גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ
פרק ב - המביא גט
במשנה המביא גט כו' ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם כו' בספר פני יהושע מדייק לפמ"ש התוס' לעיל דף ג' דלר"מ לא פסול כשאמר בפני נחתם לחוד ע"כ מתני' כר"א, וא"כ הכתיבה ה"ל עיקר והחתימה רק מדרבנן דה"ל מזוייף מתוכו, וא"כ לרבה דס"ל משום לשמה תיקשי נמי הא השתא בפני נכתב לא מהני בלא בפני נחתם אע"ג דכתיבה עיקר כ"ש בפני נחתם ולא בפני נכתב, ולק"מ דהא מתני' איירי לאחר שלמדו ואין כאן רק גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו, אבל קיום ודאי בעי כדתנן לעיל באינו יכול לומר בפני נכתב יתקיים בחותמיו, הרי ס"ל למתני' בהדיא דבעינן קיום חותמיו וא"כ הוי בפני נחתם רבותא טפי אע"ג דמקויים ע"י בפני נכתב ולא צריך רק משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ואפ"ה פסול, וכ"ש למסקנא דרבה אית ליה דרבא א"כ משום קיום ודאי בעינן בפני נחתם ואיכא רבותא טפי בפני נחתם, ועוד דאיכא למימר כיון דהחתימה נעשה לשם הבעל מסתמא גם הכתיבה לשם הבעל שהעדים מסתמא חתמו על גט זה הנכתב כבר לשם הבעל, משא"כ באמר בפני נכתב לחוד לא מוכח כלל שחתמו לשמה אח"כ שמא כבר חזר הבעל ולא חתמו לשמו, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה המביא כו' ותימא למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ולכאורה לפי שיטת התוס' שחולקין על פירש"י וס"ל דבפני נחתם דוקא בעינן אבל ידעתי לא מהני, א"כ שפיר איכא רבותא באמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו אע"ג דמכיר גם חתימת השני, וס"ד דבכה"ג ליכא למיחש לאיחלופי שהרי מעיד עכ"פ על חציו בלשון בפני, קמ"ל דמ"מ פסול דבעינן שניהם כתיקון חכמים, וכל שלא אמר רק בפני נחתם חציו ולא יוכל לומר בפני על השני אף שמכיר החתימה פסול, ולק"מ ודו"ק:
עוד נראה לפמ"ש לעיל דף ו' בשיטת התוס' דסגי בקן קולמוסא גם על החתימה, וא"כ ברישא תני בפני נחתם כולו א"כ משמע דחתימה דומיא דכתיבה, כי היכי דבפני נכתב סגי בשמע קן קולמוסא ה"ה לענין בפני נחתם סגי בקן קולמוסא, ולעיל מבואר אפי' סופר בעלייה והוא בבית סגי בקן קולמוסא, א"כ צ"ל דבפני נחתם חציו היינו אפי' שמע קן קולמוסא של ע"א לא מהני לשני דצריך לשמוע קן קולמוסא של כל א' מן העדים, א"כ אי לאו סיפא ה"א בפני נחתם כולו היינו ע"י קן קולמוסא היינו כולו, קמ"ל דאפי' אמר בפני נחתם חציו ממש לא מהני ולא הוי חתימת הע"א בקן קולמוסא לגבי השני אע"פ שהשני היה עמו דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה, וא"כ סיפא לגלויי רישא דכולו היינו ממש ואפ"ה פסול:
ובלא"ה נמי לא ידענא מאי קשיא להו דהא אפי' אמר בפני נחתם כולו אינו כשר רק מטעם עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכשר מן התורה בלא שום קיום, רק שצריך בפני נחתם מדרבנן ובפני נכתב משום איחלופי, א"כ ודאי כיון דבחציו אחרון לא אזיל חשש איחלופי כמ"ש התוס' לעיל דף ג', א"כ ע"כ אם אמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו אע"ג דלא שייך איחלופי מ"מ פסול דעכ"פ מדרבנן בעינן קיום השליח, וא"כ הוי רבותא טפי אפי' אמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו דלא שייך איחלופי מ"מ פסול מטעם דלא הוי קיום על השני, או משום דכיון דסמכו על קיום השליח בעינן תרווייהו בפני על שני העדים, ועיין בסמוך:
בא"ד ואומר ר"י דאיצטריך כו' דחשיב טפי מכתב סופר ועד כו' עכ"ל. בספר פני יהושע האריך להקשות דבשלמא במעיד על החתימות י"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ בכתב סופר, ע"ש שהאריך, ובחנם תמה דגם כאן דאיכא שני עדים חתומים א"כ מן התורה לא צריך קיום מצד חתימת העדים, וכן מדוייק בלשון התוס', והעירני לזה בני הרבני מהו' אהרן נ"י ג"כ:
בפירש"י ד"ה שיטה אחת כו' שבה שם האיש כו'. לכאורה קשה הא מסיק לעיל דאפי' קן קולמוסא סגי ופירש"י תיקון הקולמוס והקלף וגם לעיל לא פירש"י כלום בשיטה אחת, ונראה דקשיא ליה לרש"י היאך אמר בגמרא והאמר ר"א ומסיק אלא אמר רב אשי חציו אחרון ואמאי לא קאמר בפשיטות אלא חציו אחרון ופשיטא דמוכרח לומר כן, לכן נראה דמר"א גופא ליכא קושיא כיון דר"א אמר שיטה אחת איכא למימר דחציו היינו חצי שיטה כיון דשיטה שלימה שיעור לבפנ"כ הוי חציו חצי שיטה, אלא דהש"ס לא חש לתרוצי לדר"א דהיינו חצי שיטה כיון דבאמת קיי"ל כרב אשי דסגי בקן קולמוסא לכן מסיק אלא אמר רב אשי, ומהא משמע ליה לרש"י דשיטה אחת דוקא נקט, דבהא י"ל דהיינו כולו דעיקר הגט הוא שהוא תורף הגט, וע"ז מצינן למימר דפלגא הוי חציו של גט עד דמסיק רב אשי חציו אחרון, ולפ"ז איפשר דלא פליג ר"א עם רב אשי וסגי לר"א בשמע קל קולמוסא של שיטה ראשונה, לפירש"י בלישנא אחרינא דקל קולמוסא היינו הקול של הקולמוס שכותבין, ושיטה ראשונה היינו אפי' מקצתה, ודוק היטב:
בתוס' ד"ה או כולו בקיום הגט כו' לפי מאי דבעי למימר כו' עכ"ל איפשר דלהך ס"ד אף דס"ל לר"ח משום לשמה י"ל לפמ"ש התוס' בריש מכילתין דעיקרו משום ערעור הבעל תיקנו בפנ"כ משום לעז בעלמא, א"כ י"ל דס"ל לר"ח דאין יכול לערער שנכתב שלא לשמה רק באינו מקויים דנאמן במיגו דמזוייף אבל במקויים אין יכול לערער, מיהו לפי האמת דרבה אית ליה דרבא ע"כ ס"ל לרבה אפי' במקויים חיישינן שמא נכתב שלא לשמה, וא"כ י"ל בס"ד התם ס"ל דר"ח ס"ל משום דיכול לטעון שלא נכתב לשמה והיינו באין מצויין לקיימו דיש לו מיגו, משא"כ הני דבקיאין אפי' במיגו לא מהימן כיון דודאי בקיאין, ופריך הא רבה אית ליה דרבא וא"כ מוכח אפי' במקויים יכול לערער לרבה, אבל בס"ד י"ל דר"ח ס"ל משום לשמה ודוקא היכא שאין עדים מצויין לקיימו, וא"צ לדחוק כדברי התוס' ודו"ק:
בד"ה מי איכא כו' מה שפי' בקונט' כו' תימא מה עלה על דעתו כו' עכ"ל. ליישב פירש"י איפשר לומר דודאי אם אומר ידעתי היינו בפני נחתם ומה לו לבקש שני, אלא דכאן מיירי שלא אמר ידעתי ומבקשין קיום מן השוק ובא א' מן השוק ומזכירו דקיי"ל אפי' השני מזכירו שפיר דמי, כדאיתא בכתובות דף כ"א אע"פ שאינו זוכר מעצמו א"כ עיקר העדות בא ע"י שהזכירו חבירו, ובזה מודה רש"י דלא מהני ידעתי דלא דמי לבפני נחתם שבא להעיד מיד על החתימה, ומסיק דמ"מ לא מסתבר כיון דהוי קיום מעליא על השני עוד איפשר לומר דכאן גרע טפי והוא דודאי כשאומר לבדו ידעתי ידוע שאין הקיום רק על ידו ואם לא יאמר בפני נכתב פסול דאתו לאיחלופי, אבל אם נכשיר באחר עמו נראה שהכשר חת"י השני ע"פ שנים כדין קיום שטרות, א"כ לפעמים שלא יהיה אצל הכתיבה שיצטרף עם אחר להעיד על השני ולפי שלא אמר בפני נכתב גם חתימת הראשון צריך שנים לקיימו ולא יבקשו רק א' לצרף עם השליח ובכה"ג ה"ל נכי ריבעא דממונא, לכן כל שנקרא קיום השני ע"פ שנים גזרינן אטו נכי ריבעא דממונא, והא דלא קאמר בגיטין גופא היינו בגיטין דאקילו רבנן אין כאן מכשול רק שידונו גם בשטרות כן ודו"ק:
ועוד נראה דנהי דאקילו רבנן בגיטין להימניה לשליח מ"מ יש הפרש בין שנתקיים ע"פ השליח או שנתקיים ע"פ שנים, והוא דאם השליח לבדו מעיד על חתימת השני א"כ כשיבאו שנים ויכחישוהו ויאמרו שאין זו חתימת השני א"כ עדות השליח בטילה וה"ל גט מזוייף, אבל אם מתקיים ע"פ שנים אף ששנים אחרים מכחישין ה"ל תרי ותרי והוי כשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דקיי"ל אם נשאת לא' מעדיה לא תצא, וא"כ י"ל דאם השליח מצטרף עם אחר יהיו סבורים שמתקיים ע"פ השנים, ובאמת י"ל בכה"ג לא מהני צירוף השליח לשני לקיים כיון דאהני דבריו לענין עד הראשון דמי לנכי ריבעא דממונא, להכי ס"ד דרבא שיחשבו שזה קיום ע"פ שנים דאל"כ ל"ל השני, וע"כ כוונת הב"ד שיתקיים ע"פ שנים להועיל אף אם יוכחש השליח מפי שנים אחרים, ובצירוף אחר ה"ל תרי ותרי ונשאת לא' מעדיה לא תצא, אע"ג דהא מילתא לא שכיחא מ"מ הטעות יהיה מיד שיועיל לענין זה ואתי לאכשורי נכי ריבעא דממונא בשטרות:
אלא די"ל שאי איפשר שיועיל אם יוכחש השליח דעכ"פ כיון דאין דברי השליח במקום שנים א"כ לא דמי לתרי ותרי ששנים אומרים שהגט פסול ושנים אומרים שהגט כשר, אבל הכא על חתימת הראשון אין כאן רק עדות השליח והשליח מוכחש משנים לפי המכחישין הוא רשע ופסול להעיד על הראשון, וא"כ אי איפשר לקבל עדות השליח על הראשון וא"כ תצא מ"מ, מיהו י"ל לרבא לשיטתיה דס"ל מכאן ולהבא נפסל וא"כ עדות שהעיד על הראשון קיים דעל זה לא הוכחש ושפיר ה"ל תרי ותרי, וא"כ שפיר י"ל שהוצרך הצירוף לענין הכחשה דתרי ותרי, אבל לדידן דקיי"ל למפרע נפסל בכה"ג אפי' נשאת לשליח תצא, דלענין חתימת הראשון נפסל ע"פ שנים ותו לא מהני לענין חתימת הראשון, כן נ"ל דרך פלפול ודו"ק:
ועוד נראה שיהיו סבורים שמקבלין עדות השני לצרף עמו כדי שיוכל לישא הגרושה דתרי לא חשידי אף שהראשון לא יתקיים רק ע"י השליח וכיון שסבורים שתועיל עדותו לצירוף יש לחוש ולגזור בממון בכה"ג דנפיק נמי ריבעא דממונא ולק"מ ודו"ק, ובכה"ג באמת אסור לישא הגרושה, דעיקר קיום הגט ע"י השליח:
דף טו:
בתוס' ד"ה אני כו' וא"ת ומי איכא מידי כו' ונראה כו' תירוץ התוס' דחוק, ולענ"ד לולא דבריהם נראה לפי שיטת התוס' דידעתי לא מהני והיינו משום דבאמר בפני דייק טפי כמ"ש התוס' לעיל דף ג', לכן תיקון חכמים הוא דוקא בפני דלא שייך בקיום שטרות, אבל אם הוא עצמו עד השני דלא שייך שיאמר בלישנא דבפני רק אני עד שני דהאי לישנא שייך נמי בקיום שטרות, א"כ אתו למימר דגם ידעתי מהני דלקיום בעלמא אמר, לכן תיקנו כל שאינו שייך לומר בפני לא יועיל דאם יועיל באומר אני עד שני יאמרו דידעתי נמי מהני, לכן תיקנו חכמים דוקא לישנא דבפני, אלא בשנים דאומרים ידענו מהני שפיר דאפי' בשטרות כשר, אבל בשליח בעינן דוקא בפני, כן נ"ל:
עוד י"ל ויתיישב גם לפירש"י דכיון דתיקנו בפני נכתב אפי' בקרוב שאינו בר עדות א"כ אם יועיל אמרו אני עד שני באינו קרוב לפעמים שהשליח קרוב ויחתום בגט לעד השני דבכה"ג מועיל גבי בפני נכתב אע"ג דהוא קרוב, לכן תיקנו שלא יחתום השליח בגט לעד שני שיאמר אני עד שני דלא לאיחלופי בקרוב:
בגמרא השתא א' אומר בפ"נ וא' אומר בפנ"ח כו' חציו מיבעיא אלא או כדרבא וכו'. והקשה מהרש"א אכתי תיקשי ליה בפני נכתב חציו מיבעיא וליכא לאוקמא בכה"ג דאחר עמו מעיד על חציו ראשון דבכה"ג כשר דלא שייך אתו לאיחלופי ונדחק, ולענ"ד לק"מ דהא הא דתנן בפני נכתב כולו אין הכוונה על כולו ממש דהא לא בעינן רק קן קולמוסא, אלא כולו כדינו מאי דבעי למיכתב, וכבר תמהו התוס' לעיל דף ג' למה יפסל בחציו אילו הא לא שייך תו איחלופי, ותירצו דחציו ראשון מינכר טפי, נמצא אילו לא תנן במתני' בפני נכתב חציו פסול ה"א דסגי באיזו שורה שנכתבה בפניו, וא"כ טובא קמ"ל דמשכחת חציו גבי בפני נכתב ומיפסל בחציו אחרון עכ"פ, וזה ברור:
ומה שתמה בפני יהושע לפמ"ש התוס' לעיל דבפני נחתם חציו ונכתב כולו איכא רבותא דחשוב כתב סופר ועד א"כ י"ל דהא קמ"ל, אינו קושיא כלל דפשיטא דכתב סופר אינו חשוב כעדות רק ע"י צירוף שיש שני עדים חתומים כמ"ש לעיל א"כ כשא' אומר בפני נכתב הרי מעיד על הכתיבה וא' אומר בפני נחתם כולו ודאי עדיף שיש קיום על שני העדים, משא"כ כתב סופר וע"א אינו מקויים כלל ודו"ק:
שם ולטעמיך בפני נכתב אבל לא בפני נחתם ל"ל כו'. למסקנא ע"כ גם לרבא ורב אשי לא זו אף זו קתני דומיא דרישא ומתני' כפשטא מתפרשא, לכן הקשו לעיל במשנה דהוי זו ואצ"ל זו כיון דהמשנה לאו לרבותא נקט הבבות אין להוכיח כלל מן המשנה מה שאינו מפורש, לכן הקשו התוס' במשנה שפיר וא"צ לומר דהקושיא לר"ח כמ"ש מהרש"א ודו"ק:
בתוס' ד"ה גידוד כו' פי' בקונט' אם הי' חריץ עמוק חמשה והקיפוהו חמשה כו' וקשה כו' דבור וחולייתו כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דבור חמשה וחולייתו שפיר מצטרפין שהרי בפנימיות הבור הוא מחיצה יו"ד כי מצטרפת עומק הבור לחולייתו, אבל כאן איירי לענין היקף שאם הקיף שדה בחריץ חמשה ובנה ע"ג מחיצה חמשה הרי בפנימיות החצר לא ניכר רק מחיצה חמשה לכן ס"ל דאין מצטרפין, וכוונת רש"י אם היה חריץ חמשה סביב השדה והקיפוהו חמשה במחיצה בהא ס"ל דאין מצטרפין, וראיתי בפני יהושע שביקש לדרוך בדרך הזה רק לשון והקיפוהו משמע ליה שהקיפו את החריץ, ולענין תוך החריץ מיירי, ולא ידעתי לפ"ז למה נקט חריץ ה"ל למינקט בור חמשה ומחיצה חמשה, אלא ודאי לפי שדרך להקיף השדה בחריץ כדאיתא בב"ב דף ק"ז ע"ב דמניח מקום חריץ ובו חריץ, אלמא שדרך לעשות חריץ סביב הגדר, והשתא קאמר דמחיצה חמשה אינה מצטרפת, ומיושבת גם קושיא שניה דהא במקום חצר אינו רק חמשה ואינו רואה פני עשרה, וכן משמע בפירש"י בעירובין דטעמא משום הכי אע"פ שלא פירש כן בגידוד:
עוד איפשר לומר כפירש"י כאן דלא דמי לבור וחולייתה דהחוליא נמשכת מן הבור ומונח עפר הבור סביבו דניכר שהוא א' עם הבור, אבל מחיצה על שפת החריץ ע"כ מרוחקת היא מן החריץ דאל"כ לא קאי אף שהיא תוך שלשה מ"מ אינה מצטרפת שאינה ניכרת שהיא א' עם הבור, ואף דאמרינן התם דמודה בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה היינו לענין חצר שדר שם בקביעות וניכר גובה חצר העליון נגד התחתון אבל בחריץ דלאו לדירה קאי רק לטלטל בו בפנים כיון דלמעלה אינו ניכר שהוא א' יש לאסור מדרבנן ודו"ק:
בפירש"י דמשא חדא ידיה והדר משא לאידך. צ"ע דאיך לא פשיט ממעשים בכל יום דכיון דא"צ לדקדק בזה מסתמא אין מדקדקין בזה, ומדברי התוס' נראה דמשא משני כלים, ואיפשר לפרש לפירש"י היינו דמשא חדא ידיה והמתין עד שנתנגבה הא' ואח"כ משא לשנייה דאז ס"ד דלא מצטרפי ופשיטא מהנוטל ידו אחת בנטילה וא' משטיפה ומשמע ליה דבלא המתין פשיטא דנטילה בכלל שטיפה דעדיפא, וגם הנוטל לשון דיעבד הוא, וע"כ איירי בכה"ג שלא מצא ליד השני ליטול עד שחזר על הנהר לשטוף ידו השנייה ואפ"ה טהורה משמע אפי' כבר נתנגבה הראשונה:
דף טז.
בפירש"י ד"ה והקטפרס הר משופע שמדרונו מחודד הרבה עכ"ל. מכותלי דברי רש"י ניכר דדוקא מדרונו מחודד הרבה מיקרי קטפרס, אבל סתם שיפוע לא מיקרי קטפרס, ואולי סברתו דבמחודד הרבה דמי לניצוק שהמים יורדים במרוצה ואין להם מקום לנוח, לכן לא שייך צירוף תחתון עם העליון, משא"כ באינו מחודד הרבה כיון דמשמע דטופח להטפיח הוי חיבור בשטח השוה והיינו משום דחזינן לענין מקוה עדיף טפי אשבורן מזחילה א"כ כל שהמים ראויים לנוח חשוב טפי לענין מקוה, לכן טופח להטפיח משמע דהוי חיבור למקוה בשטח השוה, ומה שהקשו התוס' מהך דעירוב מקואות כשפופרת הנאד י"ל דס"ל לרש"י דעירוב מקואות שכל אחת מובדלת במחיצה המחיצה מבדלת ביניהם לכן בעינן כולי האי, ואפי' בנפרצו למעלה שאין הבדל בין מים שבתוך הפירצה למי המקוה, מ"מ אינה אלא פירצה בעלמא ומן הצדדים נשארים מחיצות מובדלות לכן בעינן כקליפת השום, דהא חזינן כל שנתמעט הפסק המחיצות בציר ליה שיעורא, דבנפרצו באמצע בעינן כשפופרת הנוד ובנפרצו למעלה לא בעינן כולי האי, אלמא דההפסק של המחיצות גורם שיהיה צריך התחברות מים במים שיעור טפי, לכן באינו משופע למאד שהמים ראויים טפי לנוח שייך טפי חיבור המים במים, והשתא ס"ל במשופע בעלמא תליא בגוד אחית, ובהך דחגיגה שהביאו לראיה דאמרינן גוד אחית והיינו באינו מחודד הרבה, ולהכי נקט באמצעית ארבעים סאה דאמצעית לאו קטפרס הוא שאי איפשר שהאמצעית תהיה מחודדת הרבה, לכן אמרינן לכ"ע גוד אחית כפלוגתא דמייתי בחגיגה, אבל בקטפרס אינו חבור לומר גוד אחית, וכן מצאתי בהדיא בתוס' חגיגה דף כ"א ע"ב הסברא בין כותל מפסיק וכדפרישית, וממילא.. שכן שיטת רש"י כאמור:
ועפ"ז ארווח לן יישוב הסוגיא דאמר דאיכא טופח ע"מ להטפיח, ופריך הא נמי תנינא טופח להטפיח חיבור, ופריך דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא, שיש לתמוה כיון דבס"ד משמע ליה לדמות מקוה לנטילת ידים והדוחה דחי דילמא לענין מקואות ושאין ללמוד נטילת ידים ממקואות, א"כ מאי נ"מ אם ר' יהודה היא איך דתיתי אי כר"י אי כרבנן הא לא נלמד נטילה ממקואות ומה ענין דר"י לכאן, ולפמ"ש א"ש טובא, דודאי נשאר סברת המדמה דאי טופח להטפיח חיבור הה"ד לענין נטילה הוי כאילו נטל ידיו כאחד כיון שנתחברו המים לטופח ע"מ להטפיח על היד, אלא דהא גופא מיבעיא ליה דילמא הא דתנן הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור אפי' טופח להטפיח אינו חיבור, והא דתנן טופח להטפיח חיבור דילמא לענין מקואות קאמר, ואפי' תימא דנלמד נטילה ממקואות לא מוכח דטופח להטפיח חיבור להך דס"ל הך דניצוק וקטפרס אינו חיבור ואיכא למימר אי קטפרס אינו חיבור גם טופח להטפיח אינו חיבור, והא דתניא דטופח להטפיח חיבור היינו ר' יהודה דס"ל ברגליו של ראשון נוגעות במים טהור אף דאין לך קטפרס גדול מזה שמתחברין מים שעל ראשו למקוה למטה א"כ ס"ל לר"י דקטפרס הוי חיבור לכן טופח להטפיח הוי חיבור, אבל לרבנן דקטפרס אינו חיבור גם טופח להטפיח אינו חיבור, אבל בשיפוע בעלמא אפי' לר"מ אמרינן גוד אחית, ור"י ס"ל אפי' בקטפרס אמרינן גוד אחית מחיצתא, והכל נכון וברור:
אלא דרש"י גופיה פירש לענין מקואות דאין ללמוד נטילת ידים, אלא דרש"י י"ל דנקט דילמא לענין מקואות ור"י היא משמע דתרתי קאמר שמא יש חילוק בין מקואות לנטילה, ואת"ל שאין חילוק דילמא טופח להטפיח נמי רבי יהודה היא ולא משכחת חיבור בנטילת ידים כלל לטהרה לחצאין:
וארווח לן בזה מה שתמה בתוי"ט פ"ג ממקואות, דממשנה פ"ח דמקואות דמטהרין את המקואות משמע דאמרינן אפי' גוד אסיק וכ"ש גוד אחית, ובהך דר' יהודה שהוא פ"ז דמקואות משנה ה' פסקינן דלא כר"י דס"ל ברגליו של ראשון נוגעות במים טהור, ולפמ"ש לק"מ, דבקטפרס לא הוי חיבור אבל העליון מן התחתון לאו קטפרס מיקרי, וכן משמע מלשון רש"י בע"ז דף ע"ב פי' קטפרס מים הבאים מלמעלה למטה דרך מדרון תל גבוה זקוף, ע"כ ודאי בתרי זימני הוי חזקה כפירש"י דשיפוע לא הוי קטפרס רק זקוף הרבה, ודוק היטב, ועיין בסמוך, גם בחגיגה דף י"ט פירש"י משום דמקום קטפרס הוא מקום זקוף יותר מדאי, ועיין לקמן דף ע"ח ע"ב:
בגמרא ומשקה טופח אינו חיבור כו' לא צריכא דאיכא טופח להטפיח כו'. וקשה הא פירש הרב בפ"ו דמקואות משנה ח' מטהרין את המקואות ומשיקו אפי' כשערה, וכתב הרב אבל אם היה העליון חסר מכשיעור אין די בכשערה דאפי' ר"י דמיקל בעינן טופח להטפיח, א"כ חזינן דלענין שאיבה דרבנן אפי' טופח להטפיח לא בעינן א"כ כ"ש נטילת ידים דרבנן, א"כ אפי' טופח להטפיח לא ניבעי וא"כ סגי אפי' בפחות מטופח להטפיח, וא"כ איכא למימר דמספקא ליה באיכא כשערה דהוא פחות מטופח להטפיח וצ"ע, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה הנצוק כו' פי' בקונט' כו' וקשה לר"ת דע"כ לא נחלקו כו' עכ"ל בפני יהושע דייק דהא לקמן מייתי התוס' התוספתא דחכמים פליגי וס"ל דאין טובלין אפי' בתחתונה אלמא ס"ל דלא אמרינן אפי' גוד אחית, וביקש עצות מרחוק דר"ת ס"ל דטעמא כמ"ש הרמב"ם בפ"ח ממקואות על הך דחרדלית שהובא בתוס' כאן כתב הטעם שאין מים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו, וכל מפרשי דבריו נדחקו ל"ל זה הטעם הא בלא"ה הטעם מפורש משום גוד אחית, ופירש הוא ז"ל דברי הרמב"ם דודאי גוד אחית לא גרע מאילו היה בשטח שוה, ועירוב מקואות הוי כקליפת השום ומסתמא חרדלית הוי טפי מיניה ואפ"ה לא מצטרף, וע"ז נתן טעם דגרע הכא מטעם שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו, ועפ"ז פירש שיטת ר"ת דס"ל גם חכמים דפליגי ס"ל גוד אחית רק ס"ל טעם שכתב הרמב"ם שאין המים הנזחלין מערבין, לכן דוקא בחרדלית של גשמים פליגי, ואני שמעתי ולא אבין דמ"מ כיון דמפורש בגמרא דחגיגה הטטם משום גוד אחית, אלמא אי אמרינן גוד אחית שפיר מתכשרי ע"י החרדלית, א"כ מנ"ל לר"ת להקשות דילמא טעמא דחכמים משום דלא אמרינן גוד אחית ונקט חרדלית לרבותא דר"מ ור"י דאפי' חרדלית גשמים מחברן, ועוד תמוה איך שייך לחלק בין חרדלית לשאר גוד אחית דאפי' מים היורדין מן מקוה עליונה לתחתונה כולם אי איפשר להם לעמוד במורד בדרך ירידה ואיך משכחת לה גוד אחית בעמידת המים, ודוחק לומר דמחלק בין שיורדין מן המקוה עצמה והיינו ששפך מים במקוה הכשירה עד שירדו זה מיקרי עמדו המים, משא"כ גשמים שזוחלין מעצמן, דאין סברא לחלק כלל דסוף סוף המים היורדין מעליון לתחתון המה מים הנגרים ולא יעמדו בשפוע, ועוד דא"כ נצטרף נמי הגשמים שמילאו המקוה האמצעית עד שנתמלאה על כל גדותיה שיצורף לתחתונה מה שעבר מן המקוה, ואמת שיש מקום לפרש הטעם בחרדלית של גשמים היינו משום דודאי היורד מן מקוה עליון לתחתון נעשה העליון חיבור לתחתון, אבל בגשמים שבא החיבור ע"י שטף הגשמים שבין מקוה אמצעית לתחתונה ושטף זה לא נתחבר למקוה מעולם רק עם המים הצפים למעלה אחר שנתמלאה האמצעית על כל גדותיה, לכן לא נחשב החיבור למקוה אלא לגשמים שירדו בין האמצעית לתחתונה, ובכה"ג י"ל דלאו חיבור הוא:
וארווח לן בזה תמיהת התוי"ט שהבאתי לעיל איך מטהרין המקואות בפ"ו מ"ח דמטהרין העליון מן התחתון הרי אמרינן אפי' גוד אסיק, ובברטנורא פירש הטעם משום דשאובה דרבנן, וכתב התוי"ט שם דלא א"ש למאן דס"ל כולו שאוב דאורייתא, ולפ"ז ניחא די"ל דס"ל גם גוד אסיק והיינו כשמתחברין המקואות מצד עצמן, אבל כאן החיבור ע"י מי גשמים שבאמצע שלא נגעו במקוה הכשירה, אלא דלא א"ש אמאי סגי בכשערה ולא בעינן כשפופרת הנוד עכ"פ י"ל בכה"ג אמרינן אפי' גוד אסיק כיון שמתחבר מקוה עם מקוה עצמה:
מיהו בדברי הרמב"ם עצמן נלענ"ד דודאי דברי הרמב"ם כפשוטן דס"ל דלא אמרינן גוד אחית אלא דיהיב טעמא אהא גופיה אמאי לא נימא גוד אחית ובשטח שוה הוי חיבור כשפופרת הנוד או כקליפת השום, לכן נתן הרמב"ם טוב טעם לזה והוא דודאי במקוה בצד מקוה מהני שפיר כקליפת השום שהמים המחברין הם כשרים למקוה שהם אשבורן, משא"כ מים היורדים שהן זוחלין ומקוה אינה מטהרת בזוחלין רק באשבורן כדאיתא פ"א ופ"ה דמקואות לכן אין המים היורדין מחברין המקואות דבזחילה אין ראויים עד שיעמדו, משא"כ עירוב מקואות שהוא מקוה בצד מקוה באשבורן שפיר נעשו חיבור שני המקואות כאילו א' וכולו אשבורן, ובחנם דחק הכ"מ בדברי הרמב"ם דהיינו הך דלא אמרינן גוד אחית משום שהמים עצמן אינם ראויים למקוה בזחילה, וא"א שיהיו חיבור כיון דמים המחברין עצמן אינם כשרים למקוה בזחילתן לטבול במים הזוחלין קודם שירדו ויעשו אשבורן, וא"כ זה הטעם כולל לכל גוד אחית דלא אמרינן דכל גוד אחית זוחלין הם, ואיפשר דאי המשיכן ע"י צינור כיון שהמים נאספים בצינור אף שיורדין למטה מיקרי אשבורן כיון שעכ"פ הם מכונסין בצינור, ובהכי ארווח לן טפי הך דפ"ו דמטהרין התחתון מן העליון ע"י סינון דקוו וקיימי ואין להם מקום לזוב בצדדין רק למקוה י"ל בכה"ג מיקרי אשבורן, וכן הך דפ"ג דמקואות לענין מים שאובין דאיתא התם עד שיעמיד בחצר ארבעים סאה ויטהרו עליונים מן התחתונים היינו ע"י צינור או סילון בכה"ג דקוו בצינור מיקרי אשבורן, וניחא נמי בזה מה שפסק הרמב"ם בפ"ח ממקואות דין י"ב ברגליו של ראשון נוגעות במים דלא כר' יהודה, ובסגוס עבה שהעלהו פסק אם מקצת הסגוס נוגע במים טהור, ותמהו עליו, ובכ"מ הביא בשם הריב"ש דמחלק שהמים בלועים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו, ובכ"מ הקשה עליו מ"ל שבלועים בעביו או באדם שהם על שטח גופו, ומ"ש כיון שטופח על גופו אינו חיבור הוא מערכה על הדרוש, אכן לפמ"ש א"ש טובא, דבשלמא באדם שהם על שטח גופו ויש להם דין זוחלין וכיון דמקוה לא מהני רק באשבורן גם הצירוף לא מהני, אבל בסגוס שהם בלועים וקוו וקיימי הוי כמו מקוה בצד מקוה שמצטרפין דבשביל שעומדין בגובה על המים שפיר הוי צירוף דלאו זוחלין נינהו, והכי משמע פשטא דמתני' פ"ז דמקואות משנה ו' דהך דסגוס אפי' לרבנן הוא, והכי משמע פשטא דסברא דזוחלין לא מיקרי רק כשזוחלין באין מעצור להם דאטו יש גבול למקוה אפי' ארוכה הרבה אשבורן מיקרי, לכן אם נמשכו ע"י צינור שפיר מיקרי אשבורן שהרי מקום כנוס להם וגדור במחיצות מקוה עליונה ותחתונה עד שירדו למקוה ושפיר הוי חיבור בכה"ג, כן נלענ"ד ברור בפסקי הרמב"ם והמשניות מסייעים, ומקום הניחו לי רבותינו להתגדר בזה:
ובדעת ר"ת ודאי קשה לומר שנעלם ממנו התוספתא, אלא משום דמשמע ליה דדוקא לר' יהודה אמרינן גוד אחית, והא גם לר"מ אמרינן גוד אחית, וא"כ איך אמר ר"י היא אי טעמא משום גוד אחית איך פליג עליה ת"ק דסתם מתני' ר"מ דהוא בר פלוגתיה דר"י, וא"כ איך ת"ק פוסל ברגליו של ראשון נוגעות במים הא גם ר"מ ס"ל גוד אחית, ובזה מיושב קושיית מהרש"א שהקשה אמאי לא פירשו התוס' דקטפרס אינו חיבור לטהר העליון דהוי גוד אסיק, ולפ"ז ניחא דאכתי תיקשי הך ת"ק דר"י ברגליו של ראשון נוגעות, מיהו לקמן בתוס' בפיר"י לא משמע כן דעל זה לא תירץ כלום, עמ"ש לקמן ומ"ש בסמוך, שוב ראיתי שרבינו שמשון באמת דחה קושיית רבינו תם מכח חכמים דפליגי בתוספתא.
בא"ד עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס לא הוי חיבור כו' ובסמוך כו' עכ"ל. בס' פ"י ביקש לתרץ כיון דלא צריך רק לצרף אותן המים שעל האדם בהא הוי חיבור אבל לחבר שני מקואות להשלים השיעור לא הוי קטפרס חיבור, והניח בצ"ע על התוס' שלא כתבו כן, ובאמת אין טעם בסברא זו כלל כיון דכאן המקוה חסירה והמים שנחסרו הם על גופו ע"כ הקטפרס כאילו היה במקוה, א"כ ממילא כיון שקילוח הקטפרס נעשה כאילו הוא למטה א"כ לא גרע ממקוה בצד מקוה שמתחברין ע"י קליפת השום, ויותר י"ל דקטפרס אינו חיבור להכשיר מקוה מעיקרא, אבל רגליו נוגעות במים כיון דבתחילה מקוה כשירה היתה רק שנחסר השיעור ע"י טבילת האדם בהא שפיר אמרינן דכל זמן שעדיין הקטפרס לא נפרדו המים מן המקוה, ונהי דאינו עושה חיבור מ"מ גם חסרון לא הוי שעדיין נשאר שיעור המקוה ע"י צירוף הקטפרס, אבל חיבור לא הוי להכשיר מקוה מעיקרא ע"י קטפרס, וזה סברא נכונה. וניחא ממילא קושיית התוס' דהכא משמע טופח להטפיח הוי חיבור ובמקואות בעינן כשפופרת הנוד וכו', ולפ"ז לא ק"מ דהא דטופח להטפיח הוי חיבור היינו לענין שלא נקרא חסרון במקוה כשעדיין נשאר טופח להטפיח לא יצאה המקוה מהכשירה הראשון, אבל לעשות מקוה לכתחילה בעינן כדאיתא במשניות..
וארווח לן בזה נמי הסוגיא דפריך ודילמא לענין מקואות ור"י היא, וכבר כתבתי שתמוה הוא דממנ"פ אם בא לחלק בין מקואות לנטילת ידים למה נקט ור"י היא, לפרוך בפשיטות דילמא לענין מקואות ולא לנט"י, ועוד דאין סברא כלל להחמיר בנטילת ידים ממקואות, אבל למאי דפרישית ניחא דמעיקרא ס"ד דטופח להטפיח חיבור לעשות מקוה מעיקרא, א"כ כ"ש דלנטילת ידים הוי חיבור, והדר פריך דילמא לענין מקואות ור"י היא היינו משום דר"י ס"ל ברגליו נוגעות במים טהור והיינו משום דאיכא ע"ג טופח ע"מ להטפיח, ולהכי מצטרפין המים שלא תיחשב המקוה חסרה מאחר שעדיין נשאר בה חיבור טופח להטפיח, אבל להשלים מקוה חסירה שכבר נחסרה טופח להטפיח י"ל דלא הוי חיבור, והשתא ממילא בנטילת ידים שכבר נטל חצי ידו אף שנשאר טופח ע"מ להטפיח לא הוה מהני שיהיה הכשר נטילת ידים שלא היה הכשר נטילת ידים ודמי למקוה חסירה שאין טופח להטפיח משלים החסרון אף שאינו עושה חסרון בשלם, וא"כ לא שייך בנטילת ידים כלל, וברור ונכון, ועיין בסמוך:
בא"ד ואור"ת כו' סופן ליפול כו' צריך ביאור סברת ר"ת דכל קטפרס סופו ליפול למטה, ונראה סברתו דשם הקטפרס ירד על המקוה ממש דרגליו נוגעות הרי עומד על המקוה ואין לו מקום אחר, אבל הקטפרס מן הר הוא עומד סמוך למקוה עד שיזוב למקוה, וניחא נמי בזה דפריך ודילמא לענין מקואות ור"י היא והיינו לענין היכא דסופו לירד הוא דהוי חיבור, משא"כ בנטילת ידים לחבר טופח עם הסמוך לא הוי חיבור ודו"ק, ועיין בסמוך:
בא"ד עוד הקשה ר"ת דהכא משמע דטופח להטפיח הוי חיבור כו' כשפופרת הנוד עכ"ל. צ"ע אמאי לא ניחא ליה לר"ת בהך חילוק דדוקא דומיא דמייתי דר"י בסופו לירד הוא דהוי חיבור, משא"כ במקוה בצד מקוה בעי טפי, וצ"ל דהא עדיף מסופו לירד שבצדדין המים זבין יותר בשפע ואין להם מקום לנוח בלי התחברות, וא"כ ליתא למ"ש בסמוך בשיטת ר"ת ודו"ק:
בא"ד ונראה דדוקא לר"י סגי בטופח להטפיח. וקשה לפ"ז צ"ל כיון דמייתי כאן דר"י היא מהא דמקוה היינו ע"כ דמשמע ליה דמים שעל גוף האדם ליכא טפי מטופח להטפיח, וא"כ כיון דרבנן פליגי בטופח להטפיח א"כ גם רבנן מכשרי קטפרס דהא לא פליגי אלא בטופח להטפיח וא"כ הך דקטפרס לא אתיא כמאן, וי"ל דנשארה סברת ר"ת היכא דסופן לירד מהני ולא פליגי רק בטופח להטפיח לחוד, וניחא בזה הך דסגוס עבה דמודו בה רבנן והיינו משום דלא פליגי אלא בטופח להטפיח לחוד ומים שעל האדם אינם יותר מטופח להטפיח, משא"כ הנבלעים בבגד הם יותר מטופח להטפיח, וא"כ י"ל טעמו של הרמב"ם הוא משום דקי"ל דטופח ע"מ להטפיח אינו חיבור, אלא דקשה לשאר פוסקים דלא מפלגי בין סופו לירד, א"כ הך דר"י ס"ל ברגליו של הראשון נוגעות במים טהור ע"כ תרתי אית ליה טופח להטפיח חיבור וגם קטפרס הוי חיבור, וא"כ קשה לפום סברא דמתני' דטהרות דקטפרס אינו חיבור א"כ י"ל טופח להטפיח הוי חיבור לכ"ע, ורבנן דפליגי עליה דר"י היינו דוקא משום דטופח להטפיח אינו חיבור, וצ"ל דר"י תרתי אית ליה טופח להטפיח חיבור וקטפרס נמי חיבור ובתרווייהו לא קיי"ל כוותיה, דמתני' דקטפרס אינו חיבור, וגם בעירוב מקואות בעינן כשפופרת הנוד, והך דקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור היינו אפי' בטופח ע"מ להטפיח דע"כ כרבנן אתיא ודו"ק, אלא דקשה איך ס"ד דתוס' מעיקרא דטופח להטפיח לרבנן הא בהדיא אמרינן דילמא ר"י היא, וצ"ל דדיחוי בעלמא הוא ומסקו התוס' דלאו דיחוי הוא: וכפי דברי התוס' יש לתמוה על הטור בסימן ר"א שפסק כר' יהודה דברגליו של ראשון נוגעות במים טהור, ולענין עירוב מקואות פסק דבעינן כקליפת השום, אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דבהא פסק כר"י שאינו יוצא מכשרותו כיון דאכתי איכא טופח להטפיח על האדם, אבל לעשות מן חסר שלם בעינן כאמור במשנה ודו"ק:
ובהא גופא שפסק הטור כר' יהודה איפשר דיצא לו כן מסוגיין דפריך דילמא לענין מקואות ור"י היא וס"ל כפירש"י שאין ללמוד נטילת ידים ממקואות וקשיא ליה ל"ל לומר לענין מקואות ור"י אפי' נדמה נט"י למקואות י"ל דלרבנן מיבעיא ליה וה"ל למימר דילמא ר"י הוא דמהני טופח להטפיח, אע"כ ס"ל להש"ס דקיי"ל כר"י לכן צריך לחלק בין נטילת ידים למקואות, כן נ"ל להליץ בעד רבינו הטור:
ונלענ"ד עוד טעמא דהטור דס"ל דמסתם מתני' דמשקה טופח אינו חיבור משמע טופח להטפיח הוי חיבור וא"כ ע"כ כר"י אתיא, וכיון דסתם מתני' כר"י ממילא קיי"ל נמי בהא כוותיה דרבנן לא פליגי עליה רק משום דס"ל משקה טופח להטפיח אינו חיבור, אבל משום קטפרס לית לן בה כדפרישית דקטפרס מהני שפיר לענין שלא תצא המקוה מכשרותה, רק טעמא דרבנן דס"ל דטופח להטפיח לא הוי חיבור וא"כ כיון דקיי"ל כסתם משנה דטופח ע"מ להטפיח הוי חיבור א"כ גם לענין זה הוי חיבור שלא יופסל מכשרותו, א"כ ממילא הלכה כר"י, ודברי הטור ברורים אין בהם נפתל ועיקש, ודוק היטב:
בא"ד ועוד אור"י דאפי' ר"י לית ליה טופח להטפיח כו' אלא מכח גוד אחית. קשה לפ"ז הוה מצי לאסוקי סברת ר"ת שסופו לירד למקוה וע"כ כדפרישית לעיל דכשהמקואות ביחד עדיף ודו"ק: בא"ד ועוד אור"י כו' מכח גוד אחית כו' עכ"ל. בספ"י הקשה כיון דגוד אחית עדיף משטח שוה, א"כ ס"ל לרבנן דתוספתא בגממיות דלא אמרינן גוד אחית אפי' בחרדלית דאיכא טפי מקליפת השום ובמקוה בצד מקוה סגי כקליפת השום והוו סברות הפוכות, ונראה דלא קשיא כלל דודאי אי אמרינן גוד אחית הרי כל קילוח היורד מחובר למקוה ועדיף מבשטח שוה להשקה דאינו רק נגיעה מים במים, אבל מאן דלית ליה גוד אחית הוי המים שגבהו מעל הארץ רחוקים מן המקוה טפי מן הסמוכים בשטח שוה דהא הך דגוד אחית הוא אפי' לענין שבת והוי כאילו ירדו כל המים למקוה, ואין כאן סברות הפוכות, וזה ברור:
בגמרא אמר ר"ש כו' אבל גט יוצא מת"י שניהם כשר. לכאורה לפירש"י לעיל ריש מכילתין וכאן משמע דעיקר הטעם שהם יקיימוהו, ויש לתמוה טובא איך פסיקא ליה שהמביאין מכירין החתימות אטו לא משכחת לה שמסר להם הבעל גט כתוב וחתום ומסרו להם שיהיו שלוחין ואין אתם יודע החתימות, והוא תמיה עצומה בעיני אף שהוא פשוט לעמוד על זה קשה מאד ליישב על נכון, והנלענ"ד בזה דודאי רש"י מודה לסברת התוס' שאם מסר להם הבעל הגט מיד ליד אין יכול לטעון עוד מזוייף דאינו חשוד להכשילה וכשמסרו מעיד על עצמו שהגט כשר ונחתם בכשרות, אלא משום דמשכחת לה שהבעל אומר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולשליח לקבלו מיד הסופר אחר שיהיה כתוב וחתום, ובזה ס"ל לרש"י דאם אין השלוחים מכירין החתימות של העדים ה"ל הסופר ע"א ואין דבר שבערוה בפחות משנים ושמא אלו העדים זייף הסופר מחמת שלא היו עדים מצויים לחתום ואין השליח יכול לסמוך לקבל הגט מן הסופר אם אינו יודע שזה חתימת העדים לכן פירש"י שהם יקיימוהו, וא"כ ממה נפשך אם מסרו להם הבעל בעצמו מסתמא לא מסר להם גט מזוייף דאינו חשוד לקלקלה ואינו מוסרו אילו לא קים ליה שאותן העדים חתמוהו ואם קיבלו השלוחים מיד הסופר עליהם מוטל לדעת חתימת העדים והם יקיימוהו אם יערער הבעל מאחר שלא מסרוהו מיד ליד יטעון הבעל שמא לא חתמו העדים שציוה לחתום, וע"ז קאמר שפיר הם יקיימוהו היינו שאילו לא הכירו החתימות לא היו נעשין שלוחין למוסרו ליד האשה ומסתמא יוכלו לקיימו, גם י"ל במסרו מידו ליד העדים מסתמא לא יערער רק לחוש שמא נמסר להם מן הסופר שציוה לו למסרו לעדים כתוב וחתום ובכה"ג יוכלו לקיימו, כן נ"ל מוכרח בפירש"י:
בתוס' ד"ה אבל גט כו' ואם א' שליח והשני מעיד כו' ויש לדקדק לפ"ז אי ר"י ס"ל כרבא לימא רבותא לא שנו אלא שאין שניהם מעידין על מסירת הגט, אבל אם השני מעיד ג"כ על מסירת הגט כשר דהוה מוכח טעמא משום קיום, וי"ל דיוצא מת"י שניהם רבותא טפי דקמ"ל דהן הן שלוחיו הן הן עדיו ואפי' שני שלוחין נעשו עדים משא"כ בא' אומר שמסר אין כאן רק שליח אחד, עיין מ"ש בהלכות קידושין סימן ל"ה, ובהכי ניחא דלא קאמר לא שנו אלא שאין עדי מסירה לפנינו אבל עדי מסירה לפנינו כשר דלמ"ש הוי הא רבותא טפי, ולפ"ז לא הוו צריכי התוס' לעיל דף ה' לומר דלמסקנא ליכא נ"מ באתיוה בי תרי רק במקויים, ולמ"ש כאן איכא נ"מ אם רק א' שליח והשני מעיד שנמסר לידו דלרבה צריך ולרבא לא צריך ודו"ק, ועיין בסמוך:
דף טז:
בפירש"י ד"ה כשר ואע"ג כו' והרי עדים מצויין לקיימו כו' עכ"ל. לפירש"י לעיל דס"ל דידעתי מועיל כמו בפני נחתם א"כ יש לתמוה איך ס"ד לאוקמא בגט יוצא מת"י שניהם דא"כ תיקשי לרבא למה פסול בא' אומר בפני נכתב וא' אומר בפנ"ח כיון ששניהם שלוחים ומסתמא לפירש"י יכולין לקיים, א"כ אפי' בזה שאמר בפני נכתב ומכיר החתימות ה"ל כדינו שאומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולקמן בפירש"י לאידך לישנא ד"ה צריכין פירש כיון דחד הוא דאסהיד אחתימה וכו' ותמוה לפירש"י המביאין יכולין לקיים וא"כ אותו שאומר בפני נכתב גם כן יכול להעיד על החתימה, ועוד אפי' אין יוצא מת"י שניהם דומיא דיוצא מת"י שניהם דהיינו לפירש"י שיכולין לקיים, א"כ אפי' יוצא מת"י זה שאומר בפני נכתב א"כ מסתמא יכול לקיימו, שהרי לפירש"י השלוחין יכולין לקיימו וא"כ ה"ל בפני נכתב ובפני נחתם, ואיך יפרנס המשנה בפני נכתב אבל לא בפני נחתם הא פסיקא לפירש"י דהשליח מכיר החתימה והוי ליה ידעתי על החתימה דמהני, ומכאן ראיה למאי דפרישית לעיל בסמוך דשנים שהביאו גט אם קבלוהו מיד הבעל א"צ קיום כלל דמסתמא מסר להם גט כשר רק שיש לחוש שלא קבלוהו מיד הבעל ובכה"ג מסתמא לא קבלוהו עד שיכירו החתימות, וא"כ ממה נפשך אין צריכין לומר כלום משא"כ בא' אומר בפני נכתב וא' אומר בפני נחתם משכחת לה שפיר שקיבלו זה מיד הבעל והשני אינו יודע שנמסר לו מיד הבעל רק מכיר החתימה, א"כ יכול הבעל להכחיש השליחות כיון שלא אמר כתיקון חכמים, לכן לא מהני מה שאומר בפני נכתב דאם מקבלו מן הבעל עצמו א"צ להכיר החתימה כלל רק הבעל יכול להכחישו ע"ז עצמו, כנ"ל ודוק היטב:
ובהכי ניחא מה שהקשה רש"י ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הם מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם, ולפמ"ש ניחא דבשנים איכא ממה נפשך, אם קיבלו מיד הבעל אין חשש זיוף ואם קיבלו מיד הסופר מסתמא מכירין חתימת העדים דעל הסופר אין לסמוך, לכן אין צריכין לומר כלום, משא"כ באחרים שצריכין להכיר הקיום לא מוכח מילתא, ולפמ"ש גם רש"י נתכוין לזה ודו"ק, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה אלמא כו' פי' בקונט' דטעמא כו' ונראה דאפי' כו' דלאחר שלמדו כו' עכ"ל. לענ"ד גם בפירש"י יש לכוון כן, והיינו דלרבה נמי אחר שלמדו ובתרי לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ הטעם נשאר רק משום קיום:
בא"ד ולרבה נמי כו' עכ"ל. עיין מהרש"א מ"ש בפירוש דברי התוס' למה נקטו הקושיא לרבה. ולענ"ד התוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל לרבא פשיטא דשנים שהביאו א"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח, וא"כ אלמא דדייק הש"ס דס"ל שנים שהביאו א"צ לומר בפ"נ, מיהו לא מכרעא אי ר"י ס"ל כרבא א"כ מה"ט גופא פשיטא לן דא"צ לומר בפ"נ באתיוה בי תרי, ואי ס"ל כרבה צ"ל משום לא שכיח, וא"כ עיקר הקושיא אי ס"ל כרבה אינו מוכרח אבל אי ס"ל כרבא א"צ ראיה כלל דפשיטא דלרבא א"צ לומר בפ"נ, רק הש"ס מדייק הא גופא דמשום דס"ל כרבא א"צ לומר, ועיקר קושיית התוס' כשתימצי לומר דר' יוחנן ס"ל כרבה יש לחלק בין אומר לאינו אומר, דכיון דשניהם שלוחים כ"א נאמן על מה שמעיד זה על הכתיבה וזה על החתימה:
ועוד נראה דלרבה קשיא להו בפשיטות טפי דילמא משום דאחד מן השלוחין אומר בפנ"ח וא' בפנ"כ סגי, דלרבא פשיטא דליכא למימר דאותו שאמר בפני נחתם אילו לא היה אצל הכתיבה לא דייק דהא לרבא סגי בפנ"ח לחוד רק משום איחלופי צ"ל בפנ"כ ג"כ, וא"כ כאן שיש אחד מעיד על הכתיבה י"ל דלא שייך איחלופי, אלא דהוה מצינן למימר דר' יוחנן דוקא כרבה ס"ל דאילו לרבא אפי' אין גט יוצא מת"י שניהם רק א' ראה שנמסר לו סגי וע"כ כרבה ס"ל וא"כ צריך להעיד על הכתיבה מדינא, וא"כ הוה מצי למימר דלא קשיא דאיכא למימר כשאינו מעיד גם על החתימה לא דייק, ולזה קאמרי ולרבה נמי תיקשי דע"כ מדייק כשאומר על הכתיבה לחוד וא"כ קשיא הקושיא לרבה נמי, ומתרצי התוס' משום איחלופי א"כ לרבא א"ש ואפי' לרבה שייך איחלופי ודו"ק:
ועוד נראה לפרש איפכא דלרבא איכא למימר דפשיטא להש"ס דאם אומר בפנ"ח ולא נכתב פשיטא ליה דלא מהני עדותו על החתימה כיון שאינו יודע מן הכתיבה, ואע"ג דאם אומר בפנ"כ לחוד ושנים מעידין על החתימה מוכח ממתני' א' אומר בפנ"כ ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר, היינו משום דלרבא החתימה עיקר לכך לא קפדינן אאותו שאומר בפנ"כ אם הוא לבדו אומר על הכתיבה כיון דחתימה עיקר, דהא לרבא אפי' לא אמר כלל בפנ"כ כשר כמ"ש התוס' לקמן דף י"ז בד"ה אחד, אבל לרבה דהכתיבה עיקר א"כ ל"ל דעדיף כשא' מעיד על הכתיבה לחוד בשביל ששנים אומרים בפנינו נחתם, דהא לרבה דטעמא משום לשמה הכתיבה היא עיקר ואפ"ה אמרינן דדייק, א"כ גם לענין החתימה תיסגי בזה שאומר בפני נחתם:
מיהו נלענ"ד לעיקר קושיית התוס' דס"ל להש"ס דאם איתא דסגי בזה שאומר בפני נכתב אע"פ שאינו אומר בפני נחתם, א"כ קשיא אמאי פסלי רבנן בשנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפנ"ח דודאי תרי עדיפי משליח חד, ואפ"ה לא מהני עדות שאומרים בפנינו נכתב אע"פ שהגט יוצא מת"י עד החתימה ש"מ דעדות בפנ"כ בלא חתימה לא מהני מידי, א"כ גם עדות השליח על בפני נכתב לא מהני דלא עדיף משנים וע"כ מטעמא שאין צריכין לומר כלל, כנ"ל ודוק היטב:
והמדקדק בפירש"י בכל הסוגיא יראה דפשיטא ליה לרש"י דפשיטא ליה בכל הסוגיא דכשאחד אומר בפנ"ח שייך איחלופי כיון דלא מסהיד אכתיבה, וזה מבואר מתוך מה שפירש"י באידך לישנא בד"ה סיפא דקתני כו' ע"ש, לכן ס"ל דאין כאן ממוצע דאי צריכין לומר הך בפני נחתם דחד לאו כלום הוא דאינו כתיקון חכמים, לכן גם לאידך לישנא פירש במאי פליגי בטעמא דר' יהודה אמאי מכשיר, אע"ג דשם מיירי ששניהם שלוחים מ"מ כיון שצריכין לומר הא לאו אמירה היא, לכן לשינויא דש"ס טעמא דר"י משום שאין צריכין לומר כלום, ובהך לישנא משני דסבירא ליה דהוי היכר כיון דשנים מעידין על הכתיבה, דוק ותשכח:
ומה שביקש בפני יהושע לחדש דלכתחלה לא סגי בקיום חותמיו לרבא ומה שמקשה לעיל דף ה' יכול נמי היינו לרבה, לא הבנתי, דהא רבה אית ליה דרבא וא"כ כי היכי דניחא לרבא ניחא נמי לרבה:
בד"ה הא גט כו' מדקדק כן כו' עכ"ל. הוקשה להתוס' דללישנא קמא משמע דאי לא מכשרי רבנן בגט יוצא מת"י שניהם ניחא ליה במאי דפליגי, ובלישנא בתרא משמע איפכא דאי מכשרי בגט יוצא מת"י שניהם ניחא ליה טפי במאי דפליגי, מיהו לולא דברי התוס' היה נ"ל דודאי ניחא ליה דפליגי בהא גופא בגט יוצא מת"י שניהם דרבנן ס"ל אפי' יוצא מת"י שניהם פסול ור"י מכשיר בזה, משא"כ אי פליגי באין גט יוצאים מת"י שניהם קשיא ליה במאי פליגי, ולאידך לישנא דקאמר אפי' גט יוצא מת"י שניהם פסול משמע ליה דלכ"ע פסול אפי' לר"י דר"י לא מכשיר רק משום דשנים אומרים בפנינו נכתב, לכן קשיא ליה במאי פליגי ומוקי דפליגי בסברא אחרת, ולר"י אפי' אין גט יוצא מת"י שניהם כשר והיינו לפי שיטת התוס' דר"י מכשיר ללישנא בתרא אפי' אין יוצא מת"י שניהם דלא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו וסגי נמי בא' אומר בפנ"כ וא' אומר בפני נחתם, מיהו מפירש"י נראה דלאידך לישנא באמת לא מכשיר ר"י רק בגט יוצא מת"י שניהם ופליגי בהא גופא ור"י אמר פסול היינו לת"ק דר"י, אבל לר"י בגט יוצא מת"י שניהם כשר, ודוק היטב:
בגמרא דילמא אתי לאיחלופי כו' בע"א נמי לא גזר קמ"ל. הקשו הראשונים איך אמרינן לרבה דחיישינן דאתי לאיחלופי הא בריש מכילתין רבה לא אמר כרבא דא"כ סגי בפני נחתם בפני נכתב ל"ל ש"מ משום לשמה ורבא ס"ל משום איחלופי ורבה התם ידענא הכא בפני, א"כ איך אמרינן הכא לרבה דחיישינן לאיחלופי, ועיין בתוס' לעיל ד"ה אלמא, ובמאור ורמב"ן שהאריכו בזה, ולענ"ד לק"מ דודאי רבה הוכרח להמציא חששא דלשמה, דאי לאו דתיקנו משום לשמה הוי סגי בפני נחתם, ולא שייך למיגזר משום איחלופי דע"כ לא נתקן משום קיום דאי משום קיום סגי בידענא, לכן ע"כ מחששא אחרינא תיקנו בפני וא"כ ליכא למיחש לאיחלופי, ואף דאכתי חזינן דמאמינין לאחד על הקיום י"ל דהא בלא"ה קשה בא"י שא"צ קיום כלל ניחוש לאיחלופי בשטרות שלא יצטרכו ג"כ קיום לגמרי, וצ"ל דבהא ליכא למיטעי דמעשים בכל יום שצריך קיום, אבל בע"א איכא למיטעי דסגי בדיעבד כמו בגיטין, אבל כשתיקנו בפני נחתם להורות דלא משום קיום הוא וע"כ התיקון משום לשמה, אבל כיון שכבר נתקן משום קיום לשון בפני רק דקודם שלמדו היה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וא"כ כיון דחזינן דלאחר שלמדו א"צ לומר בפני נכתב א"כ ע"כ מוכח דבפני נחתם משום קיום, וא"כ שפיר אתי לאיחלופי דהא מוכחא מילתא דמשום קיום אמר, ואי משום הלשון בפני י"ל כיון דכבר תיקנו קודם שלמדו לשון בפני ואף אחר שלמדו צריך לומר על החתימה לא ראו לתקן לשון שלא נתקן מעולם ונשארה התקנה על בפני נחתם משום קיום ואתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א כיון דמוכחא מילתא דמשום קיום קאמר מדהניח מלומר בפני נכתב רק בפני נחתם ודאי משום קיום הוא, והרי זה נכון:
ובזה יש ליישב פירש"י שפירש טעמא דר"י משום דלא שכיח תרי דמייתי גיטא, והקשו התוס' א"כ לפ"ז ל"ל לומר משום איחלופי תיפוק ליה דבחד איכא למיגזר שמא יחזור הדבר לקלקולו, והיא קושיא עצומה, ולפמ"ש י"ל דודאי פשטא דש"ס משמע כיון דלא איירי רק בתרי דמייתי גיטא, א"כ מסתמא מהיכא תיתי לאפושי פלוגתא וי"ל טעמא משום דלא שכיח, אלא די"ל דודאי לעיל דשקיל וטרי מאן דס"ל דבעינן כתיבה וחתימה לשמה ורב אשי אמר ר"י הוא דפוסל עד שיהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש, מ"מ כיון דלא מצינו מאן דדריש וכתב אתרווייהו י"ל דחדא מן התורה וחדא מדרבנן וי"ל דכתיבה מדרבנן הוא, וא"כ כיון דלפי האמת בפני נחתם בעינן לעולם אפי' לאחר שלמדו א"כ י"ל דכיון דחתימה עיקר ועכשיו אחר שלמדו תו לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו כיון דאפי' קודם שלמדו לא היה פסול בכתב שלא לשמה רק מדרבנן וה"ל גזירה לגזירה, וא"כ א"ש דרש"י פירש דוקא שנים שהביאו גט דלא שכיח א"צ לומר, אבל היכא דשכיח גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, ומ"מ לא סגי לן בהאי להצריך בפני נכתב עם בפני נחתם דמשום גזירה דיחזור הדבר לקלקולו סגי בפני נחתם לחוד דתו לא שייך לגזור כולי האי דאפי' קודם שלמדו סגי מן התורה בחתימה לשמה, וא"כ ממילא שנים שהביאו דלא שכיח הוא דמהני שאין צריכין לומר, אבל אם אחד מביאו אף שיש אחד מעיד על החתימה לא מהני משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, וכיון שצריך לומר בפני נחתם עכ"פ ממילא צריך לומר גם בפני נכתב דאל"כ אתא לאיחלופי בקיום בשטרות, אבל ודאי טעמא דר"י משום דלא שכיח, וא"כ לאחר שלמדו אם לא הביאו שנים לא מהני אף שמעידין על הקיום משום שמא יחזור הדבר לקלקולו וצריכין לומר גם בפני נכתב כמו בכל דוכתי וגם בפני נחתם, והכל נכון וברור דוק היטב:
בתוס' ד"ה במאי פליגי וא"ת ולימא דפליגי באיחלופי כו' עכ"ל. התוס' נדחקו, ולכאורה קושיית התוס' תמוה לפי שיטתם, דבשלמא ללישנא קמא דמיירי דאין גט יוצא מת"י שניהם דבעי קיום שייך איחלופי, אבל להך לישנא דאיירי שיוצא מת"י שניהם ולשיטת התוס' הוי קיום גמור ביוצא מת"י שניהם א"כ מאי איחלופי שייך הא תרי מהני גם בקיום שטרות, ואי קשיא מאי פריך לקמן וליפלוג ר"י ברישא נימא דר"י פליג דוקא בשנים שהביאו דא"צ קיום וברישא איירי שהגט יוצא מת"י אותו שאומר בפני נכתב דכיון דצריך קיום חיישינן לאיחלופי, מיהו הא לאו קושיא הוא כלל דמשמע ליה להש"ס לפי שיטת התוס' דר"י פליג ואפי' אין יוצא מת"י שניהם מכשיר, וא"כ אע"ג דצריך קיום מכשיר פריך שפיר וליפלוג ברישא בגוונא דסיפא והיינו אי סיפא מיירי ביוצא מת"י שניהם ה"ה ברישא בכה"ג אצ"ל בפני נכתב ובפנ"ח, ולהכי משני דאתי למעוטי בפני נחתם ולא בפנ"כ ס"ד אמינא הואיל ולא חייש שמא יחזור לקלקולו לאיחלופי נמי לא חייש קמ"ל, והיינו משום דאי ליכא רק אחד אחתימה שייך איחלופי אבל בשנים מכירין החתימות לא שייך איחלופי, וכן בשנים שהביאו אפי' א' אומר בפנ"כ הוי כמו שנים דהא א"צ לומר כלום בשנים שהביאו משום קיום, ולשמא יחזור הדבר לקלקולו לא חייש, ודוק היטב:
דף יז.
בתוס' ד"ה הא כו' פי' בקונט' כו' וקשה לר"ת דע"כ חברים לאו היינו פרסיים כו'. נראה ליישב פירש"י דודאי משמע בסוגיין דפריך מפרסאי על חברים, ולדברי התוס' לישני דפרסאי מעלי מחברי, לכן משמע ליה דחברי היינו פרסאי אלא דבפרסאי אף שהם אומה א' עם חברים מ"מ יש באומה אחת חילוקי נימוסים, ואף גם בבני אומתנו יש נבדלים בהילוך ומלבושים כמו בין אשכנז ואונגרין ויתר חילוקים, ואותן פרסיים היו בהם נבדלים בנימוס ללבוש שחורים ואולי הם היו הכומרים שבהם לכן אתא חברא שקלא לשרגא והיו לובשים שחורים כמו שהמנהג בקצת אנשים גם עכשיו, ומה שהקשו מהך דיבמות דף ס"ג נראה ליישב פירש"י דגם שם פירש פרסיים רשעים משמע כמ"ש שהיו חברים פרסיים רשעים יותר משאר פרסיים ונבדלים בשם חברי אף שהם ג"כ פרסיים, ואין רחוק שיגרוס רש"י שם אתו חברי מבבל, דהא ר' יוחנן בארץ ישראל היה מקום כבודו וישיבתו בא"י היתה כדמשמע בחולין דף ק"ה שאמר אית לי רב בבבל איזיל ואחזייה, אלא דקשה איך דריש ר' חייא אלהים הבין דרכה שהגלה אותן לבבל הרי בזמנו כבר היו שם החברים לפירש"י, ונראה דבתחלת החורבן היה תוקף הגלות ביתר שאת לסיבת קנאה ושנאה למה שראו גדולתן של ישראל והיו נלחמין עם האומות לכן לא היה איפשר להם לקבל גזירת הרומיים, אבל בהמשך הזמן שהוקל קצת עול הגלות יכלו לעמוד בגלות אף אחר שבאו החברים שהם רשעים ביותר, כנ"ל ליישב פירש"י:
בד"ה אחד כו' לרבא אפי' ליכא מעיד כו' עכ"ל. איפשר ליישב יתורא דאחד אומר בפני נכתב קמ"ל רבותא, והוא דשנים שהביאו גט א"צ לומר בפני נכתב הטעם דאילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וא"כ נראה שאם הם שלשה וא' קרוב או פסול כיון דקיי"ל נמצא א' מהם קרוב עדות כולם בטלה א"כ לא סגי בלא בפני נכתב, והשתא קמ"ל דאף דא' אומר בפני נכתב הוא קרוב דהא קרוב כשר לשליחות הגט מ"מ לא מצטרף עם השנים שאומרים בפנינו נחתם אף דכתיבה דמי לכתב סופר ועד כמ"ש תוס' במשנה מ"מ אינו פוסל אותן שאומרים בפנינו נחתם דלא מצטרפי להדדי כיון שלא נתכווין להעיד על החתימה לא פסיל עדות המעידין על החתימה:
ועפ"ז איפשר ליישב תרי לישני דר' יוחנן דמעיקרא אמר צריכין לומר ואח"כ מסיק שא"צ לומר בפנ"כ ובפנ"ח וקאמר הא זימנין לא אמרת הכי ושני ליה יתד הוא שלא תמוט, ולפ"ז י"ל דלא פליגי כלל רק דקשיא ליה לישנא דמתני' למה לי הא' שאומר בפני נכתב, לכן ס"ל דודאי מתני' אתי בין קודם שלמדו ובין לאחר שלמדו, א"כ מעיקרא ע"כ בעינן לא' שיאמר בפני נכתב וכלישנא קמא דגט יוצא מת"י עד כתיבה, אבל לאחר שלמדו ס"ל דא"צ להאומר בפנ"כ כלל דשנים שהביאו גט א"צ לומר בפני נכתב, לכן אמר ליה יתד הוא שלא תמוט היינו עכשיו לאחר שלמדו אין לחוש כלל משום לשמה ולא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ באמת א"צ לומר בפנ"כ כלל ודו"ק:
במשנה נכתב ביום ונחתם ביום כו'. לכאורה קשה מאי קמ"ל בזה, ואי משום שהעדים לא חתמו מיד בהא ליכא שום נ"מ אם יחתמו מיד או אח"כ באותו יום בין לר' יוחנן בין לריש לקיש, דאף שנחתם הגט מ"מ יוכל להיות שזינתה בתחלת יום ונותן לה הגט אח"כ, ולר"ל משום פירי איכא למימר איפכא שיחתמו בתחלת יום וימכור הפירות כל היום ויאמר קודם גירושין מכרתי, וצ"ל לפמ"ש לקמן דאמרינן כתביה ואנחיה בכיסתיה וקאמר לא מקדים פורענות לנפשיה, א"כ י"ל דזה אינו שייך רק בחתמוהו אבל בכתיבה לחוד לא שייך, א"כ ס"ד דבעינן לחתום מיד דאז מסתמא יתנהו מיד קמ"ל דלא חיישינן להכי, ועמ"ש בגמרא:
בתוס' ד"ה נכתב כו' פסול לר' יוחנן משום שמא יחפה כו' עכ"ל לכאורה קשה הא גם לר' יוחנן פסול משום פירי לפמ"ש התוס' דבכל גיטין אינה צריכה לאתויי ראיה ומחזקינן שבא לידה מזמן הכתוב בגט, א"כ גם לר' יוחנן שייך טעמא דתטרוף הפירות שלא כדין, ונראה דהתוס' לשיטתייהו שפירשו לקמן ע"ב דלכך כותבין גט לאיש ולא חיישינן שיתנהו אחר זמן משום דיש קול ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה, א"כ ע"כ טעמא משום חיפוי דיש לחוש שיתנהו בצינעא, וכמו שאפרש שם בס"ד:
בגמרא מפני מה תיקנו זמן בגיטין. כתב הר"ן דאמתני' דהכא לא קשיא ליה רק אמתני' דג' גיטין פסולין דאין בו זמן פסול אבל אמתני' דהכא לא מוכח רק דמוקדם פסול, ויש לדקדק למה קבע הש"ס לקושיא הכא ה"ל לקבוע שם, גם נלענ"ד דאמתני' דלקמן דף כ"ו דצריך לשייר מקום הזמן יש מקום להקשות מפני מה תיקנו זמן, ונראה דאהני איכא למימר כמ"ש בספר פני יהושע דקבעי זמן כדי שתהיה העדות ראויה להזמה, אבל במתני' דתנן נכתב ביום כו' בלילה ונחתם ביום כשר, ואי משום דבעינן ראוי להזמה הא בהזמה בעינן לכתוב באיזו שעה ג"כ, וע"כ מוכח דלא בעינן ראוי להזמה ופריך שפיר אעיקר תקנתא מפני מה תיקנו זמן, ובהכי ניחא מה שהקשה בתומים סי' ל"ד ס"ק ט' דאי באין בו זמן הגט בטל מן התורה דאינו ראוי להזמה, א"כ אמאי באין בו זמן הגט כשר דלמה יתקנו חכמים להכשיר הגט שלא כדת של תורה, הא מן התורה בטל לגמרי ומתקנת חכמים ג"כ לכתוב זמן, ולפ"ז ניחא דאי משום הזמה הזמן דיום לא מהני כיון שאין כתוב בו שעה ובהזמה דאורייתא בעינן ג"כ באיזו שעה, מיהו קשה הא גופא למה לא תיקנו זמן לכתוב השעה כדי שתהא עדות ראויה מן התורה, וצ"ל דזה ג"כ משום עיגונא דלפעמים אין העדים יכולין לכוון השעה ויתבטל הגט א"כ הוי לתקנת עגונות, וכיון שנתקנה לתקנת עגונות זמן שאין ראוי להזמה א"כ זמן היום אינו מועיל מה"ת:
אלא דקשיא איך תנצל בגט שאין ראוי להזמה כיון דמן התורה אין העדות מועיל, מיהו נראה דלא קשיא כלל דנהי דאין מקבלין העדים מן התורה כשאין ראויין להזמה מ"מ עכ"פ לשעתה נתגרשה בגט זה דבשעה שנתן לה הגט חל מיד, ואם כי אחר זמן אינו מועיל לראיה מן התורה אחר שתיקנו חכמים שמועיל בכה"ג הרי אנו דנין על הענין שהוא אמת ואינה אשת איש עוד והרי זה דומה לאשה שניתרת ע"פ ע"א או ע"פ קרוב, אף שאין העדות מן התורה מ"מ ניתרת ע"כ שחושבין הענין לאמת והיא פנויה, ועיין ברמב"ם ספ"ז מגירושין ובסוף הלכות גירושין, ואין צריך בזה להפקעת קידושין שהדבר נידון מצד אמיתת הענין:
ועפ"ז איפשר ליישב דקשה הא לפירש"י ותוס' דלר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ופירש"י דתביא ראיה ושיטת התוס' דתביא עדים וקשה מי לא סגי לכתוב זמן כדי שלא תצטרך לכל זה ואמאי הרעישו כ"כ, ולפירש"י ניחא טפי דלא מהני מידי, אבל לפי' התוס' קשה הא שפיר יש לכתוב זמן שלא תצטרך לראיה ואמאי מצאה הקפידא לנוח שלא לכתוב זמן, ועפ"ז ניחא דהא לדעת הרמב"ם כל שטר מפי כתב, ומיהו בגט ע"כ מן התורה הוא דהא לשיטת הרמב"ם עדי חתימה נמי כרתי א"כ ע"כ לומר כיון דוכתב פירושו נמי חתימה ע"כ בהכי אכשר' רחמנא גט בח"י עדים, והשתא זמן דלא צריך להכשר הגט ה"ל כשאר שטרות שאין העדות כשר מן התורה, א"כ מן התורה כתבו זמן בגט הרי הם באים להעיד על הגט ועל הזמן ועל הגט מהני שפיר מן התורה אבל על הזמן ה"ל מפי כתבם, וא"כ אי לא אמרינן פלגינן דיבורא הרי כל העדות בטל מן התורה ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועיין לעיל דף ט' בעבד שהביא גיטו, וא"כ פריך שפיר דנהי דתיקנו חכמים זמן ושפיר הוי גירושין מן התורה מצד שנתגרשה לשעתה ובשעת גירושין לא היתה צריכה לראיה, מ"מ הזמן שהוא מפי כתב מגרע כח הראיה מן התורה, דבלא זמן הגט לראיה מן התורה לאחר זמן עכ"פ שנתגרשה, ואם יש בו זמן לא יועיל מן התורה גם על גוף הגירושין דכיון דהוי על הזמן מפי הכתב גם גוף הגט דנין מפי כתב לראיה שנתגרשה, ולראיה אינו מועיל, לכן צריך טעם גדול על תיקון הזמן, ומזה סמך לדעת הרמב"ם ודו"ק:
בתוס' ד"ה מפני מה כו' לא מצי למימר משום מזונות כו' עכ"ל. לכאורה לשיטת התוס' לקמן דאי יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"צ זמן דתוכל לבא לב"ד, א"כ גם משום מזונות י"ל כן דהא אינה מפסדת מזונות עד שעת נתינה ותוכל לבא לב"ד לומר שעכשיו הוא שנתגרשה ודקארי לה מאי קרי לה, ול"ל דקושיית התוס' שמא תלוה ותאכל ואח"כ תעשה קנוניא עם הבעל שתקבל גט בלא זמן כדי שיפסיד המלוה דא"כ קשה מאי תירצו שתוכל להטמין הגט הא יש לחוש אדרבה שרוצה להפסיד למלוה ותראה הגט לפטור הבעל ממזונות שלותה, וצ"ל דלא חיישינן לכך דאם יש לבעל לשלם הרי מסתמא תתבע הכתובה וגם המלוה מוציא מדר' נתן ותצטרך לשלם למלוה שלה אם נתגרשה כבר, ואם אין לבעל לשלם בלא"ה אין למלוה ממה לגבות וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מה חשש יש בזה טפי מפירות אם יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ואיפשר כוונת התוס' לפירש"י דלענין פירות לא אהני זמן דעלה להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה לכן קשיא להו לענין מזונות אהני הזמן שתוכל להוציא מן הבעל, ולזה תירצו דיכולה להטמין הגט ודו"ק, ועיין בסמוך, ואח"כ תירצו לפי שיטתם לקמן:
בא"ד מיגו דאי בעי תטמין הגט עכ"ל. לכאורה קשה הא הוי מיגו להוציא, ואיפשר דמזונות הוי מעב"ד וכשטר דמיא, וגם י"ל מיגו לאו דוקא שיש בידה לעשות כן ותעשה כן באמת, אלא מ"מ קשה דילמא תעשה קנוניא להפסיד למלוה ותראה הגט ולא יוכל המלוה לתבוע מן הבעל שיטעון כבר נתגרשה, ואין לומר ממה נפשך אם יש לבעל יגבה מכתובת האשה מדר' נתן ואם אין לבעל כלום מפסיד מ"מ כמ"ש לעיל, דמ"מ לפי שיטת התוס' דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפי' מיניה לרבנן דר' מאיר, א"כ כשאין לבעל קרקע רק מטלטלין שאז לא תגבה כתובה ועל מזונות תראה הגט ותפסיד למלוה, ואיפשר לומר דאם אין קרקעות לבעל לא שכיח שילוה לאשה אם אין זמן בגט שהרי ידעו שיכול ליתן לה גט ויאמר שכבר נתגרשה או שסומך על הכתובה ואם אין לבעל קרקעות מסתמא לא ילוה לאשה על סמך שיגבה מן הבעל ודו"ק:
בא"ד אע"ג דבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן היינו דוקא מכאן ולהבא עכ"ל. לכאורה הוא מגומגם דאפי' נאמן גם למפרע כ"ש דלא קשיא שיהיה תקנת זמן משום מזונות שהרי אפי' תיקנו זמן אם ירצה להפסידה מזונות לא יתן לה הגט כלל ויאמר גרשתי, ויש ליישב דודאי באינה גרושה לפנינו פשיטא להו דאינו נאמן למפרע ולא יצאה מחזקת אשת איש דאל"כ יכול לחפות בלא גט, אבל בגרושה לפנינו ס"ד דיהיה נאמן לומר גרשתי למפרע לזה כתבו דמ"מ אינו נאמן, מיהו אין זה מוכרח דאיפשר דבאמת אם הגט לפנינו נאמן על למפרע כיון דפעם א' היה בידו אהני שפיר שיהיה נאמן למפרע, ובכה"ג אמרינן לקמן דף נ"ו לענין נאמנות ע"א באיסורין דאהני סברא שהיה בידו פעם א' לענין נאמנות ובי"ד סימן קכ"ז:
ובהכי ניחא דקשה למה נקט הטעם שמא יחפה על בת אחותו ולא קאמר הטעם דכל אשה שתזנה תשתדל ליקח גט מבעלה ע"י ריצוי כסף ותרקבי דדינרי או ע"י פיוס כי בנפשה היא כדי שתפטר מן המיתה, ולפ"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' הא מוקמינן לה בחזקת אשת איש, ותירצו דגרושה לפנינו, ובפני יהושע גמגם בזה דמ"מ מוקמינן אחזקה, ולפמ"ש י"ל דודאי הגט לחוד לא יועיל לה דנוקמה בחזקת אשת איש רק בצירוף טענת הבעל שגירשה מקודם והבעל היה בידו פעם אחת לגרשה לכן נאמן כשהגט יוצא מת"י, לכן בשביל בת אחותו ישקר כי חס עליה, אבל בשביל אחרת לא ישקר לכן נקט בת אחותו דבההיא גם הוא יחוס עליה להגיד כי נתגרשה מקודם ודו"ק:
בא"ד ומיהו שמא לא יתרצו עדי מסירה כו' ואדרבה ע"י הזמן כו' עכ"ל. מהרש"ל כתב שהוא גליון תוספת ונראין דבריו, מיהו מ"ש שהוא כדעת רש"י כתב מהרש"א דגם התוס' יוכל להיות דמודים בזה דבאשה תוכל להביא בעצמה הגט לב"ד אבל העדים לא ירצו לבא, ועל זה שכתבו ואדרבה תפסיד ע"י הזמן מזונות שלא כדין כשלא גירשה בשעת הכתיבה פירש מהרש"ל שהוא תירוץ אחר דל"ל משום מזונות תיקנו זמן דתפסיד ע"י הזמן, וקשה לפ"ז איך תיקנו זמן משום פירות הא הבעל יפסיד ע"י הזמן כשלא יתננו ביום כתיבה תוציא הפירות מזמן הגט ויעשו קנוניא על הלקוחות כמ"ש התוס' בד"ה ור"ש, וא"כ יפסידו הלקוחות ע"י הזמן, וצ"ל כיון שתיקנו זמן לא יחתמו העדים בנכתב הזמן קודם, ועוד קשה מה מפסדת ע"י הזמן דכ"ש כשאין בו זמן שתפסיד שיאמר גרשתיך מזמן רב, לכן נלענ"ד בכוונת ההגה"ה לשון ומיהו הוא כמו ומשום שלא יתרצו עדי מסירה לבא לב"ד וכו' אדרבה ע"י הזמן היא תפסיד שלא כדין, ור"ל דאין שייך לתקן זמן משום שמא לא יתרצו העדים שאם לא יבאו העדים לפעמים ע"י הזמן תפסיד והיינו כשכתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דאז תפסיד מזונות, אבל בפירות לא שייך דנימא לה אייתי ראי' כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה עד שעת נתינה, משא"כ אילו לא תיקנו זמן ע"כ צריכה להביא הגט לב"ד שלא ימכור הבעל הפירות, א"כ לא יוכל לומר כבר גרשתיך מקודם דמסתמא היתה באה לב"ד כדי שלא תפסיד הפירות ואינו נאמן לומר שגירשה מזמן רב, ודוק היטב:
בא"ד וא"ת וגט שיחרור למה תיקנו בו זמן כו' עכ"ל. איפשר ליישב דהא יש להבין למה לא אמרו תיקון הזמן איפכא דפעמים שתמכור האשה הפירות לאחר גירושין ואח"כ תעשה קנוניא עם הבעל ותאמר קודם גירושין מכרתי, וצ"ל דלענין זה לא אהני כתיבת הזמן מידי דיכולה להטמין הגט עם הזמן ויפסיד הלוקח, ואי משום שתרצה להנשא ותצטרך להראות הגט ויוכר שקרה י"ל דתוכל לטעון גרשתני ולא תצטרך לגט כלל, אבל בעבד י"ל שתיקנו זמן כדי שאם ימכור אחר השיחרור לא יעשה קנוניא עם הרב ויאמר קודם שיחרור מכרתי, וא"ל אף שתיקנו זמן יעשה כן להטמין השיחרור לגמרי שהרי יצטרך להראותו כשיבא לישא בת חורין א"כ כשנתקן זמן לא יעשה עוד קנוניא להוציא מן הלוקח שיתגלה השקר דהעבד אינו נאמן לומר ששיחררו, מיהו זה דחוק דמסתמא לא יקנה הלוקח מן העבד עד שיתברר לו השיחרור שהרי הוא בחזקת עבד. ויותר נ"ל דבלא"ה קשה נהי שיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולשיטת התוס' צ"ל דלא צריך לתקן זמן שתוכל להביא גיטה לב"ד או לקחת כתב מעדי מסירה, וקשה מאי כולי האי הא ודאי תיקון זמן עדיף שלא תצטרך לעדי מסירה, וצ"ל דמ"מ אם איפשר בלא תיקון זמן מ"מ פעמים שנפסל הגט ע"י שאין כתוב בו זמן, ולכן כשאיפשר בלא זמן עדיף טפי שאם נפסל הגט לפעמים שלא יתרצה הבעל ליתן גט אחר והיא אינה מרוצה לשבת עם הבעל ואיכא עיגונא, וא"כ י"ל בעבד ודאי עדיף לתקן זמן ואף שיגרום זה פסול כשלא יכתבו בו זמן מ"מ כיון דמן התורה כשר בלא זמן רק מדרבנן פסול א"כ ממילא נכוף לרבו שיתן לו שיחרור אחר כשר כמו במי שחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו לשחררו מטעם דלישא שפחה אין יכול לישא בת חורין אינו יכול וכאן נמי כיון דמן התורה משוחרר הוא לא יוכל לישא שפחה וגם בת חורין לא יוכל לישא ונכוף לרבו, א"כ ודאי עדיף טפי לכתוב זמן כדי שלא יצטרך להעמיד עדים על זמן השיחרור ולק"מ ודו"ק. ובזה איפשר ליישב מה שהקשו למה כותבין בזמן הזה זמן, ולפ"ז י"ל דודאי בתחלה גרם פסול שלא הורגלו בזמן ולא היה להם לתקן שיגרום פסול, אבל כיון שכבר נתקן ממילא נשאר שלא תצרוך לע"מ:
ועוד נ"ל דא"צ לדחוק כדברי התוס' דתוכל להביא גיטה לב"ד דאי משום הא ודאי עדיף לתקן זמן שלא תבא לידי כך, אלא דודאי אחר נתינה שאינה יושבת עוד תחת בעלה, דהא המגרש את אשתו לא תדור בשכונתו וא"כ מסקי הלקוחות אדעתייהו שכבר נתגרשה ושוב לא יקנו ממנו, ואפי' אם הבעל במדינת הים אין דרך לקוחות שיקנו מן הבעל אם לא שידעו שהיא עדיין תחת בעלה דחוששין שמא גירשה או שמא יגרשנה בגט שאין בו זמן ומה להם למיקם בדיני ודייני, ועיקר החשש לריש לקיש דמשעת כתיבה הפסיד הפירות והרי היא יושבת תחת בעלה לא מסקי לקוחות אדעתייהו שכבר מונח גט כתוב וחתום אצלו וא"כ בשיחרור שיוכל להשתהות אצל רבו לא מסקי לקוחות אדעתייהו שכבר שיחררו ויקנו הלקוחות מן הרב וכשיוציא העבד השיחרור יטעון הרב קודם שיחרור מכרתי ונכסים שלי הם ושפיר הוי תיקון זמן ולק"מ ודו"ק, עמ"ש בגמרא:
בא"ד שהיה אומר העבד לרבו השני כו' שהעבד מוחזק בעצמו עכ"ל וקשה לי לפמ"ש התוס' דמוקמינן לה בחזקת אשת איש והיו הורגין אותה רק משום דגרושה לפנינו, וא"כ קשה איך יפקיע עצמו מרבו שני הא בשיחרור בלא זמן הוי בחזקת עבד ואי משום הרי גרושה לפנינו בעבד לא שייך דהא אם עכשיו ניתן לו השיחרור הרי הוא עבד כשהיה, וא"כ ליכא למימר הרי משוחרר לפנינו, וא"כ עדיין הוא בחזקת עבד, ומי עדיף מה שהעבד מוחזק בעצמו ממה שהיא מוחזקת בגופה ומוציאין אותה להריגה בשביל חזקת אשת איש, וא"כ כ"ש בעבד דמוקמינן ליה בחזקת עבד ואינו משוחרר גם עכשיו שהרי רבו הראשון אין לו כח לשחררו אחר שכבר מכרו, ועוד קשה לי דגם עכשיו שתיקנו זמן לא אהני מידי ללוקח דהא אחר שימכרנו יתן לעבד שיחרור באותו יום עצמו, ולסברת התוס' דהעבד מוחזק בעצמו א"כ יאמר העבד שמכרו אחר השיחרור, דבשלמא למ"ד משום פירי לא קשה שמ"מ ימכור הפירות כל היום וסמוך לערב יגרשנה ויאמר קודם כתיבה מכרתי דבהא אמרינן שפיר דאהני ליומא דקמיה כשלא יקרה מכירת פירות אחר כתיבת הגט, אבל אם יש לחוש שיאבד זכותו של חבירו בכוונה לא אהני הזמן מידי דיכול לכתוב שיחרור בו ביום ולמוסרו אחר שמכרו לאיש אחר, וגם איך יקנהו הלוקח שמא כבר שיחררו קודם וע"כ צריך להעמיד לו בטחונות שיהיה לבו בטוח שלא מכרו עדיין וצ"ע:
בגמרא משום בת אחותו כו'. פירש"י דחיישינן שמא תזנה וחס עליה שלא תחנק וכותב לה גט כו', ויש לדקדק דאם היא תחתיו מאי אהני לה שיכתוב הגט הא קיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות כדאיתא בקידושין דף פ' הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, וכן באיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה וא"כ כיון דידוע שיושבת תחתיו אחר שזינתה א"כ נחזקינן לה באשת איש ולא אהני לה הגט מידי, וצ"ל דודאי נהי דהשתא היא אשת איש מכח חזקה מ"מ תוכל לומר בשעת זנות היתה גרושה ועכשיו הוא שהחזירה אחר הגירושין כיון דהיא גרושה לפנינו, מ"מ קשה הא תרתי חזקה מחשבינן לה ודאי כמו במקוה העמד טמא על חזקתו ואת"ל אדרבה העמד מקוה על חזקתה הרי חסרה לפניך, א"כ נראה לכאורה דכ"ש כאן די"ל העמד אשת איש על חזקתה ועכשיו הוא שגירשה, ולא שייך תירוץ התוס' הרי גרושה לפנינו דאדרבה הרי אשת איש לפנינו דמחזיקין אותה עדיין בחזקת אשת איש ע"י שהוחזקה יושבת תחת בעלה, וצ"ל דמ"מ לענין מיתה לא נקטלה מחמת שהגט לפנינו ואיפשר שכבר נתגרשה בשעת הזנות ועכשיו שהיא תחתיו הוא בשביל שהחזירה אחר הזנות, וא"כ ממילא לא קשיא מה שהקשו התוס' נימא משום מזונות דודאי לענין מזונות צריך ליתן לה מאחר שהוחזקה יושבת תחתיו גם אחר הגירושין ועכ"פ אשת איש היא אף שהחזירה יש לה ג"כ מזונות, אבל לענין זנות אין דנין רק על שעת הזנות:
ובזה יש ליישב תמיהת התוס' ב"ב דף קל"ד ע"ב שהקשו מאי ס"ד שיהיה הבעל נאמן לומר גרשתי את אשתי למפרע דא"כ יכול לחפות על בת אחותו, ולפ"ז לק"מ די"ל דלא מיבעי' לן רק באינה יושבת תחתיו אבל ביושבת תחתיו לא מהימן שגירשה בשעת הזנות כיון דגם עכשיו הרי היא אשת איש לפנינו, וא"כ תו לא מצי לחפות כיון דהוחזקה יושבת תחתיו אחר הזנות פשיטא דלא מהימן למפרע כיון שהוא נגד חזקה דהשתא שהיא בחזקת אשת איש עדיין לא מהימן למפרע שגירשה בנתיים רק אם אמר עכשיו גרשתיה שאין זו נגד החזקה, ולק"מ ודו"ק: ועוד נראה דעיקר התקנה כשהבעל במדינת הים דכשהוא עמה לא שכיח כ"כ זנות רק כשהוא במדינת הים דבהא ליכא חזקה, ואם נודע לו שזינתה ישלח לה גט ממדינת הים ותאמר שנתגרשה מקודם, ואף דגיטין הבאים ממדינת הים קלא אית להו הוא מטעם שפירשו התוס' שע"י הזמן רואין שלא נתגרשה ביום הכתיבה אבל בלא זמן לא יתברר ולא יהיה קול, וא"כ לא קשיא קושיית התוס' שיחפה למפרע דהא הטעם שאומר גרשתי את אשתי נאמן שבידו לגרשה, והכא כיון שאינו בביתו אף אם יאמר גרשתי ע"י שליח אינה בחזקת מגורשת עד דמטא גיטא לידה וא"כ אינו נאמן כלל, ולק"מ ודוק היטב ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה משום בת אחותו כו' דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש כו' כיון שהיא גרושה לפנינו כו' עכ"ל. ויש לדקדק דבב"ב דף קל"ד פליגי אי אמר גרשתי את אשתי למפרע אם נאמן מכאן ולהבא ואיכא מ"ד פלגינן דיבורא ומהימן עכ"פ על להבא, וא"כ קשה אפי' בלא גט יכול לחפות שיאמר גרשתיה למפרע, וכיון שעכ"פ נאמן על להבא א"כ תו לא שייך חזקת אשת איש דהרי גרושה לפנינו, וא"כ ממילא לא נקטלה מספיקא שמא מקודם גירשה:
והנלענ"ד בזה דנהי דכתבו התוס' דאהני סברא דגרושה לפנינו שלא להורגה כיון דטענה ברי שגירשה והגט לפנינו, ובפני יהושע האריך ואין דבריו מוכרחין, דהא אפי' בפתח פתוח דעת רבינו יונה באומרת שלא תחתיו זינתה נאמנת, וגם אין סברא להורגה כיון שהגט יוצא מתחת ידה ולא היתה תקנת זמן כלל והרי הוא ככל הגיטין, ואם נימא דסברא כשאין זמן הורגין אותה א"כ כ"ש שהיה צריך תקנת זמן שלא להרוג נפש נקי כשתזנה לאחר הגט באמת, מ"מ י"ל בהא דבעל שאומר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה ואנן קיי"ל דחיישינן לה ולא מחשבינן למיגו גמורה, לכן נ"ל דהא דשרינן לה לינשא היינו משום הא גופא דאיכא חזקה שאינה מקלקלת עצמה וכמ"ש הרמב"ם, גם התוס' כתבו דדייקא קצת גם בגרושה לכן שרינן לה להנשא שתחוש לעצמה ג"כ, אבל כאן דאין דנין רק משום ההצלה א"כ לא אהני מה שאומר גרשתי להצילה מקטלא כיון דאין גט בידה וקיבלה התראה, אף שיכולה לומר שסמכה על הגט כיון דאיכא ריעותא דאין הגט בידה לכן דיבורו שאומר גרשתיך לא מפיק לה מחזקת אשת איש, וממילא לא קשיא קושיית התוס' מאי תיבעי ליה אי מהימן למפרע הא יוכל לחפות, ולפ"ז ניחא דלא מהני הך דבידו לגרשה רק בצירוף דייקא ומינסבא, והשתא לענין קטלא לא אהני לה מידי ודוקא לענין להתירה לינשא דהוי מיגו דבידו בצירוף חזקה דאינה מקלקלת עצמה והוי חזקת אשת איש תרתי במקום חדא כמו במקוה דתרתי לריעותא חשיב לה ודאי, אבל לענין לדינה כפנויה ליכא רק הך דאומר גרשתיך ולא מהני לענין זה, וניחא בזה ג"כ מה שדייק בפנ"י דנאמנת לומר גרשתני, ולפ"ז ניחא דגם שם לא מהני רק בצירוף חזקה שלא תקלקל עצמה ולענין מיתה לא שייך, אלא דלא ידעתי מאי קשיא ליה דפשיטא דגרשתני אינה נאמנת למפרע וא"כ מה מקים לדבריו, כיון דלא מהימנא רק מכאן ולהבא משום דאין אשה מעיזה, וא"כ י"ל דעכשיו גירשה באמת רק שכיון שגירשה תוכל להעיז גם למפרע, ואם נתכוין למ"ש היה לו להקשות גם על דברי התוס' ב"ב ולא הקשה רק אי נאמן למפרע יכול לחפות, אלא ודאי לא נחית למ"ש, וא"כ בלא"ה אין מקום לדבריו, ודוק היטב, ועמ"ש לקמן דף י"ח בישוב פירש"י דכאן מיקרי חזקה העשויה להשתנות:
בגמרא ר"ל אמר משום פירות. ופירש"י שלא ימכור הבעל הפירות לאחר גירושין ויאמר קודם גירושין מכרתי, דריש לקיש ס"ל דמשעת כתיבה מפסיד הפירות לכן תיקנו זמן שתדע האשה מאיזו זמן תוציא הפירות. ותמיהא לי מילתא דמאי תיקון יש בזה הא הגט ביד הבעל והרי בידו לקרוע הגט וליתן אחר ולא תוכל להוציא הפירות כיון שאין בידה רק הגט שנכתב אח"כ, ואי משום דלא חששו רק אם ימכור שלא כדין ואם יקרע הגט באמת הוי כדין שהרי לא גירשה בגט זה, הא גופא קשיא איך יתקנו חכמים כזאת שיהיה תלוי ברצון הבעל אם לקרוע הגט או לגרש בגט ולמה תיקנו כלל שיפסיד הבעל משעת כתיבה דלאו בשופטני עסקינן שיתן הגט שנכתב מקודם שע"י נתינה של זה הגט מפסיד הפירות, ואיפשר דעיקר התקנה בגט שע"י שליח שלא יוכל לקורעו שכבר הוא ביד שליח והבעל מפסיד פירות כדין משעת כתיבה לפירוש התוס' לקמן דף י"ח ד"ה ואנחיה, ואי לא תיקנו זמן היה הבעל טוען שנחתם אח"כ והיה מוכר הפירות ובאמת כבר הפסיד לפירות משעת כתיבה וא"כ תפסיד שלא כדין, אבל עכשיו שתיקנו זמן שפיר תוציא האשה הפירות מזמן שנכתב בגט, ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' אמאי מאוחר כשר, ולפ"ז ניחא דעיקר התקנה בגט שמסר לשליח אבל כשהוא בידו בלא"ה יכול לקרוע הגט ואין האשה מרווחת מן הזמן שיכתב בגט, ואם ימסור לשליח גט מאוחר שהוא מקושר תו אין ביד הבעל לעשותו פשוט כדי שיהיה מאוחר שנה, וכשהוא ביד הבעל ליכא נ"מ כלל בפירות שהרי אם ירצה יכתוב אחר וכשימסרנו ליד האשה תוכל להביא ראיה זמן שבא לידה והיא לא תעשה מגט מקושר פשוט שלא תפסיד הפירות, ועל שהוא יעשנו פשוט בעצמו לא עשו תקנה כלל שהרי לעולם כשכותבין לו גט ונתאחר יכול לקורעו, ואם יגרשנה בשנה ראשונה ויעשה מפשוט מקושר ויהיה נכתב בו שנת שתים ממה נפשך אם יגרשנה בשנה ראשונה תוכל האשה להראות הגט שידעו שעדיין הוא שנה ראשונה, ואם באמת יגרשנה בגט זה בשנת שתים הרי יוכל לקרוע הגט וע"כ נותנו ע"י שליח והשליח לא יעשה ממקושר פשוט שלא תפסיד שלא כדת, ודוק היטב, עמ"ש לקמן, ועיין בסמוך:
בתוס' ד"ה ריש לקיש כו' ולא תפסיד פירות עד שעת נתינה עכ"ל לכאורה תמוה דהא על שעת נתינה ליכא חששא לשיטת התוס' דתוכל להביא גיטה לב"ד ולריש לקיש עיקר טעמא דמפסדת פירות משעת חתימה, גם מהרש"א הביא דברי הרא"ש שכתב בהדיא דגם לר' יוחנן בגט מאוחר שמפסדת האשה שלא כדין פסול, והקשה עליו גם כן דהא תוכל להביא עדים, ומה שתירץ מהרש"א דבגט מקושר לא תביא עדים כיון שנכתב ונחתם בזמנו ואח"כ כשתביא היא גט מקושר יטעון הבעל שהיה פשוט ונכתב בשנה ראשונה והיא עשאתו מקושר ותפסיד הפירות משנה ראשונה, מלבד שאין דברי התוס' משמע כן, אף גם קשה מה תירצו התוס' על זה דבדין יש לבעל פירות עד זמן הגט, וקשה כיון דהיה באמת מקושר ולא היה מאוחר אמאי תפסיד הפירות דהא ודאי במקושר הוי הגט גט מיד, וא"כ כשיטעון הבעל שהיה פשוט ועשאתו מקושר תפסיד שלא כדין, ואי ס"ל למהרש"א דכיון שעדיו מתוכו נידון כפשוט ואינה מתגרשת עד שנה שנייה, קשה דכבר סתרו התוס' סברא זו בב"ב דף ק"ס מהא דאיתא שם דף קס"ד ע"ב דפריך ליה הלא אין זמנו של זה כזמנו של זה פשוט מלך שנה מונין לו שנה ובמקושר מלך שנה מונין לו שתים וזימנין דיזיף מיניה ופרע וכתב שובר ע"ש, ואם נידון כפשוט לא קשיא דהא כשהעדים רואין הזמן במקושר שתים יודעין שהוא מאוחר דהא לא קשיא ליה אכולהו שטרי מאוחרין, וצ"ל כמ"ש הרמב"ן שם דבמאוחר כותבין בלא זמן, אבל זה שרואין אותו מקושר לא מסקי אדעתייהו שיפשוט אותו ויהיה פשוט וכותבין זמן בשובר וכשיפשוט אותו יהיה השובר קודם לשטר, ואם נידון כפשוט יודעין העדים שהשטר מאוחר, גם קשה לומר דבמקושר שכתב עדיו מתוכו לא תתגרש עד שנה שניה דבגוף סברת התוס' אנו מצטערין למה לא תהא מגורשת כשבא הגט לידה דהא לא בעינן מוכח מתוך הגט זמן הגירושין דאפי' בכתב שבוע כשר אף שאינו מוכח מתוך הגט אימת נתגרשה, וע"כ לומר דכיון שכתוב בגט זמן המאוחר הוי כאילו התנה שלא תתגרש עד הזמן, וא"כ בגט מקושר שעכשיו נכתב כפי הנהוג דמלך שנה מונין לו שתים וא"כ למה לא תתגרש מזמן שנמסר לה, לכן נראה לי בכוונת הרא"ש דבלא"ה צריך להבין בתוס' שפירשו שא"צ תקנת זמן שתוכל להביא גיטה לב"ד, ויש להבין מה קול החרדה הזאת אטו כולהו נשי דינא גמירי הלא טוב יותר לכתוב הזמן שלא תצטרך לעדים וטורח זה למה, לכן נראה דקים לי' להש"ס דתיקנו הזמן באיזו זמן מזמנים הקודמים ומעיקרא היה נכתב בלי זמן א"כ מסתמא היה רגילות להעמיד עדים תמיד, וא"כ כולהו נשי הך דינא גמירי להביא הגט לב"ד או להעמיד עדים א"כ לא היו צריכין לחדש תקנת הזמן שכבר מלומדין מימי קדם להביא הגט או להעמיד עדים להביאן לב"ד, אבל עכשיו שכבר תיקנו זמן שפיר קשיא ליה להרא"ש דמאוחר יפסל דהא לא תיסק אדעתה להעמיד עדים דאטו כולהו נשי דינא גמירי מאחר שאין שכיח מאוחר לא תלך לב"ד להראות הגט ותפסיד גם לר' יוחנן שלא כדת שיטעון הבעל שנותן לה אח"כ, וא"צ לדחוק כדברי מהרש"א כלל, כנ"ל ברור בדעת הרא"ש: