט חפיסה כיון דלפירש"י משמע דזה שמצאו בחפיסה אינו סימן ה"ל למינקט בגט עצמו, ואיפשר ליישב דודאי חפיסה י"ל דהוי סימן מצד עצמו מה שמצאו בחפיסה, וכמ"ש במצא פירות בכלי דמשמע מדברי התוס' יבמות דף ק"כ ע"ב דהוי סימן, אלא דרש"י הוצרך לפרש שיש סימן בחפיסה משום דאי סימנין לאו דאורייתא בעינן סימן מובהק ביותר ובודאי דמה שהוא בחפיסה אינו סימן מובהק, [ואיפשר דרש"י ס"ל שני סימנין אמצעיים הוי כסימן מובהק, א"כ י"ל שפיר שזה שנמצא בחפיפה הוי סימן ומצורף סימן שבחפיסה הוי ס"מ], וא"כ איירי שיש סימן מובהק בחפיסה א"כ י"ל דקמ"ל בחפיסה דלא חיישינן לשאלה. ומזה ראיה לדעת מהר"ל מפראג דאי סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, והב"ש השיג עליו דאי סימנין דרבנן כ"ש דבעינן מובהק ביותר וכשיש חשש שאלה אינו מובהק, ולפ"ז י"ל דמוכח כן ממתני' דקשה אי סימנין דרבנן ע"כ מצאו בחפיסה היינו בסימן מובהק, וא"כ קשה למה לא תני בגט עצמו סימן וטביעת עין, בשלמא אי סימנין דאורייתא י"ל דזה עצמו סימן מה שנמצא בחפיסה, אבל אי סימנין דרבנן פשיטא דזה לא הוי סימן מובהק ביותר וע"כ לומר דאיירי שיש סימן מובהק בחפיסה, וקשה ליתני בגט עצמו אע"כ קמ"ל דלא חיישינן לשאלה, וא"ש הכל וראיה למהר"ל מפראג, ובתשובותי הארכתי, ומכאן סייעתא לדבריו מפשט לשון המשנה, מיהו מפירש"י ב"מ דף כ"ד ע"ב משמע דס"ל דפירות בכלי לא הוי סימן שפירש סתם כלי יש בו סימן, מ"מ איפשר חפיסה הוי סימן טפי, עכ"פ יש סייעתא מלשון המשנה וכדפרישית ודוק היטב:
מיהו אכתי יש לדקדק לפירש"י כיון דגרס אם מכירו וע"כ מפרש דאו או קתני דהיינו שמצאו בחפיסה ויש לו סימן בחפיסה או שמכירו לגט דהא אינו מבואר במתני' דין מצאו בחפיסה אם לא נפרש דאו או קתני והיינו מצאו בחפיסה ויש לו סימן בחפיסה או שמכיר הגט דהשתא קאי כשר אתרווייהו, אבל לפרש מילתא באפי נפשיה לגמרי לא יתכן בלשון המשנה, וכיון שכן הא גופא קשיא אמאי לא פירש שהוא חד בבא מצאו בחפיסה אם מכירו לחפיסה כשר כמו שפירשו התוס' בדף הסמוך לגירסא ומכירו לחפיסה ודלוסקמא כמו כן יש לפרש אם מכירו שפיר טפי, ומזה נראה דס"ל לרש"י דאי סימנין דאורייתא זה עצמו שמצאו בחפיסה הוא סימן, וקשיא ליה מכירו ל"ל וע"כ מכירו אגט קאי, ומשמע דלא פליגי בלשון המשנה בין מ"ד סד"א למ"ד סימנין דרבנן וע"כ לכ"ע מתפרש מילתא באפי נפשיה, ורש"י שפירש שיש לו סימן בחפיסה היינו למ"ד סימנין דרבנן צריך סימן מובהק בחפיסה:
ובפירש"י שסביב הרי"ף וכן הוא בר"ן שפירש מצא בחפיסה ויש בכלי סימן ומכיר הגט ג"כ כשר, אבל אם לא מצאו בחפיסה אפי' מכיר לגט בט"ע לא סמכינן אט"ע רק לצורבא מרבנן, והר"ן השיג עליו דכיון דיש לו סימן בחפיסה אמאי צריך להכיר הגט, ועוד דע"ה יש לו ג"כ ט"ע רק דחיישינן דמשקר ומצאו בעצמו לא חיישינן, ונראה דחדא בירך חבירתא מיתרצא דודאי אף דע"ה יש לו ט"ע הכא י"ל דאמר בדדמי שאינו נראה לו שיב"ש אחר אבד כמ"ש התוס' לקמן ואף שמצאו בעצמו ס"ל לרש"י כיון דיש לחוש שאינו מתכוין לשקר ואומר בדדמי לא שייך ביה מיגו, מיהו באיכא סימן בחפיסה שפיר מהני, ואי קשיא ל"ל הכרה י"ל דאי סימנין דרבנן לא מהני הסימן רק בשביל חששא זו שאומר בדדמי כשמכירו הא נמי חומרא דרבנן הוא להחמיר באשת איש ועל חומרא דרבנן שפיר מהני סימנין דרבנן, ומזה סיוע למ"ש בתשובה דבנטבע במים שאין להם סוף דאינה אסורה רק מדרבנן מהני שפיר סימנין דרבנן, ואי אמרינן סימנין דאורייתא י"ל דמ"מ חיישינן לשאלה בחפיסה, אבל כיון שמכיר בט"ע ואינו פסול רק מדרבנן שאומר בדדמי ונגד מילתא דרבנן לא מחמרינן לחוש לשאלה וכאמור בסימנין, ולק"מ ודוק היטב, ועמ"ש לקמן עוד בסוגיא:
בגמרא ורמינהו מצא גיטי נשים כו' הא אמר תנו כו'. ויש לדקדק ל"ל לאקשויי מדיוקא הא לקמן דייק ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דאפילו בשיירות מצויות לא חיישינן לשני יב"ש, ואי משום דמצי לאוקמא באישתכח אבראי כדמוקי בב"מ היינו שינויא דרבה נמי אמתני' דמצא גיטי נשים ול"ל לאקשויי מדיוקא, וכ"ש דקשה טפי לר' זירא דה"ל לאקשויי מתני' אמתני' ולשנויי דאישתכח אבראי, ונראה ליישב דרבה דייק ממעשה ב"ד ולא מוקי באישתכח אבראי וי"ל דקשיא פשיטא באין שיירות מצויות ולא הוחזקו פשיטא דיחזיר, ולא משמע ליה הך רבותא דקמ"ל דלוה לא מקיים שטריה דמילתא דפשיטא הוא, אלא דאיכא למימר דבב"מ דף ט"ז ע"ב פשיט ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דלא חיישינן לפירעון, ור' זירא דחי מתני' בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פירעון נינהו, והשתא י"ל דרבה דדק ואשכח מתני' דכל מעשה ב"ד היינו משום דס"ל באישתכח אבראי ליכא רבותא כיון דמיירי בשטרי חלטתא לכן ס"ל דעיקר רבותא אפי' אישתכח בב"ד, וא"כ לא פסיקא ליה לאקשויי ממתני' דכל מעשה ב"ד דאיכא למידחי באישתכח אבראי וקמ"ל דלא חיישינן לפירעון להכי רמי מהך דמצא גיטי נשים, וגם ר' זירא אע"ג דהוא גופיה מוקי בשטרי חלטתא מ"מ פשיטא ליה טפי דמתני' איכא לאוקמא באישתכח אבראי, ואי קשיא פשיטא י"ל דקמ"ל דלא חיישינן לפירעון להכי רמי מתני' אברייתא דבס"ד משמע ליה טפי דאיכא רבותא בברייתא דבאין שיירות מצויות ולא הוחזקו פשיטא דבברייתא אין להעמיד הך רבותא דלא חיישינן לפירעון וקנוניא דבגט לא שייך פירעון וקנוניא שהרי כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ויוכל לכתוב לו כמה גיטין, וכמו שאפרש בלשון רש"י בס"ד, לכן ס"ד דקמ"ל רבותא דלא חיישינן לשני יב"ש ומשמע ליה טפי דאיירי בשיירות מצויות, ומשני מ"מ איכא למימר בשאין שיירות מצויות נמי צריך הברייתא לאשמועינן דלא הוי פשיטא כ"כ, והשתא שפיר איכא למימר אע"ג דמתני' דמעב"ד איירי בשטרי חלטתא מ"מ צריך לאשמועינן גם באין שיירות מצויות דלא חיישינן לתרתי כמו הברייתא, א"כ ממילא איכא לאוקמא באשכח אבראי ומשום דמשמע ליה דהברייתא איירי נמי באין שיירות מצויות ומ"מ אינו מילתא דפשיטא ממילא גם המשנה מתפרשא שפיר באישתכח אבראי אע"ג דמיתוקמא בשטרי חלטתא ואדרכתא, כן נ"ל ודו"ק, אח"כ ראיתי בפ"י הרגיש בקושיא זו על ר"ז ודחק, והנלענ"ד כתבתי: