אור ברסלב
גרש ירחים פרק א - המביא גט

גרש ירחים· רבי אריה לייב צינץ

פרק א - המביא גט

דף ב.

במשנה המביא גט ממדינת הים. פירש"י כל ח"ל קרי מדה"י בר מבבל, וקשה הא ר"ג מוסיף רקם וחגר משמע כמ"ש התוס' דסמוכות לא מיקרי מדינת הים, ועוד קשה שכבר הוכיחו התוס' דמדינת הים מיקרי רחוק כמו פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י. ונראה דקשיא ליה לרש"י אי נימא כמ"ש התוס' דמדינת הים נקרא רחוק, א"כ איך אמרינן בגמ' לקמן דף ד' גבי מובלעות שלא תחלוק במדה"י הא אפי' סמוכות אינן בכלל מדינת הים. אלא נראה דח"ל נקרא מדינת הים לפי שנמשך למרחוק מא"י, וכיון דרובו נמשך למרחוק שפיר נקרא מדה"י על ח"ל לפי שהוא רחוק, לכן ודאי אפי' מקומות סמוכים כמו רקם וחגר נמי נקראים מדינת הים מצד הכללות שאין חילוק שם במדינה עצמה, ולפי שרובא דרובא ממדינת הים הוא מורחק לכך נקראים אף הסמוכות מדינת הים, שהרי היא מדינה שנמשכת למרחוק, אלא דת"ק ס"ל דדוקא ממקום שראוי לקרות מדה"י מצד עצמה כפי ריחוק המקום בזו צ"ל בפני נכתב, אבל רקם וחגר שהם סמוכים, ואילו לא היה נמשך מדינת הים למרחוק ולא היינו דנין רק על רקם וחגר לחוד לא שייך לכנותם בשם מדינת הים, רק מצד שאין מפרישין בו בין קרוב לרחוק כיון שהוא מדינה אחת, לכן ס"ל דרקם וחגר אינם בכלל מדינת הים, אף שהוא מדה"י מצד הכללות, מיהו במובלעות מודה אף שנקראים מדינת הים מצד הכללות, מ"מ מצד הפרטות הוה כא"י ממש מצד שמובלעות, ולא דמי לסמוכות שעכ"פ אין להשוותן בקו מתוח לארץ ישראל, וסמוכות אינם מובדלים רק מצד קדושת א"י לחוד אבל לא מצד הרחק שהרי ישנן בא"י מקומות רחוקים ממקום שמביא כמו מהני מובלעות, לכן שייך שלא תחלוק דמ"מ מצד הכללות נקראים מדינת הים, כן נראה נכון לפרשו, עי' פ"י שדחק:

בפירש"י ד"ה צריך ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה, ופירש הר"ן לקמן דאילו נעשה שליח לקבלה א"צ לומר בפני נכתב וכדאמרינן לקמן אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה, ובאמת באשה גופה דבר זה מחלוקת הראב"ד והרמב"ם בפ"ב מגירושין באשה עצמה אם נאמנת כשאינו מקויים, ובפ"ז מגירושין דין כ"ד כתב הה"מ טעמים לדברי הרמב"ם, ולכאורה קשה הא גופא למה לא תקנו באשה עצמה שתאמר ג"כ בפני נכתב מההיא חששא גופא שמא לא תמצא קיום עליו כיון דבח"ל אין עדים מצויין לקיימו, גם להרמב"ם היה לו להצריך בפנ"כ משום ערעור הבעל, וכ"ש דקשה לדעת הראב"ד שצריכה קיום אמאי לא תקנו שתאמר בפני נכתב כדי שלא תצטרך קיום דהא בח"ל אין עדים מצויין לקיימו ולא תנשא בלא קיום, וקשיא בין להרמב"ם בין להראב"ד, לכן נראה דלא שייך בפני נכתב רק משום דמידק דייק כדאמרינן לקמן כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מידק דייק ולא שייך דייק רק כשנעשין הגירושין ע"י השליח בעצמו, אבל אם כבר נתגרשה אין הגט רק לראיה בעלמא לא שייך בו דייקא, לכן לא שייך תקנת בפ"נ רק כשבא ע"י שליחות הבעל אבל בש"ק לא שייך, וכן באשה שקבלה הגט בעצמה, וא"כ דברי הר"ן אינם מוכרחים בפירש"י די"ל דס"ל כשיטת הראב"ד דבשליח קבלה לא מהני בפני נכתב, מיהו בפירש"י לקמן דף כ"ד ד"ה איגרשה לה כו' ולמה לה לומר בפני נכתב ולא פירש דלא מהני בפני נכתב משמע דס"ל כהרמב"ם שא"צ לומר היכא דהגט יוצא מתחת ידה:

אלא דהא גופא קשיא אמאי כשר בח"ל שאין עדים מצויים לקיימו שמא יבא הבעל ויערער ואין עדים מצויים לקיימו, והרמב"ם בפ"ז דין כ"ד סיים אין חוששין שמא זייפה שהרי אינה מקלקלת עצמה, ע"כ נראה שכוונתו ליישב זה דבשלמא ע"י שליח היא עצמה אינה יודעת אמיתת הדברים לכן בעינן בפני נכתב, אבל היא עצמה שיודעת שהגט נכתב בהכשר שייך שפיר אינה מקלקלת עצמה ומסתמא קים לה שבלב שלם מגרש ולא אתא לערעורי:

ובזו יובנו דברי הרשב"א שתמה על הרמב"ם הא ביש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני, ובכ"מ תמה דשם אין הגט יוצא מת"י, ועפ"ז איפשר כוונת הרשב"א דקשיא ליה למה תהא נאמנת פן יערער הבעל מ"ש מע"י שליח, ועל טעמו של הרמב"ם דחזקה שאינה מקלקלת עצמה קשיא ליה שפיר דחזינן דלא סמכינן עלה באומרת גרושה אני, מיהו יש לומר דהרמב"ם ס"ל דלא סמכינן על חזקה זו רק בדרבנן, והיינו שהגט יוצא מת"י דמן התורה עדים החתומים כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי משא"כ בשאין הגט יוצא מת"י. עכ"פ נראה מדברי הרמב"ם דדוקא אשה עצמה נאמנת כשהגט יוצא מת"י אבל ש"ק י"ל דמודה הרמב"ם דצריך קיום. ובמ"מ האריך לתת טעם לדברי הרמב"ם ואין דבריו מוכרחים כלל, דמ"ש מה צורך בפנ"כ, הא ודאי משום דבכה"ג מידק דייק, וגם מ"ש שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, תקשי לטעמיה נימא אף אם ערער הבעל לא יועיל וע"כ הכא שאני שהגט מסייעה מעיזה ומעיזה:

אלא דקשה דלקמן דף ה' מייתי לאקשויי ארבה מבעל עצמו שהביא גיטו א"צ לומר בפנ"כ ומשני טעמא מאי משום ערעור הבעל גרש ירחים) השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי מערער, ואם נימא דבמגרש מיד לא צריך בפנ"כ כדפריך הש"ס בפשיטות אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה, ולפירוש הרמב"ם פשיטא לן דבכה"ג א"צ בפ"נ, א"כ מאי ס"ד לומר דבעל שמגרש מיד יצטרך לומר בפנ"כ, וגם לפי טעם הש"ס מינקט נקיט ליה בידיה משמע היכא דלא נקיט ליה בידיה אף שמגרש מיד כגון שהיא באה עם הגט ממדינת הים צריכה לומר בפ"נ ולכאורה י"ל דהרמב"ם לא כתב כן רק למאי דפסק הטעם משום קיום א"כ כשקבלה הגט בעצמה מסתמא אינו מזוייף ולא חיישינן שיערער שזייפה הגט, אבל למ"ד משום לשמה אפי' היא עצמה מביאה הגט חיישינן שיערער הבעל שלא היה בקי בלשמה, ומיושב הסוגיא לקמן דף ה' דפריך דוקא לרבה, והא דפריך לקמן אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה, היינו נמי לדידן דקיי"ל משום קיום, אלא דקשה לפי זה נימא איכא בינייהו בהיא עצמה הביאה הגט ונתגרשה ממדינת הים דמשום קיום לא חיישינן ומשום לשמה חיישינן, מיהו יש ליישב זה דלא בעי למימר רק היכא דבעי בפ"נ, אבל באשה עצמה שנתגרשה כבר לא אהני בפ"נ ולא בעי למימר איכא בינייהו בזה. והנלענ"ד בזה והוא דודאי באשה עצמה המביאה גיטה ממדינת הים ע"כ אקילו אף שיועיל ערעור הבעל אח"כ כמ"ש הרמב"ם דאי איפשר להחמיר עליה משום עיגונא, ולערעור לא חיישינן כיון שחזקה שאינה מקלקלת עצמה ידעה שבלב שלם מגרש, אבל בבעל עצמו ע"כ אפי' ערער לא מהני דאל"כ אמאי נקיל לכתחלה, הא כיון שהוא כאן יכול לכתוב גט אחר, לכן קשיא ליה אמאי לא יועיל ערעור הבעל, אבל בליכא מערער פשיטא לן היכא דקים לה שגירשה א"צ לומר בפני נכתב כיון דלא שייך אחר שכבר נתגרשה:

מ"מ בש"ק צ"ע דלא מצינו רק דעת הר"ן לחוד, ובאה"ע סימן קמ"א סעיף כ"ז דעל שליח קבלה צריך קיום עדים משמע שאינו נאמן על השליחות בלא קיום עדים, וכתב הב"ש הטעם דלא דמי לשליח להולכה שהגט בידו משמע דאם קיבל הגט מיד הבעל הוא נאמן על השליחות, ובטור כתב בשם הר"ף שאין ראוי לעשות ש"ק משום דבעי קיום עדים על השליחות, ולפמ"ש בלא"ה להראב"ד אינו נאמן כשבא עם הגט בלא קיום כיון דלא שייך ביה בפ"נ ומשמע דס"ל כהר"ן ' מכל מקום צ"ע דאיפשר דגם להרמב"ם בשליח קבלה לא תנשא, ובסי' קמ"ב סעיף י"ד הביא המחבר שני דעות אנו, ומביא דעת הרמב"ם בסתמא:

בתוס' ד"ה המביא כו' לא הוצרך לפרש משום דברוב מקומות כו' והקשה מהרש"א א"כ איך מפרש שם גיטי ממון כיון דסתם גט איירי בגט אשה, ותירץ דהתנא אין צריך לפרש רק על הש"ס קשיא להו אמאי לא מפרש כאן גט אשה, וע"ז תירצו משום דברוב מקומות כו', וקשה הא בב"מ פ"ק מפורש מצא גיטי נשים שיחרורי עבדים כו' ולמה הוצרך לפרש גיטי נשים. לכן נראה דודאי בדבר הלמד מעניינו שפיר יש לפרש גיטי, והתם דמשני שליש נאמן איירי לענין ממון ותניא וכן לגיטין, ואי מפרשינן בגיטי נשים א"כ לא איירי בענין אחד דהא ממון דאתיהיב למחילה כ"ש הוא מגיטין, אף דאיכא למימר לא זו אף זו, טפי ניחא לפרש וכן לגיטין דאיירי נמי בממון משנפרש לא זו אף זו כיון שאינו מענין אחד, לכן בב"מ דנקט דייתיקי מתנה שוברין, צריך לפרש גיטי נשים דלא נימא דכולן איירי בענין אחד, אבל כאן דנקט גט סתם שפיר סתמא גט אשה וא"צ לפרש, ולעיקר קושיית התוס' לולא דבריהם היה נלע"ד דודאי כאן לישנא דעלמא נקט ובלשון העולם סתם גט הוא גט אשה, דהא באשה סגי שיאמר הא גיטך כדמוכחא כולה מכילתין, וכיון דכאן לא בא ללמד רק על הנהגת השליח סמך התנא דמה שנקרא גט בלשון השליח ובלישנא דעלמא ודאי אינו רק גט אשה, אבל היכא דהתנא צריך לאשמעינן הדין שפיר איפשר לפרש גיטי ממון, דבלשון חכמים משותף נמי לשטרות:

שוב ראיתי שיש ליישב דברי מהרש"א דודאי התנא א"צ לפרש, והא דתניא מצא גיטי נשים שיחרורי עבדים, נראה ששם גט מושך עמו גם שיחרורי עבדים, כלומר גיטי נשים וגיטי שיחרורי עבדים דנקרא גט נמי כדאיתא התם מצא גט שיחרור, וכן לקמן דף ט' איתא גיטי נשים או שיחרורי עבדים, נמשך נמי לגיטי המוזכר, כלומר גיטי שיחרורי עבדים:

בא"ד אור"ת משום דגט גימטריא י"ב. לכאורה אין בזה טעם ואיפשר לומר דהיה צריכין לעשות מספר שיטין בגט מטעם שכתבו התוס' לקמן דף כ"א ע"ב בחתכו מקלף גדול נקרא מחוסר קציצה, וא"כ אם לא נייחד לו מנין שיטין בפרטות, לפעמים היה נשאר לו הרבה מן הקלף ויבא לידי מכשול לחתוך, לכן נתחכמו קדמונים ז"ל לייחד מספר השיטין בפרטות, ואז ישער תחלה כמה יצטרך קלף שלא ישאר לו הרבה בכדי שיבא לחתוך, וכיון שהוצרכו לייחד לו מנין שיטין תפסו מספר גט:

ובדרך דרש לפי שי"ב שבטים נקראו שבטי יה על ששמרו גדר הערוה שם יה שבין איש לאשה, וגם אשה נקראת בית, ביתו זו אשתו, וזו שמצא בה ערות דבר ושלחה מבי"תו וחסר ב' של שבטים במה שיצאה חוץ לשטה ואחזה מעשה שטים, לזאת תפרד מי"ב שבטים בי"ב שיטים:

בא"ד והפסק שבין וידבר כו'. הוא דחוק לענ"ד דאדרבה במשנה תורה עיקר הספר כריתות שלא זכר בספרים ראשונים, לכן נלע"ד לפי שבס' בראשית נזכרה מצות פריה ורביה שהוא לישא אשה, ובספר השני שהוא ספר שמות נזכר חיובי האשה שארה כסותה ועונתה, והיא אחזה בספר ויקרא כי מצא בה ערות דבר שהוא עבירת העריות הכתובים בס' ויקרא, והוא שרוצה ליפטר מחיוביו שבספר הראשון שהוא פריה ורביה, וגם מחיוביו שבספר השני, ומדלג עד הספר החמישי לכתוב לה ספר כריתות והוה ג' פעמים ד' שהוא י"ב, עיין מ"ש בהקדמה קטנה של ספרי גט מקושר טעם לשם גט, גם י"ל דספר במדבר שם פרשת סוטה על ידי קינוי וסתירה ונזכר פסק שלה בספר חמישי:

בתוס' ד"ה אף והא דתנן כל הכתמים הבאים מרקם כו' והקשה מהרש"א הא כתבו התוס' דתרי רקם הוי, ונראה דא"כ קשה איך נקט התנא סתמא הא רקם המוזכר כאן באמת הכתמים טמאים, אבל כאן לא קשיא איך נקט רקם סתם הא איכא רקם בא"י, די"ל דמוכח ממילא דלא איירי בא"י, דהא ר"א מוסיף כפר לודים שהוא מח"ל, א"כ מוכח מגופו דהך רקם הוא שבח"ל:

בד"ה מכפר לודים אור"י שהזכיר לוד כו'. והקשה מהרש"א ל"ל לתלמודא לקמן לומר דהוסיף ר"א כפר לודים משום דמובלעות לימא דקמ"ל אע"פ שנקראת ע"ש לוד. ונראה ליישב דאי נימא דכפר לודים אינו בכלל מובלעות, א"כ לימא מכפר לודים לחוד וע"כ יהא הרבותא אפי' ללוד, דאל"כ מאי מוסיף אר"ג, אלא ודאי דכפר לודים מובלעות, וא"כ צריכי תרווייהו אפי' מכפר לודים שהוא מובלעות, ואפי' ללוד דאית בה נמי שמצויים:

בתוס' ד"ה ואשקלון וכו' ולא כבשום עולי בבל לכך אין ת"ח מצויים שם עכ"ל. צ"ע דמשמע דכבשו כולם דהא איתא שם והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, א"כ משמע דלא הניחום רק מלקדש בקדושת א"י וכן פירש"י בהדיא אבל היו תחת ממשלתם, ונראה דממילא הא בהא תליא כיון שלא קדשום בקדושת א"י, א"כ מסתמא עיקר ישיבת ת"ח בא"י ממש דהנהו אין להם דין א"י, וכן משמע לקמן בתוס' דאי עכו לא כבשו עולי בבל אסור לצאת מארץ ישראל לעכו:

בתוס' ד"ה ואם כו' אבל כל זמן דלא אתי כו' משום עיגונא כו' עכ"ל. ודייקו המפרשים דל"ל טעמא משום עיגונא הא התוס' כתבו עיקר הטעם דאל"כ לא שבקת חיי כו' ובגט לא שייך זה א"כ מדינא יש להקל. ונראה דיש לדייק לפי לשון התוס' שהתחילו דטענינן מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות משמע דבאו להוכיח אכולהו, הן נפרע שלא בפניו, הן נפרע מיתומים, הן נפרע מלקוחות, ובהך לא שבקת חיי לא כתבו רק לנפרע שלא בפניו מיתומים ומלקוחות משמע דשלא בפניו היינו מיתומים ולקוחות, לכן איפשר לומר דאנפרע שלא בפניו לא מצאה הקפידא מקום לנוח, דאיפשר דשלא בפניו מירתת פן יבא למחר ויענה כחשו בפניו, ואין שייך כ"כ לא שבקת חיי, אלא דפשיטא להו להתוס' דאי טענינן מזוייף ליתומים ולקוחות ממילא הה"ד שלא בפניו דלא מצינו חילוק בין נפרע שלא בפניו מבני חורין או מיתומים ולקוחות, וא"כ ע"כ אי טענינן מזוייף גם לנפרע שלא בפניו אע"ג דלא שייך לא שבקת חיי ע"כ משום לא פלוג, וא"כ גם בגט הו"ל למימר לא פלוג, לכן כתבו משום עיגונא אקילו רבנן: גם י"ל בפשיטות דלענין גט נמי משכחת לה לא שבקת חיי למ"ד גט גובה עיקר, א"כ אחר שתגבה פעם אחת בגט במדינת הים תזייף עוד ותפרע שלא בפניו, וגם י"ל שפעמים שחפיצה לגבות הכתובה ואין הבעל רוצה לגרשה תזייף גט לגבות הכתובה שלא בפניו:

בא"ד לא שבקת חיי כו'. צ"ע אי טענינן מזוייף א"כ טענינן לכל המוציאין שטרות מזוייף א"כ ניחוש נמי לשלשה רמאים ואחד יהיה מלוה ושנים עדים ואין לדבר סוף אפי' בפניו שבאמת יחתמו או יעידו בעל פה ואח"כ יחלקו ביניהם, וצ"ע:

בא"ד טענינן להו פרוע כו'. והקשו המפרשים א"כ מאי נ"מ אי טענינן מזוייף או פרוע במיגו דמזוייף, ונראה דנ"מ אם יש ליתומים שטר בעדים אלו אשר חתומים בשטר שהוציא זה, וא"כ אילו היה אביהם קיים והוא מוציא שטר בעדים אלו על אחר ובא זה והוציא שטרו זה ג"כ בעדים הללו, א"כ לא שייך להאמינו לומר פרוע במיגו דמזוייף, דא"כ יפסול שטרו והרי הוא רוצה לגבות בשטר זה שח"י של עדי השטר דומה לאלו החתימות, והשתא שפיר אי נמצא לגבי יתומים שטר בעדים אלו לא שייך דנטעון להו פרוע במיגו דמזוייף, דאם יטענו מזוייף הרי פוסלין שטרן שעל אחר ולא יגבו אפי' יתקיים אח"כ, מיהו אי אנן טענינן מזוייף בלא מיגו מ"מ אין יכול לגבות מהם: עוד י"ל דנ"מ אם ראו אצל בעל השטר שטר כזה ומת הלוה באותו יום דקי"ל לפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיח, אם כן לא טענינן ליתומים פרוע כיון שבאותו יום שנכתב השטר מת לא שכיח פריעה בת יומא, א"כ גם הפרעון לא שכיח ולא טענינן פרוע, ומ"מ שפיר טענינן מזוייף אי טענינן מזוייף בלא מיגו, ולא שייך לומר לא שבקת חיי, אטו ידעי יום שימות בו הלוה:

עוד י"ל דנ"מ ביש למוציא שני שטרות אחד מקויים וא' אינו מקויים וטוען שהמקויים פרוע והאינו מקויים לא נפרע דאין ללוה מיגו דמזוייף דא"כ יתבע במקויים ויתחכם גם הוא לתבוע בשטר המקויים ויאמר שזה לא נפרע, מיהו אי טענינן מזוייף אף שהמלוה יש לו מיגו שהיה יכול לתבוע במקויים ה"ל מיגו להוציא, ומ"מ אין ללוה מיגו שאם יראה שהלוה אינו מודה יתבענו במקויים.

עוד י"ל בפשיטות דנ"מ אם הלוה כאן ומודה שאינו פרוע רק שאינו מקויים וזה בא לגבות מלקוחות דלא שייך לטעון פרוע במיגו דמזוייף, כיון דהוא בעצמו מודה שלא פרע, אבל אי טענינן מזוייף בלא מיגו אין הודאתו מחייבת ללקוחות:

בא"ד ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית ליה כו'. והקשה המהרש"א הא למ"ד אין צריך לקיימו מוכח בפשיטות דטענינן מזוייף, דאל"כ לא שבקת חיי כיון דלא נטעון להו פרוע. ונראה ליישב דודאי אי משום לא שבקת חיי לחוד, א"כ התם שהודה ואמר מנה לפלוני בידי אף דלא אמר תנו, מ"מ כיון דליכא רק חששא דשלא להשביע וזה מוציא שטר שאינו מקויים, ומדינא לא טענינן מזוייף רק משום לא שבקת חיי, וא"כ התם דכבר הודה לא שייך לא שבקת חיי, וא"כ מכאן הוכחה אפי' היכא דלא שייך סברא דלא שבקת חיי, מ"מ טענינן מזוייף וא"ש:

ועוד נראה דבלא"ה קשה, א"כ איך כתבו התוס' דנימא דטענינן פרוע במיגו דמזוייף, דאכתי תקשי למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, א"כ תקשי הך לא שבקת חיי, ואטו נימא דאמוראי דפליגי אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי בהא דטענינן ליתמי מזוייף, דלא מצינו פלוגתא דתנאי ואמוראי בהא. לכן נראה דודאי אי מדינא לא טענינן מזוייף, א"כ כל אחד צריך לחוש לעצמו קודם שיסע למרחקים לצוות על בני ביתו מה שהוא חייב לשום אדם, וכמה שטרות שישנם עליו, ובאם שיבא אחד ממדינת הים לא יאמינוהו עד שיהיה בירור ממנו שלא זייף, ואז הוה כטוען מזוייף בעצמו, אלא דקושיית התוס' הוא מצד המנהג וא"כ לא קשיא למ"ד א"צ לקיימו דאין ה"נ שצריך לנהוג כן, וא"כ לא קשיא קושיית מהרש"א כלל, דלמ"ד א"צ לקיימו לא קשיא כלל דלא שבקת חיי, דאין הכי נמי שהיה נוהג לצוות קודם שיסע למרחקים או קודם שימות כמה שטרות שעליו, ולק"מ:

עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א דודאי משום הוכחה דלא שבקת חיי הוה מצי למימר דנהי דטענינן מזוייף מהך חששא, מ"מ אם יש ע"א על הקיום, א"כ ודאי בכה"ג הוה מילתא דלא שכיחא שיזייף וימצא אחד על הקיום, דלדעת הרמב"ם לא מהימן לומר פרוע דהוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, א"כ בכה"ג לא מוכח מסברא דלא שבקת חיי, די"ל מ"מ סגי בעד אחד על הקיום, אבל מהתם שפיר מוכח מדאמר לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה משמע דבעינן קיום גמור כמו כל קיום דבשנים, א"כ מוכח אפי' יש עד אחד על הקיום מ"מ טענינן ליתמי מזוייף:

עוד נראה ליישב קושיית מהרש"א על מ"ש ועוד יש לדקדק מפ' ג"פ כו' דא"ר הונא שכ"מ שהקדיש כו' ומסיק אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה כו', ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב אית ליה א"צ לקיימו, והקשה המהרש"א דלמ"ד אין צריך לקיימו מוכח בפשיטות משום לא שבקת חיי ע"כ טענינן מזוייף, א"כ למה הביאו הגמרא דג"פ. ונראה ליישב דכוונת התוס' דמשם מוכח שפיר אפי' למ"ד צריך לקיימו, שעכ"פ אי איפשר להוציא מיתומים, דאין חילוק בין טענת פרוע למזוייף, והוא דבלא"ה הקשו המפרשים למ"ש התוס' דטענינן פרוע במיגו דמזוייף, א"כ מאי נ"מ אי טענינן מזוייף או פרוע במיגו דמזוייף, והנה היה איפשר לומר נ"מ ביתומים שהודה אביהם שיש לפלוני בידו מנה בשטר, ואח"כ הוציא על היתומים שטר שאינו מקויים, וא"כ אי לא טענינן מזוייף נפרע בשטר זה דליכא למיטען פרוע, שהרי הודה אביהם שלא נפרע, אבל אם טענינן מזוייף י"ל שזהו מזוייף והשטר מקויים יצניענו ויגבה בו אח"כ, אבל אי לא טענינן רק פרוע במיגו דמזוייף, כאן לא שייך פרוע שהרי הודה שלא נפרע ונ"מ טובא, מיהו מסוגיא דב"ב שהביאו התוס' דבאמר תנו קיימיה לשטריה, מוכח דאם הודה על השטר ואמר תנו לא חיישינן למזוייף, דאל"כ באומר תנו אמאי קיימיה לשטריה, הא יש לחוש שמא הוציא המזוייף והצניע המקויים, וע"כ לא חיישינן להכי, א"כ ממילא אף למ"ד צריך לקיימו טענינן מזוייף שאין חילוק בין מזוייף לפרוע במיגו דמזוייף, כדמוכח מהך דב"ב דליכא נ"מ זו, דאם הודה דלא נפרע ודאי לא טענינן מזוייף:

דף ב:

בא"ד והשתא לרבנן כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א אמאי לא דייק מיד מר"מ דס"ל ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר. הא אם יקיימנו כדין יגבה, ולדעת הרמב"ם בקיום בע"א הוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם, א"כ לא יוכל לטעון פרוע, דלא היה נאמן לטעון פרוע, דאם יטעון פרוע ה"ל מחוייב שבועה ואיל"מ, אבל לרבנן משמע להו דרבנן דר' מאיר היינו ר' יוסי דהוא בר פלוגתי', ור' יוסי דס"ל בשניהן חשודין יחלוקו משמע דלא ס"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש התוס' פ' השואל דף צ"ז לחד תירוצא, וא"כ להכי נקטו להקשות לרבנן, ובתירוץ התוס' דייקו משמואל אליבא דר' מאיר דס"ל חזרה שבועה למקומה היינו לסיני, א"כ לא ס"ל לר"מ מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכיון דשמואל אליבא דר' מאיר לא ס"ל מתוך שאין יכול לישבע א"כ אמאי לא יחזיר, אע"כ טענינן מזוייף דלקיום בע"א ליכא למיחש כיון דלא ס"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם א"ש ודו"ק:

בפירש"י ד"ה לפי כו' וממילא שיילינן. והקשו התוס' לימא הך איכא בינייהו, ואיפשר לומר לפירש"י דודאי י"ל כמ"ש התוס' דסתמא לשמה קמסהיד, דאי לאו הכי למה אומר, מיהו למסקנא דרבה אית ליה דרבא, א"כ צריך לומר משום קיום, א"כ ע"כ צריך לשואלו דממה שאומר בפ"נ יוכל לחשוב דאומר משום קיום, ולכן פירש"י ממילא שיילינן היינו לפום מסקנא, וא"כ הכא דס"ד ממדינה למדינה בא"י לרבה לא צריך, א"כ לית ליה דרבא, א"כ אין צריך לשואלו כלל וא"ש. ומה שהקשו התוס' דלא משתמיט לומר כן, איפשר גם לפירש"י לאחר שלמדו דליכא רק חששא שמא יחזור הדבר לקלקולו א"צ לשואלו, ועמ"ש עוד בזה בתוס':

בתוס' ד"ה לפי וא"ת כו' כגון מחובר כו'. לכאורה משום מחובר קשה בפני נחתם ל"ל אלא דעיקר הקושיא למה לא זכר חששא דמחובר, א"כ יש לומר שפיר כתירוץ התוס' דזה שכיח טפי. ומה שהקשו התוס' אמאי פריך לקמן הא איכא מחובר, נראה דלאו קושיא היא כיון דאפי' אי לא הוה פסול מחובר היה שייך לתקן בפ"נ ובפ"נ משום לשמה, אבל לא מוכח מחובר מתקנת מוליך ומביא, א"כ פריך דהוה ליה למיחשביה: עוד נראה דדוקא בשלא לשמה אין בקיאין, דבריש זבחים מיבעי' לן אי סתמא כשר ושקיל וטרי בה טובא, א"כ י"ל שיטעו להכשיר סתמא אבל במחובר שפיר בקיאין משא"כ בסתמא י"ל שדרך לכתוב טופסי גיטין משום דס"ל סתמא כשר בלא שיור התורף

בא"ד והא דפ"ה דממילא שיילינן. המשך דברי התוס' איפשר דבל"ז י"ל ודאי שא"צ לשאול דמבין מעצמו, דאל"כ למה צריך לומר בפ"נ, ואין לומר משום מחובר דהא בקיאין במחובר, אבל לאחר שלמדו אין לו לתלות יותר בלשמה ממחובר דבכולן בקיאין, וא"כ יש סברא דממילא שיילינן, וע"ז כתבו דאינו נראה דלא משתמיט, מיהו י"ל כיון דליכא רק גזירה לא חשו כולי האי לשאול רק קודם שלמדו פירש"י דוקא שצריך לשאול:

בא"ד לימא הך איכא בינייהו. איפשר לומר דודאי מסתמא יודע דאל"ה למה אומר אלא די"ל משום קיום, וא"כ י"ל דהש"ס בעי לאסוקי מאי בינייהו אפי' תימא דליתא לחששא דקיום כלל כגון באתיוה בי תרי או באותה מדינה דליכא חששא דקיום כלל, דבזה י"ל סתמא לשמה קמסהיד:

בא"ד ואור"י דסתמא לשמה קמסהיד. קשה גם לדברי ר"י לימא איכא בינייהו באמר בפירוש שאינו יודע אם לשמה, וצ"ל דהא לא שכיח, א"כ גם לפירש"י י"ל דממילא שיילינן אינו חיוב רק דנמשך ממילא מהמשך הסיפור דברים, וגם לרבא ממילא נמשך ע"י הסיפור והרצאת דברים, א"כ ליכא נ"מ, ואי איתרמי דלא שיילינן לא שכיח ולא חיישינן ליה, גם י"ל דעיקר הטעם משום ערעור הבעל, וכיון דחושב שאנן שיילינן ליה תו לא אתי לערעורי, ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה לפי כו' וא"ת כו' ואור"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א בס"ד דלא ידע דרוב בקיאין תקשי ליה הך ברייתא דבעל עצמו שהביא גיטו, ונראה דלכאורה י"ל דגם לרבה לא מהימן לומר שלא לשמה רק היכא דאית ליה מיגו דמזוייף, וא"כ בבעל עצמו שמביא גיטו ודאי אינו נאמן לטעון מזוייף שאינו מוסר גט מזוייף לקלקלה, א"כ גם שלא לשמה אינו נאמן ולא קשיא קושיית התוס', רק קושיית התוס' למאי דמשמע דגם באתיוה בי תרי צריך לרבה בפ"נ אע"ג דליכא למיגו דמזוייף, לכן קשיא להו מלקמן, אבל הש"ס לא פסיקא ליה לאקשויי דנוכל לומר דגם לרבה אינו נאמן רק במיגו דמזוייף ולק"מ קושיית מהרש"א:

עוד נראה דהתוס' הקשו לפירש"י דנימא איכא בינייהו אם צריך לשואלו, וי"ל כיון דטעמא משום ערעור הבעל א"כ י"ל דממילא שיילינן היינו דמתרמי דשיילינן ליה לכן אינו מערער דחושב ששאלוהו, וא"כ י"ל בבעל עצמו לא שייך לתקן בפנ"כ דאינו מועיל כלום, ואי לתקן שישאלוהו אין לחדש תקנה משום הא וא"כ אינו מועיל בפנ"כ כלום, שהרי מ"מ יערער אם לא ישאלוהו דהא הוא בעצמו יודע ויכול לערער, ולחדש תקנה בבעל לחוד לא שייך, ולא קשיא קושיית התוס':

אלא דהתוס' ס"ל דגם הא לא אישתמיט בש"ס לומר דממילא שיילינן ולא ניחא להו כפירש"י, אבל הש"ס לא מצי לאקשויי די"ל דבאמת לא תקנו רק היכא דלא שייך ערעור אחר שיאמר בפנ"כ, אבל בבעל עצמו אפי' יאמר בפנ"כ אם לא ישאלוהו יערער, ולחדש תקנה לא שייך, לכן אוקמוה אדינא ולא חששו בכה"ג, ולכן לא מקשה דהיה יכול לדחות דבאמת התקנה משום דממילא שיילינן ובבעל לא שייך לחדש תקנה לכן לא חששו בענין זה גם בס"ד ידע עכ"פ שאינו חששא דאורייתא, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן דף ה' ישוב נכון:

בתוס' ד"ה דאתיוה בי תרי כו' וקשה אטו בכיפי תלי להו עכ"ל ליישב פירש"י י"ל כיון דבלא"ה עיקר החששא משום ערעור הבעל, א"כ י"ל כיון דהבעל חושב שהם יקיימוהו שוב לא יערער, ובהכי ניחא נמי דלא קאמר שנים מן השוק, דבשנים מן השוק יש לחוש מ"מ לערעור הבעל דלא אסיק אדעתיה שיבואו שנים מן השוק לקיים כיון שאין עדים מצויים לקיימו, וניחא נמי דפירש"י ששניהם נעשו שלוחים, והיינו משום דאז ידע הבעל ויהיו שנים לקיום:

עוד יש ליישב קושיא זו דבשנים תו ליכא למיחש שיבא הבעל ויערער, כיון דקי"ל האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, א"כ י"ל בשלמא באחד כשיערער הבעל היא בעצמה אינה יודעת שמא האמת כדבריו, אבל בשנים שהם עדים גמורים א"כ הוה ברי אצלה שנתגרשה, וכשיבא הבעל ויערער תטעון גרשתני, ואף דהגט מסייע לה תוכל להטמין הגט כיון דברור לה שנתגרשה תטעון גרשתני ולא יועיל ערעור הבעל, וא"ש ודו"ק, ועמ"ש לקמן דף ה':

בא"ד ומפ' ריב"א דאתיוה בי תרי ואומרים שהבעל שלחם דתו לא מהימן כו'. וקשה אכתי תקשי אטו בכיפי תלי להו שמא ילכו ויאמר לא שלחתים, וצ"ל דידוע שנמסר בשנים, דאל"כ גם בשליח אומר בפנ"כ נימא שמא לאחר שילך יערער, וע"כ לומר דידוע אופן המסירה, לכן באתיוה בי תרי נמי מסתמא יודע אופן המסירה, מיהו איפשר דהשליח שנותנו בפני ב"ד אית ליה קלא למילתא, משא"כ אם לא יאמרו בפ"נ א"כ לא יהיה קול דאתיוה בי תרי דהא לא צריכי לעדים אחרים דהן הן שלוחיו הן הן עדיו:

ומה שהקשה מהרש"א אמאי לא פירשו התוס' בתרי דאמרי ידענו דמהני לרבא, ומ"ש ליישב דמשמע להו דלא נקט א"ב אלא מאי דלכתחילה לא צריך, לא משמע דס"ל להתוס' כן, אבל עיקר הקושי' לא הבנתי דידענו היינו קיום, דהא חזינן לרבא דקיום חותמיו מהני אפי' בלא בפ"נ, כדמוכח לקמן דף ד' ה', א"כ קיום מהני אפי' בלא שלח ע"פ שנים, ונראה הטעם דקיום הוא בב"ד ולא שייך עוד ערעור, וא"כ ידענו היינו קיום חותמיו ממש ולא צריך לאתיוה בי תרי, וזה ברור:

בגמרא ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי. בפנ"י תמה בזה איך ס"ד לומר שהוא חשש דאורייתא, הא כיון שא"צ לכתוב בפירוש לשמה א"כ מסתמא כשהבעל מצוה היינו לשמה, ועוד דתקשי ליה מגיטין שנעשו במדינת הים עצמו שלא ע"י שליח, וכי ניחוש ח"ו לבניהם פסול ממזרות, ועוד דתקשי הך ברייתא דאין יכול לומר דיתקיים בחותמיו, (זה לא הבנתי דגם לפי האמת קשה כן לקמן), ודחק למאד. ולכאורה נלענ"ד דעיקר החשש בס"ד בגט שע"י שליח, דלמאי דאיתא לקמן דף ע"ב דבעינן שישמעו קולו ובאמר אמרו לסופר ויכתוב לא מהני, וכתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ' התקבל דהיינו נמי טעמא משום דכל שלא שמעו מפיו מיקרי שלא לשמה, ואפי' הרא"ה מודה באמר אמרו לדעתכם, ואין להאריך כאן בזה, עיין ספרי גט מקושר, וא"כ י"ל ודאי בגט הניתן שלא ע"י שליח ודאי אין חשש כלל, רק ע"י שליח י"ל שדרך שיטיל הכל על השליח ויאמר אמור לסופר, ובהא הוא דטעו בני ממדינת הים דס"ד דאומר אמרו הוה כממנה שליח שלא בפניו, וכמו שהוא שיטת הרא"ה באמת שהובא בר"ן ס"פ התקבל, ואפי' לשיטת הרא"ה י"ל דלא משמע להו לחלק אפי' באומר לדעתכם ובהא מיקרי שלא לשמה, וא"כ בגט שנותן הבעל בעצמו אין חשש כלל, ולא חששו רק בגט שע"י שליח דקרוב לחוש לזה אם אין בקיאין בלשמה, ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א דבס"ד דשלא לשמה הוא חששא דאורייתא, תקשי קושיית התוס' מבעל עצמו שהביא גיטו, ולפ"ז לק"מ דבהך ס"ד לא קשיא כלל מבעל עצמו שהביא גיטו דכיון שהוא עצמו הביאו מסתמא עפ"י צוויו נכתב וה"ל כגט שניתן במדינת הים עצמו, רק קושיית התוס' לפי האמת דטעמא שמא כתבו להתלמד, לכן שפיר תירצו התוס' דאינו אלא לעז בעלמא:

ועפ"ז יש ליישב מה שפירש"י כאן ממילא שיילינן אי נכתב לשמה, ובמסקנא פירש דא"נ סתמא לשמה קמסהיד, ולפ"ז ניחא דבהך ס"ד דחיישינן שמא אמר לשליח אמור לסופר, א"כ להא לא מהני מידי תיקון בפני נכתב, דהא סבור דהא נמי הוה לשמה אע"פ שלא שמע מפי הבעל, א"כ גם כשיאמר בפני נכתב יסבור השליח שלא בא באמירתו רק לאפוקי שלא נכתב לשם אחר דמסתמא בפני נכתב לשם זה המגרש דאם נכתב בשביל אחר אין נ"מ במה שנכתב בפניו בשביל אחר, א"כ אכתי לא מפיק לן מחשש שנכתב ע"י אמרו לסופר, לכן צריך לומר דשיילינן ליה, אבל למסקנא דליכא חשש רק דאשכח כתוב ועומד ממילא השליח שאומר בפני נכתב יסיק אדעתיה דבעינן שנכתב לשם בעל זה, אלא משום דלקמן ר"פ כל הגט מצריך לה בין היכא דנכתב להתלמד דלא נכתב לשם כריתות כלל, לכן איפשר שיסבור השליח שבפני נכתב מועיל אפי' נכתב לשם אחר רק שנכתב לשם כריתות, ולהכי מספקא ליה לרש"י אי חיישינן שיטעו גם בהא ואז צריך שאלה גם למסקנא, או לא חיישינן לטעות זה ולא צריך שאלה, אבל בס"ד דהחשש שמא נכתב ע"י שליח לבד, א"כ ודאי צריך שאלה, ודברי רש"י ברורים ונכונים:

ועפ"ז נלענ"ד ראיה להרמב"ם הבאתיו לעיל במשנה דס"ל באשה שבאה וגיטה עמה א"צ קיום, והראב"ד תמה עליו, ולפ"ז ניחא דודאי לרבה דס"ל בשביל שאין בקיאין לשמה, א"כ אי איפשר לומר שאם גירש את אשתו במדינת הים שלא תוכל להנשא עם הגט כשתבא ממדינת הים, דמ"ש אם היתה באה לינשא במדה"י עצמה הרי היתה יכולה להנשא אע"פ שיש ג"כ אותה חששא עצמה דשלא לשמה, א"כ לא מסתבר כלל שבנסיעה למרחקים תחזור ותיאסר בשביל החשש שלא לשמה, א"כ לרבה ע"כ לא גזרו רק ע"י שליח יהיה מאיזו טעם שיהיה, וא"כ קשה ה"ל למימר דהא איכא בין רבה לרבא, דלרבה אם קיבלה הגט במדינת הים דתינשא בביתה דהא אין חוששין לקיום, דהא בהך ס"ד דקאמר ממדינה למדינה בא"י לרבה לא צריך ע"כ רבה לית ליה דרבא, וא"כ אמאי שבק דינא דמעשים בכל יום דנ"מ טובא בין רבה לרבא. אע"כ הא קים ליה דבאשה מתגרשת מבעלה אין שייך תקנת בפנ"כ וגם לא מצינו פלוגתא כלל בזה, וע"כ מוכרח כדברי הרמב"ם דכשנתגרשה כבר לא חיישינן למידי וגם. לקיום לא חיישינן, ואפי' למסקנא דרבה אית ליה דרבא מ"מ כיון דלרבה ע"כ במקויים אע"פ שצריך בפ"נ משום לשמה מ"מ אם נתגרשה במדה"י שריא לאינסובי אע"פ שיש אותה חששא עצמה, וע"כ בכה"ג לא גזרו, א"כ ממילא גם לרבא נאמר כן, כנלע"ד ברור ונכון בשיטת הרמב"ם:

ועוד נלענ"ד דבלא"ה תמוה אי ס"ד דהוה חששא גמורה א"כ תקשי מה נעשה לבנים שנולדו קודם תיקון בפנ"כ, וכי ניתן מסיני בפנ"כ א"כ מה נעשה לבניהם אשר נולדו בטרם התיקון, לכן נראה דודאי אע"פ שאין בקיאין לשמה מ"מ לא חיישינן שיעשו בענין שנפסלו דמסתמא עפ"י הבעל נעשה וממילא הוה לשמה לכן לא היה חשש מעיקרא, וגם לבנים שנולדים אחר גיטין שנעשו שלא ע"י שליח, אלא לפי שאין בקיאין לשמה והגט נכשר שלא בכוונת מכוון רק דממילא הוה לשמה, א"כ איפשר שלפעמים יקרה מכשול שלא יכתבו לשמה, לכן עשו תקנת בפנ"כ ע"י השליח שצריך להעיד על לשמה, וממנו ילמדו בני מדינת הים שצריך לכתוב לשמה ולא יוכשר דוקא ע"י הזדמנות ממילא שנכתב לשמה, והשתא פריך שפיר כיון שתיקון זה להורות לבני מדינת הים דין דצריך לשמה, א"כ אי מצרכת חד אדרבה הוה קלקול דיסברו דמעיקר הדין אין צריך לשמה, דאי צריך לא הוה מהימנינן לחד דהוי דבר שבערוה כדמסיק, א"כ הוה תקלה שיטעו דשלא לשמה אינו רק חששא דרבנן וא"כ קם להו בדרבה מיניה שיכשירו כל ספקות בשלא לשמה, וא"כ יצא שכרן בהפסדן שבאו בתיקון בפנ"כ להורות דין לשמה אכתי לא פלטי מטעות שיסברו דשלא לשמה אינו פסול דאורייתא, וא"כ ליבעי תרי למען דעת עיקר הדין דשלא לשמה פסול מן התורה, ומסיק הש"ס ודאי להך טעות ליכא למיחש דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ורבנן הוא דאצרוך משום לעז, והיינו דוקא כשהוא ע"י שליח דשייך לעז וא"כ אין חשש שיטעו בשביל דסגי בא' דאין חשש בשלא לשמה רק מדרבנן דהא בקיאין בלשמה והכא משום עיגונא, והכל נכון וברור, ומ"מ הראיה להרמב"ם צדקה כאמור בדרך ראשון:

בתוס' ד"ה ע"א נאמן פי' הקונ' שהרי האמינה התורה על שחיטה ולא ה"ל להזכיר כו' עכ"ל לענ"ד ליישב פירש"י דודאי שחיטה ותרומה דהוה בידו ס"ל לרש"י כיון דבשחיטה נקרא בידו משום שבידו ללמוד א"כ גם השליח נאמן שנעשה לשמה שהרי היה בידו ללמד לסופר שיעשה לשמה ודמי לשחיטה, אלא דבאיסור מהני מה דבידו מעיקרא אפי' באיתחזק, אבל בדבר שבערוה הא אשכחן בבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן למפרע, אע"ג דעכשיו בידו לגרשה מ"מ על למפרע אינו נאמן, ובשחיטה נאמן אף שהותז הראש כיון דמעיקרא הוה בידו וכמ"ש התוס', וא"כ ע"כ בדבר שבערוה ואיתחזק לא מהני מה דבידו מעיקרא, לכן קאמר הש"ס שפיר כיון דאיתחזק הוה דבר שבערוה ולא מהני מה דבידו מעיקרא:

ועוד נ"ל דהא דמהני באיתחזק בידו היינו לאורועי חזקת איסור, והיינו כיון דע"א נאמן באיסורין בלא איתחזק לכן אפי' באיתחזק מהני שפיר כשהוא בידו, דבידו הוה כאילו לא איתחזק, משא"כ אי לא הוה ע"א נאמן באיסורין אפי' בלא איתחזק והיינו דחשדינן למשקר לאיזו סבה, גם בידו לא הוה מהני כיון דעכשיו אין בידו א"כ לא מהני מה דבידו מעיקרא רק לאורועי חזקת איסור:.

בא"ד וא"ת מנ"ל דע"א נאמן באיסורין כו'. לכאורה מוכח כן מהא דדייק בש"ס פ' אמרו לו דע"פ ע"א חייב קרבן א"כ חזינן דע"א נאמן לחייבו קרבן, מיהו י"ל דאכתי איצטריך וספרה לה די"ל דוקא ע"א אלעלמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו, אבל לעצמו אינו מוכח דנאמן להכי דייקי מוספרה לה, וא"ת לפ"ז ל"ל קרא דע"א מחייב קרבן הא כבר מוכח מוספרה לה דאפי' בעל דבר מהימן, וי"ל דמוספרה לה מוכח רק להיתרא נאמנת על עצמה אבל לא לאסור על אחרים, לכן קמ"ל קרא דאפי' על אחרים נאמן לחייב קרבן:

ובזה יומשך שפיר קושיית ר"ת בדיבור הסמוך שהקשה עיקר הגט יוכיח, ובפני יהושע תמה מנ"ל בהך ס"ד דלא סגי חד לעיקר הגט ג"כ, ולפ"ז ניחא דודאי קושיית התוס' ברורה דהיכא דע"א נאמן באיסורין בעל דבר נמי מהימן כדמוכח מוספרה לה, והא פשיטא שהיא אינה נאמנת לומר גרושה אני בהוחזקה בחזקת אשת איש, כדאיתא בהדיא במשנה בפ"ב דכתובות, וכן לקמן האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שצריכה לומר בפני נכתב, אלמא בעל דבר לא מהימן, ודברי התוס' ברורים. ובעיקר נאמנות ע"א באיסורין נתבאר בארוכה בחידושי לי"ד סימן קכ"ז, ועמ"ש בסמוך:

בד"ה ע"א נאמן הקשה ר"ת עיקר הגט יוכיח כו' עכ"ל. איפשר לומר דבלא"ה קשה מאי משני ע"א נאמן באיסורין, הא כיון שהבעל מכחיש א"כ אוקי חד להדי חד ואיך תהיה מותרת ע"פ ע"א, וצ"ל דס"ל כיון דע"א נאמן באיסורין ה"ל נתקבל עדות השליח קודם, וכל מקום שהאמינה התורה הרי כאן שנים והוה השליח כשנים, וא"כ י"ל דלהכי צריך עיקר הגט להיות בשנים דאל"כ יבא הבעל ויכחיש קודם שיתקבל דבריו בב"ד וה"ל חד לגבי חד ולא מהני להתירה:.

ובהכי ניחא מה שהקשיתי בתשובה לפמ"ש הר"ן בקידושין דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא באיתחזק איסורא, לכן באמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן כיון שאינו מוציאה מחזקתה, וקשה לפ"ז מאי קאמר אפי' לר' מאיר דחייש למיעוטא, דנהי דחייש למיעוטא מ"מ איכא רובא נגד החזקה ותו לא מיקרי איתחזק וראוי שיהיה ע"א נאמן, ולפ"ז ניחא דמסיק הש"ס דלהכי מהימן אפי' כשהבעל מכחיש דבזו לא שייך להאמין לאחד לר' מאיר דחייש למיעוט', לכן מסיק דגם לר"מ אין חשש ואפי' מכחיש הבעל נאמן השליח כדמסיק בסוגיין דאפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, ועיין בסמוך:

בגמרא אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן. וכתב בס' פ"י דקשה מכאן להרמב"ם דס"ל בלא איתחזק בלא"ה ספיקו להקל והניח בצ"ע, ולא הבנתי דבריו דבחתיכה משתי חתיכות גם להרמב"ם אסור מן התורה, ובהא ודאי פשיטא לן דלא מיקרי איתחזק איסורא וע"א נאמן וזה נמי בכלל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן שכל חתיכה בספק, וזה פשוט:

בתוס' ד"ה הוה דבר כו' משום דבהאשה רבה מספקא לן כו' עכ"ל והקשה בפני יהושע דמנ"ל דאין עד אחד נאמן להתיר דבר שבערוה לפי מה שחילקו התוס' לעיל דע"א נאמן באיסורין טפי להתיר מלאסור ודחק, ולענ"ד נראה דודאי הך כי מצא בה ערות דבר משמע דבע"א אין יכול להוציאה, והחילוק שבין לאסור ובין להתיר היינו משום שלהתיר רוצה הוא לסמוך עליו, אבל לאסור י"ל דלאו כל כמיניה, וא"כ ודאי אפי' אנוסה אשר לא יוכל לשלחה אם לא מצא בה ערות דבר, ובמצא בה ערות דבר דוקא יכול לגרשה, וא"כ בע"א אמר לו שזינתה ורוצה לגרשה אין יכול לגרשה ע"פ ע"א א"כ מוכח דלהיתר נמי אינו נאמן בדבר שבערוה, ואף דאמרינן בקידושין דאי מהימן ליה כבי תרי אפקה, היינו היכא שיש לו רשות לאפוקי, אבל היכא דאין לו רשות לאפוקי לאו כל כמיניה בעד אחד, א"כ אפי' להתיר אינו נאמן בדבר שבערוה וא"ש. ועוד דהא אם היה נאמן להתיר בדבר שבערוה והיינו די"ל דקאמר דמהימנת לי להתיר, א"כ יוכל להוציאה בלא כתובה, דאף דכתובה ממון הוא מ"מ הא בהא תליא כיון דאומר אני סומך עליך שאסורה עליו ממילא אין לה כתובה, ובקרא משמע דבלא עדים אין יכול להפסידה כלל אע"פ שחפץ לסמוך על דברי העד, א"כ מוכח דבדבר שבערוה אפי' להיתר שרוצה לסמוך עליו אינו נאמן, ואע"ג דכתובה דרבנן כבר כתב הרמב"ן בפירושו על התורה שדרך לכתוב מוהר הבתולות ובכתב לה מדעתו ודאי החיוב מן התורה ואפ"ה בע"א לא מצי מהימן ליה לאוסרה עליו שיפטר מחיובו, א"כ מוכח שאפי' רוצה לסמוך על העד מ"מ אין לו נאמנות, ודוק היטב:

בפירש"י בד"ה ורבנן הוא דאצרוך דאיכא דאשכח כתוב ועומד וכו' עכ"ל. וקשה דתסגי בפני נכתב לאפוקי מהך חששא ובספר פני יהושע כתב לתרץ דלא כתב רש"י כן רק על הכתיבה דסופרים ודאי בקיאין אבל על העדים יש לחוש למיעוט בלא"ה אפי' הוא מיעוטא דמיעוטא, ולא נהירא דא"כ מה תיקן הש"ס בהא דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי דלא יספיק על העדים שהם עיקר לר' מאיר דס"ל ע"ח כרתי, וע"כ היה צריך ליתן טעם על שלא ניחוש על העדים. ואני אמרתי בחידושי ליישב דאם היו מתקנין רק בפני נכתב הוה אמרינן דצריך לומר כן לאפוקי מחששא שמא נכתב רק להתלמד, וכמ"ש התוס' ולא היינו יודעין רק דלהתלמד פסול, ולקמן ר"פ כל הגט מצריך בש"ס דיש חילוק בין להתלמד דלא איכתב לשם כריתות כלל, וא"כ היה עדיין טעות דשמא לא בא אלא לאפוקי להתלמד, לכן כשאמר בפנ"כ ע"כ משמע שנכתב לגירושין, אבל אכתי הוה מצינן למיטעי דסגי בשנכתב בפניו אפי' איכתב לשם יוסף בן שמעון אחר דמ"מ נכתב לשם כריתות, להכי תיקנו נמי בפני נחתם דעל העדים לא שייך שחתמו להתלמד, וע"כ צריך משום חששא שמא חתמו בשביל יוסף בן שמעון אחר, א"כ מוכח מזה דכשנכתב לשם אחר נמי לא חשיב לשמה, וא"ש ודו"ק:

וא"ת לפי זה מאי פריך לקמן מאן תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה נימא דלא בעי רק כתיבה ובפנ"ח צריך מטעמא דכתיבנא, דלזה י"ל דמ"מ לא שייך לתקן בפנ"ח כיון דאין צריך חתימה לשמה לא שייך לתקן דבר שיורה היפך האמת, ואדרבה בזה יש ליישב קצת קושיית התוס' למה הוצרכו חתימה לשמה, ולפ"ז י"ל דתיקנו חתימה למען דעת מזה דכתוב ועומד פסול ופירוש דלשמה ממש לשמה, ודוק היטב:

מיהו איפשר ליישב פירש"י בפשיטות דודאי נהי דאנן ידעינן דספרי מיגמר גמירי דבעי לשמה מ"מ אם יתקנו רק בפנ"כ ולא בפני נחתם כיון דעכ"פ לפום פשטא נתקן משום לשמה נפיק מיניה חורבה שיאמרו שאין צריך חתימה לשמה ואתי למיטעי כיון דיראו הוכחה שאין החתימה צריך לשמה לכן צריך ג"כ בפני נחתם, ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה ורבנן כו' פי' בקונ' וכו' וקשה דבהוחזקו כו' עכ"ל נראה ליישב פירש"י דיש להבין כיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, א"כ איך יתן הסופר גט שכתוב לשם יוסף בן שמעון זה לאחר, וצ"ל דהסופר ימסרנו למי שצוהו לכתוב רק היב"ש זה ימסרנו ליב"ש אחר, דהוא אינו בקי וסובר דכתוב ועומד כשר, א"כ יש לומר ודאי הסופר אין מוטל עליו לחקור אם הוחזקו רק רמיא על העדים כמו בשאר שטרות, א"כ י"ל דיש לחוש שגם העדים אינן בקיאין, וא"כ י"ל דודאי הא דבעינן מוכיח מתוכו לר' מאיר, היינו דוקא בגיטין דבעי לשמה ועיקר הוכחה לר' מאיר ע"י עדי חתימה שחותמין הגט לכן אי לא מוכיח מתוכו לא מיקרי לשמה, וא"כ י"ל לפום הך טעותא שיסברו דכתוב ועומד כשר אפי' כתוב לשם אחר, א"כ יטעו דלא בעינן רק לשמה כל דהו שיוכתב לשם כריתות, א"כ ודאי גם מוכיח מתוכו לא ליבעי דעדים נמי איפשר דטעו בהא דחיישינן משום חומרא דאשת איש, אבל אחר שתקנו בפנ"כ דנודע דנכתב לשם זה תו לא חיישינן שמא יש עוד יב"ש ואינו מוכיח מתוכו דכיון דידעו דבעינן נכתב לשם כריתות של זה ממילא ידעו בשני יב"ש דלא מיקרי לשמה כיון שאינו מוכיח מתוכו ולא מהני הא דאיכתב לשם כריתות ודו"ק:

ומ"ש התוס' ואפי' לר"א צריך עדי מסירה כו' עכ"ל. נראה ליישב ג"כ דודאי אי ידעינן דהוחזקו י"ל דבעינן עדי מסירה, אבל הכא אינו אלא חששא בעלמא שמא הוחזקו משום חומרא דאשת איש, א"כ לא חששו רק היכא דכתוב ועומד ואינה מגורשת כלל דלא איכתב משום אשה זו, אבל כיון שכבר תקנו בפנ"כ א"כ ודאי איכתב לשם אשה זו שהשליח מוסרו לה, א"כ לא חיישינן כולי האי שמא הוחזקו ושמא השליח נותנו לאשת אחר כיון דהגט כשר אם האמת כדברי השליח עכ"פ שנכתב לשם בעל זה ששלחו:

ועוד נראה ליישב פירש"י דיש לחוש שהסופר התחיל לכתוב לשם אחר ששמו כשם זה וביקש לכתוב שילוש או סימן ולפי שנמלך קודם שהספיק לכתוב הסימן לא גמרו וזה הבעל לקחו לגרש בו וגמר בו סימן שלו דא"כ מוכח מתוכו אלא שהשמות נכתבו שלא לשם זה המגרש, או י"ל דשמות הנשים אינן שוות וזה לקחו לגרש בטרם שנכתב שם אשת האחר וגמר בו לשם אשתו דבכה"ג ודאי פסול כיון שעיקר השם נכתב בפסול שלא לשם זה המגרש:

דף ג.

בא"ד ואור"י כו' שכתבו להתלמד כו' עכ"ל. וקשה ג"כ בפני נחתם ל"ל כיון שאומר בפני נכתב לשם זה המגרש א"כ ודאי איכתב לשמו, וכיון שנכתב לשמו א"כ העדים שחותמין עליו מסתמא הוא לשמו, דל"ל דמ"מ חיישינן על העדים שחתמו שלא לשמו או שצריכין לפרש לשמו, דא"כ גם אם אמר בפני נחתם מאי מהני שמא לא אמרו בפירוש, אע"כ כל שחתמו ע"פ זה שציוה לכתוב הגט מיקרי לשמו, וא"כ כיון שנכתב לשם זה הבעל ששלחו א"כ ממילא החתימה לשמה דעל העדים לא שייך להתלמד, וצ"ל ג"כ כמ"ש לעיל בדעת רש"י באופן השני:

בגמרא משום עיגונא אקילו בה רבנן. קשה בלא"ה כיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי א"כ תו לא הוה חששא גמורה ומדינא ע"א נאמן, ואיפשר דקאמר אע"ג דהבעל מערער הוה קולא להימניה לשליח שנתקבל עדותו, וכמ"ש התוס' דאין יכול לפוסלו, וזה קולא כיון דעכ"פ חששו, א"כ כשהבעל מערער ה"ל ע"א בהכחשה, להכי מסיק טעמא משום עיגונא אקילו רבנן:

שם כיון דאמר בפני כמה נותנו לו כו' מידק דייק. אינו מובן למה מדייק בשביל זה יותר, ואיפשר לומר כיון דנותנו בפני ג' שהם ב"ד או בפני ב' שעד נעשה דיין כדלקמן דף ה' ע"ב, א"כ כיון שנתקבלו דברי השליח בב"ד ה"ל כתרי כמ"ש התוס' בסוטה פ' מי שקינא, א"כ חשיב כתרי ולא מהני ערעור הבעל וממילא לא יערער עוד ולא מהני ערעורו, ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה דאי כו' ואוקי חד לבהדי חד. בפני יהושע תמה דלקמן דף ט' מסיק דערעור הבעל חשיב כתרי וביקש עצות מרחוק, ובאמת לא ק"מ דודאי לקמן נמי לא אמרינן דערעור דבעל כשנים רק דקאי אם מערער שהוא מזוייף, וכיון דתקנו קיום שטרות אפי' יהיה מדרבנן גם כשטוען מזוייף מ"מ קיום מיהא בעי כשטוען מזוייף, ואיפשר משום הא גופא דלא שבקת חיי שכ"א יזייף, וכיון שצריך קיום ממילא לא מהני ע"א על קיום ולא הקילו רק שלא בפניו, אבל אם מכחיש צריך קיום מדרבנן, לכן ודאי בסתמא כיון דבאינו מכחיש אוקמוה אדאורייתא בעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי א"כ לא מהני ע"א לאפוקי מחזקה דסתמא כשר הוא, אבל בבעל מכחיש לא הקילו ודמי לקיום שטרות דעלמא, אבל בחששא דשלא לשמה לא מצינו בזה תקנה רק כיון שהיה ראוי לחוש והצריכו לעדות השליח ממילא י"ל אפי' ערעור חד אוקי חד לבהדי חד ולא שייך להעדיף ערעור הבעל יותר משאר עד, כיון דבתחלה לא נכשר רק ע"פ ע"א כשמערער הבעל אמרינן אוקי חד לבהדי חד, ולקמן קאי בא"י שלא הוכשר ע"פ ע"א ולא מהני ערעור הבעל רק מתקון חכמים שיכול לטעון מזוייף, אבל היכא דעיקר הכשירו ע"י ע"א מהני נמי ערעור חד לבטל עדות הראשון דאוקי חד לבהדי חד, לכן לקמן לרבא דס"ל משום קיום נמי פריך ליה בהאי לישנא, והיינו כיון שעכ"פ צריך עדות השליח א"כ אין שייך להאמין לבעל טפי מלאחר שעכ"פ נתקיים ע"י השליח, רק מטעם אוקי חד לבהדי חד לא שייך לאלומי כח השליח מכח הבעל, עי"ש:

ועפ"ז איפשר יובנו ג"כ דברי רש"י שפירש מידק דייק שברצון מגרשה ולא יבא ויערער וא"נ מערער אינו נאמן, וצריך טעם דמ"מ מאי מהני דיוק של השליח אם הוא מכחיש ואומר שמ"מ לא היה לשמה, אלא נראה דרש"י ס"ל דנהי דאמרינן אוקי חד לבהדי חד, מ"מ איפשר לומר דמ"מ כיון דסתם ספרי דדייני בקיאין א"כ אפי' תימא אוקי חד לבהדי חד לא איכפת לן בדברי הבעל דמן התורה כשר גמור הוא ולא מהני ערעור הבעל, א"כ י"ל דאוקמוה אדאורייתא, אלא דהמקשה ס"ל כיון דעיקר טעמא משום ערעור הבעל וכמ"ש התוס' לעיל ומדינא אין לחוש כלל לשלא לשמה, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולא אוקמוה אדאורייתא מעיקרא, וע"כ שלא יצא שם לעז על הגט, א"כ בחד נמי איכא האי לעז אם לא נכשירו עפ"י מה שהוא מעיקר הדין, וע"כ אין מכשירין אותו משום לעז, א"כ באתא בעל ומערער נמי נשאר הלעז דה"ל חד לגבי חד וא"כ אין תועלת בתקנה, וא"כ או לא ליצטרכו כלל בפני נכתב או ליבעי תרי, ומשני דמידק דייק א"כ לא שכיח ערעור, ואי נמי מערער אוקמוה אדינא דלא חיישינן כלל לשלא לשמה ותיקנו בזה טובא דלא שכיח שיבא לידי לעז, וכן לקמן לענין קיום איתא להאי לישנא והיינו כיון דקיום שטרות דרבנן לא חיישינן לזיוף רק כשמערער הבעל והיה צריך קיום לא שייך להכשירו ע"פ ע"א בהכחשת הבעל דאוקי חד לגבי חד שהרי לא נכשר רק ע"פ ע"א, ומשני נמי מידק דייק ולא יהיה ערעור וכשיהיה ערעור אוקמוה אדאורייתא משום עיגונא, כן נ"ל ודוק היטב:

בתוס' ד"ה חד כו' וא"ת א"כ מאי ס"ד דמהני כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דגם למאי דמסקו התוס' דלא פסיל ליה ממש נמי תיקשי ליה מה הועילו בתקנתן, כיון דמעיקרא נמי מדינא היה כשר דמשום לעז לא מיפסל וא"כ מה הועילו, ונראה דהתוס' לא קשיא להו כלל ארבה דטעמא משום לשמה, א"כ י"ל דכשיערער דנכתב שלא לשמה, דהא פשיטא שיתחזק הלעז יותר להאמין לבעל אם לא יעיד השליח שנכתב לשמה שאם לא יעיד ודאי יותר יהיו ניכרין דברי הבעל לאמת, וכיון שהצריכו לעדות השליח ומיפסל בשלא העיד, א"כ כשיערער הבעל מ"מ יש לפוסלו, דמ"מ איכא לעז כיון דבלא העיד השליח איפשר לחוש להך חששא דרבנן הוא דאצרוך, אבל לרבא קשיא להו שפיר כיון דטעמא משום קיום מה תועלת בעדות השליח, אם לא יערער כשר ואם יערער לא מהני עדות השליח כיון דפסיל ליה ממש וא"כ לא היה לו להצריך בפנ"כ כלל, ואין לומר דמ"מ ניחא לן טפי שיאמר בפנ"כ כדי שלא יוחזק כ"כ למזויף דהא ע"כ אנן לא חיישינן לזיוף כלל, דאי חיישינן גם בא"י יצטרך בפנ"כ שמא הוא מזוייף באמת וע"כ לא חיישינן לזיוף רק ללעז בעלמא, א"כ קשיא מה הועילו, אבל אי טעמא משום לשמה י"ל דמ"מ כיון דהוה חששא גם לדידן, נהי דבלא ערעור הבעל לא מחזקינן הלעז מ"מ טפי ניחא כשאומר בפנ"כ שמעיד בפירוש שלשמה נכתב משא"כ בא"י דלא שייך כלל חששא דשלא לשמה, אבל לרבא כי היכי דבא"י לא חששו לזיוף א"כ גם בח"ל לא שייך לחוש לזיוף ואינו אלא משום ערעור מתוך שידע שלא תמצא עדי קיום בקל וא"כ קשיא מאי הועילו, אבל למאי דמסקי דלא מהני ערעור הבעל פשיטא דהועילו טובא בתיקון בפני נכתב דהא אפי' בא"י פסול ביש עוררין:

מיהו נלענ"ד ליישב קושיית התוס' דבלא"ה קשה לרבא דצריך בפני נכתב משום איחלופי וכן לרבה הכא בפני, א"כ קשה בא"י אמאי א"צ לומר בפני נכתב הא שייך איחלופי דלימא שלא בפניו לא טענינן מזוייף גם בשטרות, וצ"ל דאחר שתיקנו בח"ל בפנ"כ א"כ ע"כ לכך תיקנו דלא ליתי לאיחלופי, א"כ ממילא ליכא חשש איחלופי דמידעו ידעי דבח"ל תיקנו בפנ"כ משום דלא ליחלוף בקיום שטרות בע"א, וא"כ שפיר י"ל אפי' יועיל ערעור הבעל צריך תקון בפנ"ח דלא ליחלוף בקיום שטרות שאם גם בח"ל לא יאמרו בפני נכתב יאמרו שלא בפניו לא טענינן מזוייף, וא"ש ודו"ק:

בגמרא האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת תרי וקשה לפ"ז אמאי לא תיקנו בא"י לומר ג"כ בפנ"כ דהא ערעור מהני בא"י כדתנן במתניתין אם יש עליו עוררין, א"כ קשה למה הקילו שלא להצריך קיום הא חומרא הוא דאי מצרכת בפנ"כ תו לא מהני ערעור הבעל, וכדאיתא בהדיא לקמן דף ו' ע"ב דאמר ר' ישמעאל צריך אתה לומר בפני נכתב שלא תיזקק לעדים, וא"כ תיקשי אמאי הקילו בא"י כיון דמהני ערעור הבעל טפי ה"ל להצריך בפנ"כ כדי שלא יועיל ערעור הבעל, דהא עדיף לומר בפנ"כ לבטל ערעור הבעל, וצ"ל דמ"מ ניחא טפי לתקן שלא יצטרך לעמוד אצל הכתיבה ויוכל הבעל להכין לו הגט לשלוח ע"י מאן דהו כיון דבא"י לא חיישינן לערעור הבעל דאף אם יערער עדים מצויים לקמן, אלא דלקמן דשאל אם צריך לומר בפנ"כ ע"כ היה אצל הכתיבה לכן טפי עדיף שיאמר כדי שלא תיזקק לעדים, דכיון דשאל אם צריך לומר ע"כ לא סמך בתחלה להביא הגט ממרחקים על סמך שישאל אם יצטרך לומר בפנ"כ וכיון דכבר היה אצל הכתיבה הזקיקו לומר, אבל עדיף לתקן שלא יצטרך להיות אצל הכתיבה כיון דעדים מצויים לקיימו בא"י, אבל בח"ל כיון שהצריכו לע"א ה"ל לאצרוכי תרי שלא יועיל ערעור הבעל כיון שאין מצויין לקיימו, כן נ"ל ודו"ק:

שם מדאורייתא כו' כמי שנחקרה כו' ורבנן הוא דאצרוך. קשה לדעת הרמב"ם דס"ל בטוען מזוייף הקיום מן התורה א"כ אמאי מועיל עדות השליח לחוד, עיין בב"ש סימן קמ"א ס"ק נ"ג בשם הש"ך שתמה כן, ועיין מ"ש בחידושי להלכות קידושין סימן מ"ב ס"ק ט"ו בארוכה, ואיפשר לומר עוד כפשוטו דהרמב"ם ודאי ס"ל כפשטא דש"ס דמן התורה א"צ קיום וע"כ אמרינן שהוא חזקה אלימתא דלא חציף לזייף, מיהו השתא שתיקנו רבנן קיום א"כ ראוי לו לחוש שמא יטעון הבעל מזוייף ויהא נחשב לזייפן, ע"כ מדייק בתחלה שלא להעיד על הגט אלא באופן שיוכל לברר ע"י עדים שחתומים בגט שלא זייף, וא"כ אין דרכו להעיד על הגט כשיש בו עדים שאין ידועים דמעיקרא מידק דייק שלא יתפוס אותו בזייפן מחמת ערעור הבעל, וא"כ י"ל מן התורה שאינו מועיל ערעור הבעל אין לו לדייק איזו עדים שיהיו על הגט אפי' לא נודעו, דלעולם נאמן השליח, אבל אחר שעשאו חכמים שצריך קיום א"כ אם הוא אמת מדייק שיהיו עדים נודעים וכשאין עדיו נודעים איכא ריעותא ובחזקת אשת איש קאי לכן הולד ממזר, דאחר שאינו נאמן בדבריו צריך לדייק שיהיו עדים ידועים אחר החקירה היטב, לכן כתב הרמב"ם בלא נודעו עדיו תצא והולד ממזר, והיינו לאחר תיקון הקיום צריך לדייק בזה, ואם אינו מדייק בזה אמרינן שבכוונה החתים עדים שלא נודעו שלא יתברר זיופו, אבל היכא דנאמן השליח י"ל שאין ריעותא כלל שכיון שהוא נאמן ובטל ערעור הבעל א"צ לדייק בין שיהיו עדים ידועים או אינם ידועים, וזהו מה שדייק הרמב"ם ולא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל דאחר שתיקנו קיום הוה זה ריעותא גדולה שלא השגיח שיהיו עדיו ידועים, למען לא יוציא לעז על השליח שהביא גט מזוייף, כן נ"ל לדעת הרמב"ם ודו"ק:

בפירש"י ד"ה לא גייז ומיהו בפנ"כ ובפנ"ח אצרכוהו כו' לכאורה כשפת יתר ומאי בעי רש"י בזה, ואיפשר למאי דפירש"י לעיל דחששא דבפנ"כ משום דילמא אשכח כתוב ועומד, וא"כ קשיא דסגי בפנ"כ לחוד כדפרישית לעיל וא"כ טפי ה"ל לאצרוכי בפני נכתב לשמה ולא לימא בפנ"ח כלל, וא"כ טפי איכא דלא גייז דהא פוחת הדיבור משיאמר בפנ"כ ובפנ"ח, לזה תירץ רש"י דכיון דחתימה נמי בעינן לשמה אם יתקנו בפנ"כ לחוד יאמרו דחתימה לא בעינן לשמה כדפרישית לעיל, וזהו כוונת רש"י והמשך לשונו ודו"ק:

בגמרא ורבה מ"ט לא אמר כרבא א"כ ליתני בפני נחתם. ויש לדקדק דאכתי מנ"ל לאוקמא מתני' כר' יהודה לקמן דבעי כתיבה וחתימה לשמה נוקי כדברי הכל ובפני נכתב משום לשמה וחתימה לא בעי לשמה רק משום קיום, בשלמא להך תירוצא דלקמן דמודה ר"א במזוייף מתוכו שפיר אתיא כר"א א"כ ודאי ניחא דתרווייהו משום קיום, אבל לאוקימתא דרב אשי לוקי ככ"ע ובפנ"ח משום קיום, וי"ל לפמ"ש התוס' דרבה מדייק ממתניתין דלקמן דידענו לא מהני, א"כ כיון דתנן בפני נחתם ידענו לא מהני א"כ אי טעמא משום קיום תיסגי בידענו דליכא למימר משום איחלופי כיון דאמר בפני נכתב, וכיון דידענו לא מהני ע"כ משום לשמה הוא:

שם אתי לאיחלופי בקיום שטרות. לכאורה קשה דאין טעם שאמירת בפני נכתב יסלק טעמא דחלופי דמ"מ כיון דסגי בעד אחד על הקיום דהא להא אהני בפני נחתם ואכתי אתי לחלופי בקיום שטרות בע"א, ואיפשר לומר דבלא"ה הא דפריך לעיל ליבעי תרי ומשני משום עיגונא אקילו, וקשה כיון דרוב בקיאין מדינא יש להאמין לע"א, וצ"ל דמ"מ כיון דרבנן אצרוך לא סגי בדבר שבערוה פחות משנים, וא"כ ה"ל להצריך תרי דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכפי שפירשתי לעיל, והשתא שתיקנו בפני נכתב דע"א נאמן אע"ג דבדבר שבערוה אין להאמין ע"א וכיון דאצרכו בפני נכתב לא סגי בפחות מתרי, וע"כ מסקי אדעתייהו דמשום עיגונא אקילו רבנן א"כ גם לענין החתימה לא אתי תו לחלופי בקיום שטרות דעלמא דהא הקולא ידועה, אבל בקיום י"ל דסגי בחד דגילוי מילתא בעלמא הוא על עדים החתומים בשטר:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' כיון דמשום איחלופי הוא מה לי חציו ראשון או חציו אחרון, ולפ"ז ניחא דבשלמא כשצריך להעיד על עיקר הגט, א"כ ע"כ מסקי דעתייהו דצריך איזו עדות על הגט וא"כ ה"ל להצריך תרי ע"כ מסקי דעתייהו משום עיגונא אקילו, והיינו דוקא בחציו ראשון דמשמע להו שצריכים להעיד על לשמה ואפ"ה סגי בחד ש"מ דאקילו משום עיגונא, אבל בחציו אחרון דליתא לטעמא דלשמה לא יסקי דעתייהו דצריך עדות לענין דבר שבערוה, א"כ אכתי על החתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א, וא"ש ודו"ק:

שם הכא בפני. וקשה אכתי איכא חששא איחלופי דיאמרו בשטרות מהני בפני בעד אחד, ואיפשר לומר דבשלמא בשליח י"ל דבפני מדייק טפי, אבל בשטרות אם תימצי לומר דבפני מהני א"כ גם ידענא נאמן במיגו דאי בעי אמר בפני ולא שייך מיגו להוציא, דבשטר אמרינן מיגו להוציא א"כ אי איפשר לטעות דבפני מהני, אבל בגט דאמרינן בפני מדייק טפי א"כ לא שייך שיהיה נאמן במיגו דבפני, דבפני מרע נפשיה טפי כמ"ש התוס' ודו"ק:

בתוס' ד"ה הכא בפני אבל ידעתי אינו מועיל כו' עכ"ל. לכאורה משום הא אפי' המ"ל ידעתי אינו מועיל משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא, וצ"ל דמ"מ אם אין טעם לחלק בין ידעתי לבפני לא שייך לחלק ולומר דבפני יהיה עדיף, לכן צ"ל משום דדייק, ולפירש"י דמועיל ידענא, וקשה הא לא דייק, וצ"ל דכוונת רש"י כיון דאומר ג"כ בפני נכתב א"כ דייק עכ"פ ושפיר מועיל על החתימה ידעתי, מיהו הא גופא קשיא לרבא ליתקנו בפני נחתם לחוד ואי משום איחלופי יתקנו שלא יועיל ידעתי ולא יהיה עוד חשש איחלופי, וצ"ל דס"ל לרבא דטפי ניחא לתקן בפני נכתב ויועיל ידעתי על החתימה, דכיון דאומר בפני נכתב תו לא שייך איחלופי, וזה ניחא טפי משיתקנו לפסול ידעתי ושיהיה סגי עם בפני נחתם לחוד, וא"כ יש ליישב קושיית התוס' אמאי רבה לא אמר כרבא די"ל בהך סברא פליגי דלרבא טפי עדיף לתקן בפני נכתב ג"כ כדי שיועיל על החתימה ידעתי, ורבה ס"ל דמשום איחלופי טפי עדיף לתקן בפני נחתם לחוד ולא יועיל ידעתי ולא יצטרך בפני נכתב, ובהך סברא פליגי ודוק הטיב, ועמ"ש בסמוך לפירוש התוס' בשם רבינו משולם ודו"ק:

בגמרא התם אשה לא מהימנא כו'. וקשה כיון דאתי לחלופי בקיום שטרות בע"א והיינו ע"כ דע"א נאמן ובאמת כל מקום שע"א נאמן כגון באיסורין גם אשה נאמנת, א"כ בהא גופא אתי לחלופי דאשה מהימנא גם בקיום שטרות דמה לי אשה מה לי ע"א, ואף דלענין שבועה אשה לא מהימנא מ"מ מאי אהני לענין קיום שטרות מה שע"א יכול לחייב שבועה, ואיפשר לומר מכאן סמך לדברי הרמב"ם דס"ל בהוציא שטר מקויים בע"א וטוען פרעתי הוי מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם, וא"כ י"ל דודאי לא יטעו שנאמן ע"א בקיום שטרות דודאי ע"א לא מהימן לממון אלא דיטעו דלא טענינן מזוייף שלא בפניו כמו בארץ ישראל, ובח"ל חששו לערעור הבעל הצריכו עדות השליח, והיינו מטעם דלא טענינן מזוייף שלא בפניו, אלא דהתוס' כתבו לעיל במשנה דאף דלא טענינן מזוייף טענינן פרוע במיגו דמזוייף וא"כ מה"ט יאמרו שע"א מועיל בקיום שטרות שלא בפניו כיון דלא טענינן מזוייף רק פרוע במיגו דמזוייף, וא"כ לא יצטרכו רק ע"א על הקיום דאז לא יוכל לטעון פרוע כיון דה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אבל אשה פשיטא דאין לקיים שטר על ידה, לכן השתא דהאמינו גם לאשה מוכח דמשום קולא דעגונות הוא ודו"ק:

מיהו לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דבע"א בשטר לא הוה מתוך שאיל"מ קשה, לכן נראה לסייע מכאן למ"ש הש"ך בי"ד סימן א' דבמנהג גם לא ראינו ראיה, וא"כ י"ל דהא כ"ע ידעי דאין אשה נקראת לקיים השטר והוא דבר ההווה תמיד, אבל בע"א ודאי נקרא לקיום השטר דהא חזי לצרופי עם אחר, ואף דאינו מועיל בלא השני מ"מ לא שייך ביה מנהג קבוע דאי משום שקורין גם השני ודאי עדיף לברורי בעדים כשרים, ואי משום דפעמים איתרמי שלא ימצאו רק ע"א והשטר אינו מקויים על ידו בהא ודאי לא שייך מנהג קבוע ולא ראינו אינו ראיה, ועפ"ז יש לתרץ דלא קאמר קרוב דקרוב אין ידוע כ"כ שיהא מנהג והווה, ואם כן בהא גופא אתי למיטעי דגם קרוב מהני בקיום שטרות ודו"ק:

ולפמ"ש יש ליישב מה שהקשתי לעיל אמאי לא חששו לאיחלופי בארץ ישראל שא"צ קיום, ולפ"ז נראה דעיקר חלופי הוא שיאמרו שלא נטעון מזוייף שלא בפניו כדכתבו התוס' לעיל במשנה, וא"כ י"ל משום דבא"י א"צ קיום לא יטעו בשאר שטרות די"ל דנהי דלא טענינן מזוייף מ"מ בשטר הלואה נטעון פרוע במיגו דמזוייף כמ"ש התוס' לעיל, ובגט לא שייכא הך סברא, לכן בגט לא טענינן מזוייף, ולחלופי דשטר מכר לא חיישינן דהא מסתמא כשיחזיק אחר בקרקע מהני חזקה אפי' בלא שטר, וע"כ חברא חברא קלא אית ליה ודרכו למחות, א"כ כיון דעביד מחאה ה"ל כטוען מזוייף, ואי לנפרע מיתומים ג"כ ליכא טעות די"ל דביתומים דלא עביד לגלויי טענינן טפי מזוייף וליכא למיחש רק לאיחלופי דשטר מלוה, ובהא לא אתו למיטעי דעכ"פ נטעון פרוע במיגו דמזוייף וא"כ לא שייך איחלופי בכה"ג, אבל בח"ל דמהני בפנ"כ אפי' אי מערער הבעל וטוען מזוייף שפיר שייך איחלופי כיון דאפי' טען מזוייף אינו נאמן נגד אחד, יסברו דה"ל קיום גמור כיון דאפי' טען. מזוייף אינו נאמן נגדו וא"ש, אלא דאכתי קשה למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"כ לא טענינן פרוע במיגו דמזוייף, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דגם בא"י ניחוש, מיהו י"ל דלהך מ"ד נמי ליכא למיטעי דודאי טענינן מזוייף מטעם שכתבו התוס' לעיל דלא שבקת חיי שכ"א יזייף ובגט לא שייך זה כמ"ש לעיל במשנה, וא"כ לא אתי לחלופי דלדידיה דלא טענינן פרוע במיגו דמזוייף לא שייך איחלופי, דבממון שייך סברא דלא שבקת חיי, רק בח"ל בע"א י"ל דמהני קיום שטרות בע"א דכיון דאיכא ע"א תו לא שייך לא שבקת חיי דאין ע"א חשוד לשקר וכמ"ש לעיל במשנה וא"ש, ודוק היטב:

ועוד נראה דלחלופי דא"י לא חיישינן די"ל דהקילו משום דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אם יבא הבעל ויטעון מזוייף תצא מזה ומזה לכן סמכינן עלה דאינה מקלקלת עצמה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מגירושין, אבל בממון לא שייך זה ודאי טענינן מזוייף, אבל בח"ל דמהני ע"א אפי' נגד ערעור הבעל שפיר יש לחוש לאיחלופי שיאמרו דע"א מהני לקיום שטרות ודו"ק:

בתוס' ד"ה אטו כי אמרי ידענו כו' פי' בקונ' כו' מה לי בפני ומה לי יודע אני כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לתרץ דברי רש"י דאין כוונת רש"י לפי האמת שיועיל ידעתי רק דה"ק שאילו היו מתקנין בפני נחתם לחוד היה מובן הטעם משום קיום, וא"כ כיון דלענין קיום ודאי לא משמע להו לאינשי לחלק בין בפני בין ידעתי, דאדרבה עיקר קיום שטרות הוא בידעתי החתימות א"כ כשיכשירו ידעתי שייך איחלופי דקיום שטרות, אבל השתא דתקינו בפני נכתב א"כ לא יוכלו להשוות ידעתי לבפני, דהא חזינן דע"כ איכא טעמא אחרינא חוץ מקיום א"כ שפיר י"ל דדוקא בפני מהני אבל ידעתי לא מהני, ולענין בפני ע"כ לא שייך איחלופי:

ויש להוסיף עוד נופך לפירש"י והוא דודאי מה שקשה דליחלוף בקיום שטרות שיאמרו בפני מהני גם בשטרות, י"ל דבפני לא שייך בשטרות, דבשלמא בגט שכותב הבעל כשאומר בפני נחתם הרי הבעל שלח הגט ואין חשש עוד, אבל בשטרות כשיאמר בפני נחתם שטר זה אינו עדות כלל לענין שאר שטרות אם אינו מכיר החתימה, דשמא לא נמסר למלוה אח"כ וכה"ג חששי טובי לכן בשטרות לא שייך בפני, אבל בגט שהוא מוסרו לשליח להיות במקומו שפיר שייך בפני נחתם ומסרו לי לגרש אשתו, לכן כיון דיועיל בפני כ"ש ידעתי החתימה דהוה קיום גמור לכן יחשבו דבגט הקילו שיועיל בפני וכ"ש ידעתי שמועיל גם בשטרות, וזהו אי לא היו מתקנין רק בפני נחתם לחוד, וכן המשך לשון הש"ס אטו הכא כי אמרו ידענו מי לא מהני לענין קיום, דלענין קיום ודאי ידעתי עדיף מבפני נחתם דידעתי הוי קיום אפי' בשטרות, וא"כ יאמרו דבגט שמועיל בפני כ"ש ידעתי ויכשירו בגט ידעתי ואתי לאיחלופי בקיום שטרות בע"א, אבל השתא שתיקנו בפני נכתב ע"כ לאו מטעם קיום הוא אלא מטעמא אחרינא, שפיר י"ל דתיקנו בפני נחתם גם לענין חתימה דאי יתקנו ידענא מ"מ אתי לאיחלופי דיאמרו על הכתיבה יש טעם אחר ועל החתימה מועיל ידעתי בקיום שטרות ג"כ, אבל השתא שתיקנו בפני לא יכשירו בידעתי אפי' בגט דיש לתלות טעם אחר בגט כמו בכתיבה ובעי דוקא בפני, וכיון שלא יראו מכשירין בגט ידעתי תו לא יבואו לידי טעות, כן נ"ל ליישב פירש"י לפי הסוגיא ודוק היטב:

ובהכי ניחא נמי דלא מייתי רבא לסתור ההוכחה מהא דאשה מהימנא, דמהא פשיטא ליה דהוא משום קולא דעגונות, אבל ידעתי משמע ליה מדהקילו לענין גט בפני נחתם אע"פ שאינו יודע החתימה כלל דבשטרות לא שייך הך קולא דכשמסר לו השטר צריך ידעתי דוקא, דאל"כ שמא כבר נפרע השטר שנחתם בפניו יאמרו דלא הקילו רק בפני שמועיל אבל ידעתי מהני מדינא ודוק, כן נ"ל בפשט הש"ס, אבל רש"י פירש לקמן דף ט"ו סע"א דאם אמר יודע אני מהני ג"כ, ועיין מ"ש בסמוך ליישב פירש"י.

בא"ד ולעיל לא בעי למימר ידעתי כו' עכ"ל. לענ"ד נראה דודאי דברי רש"י ברורים דעל החתימה אין חילוק בין ידעתי לבפני, דל"ל דבפני דייק טפי דא"כ קשה מאי פריך לקמן מאן תנא דבעי כתיבה לשמה וחתימה לשמה נימא דאפי' אי לא בעי רק חדא הצריכו שניהם כדי שיהיה דייק טפי, וע"כ סגי בפני נכתב לחוד למאן דלא בעי חתימה לשמה, וא"כ לרבא מהיכא תיתי לא יועיל ידעתי לפי האמת שתיקנו בפני נכתב דתו ליכא למיחש לאיחלופי ודיוקא הוה מכח בפני נכתב ומשום קיום סגי בידעתי, מיהו למאן דלא בעי רק חתימה לשמה י"ל דמודה רש"י דידעתי לא מהני וא"כ לא פסיקא ליה לומר דידעתי איכא בינייהו דלמאן דלא מצריך רק בפנ"ח לחוד לא מהני ידעתי, ואכתי לא קים ליה להש"ס היכא קאי למסקנא אי בעינן תרווייהו לכ"ע, ולהכי שתק הש"ס מזה, ועיין בסמוך:

בא"ד ועוד אי בחד כו' היכי קאמר רבא כו' עכ"ל. ליישב פירש"י נראה דע"כ מודה לדברי התוס' דבפני איכא דיוקא טפי אלא דכיון דכבר אמר בפני נכתב אין לומר להחמיר עליו שיצטרך דוקא בפני נחתם, דהא יש להאמינו על החתימה שמכירה במיגו דאי בעי אמר בפני נחתם ג"כ, דבשלמא בלא היה אצל הכתיבה לא שייך להאמינו במיגו דהייתי אצל הכתיבה ובפני נכתב, די"ל כיון דשקר הוא לגמרי, ומה שהאמינוהו הוא משום דדייק ולא משקר כמ"ש התוס', והיינו כשאומר שהכל נעשה בפניו א"כ לא שייך להאמינו במיגו שהיה אומר בפני נכתב מה שלא היה מעולם, אבל אם אמר בפני נכתב ואמר ידענא על החתימה ע"כ יש להאמינו במיגו דאי בעי אמר בפנ"ח, וא"כ י"ל דלקמן אמר רבא בהוא ואחר מעידין על חתימת עד שני והיינו שהשני יודע ג"כ שלא היה השליח אצל חתימת עד שני, דבכה"ג לא שייך להאמינו במיגו דבפני נחתם דע"ז יכחישו עד השני ויאמר שלא היה אצל החתימה, ולהכי ס"ד דרבא כיון דאתאן עלה מטעם קיום מיחלף בקיום שטרות ודו"ק:

בא"ד ונראה דידעתי לא מהני כו' והכי מפרש רבינו משולם כו' עכ"ל. דברי רבינו משולם צריכים ביאור, דקשה איך ניחוש לאיחלופי הא בשליח עצמו פסול בידעתי, ונראה דרבינו משולם מפרש דאתי לאיחלופי כמו דבגט אשה בא' סגי באומר בפני, ובידעתי צריך שנים, כך יאמרו בשטרות דהיכא דמעיד בפני סגי בע"א כמו בגט אשה, מיהו קשה אכתי לפי האמת כיון דעכ"פ בפני נחתם משום קיום הוא א"כ אכתי אתי לאיחלופי דבפני מועיל בשטרות באחד, ונראה דודאי בלא"ה כבר כתבתי דקשה בא"י שא"צ קיום ניחוש לאיחלופי, וצ"ל דמסקי אדעתייהו דמשום עיגונא הקילו ולא אתי לאיחלופי, וא"כ י"ל דהכי מפרש רבינו משולם כיון דידענו מהני א"כ אילו לא תיקנו רק בפני נחתם לחוד ודאי י"ל דיש לחוש לאיחלופי, והיינו משום דלא היה משגיח להיות תמיד אצל הכתיבה כשיודע שימצא עוד אחד על החתימה והיה שכיח קיום הגט פעמים על ידי ידענא ופעמים על ידי בפני נחתם, וא"כ אתי לאיחלופי בשטרות שיאמרו כמו שבפני מועיל בגט אשה באחד וידענו בשנים, יאמרו שכן הדין גם בשטרות דבפני סגי בע"א, אבל השתא שתיקנו בפני נכתב ג"כ א"כ רוב פעמים שמתקיים הגט ע"י בפני לחוד דכיון שהשליח אצל הכתיבה בנקל לו להמתין גם על החתימה ולא יבקש צירוף, א"כ תו לא שכיח קיום ידענו ותו לא מיחלף דאין תולין הטעם בקיום שהרי בפני נכתב יוכיח שאין הטעם משום קיום, א"כ י"ל דודאי משום קיום לא חששו כלל כמו בארץ ישראל ותיקנו בפני נחתם מטעם תיקון בפני נכתב שאין ענין לזה לשטרות ואי פעמים מתרמי קיום ע"י ידענו לא שכיח, אבל אי לא תיקנו בפני נכתב היה שכיח בשליח הקיום ע"י ידענו שלא היה משגיח להיות אצל הכתיבה ופעמים ע"י בפני נחתם לחוד יאמרו שגם בשטרות כך הוא הדין דבפני סגי בע"א:

ועפ"ז איפשר ליישב מה שהקשו התוס' לעיל גם רבה יאמר ידענו מועיל, ולפ"ז ניחא די"ל דרבה ס"ל כיון דבאינו אצל החתימה סגי בידענו, א"כ גם כשתיקנו בפני שייך איחלופי ולא ס"ל הך סברא דלא גזרו משום שלא יהיה שכיח קיום ידענו, וא"כ כשתימצי לומר לחוש לאיחלופי שיאמרו בשטרות מועיל בפני אכתי לא פלטינן מיניה, וע"כ שסמכו על אמירת בפני דתו לא מיחלף א"כ סגי בפני נחתם לחוד, ובהך סברא פליגי רבה ורבא ודוק היטב:

בגמרא מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה כו'. הקשה בני הרבני השנון כמ"ר אהרן דילמא אתיא כר"מ דלא בעי רק חתימה לשמה ומ"מ תיקנו בפני נכתב דאם לא יתקנו רק בפני נחתם א"כ גם רבה היה סובר טעמא משום קיום כדאמר לעיל טעמא דרבה לא אמר כרבא, וא"כ יטעו דטעמא משום קיום ויועיל ידענו, להכי תיקנו בפני נכתב דמוכח טעמא משום לשמה ואינו מועיל ידענו, ונראה דלפי האמת דטעמא משום לשמה א"כ אפי' באותה מדינה בח"ל נמי צריך לומר בפ"נ, וא"כ ל"ל משום קיום דהא באותה מדינה מצויין לקיימו ואפ"ה צריך לומר בפני נחתם א"כ מוכח דטעמא משום לשמה, וא"ש כיון דתחילת תקנה היה אפי' על אותה מדינה לא שייך בזה טעות:

עוד י"ל דאילו הוה סגי בפני נחתם לחוד ולעיל אמרינן דלהכי לא קאמר בפני נכתב לשמה דאי מפשת ליה דיבורא גייז, וא"כ אילו היה איפשר למנוע מבפני נכתב לגמרי הוה בציר דיבורא שלא יאמר רק בפני נחתם לשמה ובהכי הוה סגי, אע"כ תרווייהו בעינן, ובזה מיושב לשון רש"י לעיל בד"ה לא גייז מה שסיים ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם כו' דכתיבה וחתימה בעינן לשמה, והיינו כדפרישית דאילו היה סגי בפני נחתם לשמה לחוד הוה עדיף להרויח דלא לאפושי דיבורא שיאמר בפני נכתב ג"כ, אבל כיון דצריכי תרווייהו רק כי מפשת דיבורא גייז ודו"ק:

בתוס' ד"ה מאן האי תנא כו' וא"ת כו' וי"ל כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח כ"כ, ולולא דבריהם היה נראה לענ"ד דהא בלאו הכי כבר כתבתי לעיל בישוב פירש"י דקשה לפי האמת אמאי לא יועיל לרבא ידעתי בחד, דמשום איחלופי לא שייך שהרי אומר בפני נכתב, ואי משום דדייק טפי ג"כ אינו דא"כ קשה מאי פריך הכא נימא דלא בעי לשמה רק כתיבה ומ"מ צריך בפני נחתם כדי שיהיה דייק טפי, וצ"ל דסגי בדיוקא דבפני נכתב א"כ קשה אמאי לא יועיל ידעתי עם בפני נכתב דתו ליכא למיחש למידי, וצ"ל לשיטת התוס' דלרבא אם יתקנו בפני נכתב וידעתי על החתימה לא היה ניכר טעם התקנה שעיקרו על החתימה כיון דסמכו על דיוק הכתיבה יהיה משמע להו דעיקר התיקון על הכתיבה שצריך לדייק ועל החתימה צריך להעיד משום קיום, א"כ ע"כ יאמרו שהתיקון משום לשמה ובחתימה לא צריך, וא"כ אפי' יהיו עדי קיום יאמרו שלא יועיל בלא בפני נכתב דאכתי יש חששא דלשמה כיון שהטילו עיקר הדיוק על הכתיבה, אבל השתא דתיקנו על החתימה בפני נחתם ג"כ מורה שצריך להיות דיוק על החתימה שפיר י"ל דחתימה עיקר, ובפני נכתב משום איחלופי, משא"כ אילו היו מתקנין ידעתי על החתימה והדיוק יהיה מכח בפני נכתב נראה עיקר חשש על הכתיבה, והשתא ממילא לפי שיטת התוס' דלכ"ע לא מהני בחד ידעתי על החתימה דלא אשתמיט בשום מקום שיועיל ידעתי על החתימה וא"כ קשיא שפיר אי לא בעי חתימה לשמה תיסגי בידעתי דליכא למיחש לאיחלופי כיון שאומר בפני נכתב ובאמת צריך לומר בפני משום לשמה, כן נ"ל לפי שיטת התוס' ודו"ק:

מיהו לפירש"י שכתבתי לעיל דבאמת מהני ידעתי בחד לא שייך זה, לכן י"ל בפשיטות דרבה דקאמר שאין בקיאין לשמה משמע ודאי משום הא לחוד סגי לתקן בפני נכתב ובפני נחתם במדינת הים, דהא משמע אפי' באותה מדינה במדינת הים בעינן תרווייהו בפני נכתב ובפני נחתם, לפי טעמו שאמר שאין בקיאין לשמה, א"כ מוכח דגם חתימה בעי לשמה דבאותה מדינה לא שייך משום קיום, ולק"מ דהך איכא בינייהו באותה מדינה במדינת הים ודאי גם לפי האמת קאי כדמשמע פשטא דלישנא דרבה ודו"ק:

וארווח לן בזה תמיהת התוס' שתמהו לר' מאיר אמאי צריך בפני נכתב, ולפ"ז ניחא דודאי י"ל דלר"מ בעי רק חתימה לשמה ומ"מ הוצרכו לתקן בפני נכתב דלא נימא בפני נחתם משום קיום לחוד וכקושיא הנ"ל שהקשה בני, אלא דהכא הקושיא אפשטא דלישנא דרבה דמשמע דסגי בהך טעמא לחוד בין אכתיבה בין אחתימה, דבשלמא רבא דאמר משום דאין עדים מצויים לקיימו לא הוצרך לפרש דאחתימה לחוד קאי, אבל רבה דקאמר סתמא שאין בקיאין לשמה משמע דשייך אתרווייהו להכי מהדר הש"ס לאוקמא לרבה דתרווייהו בעי משום לשמה, וניחא נמי דתמוה לאוקימתא דרב אשי דמוקי כר' יהודה דבעי כתיבה וחתימה בתלוש, והוא תמוה מאד דר"מ גופיה הנזכר במשנה וכן כולהו תנאי דמתני' אטו כר' יהודה ס"ל, אלא נראה דלפי האמת אפי' לא בעי רק חדא לשמה או כתיבה או חתימה שפיר י"ל שתיקנו שיהיה השליח אצל הכתיבה וגם אצל החתימה משום דדייק טפי כמ"ש התוס' לעיל, אלא דס"ל לרבה אי לא בעינן לשום מ"ד תרווייהו לשמה לא שייך לתקן דבר ריק שיהיה השליח בין אצל הכתיבה ובין אצל החתימה, אבל השתא קאמר רב אשי דרבה אמר לסברת ר' יהודה דבעינן תרווייהו לשמה ובגט ע"י שליח שבא ממדינת הים שרצו לעשות חיזוק לדבר שיזהרו בלשמה כיון דלא משמע להו דבעי לשמה הצריכו שיעמוד אצל הכתיבה וגם החתימה שיהיו שניהם לשמה שהיה צריך חיזוק יותר מחמת שאין בקיאין וכ"ש למ"ש התוס' שלא היו רוצים לקבל דרשה דלשמה א"כ צריך חיזוק יותר, לכן תיקנו לכ"ע שיעיד על שניהם לחזק דינא דלשמה, וכיון דאיכא עכ"פ סברת ר' יהודה הכי שפיר שייך לתקן לעשות חיזוק אף דמדינא סגי בחדא לתנאי דפליגי אר' יהודה, והכל מרווח ונכון ודוק היטב:

דף ג:

בתוס' ד"ה דתנן אין כו' הך סוגיא כו' אבל ר' יוחנן ושמואל כו' וחתמו אתורף כו' עכ"ל. וקשה א"כ מאי פריך בש"ס ארבה דילמא ס"ל כר' יוחנן ושמואל, והיה לו להוכיח מרב נחמן, ועי' פ"י שהאריך בקושיא זו, מיהו נראה דודאי ממתני' מוכח דלר' מאיר ע"כ כתיבה לא בעי לשמה כיון דפשיטא לי' דר' מאיר חתימה בעי לשמה א"כ כשתימצי לומר דר' מאיר כתיבה נמי בעי לשמה, וא"כ אדתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, ור"י ודאי משמע דחתימה ממש בעי לשמה כדמוקי רב אשי בסמוך דר"י הוא, דודאי אפי' נפרש חתמו אתורף ור"א הוא, מ"מ ר"י דפסיל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש היינו חתימה ממש לא אתורף, דודאי רב אשי לא קאי דוקא לריש לקיש, וא"כ אם איתא דר"מ ס"ל כר"י הל"ל ר' מאיר ור"י אומרים כדדייקינן כה"ג בכתובות פ' אלו נערות דף ל"ו זו דברי ר"מ ור"י מיבעי לי', אלא ודאי לר"מ כתיבה לא בעי אלא דמשם לא מוכח דלכתחלה כשר, לכן כתבו התוס' דגם לר' יוחנן יש להוכיח דלא בעי כתיבה אפי' לכתחלה לפי האמת, אבל קושיית הש"ס שפיר לכ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת כו' דילמא לכתחלה כו' עכ"ל. איפשר לומר בשלמא בתלוש אם יכתוב על המחובר משתלי נמי וחתים על המחובר אבל אי יכתוב שלא לשמה מ"מ לא שכיח שיחתום שלא לשמה דמסתמא אין חותמין עד שישמעו מפי הבעל, דבשלמא כתיבה כותבין לפעמים להתלמד, אבל לחתום פשיטא שאין להם לחתום להתלמד דשמא תמצאנו האשה ותתגרש בו שלא כדת, א"כ כיון ששומעין מפי הבעל מסתמא הוא לשמה, אלא דתיקנו בפנ"ח לדעת שצריך לשמה דמ"מ איפשר דמיתרמי אם צוה להם לכתוב לחוד לפעמים חותמין קודם שאלה, אבל כשכותבין בלא ציווי הבעל פשיטא שאין חותמין בלא ציווי הבעל ולא שייך לגזור כמו במחובר:

ועפ"ז איפשר ליישב תמיהת התוס' לר' מאיר אמאי צריך בפנ"כ, די"ל דהתוס' הקשו בריש מכילתין אמאי לא קאמר רבה משום מחובר וכבר כתבתי שם דאי משום מחובר לא צריך בפני נחתם דאם נכתב בתלוש החתימה ג"כ בתלוש, להכי נקט רבה לשמה ששייך בין אכתיבה בין אחתימה, וא"כ הש"ס דייק ולרבה דאמר משום שאין בקיאין לשמה מאן תנא והיינו דרבה משמע דאמר טעמו בין אכתיבה בין אחתימה פריך שפיר למה נקט רבה הך לישנא, אבל לר"מ גופיה י"ל בפנ"כ משום מחובר ובפני נחתם משום לשמה, ואע"ג דאיפשר לומר מסברא כמ"ש התוס' דאי לכתחלה לחוד בעי לא היו מתקנין בפני נכתב כיון דבדיעבד כשר, מ"מ י"ל סברא דודאי לפמ"ש התוס' לעיל דתיקנו בפני נכתב ובפני נחתם דדייק טפי כשהכל נעשה לפניו, וא"כ משום הא גופא איפשר לתקן בפנ"כ ובפנ"ח, אלא דבלא טעם אין שייך לתקן משום הא בפני נכתב אם אין שייכות לגוף הדבר, אבל אם נימא דאפי' לכתחלה שפיר שייך לתקן בפני נכתב משום דיוקא ואפי' בדיעבד פסול כיון שלא היה אצל הכתיבה לא דייק ולא האמינו לאחד רק כשמעיד שהיה אצל הכתיבה ג"כ, וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

גרש ירחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה